תפחע (ב"ש) 2823-06-23 מדינת ישראל נ' פלוני

בית המשפט המחוזי בבאר שבע
תפח"ע 2823-06-23 מדינת ישראל נ' פלוני (עציר) ואח'

תפח"ע 29278-11-23 מדינת ישראל נ' פלוני (עציר)

בפני כבוד השופטת גילת שלו – אב"ד
כבוד השופט איתי ברסלר-גונן
כבוד השופטת פאני גילת כהן

המאשימה
מדינת ישראל – פמ"ד (פלילי) – ע"י עו"ד אירה ויימן

נגד

הנאשמים
1. פלוני (עציר) – ע"י עו"ד ימימה אברמוביץ
2. פלוני (עציר) – ע"י עו"ד רפי ליטן
3. פלוני (עציר) – ע"י עו"ד רפי ליטן
4. פלוני (עציר) – ע"י עו"ד מיכה גבאי
5. פלוני (עציר)– ע"י עו"ד ימימה אברמוביץ

הכרעת דין
(עותק מותר בפרסום בהתאם להחלטה מיום 5.6.25)
השופטת גילת שלו – אב"ד:
כללי
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בו יוחסו להם עבירות של נסיון לרצח- עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין); חטיפה לשם רצח או סחיטה- עבירה לפי סעיף 372 לחוק העונשין; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין; והסתייעות ברכב לפשע- עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן- פקודת התעבורה).
יצוין, כי כתב האישום נגד הנאשמים 1-4 הוגש ביום 1.6.23 (תפח"ע 2823-06-23). ביום 14.11.23, לאחר מעצרו של נאשם 5, הוגש נגדו כתב אישום נפרד (תפח"ע 29278-11-23); וביום 5.12.23 הוחלט על איחוד הדיונים בשני התיקים. על כן, הוגש ביום 7.12.23 כתב אישום מאוחד כלפי כל הנאשמים.
כתב האישום המאוחד
כעולה מכתב האישום המאוחד, מ' קטינה ילידת 14.1.06 (להלן- המתלוננת) היא אחותם של הנאשמים 1 ו-5, ובת דודם של יתר הנאשמים, כאשר נאשמים 2 ו-3 הם אחים.
על פי הנטען, מספר ימים לפני התאריך 1.5.23, המתלוננת עזבה את בית הוריה ועברה להתגורר עם חברתה בדירה בבאר שבע; ובני משפחתה כעסו על כך וחיפשו אחריה. בתאריך שאינו ידוע במדויק למאשימה, עובר ליום 1.5.23, הנאשמים קשרו קשר לבצע פשע - לחטוף את המתלוננת ולגרום למותה.
במסגרת הקשר, בתאריך 1.5.23 סמוך לאחר השעה 22:00, הגיעו הנאשמים 1, 3 ו-4 ברכב מסוג טויוטה השייך לקרובת משפחתם (להלן- רכב הטויוטה) לבאר שבע, נסעו בקרבת דירת חברתה, והבחינו במתלוננת אשר יצאה באותה העת מהדירה אל הרחוב. המתלוננת הבחינה בהם וניסתה לברוח מהמקום, אך נאשמים 1 ו-4 רדפו אחריה וכשתפסו אותה גררו אותה אל הרכב, הטיחו את ראשה בגוף הרכב והכניסו אותה למושב האחורי של הרכב. נאשם 4 התיישב ליד המתלוננת, נאשם 1 התיישב במושב הקדמי ליד נאשם 3, אשר נהג ברכב, והם החלו בנסיעה מהמקום; ובמעמד זה הנאשם 4 נטל מהמתלוננת את הטלפון הנייד שלה.
המתלוננת החלה לבכות וסיפרה לנאשמים 1, 3 ו-4, כי עזבה את הבית לאחר שנפגעה מבן משפחה אחר; נאשם 1 השיב שהיא שקרנית ודרש שתשתוק, וגם נאשם 4 הורה למתלוננת לשתוק; המתלוננת המשיכה לבכות, אך לא דיברה.
במסגרת הקשר ולשם קידומו, הנאשמים 1, 3 ו-4 נסעו עם המתלוננת לעיר מגוריהם, ובהמשך נסעו לשמורת פורה (להלן- פורה), תוך שנאשם 1 מתאם טלפונית עם נאשם 2 את הגעתו יחד עם נאשם 5 למקום. בסמוך לשעה 23:00 הגיעו הנאשמים 1, 3 ו-4 עם המתלוננת לכניסה לשמורת פורה ופגשו שם את הנאשמים 2 ו-5, אשר הגיעו למקום ברכב מסוג ג'טה השייך לנאשם 2 (להלן- רכב הג'טה). במעמד זה נאשם 1 העביר את המתלוננת לרכב הג'טה והתיישב בו בעצמו, ונאשמים 3 ו-4 עזבו את המקום ברכב הטויוטה.
הנאשמים 1, 2 ו-5 הסיעו את המתלוננת לעומק השטח של שמורת פורה, שם יצאו מרכב הג'טה ונעלו את המתלוננת בתוכו. במעמד זה, השלושה שוחחו ביניהם והתווכחו מי ידקור את המתלוננת, בעוד המתלוננת מקשיבה להם. במהלך השיחה, הנאשמים 2 ו-5 אמרו לנאשם 1 כי הוא זה שצריך לדקור את המתלוננת, ונאשם 1 הסכים לכך לבסוף.
בהמשך, כאשר נאשם 2 חזר והתיישב ברכב, המתלוננת הפצירה בו שידבר עם נאשמים 1 ו-5 וישכנע אותם לא לדקור אותה, אך נאשם 2 השיב לה "את והאחים שלך תסתדרו, אני לא נכנס לסיפור", או מילים בדומה לכך. בשלב מסוים, נאשם 1 פתח את דלת הרכב והמתלוננת הפצירה בו לאפשר לה לדבר עם אביהם, אך נאשם 1 טען כי אביהם אינו מעוניין לדבר עמה.
במעמד זה נאשם 5 נטל סכין מדלת הרכב, מסר אותו לנאשם 1, משך את המתלוננת אל מחוץ לרכב, דחף אותה אל הקרקע, דרך באמצעות רגלו על ראשה באזור הלחי, ודרבן את נאשם 1 לדקור את המתלוננת באמרו "יאללה". נאשם 1 ניגש אל המתלוננת, דרך גם הוא על פניה ודקר אותה באמצעות הסכין שלוש דקירות בצווארה, וזאת בכוונה לגרום למותה. מיד בהמשך לכך חזר נאשם 1 והתיישב ברכב.
בשלב זה נאשם 5 נותר לעמוד ליד המתלוננת, וכשנאשם 1 קרא לו לחזור לרכב השיב: "דקה אני אבדוק אם מתה או לא" או מילים בדומה לכך. המתלוננת עצמה את עיניה והעמידה פני מתה; הנאשם 5 בעט ברגלה של המתלוננת, נכנס לרכב והשלושה עזבו את המקום.
המתלוננת אשר נותרה לשכב מדממת על הקרקע, זחלה אל הכניסה לפורה, שם פנתה לעובר אורח אשר הזמין את כוחות ההצלה.
המתלוננת הובהלה למרכז הרפואי "סורוקה" שם נמצא כי היא סובלת משלושה פצעי דקירה בצוואר, שניים מימין ואחד משמאל, כאשר הדקירה מימין מגיעה עד לתעלה שדרתית קלינית, וכן נגרם לה חתך שטחי בכתף ימין. הפצעים נסגרו באמצעות סיכות והמתלוננת אושפזה תחילה במחלקת טיפול נמרץ ובהמשך הועברה למחלקה לנוירוכירורגיה, כשהיא סובלת מכאבים ותחושה שטחית לקויה בפלג גוף ימני, נימולים במגע מגובה הכתף ומטה, תנועתיות אצבעות חלקית והגבלת טווח תנועה ביד ימין. במהלך האשפוז המתלוננת עברה ניתוח בעמוד השדרה ובהמשך היא תזדקק לשיקום אינטנסיבי במסגרת רב צוותית.
נטען, כי במעשיהם אלה, הנאשמים בצוותא חדא כפו על המתלוננת בכח ללכת מהמקום שהיא נמצאה בו כדי לרצחה, ניסו שלא כדין לגרום למותה וחבלו בה חבלה חמורה באמצעות נשק קר; וכי ביצוע מעשיהם התאפשר או הוקל על ידי נהיגתם ברכב או על ידי שימוש ברכב.
גדרי המחלוקת
הנאשמים כולם כפרו במיוחס להם בכתב האישום, הנאשמים 1-4 הגישו מענה בכתב, והנאשם 5 פירט את כפירתו בדיון מיום 28.1.24.
הנאשם 1 אישר כי הוא אחיה של המתלוננת, וכי עובר ליום 1.5.23 היא עזבה את בית הוריה ועברה להתגורר עם חברתה, שלל כי בני המשפחה כעסו עליה, וטען כי היתה דאגה כנה מצדם לשלומה של המתלוננת ונעשו נסיונות ליצור עימה קשר; כאשר גם הוא עצמו חיפש אחריה מתוך חשש לשלומה ומחוסר ידיעה מדוע נעלמה בפתאומיות.
הנאשם 1 הכחיש את הטענה בדבר קשירת קשר לחטוף את המתלוננת ולגרום למותה; הכחיש את כל הטענות כלפיו במהלך האירוע, וטען כי כלל לא נכח במקום. לטענתו, בזמנים המפורטים בכתב האישום הוא שהה בביתו בחיק משפחתו, לצד אביו, אמו, דודו ובני משפחה נוספים; זאת למעט יציאה קצרה של כרבע שעה לקניית סיגריות.
הנאשם 2 אישר את הקשר המשפחתי המתואר בכתב האישום. לגבי הנטען בנוגע לעזיבת המתלוננת את הבית, כעס המשפחה עליה, או ההתרחשויות המיוחסות לנאשמים 1, 3 ו-4 בנוגע לתפיסת המתלוננת, הכנסתה לרכב הטויוטה והנסיעה עמה, הנאשם 2 הכחיש מחוסר ידיעה.
הנאשם 2 כפר בקשירת קשר עם הנאשמים האחרים לחטוף את המתלוננת ולגרום למותה; וכפר כי במסגרת הקשר נאשם 1 תיאם עמו את הגעתו עם נאשם 5 למקום.
הנאשם 2 הודה באמור בסעיף 9 לכתב האישום, בו מתואר כי בסמוך לשעה 23:00 הגיעו הנאשמים 1, 3, 4 ברכב הטויוטה לכניסה לשמורת פורה, שם פגשו את הנאשמים 2 ו-5 שהגיעו עם רכב הג'טה; אך ביקש להדגיש כי הודאתו מתייחסת אליו בלבד, וכי "האמור בסעיף זה בדבר הגעתם של יתר הנאשמים אינו נוגע לו ואין בדבריו אלו כדי ללמד על הגעתם של מי מהנאשמים יחד עם המתלוננת למקום האמור". כן הודה כי הוא נכח עם המתלוננת ו"עם אחר" ברכבו.
לגבי הסעת המתלוננת לעומק שטח שמורת פורה, השיחה בין הנאשמים לגבי מי ידקור את המתלוננת, ואמירתם של הנאשמים 2 ו-5 לנאשם 1 כי עליו לדקור את המתלוננת, טען הנאשם 2 כי לא היה צד לאף שיחה בין המתלוננת לאנשים אחרים, כי הוא שימש כנהג בלבד, ואין בהודאתו כדי להראות כי מי מהנאשמים האחרים נכח במקום, וכי הוא לא היה צד לקשר כלשהו, לשיחה או לתוכנית שעניינה פגיעה במתלוננת. עוד כפר הנאשם 2 בכך שהמתלוננת פנתה אליו וביקשה שישכנע את הנאשמים 1 ו-5 לא לדקור אותה, ושהוא השיב לה שהוא לא מתערב בסיפור.
לגבי כל האמור בהמשך כתב האישום, לרבות דקירתה של המתלוננת ע"י הנאשמים 1 ו-5, דבריו של נאשם 5 כי הוא רוצה לבדוק אם היא מתה, האופן בו המתלוננת עזבה את המקום והטיפול הרפואי שעברה, הנאשם 2 כפר מחוסר ידיעה. עוד ביקש להבהיר כי הוא עצמו "לא היה צד לכל מעשה תקיפה כנגד המתלוננת אם אכן התרחש כזה, לא היה צד לתכנון מעשה שעניינו פגיעה במתלוננת... מכל סוג שהוא". עוד ציין, כי הוא לא היה עד לאף מעשה פגיעה במתלוננת וכל חלקו היה נסיעה של מספר דקות לתוך שמורת פורה.
הנאשם 3 אישר את הקשר המשפחתי המתואר בכתב האישום, כפר מחוסר ידיעה בנוגע לעזיבת המתלוננת את הבית וכעס המשפחה עליה; וכפר בקשירת הקשר עם הנאשמים האחרים לחטוף את המתלוננת ולגרום למותה.
הנאשם 3 הודה כי במועד המצוין בכתב האישום הגיע ברכב הטויוטה לבאר שבע והתבקש לעצור; לטענתו לא יצא מן הרכב בכל שלב ולא היה עד לכל מעשה תקיפה או חבלה במתלוננת, וציין כי "אין בתגובתו זו כדי ללמד על הנוכחים ברכבו". לגבי נטילת הטלפון מידי המתלוננת, כפר הנאשם 3 מחוסר ידיעה; לגבי הטענה כי המתלוננת בכתה וסיפרה לנוכחים ברכב מדוע עזבה את הבית, כפר וטען כי לו עצמו לא היה כל שיח עם המתלוננת "מטוב ועד רע", וכי כל חלקו היה בהבאת המתלוננת לעיר מגוריהם, שם התבקש לנסוע מספר דקות נוסף לכיוון שמורת פורה.
אשר להמשך האירוע הודה הנאשם 3 רק כי נפגש עם אחיו הנאשם 2, ובשאר המיוחס לו כפר מחוסר ידיעה.
הנאשם 4 אישר את הקשר המשפחתי המתואר בכתב האישום; אישר כי המתלוננת עזבה את ביתה ועברה לגור עם חברתה, אך טען כי אין לו ידיעה אם בני משפחתה כעסו עליה; וכפר בקשירת הקשר עם הנאשמים האחרים לחטוף את המתלוננת ולגרום למותה.
הנאשם 4 הודה בכך שביום האירוע נסע עם הנאשמים 1 ו-3 בקרבת דירת חברתה של המתלוננת ובכך שהבחינו במתלוננת, אך הכחיש כי זה נעשה במסגרת קשר לביצוע עבירה כלשהי. לדבריו, הוא שירת כחייל בפיקוד דרום, ובסמוך לשעה 18:00 התקשר לנאשם 3 כדי שיאסוף אותו מהבסיס.
הנאשם 4 אישר את תפיסתה של המתלוננת והכנסתה לרכב הטויוטה, אך הכחיש כי הפעיל אלימות כלפי המתלוננת; וכן הכחיש כי נטל ממנה את הטלפון הנייד. עוד הכחיש כי המתלוננת בכתה וסיפרה לנוכחים ברכב מדוע עזבה את הבית, אך אישר כי הוא אמר לה לשתוק.
עוד אישר הנאשם 4 כי הוא והאחרים הסיעו את המתלוננת לעיר מגוריהם ולאחר מכן לשמורת פורה, וכי הנאשם 1 תיאם עם הנאשם 2 את הגעתו יחד עם הנאשם 5 למקום, אך טען כי זה לא נעשה במסגרת קשר; וכן אישר כי בסמוך לשעה 23:00 הם פגשו בכניסה לשמורת פורה את הנאשמים 2 ו-5.
את יתר העובדות המפורטות בכתב האישום, הכחיש הנאשם 4 מחוסר ידיעה. והוסיף כי הוא סבר שאחיה של המתלוננת חפצים למצוא אותה לאחר שעזבה את הבית, במטרה להשיבה הביתה כפי שעשו בעבר עם אחותם הגדולה; הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת שיש כוונה לפגוע בה פיזית או לרצוח אותה, ולא ידע ולא יכול היה לדעת על שאירע בהמשך בעת שלא נכח במקום, ואין כל ראיה לכך.
הנאשם 5 אישר כי הוא אחיה של המתלוננת, כפר בנטען בכתב האישום לגבי עזיבתה של המתלוננת את הבית, כעסה של המשפחה עליה או קשירת הקשר שלו ושל האחרים לחטוף את המתלוננת ולגרום למותה, והכחיש את כל שאר העובדות הנטענות בכתב האישום, כאשר לגבי ההתרחשויות הקשורות בהבאת המתלוננת לשמורת פורה, פנייתה של המתלוננת לעובר האורח והנזק שנגרם לה, הכחיש מחוסר ידיעה; ולגבי המעשים עצמם בשמורת פורה, הכחיש.
לטענתו, הוא לא היה במקום האירוע, הגם שאין לו טענת אליבי; והוא נעצר כחצי שנה אחרי האירוע, לאחר שהגיע לתחנה מיוזמתו משהתברר לו שהוא דרוש לחקירה.
ראיות התביעה
מטעם המאשימה העידה המתלוננת כעדה המרכזית לאירועים. מאחר שמדובר בעדה שבעת הגשת כתב האישום היתה קטינה, כבת 17 וחצי, נקבע מועד קרוב לשמיעת עדותה בהתאם לנוהל הנשיאה, ועדותה נשמעה ביום 18.9.23, עוד טרם איתורו ומעצרו של הנאשם 5.
לאחר איתורו של נאשם 5 והגשת כתב האישום המאוחד, הוזמנה המתלוננת לעדות נוספת ביום 6.2.24; כאשר הוסכם כי עדותה הראשית שנשמעה ביום 18.9.23 תעמוד בעינה גם כלפי הנאשם 5, אך היא תעיד בעדות ראשית משלימה לגבי חלקו של הנאשם 5 באירוע, ולאחר מכן תחקר בחקירה נגדית ע"י בא כוחו (ראו פרוטוקול מיום 5.12.23 בתפח"ע 29278-11-23). ראוי לציין כבר עתה, כי במסגרת עדותה הנוספת ביום 6.2.24, ביקשה המתלוננת לבטל את תלונתה נגד הנאשמים בטענה שסלחה להם. בנוסף, במהלך חקירתה הנגדית שינתה המתלוננת את גרסתה ביחס לנאשם 4 וטענה כי הוא לא תקף אותה, ועל כן היא נחקרה גם ע"י ב"כ הנאשם 4, ובחקירתה החוזרת הוכרזה עדה עוינת בעניין זה ונחקרה בדרך של חקירה נגדית גם ע"י ב"כ המאשימה.
מטעם המאשימה העידו עדים נוספים רבים, ובהם ג' חברתה של המתלוננת, שבדירתה התגוררה המתלוננת במועד האירוע (להלן- החברה ג' או ג'), וחברתן א' (להלן- החברה א' או א'), אשר איתן שהתה המתלוננת בדירה דקות לפני תחילת האירוע; וכן ר' אחותה של המתלוננת (להלן- ר' או האחות), אשר התקשרה אל א' בבכי דקות לאחר תחילת האירוע, ובעקבות כך הזעיקה א' את המשטרה. כמו כן העידו יונס, עד ראיה להעלאת המתלוננת לרכב בקרבת דירת חברתה בבאר שבע (להלן- יונס); שני ידידים של המתלוננת: אמיר (להלן- אמיר) וג'מאל (להלן- ג'מאל) לגבי התרחשויות ביום האירוע ומעט לפניו; ובני משפחה של המתלוננת ושל הנאשמים, חלקם עדים שהובאו להפרכת אליבי של הנאשמים.
בנוסף, העיד אשרף, עובר האורח אליו ניגשה המתלוננת לאחר האירוע בשמורת פורה (להלן- אשרף), אשר הזעיק את המשטרה למקום; וכן שוטרים רבים, ובהם שוטרים שהגיעו לזירה בסמוך לשמורת פורה ופגשו במתלוננת סמוך לאחר האירוע, או שוטרים שמצאו את זירת אירוע הדקירה ומצאו ראיות פיזיות במקום. עוד העידו שוטרים, אנשי מז"פ וחוקרים שביצעו פעולות נוספות בתיק, והוגשו מסמכים רבים, לרבות מסמכים רפואיים, חוות דעת מומחה ומחקרי תקשורת.
בשלב זה תסקר בהרחבה עדותה של המתלוננת בלבד, ובהמשך, במהלך הדיון, אתייחס ליתר הראיות הרלוונטיות שהובאו לפנינו. יוער כבר עתה, כי כל ההפניות, ככל שלא יצוין אחרת, הן לפרוטוקול הדיון.
עדות המתלוננת
עדותה של המתלוננת לפנינו ביום 18.9.23
בעדותה הראשית העידה המתלוננת, כי יש לה שני אחים גדולים ממנה, הנאשמים 1 ו-5, כאשר הנאשם 1 הוא הגדול ביניהם, וכן שתי אחיות, גם הן גדולות ממנה. לגבי מערכת היחסים בינה לבין הנאשמים 1 ו-5 עובר לאירוע, אמרה שהם היו "כאילו מדברים, אבל רגיל כאילו" (עמ' 42-44).
עובר לאירוע היא התגוררה עם משפחתה בעיר בדרום, ובחמשת הימים שקדמו ליום האירוע היא התגוררה עם חברתה ג' בדירה בבאר שבע; זאת לאחר שעזבה את בית משפחתה אחרי ש[משפט נמחק], ובשל אלימות שהופנתה כלפיה מצד אחיה, בני דודה ואמה. לגבי תגובת משפחתה לעזיבתה את הבית, אמרה "אני לא יודעת, כאילו לא התקשרו אליי וזה, והחלפתי מספר טלפון, ואף אחד לא כאילו דבר אתי"; תוך שהסבירה כי ידיד שלה ג'מאל קנה לה לבקשתה מספר טלפון חדש, ולאחר שהחליפה את המספר אף אחד מבני משפחתה לא דיבר איתה (עמ' 16-18).
לדבריה, יום אחד היא קיבלה שתי שיחות טלפון משני מספרים, אותם זיהתה מאוחר יותר באמצעות אפליקציה לזיהוי שיחות כטלפונים של נאשם 1 ונאשם 4, וחזרה אליהם. תחילה התקשרה לנאשם 1 אשר לא ענה לה, ולאחר מכן לנאשם 4 שאמר לה שהנאשם 1 לא נמצא, והיא ביקשה ממנו שיודיע לנאשם 1 שיתקשר אליה מאחר שהיא רוצה לדבר איתו. לאחר מכן, נאשם 1 התקשר אליה, היא סיפרה לו שלא עזבה את הבית סתם אלא בגלל המקרה ובגלל שיש אלימות בבית, ו"הוא אמר לי, טוב, והוא דיבר עם מישהו מהבית שהיה, והוא אמר שכאילו היום תהיה מלחמה, והוא ניתק כאילו את הטלפון". עוד ציינה, כי נאשם 1 שאל אותה איפה היא, היא השיבה שהיא בטבריה והוא ביקש ממנה לשלוח לו מיקום, ולאחר שאמרה לו שוב שהיא בטבריה, נאשם 1 אמר לה שהיא שקרנית ושהיא בבאר שבע. לשאלה מנין הם קיבלו את מספר הטלפון החדש שלה, אמרה המתלוננת כי אין לה מושג, וכי היא מסרה את המספר לאשת הדוד שלה, בה בטחה וביקשה ממנה להביא לה בגדים מהבית (עמ' 19-20).
עוד סיפרה המתלוננת, כי ביום האירוע ג'מאל התקשר אליה בשיחת וואטסאפ "ואמר לי, תיזהרי, [נאשמים 1 ו-3], ויש עוד מישהו ברכב שאני לא יודע מי זה, שהם נסעו לבאר שבע... ואמרתי לו, תצלם לי את הרכב, והוא צילם לי"; כאשר לדבריה ג'מאל צילם לה את רכב הטויוטה האפור של קרובת משפחתם (עמ' 21-22).
מאוחר יותר, בסביבות השעה 21:00-22:00, היא היתה בדירת חברתה ג' עם ג' וא', לבשה שמלה וג'קט שחור, והתכוננה ללכת לפגוש את הידיד שלה אמיר, אשר אמר שישלח מישהו לאסוף אותה; היא יצאה מהדירה והמתינה על הכביש ליד הקיוסק, כשהיא משוחחת עם אמיר, ובעת שהתכוונה לשלוח לו את המיקום שלה, הבחינה ברכב הטויוטה וראתה את הנאשמים 1, 3 ו-4. לדבריה, הם עשו סיבוב פרסה עם הרכב, חזרו לכיוונה ועצרו ליד הכביש, היא החלה לברוח, הנאשם 3 נהג ברכב והנאשמים 1 ו-4 יצאו מהרכב ורצו אחריה עד שתפסו אותה והחלו להכותה; הנאשם 4 הכה אותה ברגליים, נתן לה כאפות בפנים והטיח את ראשה ברכב, ונאשם 1 אמר לה "תסתמי" ונתן לה כאפות בפנים; ואז הנאשם 4 הכניס אותה למושב האחורי ברכב, עשה משהו עם הכפתור השחור שליד הדלת כדי שהיא לא תפתח את הדלת מבפנים והתיישב לידה, הנאשם 1 התיישב במושב שליד הנהג, ונאשם 3 נהג (עמ' 23-25). לשאלות התובעת השיבה, כי היה לה תיק ובו טלפון וחפצים אישיים, הנאשם 1 לקח אותו כשהוא נפל ממנה, ונאשם 4 חיפש את הטלפון הנייד בשמלה שלה ולא מצא, ואז הנאשם 1 חיפש והם מצאו ולקחו אותו ממנה (עמ' 26). בהמשך, לשאלת התובעת, ציינה המתלוננת כי במהלך האירוע הנאשם 3 נהג ברכב, ובעת שהאחרים תפסו אותה, הוא פתח להם את דלתות הרכב. עוד ציינה, כי היא לא נכנסה לרכב מרצון, אלא התנגדה והזיזה את הראש והידיים, והם הכניסו אותה בכח לרכב, כאשר הנאשם 4 הטיח את ראשה ברכב (עמ' 44).
המתלוננת סיפרה כי החלה לבכות בתוך הרכב, אמרה להם שהיא לא יצאה סתם מהבית, אך הם אמרו לה "תסתמי עכשיו" והיא בכתה ולא דיברה במהלך הנסיעה. הם נסעו לכיוון עיר מגוריהם וכשנכנסו לעיר, הנאשמים 1 ו-3 התקשרו לנאשם 2 ושאלו איפה הם ומדוע הם עדיין לא באו; כאשר היא גם זיהתה את קולו של נאשם 2 וגם ראתה את שמו על צג הטלפון. לאחר מכן נסעו לכיוון בית קמה, פנו ימינה לדרך ועצרו בכניסה לפורה, שם התקשרו שוב לנאשם 2, שאלו למה הוא לא בא והוא אמר שיגיע תוך 5 דקות, אך הם לא הגיעו במשך הרבה זמן; נאשם 3 אמר לנאשם 1 שהם בטח באים מדרך אחרת, ובשלב מסוים כאשר התקשרו לשאול איפה הם, הנאשמים 2 ו-5 אמרו להם שהם כבר בפנים (עמ' 25-26, 28-29, 44-45).
לדבריה, במהלך הנסיעה התקבלו ברכב מספר שיחות טלפון. דוד שלה ש' התקשר אל הנאשם 1, שאל איפה היא ונאשם 1 ענה שהיא איתו, וש' אמר לו שלא יביא אותה הביתה ושיעשה איתה מה שהוא רוצה; כאשר המתלוננת הבהירה כי ראתה את שמו של הדוד על צג הטלפון, וגם הצליחה לשמוע את קולו למרות שהשיחה לא היתה ברמקול. גם אמם של הנאשמים 2 ו-3 התקשרה ושאלה את הנאשם 1 היכן היא והוא השיב שהיא איתו, כשהאם רצתה לשאול עוד משהו אך הנאשם 3 אמר לנאשם 1 לנתק את השיחה. גם ר' אחותה, שאת קולה היא זיהתה, התקשרה עוד לפני שהגיעו לעיר מגוריהם "והיא שאלה איפה אני, והוא אמר לה היא אתי, והוא אמר לה מה את, כאילו מה את צריכה מזה, והוא ניתק ממנה". בנוסף, הידיד שלה אמיר התקשר לטלפון שלה, הנאשם 1 ענה לו "ואמר לו הלו, הלו, אני לא יודעת מה, והוא ניתק כאילו" (עמ' 25-28).
בשלב מסוים, המתלוננת ראתה רכב ג'טה לבן השייך לנאשם 2 ובו הנאשמים 2 ו-5, הרכב נעצר ונאשם 1 אמר לה לקום וללכת לרכב הג'טה ולקח אותה לשם, בעוד הנאשמים 3 ו-4 נסעו מהמקום עם רכב הטויוטה. לדבריה, היא והנאשמים 1, 2 ו-5 נסעו לתוך השטח ובאמצע השטח הם עצרו את הרכב, והשלושה יצאו מהרכב וסגרו אותה ברכב והיא שמעה אותם מתווכחים מי ידקור אותה. הנאשמים 2 ו-5 אמרו לנאשם 1 "אתה תדקור אותה", ונאשם 1 אמר "למה אני אדקור אותה? למה לא אתה, ואתה?", עד שלבסוף הוא התרצה ואמר "טוב, טוב, אני אדקור אותה". לאחר מכן נאשם 2 חזר לרכב והיא פנתה אליו באמרה "תגיד לאחים שלי שלא יעשו לי כלום", אך הוא השיב "את ואחים שלך תדברו ותעשו מה שאתם רוצים"; וכאשר נאשם 1 חזר לרכב היא ביקשה ממנו לשוחח עם אביהם, אך הוא אמר לה שאביה לא רוצה לדבר איתה (עמ' 26, 29). בהמשך, הבהירה המתלוננת, כי היא ישבה בתוך הרכב כשהחלונות סגורים, אך בגלל שהיה חשוך ושומם, היא יכלה לשמוע את הנאשמים (עמ' 45).
לאחר מכן הנאשם 5 הגיע לרכב, לקח את הסכין "מליד הנהג" ונתן אותו לנאשם 1, ואז בא אליה, משך אותה מהרכב ושם אותה על הקרקע, כשהיא שוכבת על צד ימין של גופה, אז הנאשם 5 הניח את רגלו על ראשה ואמר לנאשם 1 "יאללה, בוא תדקור אותה"; ונאשם 1 בא, דקר אותה בצוואר וחזר לרכב. כשהתבקשה לתאר את הדקירה, אמרה המתלוננת, תוך שהצביעה על צווארה, כי הרגישה שהסכין נכנסה מצד שמאל של הצוואר ויצאה מצד ימין; ובהמשך הסבירה "אני כאילו הרגשתי פעם אחת שהוא דקר אותי, היא נכנסה באמצע וכאילו לא הצליחה להיכנס עוד, והוא התחיל כאילו לעשות [העדה הדגימה תנועה של סיבוב עם אגרוף כף יד]... היא נכנסה כאילו וזהו... והוא הלך לאוטו" (עמ' 29-32).
לאחר הדקירה הנאשם 1 חזר לרכב, ונאשם 5 נשאר לידה ואמר לנאשם 1 "חכה, אני רוצה לבדוק האם היא חיה או מתה"; ובשלב זה "כאילו אני סגרתי את העיניים לאמצע, לא את כל העיניים, כאילו אני שיחקתי שאני מתה, בגלל שלא ידקרו אותי עוד פעם. אני ראיתי אותו שהוא עומד, ופשוט ברגל שלו הוא דחף את הרגל שלי... ברגל ימין, והוא בדק שאני מתה כאילו, אבל אני כאילו לא מתה באמת, והוא צילם אותי", כאשר לדבריה היא שמעה את הפלאש של המצלמה. לאחר מכן הנאשם 5 הלך לרכב והם נסעו משם (עמ' 32).
המתלוננת תיארה את מעשיה לאחר שהנאשמים נסעו מהמקום כך: "כאילו אני חיכיתי על הרצפה... ופשוט קמתי וישבתי על התחת שלי, כאילו לא הצלחתי בפעם הראשונה, כאילו בכמה פעמים. ישבתי על התחת שלי והסתכלתי מסביב, וראיתי בית קמה ב', ואמרתי שאני אלך כאילו ישר, אני רואה בית קמה ב'... את האור של בית קמה... אז היה לי ג'קט עליי, ואני נשכתי אותו בשיניים, לשים אותו שם כסימן... שיידעו שאני שם. לא קמתי על הרגליים... זחלתי ליד הכביש, כאילו אני ראיתי את הכביש, וקמתי כאילו על הרגליים שלי, הצלחתי לקום והיה לי קשה ללכת על הרגליים. אני הלכתי כאילו חצי מהכביש, וראיתי כאילו רכב על צד שמאל, ואני הלכתי אליו ודפקתי לו על החלון ליד הנהג. הוא פתח לי את החלון קצת והוא אמר לי, מה את צריכה? ואמרתי לו, תתקשר למשטרה, אני תקועה מלא זמן בשטח... ויורד ממני דם מלא זמן בשטח, והוא אמר לי, לכי, לכי, יש לי אנשים, ואמרתי, טוב, אני אלך לבדוק עוד רכב... כאילו אני הסתובבתי עם הגב שלי, ופתאום הוא יצא מהרכב ואמר לי, בואי, בואי תשבי, למה את ככה?... ואני אמרתי שדקרו אותי, אח שלי וזה, סיפרתי לו... הוא התקשר למשטרה, והמשטרה הגיעו כאילו, ולא מלא זמן היה להם, כאילו 5 דקות כזה. הם באים והם שאלו אותי שאלות, מי דקר אותך וזה, ואני אמרתי להם, כאילו סיפרתי להם שאח שלי, בן דוד שלי ובן דודה שלי דקרו אותי כאילו. והם הזמינו אמבולנס, והגיע אמבולנס לבן... ואחר כך הזמינו אמבולנס איתן [צ"ל נט"ן], והחליפו אותי מהלבן לאיתן [צ"ל נט"ן], ונסעו לבית חולים, לסורוקה" (עמ' 33-34).
עוד תיארה, כי בהיותה בטיפול נמרץ התקשר שוטר בשיחת וידאו וביקש שתכוון אותו למקום בו דקרו אותה, והיא כיוונה אותו, עד שהוא מצא את המקום בו ראה את הג'קט השחור שלה ואת הדם, והיא ראתה זאת בוידאו. כשהוצגה בפניה תמונה מס' 3 מדוח מז"פ (שהוגש מאוחר יותר כת/78), זיהתה המתלוננת את הג'קט השחור שנמצא בזירה ואמרה שזה הג'קט שלה שהיא השאירה בשטח (עמ' 34-35). לאחר מכן היא הגיעה עם השוטרים למקום אך לא זכרה בדיוק איך להגיע לזירת האירוע, ובזירה היא ערכה שחזור של האירוע (עמ' 35; דיסקים של השחזור הוגשו כת/1 ות/1א).
המתלוננת העידה, כי בעקבות האירוע היא עברה ניתוח בצוואר מאחר שהדקירה פגעה לה בעצבים בצד ימין והיא לא הצליחה להזיז את יד ורגל ימין, וכן עברה פיזיותרפיה; כי בעת העדות (18.9.23) היא עדיין סובלת מכאבים ביד ובצוואר, מתחושת נימול בידיים, ברגליים ובגב, ועדיין עוברת בדיקות וצילומים (עמ' 40-41). המתלוננת הציגה בפנינו את הצלקות שנותרו בגופה, ובהן שתי צלקות בעורף מצד ימין ומצד שמאל, וכן צלקת בזרוע ימין מתחת לכתף מלפנים, לגביה אמרה שהיו לה שם סיכות ושהיא לא זוכרת ממה זה נגרם, אך שללה כי לפני האירוע היא נפצעה שם. כשהוצגו בפניה תמונות מס' 3 ו-5 מדוח מז"פ (שהוגש מאוחר יותר כת/91), זיהתה המתלוננת את עצמה ואת החבלות שנגרמו לה וציינה כי היא צולמה כשהיתה בטיפול נמרץ (עמ' 42). בנוסף הוגשו מסמכים רפואיים של המתלוננת (ת/2).
בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם 1 הסבירה המתלוננת, כי היא למדה עד כיתה ט' ומאז הפסיקה ללמוד, זאת לא מבחירתה אלא בגלל שאביה החליט להפסיק את לימודיה. המתלוננת אישרה שסיפרה בחקירתה במשטרה שהיא מסוכסכת עם משפחתה, "כאילו בגלל שיש לי אינסטגרם ואני מדברת עם בנים"; אישרה שהיא מרדה מעט במשפחה ולא התנהגה כפי שציפו או ביקשו ממנה להתנהג; וכי היא ברחה מהבית מאחר שלא רצתה להיות שם, לא רצתה קשר עם המשפחה, רצתה להתחיל חיים חדשים ולא תכננה לחזור הביתה. עוד אישרה, כי היא ידעה שהמשפחה מחפשת אותה ולא רצתה שידעו היכן היא נמצאת (עמ' 46-47).
לשאלה מדוע אם הסיבה שעזבה את הבית היה האירוע עם בן דודה, עליו סיפרה, היא עזבה רק ביום 26.4.23, כשבועיים לאחר אותו אירוע, הסבירה המתלוננת כי בזמן הזה היא חשבה ודיברה עם חברה שלה; וכי עזבה את הבית באותו יום מאחר שניצלה את העובדה שאף אחד לא היה בבית, כאשר חזרה בלילה מחתונה וראתה את הוריה ישנים (עמ' 48-49). לשאלה מדוע בחקירותיה במשטרה לא סיפרה שעזבה את הבית גם בשל אלימות מצד אמה ואחיה, השיבה כי בהתחלה פחדה ולא רצתה לספר לגבי אמה "ואמרתי שעכשיו אני בחוץ ואני אתלונן על הכל" (עמ' 60-61).
המתלוננת אישרה את דבריה בחקירה מיום 3.5.23 (נ/5), כי ביום האירוע היא ראתה את הנאשמים 1, 3 ו-4 בשעה 12:00 לערך מחלון הדירה בה שהתה, כשהם בחניה; ולשאלה האם זה לא הדליק לה נורה אדומה שהם יודעים איפה היא נמצאת, השיבה שהבינה זאת באותו רגע, אבל הם עדיין לא ידעו באיזה בנין היא נמצאת, ושללה שזה הפחיד אותה. לדבריה, באותה עת חברתה ג' היתה איתה ושתיהן ראו אותם מהחלון והיא אמרה לג' שאלו אחיה ובן דוד שלה, אך הן לא דיברו על כך מעבר לזה, כאשר ג' יודעת שהיא ברחה מהבית ומודעת לכך שאחיה מחפשים אותה, ו"רק אמרנו, שבשעה הזו אנחנו לא יוצאות... כאילו אנחנו לא יוצאות בגללי בצהריים, ורק בלילה יוצאות". לגבי הטענה שג' לא סיפרה במשטרה על כך שהן ראו את הרכב ביום האירוע ועל השיחה הזו ביניהן, אמרה המתלוננת שיתכן שג' לא זוכרת את זה, אך היא עצמה זוכרת (עמ' 49-51). המתלוננת אישרה, כי בעת שראתה אותם מהחלון היא התקשרה לנאשם 1 מאחר ש"אני רוצה לדעת, האם הוא משקר או לא... האם הם מחפשים אותי באמת או לא"; וכי לאחר ששאלה את נאשם 1 איפה הוא והוא אמר לה שהוא בבית, היא הבינה שהוא משקר לה ושמחפשים אותה. עוד אישרה, כי זו השיחה שבה היא אמרה לנאשם 1 שהיא נמצאת בטבריה והוא ביקש ממנה לשלוח לו מיקום (עמ' 51-52). לגבי האמירה של נאשם 1 בשיחה עמה שהיום תהיה מלחמה, הסבירה המתלוננת שהוא אמר זאת בתגובה לכך שהיא סיפרה לו על מה שקרה עם בן הדוד ולאחר מכן ניתק את השיחה, והיא לא הבינה למה הוא התכוון ולא הבינה מכך שהוא התכוון לפגוע בה (עמ' 62).
המתלוננת ציינה, כי זיהתה את הנאשמים 1, 3 ו-4 ברכב הטויוטה כבר בעת שחלפו על פניה כשעמדה סמוך לקיוסק, אך היא החלה לברוח רק כשראתה שהם עושים פרסה, והבינה שהם ראו אותה. לגבי המכות שהכו אותה הנאשמים 1 ו-4 אמרה המתלוננת, כי הם הכו אותה בכאפות לפנים, אגרופים ובעיטות שפגעו לה בגוף, ברגליים ובגב, ואישרה כי גם היתה מכה עם הברך לגוף ושדובר במכות חזקות; כן אישרה כי הנאשם 4 דפק לה את הראש ברכב, וכי היא קיבלה מכה חזקה במצח. לגבי הטענה שבמסמכים הרפואיים שלה אין תיעוד של חבלות באזור הפנים או בגוף, אמרה המתלוננת שהיא לא יודעת למה אין סימנים, אך עמדה על כך שמה שסיפרה קרה (עמ' 55-57).
המתלוננת עמדה על כך ששמעה את השיחות שניהל הנאשם 1 ברכב עם אחותה ר', הדוד ש' ואמם של הנאשמים 2 ו-3 והסבירה שוב כיצד זיהתה את הדוברים, זאת גם כאשר הוטח בה כי גם אותם אנשים וגם הנאשמים לא מאשרים את השיחות, וציינה כי הם כולם משקרים; עוד אישרה כי הנאשם 1 גם שאל את דודו ש' היכן נאשמים 2 ו- 5, וכי גם נאשם 3 שוחח עם נאשם 2 לברר היכן הוא (עמ' 63-68).
לגבי הטענה שבשונה מעדותה, בהודעתה הראשונה (נ/4) היא סיפרה שגם הנאשם 1 ולא רק הנאשם 5 הניח את רגלו על ראשה לפני הדקירה, אמרה המתלוננת תחילה שהיא לא זוכרת אם הנאשם 1 שם את הרגל או לא; לשאלה מדוע בראיון בפרקליטות היא אמרה שלא היה דבר כזה שנאשם 1 שם את רגלו על ראשה ושלא אמרה זאת במשטרה, השיבה שהיא לא רואה הבדל בין דבריה, ושעכשיו היא זוכרת שנאשם 1 לא שם את רגלו על ראשה, אלא נאשם 5 עשה זאת ונאשם 1 דקר אותה וחזר לרכב (עמ' 69). בהמשך, בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים 2 ו-3 הבהירה כי אמרה שנאשם 1 שם את רגלו על ראשה גם בהודעתה השלישית (נ/6) מאחר שהתבלבלה, אך חקירה הבאה תיקנה את עצמה ואמרה שנאשם 1 לא שם עליה את הרגל (עמ' 117-118).
לשאלה מדוע בהודעתה הראשונה אמרה שנאשם 1 דקר אותה פעמיים ובעדותה הראשית העידה שהוא דקר אותה פעם אחת, השיבה המתלוננת שדיברה על פעמיים "בגלל שהיא עצרה באמצע, והוא התחיל..."; ולשאלה האם הוא דקר אותה במקומות נוספים בגוף, השיבה לגבי הסימן שמתחת לכתף, כי היו לה שם סיכות, והיא לא יודעת ולא זוכרת אם זו דקירה או לא וממה זה נגרם, והבהירה כי ראתה את הנאשם 1 מניף את הסכין פעם אחת (עמ' 70-71). בהמשך, בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים 2 ו-3, הבהירה כי אמרה (בהודעתה השלישית) שהיא לא יודעת אם הנאשם 1 דקר אותה דקירה אחת או שתי דקירות "בגלל העצירה באמצע, אני חשבתי שזה שתי דקירות"; ושללה שנאשם 1 דקר אותה פעם נוספת מהצד השני, תוך שהסבירה כי "זה כאילו נכנס מפה ויצא מפה" (עמ' 120-125).
המתלוננת שללה כי קשרה את הנאשם 1 לאירוע בגלל סכסוכים פנימיים שלהם במשפחה, וציינה שלא היו לה סכסוכים איתו, ולמרות שהוא היה מכה אותה, הוא אח שלה והם היו מדברים לאחר מכן (עמ' 71-72).
בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים 2 ו-3 השיבה המתלוננת לשאלות הסנגור, כי לא ראתה הסכין שבה דקרו אותה, והבהירה כי כשאמרה שראתה את הנאשם 5 לוקח את הסכין מהרכב, היא לא ראתה את כל הסכין אלא רק את "הראש של הסכין... לא מאיפה שתופסים אותה, אלא מהצד השני"; ולאחר מכן אישרה כי ראתה את ה"שפיץ", החלק החד של הסכין (עמ' 72-75); ואף ציירה סכין, וסימנה בעיגול את מה שראתה, כאשר מדובר בחוד של הסכין בלבד (נ/1). לגבי הטענה שאם ראתה רק את החוד של הסכין, הרי שנאשם 5 היה צריך לאחוז בלהב של הסכין, השיבה שלא ראתה איפה בסכין הוא החזיק, ושהיא סיפרה מה היא ראתה מהסכין (עמ' 77-79). בהמשך, כשהוטח בפניה כי היא לא ראתה את הסכין ולא נערכה לה בדיקה במכון לרפואה משפטית כדי לקבוע איזה חפץ גרם לפציעותיה, אמרה "אני לא סתומה, מרגישים שזו סכין" ועמדה על כך שהרגישה סכין (עמ' 88-89); ובהמשך ציירה את רוחב החוד של הסכין שראתה (עמ' 119-120, נ/1א). לשאלה מה היה הגודל של הסכין, השיבה כי היא לא ראתה את כל הסכין, כך שאינה יודעת האם היא גדולה או קטנה (עמ' 122-123).
לגבי כך שבחקירתה מיום 4.5.23 היא אמרה שנאשם 3 כלל לא יצא מהרכב, בשונה מדבריה בעדותה שהוא פתח את דלתות הרכב, הסבירה המתלוננת כי היא נזכרה וסיפרה על כך בחקירה; עמדה על כך שנאשם 3 גם נהג ברכב וגם פתח לאחרים את הדלתות; ושללה את טענת הסנגור שמישהו גרם לה לשנות את גרסתה, ושהחוקרים אמרו לה שאם לדבריה הנאשם 3 לא יצא מהרכב, הוא ישתחרר (עמ' 79-81, 102-103 וכן 118-119). בהמשך, לשאלת בית המשפט למה התכוונה כשאמרה שהנאשם 3 פתח להם את הדלתות, השיבה המתלוננת "כשהם הגיעו, כאילו כשהם עשו פרסה וחזרו אליי הם רצו אחריי. וכשאני באתי הוא כאילו פתח להם את הדלתות, כאילו של ה... של הרכב"; אישרה כי הוא יצא מהרכב, וציינה כי הוא פתח את הדלתות "מקדימה ומאחורה" באותו צד, "כאילו ליד הנהג ומאחורה ליד הנהג". לשאלה האם הנאשם 3 הותיר את הרכב מונע או כיבה אותו, השיבה שהוא לא כיבה אותו; ולשאלה מדוע הנאשם 1 או הנאשם 4 לא פתחו את הדלתות, השיבה שהם החזיקו אותה, ואישרה שהיא התפרעה (עמ' 129-130).
המתלוננת אישרה, כי במהלך הנסיעה עם הנאשמים לאזור בית קמה היא לא שמעה את הנאשם 3 מדבר על רצון לעשות לה משהו, והוסיפה "אף אחד מהם לא סיפר שהם יעשו לי ככה... שיעשו לי תקיפה"; וכי היא לא יודעת אם הוא ידע מה מתכוונים לעשות לה (עמ' 100-102).
לגבי השלב בו הנאשמים 1, 2 ו-5 יצאו מהרכב בעת שהגיעו לפורה, המתלוננת אישרה כי שמעה את שלושתם מדברים בחוץ למרות שהרכב בו ישבה היה סגור; וציינה כי בעת השיחה הם היו ליד תא המטען של הרכב, כי הם לא צעקו אלא דיברו רגיל, וכי היא שמעה את כל השיחה (עמ' 103-105). עוד אישרה, כי שמעה גם את הנאשם 2 משתתף בשיחה, כאשר הוא ונאשם 5 אמרו לנאשם 1 שהוא ידקור אותה. לשאלה מדוע אם כך, כשנאשם 2 נכנס לרכב היא אמרה לו שישכנע אותם לא לדקור אותה, השיבה "כי הוא בא וישב באוטו"; ולגבי הטענה שאם כך, התגובה שלו שהוא לא קשור ושתדבר עם האחים שלה לא הגיונית, ולשאלה אם עימתה אותו עם כך ששמעה אותו אומר לנאשם 1 לדקור אותה, השיבה כי לא אמרה לו זאת. המתלוננת שללה את הטענה שמישהו מהשוטרים אמר לה שאם לא תכניס את הנאשם 2 לשיחה, הוא ייצא מהתיק (103, 105-108).
המתלוננת השיבה לשאלות הסנגור כי הנאשמים אינם מכירים את חברתה ג'; ולשאלה איך הם הגיעו לחניה שליד דירתה, השיבה כי הם ידעו באיזו עיר ושכונה היא מתגוררת מאחר שהיא סיפרה זאת לאשת דודה. לשאלות הסנגור אישרה המתלוננת כי ביום האירוע היא ראתה את הג'טה הלבנה בחניה שמאחורי הבית, וציינה כי ראתה ברכב את הנאשמים 1 ו-3, וכי "הם פשוט עמדו שם, ואחר כך הלכו" (עמ' 111-112); אם כי לאחר שהופנתה לכך שבהודעתה מיום 3.5.23 (נ/5) היא סיפרה שראתה אותם בחניה ברכב הטויוטה, חזרה בה מכך שראתה את הג'טה (עמ' 113). המתלוננת ציינה, כי לא התקשרה לאיש לאחר שראתה אותם, והדגישה כי לא פחדה מהם, וכי לא ברחה מהבית בשל פחד (עמ' 112-113). עוד הדגישה, כי היא לא ביקשה מג'מאל לומר לה מתי האחים שלה יוצאים מעיר מגוריהם, אלא הוא עשה זאת מיוזמתו וגם אמר לה להזהר מיוזמתו, בגלל שידע שהיא ברחה מהבית ולא בגלל שאמרה לו שהיא פוחדת מהם (עמ' 114-116). בהמשך, אישרה המתלוננת את דבריה בהודעתה מיום 4.5.23 (נ/6) על כך שאחיה איימו עליה שיהרגו אותה אם היא תמשיך לעשות בעיות, אך הבהירה כי למרות זאת היא לא פחדה כשראתה אותם בחניה של הבית (עמ' 125-126).
לשאלה כמה זמן רכב הג'טה נסע בשטח השמורה לאחר שהיא נכנסה לתוכו, השיבה כי פחות מדקה, ואישרה כי הם לא נסעו מרחק רב; וכן אישרה כי בזמן הזה הנאשמים לא שוחחו ביניהם על כך שרוצים לרצוח אותה או לגבי מי ידקור אותה, אלא רק לאחר שעצרו ויצאו מהרכב. לשאלה מדוע אם שמעה אותם מדברים על מי ידקור אותה היא לא יצאה מהרכב, השיבה "איך אני אצא? זה נעול"; ואישרה כי כשנאשם 2 חזר לרכב הוא פתח את הדלתות (עמ' 131-132). המתלוננת אישרה כי גם בשלב בו הם דיברו בחוץ היא לא שמעה שאף אחד מהם אמר שהם רוצים לרצוח אותה, אלא רק דיברו על לדקור אותה; לשאלה מדוע אם כך היא ניסתה לשכנע את השוטרים שניסו לרצוח אותה, בעוד שהיא לא שמעה זאת מהם אפילו פעם אחת, השיבה "מי שדוקר אומר לי?... כאילו מי שרוצה לדקור אישה, אומר לה אני רוצה לדקור אותך?" (עמ' 133-134).
בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם 4 אישרה המתלוננת את דברי הסנגור, כי כשהיו בדרך מבאר שבע לעיר מגוריה, היא שמעה את נאשם 4 אומר לנאשם 3 שיוריד אותו בבית ושהוא לא בא איתם; ציינה כי נאשם 3 ענה לו "חכה, נלך ביחד"; ואישרה כי בזמן אמת שמעה את הנאשמים 3 ו-4 אומרים שהם לוקחים אותה לעיר מגוריה וחוזרים לבאר שבע, וכי הם לא דיברו על שום תוכנית (עמ' 135-136).
לשאלה מדוע בצהרי יום האירוע, לאחר שהבחינה ברכב הטויוטה ובו הנאשמים 1, 3 ו-4, היא התקשרה לנאשם 1, השיבה המתלוננת כי היא שאלה אותו איפה הוא מאחר שרצתה לבדוק האם הוא משקר לה, והוא אמר שהוא בבית (עמ' 136, 153-154). בהמשך, כשנשאלה מתי היתה השיחה שלה עם הנאשם 1 שבה היא אמרה לו שהיא נמצאת בטבריה, השיבה "הוא התקשר אליי ואני הייתי ישנה ואני חזרתי אליו" ובשלב הזה הוא שאל איפה היא והיא אמרה שהיא בטבריה; והבהירה כי כאשר ראתה את הנאשם 1 בחניה היא התקשרה אליו (עמ' 151-153). לשאלה כיצד היא מסבירה את זה שגם לאחר שגילתה שהוא משקר לה, היא המשיכה להתנהג כרגיל ותכננה לצאת לבלות, אישרה כי היא לא פחדה וכי לא חשבה שיקרה משהו, "אבל קרה" (עמ' 154).
המתלוננת אישרה, כי יש לה אחות שברחה מהבית וכי אביה החזיר את אחותה הביתה יחד עם האחים שלהן; אך לאחר מכן אמרה שאביה הגיש תלונה במשטרה, המשטרה חיפשה את אחותה והחזירה אותה הביתה. לגבי הטענה שלאחר שהחזירו את אחותה הביתה אף אחד לא פגע בה או ניסה לרצוח אותה, אמרה המתלוננת שהרביצו לה (עמ' 138-139).
המתלוננת אישרה, כי עד לרגע ששמעה את הנאשמים משוחחים ביניהם מחוץ לרכב הג'טה לגבי מי ידקור אותה, היא לא ידעה שהולכים לדקור אותה, לפגוע בה, או לרצוח אותה; וכי לפני האירוע לא אמרה לאיש שרוצים להרוג אותה, לרבות לשתי החברות איתן התגוררה (עמ' 140-141). עוד אישרה, כי בכל הזמן שנאשם 4 היה איתה ברכב הטויוטה, היא לא שמעה שום תוכנית לפגוע בה ולא שמעה שמישהו מספר לנאשם 4 משהו (עמ' 141).
המתלוננת אישרה, כי כשהגיעה עם השוטרים לערוך שחזור בשטח, זה היה ביום ולא בלילה; ואישרה כי בשחזור היא היתה מבולבלת לגמרי ולא הצליחה לכוון את השוטרים למקום. לשאלה כיצד יתכן שבשחזור באור יום היא לא ידעה לכוון את השוטרים, בעוד שלאחר האירוע כשהיתה בבית החולים, היא הצליחה לכוון את השוטרים בטלפון למקום, למרות שהיה לילה וחשוך, השיבה המתלוננת כי היא זכרה (עמ' 141-142). בהמשך, לשאלה מה קרה מהרגע שנעצר השחזור ועד שהתחילו לצלם מחדש, השיבה כי הם מצאו את המקום ע"י מיקום ששלח השוטר שמצא את המקום (עמ' 149-150). לשאלה נוספת של ב"כ הנאשם 1 (ברשות) לגבי נקודה זו, כשנשאלה כיצד לא ידעה להצביע על זירת האירוע בשחזור, למרות שאמרה שהיא מכירה את השטח, השיבה המתלוננת שיש הרבה כניסות למקום שבו דקרו אותה, וציינה כי ליד המקום שבו דקרו אותה היה שולחן קבוע, והיא לא הצליחה למצוא אותו בשחזור; ובהמשך הבהירה כי השולחן אינו ליד מקום הדקירה אלא שרואים אותו מרחוק (עמ' 154-155).
לשאלה האם בחקירותיה במשטרה נאמר לה על ידי השוטרים שכדאי לה לסבך את כל הנאשמים, אחרת הם ינסו שוב להרוג אותה, השיבה המתלוננת בשלילה (עמ' 150).
בחקירתה החוזרת הבהירה המתלוננת, כי ביום האירוע היתה לה שיחת טלפון אחת עם הנאשם 1 בעת שהוא היה בחניה; ולשאלה מתי היתה השיחה שבה הנאשם 1 התקשר אליה והיא לא ענתה לו מכיוון שישנה וחזרה אליו מאוחר יותר, השיבה שזה היה מספר ימים לפני האירוע (עמ' 157-158).
עדותה של המתלוננת לפנינו ביום 6.2.24 (לאחר איתורו של נאשם 5)
כאמור, לאחר איתורו של הנאשם 5 והגשת כתב האישום המאוחד, חזרה המתלוננת, שכבר מלאו לה בינתיים 18 שנים, לדוכן העדים לשם השלמת עדותה ביחס אליו. בפתח עדותה אישרה המתלוננת, כי הגיעה שבוע קודם לכן לבית המשפט מאחר שרצתה להגיד ש"אני רוצה להוריד את התלונה ואני סולחת להם... כי זהו, אנחנו משפחה. לא צריך את כל זה". לאחר שרוענן זכרונה מתוך הודעתה האחרונה במשטרה, מיום 30.1.24 (נ/11), כלומר מספר ימים לפני מועד העדות, אישרה המתלוננת כי אמרה שם "אני בסך הכל רוצה להרגיש בטוחה, אני לא רוצה לפחד שאחים שלי ינסו לפגוע בי שוב פעם אז ככה שאם אני מבטלת את התלונה לא תהיה להם סיבה לפגוע בי"; ולאחר מכן הבהירה כי כל מה שסיפרה בעדותה הקודמת אכן התרחש (עמ' 171-173).
בהתאם להסכמות, העידה המתלוננת בעדותה הראשית על חלקו של הנאשם 5 באירוע, ולמעשה סיפרה דברים דומים לאלו שפורטו לעיל (עמ' 173-175). בנוסף, הוגשו מסמכים רפואיים נוספים לגביה מיום 3.9.23 (ת/3).
בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם 5 אישרה המתלוננת, כי כשהגיעה עם הנאשמים 1, 3 ו-4 לפורה הם חיכו כ-20 דקות לכך שהאחרים יבואו, ובשלב הזה הם לא דיברו איתה, הם דיברו בטלפון עם הנאשמים 2 ו-5 ואמרו להם שיבואו ושמחכים להם, אך לא אמרו למה הם מחכים להם; והיא לא שמעה אותם מדברים על כוונות לפגוע בה, לא שאלה אותם ולא ניסתה לדבר על ליבם. עם זאת, אמרה כי כבר אז "אני ידעתי שאני לא יוצאת חיה... כי הם חיכו ואז הכניסו אותי לפורה. בפורה, אם מכניסים בחורה לשם, היא לא יוצאת משם" (עמ' 177-179). לדבריה, כל העת היא המתינה ברכב הטויוטה ולא יצאה, עד להגעת הנאשמים 2 ו-5 למקום, אז עברה עם הנאשם 1 לרכב הג'טה, בשקט, מבלי שתפסו או החזיקו בידיה, ללא התנגדות ומבלי לומר דבר, כאשר בשלב זה, לדבריה "לא פחדתי, אבל נבהלתי" (עמ' 180-183).
לגבי כך שהיא שמעה את הנאשמים 1, 2 ו-5 משוחחים מחוץ לרכב, הסבירה כי שמעה זאת מאחר ש"לא קשה לשמוע. לילה שם, שקט, אין אף אחד שם. שומעים זבוב שם"; כי לא הסתכלה על החלונות של הרכב לראות אם הם פתוחים קצת, אבל שמעה אותם מדברים למרות שהם דיברו רגיל ולא צעקו; וכי הם היו מאחוריה, ליד תא המטען של הרכב (עמ' 186-187).
במהלך החקירה הנגדית, המתלוננת סירבה מדי פעם לענות על שאלות בטענה שכבר סיפרה זאת, וכך סירבה לספר שוב מה היה בוויכוח בין הנאשמים, זאת גם כאשר בית המשפט הסביר לה כי עליה לענות, וגם לאחר שבאת כוחה שוחחה עמה והסבירה לה את הדברים. לשאלה כיצד הסנגורית תוכל לברר האם מה שהיא מספרת זו האמת או לא, השיבה "זאת האמת ואני לא רוצה לספר פעמיים על אותה שאלה"; ולשאלה האם היא לא רוצה לספר יותר מכיוון שהיא רוצה לסייע לנאשמים, השיבה "אמרתי, אני סולחת להם. למה שאני אבוא ואגיד שאני סולחת ואז אספר מה הם עשו לי?... כן, אני באה לעזור להם" (עמ' 188-192). כך עשתה גם בהמשך כשנשאלה על מעשיו של נאשם 5 באירוע בפורה (עמ' 247-250).
המתלוננת אישרה, כי הגיעה לבית המשפט ביום שבו חברותיה הגיעו לדיון (דיון מיום 28.1.24 שנקבע לבקשת התביעה לקביעת אמצעים להבטחת התייצבות עדים- ג.ש), מאחר שרצתה לפנות לבית המשפט ו"להגיד שאני סולחת להם וזהו, לא צריך עוד דיון". עוד אישרה, כי התקשרה גם לפרקליטה ו"אמרתי לה שאני רוצה להוריד את התלונה... כי זהו, אני סולחת להם" (עמ' 193-194). כשנשאלה מה גרם לה לבקש לבטל את התלונה לאחר שכבר מסרה מספר אמרות במשטרה ואף העידה בבית המשפט, המתלוננת שללה שמישהו איים עליה, אמרה שהיא לא בקשר עם המשפחה ושללה כי היא פוחדת מהנאשמים (עמ' 195-196 וכן 201). בהמשך הבהירה, כי הגישה את התלונה נגד הנאשמים "כי ככה עשו לי... דקירה וזה", וכי עכשיו היא סולחת להם ורוצה לחזור בה מהתלונה מאחר שהם משפחה; וכי בעת שהגישה את התלונה זה היה טרי ואילו "עכשיו לא טרי. עכשיו זהו נגמר" (עמ' 201-202).
לשאלה למי עוד התקשרה לצורך ביטול התלונה, השיבה המתלוננת כי התקשרה לבאת כוחה, וכן לב"כ הנאשם 4 שהיה לה רק את מספר הטלפון שלו, כדי "שיעזור לי איך להוריד את התלונה". בהמשך ציינה, כי היא התקשרה אליו וביקשה שיעזור לה לבטל את התלונה והוא אמר לה להתקשר לתובעת, וכך עשתה. לשאלה האם התקשרה לב"כ הנאשם 4 מכיוון שרצתה לעזור לנאשם 4, השיבה המתלוננת שרצתה לעזור לכולם, זאת גם לאחר שעומתה עם כך שאמרה גם לב"כ המאשימה שהיא רוצה לסייע לנאשם 4 (עמ' 197-198, 202-204, 207-208).
לגבי כך שבשונה מטענתה כי היא לא מפחדת, במשטרה היא אמרה שהיא רוצה להרגיש בטוחה ולא רוצה לפחד שהאחים שלה ינסו לפגוע בה שוב, השיבה כי "זרמה" עם הקצין ואישרה כי זה מה שהיא חושבת שהוא רצה לשמוע, "כי הוא זרק לי את המילים האלה ואמרתי 'כן יאללה'... מה שכתוב, ככה הוא אמר" (עמ' 199-200).
לגבי הזחילה שלה, הסבירה המתלוננת כי היא היתה בתנוחת ישיבה "על התחת", כשרגליה ישרות, והיא דחפה את עצמה עם היד שעובדת, בעוד היד הפגועה היתה "למטה"; וכי לא הרגישה שום דבר (עמ' 213-215, 218). לגבי הטענה שמהמסמכים הרפואיים עולה כי לא היו לה סימנים ברגליים כתוצאה מהזחילה, למרות שמדיסק השחזור עולה שמדובר בשטח לא מישורי עם עליות, ירידות, קוצים ואבנים, אמרה המתלוננת שהיא המשיכה ישר ממקום הדקירה עד שהגיעה לכביש, ואישרה כי לא זחלה על שביל או כביש, אך היא לא יודעת איך לא נשארו לה סימנים (עמ' 216-218).
לגבי הטענה שהעד אשרף סיפר כי היא דפקה לו בחלון הרכב כך שהיא לא זחלה בשלב הזה, אישרה המתלוננת כי בשלב הזה היא עמדה על הרגליים, ולשאלה כיצד הצליחה לעמוד על הרגליים ולהגיע אל אשרף, השיבה "לא יודעת. הגעתי לכביש, קמתי, הצלחתי לקום... בדקתי אם אני יכולה לקום וקמתי"; אך שללה כי היא הלכה כל הדרך ולא באמת זחלה (עמ' 221-222). המתלוננת אישרה את דברי אשרף כי היא אמרה לו שדקרו אותה בצוואר והיא הגיעה ברגל מרחוק; ולשאלה למה לא סיפרה לו שהיא זחלה במשך כמה שעות, השיבה "למה שאני אספר לו שזחלתי?", ולאחר מכן אמרה "בסדר, אני הלכתי על הכביש, על הרגליים, מלא כאילו. ואז מצאתי את האוטו שלו" וציינה כי היא הלכה על הכביש "חמש דקות, עשר דקות. פחות", עד שראתה את רכבו עומד (עמ' 225-226).
המתלוננת אישרה, כי הגישה בעבר תלונות נגד אנשים, ובין היתר התלוננה לפני מספר שנים נגד פ' אחיהם של הנאשמים 2 ו-3, מאחר שהכה אותה ושבר לה את היד בגלל שהיה לה אינסטגרם; אך לא העידה נגדו ו"לא היה בית משפט... כי הורדתי את התלונה... כי משפחה, מה?" (עמ' 232, 235-237). כמו כן מסרה, כי התלוננה נגד קרוב משפחתה מ', אשר ראה אותה כשיצאה להפסקה מהעבודה, והכה אותה מאחר שחשב שהיא מסתובבת, וירד לה דם מהאוזן; וגם לגביו היא "הורידה" את התלונה, מאחר שהם משפחה (עמ' 238-242). עוד אישרה, כי בני משפחה איימו עליה בעבר, ולשאלה מדוע לא סיפרה על כך להוריה, השיבה כי היא לא רוצה לספר. כשהופנתה לכך שבמשטרה אמרה שהיא לא סיפרה על כך להוריה בגלל שהם לא יאמינו לה, ולשאלה מדוע שלא יאמינו לה, השיבה שאינה יודעת; לשאלה אם זה בגלל שהיא הגישה בעבר תלונות וביקשה לחזור בה מהן, השיבה שאין לה תשובה (עמ' 245-247).
לאחר שהתבקשה פעמים רבות להשיב לשאלות לגבי מעשיו של נאשם 5 באירוע, המתלוננת בסופו של דבר חזרה על הדברים שאמרה בדיון הקודם ובעדותה הראשית (עמ' 252-256, 261-264).
הסנגורית ציינה בפני המתלוננת כי הנאשם 5 טוען שהוא בכלל לא היה במקום האירוע, שהוא עזר לה כל החיים ולפני האירוע הם גם טיילו יחד, כך שהוא לא יודע למה היא אומרת שהוא היה שם; והמתלוננת אישרה כי היו ביניהם יחסים טובים וכי הם טיילו יחד לפני האירוע בצפון, אך עמדה על כך שהוא היה באירוע, וציינה כי סיפרה עליו את הדברים האלה "כי הוא היה שם. מאיפה אני אמציא את זה?" (עמ' 265-269).
לשאלה מדוע אמרה קודם לכן שלא דיברה עם הנאשמים ברכב, שהרי לגרסתה פנתה לנאשם 2 ואמרה לו שיגיד לאחיה שלא יעשו לה כלום, השיבה כי פנתה לנאשם 2 בסוף, לאחר שהנאשמים סיימו לדבר בחוץ. המתלוננת אישרה כי הנאשם 2 היה גם חלק מהשיחה שהם ניהלו בחוץ לגבי מי ידקור אותה; ולשאלה מדוע אם כך אמרה לו שיגיד לאחיה שלא יעשו לה כלום, השיבה "אין מה לעשות. אין לי למי להגיד" (עמ' 270-271). המתלוננת אישרה, כי בעת ששמעה את הנאשמים משוחחים מחוץ לרכב היא הבינה שהם רוצים לרצוח אותה, מאחר ששמעה שהם דיברו על לדקור אותה (עמ' 273).
בחקירה הנגדית על ידי ב"כ הנאשם 4 אישרה המתלוננת, כי בעת שהגיעה לבטל את התלונה במשטרה הסבירו לה שיש שני סוגים של ביטול, אחד בגלל שלא היה כלום, והשני שהיה אך היא סולחת להם; ואישרה כי הזהירו אותה שאם תאמר שלא היה כלום יפתחו נגדה תיק בגין עדות שקר (עמ' 275-276). לשאלה האם זה נכון שכאשר אמרה שהיא רוצה לעזור לנאשם 4 כי הוא רק הכניס אותה לרכב ולא פגע בה, אמרו לה במשטרה שיפתחו לה תיק בגין עדות שקר, השיבה המתלוננת בחיוב (עמ' 276).
בחקירתה החוזרת נשאלה המתלוננת על כך שאישרה לשאלת ב"כ הנאשם 4, כי הנאשם 4 רק הכניס אותה לרכב ולא פגע בה, ואילו בדיון הקודם העידה כי הוא רץ אחריה, הכה אותה והטיח את ראשה ברכב; והשיבה כי מה שאמר הנאשם 4 הוא הנכון, שהוא לא עשה לה כלום, ושמה שסיפרה קודם לא נכון. לשאלת בית המשפט על כך שגם בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם 5 היא אישרה שנאשם 4 הרביץ לה, השיבה "בסדר. הרביץ, אבל לא כמו שאמרתי... הוא החזיק אותי, הביא לי כאפה וזהו", והוסיפה כי הוא לא דפק לה את הראש ברכב וכי אף אחד לא עשה זאת (עמ' 282-284). בשלב זה הוכרזה המתלוננת כעדה עוינת והותר לב"כ המאשימה לחקור אותה בחקירה נגדית (עמ' 286).
כשהוטח בפניה כי היא סיפרה במספר חקירות וגם בעימות עם נאשם 4 שהוא גרר אותה אל הרכב והטיח את ראשה ברכב, אמרה המתלוננת שהיא שיקרה, ושאף אחד לא דפק את ראשה ברכב; כשהוטח בפניה שיש עד ראיה שראה את הטחת הראש, השיבה שהוא שקרן (עמ' 286-287). לגבי הטענה שהיא החליטה לעזור לנאשם 4 מכיוון שחברה שלה היא בת הזוג שלו, השיבה שהיא לא ידעה שהיא בת הזוג שלו; ובהמשך הבהירה כי אותה בחורה (שנכחה גם באולם) היא אכן חברה שלה, אך היא לא ידעה שהיא חברתו של הנאשם 4 (עמ' 287, 290, וכן בעמ' 277, 281).
יוער, כי כל אמרותיה של המתלוננת במשטרה הוגשו ע"י ההגנה לצורך השוואה ולהוכחת סתירות בגרסתה (נ/4 עד נ/12).
פרשת ההגנה
בפרשת ההגנה העידו כל הנאשמים ולא העידו עדים נוספים.
להלן ייסקרו גרסאותיהם של כל אחד מהנאשמים, הן בחקירה המשטרתית והן בפנינו. כבר עתה יצוין, כי במהלך החקירות במשטרה כל הנאשמים הכחישו כליל מעורבותם באירוע, וחלקם אף מסרו טענות אליבי; אך כעולה גם מהמענים שנמסרו לכתב האישום, בעדויותיהם לפנינו אישרו הנאשמים 2, 3 ו-4 את נוכחותם באירוע, ואף אישרו (גם אם לא במישרין) את נוכחותם של נאשמים 1 ו-5 באירוע, זאת הגם שכפרו בעבירות שיוחסו להם עצמם.
גרסתו של הנאשם 1
אמרותיו של הנאשם 1 במשטרה
בהודעתו מיום 2.5.23 בשעה 08:43 (ת/48) אמר הנאשם 1 כי הוא מתגורר בעיר בדרום (עיר מגורי המשפחה- ג.ש); וכי ביום 1.5.23 הוא ישן, התעורר בשעה 18:00, היה בסביבת הבית עם בני דודים ומשפחה ולא יצא מהבית, והכחיש כי הגיע לבאר שבע (ש' 6-7, 24-29).
לגבי הקשר שלו עם המתלוננת אמר הנאשם 1 שהם היו בקשר טוב; ובצאת החג, בעת שהיה בטיול עם בן דודו הנאשם 3, הוא קיבל שיחת טלפון מאביו שאמר לו שהמתלוננת נעלמה, כאשר היא החליפה מספר טלפון ואף אחד לא יודע היכן היא, והוא עצמו חיפש אותה ולא מצא; ולדבריו, היא נעלמה מהבית לפני 3-4 ימים (ש' 30-45). לשאלה האם המשפחה כעסה שהמתלוננת עזבה, השיב "בטח מה"; ולשאלה האם הוא עצמו כעס על כך, השיב "בטח מה? יש מישהו לא כועס על אחותו. לא יושנים בבית כמו שצריך... אחותך תברח מהבית אף אחד לא יודע איפה היא, מתה, חיה". לשאלת החוקר הכחיש הנאשם 1 שהוא גילה איפה המתלוננת נמצאת, תוך שטען כי עד היום הוא לא יודע איפה היא וכי לא ידע למה נעצר; והכחיש שיום קודם סיפרו לו היכן היא נמצאת, הוא הגיע למקום עם נאשם 5, והם הכו אותה וחטפו אותה בגלל שכעסו על כך שעזבה את הבית (ש' 44-54, 58-71).
הנאשם 1 שלל כי מספר הטלפון שהוקרא לו בידי החוקר (המסתיים בספרות 594) הוא שלו וטען שאין לו טלפון בכלל (ת/48 ש' 62-63). לשאלה איך קיבל שיחת טלפון מאביו אם אמר שאין לו טלפון, השיב כי היה בטיול עם בן דודו (ש' 34-35).
כשנשאל על הנאשם 3, מסר כי הוא בן דודו, ושלטלפון שלו הוא קיבל את השיחה מאביו בעת שהיו בטיול בים המלח. לשאלה האם בערב הקודם הוא היה עם הנאשמים 3 ו-5, השיב "היינו בבית גרים אחד ליד השני" (שם בש' 72-81, 101-106). לגבי הנאשם 4 אמר כי הוא בן דודתו (שם בש' 84-87), ובשלב זה הכחיש כי הנאשמים 3 ו-4 היו איתו בלילה הקודם (ש' 112-113). לגבי הנאשם 2, אמר שהוא בן דודו ואחיו של נאשם 3, והכחיש כי הוא נהג ברכב שבו לקחו את המתלוננת (ש' 132-142).
הנאשם 1 הכחיש כי הוא והנאשמים 3, 4 ו-5 חטפו את המתלוננת מבאר שבע, לקחו אותה למקום שנמצא ליד בית קמה, שם הוא דקר אותה בצוואר פעמיים והם עזבו אותה למות, והכחיש כי רצה להרוג אותה על רקע כבוד המשפחה, זאת גם לאחר שהוטח בפניו כי זה מה שסיפרה המתלוננת (ש' 114-131).
בהודעתו מיום 9.5.23 (ת/49, דיסק ת/71) הנאשם 1 כמעט ולא השיב לשאלות. לגבי חלק מהשאלות טען כי אמר הכל בחקירה הראשונה, לגבי חלקן שתק או שמר על זכות השתיקה, ולגבי חלקן השיב באופן מתחכם ומתריס.
לשאלה האם אחותו ר' התקשרה אליו ביום 1.5.23 לאחר שחטף את המתלוננת, השיב כי אין לו טלפון נייד ואף אחד לא דיבר איתו, וכי הוא לא חטף אף אחד (עמ' 3). לאחר שהוטח בו שנאשם 4 מסר בחקירה שהוא היה יחד איתו ועם הנאשם 3 בבאר שבע ברכב טויוטה כסוף שבו נהג הנאשם 3, וכי הוא הכניס את המתלוננת לאותו רכב וחטף אותה, השיב שנאשם 4 שקרן (עמ' 4); וגם לגבי כך שהמתלוננת אמרה כי הוא חטף אותה בכח ברכב טויוטה כסוף, אמר שהיא שקרנית (עמ' 5).
לשאלה מי הם בני המשפחה שלטענתו בחקירה הראשונה הוא ישב איתם ביום האירוע, השיב שישב עם כל המשפחה, ושהוא לא זוכר שמות (עמ' 2).
בעימות שנערך בין הנאשם 1 למתלוננת ביום 16.5.23 (דוח עימות ת/50, תמליל ת/50א, דיסק ת/71), לאחר שהמתלוננת סיפרה בפרוטרוט את גרסתה והטיחה בפניו את הדברים, אמר הנאשם 1 שהיא שקרנית ורמאית ולא קרה דבר כזה, ושהוא לא עשה שום דבר (ת/50 ש' 12-17).
בעימות שנערך בין הנאשם 1 לנאשם 4 ביום 21.5.23 (דוח עימות ת/51, דיסק ת/71), בתגובה לדברי הנאשם 4 כי הוא ונאשם 1 מסוכסכים ולא מדברים כבר 8 שנים, וכי הנאשמים 1 ו-3 אספו אותו מהבסיס ברכב טויוטה, ואז "קפצו ותפס את אחותו [המתלוננת] והעלה אותה לרכב ונתן לה כמה כאפות..."; אמר הנאשם 1 שאין דבר כזה והכל שקר, והוסיף כי "הוא אמר לך שאני והוא בסכסוך 8 שנים אז איך הלכתי להביא אותו"; ולשאלה מדוע שהנאשם 4 ישקר, השיב שהוא לא יודע (ת/51 בש' 12, 23-26).
לשאלה האם הוא נסע או נהג פעם ברכב פולקסווגן ג'טה בצבע לבן של הנאשם 2, השיב הנאשם 1 שאין לו רשיון, ושהוא לא זוכר אם נסע ברכב ואיפה ישב (שם בש' 27-30). לשאלה האם הוא יודע שדמה של המתלוננת נמצא ברכב הג'טה הלבן, השיב הנאשם 1 "איזה דם ואיזה שטויות" (שם בש' 33-34). בנוסף, הכחיש כי ביום האירוע היה איתו כובע אדידס שחור וטען כי כלל לא היה באזור (שם בש' 19-22).
כאשר התבקש להסביר איך יתכן שהטלפונים של כל מי שעצור ומעורב בפרשה היו יחד במקומות בהם התרחש האירוע, כל אחד על פי המיוחס לו, מסר הנאשם 1 שהוא שומר על זכות השתיקה (שם בש' 35-38, ת/71 מונה 55:55).
בפתח הודעתו השלישית מיום 24.5.23 (הודעה ת/52, תמליל ת/52א, ת/52ב, דיסק ת/71) אמר הנאשם 1 שאין לו מה לומר כיוון שאת מה שהיה לו אמר בחקירות הקודמות ושהוא שומר על זכות השתיקה. כשנשאל על בני המשפחה שלטענתו היו איתו ביום האירוע, השיב תחילה שהוא שומר על זכות השתיקה, אך בהמשך מסר שמדובר באביו, שלושת דודיו, שתי נשות דודיו וסבתו (הנאשם 1 מסר את השמות), איתם לדבריו ישב בחצר הבית והם שתו קפה ותה, מהשעה 18:00 ועד חצות, אז נעצר. לשאלה מדוע לא מסר את השמות בחקירה הראשונה השיב שאין לו מה להגיד ושהוא שומר על זכות השתיקה (ת/52 ש' 3-18).
לאחר מספר שאלות בעניין אישר הנאשם 1, כי ב-1.5.23 בלילה אביו שלח אותו לקנות סיגריות; וציין כי הלך יחד עם נאשם 3, ולאחר שהם קנו סיגריות הגיעו מהמשטרה ועצרו אותו. לגבי הטענה שאביו התקשר אליו לאחר שראה שהוא מתעכב עם הסיגריות, אמר הנאשם 1 שאין לו מה להגיד ושהוא לא זוכר כלום (שם בש' 19-34). לגבי הטענה שבזמן שאביו חיכה לו שיביא את הסיגריות הוא התקשר לאביו ואמר לו שהוא בדרך עם המתלוננת, אך אביו כעס עליו וביקש ממנו לשחרר אותה, אמר הנאשם 1 כי הוא שומר על זכות השתיקה והוסיף שהכל שקר (שם בש' 35-40). לשאלות האם התקשר לאמו והאם אחותו ר' התקשרה אליו בזמן שהמתלוננת היתה איתו ברכב, אמר שהוא שומר על זכות השתיקה (שם בש' 43-46). הנאשם 1 הכחיש כי ביום האירוע דודו ש' דיבר איתו בטלפון ואמר לו שיגמור את הסיפור הזה בחוץ ושלא יביא את המתלוננת הביתה (שם בש' 63-64).
לגבי הטענה שביום האירוע סמוך לשעה 19:00, העד ג'מאל ראה אותו, את הנאשם 3 ואדם נוסף בנסיעה לכיוון באר שבע, השיב שהוא לא מכיר אדם כזה (שם בש' 47-48). לשאלה האם ביום 1.5.23 הוא היה בבאר שבע, השיב שהוא לא יודע ושהוא מטייל בכל העולם; לאחר שהוטח בפניו שרואים לפי הטלפון שלו שהוא היה בבאר שבע, השיב שאין לו טלפון (שם בש' 53-58, ת/52א ש' 241-243).
לשאלה כיצד הוא מסביר את זה שהמתלוננת אחותו נדקרה ונפצעה קשה, והוא לא שאל מי עשה לה את זה, אלא הסתפק בלומר שהיא שקרנית, השיב כי אין לו מה להגיד. לגבי הטענה שדם עם הדנ"א של המתלוננת נמצא ברכבו של הנאשם 2 ובמקום בו היא טענה שנדקרה, אמר שהוא שומר על זכות השתיקה (ת/52 ש' 59-62). לגבי הטענה שדוד שלו ש' אמר לו בטלפון ביום האירוע שיגמור את הסיפור הזה בחוץ ושלא יביא אותה הביתה, השיב "אין דבר כזה" (שם בש' 63-64).
עדותו של הנאשם 1 לפנינו
בעדותו הראשית סיפר הנאשם 1, כי הוא הבן הבכור במשפחה המונה 3 בנות, בהן המתלוננת שהיא בת הזקונים, ושני בנים, הוא והנאשם 5 אשר קטן ממנו (עמ' 897-898). לגבי הימים שקדמו לאירוע, העיד הנאשם 1 כי הוא יודע שהמתלוננת ברחה מהבית, כאשר באותה עת הוא לא היה בבית ושמע על כך מאביו בעת שהיה בטיול בצפון, וציין שאף אחד לא יודע מדוע היא ברחה. הנאשם 1 גם אישר כי הוא חיפש את המתלוננת מאחר שרצה להחזיר אותה לבית, והוסיף כי גם דיבר איתה בטלפון ואמר לה שתחזור הביתה, אך הוא לא זוכר בדיוק מתי, כשבוע לפני שנעצר (עמ' 899-900).
לגבי העבירות המיוחסות לו אמר הנאשם 1, כי זה לא קרה, כי מדובר בשקר, והמתלוננת כל פעם מתלוננת נגד מישהו אחר, כשלטענתו היא מסתירה את מי שעשה לה את זה באמת. לשאלה מדוע אם מדובר בשקר, המתלוננת סיפרה מיד עם קבלתה לטיפול רפואי את שמותיהם ומדוע שתאמר שאחיה עשו לה את זה, השיב שזה בגלל שהיא עזבה את הבית, וחזר על כך שהיא מתלוננת בכל פעם על אנשים אחרים, וכבר התלוננה בעבר במשטרה נגד הרבה אנשים (עמ' 898-899).
לגבי יום האירוע, אישר הנאשם 1 את גרסתו במשטרה כי הוא היה בבית וישב עם בני משפחה, אך טען כי הוא לא זוכר מי היה שם, היו "הרבה אנשים, דודים ודודות". הוא יצא לקנות סיגריות וכשחזר הביתה הגיעה המשטרה, דיברו איתו ושאלו למה הוא לא עונה לטלפון והוא אמר שאין לו טלפון, והם הלכו לאחר שעשו סריקה בבית; לאחר מכן הם חזרו ואמרו לו שלוקחים אותו לתחנה, ולשאלתו מה קרה אמרו לו שיידע בחקירה (עמ' 900-902). לשאלת בית המשפט כיצד אמר קודם לכן שדיבר עם המתלוננת בטלפון, אם לטענתו אין לו טלפון, השיב הנאשם 1 שדיבר איתה לא מהטלפון שלו (עמ' 901).
בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המאשימה אישר הנאשם 1, כי לפני שהמתלוננת עזבה את הבית היחסים שלהם היו טובים, לא היה ביניהם סכסוך והוא מעולם לא איים עליה. לשאלה האם כעס כשהמתלוננת ברחה מהבית, השיב "בטח שכועסים, מי שעכשיו אחותו נעלמת, לא כועס?... אף אחד לא יודע האם היא חיה או מתה, אף אחד לא יודע, אז בטח כועסים... אם מישהו חטף אותה או מישהו עשה לה משהו". לשאלה מדוע אם כך במענה לכתב האישום נאמר שהם לא כעסו אלא רק היו מלאי דאגה, השיב כי הם כעסו וכי הוא אמר זאת גם בחקירה (עמ' 903-904). לשאלה האם זה נכון שהמתלוננת מרדה והתנהגה בניגוד לנורמות ההתנהגות המצופות מבחורות בחברה שלהם, השיב הנאשם 1 "כל אחד והחיים שלו" והוסיף "היא היתה טובה, [המתלוננת] בבית, יעני פתאום היא הלכה ואף אחד לא יודע... שום בעיה לא היתה בבית... היא פתאום הלכה לבד". עם זאת אישר שזה לא מכבד שקטינה יוצאת מהבית וגרה לבד (עמ' 904).
לגבי הקשר בין המתלוננת לנאשם 5 ולנאשמים 2 ו-3, אמר הנאשם 1 כי הקשר שלה עם כל המשפחה היה בסדר, וכי אף אחד לא איים עליה בעבר; לגבי הקשר של המתלוננת עם הנאשם 4 אמר שאת הנאשם 4 רואים פעם בשנה, ושלל שהיא ונאשם 4 היו חברים וביחסים טובים (עמ' 904-905).
לגבי הטענה שהמתלוננת סיפרה מהרגע הראשון, כשהיא עוד רועדת מקור ובוכה מכאב, שהם אלו שפגעו בה ויש גם ראיות המעידות על כך שהיא נדקרה בזירה, השיב כי מישהו עשה לה את זה "אבל היא מחביאה את מי שעשה לה, היא אומרת שאנחנו עשינו את זה", ושהוא לא יודע למה היא משקרת, אך הם לא עשו זאת (עמ' 905-906).
לשאלה מה הקשר שלו עם הנאשם 4, השיב "שלום שלום מרחוק" אך הכחיש שהם מסוכסכים; ולשאלה איך הוא מסביר שנאשם 4 קשר אותו לאירוע ואמר שהם נסעו בטויוטה ואספו את המתלוננת, ושנאשם 1 אף הכה אותה, השיב שאינו יודע ושגם הנאשם 4 וגם המתלוננת משקרים (עמ' 907-911); ובהמשך אמר שהוא לא יודע מה המתלוננת ונאשם 4 תכננו (עמ' 912). לגבי דברי הנאשם 4 בחקירה שהוא שמע את נאשם 1 מדבר עם אביו ואומר לו שהוא הולך לתפוס את המתלוננת ושהוא היה עם דמעות בעיניים, אמר שנאשם 4 משקר; וכשנאמר לו שהוא היה עם דמעות בעיניים מאחר שכאב לו שהוא הולך לרצוח את אחותו, אמר "למה שאני ארצח אותה? אם אני האח הגדול, למה שאני ארצח אותה? אני מחזיר אותה לבית וזהו, למה לעשות רצח או בלגן, למה?"; ולשאלה האם הוא תפס אותה כדי להחזיר אותה הביתה, השיב "לא, לא, מה פתאום. אני לא מצאתי אותה, ובאו אליי שוטרים לקחו אותי מהבית" (עמ' 910-911).
לגבי יחסיו עם הנאשם 3 סיפר הנאשם 1 שיש ביניהם רק "שלום שלום מרחוק" ושהוא רואה אותו רק בשישי ובשבת; ולגבי הנאשם 2 אמר כי היחסים ביניהם הם "שלום שלום"; ושלל כי הוא מסוכסך עמם. לשאלה כיצד הוא מסביר שבמענה לכתב האישום הנאשמים 2 ו-3 מחזקים למעשה את גרסת המתלוננת לגבי הנסיעות ברכב הטויוטה וברכב הג'טה, הגם שהם לא נוקבים בשמו, השיב הנאשם 1 שהכל שקר, שאף אחד לא קשר את עצמו לאירוע, ושהתובעת והחוקרים ממציאים וכותבים מה שהם רוצים (עמ' 912-914).
לגבי דברי אביו במשטרה, כי ביום האירוע הנאשם 1 התקשר אליו ואמר לו שהוא בדרך הביתה עם המתלוננת, טען הנאשם 1 שזה לא נכון ושהוא לא יודע למה אבא שלו משקר; חזר על כך שבכלל אין לו טלפון, שלל את האפשרות שהתקשר לאביו מטלפון אחר והכחיש כי הם שוחחו. לגבי כך שאביו טען שאמר לו לשחרר את המתלוננת, מה שמעיד על כך שאביו הבין שאם הוא תפס את המתלוננת הוא עומד לרצוח אותה, חזר על כך שאף אחד לא התקשר אליו (עמ' 915-916).
לגבי הטענה שגם ר' ידעה שהוא חטף את המתלוננת ושהיא הזעיקה את המשטרה דרך א', מאחר שהבינה שהם הולכים לרצוח את המתלוננת, אמר הנאשם כי זה לא נכון, ושאם היא היתה אומרת זאת למשטרה היו באים מיד לעצור אותו, ולא היו משוחחים איתו והולכים; ולאחר מכן אמר שהיא שקרנית, כי הוא היה בבית ולא קרה כלום, והכחיש שר' שוחחה איתו באותו יום, תוך שחזר על כך שאין לו טלפון (עמ' 917-920).
לגבי העד ג'מאל אמר הנאשם 1, כי הוא לא מכיר אותו וראה אותו לראשונה בבית המשפט; לשאלה איך הוא מסביר את זה שג'מאל סיפר שראה אותו נוסע עם נאשם 3 לכיוון באר שבע ביום האירוע בסביבות השעה 17:30, השיב כי זו לא האמת וכולם יחד קשרו קשר כדי להפליל אותו אך הוא לא יודע למה. לגבי הטענה שגם ג'מאל הבין שאם הם מחפשים את המתלוננת הם עומדים לפגוע בה ולכן אמר למתלוננת שתזהר, אמר הנאשם 1 שג'מאל שקרן, ושגם בבית המשפט הוא אמר שהוא לא מכיר אותם (עמ' 920-923).
כשנשאל לגבי מעשיו ביום 1.5.23 אמר הנאשם 1 שהוא טייל בעיר מגוריו ובבאר שבע, אך כשנאמר לו שיתכן אם כן שג'מאל ראה אותו בשעה 17:30 בבאר שבע, אמר שלא היה בבאר שבע בשעה זו, אלא סתם הסתובב בעיר מגוריו; ולאחר מכן אמר שבאותו יום ישב לעשן עם דודו ש' בבוקר, בצהריים ובערב, ובלילה הם עשו מנגל. כשהוטח בו שבחקירה אמר שהוא קם בשעה 18:00 ולא יצא מהבית, מסר "בסדר, בבית, אז איפה? יעני בבית... אני קם וישן, קם וישן..." (עמ' 923-925). לגבי כך שבחקירתו השניה הוא לא פירט מי ישב איתו בליל האירוע ואמר לחוקר שיחקור את כל המשפחה, למרות שזו טענת האליבי שלו, וגם בתחילת חקירתו הנגדית אמר שהוא לא זוכר את השמות; טען הנאשם כי היו הרבה בני משפחה, ורק לאחר שאלות חוזרות סיפר טיפין טיפין, כי מדובר בהוריו, בסבתו, בדודיו ב' ות', נשותיהם ודודו ש', וכי הם ישבו בחצר של הסבתא (עמ' 902-903, 925-928).
כשהוטח בפניו שהדוד ת' העיד שהוא לא ישב איתו בכלל באותו יום, ושהוא לא נחקר על כך, אמר הנאשם 1 שאין צורך לחקור אותו; ולגבי הטענה שגם ב' אביהם של הנאשמים 2-3 לא אישר את האליבי שלו, אמר הנאשם 1 שאין לו מה להגיד (עמ' 929-930). לגבי הטענה שאפילו אביו ששיקר עבורו בבית המשפט לא העיד על כך שהוא ישב איתו, אמר הנאשם 1 שהוא ישב ושהוא לא יודע למה האב לא נחקר על כך; ולשאלה כיצד הוא מסביר את העובדה שיש שיחות טלפון בינו לבין אביו, השיב כי אין לו טלפון (עמ' 930). כשהופנה לדבריו בחקירה (ת/52) כי הוא יצא עם הנאשם 3 לקנות סיגריות, אישר את הדברים; וכשהוטח בפניו כי הנאשם 3 אישר שהיה באירוע החטיפה והמשיך בנסיעה לפורה, השיב "מה פתאום" (עמ' 930).
לשאלה מדוע בחקירתו השניה הוא לא שיתף פעולה באופן מלא, ובין היתר טען שאינו מכיר את הנאשם 5 ואת המתלוננת, וכשנאמר לו שזו לא התנהגות של מישהו שרוצה לסייע למשטרה לגלות את האמת, השיב הנאשם 1 כי לא אמר דבר כזה וטען שהחוקרים כותבים מה שהם רוצים; כשהוטח בפניו שהחקירות מצולמות ושהחוקר שי מלול לא נחקר על טענות אלו, השיב שהחוקר שי מלול הקליט רק מה שהוא רוצה להקליט (עמ' 931-933). לגבי הטענה שבחקירותיו ובעימות עם הנאשם 4 הוא השיב לחלק מהשאלות ובשאלות שלא היו נוחות לו שתק, וכי כך לא מתנהג מי שהוא חף מפשע, השיב כי הוא שתק בגלל שהחוקר שאל את אותן שאלות שהוא כבר השיב עליהן, כמו למשל בעניין הטלפון שהוא אמר כבר בחקירה הראשונה שאין לו (עמ' 933-934).
לגבי שיחת הטלפון מאביו בעת שיצא לטענתו לקנות סיגריות, אמר הנאשם 1 כי אביו התקשר לטלפון של נאשם 3 בעת שהם היו בקיוסק, שאל אותו היכן הוא, והוא אמר שהוא קונה סיגריות ובא; לשאלה מדוע אביו היה צריך להתקשר אליו אם הוא ישב איתו ואביו ידע שהוא הולך לקנות סיגריות, השיב כי אביו התקשר מאחר שלקח לו הרבה זמן; ולשאלה כמה זמן לקח לו השיב שלקח לו 10 דקות (עמ' 935-936). לגבי דבריו בעדות הראשית כי הוא שוחח עם המתלוננת מספר ימים לפני האירוע, אמר הנאשם 1 כי שוחח איתה בטלפון של חבר אך הוא לא זוכר מי. לגבי השיחה שאבא שלו התקשר להודיע לו שהמתלוננת ברחה, אמר שאינו זוכר לאיזה טלפון הוא התקשר, שכן "אני דיברתי מהרבה טלפונים, איזה טלפון אני לא זוכר"; וכשהופנה לכך שבחקירתו הראשונה טען כי אביו התקשר לנאשם 3, ובחקירתו השניה טען שאביו התקשר לחבר בשם פראג', השיב כי אביו התקשר לנאשם 3 ושאינו זוכר שאמר שם אחר. לגבי הטענה שר' מסרה את מספר הטלפון שלו, ושהטלפון אוכן בכל האתרים שהמתלוננת תיארה, והתנהלו ממנו שיחות עם הנאשם 2 כפי שהמתלוננת תיארה, המשיך הנאשם 1 לטעון שאין לו טלפון, וטען שזה לא הוא (עמ' 936-939).
גם בסיום חקירתו, הכחיש הנאשם 1 את כל המיוחס לו בכתב האישום (עמ' 938-939).
גרסתו של הנאשם 2
אמרותיו של הנאשם 2 במשטרה
בהודעתו מיום 2.5.23 (הודעה ת/53, תמלול ת/53א, דיסק ת/71) סיפר הנאשם 2 שהפעם האחרונה בה ראה את המתלוננת היתה ביום השני של חג הרמדאן, אז לקח אותה ואת אמה לצפון ולמחרת החזיר אותן; ומאז נסע רק מהבית לעבודה. לגבי יום 1.5.23 סיפר, כי כל היום ועד השעה 20:00 או 21:00 היה במגרש המכוניות בו הוא עובד; ואז נסע הביתה, אסף את הוריו והם נסעו לחנות לחומרי בנין, משם חזרו בסביבות 22:00-22:30; הוא הלך לבית אחותו אכל ארוחת ערב ושיחק קלפים עם אחיו הנאשם 3 ואחרים עד השעה 03:00-04:00 או מאוחר יותר (ת/53 ש' 1).
לשאלה עם איזה רכב נסע לצפון, השיב הנאשם 2 שנסע ברכב ג'טה לבן, אותו הוא קנה אך הוא לא רשום על שמו וכולם משתמשים בו; ולאחר שהחוקר הציג לו את הרכב שנתפס ע"י המשטרה, אישר שזה הרכב שלו אך טען שכולם נוהגים בו, ופירט מי נוהג בו לרבות הנאשמים 3 ו-5 (שם בש' 4-17 וכן ת/53א בעמ' 13-19). לשאלה אצל מי היה הרכב מיום 1.5.23 ב-22:00 ועד למחרת (יום החקירה) ב-06:00, השיב כי בסביבות השעה 23:00 הוא הגיע הביתה מחנות חומרי הבנין ולאחר מכן מפתחות הרכב היו בבית שלו, שהוא בקומה השניה מעל בית הוריו ונמצא בשיפוץ ולכן פתוח, וכולם יודעים שהוא משאיר שם את הדברים, כך שהוא לא יודע מי נהג ברכב (ת/53 ש' 22-27, ת/53א עמ' 22-25).
לשאלה מי לקח בערב שלפני החקירה את הרכב, השיב שאולי הנאשם 5 שביקש ממנו את הרכב אחרי השעה 23:00 כדי לנסוע לחנות, אך הוא לא יודע אם לקח אותו. לשאלת החוקר מה יאמר אם יציג לו תמונה שהוא ונאשם 5 נסעו יחד בכביש בית קמה, השיב כי לא נסע על כביש בית קמה באותו ערב (ת/53 ש' 32-35); הכחיש שביום האירוע משעה 23:00 הוא היה יחד עם הנאשמים 1 ו-5 ברכב הג'טה; הכחיש שהיה מעורב בחטיפת המתלוננת במטרה לרצוח אותה, שהעבירו אותה לרכבו לאחר שנחטפה, ושהוא והנאשמים 1 ו-5 לקחו אותה לפורה ושם ניסו לרצוח אותה בדקירות בצוואר; וטען שראה את המתלוננת רק בימים השני והשלישי של החג (ש' 38-45).
בהודעתו מיום 10.5.23 (הודעה ת/54, תמלול ת/54א, דיסק ת/71), הנאשם 2 המשיך להכחיש את המיוחס לו, חזר על הטענה שביום 1.5.23 לא היה באזור בית קמה או בבאר שבע, ושב על טענת האליבי שלו ועל הטענה שיש מצלמות בחנות חומרי הבנין (ת/54 ש' 1-17, 32-37).
לשאלה מה מספר הטלפון הנייד שלו, השיב הנאשם 2 שאין לו טלפון ושהוא משתמש בטלפון הנייד של אמו שהוא לא זוכר את מספרו (ש' 18-21).
לשאלה מתי בפעם האחרונה פגש את הנאשם 4, השיב שראה אותו לפני חודש-חודש וחצי. לשאלה מתי בפעם האחרונה ראה את הנאשם 5, השיב שב-1.5.23 בשעה 22:30-22:40 הנאשם 5 ביקש ממנו את המפתחות של הרכב והוא אמר לו שהמפתחות בבית שלו למעלה והלך ברגל לבית אחותו; ושאין לו מושג אם הוא לקח ממנו בסוף את הרכב (ש' 22-31).
בעימות שנערך בין הנאשם 2 למתלוננת ביום 16.5.23 (דוח עימות ת/55, תמליל ת/55א, דיסק ת/71), לאחר שהמתלוננת סיפרה את גרסתה לגבי חלקו באירוע, אמר הנאשם 2 "שקרנית אני ראיתי אותה ביום שני של החג וביום שלישי של החג" (ש' 8); והמתלוננת הגיבה שנכון שהוא ראה אותה בחג אך הוא משקר לגבי מה שסיפרה. לשאלה מדוע שהמתלוננת תטען נגדו ונגד האחרים את מה שטענה, השיב "זה היה סכסוך מזמן שהיא התלוננה על [שמו של אחיו פ'] שקר"; ולשאלה מה הקשר בין האירוע הנוכחי לסיפור עם פ', השיב "היא יכולה לשקר אין לי מה להגיד לך עוד זה רק שקר" (ש' 10-13).
בהודעתו מיום 21.5.23 (הודעה ת/56, דיסק ת/71), אישר הנאשם 2 כי רכב הג'טה שנתפס שלו, וכי נמצאו בו חוגר ורשיון נהיגה שלו. לשאלה האם כובע אדידס שחור שנתפס ברכב הוא שלו, השיב בשלילה, וטען כי אינו יודע של מי הוא, כי ברכב משתמשים הרבה אנשים, וכי הוא מסר שמות בחקירה הראשונה (ת/56 ש' 2-13). לשאלה איפה היה הרכב מאז שחזר מחנות חומרי הבנין, השיב כי היה ליד הבית, אך הוא לא היה איתו בקשר עין מאחר ששהה אצל אחותו (שם בש' 34-41).
הנאשם 2 עמד בכפירתו לגבי המיוחס לו ועמד על טענת האליבי שהעלה (שם בש' 14-17, 46-59); ולגבי הטענה שמאיכוני הטלפון שלו עולה כי הוא היה בפורה ובבית קמה בעת האירוע, טען כי אין לו טלפון וכי הוא משתמש בטלפון של אמו, אך הוא לא זוכר את המספר. כשהוטח בו שהוא משקר, ונאשם 4 מסר את מספר הטלפון שלו, אשר אף נמצא בקשר עם הקרובים שלו, השיב שאפשר להביא את הנאשם 4 מולו (שם בש' 18-31).
כאשר הוטח בפניו שדמה של המתלוננת נמצא על הרכב שלו, אמר הנאשם 2 "אין מצב. אמרתי לך הרכב כמו זונה"; ואמר שאינו יודע מי לקח ממנו את הרכב ביום 1.5.23 מהשעה 22:00-23:59. ולגבי כך שנמצא דם שלה בכובע שהיה במושב האחורי ברכב, אמר שהוא לא חובש כובעים ושהוא לא יודע של מי הכובע (שם בש' 60-63, 66-67). הנאשם 2 הכחיש שביום 1.5.23 בין השעות 17:50-18:30 הוא היה בבאר שבע עם רכבו; וכשהוטח בפניו שהרכב שלו צולם על הכביש לבאר שבע, אמר "לא רכב שלי ואם יש לך תמונה תוכיח לבית משפט" ( שם בש' 68-71).
בהודעתו מיום 23.5.23 (ת/57, דיסק ת/71) נחקר הנאשם 2 לגבי טענתו כי ביום האירוע שיחק קלפים בשיג מהשעה 23:00 בלילה ואילך. כאשר הוטח בפניו, כי חלק מהאנשים שאת שמותיהם מסר לא אישרו כי ישבו איתו בשיג, עמד על גרסתו ואף אמר לגבי אחד מהם שהוא שקרן ואולי הוא פחד מרגע שנכנס לתחנת משטרה (ת/57 ש' 2-31).
לגבי הטענה שאביו אשר נתן את מפתחות הג'טה לבלשים אמר שהמפתחות היו במקום הקבוע שלהם במגירה בארון המטבח, ושהם שמו אותם שם כשחזרו מהחנות לחומרי בנין, השיב שאביו שם את המפתחות תמיד בארון המטבח, אבל הוא זורק אותם בכל מקום. כשהוטח בו שהוא טען שביום האירוע שם את המפתחות בבית שהוא בונה, השיב שאולי אביו ראה אותם למעלה והוריד אותם (שם בש' 32-37).
לאחר שהוקרא לנאשם 2 מספר הטלפון של אמו אותו מסרה בחקירתה (מסתיים בספרות 344), הוא אישר שזה המספר שבו השתמש; לשאלה האם ביום 1.5.23 הטלפון של אמו היה עליו, השיב שלא כל היום אלא בשעות הלילה מהשעה 18:00 לערך ועד שהם חזרו מהחנות. כשהוטח בפניו שאביו נתן מספר אחר שלו (של הנאשם 2) המסתיים בספרות 552, אותו שלף מהטלפון הנייד שלו, ושמדובר באותו מספר שגם הנאשם 4 מסר, הכחיש הנאשם 2 שזה המספר שלו, וטען שיש לו מספר משלו אך הוא לא פעיל מאז שנשבר לו הטלפון (שם בש' 38-51). לשאלה האם ביום 1.5.23 כשהיה ברכב יחד עם המתלוננת והנאשמים 1 ו-5 והם נסעו לכיוון פורה הוא או הנאשם 1 קיבלו שיחה לנייד שלהם, השיב "לא הייתי אך אני אדע" (ש' 64-65).
לשאלה האם ביום 1.5.23 רכב הג'טה שלו היה איתו כל היום בעבודה, השיב בחיוב ושלל שביום זה נסע איתו מחוץ לעיר או שהיה איתו בבאר שבע. לאחר שהוצגה לו תמונה שבה נראה הרכב על הכביש מצומת גורל לכיוון באר שבע בשעה 17:32, ותמונה נוספת שבה נראה הרכב בשעה 19:07 בבאר שבע לכיוון מערב, אמר שאין לו מושג ושהוא לא זוכר אם היה ברכב (שם בש' 52-61).
עדותו של הנאשם 2 לפנינו
בעדותו הראשית סיפר הנאשם 2, כי ביום האירוע, לאחר שחזר הביתה מחנות לחומרי בנין, התקשר אליו אחד מהאחים של המתלוננת, שהיא בת דודתו, וביקש ממנו שיבוא איתו להחזיר את אחיו מבית קמה, וכששאל אותו למה, השיב "אח שלך זרק אותו בבית קמה ונוסע". כשהגיעו לבית קמה "ביקשו ממנו שייקח אותם לאיזה מקום פה שתי דקות על הכביש. והגענו לאיזה מקום שמה וירדו שניהם ואז חזרו לקחו את [המתלוננת] והתרחקו מהרכב... כשחזרו לרכב אני שאלתי איפה היא אמרו לי שהיא ברחה וחזרנו לבית". הנאשם 2 הכחיש שהיה שותף לשיחות מחוץ לרכב בנוגע למי שידקור את המתלוננת או ששמע שיחות כאלה, וטען שהוא כלל לא ירד מהרכב. לגבי הטענה שהמתלוננת ביקשה ממנו שיגיד לאחים שלה שלא יפגעו בה, השיב "אמרה לי תדבר עם אחים שלי, אמרתי לה אני סך הכל באתי להסיע אתכם לבית. לא מתערב בין הסיפורים שלכם"; ולשאלה אם ידע או חשב שמישהו רוצה לפגוע במתלוננת, השיב בשלילה. לדבריו, לאחר מכן הוא חזר הביתה; ולשאלה האם מישהו סיפר לו איך המתלוננת הגיעה לפורה, השיב שאמרו לו שאחיו הנאשם 3 "זרק אותם בבית קמה" (עמ' 943-946).
לשאלה מדוע לא סיפר על כך מהיום הראשון שנחקר במשטרה, השיב כי מהרגע הראשון החוקר איים עליו ואמר לו שלמרות שהוא יודע שהוא לא עשה כלום, אם הוא לא יגיד שמות הוא מבטיח לו שיהיה הרבה שנים בבית הסוהר (עמ' 946).
בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המאשימה השיב הנאשם 2 כי למתלוננת יש שני אחים, ולשאלה מי מאחיה התקשר אליו השיב שהוא לא זוכר, ולאחר מכן אמר שהחוקר מלול יאמר מה השמות. הנאשם 2 אישר, כי הוא אסף ברכב הג'טה את אחיה של המתלוננת שהתקשר אליו, כדי להביא את האח השני; והוסיף כי בעת שהגיעו לבית קמה, הנאשם 3 שהיה יחד עם הנאשם 4 הבחין ברכב שלו ונסע מהמקום, כאשר המתלוננת ואחיה השני היו בכביש; הוא אסף אותם, והמתלוננת נכנסה לרכב רגיל ובעצמה, והוא נסע עם המתלוננת ושני אחיה לפורה (עמ' 946-950).
לגבי כך שאמר למתלוננת שהוא בסך הכל בא להסיע אותם הביתה, ולשאלה איך זה קשור לכך שהסיע אותם לפורה, השיב הנאשם 2 שביקשו ממנו עזרה ואמרו לו שצריכים להגיע למקום מסוים והם הגיעו לפורה, והוא לא שאל למה ובסך הכל בא כדי להסיע אותם לבית. לדבריו, מדובר בנסיעה של דקה או דקה וחצי מהכביש בכניסה, והם לא נסעו לעומק השמורה; ולגבי הטענה שלפי הראיות זה היה בעומק השטח, השיב שהוא לא ממציא ושהתובעת והחוקר "עושים סיפור קטן עושים ממנו סיפור של העולם" (עמ' 950-952).
לשאלה על מה המתלוננת רצתה שהוא ידבר עם האחים שלה לאחר שהם יצאו מהרכב בשטח, השיב "רק המילים האלה היא אמרה תדבר עם האחים שלי. אני אמרתי לה סך הכל אני באתי להסיע אתכם לבית"; ולשאלה מדוע לא שאל אותה על מה לדבר עם האחים שלה, השיב "אני לא נכנס לסיפורים ביניכם, תסגרו את זה בין האחים שלכם. את והאחים שלכם אני סך הכל באתי להסיע אתכם" (עמ' 952).
לגבי מה שקרה לאחר מכן סיפר, כי האחים של המתלוננת חזרו לרכב ואמרו לה שתרד מהרכב ושהם רוצים לדבר איתה והם התרחקו מהרכב, תוך ששלל כי מישהו משך אותה מהרכב; הוא עצמו המשיך לשבת ברכב ולא הסתכל לאן הם הולכים, וחשב שהם הולכים לדבר איתה אך לא ידע לומר מדוע בפורה ולא בבית. לטענתו, לא ידע על מה הם רוצים לדבר איתה, ולא ידע כי המתלוננת ברחה מהבית; וכשהנאשמים 1 ו-5 חזרו, הוא שאל איפה המתלוננת והם אמרו שהיא ברחה, אך הם לא חיפשו אותה, ולא היה להם סכין או דם או דבר מה בידיים (עמ' 953-955). בהמשך, לשאלות בית המשפט כיצד לא ראה דבר, השיב הנאשם 2, הן לגבי השלב שהמתלוננת נשארה איתו ברכב והן לגבי השלב שהנאשמים 1 ו-5 באו ולקחו אותה, כי הנאשמים 1 ו-5 הלכו לאחור יחסית לרכב, אך הוא לא הסתכל במראות ולא ראה לאיזה מרחק הם הלכו; כי דלתות הרכב היו סגורות והוא לא שמע כלום; וכי בזמן הזה הוא ישב ליד ההגה ואינו זוכר מה הוא עשה, ואולי החליף מוסיקה ברדיו. לאחר מכן, הנאשמים 1 ו-5 חזרו לרכב, הוא שאל איפה המתלוננת והם אמרו לו שהיא ברחה (עמ' 985-987).
הנאשם 2 הכחיש את גרסת המתלוננת כי גם הוא יצא מהרכב כשהגיעו לפורה, כי הוא והנאשמים 1 ו-5 שוחחו לגבי מי ידקור את המתלוננת וכי המתלוננת התחננה בפניו שיעזור לה. כשהוטח בפניו שיש ראיות לכך שהמתלוננת נדקרה במקום, וזה לא הגיוני שהנאשמים 1 ו-5 הביאו אותו למקום בו רצו לרצוח אותה אם הוא לא קשור, השיב שהוא לא קשור לכלום ורק הסיע אותם (עמ' 956-958, 961). לשאלה כיצד אם לטענתו המתלוננת ברחה, נמצא ברכב שלו דם של המתלוננת, השיב שהוא לא יודע; לגבי הטענה שהאפשרות היחידה היא שהדם הגיע מהנאשמים 1 ו-5 שחזרו לרכב או מהסכין, השיב בסופו של דבר "דבר אחד אני לא יודע, דבר שני לפני האירוע בשבועיים הסעתי את [המתלוננת] ואמא שלה לצפון. אז אולי... חתכה את היד שלה ושמה את הדם שלה ברכב, מאיפה אני יודע?". לשאלה מדוע לא סיפר זאת כשנשאל על כך בחקירה, השיב כי החוקר איים עליו כפי שסיפר, ואף שלח בלשים שהרביצו להם כדי שהם יודו. לשאלה מדוע זו הפעם הראשונה שעולה הטענה הזו, השיב כי אמר זאת לעורכי דינו; ולשאלה מדוע החוקר מלול לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית, השיב כי החוקר הגיע לבית המשפט כדי לשקר ולא לומר את האמת; לשאלה אם הוא הגיש תלונה על כך במח"ש, השיב בשלילה (עמ' 961-965).
לשאלה מדוע, אם מבחינתו האירוע הסתיים בכך שהוא עזר לבני דודיו, ושהוא סבר שהמתלוננת ברחה מהם ולא קרה דבר פלילי, כשהשוטרים הגיעו לחפש אותו הוא התחבא מתחת לכמה שמיכות, ובחקירות טען שהפעם האחרונה בה ראה את המתלוננת היתה בטיול בצפון, השיב הנאשם 2 שבעת שהשוטרים הגיעו הוא ישן ולא התחבא; וכי בחקירות הוא הכחיש הכל מכיוון שפחד מהחוקר שמההתחלה איים עליו. לשאלה מדוע האיום לכאורה של השוטר גרם לו דווקא לשקר ולא לספר את האמת שהוא לא קשור לאירוע, השיב כי היו לו עדי הגנה כמו למשל מנהל מגרש המכוניות בו עבד, וגם להם החוקר מלול אמר שהם משקרים, ובגלל שאמרו את האמת החוקר לא הביא אותם לבית המשפט. כשהוטח בפניו שהעד הזה לא רלוונטי, שכן בסופו של דבר הוא לא טען טענת אליבי והוא מודה שנכח באירוע, ובכל מקרה העד נחקר מאוחר יותר ואין בכך הסבר לסיבה שהוא שיקר בחקירה הראשונה, חזר הנאשם 2 על טענתו כי החוקר הפחיד אותו בחקירות (עמ' 966-971).
לשאלה לאן הלך לאחר שהוא והנאשמים 1 ו-5 חזרו הביתה, השיב שהחנה את רכבו ליד הבית והלך לבית אחותו, ואישר כי אז הגיע גם הנאשם 3 לאחר שהיה בבאר שבע, והם ישבו בשיג ושיחקו קלפים ולאחר מכן הלכו לישון; תוך שהשיב כי אף אחד לא שאל או דיבר על המתלוננת. לשאלה האם הם שוחחו עם אחותם השיב בשלילה; ולשאלה כיצד אחותם ידעה לומר בחקירה שהם היו אצלה כל הלילה ולא יצאו, כאשר מוסכם שזה לא נכון, השיב תחילה כי הם היו אצלה כל הלילה, ולאחר מכן אמר שהם לא תיאמו גרסאות, שכן "את אומרת כל הלילה ואז מאיזה שעה עד איזה שעה יש הבדל" (עמ' 972-975).
הנאשם 2 הכחיש כי מספר הטלפון המסתיים בספרות 552 הוא מספר הטלפון שלו ואמר שאינו יודע מאיפה החוקר מלול העלה את המספר הזה. לטענתו, היה לו טלפון אחר שאת מספרו מסר בחקירה, אך כשנאמר לו שבת/57 הוא מסר מספר טלפון אך טען שהטלפון הזה נשבר ולא עובד, טען שביום האירוע הוא השתמש בטלפון של אמו המסתיים בספרות 334. כשהוטח בפניו שאביו והנאשם 4 אמרו שהטלפון המסתיים בספרות 552 הוא הטלפון שלו, השיב שהם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל זה לא מספר הטלפון שלו והם משקרים (עמ' 978-982). בהמשך, לגבי טענת המתלוננת כי לאחר שהנאשמים 1 ו-3 חטפו אותה הם התקשרו אליו ושאלו איפה הוא, טען כי הם לא דיברו איתו; וכשהוטח בפניו שיש שיחה בין הטלפון של הנאשם 1 לטלפון האמור בשעה 22:37, טען כי זה לא הטלפון שלו, וכי הוא לא דיבר עם אף אחד (עמ' 983-984).
כשהוטח בפניו כי המתלוננת סיפרה על מעורבותו באירוע, אמר כי "רואים את זה היא רוצה להפיל אותי וגם אבא שלה בחקירות שלו הוא אמר בני דודים שלה שדקרו אותה", ולשאלה מדוע שהמתלוננת תעליל עליו, השיב "מאיפה אני יודע? אני אמרתי לך זה היה מתוכנן היא ואבא שלה להפיל אותנו"; והוסיף שהיה סכסוך מזמן בין המשפחות, כאשר אביו ואביה של המתלוננת התווכחו והוא לא יודע על מה, אם כי הסכסוך נגמר מזמן (עמ' 982-983).
גרסתו של הנאשם 3
אמרותיו של הנאשם 3 במשטרה
בהודעתו מיום 2.5.23 (ת/58, תמלול ת/58א, דיסק ת/71) סיפר הנאשם 3 כי ביום 1.5.23 היה אצל אחותו נ', אצלה הוא ישן כבר שלוש שנים מאז שבעלה בכלא, ושם תפסו אותו השוטרים; כי כל הלילה הוא היה בשיג עם אנשים, שם שיחקו רמי ועשו על האש, ואין לו מושג על מה מדובר. לשאלה מאיזו שעה ועד איזו שעה היה בבית אחותו, השיב כי מיום 1.5.23 בשעה 17:00 ועד שנעצר, כאשר הוא הלך לישון בשעה 05:00, והוסיף שגם אחיו הנאשם 2 היה איתם (ת/58 ש' 1-13). לגבי הטענה שאחותו אמרה שהוא הלך לישון בשעה 03:00, אמר שיביאו אותה ושהיא תגיד לו זאת בפניו. הנאשם 3 מסר את השמות של האנשים מהשכונה שישבו איתו ואמר שאין לו את מספר הטלפון שלהם (שם בש' 52-59).
לשאלה מה מספר הטלפון הנייד שלו, השיב שהטלפון לא עליו, ושאולי לאחותו יש את המספר. לשאלה איפה הטלפון, השיב "תשאל את הבלשים"; ולשאלה אם יש קוד לטלפון שלו, השיב "לא מכיר רק אם תביא את הפלא' אני אפתח אותו" (שם בש' 14-21). לשאלה האם הטלפון הנייד שלו תמיד נמצא ברשותו, השיב שהוא זורק אותו תמיד בבית "אבל אתמול וגם היום היה אצלי כל הזמן בכיס", וכי עכשיו הוא לא יודע איפה הטלפון, מאחר שהבלשים משכו אותו מהחלון ונכנסו לבית (שם בש' 62-63).
לשאלה איזה רכב יש לו השיב שאין לו רכב; ולגבי הנאשם 2 אמר שאין רכב על שמו. לשאלה למי שייך רכב הג'טה שנתפס על ידי המשטרה, השיב שיש שני רכבי ג'טה, שרק אחד מהם תקין, שכולם לוקחים את המפתחות וכולם נוהגים בו; לשאלה אם הוא נוהג ברכב הג'טה שנתפס במשטרה השיב בשלילה; ולשאלה מי מבני משפחתו נוהג ברכב הג'טה, השיב שהוא לא יודע. לשאלה איפה רכב הג'טה חונה בדרך כלל, השיב שבכביש ליד הבית, אך טען שהוא לא יודע אם הרכב שייך למשפחתו. הנאשם 3 הכחיש כי נהג יום קודם לכן ברכב מסוג טויוטה, ואמר שאם יש תמונות הוא רוצה לראותן (שם בש' 22-47).
לגבי המתלוננת אמר כבר בתחילת החקירה, כי "אין קשר בינינו בכלל רק מרחוק שלום שלום מאז ש[המתלוננת] הכניסה את אח שלי פ' לכלא אנחנו לא מתערבים בכלל וכמעט חודשיים לא ראיתי את הפרצוף שלה" (שם ליד ש' 1). ובהמשך, לשאלה האם הוא בקשר עם האחים של המתלוננת, השיב "שלום שלום מרחוק. מאז שרבנו אתם מלפני חצי שנה שלום שלום מרחוק גם אבא שלהם כולם" (שם בש' 48-51).
לשאלה האם למתלוננת יש בעיות עם המשפחה שלה, השיב בחיוב ומסר ששבועיים קודם לכן המתלוננת הכניסה את בן דודו לכלא וכך גם עשתה כלפי אחיו פ', אך כולם השתחררו ו"אני לא יודע למה היא עושה ככה". לשאלה על מה הסכסוך של המתלוננת עם המשפחה, השיב "אולי בגלל שהיא יוצאת עם בגדים לא מתאימים אתה יודע אצל הערבים זה לא ככה היא מקללת את כולם". לשאלה האם הוא יודע אם רוצים לפגוע במתלוננת, השיב בשלילה (שם בש' 66-71).
לגבי הטענה שיש ראיות המצביעות על כך שהוא נהג ברכב טויוטה ושיחד עם אחרים הוא חטף את המתלוננת מבאר שבע, אמר הנאשם 3 שהוא לא היה בבאר שבע ושלא ראה את המתלוננת מזמן; וגם לגבי הטענה שלאחר שהם חטפו את המתלוננת מבאר שבע הם העבירו אותה לרכב אחר, טען כי אין לו מושג; והכחיש שהוא ובני משפחה אחרים חטפו את המתלוננת כדי לרצוח אותה ושהם אף ניסו לעשות זאת (שם בש' 60-61, 64-65, 72-73).
בהודעתו מיום 10.5.23 (ת/59, תמלול ת/59א, דיסק ת/71) הנאשם 3 אישר שהוא מכיר את הנאשם 4, בן דודו, אך טען שאין ביניהם קשר חזק; והפעם האחרונה שהם נפגשו היתה לפני כשלושה שבועות, בחודש אפריל, אז הנאשם 4 התקשר אליו וביקש שיעשה לו טובה ויבוא לאסוף אותו מהבסיס בבאר שבע, והוא אסף אותו לפי מיקום ששלח לו והביא אותו לביתו, אך אינו זוכר באיזו דרך נסע. לשאלה לאיזה טלפון הנאשם 4 שלח לו את המיקום, השיב שהוא לא זוכר את המספר וטען שהטלפון שלו נגנב כשנעצר ע"י הבלשים, ושהוא ביקש מהבלשים להביא את הטלפון שלו מהבית אך הם לא מצאו אותו (ת/59 ש' 14-35).
הנאשם 3 הכחיש שביום 1.5.23 נפגש עם הנאשם 4, הכחיש שביום זה השתמש ברכב הטויוטה קורולה של גיסתו, ואמר שלא נסע באף רכב ביום הזה. לגבי מקום המצאו ביום 1.5.23 הפנה לדבריו בחקירתו הראשונה; ולגבי הטענה ששניים מעדי האליבי שמסר הכחישו שישבו איתם באותו יום, השיב "תביא אותו מול ארבע עניים שיגיד את זה" (שם בש' 36-49).
כשהופנה לכך שנאשם 4 טען שביום 1.5.23 בערך בשעה 18:00 הוא אסף אותו מבסיס פיקוד דרום בטויוטה כסופה יחד עם הנאשם 1, השיב הנאשם 3 כי נאשם 4 שקרן; וכך השיב גם כשנאמר לו שנאשם 4 אמר שהם חטפו יחד את המתלוננת; וטען כי הם לא היו יחד באותו יום (שם בש' 50-55). כשהוטח בפניו שלדברי המתלוננת הוא והנאשמים 1 ו-4 הגיעו לאזור בו היא גרה, הנאשמים 1 ו-4 רדפו אחריה, הכו אותה והכניסו אותה בכח לרכב הטויוטה שהוא נהג בו, ולאחר מכן הם נסעו לאזור פורה, שם העבירו את המתלוננת מהטויוטה לרכב ג'טה שבו נהג הנאשם 2, ואז הוא והנאשם 4 נסעו מהמקום; השיב כי הוא לא נהג ולא היה שם, ושאין לו מושג על מה היא מדברת (שם בש' 56-59).
בעימות שנערך בין הנאשם 3 למתלוננת ביום 16.5.23 (דוח עימות ת/60, תמלול ת/60א, דיסק ת/71), לאחר שהמתלוננת סיפרה את גרסתה לגבי חלקו באירוע, אמר הנאשם 3 "משקרת אין לי מושג על מה היא מדברת", והיא השיבה שהוא השקרן ולא היא (ש' 8-9).
בעימות שנערך בין הנאשם 3 לנאשם 4 ביום 21.5.23 (דוח עימות ת/61, דיסק ת/71) לאחר שנאשם 4 סיפר כי הנאשם 3 הגיע יחד עם הנאשם 1 לקחת אותו מהבסיס והחזיר אותו הביתה ברכב טויוטה כסוף, וכי שלושתם נסעו לאזור בו התגוררה המתלוננת; ולאחר שהוטח בנאשם 4 מה שסיפר לגבי חטיפת המתלוננת בכח ע"י הנאשם 1, והוא אמר שאינו זוכר כי היה מסטול; הנאשם 3 מסר בתגובה שהנאשם 4 משקר, שאין לו מושג על מה שהוא אמר, ושהוא אומר לו בפנים שהוא שקרן (ת/61 ש' 14).
לגבי הטענה שדמה של המתלוננת נמצא ברכבו של הנאשם 2, נתון המחזק את אמינותה של המתלוננת, טען הנאשם 3 כי לא ראה את רכבו של הנאשם 2 ושאין לו מושג (שם בש' 16-17).
לגבי הטענה שנאשם 4 הוציא מהטלפון הנייד שלו את מספר הטלפון של נאשם 3 המסתיים בספרות 256, אמר הנאשם 3 שזה לא המספר שלו, ושאינו זוכר מה המספר שלו (שם בש' 24-27).
בהודעתו מיום 23.5.23 (ת/62, תמלול ת/62א, דיסק ת/71) הנאשם 3 עמד על טענת האליבי שלו, וכשהוטח בפניו שחלק מעדי האליבי הכחישו שישבו איתו בשיג, אמר שהם שקרנים (ת/62 ש' 2-16).
הנאשם 3 הכחיש שאי פעם נסע ברכב הג'טה של נאשם 2 כנהג או כנוסע; ולשאלה כיצד יסביר את העובדה שנמצאה טביעת אצבע שלו בתוך הרכב, השיב שאין לו מושג (שם בש' 17-24). לגבי הטענה שהעד ג'מאל סיפר שביום 1.5.23 בערך בשעה 17:30 הוא ראה אותו, את הנאשם 1 ואדם נוסף נוסעים ברכב ג'טה לכיוון באר שבע, אמר הנאשם 3 שהוא לא מכיר את ג'מאל, שהוא שקרן ושיביאו אותו לעימות (שם בש' 35-36).
כשהופנה לכך שהמתלוננת טענה שנחטפה לרכב טויוטה כסוף השייך לקרובת משפחתם, שבו הוא נהג, והרכב הזה צולם באזור צומת הנשיא, וגם הטלפונים שלו ושל הנאשם 1 אוכנו באזור ביום 1.5.23 בשעות 22:28-22:29, אמר הנאשם 3 שזה לא מספר הטלפון שלו ושיוכיחו שהוא היה שם (שם בש' 33-34). כשנשאל שוב על מספר הטלפון המסתיים ב-256 שנאשם 4 אמר שהוא שלו, טען הנאשם 3 שזה לא המספר שלו ושנאשם 4 שקרן; ועמד על כך גם שכשנאמר לו שהמספר הזה ניהל שיחות עם בני משפחה שלו ועם החשודים בתיק. לגבי הטענה שהמספר הזה מאוכן ביום 1.5.23 בבאר שבע ליד בית המתלוננת, השיב שזה לא המספר שלו (ש' 25-32).
עדותו של הנאשם 3 לפנינו
בעדותו הראשית סיפר הנאשם 3, כי ביום האירוע בעת שהיה בביתו, התקשר אליו הנאשם 4 וביקש שיבוא לאסוף אותו מהבסיס, הוא נסע ולקח אותו מהבסיס לדירה שלו, שם היה גם הנאשם 1; לאחר שישבו בדירה הם רצו ללכת למכולת, ובדרך למכולת ראו במקרה את המתלוננת. לדבריו, הוא נסע במהירות של כ-10-15 קמ"ש, והנאשמים 1 ו-4 ירדו מהרכב תוך כדי נסיעה, כאשר "עד שאני עשיתי פרסה מהרמזור השני לחזור אליהם אני ראיתי אותם תופסים אותה והעלו אותה ברכב". לדבריו, משם הם נסעו לעיר מגוריהם, וכאשר היו בכניסה לשכונה שלהם, אחד מהם קיבל טלפון והם אמרו לו לנסוע לבית קמה, והוא נסע לכיוון בית קמה שם הוריד אותם, החזיר את הנאשם 4 לבאר שבע וחזר לבית אחותו (עמ' 1035-1036).
לשאלת הסנגור האם ידע מה מתכוונים לעשות למתלוננת, השיב בשלילה והוסיף "גם מי ישתף אותי בדבר כזה? אני הייתי צעיר גם. אני הייתי בדיוק נכנס ל-18". הנאשם 3 שלל את הטענה כי היה שותף לרעיון ולמה שעשו למתלוננת לאחר מכן בפורה, וטען שהוא היה מעורב בסיפור במקרה, לא תכנן דבר ואינו יודע דבר, וציין כי אם לא היה הולך לאסוף את הנאשם 4 מהבסיס הוא לא היה מעורב בסיפור הזה (עמ' 1036). לשאלת בית המשפט מדוע דווקא אליו התקשר הנאשם 4, שהרי הוא צעיר מיתר הנאשמים, השיב כי זה בגלל שיש לו רשיון, ומאחר שהוא היה נהג חדש הוא התלהב מנהיגה והסיע את כל מי שביקש (עמ' 1037 וכן 1035).
בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ המאשימה נשאל הנאשם 3 מה היה בדירה של הנאשם 4 לאחר שהגיע לשם, השיב כי הנאשם 1 היה שם, ואחרי שישבו כשתי דקות הנאשם 4 ביקש שילכו למכולת כדי לקנות מספר דברים לדירה, אך הוא לא יודע איזו מכולת מאחר שאינו מכיר את באר שבע. לדבריו, אינו זוכר באיזו שעה הם יצאו ובאיזו שעה אסף את הנאשם 4 מהבסיס, אך זה היה בחושך. לשאלה האם בשתי הדקות האלו שהם היו בבית הנאשם 4 שתה וודקה, השיב שהוא לא ראה. לשאלה מה הם עשו מהשעה 18:30 ועד שראו את המתלוננת אחרי השעה 22:00, שכן הנאשם 4 סיפר שיצא מהבסיס ב-18:30-19:00 והבסיס בו שהה הוא בסיס פתוח שבו לא עובדים עד 22:00, השיב כי הוא לא זוכר באיזו שעה אסף את הנאשם 4, והכחיש כי בזמן הזה הם הסתובבו וחיפשו את המתלוננת (עמ' 1037-1039).
לשאלה אם ידע על הסיפור עם המתלוננת, השיב הנאשם 3 בשלילה; וציין שידע רק שהיא אצל חברה שלה, בגלל שאביו של הנאשם 1 התקשר לטלפון שלו ודיבר עם הנאשם 1, ולאחר מכן הוא שאל את הנאשם 1 מה אביו רצה ממנו, ונאשם 1 אמר לו שאביו רק עדכן אותו שהמתלוננת הלכה לחברה שלה, כשלדברי הנאשם 3 "זה מה שאני יודע, חוץ מזה אין לי ידע. שהיא ברחה שהיא אני לא יודע מה". לשאלה האם זה קרה ביום החטיפה או כמה ימים לפני, השיב הנאשם 3 שהוא לא זוכר, וציין כי זה היה כשהוא ונאשם 1 ישבו יחד במגרש ליד הבית שלהם ברהט. לשאלה מדוע האב התקשר אליו ולא לנאשם 1, השיב כי לנאשם 1 אין טלפון והוא לא יודע למה (עמ' 1039-1041).
הנאשם 3 שלל שראה את הנאשם 1 ביום האירוע לפני שהגיע לדירת הנאשם 4, ואמר שאינו זוכר מתי ראה אותו לפני כן. לגבי הטענה שבשעה 17:30 העד ג'מאל ראה אותו נוסע עם הנאשם 1 ברכב ג'טה, השיב שג'מאל משקר והוסיף "אתם טוענים שאני הייתי בטויוטה ועכשיו איך את הופכת את זה לג'טה תגידי לי"; ועמד על כך שהוא היה עם הטויוטה, שלא חיפש את המתלוננת, ושכלל לא היה בצהריים בבאר שבע. לשאלה אם לפני שהגיע לבאר שבע הוא היה בסורוקה או אמר זאת לנאשם 4, השיב בשלילה וטען כי היה בבית (עמ' 1041-1043).
לשאלה מה קרה ברכב בעת שראו את המתלוננת השיב הנאשם 3, כי במהלך הנסיעה פתאום הנאשם 4 אמר "הנה היא, הנה [המתלוננת]" והנאשמים 1 ו-4 פתאום ירדו מהרכב, ועד שהוא סיים לעשות פניית פרסה, כשתי דקות, הוא כבר ראה אותם עומדים עם המתלוננת כך שלא ראה כלום ולא ראה שרדפו אחריה. לדבריו, אינו זוכר איך המתלוננת נכנסה לרכב, אם דחפו אותה או שהיא נכנסה רגיל; ולשאלה אם יתכן שהם דפקו לה את הראש ברכב והכניסו אותה, השיב שהוא לא זוכר. הנאשם 3 הכחיש שפתח את הדלת לנאשמים 1 ו-4 כדי שיהיה להם קל להכניס את המתלוננת לרכב, עמד על כך שהוא לא ירד מהרכב ושהוא זוכר מה הוא עצמו עשה; כשלטענתו החוקר שי מלול אמר למתלוננת למסור את הגרסה הזו כדי "לדחוף" אותו לתיק, ואם היא היתה עומדת על גרסתה הראשונית הוא היה משתחרר מהתיק. לגבי הטענה שנאשם 4 אמר בחקירה במשטרה שגם הנאשם 3 החל לרוץ אחרי המתלוננת וחזר, אמר כי הנאשם 4 עצמו אמר שהוא שיקר, ושהמתלוננת עצמה אמרה שהוא לא ירד מהרכב (עמ' 1043-1045, 1047-1049).
לשאלה מה היה ברכב לאחר שהם התחילו לנסוע, השיב הנאשם 3 שהוא לא זוכר ושהוא התמקד בנהיגה ולא הקשיב להם. לגבי הטענה שהמתלוננת בכתה וצעקה ברכב, התחננה שישחררו אותה וסיפרה שהיא ברחה בגלל דברים שקרו לה בבית, השיב תחילה שהוא לא שמע; לאחר מכן אמר שהוא לא זוכר ולא יודע; ובהמשך אמר שהמתלוננת דיברה, אך הוא לא זוכר מה בדיוק אמרה (עמ' 1049-1051, 1055).
הנאשם 3 הכחיש ששמע שיחות ברכב לפני האירוע; וכשהופנה לדברי הנאשם 4 ששמע את הנאשם 1 משוחח עם אביו ואומר לו שהוא הולך לתפוס את המתלוננת, אמר שהוא לא זוכר ולא יודע האם היתה שיחה כזו. לשאלה אם השיחה הזו בין הנאשם 1 לאביו נעשתה דרך הטלפון שלו, השיב בשלילה, אך עמד על כך שלנאשם 1 אין טלפון (עמ' 1051-1052). לשאלה האם בדרך לבית קמה מישהו התקשר ואמר שלא יביאו את המתלוננת לבית, השיב כי הוא סיפר שהיתה שיחה, אך הוא לא יודע עם מי ומה נאמר בה, ובעקבות השיחה אחד מהשניים האחרים אמר לו לנסוע לבית קמה, אך הוא לא זוכר מי (עמ' 1054-1055). בהמשך הוסיף, כי הוא לא יודע על מה דיברו בדיוק כי "לא שמים את הטלפון על האוזניים שלי אומרים לי תשמע מה אנחנו מדברים בדיוק"; ולגבי הטענה שהמתלוננת והנאשם 4 העידו ששמעו את הדברים כך שכנראה שהשיחה היתה ברמקול, אמר שהוא לא שמע (עמ' 1074-1075). לגבי הטענה שבמהלך הנסיעה הזו התקשרה גם האחות ר', בכתה ואמרה להם שישחררו אותה, אמר כי לא שמע שיחה כזו (עמ' 1055).
לשאלה את מי הוא פגש כשהגיע לבית קמה, השיב הנאשם 3 שראה את אחיו הנאשם 2 ואת הרכב שלו, אך לא ראה מי ישב לידו. לשאלה אם ידע שאחיו אמור להגיע לשם או שהוא עומד לפגוש מישהו בבית קמה, השיב בשלילה; כשהוטח בפניו שהוא ידע שהם הולכים לפגוש את הנאשם 2, שהרי הם התקשרו אליו ושאלו איפה הוא ומתי הוא מגיע, השיב כי לא שמע שיחה כזו, כי הוא לא שוחח עם הנאשם 2, ועמד על כך שידע רק כשראה את הנאשם 2 במקום. לגבי הטענה שנאשם 2 סיפר שהגיע עם אחיה השני של המתלוננת, כך שאם הנאשם 1 היה איתו, הרי שנאשם 2 הגיע עם הנאשם 5, השיב הנאשם 3 שהוא לא יודע (עמ' 1055-1057).
לשאלה לאן הוא חשב שהם נוסעים עם המתלוננת, השיב הנאשם 3 שהוא חשב שהם נוסעים להחזיר אותה הביתה. לשאלה מה חשב לאחר שהגיעו לעיר אך לא החזירו אותה הביתה, השיב שהוא חשב שרוצים לדבר איתה; ולשאלה מדוע שידברו איתה בבית קמה, השיב שהוא לא יודע. כשהוטח בו שזה לא הגיוני שיעשו את כל הדרך מבאר שבע לעיר מגוריהם ולאחר שקיבלו שיחה ייסעו לבית קמה רק כדי לדבר, אמר שהוא חשב שהם רוצים לשבת לדבר ובבית קמה יש שולחנות ואפשר לשבת שם. לגבי הטענה שלאנשים אחרים שידעו שהם לקחו אותה, היה ברור שהם רוצים לרצוח אותה, השיב שלא ידע שרוצים לרצוח את המתלוננת או לעשות לה משהו (עמ' 1057-1058).
לשאלה לאן הלך לאחר מכן, השיב שהוא הלך לבאר שבע, הוריד את הנאשם 4 בדירה שלו והלך לבית של אחותו, אך הוא לא יודע באיזו שעה הגיע; אצל אחותו הוא פגש את הנאשם 2, הם ישבו בשיג, שיחקו קלפים, ואכלו על האש שהכינו לפני שהם הגיעו, ולאחר מכן הלך לישון. לדבריו, לא שאל מה עם המתלוננת ואיפה היא, ולא היתה סיבה שישאל. לשאלה מדוע אם לא קרה כלום מבחינתו, הוא שיקר בחקירה ואמר שלא ראה את המתלוננת מזה חודשיים וטען שבזמן האירוע הוא היה אצל אחותו, השיב שהוא פחד ושקצין הבילוש הכה אותו בחוץ ואיים עליו באמרו "אם אתה לא תודה בתיק הזה אני מכניס אותך אין מצלמות שמה ואני מוציא אותה [כך במקור] נכה משמה". לשאלה מה הקשר בין האיום לבין כך שהוא שיקר בחקירה, השיב "גם בהתחלה... שי הוא אמר לי אתם רצחתם. מה זה? אני הייתי גם צעיר יותר מדי מישהו אומר לי ככה אני הייתי מפחד, כן. מה? להגיד לו כן אני עשיתי?"; ולגבי הטענה שאם הוא לא עשה דבר מצופה ממנו לומר את האמת, השיב שאמר את האמת במשטרה (עמ' 1059-1061). עם זאת, לאחר שהוטחו בפניו דברים שמסר בחקירה, השונים ממה שסיפר בעדותו, למשל לגבי המועד בו ראה את המתלוננת, לגבי האליבי השקרי שמסר, או לגבי יחסיו עם אחיה של המתלוננת, חזר הנאשם 3 על טענתו ששיקר בחקירה משום שפחד, ואמר ש"כל החקירה שלי היתה שקר", אך שלל כי שיקר משום שחשש שיגלו מה החלק שלו (עמ' 1061-1064). בהמשך, כשהופנה לשקרים נוספים שלו בחקירות ונאמר לו שהוא היה עקבי בשקרים שלו, אמר כי הוא שיקר כי רצה לצאת מהתיק (עמ' 1065-1066).
לשאלה איך המתלוננת התנהגה בבית ואיך היו יחסיה עם המשפחה שלה, השיב הנאשם 3 שהכל היה טוב. כשהוטח בפניו שבחקירה (ת/58) הוא אמר שיש לה סכסוך עם המשפחה שלה, אולי בגלל שהיא יוצאת עם בגדים לא מתאימים ומקללת את כולם, כך שהוא ידע שמשפחת המתלוננת כועסת עליה בגלל אורח החיים שלה, טען הנאשם 3 שהוא שיקר ושהוא לא זוכר דבר כזה (עמ' 1064-1065).
לשאלה מה היה מספר הטלפון שלו באותה תקופה, השיב הנאשם 3 שהוא לא זוכר, גם לאחר שהוקרא לו המספר המסתיים בספרות 256, אותו מסר הנאשם 4; ולשאלה מדוע שנאשם 4 ישקר בעניין הזה, השיב שהוא לא יודע ושנאשם 4 שיקר לגבי כמה פרטים. כשנאמר לו כי ממספר הטלפון הזה בוצעו שיחות לבני משפחתו, השיב כי אינו זוכר אם זה היה המספר שלו. לשאלה האם שוחח בטלפון שלו עם מישהו כשהיו בדרכם לפורה, השיב בשלילה והכחיש כי שוחח עם הנאשם 2 ושאל איפה הם; כשהוטח בפניו כי ממחקרי התקשורת עולה כי הוא שוחח עם הנאשם 2 שלוש פעמים בדרך מבאר שבע לפורה, טען הפעם כי זה לא מספר הטלפון שלו וביקש הוכחות שזה הטלפון שלו. לגבי הטענה שממחקרי התקשורת עולה כי הוא גם זה שדיבר עם הדוד ש', ושלדברי המתלוננת, ש' הוא זה שאמר שלא יביאו אותה הביתה, השיב כי הוא לא דיבר בטלפון הזה, הכחיש שדיבר עם ש' או ששמע את השיחה איתו (עמ' 1067-1071).
הנאשם 3 אישר שלא היה מסוכסך עם המתלוננת ושאין סיבה שהיא תקשור אותו למשהו שלא קרה (עמ' 1074 וכן בעמ' 1039).
גרסתו של הנאשם 4
אמרותיו של הנאשם 4 במשטרה
בהודעתו מיום 2.5.23 (הודעה ת/63, תמליל ת/63א, דיסק ת/71) סיפר הנאשם 4 שביום 1.5.23 הוא היה בבסיס עד לשעה 18:00, אז התקשר לבן דודו הנאשם 3 ושאל אם הוא יכול להגיע לאסוף אותו, והוא השיב שתוך כמה דקות יגיע; הוא חיכה מחוץ לבסיס והנאשם 3 הגיע בשעה 18:30-19:00 יחד עם הנאשם 1 ברכב טויוטה כסוף, והוא עלה איתם לרכב; כשלדבריו, אינו יודע של מי הרכב ו"אני 8 שנים לא התקרבתי אליהם". הם עשו סיבוב בבאר שבע, ו"פתאום ראינו את אחות של [הנאשם 1] בכביש איפה הקיוסק רוצה לעלות לרכב ואז ירד לה [הנאשם 1] אח שלה ורץ אחריה הוא ו[נאשם 3], [נאשם 3] רץ חמש מטר וחזר... אני ראיתי את [נאשם 1] נותן לה שתי כאפות ו[נאשם 1] העלה אותה לרכב ו[נאשם 3] היה נוהג. אני ביקשתי מ[נאשם 3] שיחזיר אותי הביתה והחזיר אותי לבית... ירדתי שם חוץ מזה לא יודע" (ת/63 ש' 1).
לשאלה מדוע התקשר לנאשם 3 שמתגורר בעיר אחרת, ולא הלך ברגל או נסע באוטובוס או במונית לביתו שבבאר שבע, השיב הנאשם 4 כי התקשר לנאשם 3 ואמר לו שהוא רוצה לעשות קניות לבית, וזה אמר לו שהוא בסורוקה ותכף יסיים ויבוא אליו, וציין כי הוא לא נוסע במוניות ובקושי מסתדר באוטובוס (שם בש' 2-7). כשנאמר לו שיש מרכזי קניות קרובים לביתו, אמר כי קבע עם שותפותיו לדירה לנסוע לקניות בעיר מגורי הנאשמים, אך בסוף הוא נסע לשם עם חבר שלו עלי והם עשו קניות וחזרו הביתה; ולשאלה מדוע לא עשה קניות בבאר שבע, השיב שהכל סגור בבאר שבע בשעה הזאת (שם בש' 8-13). לשאלה מדוע בסוף לא נסע עם הנאשם 3 לקניות, השיב "הוא לקח אותי לסיבוב תגיד 40 דקות עשינו סיבוב ואז תפסו את הבחורה וביקשתי שיחזירו אותי הביתה ואז חיכיתי לחבר שלי... הוא הגיע בשעה מאוחרת 23:00-00:00 ואז נסענו... הבאנו קניות וחזרנו לבית"; לשאלה מדוע לא אמר לנאשמים 1 ו-3 כשעלה לרכב שייקחו אותו הביתה, השיב שהם אמרו לו שהם רוצים לעשות סיבוב (שם בש' 14-17).
לשאלה באיזו שעה הנאשמים 1 ו-3 תפסו את המתלוננת, השיב שהוא לא זוכר; כשנאמר לו שאם הם הגיעו אליו בשעה 19:00 והם הסתובבו יחד כ-40 דקות, אז לכל המאוחר הם תפסו אותה בשעה 20:00, השיב בחיוב. לשאלה מה הוא עצמו עשה בעת שנאשם 1 הכניס את המתלוננת לרכב, השיב "נתן לה שתי כאפות ודפק את הראש שלה בפינה של הדלת ועלתה לרכב אמרתי לו תעזוב אותה לא בכביש, בבית מול אבא שלך תסתדרו היא בכתה וצעקה אמרתי לה תסתמי את הפה. תפסתי אותה מאחורה מהגב ואמרתי לה חלאס זהו" (שם בש' 18-25). בהמשך, לגבי טענת המתלוננת שהיא קיבלה מכות ואגרופים, אמר הנאשם 4 "אני ראיתי שהיא מקבלת כאפות שתי כאפות ו[נאשם 1] דפק לה את הראש בדלת. זה האמת... אני לא משקר... תביא לי מכונת אמת". לשאלה האם המתלוננת אמרה לו משהו וביקשה עזרה, השיב "לא. בגלל שהיא יודעת שאני לא מדבר עם הדודים שלי". לשאלה איך הוא מדבר עם הנאשמים 1 ו-3 אם הוא מסוכסך עם המשפחה, השיב כי הקשר הטוב שלו הוא עם הנאשם 3 והוא מדבר איתו ולא עם הנאשם 1 (שם בש' 34-39).
כשנאמר לו שהמתלוננת סיפרה שהוא ונאשם 1 רדפו אחריה עד שתפסו אותה, השיב שאין לו כח לרוץ ויש לו פריצות דיסק. לגבי הטענה שהוא ידע מראש שהם הולכים לתפוס את המתלוננת, השיב "אני ידעתי רק באמצע הדרך נכנסתי לתסביח [צ"ל תסביך] ושתקתי. זה עניין של משפחה ואני לא מתערב בזה". לשאלה איך ידע שהנאשמים 1 ו-3 הולכים לתפוס את המתלוננת, השיב "אני ראיתי ש[נאשם 1] מדבר בפלא' עם אבא שלו [נאשם 1] אומר לאבא שהוא הולך לתפוס את [המתלוננת] ואני קפצתי ואמרתי לו איפה היא למה מה קרה הוא אמר לי שהיא ברחה מהבית ו[נאשם 1] היה עם דמעות ראיתי שהוא עצוב ולא דיברתי הרבה". לשאלה למה באותו רגע הוא לא ביקש לרדת מהרכב, השיב "הוא עשה בדיוק עשה פרסה ראה אותה היה כבר באמצע הראש שלי לא חשב כמו הראש שלך" (שם בש' 26-33).
לשאלה מה הבין שרוצים לעשות למתלוננת, השיב "לא יודע אמת לא יודע. יש ל[מתלוננת] אחות יותר גדולה ממנה שהיא גם הייתה עושה בעיות היו תופסים אותה ומחזירים אותה לבית או חוזרת לבד היום היא נשואה. אז חשבתי שיחזירו אותה שלא יעשו לה חתכים" (שם בש' 40-43).
לשאלה האם לאחר מכן הוא התקשר לנאשם 3 כדי לברר מה קורה עם המתלוננת, השיב שהוא התקשר לנאשם 3 לבדוק מה עשו לה, וזה אמר שהוא עסוק ועוד מעט יגיע אליו לבאר שבע, אך הוא לא הגיע; ולאחר שהתקשר אליו דיבר עם אמא שלו, ששאלה למה הוא מסתובב עם הנאשמים 1 ו-3, ואמרה לו לא להתקרב למשפחה שלה, והוא רב איתה. לשאלה אם מישהו יצר אתו קשר וסיפר לו מה היה ואיך נגמר, השיב בשלילה וציין כי הוא ישן חזק, התעורר מאוחר ואיחר לבסיס (שם בש' 44-49)
בתום חקירתו, הנאשם 4 מסר את מספרי הטלפון של הנאשמים 2 ו-3, ואמר שאין לו את הטלפון של נאשם 1 (שם בש' 51).
בהודעתו מיום 11.5.23 (הודעה ת/64, תמליל ת/64א, דיסק ת/71) הנאשם 4 לא השיב לשאלות, בטענה כי אמר כבר הכל בחקירה הקודמת, זאת גם כאשר נשאל שאלות שלא נשאלו בחקירה הקודמת או כאשר הוטחו בפניו חלק מהראיות.
בעימות שנערך בין הנאשם 4 למתלוננת ביום 16.5.23 (דוח עימות ת/65, תמלול ת/65א, דיסק ת/71) לאחר שהמתלוננת סיפרה את גרסתה לגבי חלקו באירוע, אמר הנאשם 4 שאולי היא מתבלבלת ושהוא ירד בבאר שבע, ובהמשך אמר שהוא לא ירד מהרכב בכלל ושיש לו סכסוכים עם המשפחה. המתלוננת בתגובה אמרה שהיא מסתכלת לו בעיניים ואומרת שהוא שקרן (ת/65 ש' 8-13).
בעימות שנערך בין הנאשם 4 לנאשם 1 ביום 21.5.23 בשעה 19:21 (דוח עימות ת/51, דיסק ת/71), כשנשאל מה טען לגבי הנאשם 1 בחקירה, השיב הנאשם 4 "אמרתי לך שאנחנו לא מדברים 8 שנים אנחנו מסוכסכים. סה"כ לקחו אותי מליד הבסיס פיקוד דרום ונסעו לתחנת דלק קפצו ותפס את אחותו [המתלוננת] והעלה אותה לרכב ונתן לה כמה כאפות ושכחתי מה היה אחר כך עבר 20 יום"; וטען כי הוא כבר אמר שהוא לא קשור לבלאגן הזה (ת/51 ש' 6-7). לשאלה מי אסף אותו מהבסיס ובאיזה רכב, השיב שהנאשמים 1 ו-3 אספו אותו ברכב טויוטה; ולשאלה איך בדיוק תפסו את המתלוננת, השיב שהוא לא זוכר ושהוא היה מסטול ביום הזה (שם בש' 8-11).
לשאלה האם מרוב שהוא היה מסטול הוא לא זוכר שרץ יחד עם הנאשם 1 אחרי המתלוננת, הם הכו אותה והכניסו אותה בכח לרכב, השיב כי הוא לא ירד מהרכב והיה מסטול בתוך הרכב (ש' 13-14). לגבי הטענה שלא יתכן שהנאשמים 1 ו-3 אספו אותו בשעה 18:00 כפי שטען, ושהם הסתובבו במשך שעה ואז המתלוננת נחטפה, שכן המתלוננת נחטפה לאחר השעה 22:00, מסר הנאשם 4 שאין לו מה להוסיף (שם בש' 17-18). הנאשם 4 הכחיש כי ביום האירוע היה איתו כובע אדידס שחור (שם בש' 19-22).
בתגובה לטענה שעל פי פלט השיחות מהטלפון שלו ועל פי טענת המתלוננת, בחלק מהשיחות הוא היה ליד הנאשם 1 ונתן לנאשם 1 לשוחח עם המתלוננת, אמר הנאשם 4 שהמתלוננת שקרנית, שזה נכון שהוא שוחח איתה והיא ביקשה לשוחח עם הנאשם 1, אך הוא אמר לה שהנאשם 1 לא לידו וניתק, תוך שהוסיף שהוא לא מדבר עם הנאשם 1 (שם בש' 31-32).
כאשר התבקש להסביר איך יתכן שהטלפון שלו והטלפונים של כל מי שעצור ומעורב בפרשה היו יחד במקומות בהם התרחש האירוע, כל אחד על פי המיוחס לו, טען הנאשם 4 שהטלפון שלו נשאר ברכב הטויוטה (שם בש' 35-38, ת/71 מונה 55:55). לשאלה איך הוא קיבל את הטלפון שלו בחזרה, אמר הנאשם 4 שהנאשם 3 החזיר לו את הטלפון בשעה 03:00 לביתו שבבאר שבע, אך הוא לא יודע כיצד הנאשם 3 הגיע אליו. לשאלה מי דיבר מהנייד שלו מכיוון שרואים שיצאו שיחות מהנייד שלו, השיב הנאשם 4 שהוא לא יודע. לשאלה מדוע עד עכשיו הוא לא סיפר שהוא שכח את הטלפון ברכב, השיב שהוא אמר זאת בחקירה הראשונה (ת/51 בש' 39-48).
בעימות שנערך בין הנאשם 4 לנאשם 3 ביום 21.5.23 בשעה 20:58 (דוח עימות ת/61, דיסק ת/71) כשנשאל מה טען כנגד הנאשם 3, אמר הנאשם 4 שנאשם 3 הגיע יחד עם הנאשם 1 לקחת אותו מהבסיס והחזיר אותו הביתה ברכב טויוטה כסוף, אך הוא לא זוכר מתי; ואישר שאמר שהוא והנאשמים 1 ו-3 נסעו לאזור בו התגוררה המתלוננת. לשאלה האם הוא יכול לומר לנאשם 3 מה קרה ליד הבית בו התגוררה המתלוננת, השיב הנאשם 4 "אמרתי לך שאני עייף הייתי מסטול ביום הזה" (ת/ 61 ש' 6-11).
כשהוטח בו שהוא אמר שנאשם 3 נהג ברכב טויוטה ונאשם 1 ישב לידו, והם אספו אותו בערך בשעה 18:00 ונסעו יחד לאזור בו מתגוררת המתלוננת בבאר שבע, שם הם הבחינו במתלוננת ואז הנאשם 1 רדף אחרי המתלוננת, הנאשם 3 רץ מספר צעדים ואז עצר ונכנס לרכב, בעוד שהוא עצמו לא יצא מהרכב, הנאשם 1 הכניס את המתלוננת בכח לרכב אחרי שנתן לה מספר כאפות ומכות ואז הם הורידו אותו בבית בבאר שבע והמשיכו לרהט, אמר הנאשם 4 שהוא לא זוכר כיוון שהוא היה מסטול ועייף בחקירה (שם בש' 12-13).
בפתח הודעתו מיום 24.5.23 (הודעה ת/66, תמלול ת/66א, דיסק ת/71) טען הנאשם 4 כי הוא לא קשור לעניין הזה ולא יודע דבר. לשאלה מה טווח הזמנים בו יצא מהבסיס ב-1.5.23, השיב שהוא לא זוכר, ואינו יודע אם זה היה בין 18:00-19:00 (ת/66 ש' 1-5).
לשאלה האם היה בקשר עם המתלוננת, אמר שאין לו מה להוסיף; כשהופנה לכך שלפי פירוט שיחות ביום האירוע הוא שוחח עם המתלוננת מספר פעמים, השיב כי לא שוחח איתה; לשאלה אם מישהו אחר שוחח איתה מהטלפון שלו, השיב כי הטלפון שלו "זרוק בדירה 24 שעות והבנות משתמשות בפלא' שלי", וכי לפעמים הוא לוקח את הטלפון איתו ולפעמים לא. לשאלה אם לקח את הטלפון איתו לבסיס ביום האירוע, השיב בחיוב, אך שלל שדיבר עם המתלוננת וטען כי הטלפון שלו כבה באמצע היום; לשאלה איך אם כך שוחח עם הנאשם 3 וביקש שיבוא לאסוף אותו, השיב "זה מה שיש לי להגיד לך כל מה שיש לך קח לבית משפט". כשהוטח בפניו כי ביום 1.5.23 בשעות 17:52, 18:07 ו-18:13 בעת שהתקשר למתלוננת, הטלפון שלו מאוכן בבאר שבע ולא בבסיס, השיב כי כבר מסר את גרסתו ואין לו מה להוסיף (שם בש' 6-23).
לגבי הטענה שחברו עלי הכחיש שביום 1.5.23 היה איתו וקנה איתו אוכל, ואמר שהפעם היחידה שקנה איתו אוכל היתה מזמן, אמר הנאשם 4 שהוא כבר מסר את הגרסה שלו. כשנאמר לו שגם שותפתו לדירה שללה שראתה אותו ושוחחה איתו ביום 1.5.23, אמר "אמרתי לך קח כל מה שיש לבית משפט" (שם בש' 30-35). הנאשם 4 שלל את הטענה שאחד השותפים שלו בדירה הוא הנאשם 1, טען כי הם לא מדברים 8 שנים וכי יש לו שותפות (ש' 36-43).
לשאלה אם אחרי שהוא והנאשמים 1 ו-3 חטפו את המתלוננת, הנאשם 1 קיבל שיחה ממישהו, השיב כי לא חטף אף אחת ואינו יודע אם נאשם 1 קיבל שיחה; לגבי הטענה שנאשם 1 קיבל שיחת טלפון מהדוד ש' שאמר לו לא להביא את המתלוננת הביתה, השיב כי הוא לא יודע והורידו אותו ליד הבית שלו; כן השיב כי אינו יודע האם אביו של נאשם 1 התקשר אליו, כעס עליו, קילל אותו וביקש ממנו לשחרר את המתלוננת, או האם אמו של נאשם 1 התקשרה אליו ואמרה לו שיעשה את זה בחוץ (שם בש' 44-51).
לשאלה מה עשה בעיר מגורי הנאשמים ביום 2.5.23 משעה 00:00 ואילך, השיב שהוא לא היה שם והטלפון שלו נשאר אצלם ברכב; לשאלה איך זה מסתדר עם טענתו שהלך עם חברו לעשות קניות בעיר, השיב כי הלך לקניות בלי הטלפון, שהוחזר אליו ע"י הנאשם 3 רק בשעה 03:00. לגבי הטענה שנאשם 3 לא מאוכן בבאר שבע בשעה 03:00, אמר שוב שהוא כבר מסר את גרסתו (שם בש' 52-56).
עדותו של הנאשם 4 לפנינו
בעדותו הראשית סיפר הנאשם 4, כי ביום האירוע הוא היה חייל בשירות סדיר, והגיע לשיחה בבסיס פיקוד דרום; וכי הוא התקשר לנאשם 3 בן דודו כדי שיבוא לאסוף אותו, אך הנאשם 3 לא בא ולכן הוא הלך ברגל לדירה שלו בבאר שבע. בהמשך, הנאשם 3 הגיע לאסוף אותו מהדירה, כשבכוונתו היה לנסוע להביא ציוד וקניות לבית מהעיר בה מתגוררת המשפחה, וגם הנאשם 1 היה אצלו בדירה. לדבריו, במהלך הנסיעה הם ראו את המתלוננת בדרך, ואז "ירדנו מהאוטו הזה אני ואח שלה [נאשם 1] רדפתי אחריה אני תפסתי את [המתלוננת], נתתי אותה לאח שלה שיחזיר אותה הביתה, כל הכוונה שלי שיחזיר אותה הביתה"; אך כשהגיעו לעיר, הם אמרו שרוצים לקחת אותה לבית קמה, ושם הם הורידו אותה ואת הנאשם 1, בעוד הוא ונאשם 3 נסעו לבאר שבע (עמ' 988-989).
לשאלה מה חשב שיקרה כשהוריד אותם בבית קמה, ומה תגובתו לטענת המאשימה שהוא ידע שרוצים להרוג את המתלוננת, השיב כי לא ידע זאת ושאם היה יודע לא היה הולך איתם ולא היה עולה על הרכב. לשאלה מה הוא אמר כשהם נסעו לעיר מגוריהם והוא שמע שאמרו לא להביא אותה הביתה, השיב שהוא אמר להם "תורידו אותי פה", והם אמרו לו שייסעו לבית קמה ויורידו אותם, ולאחר מכן הוא ונאשם 3 חזרו לבאר שבע (עמ' 989-990).
לדבריו, הוא חזר לדירה שלו ולא ידע דבר, עד שלמחרת הגיעו בלשים ולקחו אותו לחקירה מבסיס בו הוא עשה מטווח; ומיד כשירד מהרכב החוקר שי מלול אמר לו "אני הולך להביא לך 20 שנה" ומאז הוא עצור (עמ' 990).
לשאלת בית המשפט מדוע רץ אחרי המתלוננת כשראו אותה בבאר שבע, השיב "כאילו הוא אמר לי הנה אחותי כאילו היא הלכה מהבית היא ראתה אותנו והיא ברחה. אני תפסתי אותה אני רדפתי אחריה ותפסתי אותה. אמרתי לה אני אהיה אתך אל תפחדי, הכל טוב. כאילו כמו אחותה פעם, יש לה אחות בורחת כל פעם מהבית החזרנו אותה ואני חשבתי שהיא כל פעם יחזירו אותה הביתה יעני אין כלום" (עמ' 991).
בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ המאשימה אישר הנאשם 4 כי היה ביחסים טובים עם המתלוננת, וכי הם היו ממש חברים; וגם לגבי יתר הנאשמים אישר כי הוא ביחסים טובים איתם, לרבות הנאשם 1, שלגביו אמר כי "היינו קצת בבעיות סגרנו את זה וסבבה אני והוא... סגרנו מזמן", אך סירב לפרט (עמ' 992-993).
לגבי הטענה שבמענה לכתב האישום הוא אישר כי הוא והנאשמים 1 ו-3 חטפו את המתלוננת אך ללא אלימות, השיב כי הם לא חטפו והבילוש ניפחו את התיק; וכי הם רק לקחו את המתלוננת על מנת להשיב אותה הביתה, כאשר הוא לבדו תפס אותה מהיד, בזמן שנאשם 1 עמד ליד הרכב ונאשם 3 לא ירד מהרכב. לשאלה מדוע דווקא הוא רדף אחר המתלוננת ולא נאשם 1 שהוא אחיה, השיב כי לנאשם 1 אין כח לרדוף אחריה, וכי הוא רץ למרות שאמר שיש לו פריצת דיסק. לשאלה האם ננקטה אלימות כלשהי, השיב בתחילה "כלום", ולאחר מכן אמר שאינו זוכר מאחר שעברו 19 חודשים (עמ' 993-995). בהמשך, לגבי הטענה שהמתלוננת אמרה שהוא הטיח את ראשה ברכב, אמר הנאשם 4 שאף אחד לא הטיח את ראשה ברכב; לשאלה מדוע סיפר בחקירה שהנאשם 1 דפק לה את הראש ברכב, השיב שאולי אמר זאת בטעות והוסיף ששיקר בחקירה מאחר שרצה לצאת מהתיק ומאחר שהחוקר איים והתפרע עליו. לגבי הטענה שזה לא הגיוני שהוא המציא דווקא את הפרט הזה של דפיקת הראש של המתלוננת ברכב, שגם המתלוננת וגם עד נוסף העידו שקרתה, טען הנאשם 4 שהחוקר שאל אותו מי דפק למתלוננת את הראש ברכב, ויצא לו להשיב שנאשם 1 ואין לו הסבר למה; והוסיף כי המתלוננת עצמה העידה ששיקרה על כך (עמ' 1004-1006).
לשאלה מה קרה בתוך הרכב, השיב כי לא היה כלום, וכי בזמן שהם נסעו הוא התכתב בטלפון עם בת זוגו, והכל היה בסדר; הוא ישב ליד המתלוננת שהיתה רגועה, אם כי אינו זוכר אם היא בכתה. לשאלה אם הוא לא לקח למתלוננת את הטלפון, השיב "כן, לקחתי את הטלפון עניתי לטלפון והחזרתי לה", והוסיף כי אינו יודע מי לקח לה אותו. לשאלה אם המתלוננת אמרה משהו בזמן הנסיעה, השיב כי אינו זוכר מאחר ששתה וודקה והיה שיכור; ולשאלה האם יתכן שהמתלוננת בכתה וצרחה, ביקשה שישחררו אותה ואמרה שהיא לא סתם ברחה מהבית, השיב שהוא לא זוכר מאחר שחלפו 19 חודשים. כשהוטח בפניו שבמענה לכתב האישום הוא אישר שאמר למתלוננת לשתוק, השיב שאולי הוא לא זוכר זאת (עמ' 995-996, 1021). לשאלה מדוע בחקירתו (ת/63) הוא סיפר שהמתלוננת בכתה וצעקה, והוא אמר לה שתסתום את הפה ותפס אותה מאחורי הגב, השיב כי הוא לא זוכר מאחר שהיה שיכור, ואולי שיקר במשטרה כי רצה לחלץ את עצמו; ולשאלה כיצד הגרסה הזו מחלצת אותו, השיב כי החוקר שאל אותו האם היא בכתה וצעקה, והוא "זרם" איתו. לצד זאת אישר, כי הוא תפס את המתלוננת ואמר לה שתסתום (עמ' 1021-1023).
לגבי הטענה שבמענה לכתב האישום הוא אישר שבנסיעה שלהם מבאר שבע עד לפורה, הנאשמים 1 ו-3 שוחחו עם הנאשמים 2 ו-5 ותיאמו עמם את ההגעה, אמר הנאשם 4 שהוא לא זוכר ו"מה שכתוב לך זה נכון, אני לא זוכר". ולשאלה מה הוא זוכר מהנסיעה הזו, השיב "מה שאני סיפרתי לך, אני הלכתי ואני לא זוכר מה שהיה במקרה הזה, אני שכחתי מהמקרה הזה. אולי לקחו אותה הביתה אני לא יודע. הורדנו אותם ונסענו באוטו אחר... אני לא זוכר לא התעניינתי בעניין הזה" (עמ' 996-997). לשאלה האם בפורה הם פגשו את הנאשמים 2 ו-5 שהגיעו ברכב מסוג ג'טה, השיב שהוא לא ראה מי הגיע בג'טה; והכחיש שראה את הנאשמים 2 ו-5, גם לאחר שהוטח בו שזה מה שנטען במענה שלו לכתב האישום. לגבי הטענה שהנאשם 2 ראה אותו, השיב שאולי הנאשם 2 ראה אותו, אך הוא לא ירד מהרכב (עמ' 997-998).
בהמשך, לגבי הטענה שהוא היה אמור לשמוע את כל שיחות הטלפון שהיו בזמן הנסיעה לפורה, אמר הנאשם 4 כי הוא התכתב עם בת זוגו בטלפון, ולא שמע כלום מאחר שהיה עם אוזניות. כשהוטח בפניו שבעדות הראשית הוא אישר ששמע שאמרו לא להביא את המתלוננת הביתה, אמר תחילה שהוא לא זוכר כלום מהיום הזה, ולאחר מכן אישר ששמע זאת אך אמר שאינו זוכר מי אמר זאת. עם זאת, הכחיש ששמע שהאחות ר' התקשרה ובכתה וביקשה שישחררו את המתלוננת, או שמישהו אמר שיעשו את זה בחוץ, וטען ששמע רק את האמירה שלא יביאו אותה הביתה (עמ' 1006-1008).
לשאלה מדוע שהמתלוננת, שהיחסים בינה לבינו טובים, תספר שהוא הטיח את ראשה ברכב, לקח לה את הטלפון ואמר לה לשתוק, אם הוא לא עשה זאת, השיב כי "זה שקר בגלל שהיא ראתה אותנו היא היתה כאילו חם עלינו... רק היא רוצה לקשור אותנו לתיק... בגלל שהיא ראתה את כולנו ביחד"; וכי היא עצמה אמרה בעדותה בבית המשפט שהיא שיקרה לגביהם. כשהוטח בו שהמתלוננת אמרה לגבי כל אחד מה היה חלקו, ולא אמרה שהוא המשיך איתם, אמר הנאשם 4 שגם החוקר שי מלול נתן לה את הגרסה, שהרי איך שהחוקר ראה אותו ולפני שחקר אותו, הוא אמר לו שיכניס אותו לבית הסוהר; וגם כשהוטח בו שהמתלוננת העלתה את גרסתה עוד בפורה, לפני שהחוקר נכנס לתמונה, עמד הנאשם 4 על טענתו שהחוקר נתן לה את הגרסה (עמ' 1000-1001).
לשאלה האם ידע שהמתלוננת ברחה מהבית ושמחפשים אותה, השיב בשלילה וטען שרק באותו יום כשראה אותה, זה נודע לו ואמרו לו שהיא חודש לא נמצאת בבית, אך הוא לא התעניין בזה; ולשאלה איך לא ידע שהיא ברחה מהבית למרות שהם חברים טובים ושהם דיברו לפני כן, השיב שהוא לא שוחח עם המתלוננת בימים שהיא ברחה מהבית (עמ' 1008-1009).
כשנשאל מה חשב שעומד לקרות לאחר שלקחו את המתלוננת מבאר שבע, ובמקום לקחת אותה הביתה לקחו אותה לשטח פתוח, וגם שמע שמישהו אומר לא להביא אותה הביתה, ואז העבירו אותה לרכב אחר, השיב הנאשם 4 כי חשב שהאחים שלה ידברו איתה ויחזירו אותה הביתה כמו שעשו עם אחותה כשברחה מהבית; וכשנאמר לו שאם רצו לדבר איתה יכלו לדבר איתה בבית ולא לקחת אותה לפורה, השיב שהוא לא יודע ואולי לא רצו לדבר איתה בבית, וטען שהוא עצמו לא נכנס לפורה, אלא הגיע לבית קמה. לגבי הטענה שלכולם היה ברור שהולכים לרצוח את המתלוננת, כמו למשל לאחות ר', שב על טענתו כי חשב שהם הולכים לדבר איתה ולא ידע שעומדים לפגוע בה, ומכיוון שהוא לא מהמשפחה שלהם ולא קשור לעניין, רצה לעזוב את המקום (עמ' 1010-1014). לשאלות בית המשפט השיב הנאשם 4, כי הוא ונאשם 3 עזבו את המקום מיד לאחר שהורידו את המתלוננת ואת הנאשם 1, ובשלב זה ראה שנאשם 1 אוחז את המתלוננת "כאילו מהיד חופשי"; וכי הוא ישב ברכב מאחור עם הטלפון, ולא ראה מי הגיע ברכב אחר ואם הם עברו לרכב אחר. עוד ציין, כי המקום בו עצרו היה בחניה גדולה וסלולה בבית קמה, ולא בשטח (עמ' 1014-1015).
כשהופנה לכך שבעדותו הראשית אמר שביום האירוע הוא חזר מהבסיס ברגל לביתו, ואילו בחקירה (ת/63) אמר שנאשם 3 הגיע לקחת אותו מהצבא, טען הפעם כי הוא התקשר לנאשם 3, וזה אסף אותו כשהיה באמצע הדרך הביתה; וכשהוקרא לו מה שאמר בחקירה, טען כי הוא הלך ברגל ליד הבסיס, והוסיף כי ביום החקירה הוא היה בתסביכים, והחוקר שאל אותו 100 שאלות ו"תסבך" אותו (עמ' 1015-1016). הנאשם 4 אישר, כי נאשם 3 אסף אותו בדרך מהבסיס סביב 18:30-19:00 כפי שאמר בחקירה; וטען כי הם נסעו לדירה שלו וישבו שם, הוא עצמו ישן שעה או שעתיים, וכשהיו בדרך לנסוע לעשות קניות הם ראו את המתלוננת. לשאלה מדוע שיקר בחקירה לגבי המיקום שממנו הנאשם 3 אסף אותו, השיב "שיקרתי מה הבעיה?"; ובהמשך אמר ששיקר גם כשסיפר בחקירה שנסע עם חבר אחר לקניות, ולשאלה מדוע השיב כי בא לו לשקר (עמ' 1018-1019).
כשהופנה לכך שבחקירה אמר כי הנאשם 3 הגיע אליו ברכב עם הנאשם 1, ובעדותו טען כי הנאשם 1 היה אצלו בדירה, זאת למרות שבחקירה טען כי הוא לא מדבר עם הנאשם 1 מזה 8 שנים; השיב כי לא אמר בחקירה שנאשם 3 הגיע ברכב עם הנאשם 1 ושאולי החוקר כתב זאת סתם. לשאלה כיצד הנאשם 1 הגיע אליו לדירה, השיב כי הוא ישן אצלו בדירה מספר ימים, אך הכחיש כי בימים אלו הם שוחחו על כך שהמתלוננת ברחה מהבית; וטען כי גם הנאשם 1 לא ידע שהיא ברחה עד לרגע שהם ראו אותה בבאר שבע. לשאלה מדוע אמר בחקירה שהם לא היו בקשר 8 שנים, השיב כי אמר זאת כדי להרחיק את עצמו (עמ' 1016-1018). כשהופנה לכך שבחקירתו (ת/63) סיפר שברכב הוא שמע שנאשם 1 שוחח עם אביו ואמר לו שהוא הולך לתפוס את המתלוננת, ולשאלתו הנאשם 1 אמר לו שהיא ברחה מהבית, אישר הנאשם 4 שהוא זוכר את השיחה הזאת; ולטענה שזה מעיד על כך שהם ידעו שהמתלוננת ברחה מהבית לפני שראו אותה, עמד על כך שהם ידעו רק כשראו אותה, ושלא נסעו כדי לחפש אותה. לשאלה מדוע אמר בחקירה שנאשם 1 היה עם דמעות בעיניים, השיב שאולי הוא שיקר, ושבא לו להמציא את זה (עמ' 1023-1024). כשהופנה לכך שבחקירתו הוא אמר שלאחר שהם העלו את המתלוננת לרכב הוא ביקש שייקחו אותו לביתו וירד מהרכב, השיב שהוא לא זוכר זאת, ואישר כי שיקר שכן הוא המשיך בנסיעה איתם (עמ' 1024-1025).
הנאשם 4 אישר, כי כשהם ראו את המתלוננת בבאר שבע, היא החלה לברוח. לשאלה מדוע טען בחקירתו שהוא כלל לא ירד מהרכב, השיב ששיקר בגלל שרצה להרחיק את עצמו; ואישר כי טענתו כיום היא שרק הוא ירד מהרכב, וכיום הוא לא משקר. כשהוטח בו שגם המתלוננת וגם עד נוסף העידו כי שני אנשים לקחו אותה, השיב כי הנאשם 1 גם ירד מהרכב אך לא רדף אחר המתלוננת, והוא זה שרדף אחריה לבד ולאחר שתפס אותה נתן אותה לנאשם 1 (עמ' 1019-1020).
לשאלה מדוע שמר על זכות השתיקה בחקירה השניה אם לא עשה דבר, השיב הנאשם 4 כי מסר את גרסתו בחקירה הראשונה ולא היה לו מה להוסיף; וכשנאמר לו שבחקירה השניה הטיחו בו דברים חדשים, אמר שהוא לא רצה לדבר מכיוון שהבלשים תקפו אותו ואת הנאשם 3 בעת מעצרו. לשאלה מתי תקפו אותו, השיב שזה קרה לפני החקירה השניה והשלישית בעת שהיה בתא ולכן הוא התחיל להכחיש; ולגבי הטענה שגם בחקירה הראשונה הוא שיקר והכחיש, השיב שבחקירה הראשונה זה לא קשור לתקיפות. לשאלה האם התלונן במח"ש השיב בשלילה, ואמר שעורכת הדין הקודמת שלו לא עשתה עם זה כלום; ולשאלה מדוע זה לא הוטח בחוקרים שהגיעו להעיד, השיב כי הוא אמר זאת לחוקר שי מלול בחקירות, אך הוא לא כתב זאת (עמ' 1026-1028).
בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים 1 ו-5, כשהתבקש להבהיר מה אמת ומה שקר אמר הנאשם 4, כי בעדותו בבית המשפט הוא לא שיקר וסיפר את האמת; דהיינו שהוא רדף אחרי המתלוננת, תפס אותה, מסר אותה לנאשם 1 ועלה איתם לרכב, הם נסעו לעיר מגוריה, הסתובבו שם, הגיעו לבית אך נסעו משם לבית קמה, שם הם הורידו אותם ונסעו לבאר שבע. הנאשם 4 הכחיש כי הכה את המתלוננת, הטיח את ראשה ברכב והכניס אותה לרכב, וטען שהמתלוננת משקרת ושאף אמרה בעדותה שמה שהיא אמרה בחקירות זה שקר (עמ' 1029-1030). לשאלה מדוע מבין כל הנאשמים, המתלוננת רצתה לעזור לו להשתחרר, השיב שזה בגלל שהוא לא עשה לה כלום, היה בפינה שלו עם הטלפון ולאחר מכן חזר לבאר שבע; וכשהופנה לכך שבחקירות המתלוננת אמרה לשוטרים שהוא שקרן, מניאק ובן זונה, אמר שאולי היא אמרה זאת מעצבים והסביר "אולי התעצבנה בחורה בגלל שהיא ראתה אותי איתם ותפסתי אותה וזה וזה. עצבנית עלי היתה והיא אמרה את זה" (עמ' 1031, 1034).
לגבי הטענה שהוא שיקר בעדותו גם בכך שאמר שנאשם 1 גר אצלו, או שנאשם 1 לא ידע שהמתלוננת נעלמה עד שהם ראו אותה, השיב כי הוא לא שיקר, ושאפשר לבדוק במצלמה שמול הדירה שלו ולראות שנאשם 1 היה אצלו בבית. לגבי הטענה שנאשם 1 ידע שהמתלוננת נעלמה כך שהוא לא שיקר בעניין זה במשטרה, השיב כי הוא עצמו ידע על כך רק באותו יום; ולגבי כך שהם ידעו על כך שהיא נעלמה ושגם דיברו איתם לפני כן, השיב כי לא דיברו איתו על זה וכי הוא לא זוכר מאחר שהיה שיכור באותו יום לאחר ששתה וודקה כשחזר מהבסיס (עמ' 1032-1033).
בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים 2 ו-3 אישר הנאשם 4 כי הדברים שאמר בחקירתו הראשונה, לפיהם הנאשם 3 ירד מהרכב כדי להכניס את המתלוננת אינם נכונים, וכי הנאשם 3 כלל לא ירד מהרכב אלא רק ישב ברכב ונהג; ואישר גם כי הסיבה היחידה להגעת הנאשם 3 לבאר שבע, היא בגלל שהוא ביקש ממנו לבוא לקחת אותו מהבסיס (עמ' 1034).
גרסתו של הנאשם 5
אמרותיו של הנאשם 5 במשטרה
בהודעתו מיום 6.11.23 (ת/68, דיסק ת/71) לאחר שהוזהר בחשד לחטיפה ונסיון לרצח של המתלוננת, אמר הנאשם 5 בפתח דבריו "מה שאתה אומר לא עשיתי ולא יודע עליו". לשאלות החוקר, אמר כי אחיו הנאשם 1 גר כרגע עם חברתו בבאר שבע, וכי הוא לא יודע איפה נמצאים בני דודו הנאשמים 2-4 (ש' 1-13). לגבי המתלוננת אמר כי הם גרים יחד והיא נמצאת כעת בבית; ולשאלה מתי ראה אותה לאחרונה בבית, השיב "בחג אלפוטור לקחתי אותה לטייל בעכו... זה פעם אחרונה"; לשאלה כיצד זה מתיישב עם דבריו כי הם מתגוררים באותו בית אם ראה אותה לאחרונה לפני חצי שנה, השיב הנאשם 5 כי הוא לא היה בבית מאז יום אחרי החג, וביום החקירה הוא פגש את בן דודו שהודיע לו שהמשטרה מחפשת אותו ולכן הגיע לתחנה (ת/68 ש' 14-25, 72-73).
לשאלה היכן היה מהחג ועד יום החקירה, השיב שהיה בעיר (אותה עיר בה מתגוררת המשפחה), אך כשהתבקש לפרט איפה, אמר שהוא שומר על זכות השתיקה. לשאלה מדוע אם כך לא הגיע לבקר בבית הוריו, השיב כי אביו גירש אותו מהבית יום לאחר החג מכיוון שהם כעסו אחד על השני בגלל שהוא לא מקשיב לאביו (שם בש' 26-37). בהמשך, כשנשאל מדוע אף אחד מבני משפחתו שנחקרו במשטרה לא אמרו שהוא עזב את הבית בעקבות ריב בינו לבין אביו, השיב שהוא לא יודע ושאביו חשב שהוא "ישלים" ויחזור הביתה (שם בש' 110-111).
לדבריו, הוא לא עובד מזה כחצי שנה; ובמהלך התקופה ישן בבית נטוש הקרוב לשכונת מגוריהם, וכשהוריו היו יוצאים מהבית הוא היה הולך לשם, לוקח בגדים ואוכל מהמקרר ויוצא. לשאלה האם במשך חצי שנה אף אחד מבני משפחתו לא ראה אותו, ולא שם לב שחסרים בגדים ואוכל, השיב שהוא לא יודע. לשאלה איפה ועם מי הוא הסתובב, השיב שהוא לא הסתובב, ישן בבית הנטוש ויצא רק כדי לקחת דברים מבית הוריו (שם בש' 4-7, 38-55, 66-71). לשאלה אם הבגדים שלו נמצאים בבית הנטוש, השיב בשלילה ואמר שיש לו רק את הטרנינג שהוא לובש, ואת השאר הוא זרק בוואדי ושרף יומיים קודם לכן, מאחר שתכנן לחזור לבית הוריו ולקנות חדשים (שם בש' 56-65, 74-75). כשהוטח בנאשם 5 שהוא משקר, אמר "לא רוצה להאמין זה בעיה אני שומר על שתיקה זהו. אתה אמרת שאני שקרן ואני שומר על שתיקה"; ואכן לא השיב למספר שאלות (שם בש' 76-85). בהמשך, כשנשאל האם יש מיטה בבית הנטוש, השיב שהיו לו מזרן ושמיכה קטנה והוא זרק אותם עם הבגדים כשתכנן לחזור הביתה; וכי עשה זאת כי "אני מפחד שמשהו ישתמש בטביעות אצבע שלי" (שם בש' 112-117).
כשהוטחה בו גרסת המתלוננת לגבי מעשיו יחד עם הנאשמים האחרים, אמר הנאשם 5 "שקרנית אני אמרתי לך בפעם ההיא שהייתי אתה בחג הייתי בטיול" וטען כי כל "הדיבור הזה" שקר. לשאלה האם נסע ברכב הג'טה של הנאשם 2, השיב "רק שנסענו לצפון בג'טה [הנאשם 2] נהג ולקחתי את [המתלוננת] ואת אמא שלי לצפון בחג" (שם בש' 90-97).
לגבי הקשר שלו עם המתלוננת, מסר הנאשם 5 שהם "חברים". לשאלה מדוע היא ברחה מהבית, השיב שהיא לא ברחה ושהיא בבית; והסביר כי "אני יצאתי יום אחרי החג והשארתי אותה בבית". כשהוטח בו שהמתלוננת לא נמצאת בבית, מסר הנאשם 5 "אני יצאתי מהתקופה של החג ואני לא יודע כלום" (ש' 98-105). לשאלה אם בן דודו אמר לו למה המשטרה מחפשת אותו, השיב שהוא רק אמר לו שמחפשים אותו והוא הגיע ישר לתחנה; כשנאמר לו שזה לא הגיוני שהוא לא שמע שאחיו ובני דודו עצורים זמן רב, השיב שאין לו טלפון והוא היה לבדו (שם בש' 106-109). לשאלה מדוע המתלוננת התלוננה נגדו אם הם חברים, השיב תחילה שיש לשאול אותה, לאחר מכן אמר שהוא היחיד במשפחה שיכול לעזור לה וכשהיו לה בעיות הוא עזר; ולשאלה חוזרת השיב "אולי היא פחדה ממני שאני יעשה לה משהו כי היא הכניסה חמישה בפנים" (ש' 118-123).
בעימות שנערך בין הנאשם 5 למתלוננת ביום 8.11.23 (דוח עימות ת/69, דיסק ת/71), לאחר שהמתלוננת סיפרה את גרסתה לגבי חלקו באירוע, אמר הנאשם 5 "המילים האלה אין בהם, היא משקרת. פעם אחרונה שאני ראיתי אותה זה בחג וראיתי את אחי בחג והוא גר אצל חברה שלו בבאר שבע. זאת אחותנו שאנחנו אוהבים אותה שאין מצב שנעשה לה ככה" (ת/69 ש' 8). לשאלה מדוע שהמתלוננת תתלונן נגדם בגין עבירה חמורה אם הם אוהבים אותה מאד, השיב הנאשם 5 "היא רוצה לדפוק את האחים שלה בגלל שאובים אותך [צ"ל אוהבים אותה]. אולי היא כועסת עצובה ממשהו מאצלנו" (שם בש' 13-14).
לגבי דברי המתלוננת ששללה שנאשם 5 ברח מהבית לאחר הטיול לצפון בשל ריב עם אביהם, וטענה שהוא חזר לבית אחרי הטיול ולא קרה כלום, אמר הנאשם 5 שהיא משקרת ושהיא יודעת שהיתה חוסר הבנה והוא יצא מהבית (ש' 15-17).
בהודעתו מיום 13.11.23 (ת/70, דיסק ת/71), כשהוטח בפניו כי אביו נחקר והכחיש שגירש אותו מהבית, ואף אמר שהוא ברח מהבית בגלל המקרה עם המתלוננת, אמר הנאשם 5 כי הוא יצא מהבית לפני המקרה. לגבי הטענה שבן דודו סלימאן סיפר שעבד איתו לפני 3 חודשים בבית של הנאשם 2, בניגוד לטענתו שלא יצא מהבית הנטוש במשך חצי שנה, הנאשם 5 עמד על כך שלא יצא מהבית הנטוש (ת/70 ש' 2).
לשאלה באיזה מספר טלפון נייד השתמש בחצי שנה האחרונה, השיב שהוא לא זוכר את המספר ולא היה ברשותו טלפון בשימוש; שכן היה לו טלפון ברמדאן שהוא לא זוכר את מספרו והוא נשבר לו ולא קנה טלפון אחר (שם בש' 2-4).
עדותו של הנאשם 5 לפנינו
בעדותו הראשית הכחיש הנאשם 5 את המיוחס לו בכתב האישום ואמר שזה לא נכון שהוא נסע ברכב עם המתלוננת והנאשמים 1 ו-2 ליער פורה ושם הנאשם 1 דקר אותה; וטען כי אינו זוכר מה עשה ביום האירוע (עמ' 1080, 1083).
הנאשם 5 אישר כי נעצר כחצי שנה לאחר האירוע ולאחר ששאר הנאשמים כבר היו עצורים, וציין כי שמע מבן דודו שמחפשים אותו, הגיע באופן עצמאי לתחנה ונעצר. לשאלה היכן שהה בחודשים שחלפו מאז האירוע ועד שנעצר, השיב שהיה עובד עם כבשים בשטחים, הגיע מדי פעם הביתה כשהוריו היו בעבודה ואף אחד לא היה בבית, לקח בגדים ועזב. לשאלה האם במשך כל התקופה הזו לא דיבר עם הוריו, השיב בשלילה וטען שאין לו טלפון לאחר שהטלפון שלו נשבר; ולשאלה האם הוריו לא דאגו מכך שהוא נעלם פתאום, השיב "הם יודעים שאני הולך וחוזר הביתה, לחודשיים הולך או שלושה חודשים וחוזר" (עמ' 1081-1082).
לשאלת בית המשפט השיב, כי לא ידע שאחיו עצור ורק כשהגיע לתחנת המשטרה גילה שאחיו ובני דודיו עצורים. לשאלה האם בעת שהיה בבריחה הוא ידע שקרה משהו למתלוננת, השיב בשלילה וטען ששמע מבן דוד שלו "שככה וככה היה", ובמשטרה "סיפר לי שי מלול, הוא אמר לי אתה היית ואני אשים לך 20 שנים בכלא, אתה עשית ככה וככה. ואני אמרתי לו, לא, מה פתאום, והוא אמר לי אני רוצה לשחרר אותך, תגיד שאח שלך עשה את הכל ואני משחרר אותך מהתחנה. ואני אמרתי לו, מה פתאום, אח שלי לא עשה הכל, אח שלי לא עשה כלום". לשאלה איך ידע שאחיו לא עשה כלום, השיב שאחיו לא היה בבית, הוא היה כל הזמן מטייל ואצל חברות שלו. עם זאת, לשאלה האם יתכן שהוא ברח מהבית מאחר שחשש שיגידו לו שהוא עשה את מה שעשה, השיב "אני אגיד את האמת... אני שמעתי על הדבר הזה מחבר'ה בשכונה, ואני פחדתי, אני יודע שאח שלי היה בבית הסוהר, ואני הייתי מפחד שגם יכניסו אותי לבית הסוהר" (עמ' 1082-1083).
לגבי מערכת היחסים בינו לבין המתלוננת, אמר שהיא בסדר ושהם היו יחד בטיול בצפון בחג עיד אל פיטר. לשאלה מדוע שהמתלוננת תגיד עליו ועל הנאשם 1 דבר כזה, השיב "בגלל שהיא שומעת, הנה, שעצרו את אח שלי, ובגלל שהיא מפחדת ממני שאני בחוץ... אני שמעתי שהיא היה לה ככה וככה, בגלל נראה לי שהיא מפחדת ממשהו"; וכשהתבקש להסביר את דבריו, אמר שהוא והמתלוננת היו בטיול בצפון, היא ואמם חזרו הביתה עם הנאשם 2 והוא נשאר לעבוד בצפון למשך שבועיים, וכשחזר לדרום שמע שהמתלוננת היתה בבית החולים ושהיא נדקרה, וחשש שיעצרו אותו סתם בגלל שהוא אחיה, אך עד היום הוא לא יודע מי עשה לה את זה (עמ' 1083-1084, 1089).
בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ המאשימה לשאלה מדוע המתלוננת סיפרה שהוא עשה לה את זה אם היחסים ביניהם טובים, כאשר הוא אף אמר בעימות שהוא נהג לעזור לה, השיב הנאשם 5 שהחוקר שי מלול נתן לה את הגרסה שהיא אמרה בעימות; ולאחר מכן אמר שהוא לא יודע למה היא אמרה זאת אם זה לא נכון. כשהוטח בו שהמתלוננת סיפרה זאת עוד לפני ששי מלול נכנס לתמונה, בעת שישבה בפורה ובכתה, השיב "שי מלול, אפילו כשאני הגעתי לתחנה הוא אמר לי, או, הופה הופה, הגעת ברגליים שלך, ואני אשים לך 20 שנים בכלא"; ולשאלה מה הקשר של זה לכך שהמתלוננת סיפרה את גרסתה מיד, השיב שהוא לא יודע ושיש לשאול אותה (עמ' 1084-1086).
לגבי יחסיו עם הנאשמים האחרים, אמר הנאשם 5 שאין לו סכסוך איתם (עמ' 1085). לשאלה כיצד הוא מסביר את זה שנאשם 2 בעדותו קשר אותו לאירוע, השיב שנאשם 2 שקרן, ולאחר מכן אמר שנאשם 2 לא אמר את שמו; כשהוטח בפניו כי למרות שנאשם 2 לא נקב בשמו, הוא סיפר ששני האחים של המתלוננת היו באירוע והם רק שני אחים, השיב כי הוא לא קשור לזה ויש לשאול את הנאשם 2 מדוע אמר זאת (עמ' 1086-1088). לגבי הטענה שבמענה של הנאשם 4 לכתב האישום, הוא אישר שנאשם 5 היה בבית קמה, השיב שנאשם 4 שקרן, שהוא לא יודע למה הוא אמר זאת שכן הוא לא היה שם; ולאחר מכן הוסיף שנאשם 4 אמר בבית המשפט שכלל לא ראה אותו (עמ' 1088-1089).
לדבריו, ביום האירוע הוא היה בצפון וחזר לדרום רק שבועיים אחרי החג. לשאלה מדוע לא חזר הביתה מהטיול בצפון, השיב הנאשם 5 שהוא טייל בצפון ושכר דירה בעכו; אך כשנשאל בהמשך לא ידע למסור פרטים לגבי משכיר הדירה, וטען כי היה עם 10 אנשים שאחד מהם שכר את הדירה והוא לא זוכר מי הוא (עמ' 1089-1090, 1101-1102). כשחזר לדרום הוא שמע על האירוע, אך "אני הייתי מפחד ולא באתי לתחנה, אני ידעתי שמחפשים עליי". לשאלה מדוע בחקירה במשטרה וגם בתחילת החקירה הראשית טען שהוא לא ידע שכולם עצורים ושחשב שהמתלוננת בבית, השיב "אני הייתי מפחד, בגלל שהוא אמר לי אני אכניס לך 20 שנים אני הייתי מפחד ממנו... ופה בבית המשפט אני מדבר אמת". לגבי הטענה שאם כך הוא מודה שהיה בבריחה במשך חצי שנה ושלא גורש מהבית כמו שטען, השיב הפעם "אני לא ברחתי... אני לא יודע שמחפשים עליי, כשאני ידעתי שמחפשים עליי באתי לתחנה". לשאלה מדוע פחד שיעצרו אותו אם לטענתו הוא לא קשור למקרה ולא ידע שמחפשים אותו, השיב "אני רואה שוטר בכביש, הוא לא יעשה לי כלום ואני מפחד ממנו" (עמ' 1090-1092, וכן עמ' 1111-1112).
בשלב זה שב הנאשם 5 על גרסתו כי נודע לו שאחיו הנאשם 1 נעצר רק מבן דודו, זמן קצר לפני שהוא עצמו נעצר, וטען כי במהלך חצי שנה הוא עבד עם הכבשים, כאשר "אני באתי לשכונה ולקחתי את הבגדים שלי ואת הציוד שלי, אני הולך לשבועיים, שלושה שבועות, חודשיים או שלושה חודשים, אני הולך מהבית וחוזר לבית, ואבא שלי יודע את זה"; הוא עבד בכל מקום בארץ שהיתה לו עבודה עם כבשים, והתגורר בקרבת העבודה והכבשים, והיו הרבה מעסיקים שהוא לא זוכר ולא רצה לסבך בחקירות. כשנשאל לגבי הבית הנטוש שבחקירותיו אמר שהוא התגורר בו במשך חצי שנה, השיב שהוא היה בו רק שבועיים, ושהוא שיקר בחקירה לגבי התקופה בגלל שהחוקר שי מלול שיקר לו ורצה להכניס אותו לכלא ל-20 שנה, והוא רצה להגיד את האמת בבית המשפט (עמ' 1092-1097). לשאלות התובעת אישר הנאשם 5, כי הוא ישן על המזרן המלוכלך בבית הנטוש במשך שבועיים; ולשאלה מדוע ישן במקום שלא ראוי למגורים ולא ישן בבית שהרי טען שאביו לא גירש אותו, השיב "אנחנו הבדואים אוהבים שטחים... אני ישן על הרצפה", והוסיף שבא לו לישון בבית הזה. כשהוטח בו שהוא לא ישן בבית מאחר שלא רצה שהמשטרה תתפוס אותו בבית, השיב בשלילה וטען שגם כשהיה בבית הזה הוא לא ידע שהמשטרה מחפשת אותו, והוסיף "אם ידעתי שהמשטרה מחפשים אותי, בן אדם שעשה משהו הוא בא למשטרה ברגליים שלו?... אם אני עשיתי את הדבר הזה אז אני לא באתי לתחנה" (עמ' 1099-1102).
לגבי הטענה שהוא מוסר תשובות סותרות, כאשר מחד טען שהיה חצי שנה בבריחה כי פחד שהוא ייעצר בגלל שגם הנאשם 1 נעצר, ומאידך טען שהוא חף מפשע ולכן לא חשש ללכת למשטרה, השיב הנאשם 5 כי לפני שנאשם 1 נעצר הוא לא שמע שמחפשים אותו ושברגע ששמע שמחפשים אותו הוא הגיע לתחנה; ולשאלה אם לא פחד שייעצר, השיב שבהתחלה כששמע שהנאשמים 1-4 בכלא הוא פחד שיכניסו גם אותו לכלא; אך כששמע מבן דודו שמחפשים גם אותו הוא בא לתחנה (עמ' 1103-1104).
לשאלה האם אביו גירש אותו מהבית, השיב שאביו אמר לו בצחוק שאם הוא לא רוצה לעבוד שיעזוב את הבית, והוא אמר שהוא לא רוצה לעבוד ולכן עזב את הבית; כשלדבריו עד החג הוא עבד במפעל עופות ואז עזב את המפעל והלך לעבוד עם הכבשים. כשהוטח בו שאביו אמר שהוא ברח בעקבות המקרה עם המתלוננת, השיב הנאשם 5 שהוא לא ברח ולשאלה מדוע שאביו יגיד זאת, השיב שזה החוקר שי מלול אמר ולא אביו; וכשהופנה לכך שאביו אמר זאת גם בעדותו בבית המשפט אך הוא לא נחקר על כך, השיב שהוא לא חוקר את ההורים שלו (עמ' 1097-1099).
לגבי הטענה שבחקירה הראשונה, לאחר שהודע לו מדוע הוא נעצר, לחלק מהשאלות הוא לא רצה לענות או שמר על זכות השתיקה, בחלקן שיקר כמו למשל שטען שהמתלוננת והנאשם 1 בבית, ושלא כך מתנהג מי שטוען לחפותו, השיב כי הוא שמר על זכות השתיקה כשנשאל לגבי אחרים; כשהוטח בו שגם לגבי עצמו הוא שיקר וביקש לשמור על זכות השתיקה, כמו למשל כשנשאל איפה היה מאז החג, השיב שזה לא לגביו (עמ' 1105-1107). לשאלה מתי החוקר אמר לו שהוא רוצה לשחרר אותו, השיב הנאשם 5 "בחקירה. אני נכנסתי לחקירה, והוא אמר לי [הנאשם 4] היה אצלנו... הוא יגיד את האמת והוא השתחרר, וגם אני רוצה שתגיד את האמת ואני אשחרר אותך כמו [הנאשם 4]"; וכשהוטח בו שהחקירות מוקלטות וזה לא נאמר שם, ושנאשם 4 מעולם לא שוחרר, עמד הנאשם 5 על כך שזה מה שהחוקר אמר לו. לגבי הטענה שהדברים לא הוטחו ע"י באת כוחו בחוקר במהלך עדותו, אמר כי הוא לא ידע שהוא צריך להגיד את זה לעורכת הדין שלו, ושלל שהמציא זאת (עמ' 1107-1110).
לשאלה כיצד ידע שהנאשם 1 לא עשה את זה מאחר שלא היה בבית, כפי שטען בעדות הראשית, שהרי הוא עצמו לא היה בבית, השיב שהוא ונאשם 1 ישנים באותו חדר והוא לא ראה את הבגדים של הנאשם 1 והוא יודע שיש לנאשם 1 הרבה חברות. כשהוטח בנאשם 5 שנאשם 1 עצמו טוען שהיה בבית ביום האירוע, השיב שהוא לא יודע אם הנאשם 1 היה בבית או לא, וטען שבגלל שלא ראה את הבגדים שלו הוא סבר שנאשם 1 עזב את הבית (עמ' 1110-1111).
כשהוטח בפניו שהם כעסו על המתלוננת מאחר שהיא ברחה מהבית וניהלה אורח חיים לא מקובל ולא מכובד, ולכן הם פגעו בה, ושחלקו היה דומיננטי והוא אף אמר לנאשם 1 לדקור אותה ובדק אם היא מתה; אמר הנאשם 5 בתגובה כי זה לא נכון, וכי לא יתכן שהוא יורה לנאשם 1 שהוא האח הגדול מה לעשות (עמ' 1111).
דיון והכרעה
המאשימה הביאה לפנינו ראיות רבות לגבי האירוע המתואר בכתב האישום, ובראשן עדותה של המתלוננת, אשר כבר עתה אציין, כפי שיפורט להלן, כי הותירה בי רושם אמין מאד.
לצד האמור, ולמרות שאירוע הדקירה עצמו התרחש לגרסת המתלוננת בשטח מבודד, בו נכחו מלבדה רק הנאשמים 1, 2 ו-5, הרי שלא ניתן לומר כי מדובר בתיק המבוסס על עדות יחידה; שכן לצד עדותה של המתלוננת הובאו ראיות רבות כבדות משקל, המחזקות ותומכות בעדותה לגבי חלקים שונים של האירוע, חלקן ראיות המסבכות את הנאשמים עצמם במעשים, ובהן גרסת הנאשמים 2-4 שקשרו את עצמם ואת הנאשמים 1 ו-5 לאירועים שתיארה המתלוננת, וחלקן ראיות פורנזיות או טכנולוגיות, ועדויות עדים לא מעורבים. כאשר מכלול הראיות שיובאו בתמצית בהמשך, מסתכם לטעמי לכדי מסה ראייתית נכבדת, המעידה כי האירוע בכללותו התרחש כפי שתיארה המתלוננת.
לאחר סקירת הפן העובדתי, אבחן את הפן המשפטי ואת השאלה האם המסד הראייתי שהוכח מבסס מעבר לכל ספק סביר את אשמתם של הנאשמים בעבירות שיוחסו להם.
ההתרשמות מעדותה של המתלוננת
עדות המתלוננת הותירה בי רושם חיובי, היא היתה סדורה, קוהרנטית ועקבית, בוודאי עד לחלק האחרון ממש של עדותה המשלימה, בו ניסתה לפתע לצמצם ולהפחית מחלקו של הנאשם 4 באירוע; וניכר היה לאורך כל עדותה כי היא הקפידה לדייק בפרטים שמסרה ולא ניסתה להעצים או להחמיר את מעשי הנאשמים.
בעדותה הראשונה לפנינו, המתלוננת היתה קטינה, בת 17 ו-8 חודשים, והרושם העיקרי שעלה מעדותה הוא כי מדובר בנערה אמיצה, חסרת מורא ובעלת בטחון עצמי גבוה, שעמדה באומץ רב וניתן לומר אף בהתרסה, מול הנאשמים ומול קהל שכלל לא מעט בני משפחה של הנאשמים (לאחר שהסברנו לה בדלתיים סגורות את האפשרות כי עדותה תשמע ללא קהל), והעידה על מעשי הנאשמים. המתלוננת סיפרה באופן ברור, בוטח ונחוש על כל השתלשלות העניינים, לרבות לגבי מערכת היחסים עם משפחתה והסיבה לעזיבתה את הבית, ולא נרתעה מלספר גם דברים שבצנעת הפרט, דברים הקשורים באופייה ובהתנהגותה, לרבות דברים שיכולים אולי להציג אותה באור פחות חיובי.
בעדותה פירטה המתלוננת את חלקו ומעשיו של כל אחד מהנאשמים במהלך האירוע, תיארה לפרטי פרטים את האינטראקציות שלה עם הנאשמים במהלך האירוע, ואף תיארה באופן מפורט שיחות טלפון שהתנהלו בין הנאשמים לבין אחרים בעת שהיתה ברכב הטויוטה. תיאורה של המתלוננת את התנהלותה לאחר שהושארה פצועה בלב השטח, האופן בו גררה עצמה מרחק רב עד שהגיעה לרכבו של העד אשרף, והאופן בו השאירה את מעילה כסימן למקום בו נדקרה, תיאור שנראה בעיני הסנגורים כפנטסטי ולא אמין, דווקא מתיישב היטב ומחזק את התרשמותי ממנה במהלך המשפט כנערה חזקה, אמיצה, בעלת תושיה רבה, אשר אינה נרתעת מדבר.
כפי שציינתי לעיל, התרשמתי מעדה כנה מאד, אשר השיבה על כל השאלות בגילוי לב גמור ונראה כי הקפידה מאד על דיוק בעדותה, ולא ניסתה להעצים את אשמתם של הנאשמים או להעליל עליהם עלילת שווא. כך למשל, המתלוננת העידה בכנות כי אינה יודעת כיצד נגרמה לה החבלה בכתף אלא רק שהיא יודעת שהיא לא נגרמה לפני האירוע; היא ציינה שנאשם 2 נשאר ברכב בעת שנאשם 5 החזיק אותה על הקרקע ונאשם 1 דקר אותה; ציינה שנאשמים 3 ו-4 עזבו את המקום לאחר שהיא ויתר הנאשמים נכנסו ברכב הג'טה לפורה; ואף אישרה שבמהלך השיחות ברכב הטויוטה הנאשמים לא אמרו שעומדים לפגוע בה, או שנאמרו דברים מעין אלה בשיחות הטלפון ששמעה ברכב, בנוכחות הנאשמים 3 ו-4.
המתלוננת עמדה על גרסתה בבטחון רב, גם במהלך חקירה נגדית ארוכה, שבחלקה למרבה הצער היתה לא נעימה, חסרת רגישות ופוגענית, ולא מותאמת בעליל לגילה הצעיר, תוך הרמת קול, זלזול בדבריה וטענות כלפיה שהיא משקרת, וזאת על אף הערות חוזרות ונשנות של בית המשפט לחלק מהסנגורים (ראו למשל בעמ' 74-77, 83, 93-94, 97-98, 138). ניתן לומר, כי במהלך החקירה הנגדית הארוכה, ולמרות שהמתלוננת העידה במשך שעות, בשתי ישיבות נפרדות, עדותה נותרה עקבית ומשכנעת, ולמעשה החקירה הנגדית לא קעקעה את ההתרשמות ממהימנותה, אלא אף חיזקה אותה.
גם בעדותה המשלימה, לאחר איתורו של הנאשם 5, ולאחר שקודם לכן פנתה לב"כ המאשימה ולמשטרה וביקשה לבטל את תלונתה (נ/11, נ/12), ואף אמרה בראשית דבריה כי היא רוצה לבטל את התלונה מאחר שהיא סולחת לנאשמים; עמדה המתלוננת על כך שכל מה שאמרה בעדותה זו האמת, ולמעשה היא שבה והעידה על הדברים ועמדה עליהם גם בחקירה נגדית ארוכה נוספת.
ראוי לציין, כי בעדותה המשלימה המתלוננת היתה חסרת סבלנות ועצבנית, ובחלק מהזמן סירבה להשיב לשאלות ב"כ הנאשם 5 (בטענה כי היא כבר העידה ולא מוכנה לחזור פעמיים על הדברים), ואף הרימה קולה ונהגה בחוצפה ובהתרסה כלפי ב"כ הנאשם 5 ולעתים גם כלפי בית המשפט (ראו למשל בעמ' 184, 188-192, 205, 247-249). למרות האמור, לא היה בכך כדי לכרסם מהתרשמותי מאמינות גרסתה, ונראה כי התנהגות זו נובעת בעיקר משילוב של ילדותיות, אופיה המתריס של המתלוננת ותחושתה שמאחר שכבר העידה ושממילא היא מבקשת לחזור בה מהתלונה, היא אינה חייבת להשיב לשאלות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריה לב"כ הנאשם 5: "אמרתי, אני סולחת להם. למה שאני אבוא ואגיד שאני סולחת ואז אספר מה הם עשו לי?... כן, אני באה לעזור להם" (עמ' 192).
עם זאת, כאמור, גם בדיון זה היא עמדה בתוקף על גרסתה ועל כך שעדותה היא עדות אמת, ובסופו של דבר חזרה על תיאור ההתרחשויות ועל מעשי הנאשמים, למעט בנוגע לחלקו של הנאשם 4 שלגביו כאמור הוכרזה כעדה עוינת בחקירתה החוזרת.
אשר לגרסה החדשה שמסרה המתלוננת בעדותה מיום 6.2.24 לגבי חלקו של הנאשם 4 באירוע, לא מצאתי כי מדובר בגרסה אמינה ואני סבורה שיש לדחותה.
שינוי הגרסה בעדותה לפנינו הגיע רק לקראת סוף עדותה בפעם השניה, במהלך חקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם 4, וגם זאת לא בעדות שנמסרה מיוזמתה, אלא בדרך של אישור דברי הסנגור. וכך באו לידי ביטוי הדברים בפרוטוקול (עמ' 276):
"עו"ד מיכה גבאי : ואת אמרת '[הנאשם 4], חוץ מזה שהוא הכניס אותי לאוטו, הוא לא עשה לי כלום. הוא הסיע אותי, אבל הוא לא הרביץ לי', אמרת את זה, אמרו שיפתחו לך עדות שקר.
עו"ד אירה ויימן : למי היא אמרה את זה?
...
עו"ד מיכה גבאי : נכון שאת אמרת 'אני רוצה לעזור ל[נאשם 4], שהוא באמת, חוץ מזה שהכניס אותי לאוטו והסיע אותי הוא לא פגע בי" נכון?
המתלוננת : נכון".
לעומת זאת, בהודעתה במשטרה שבה ביקשה לחזור בה מהתלונה (נ/11), המתלוננת לא אמרה שנאשם 4 לא עשה לה דבר, ולמעשה כלל לא התייחסה אליו באופן פרטני; ויתרה מכך, היא אמרה מפורשות כי סיפרה את כל האמת בחקירותיה הקודמות (שם בש' 10-11, 18-19). גם בשיחתה עם ב"כ המאשימה שקדמה לחקירה זו (נ/12), המתלוננת לא אמרה ששיקרה בנוגע לנאשם 4, אלא רק אמרה שהיא רוצה לעזור לו להשתחרר מכיוון שהוא לא היה בדקירה, וגם אז אמרה שמה שסיפרה קודם זו האמת.
יתרה מכך, לאורך כל חקירותיה של המתלוננת, וכמעט לאורך כל עדותה לפנינו, שהתפרסה על פני למעלה מ-250 עמודי פרוטוקול, המתלוננת עמדה באופן עקבי על חלקו של הנאשם 4 באירוע, ותיארה כיצד הוא רדף אחריה, תקף אותה, הטיח את ראשה ברכב והכניסה לרכב הטויוטה; כאשר גם בעדותה המשלימה מיום 6.2.24, לשאלת ב"כ הנאשם 5, היא אישרה כי הנאשם 4 הכה אותה לאחר שתפסו אותה ולפני שהכניסו אותה לרכב (עמ' 178, ש' 7-8).
לאחר שינוי גרסתה, אשר כאמור לא ניתן לבסס עליו ממצאי מהימנות, שכן הוא התבטא רק באישור התזה שהוצגה ע"י הסנגור, בחקירתה החוזרת המתלוננת סתרה עצמה ולא הצליחה לדבוק בגרסה החדשה. וכך, אמרה תחילה כי הנאשם 4 לא עשה לה כלום וכי מה שסיפרה קודם לא נכון; ולאחר שעומתה עם העובדה שבחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשם 5 היא אישרה שהוא הרביץ לה, טענה הפעם כי הוא הרביץ לה, אבל רק נתן לה כאפה ולא דפק לה את הראש ברכב; וציינה כי אף אחד לא הטיח את ראשה ברכב וכי היא שיקרה בעניין זה במשטרה. מעבר לבעייתיות בגרסתה החדשה, ראוי לציין כי כפי שיפורט בהמשך, הובאו לפנינו עדויות נוספות לתמיכה בעדות המתלוננת כי לפני העלאתה לרכב הטויוטה הוטח ראשה ברכב, זאת הן מפי עד הראיה האובייקטיבי יונס והן מפי הנאשם 4 בעצמו בחקירתו במשטרה.
למרות שלא הוברר עד תום מדוע החליטה המתלוננת לחזור בה מדבריה לגבי חלקו של הנאשם 4 באירוע (פרט להסברה בנ/12 כי היא רוצה לעזור לו להשתחרר מכיוון שהוא לא היה בדקירה), ולאור האופן הלא משכנע בו ניסתה לעשות זאת, מבלי לעמוד באמת על אמיתות גרסתה החדשה, לא מצאתי כי יש בעובדה זו כדי להעיב על ההתרשמות הכללית ממהימנותה.
פרט לאותו שינוי גרסה, שכאמור לא נתתי בו אמון, המתלוננת העידה באופן עקבי, ברור ונחרץ על מעשי הנאשמים, וגם כיום, לאחר שהחליטה "לבטל" את התלונה נגד הנאשמים, עמדה על גרסתה. גם עיון באמרותיה של המתלוננת במשטרה, אשר הוגשו ע"י ההגנה לצורך השוואה, מעלה כי למעט מספר סתירות שרובן אינן בליבת הדברים, המתלוננת מסרה גרסה סדורה ועקבית התואמת את גרסתה בפנינו.
ראוי עוד לציין, כי צפיה בתיעוד העימותים שנערכו למתלוננת עם הנאשמים מחזקת עד מאד את הרושם שהותירה עדותה לפנינו. המתלוננת ישבה במשרד החקירות, כשהנאשמים 1-4 הוכנסו בזה אחר זה לעימותים מולה (ת/50, ת/55, ת/60, ת/65, כולם ביום 16.5.23), ולמרות גילה הצעיר, העובדה שהיא בת משפחתם הצעירה מהם והעובדה שהגיעה מאשפוז בבית החולים, היא ישבה מולם זקופה, כשהיא משדרת חוזק ועוצמה, והטיחה בכל אחד ואחד מהם את חלקו באירוע, בבטחון ובהתרסה אל מול תגובותיהם המכחישות ואמירותיהם כי היא שקרנית. באופן דומה התנהלה המתלוננת גם בעימות עם הנאשם 5 לאחר מעצרו, ביום 8.11.23 (ת/69).
טענות ההגנה לקשיים ולסתירות בעדות המתלוננת
סקרתי בהרחבה את עדותה של המתלוננת לפנינו, וכפי שניתן לראות, היא נחקרה ארוכות ע"י ארבעה סנגורים (שכן בדיון הראשון הנאשם 1 יוצג ע"י סנגור אחר), על כל פסיק מעדותה ומאמרותיה במהלך החקירה, ועל כל ניואנס גדול כקטן; כאשר יצוין כי המתלוננת נחקרה 7 פעמים במשטרה בסמוך לאירוע וטרם בקשתה לחזור בה מהתלונה, ערכה 5 עימותים ושחזור, ואף שוחחה עם רופאים ועו"ס בבית החולים. כך למשל, המתלוננת נחקרה ארוכות לגבי נושא המצוי בשולי הדברים, בנוגע לשאלה האם היתה אמורה לפגוש את ידידה אמיר ביום האירוע או רק לקבל ממנו 200 ₪ (עמ' 52-54, 109-110), וכן בנוגע לשאלה אם הורידה את המעיל בזירה כפי שסיפרה, או שמא הנאשמים לקחו ממנה את המעיל יחד עם התיק והטלפון, כפי שנכתב בת/2 ע"י עו"ס בית החולים (עמ' 143-145, 212-213); עניינים שלאחר שמיעת עדויות הנאשמים עצמם הוכחו כשוליים ולא משמעותיים לצורך ההכרעה בתיק.
ניתן לומר, כי מחקירותיהם ומסיכומיהם של הסנגורים עלו מספר סוגיות מרכזיות, שלטעמם משליכות על מידת האמון שיש לתת בגרסת המתלוננת.
כך למשל נטען, כי אין הגיון בטענה שהמתלוננת גררה עצמה על הישבן מרחק של מספר קילומטרים במשך שעות, בעודה דקורה ומדממת מהצוואר, עד שהגיעה לרכבו של אשרף. ואולם, המציאות מדברת בעד עצמה. כפי שיתואר בהמשך, בלב השטח הסמוך לשמורת פורה, מצאו השוטרים את מעילה של המתלוננת וכתמי דם שלה על האדמה, כך שלא יכול להיות חולק על כך שהיא נדקרה במקום זה, המרוחק מהמקום אליו הגיעה ובו חנה אשרף (בכביש הישן אחרי הכיכר של בית קמה). יתרה מכך, מעדותה של המתלוננת עולה, כי החבירה בין הנאשמים 1, 3 ו-4 לבין הנאשמים 2 ו-5 באזור פורה או בית קמה התקיימה זמן לא מועט לאחר חטיפתה מבאר שבע; וממחקרי התקשורת, השיחות והאיכונים שלהם ניתן ללמוד כי החבירה אירעה בסמוך לאחר השעה 23:00. כך שלאחר הדקירה חלפו כשעה וחצי עד הגעתה של המתלוננת לעד אשרף (אשר התקשר למוקד 100 בשעה 00:49), פרק זמן המתיישב עם גרסתה כי גררה עצמה בשטח זמן רב.
הדברים לא נטענו במפורש, אך הרמיזה של ההגנה כי המתלוננת נדקרה ע"י מאן דהוא אחר שהיא מנסה להסתיר את זהותו, נראית על פניה מופרכת, שהרי גם מעדויותיהם של הנאשמים 2-4 עולה כי בשעות האמורות המתלוננת שהתה עם הנאשמים 1, 2 ו-5 באזור פורה; ויתרה מכך, הנאשמים 1 ו-5 לא מסרו כל הסבר חלופי, לא כל שכן סביר, לכך שהמתלוננת נמצאה דקורה באזור בו שהו איתה זמן קצר לפני כן, כך לגרסת הנאשם 2, ואף דמה נמצא בשטח בקרבת מקום, וכאמור הם הכחישו נחרצות כי היו במקום.
כפי שציינתי לעיל, תושייתה של המתלוננת, אופיה וחוזקה הפנימי מתיישבים עם התנהלותה לאחר האירוע, ועם העובדה שהצליחה למשוך עצמה בקושי רב כשהיא דקורה בצווארה ומוגבלת בפלג גופה הימני, עד הגיעה לאדם שהזעיק עבורה סיוע. הגם שמדובר במקרה חריג, שיתכן שאף גובל בנס, לא מצאתי כי מדובר בתיאור מופרך.
בהקשר זה אציין, כי הסנגורים תהו הכיצד נערה צעירה שעברה אירוע טראומטי יכולה לחשוב בקור רוח להשאיר את מעילה כסימן למקום הדקירה עבור המשטרה, באופן שאף הותיר אותה חשופה לקור, וטענו בסיכומיהם כי יש בתיאור ייחודי זה כדי להטיל ספק בגרסתה (עמ' 1118, 1132, 1137). ב"כ הנאשמים 2 ו-3 אף הוסיף, כי מדובר בהתנהלות חריגה של קורבן נסיון רצח, אשר "מתנהלת כמו צח"מ ומשאירה ראיה פיזית בשטח הולכת גוררת את עצמה על ישבנה עד שהיא מגיעה לכביש ואחרי שהיא מגיעה לכביש היא מדברת עם אדם שיזמין ניידת למקום". אין ספק, כי מדובר במקרה לא רגיל ובתושיה יוצאת דופן של המתלוננת, אך אין בכך כדי לפגוע במהימנותה. כידוע, נפגעי עבירה אינם עשויים מקשה אחת, כל אדם מגיב ופועל אחרת בסיטואציות שונות, ואין לצפות לדפוס התנהגות זהה, אחיד או "הגיוני" של נפגע עבירה. באופן דומה יש לדחות את התהיות שהעלו הסנגורים במהלך חקירתה הארוכה של המתלוננת בשאלה הכיצד היא לא פחדה מהנאשמים לפני האירוע.
עוד טענו הסנגורים, כי לו היתה המתלוננת גוררת עצמה בשטח, היו צריכים להמצא על גופה סימני שפשוף ושריטות, בהנתן העובדה כי היא לבשה שמלת מיני. יצוין בהקשר זה, כי ההנחה של באי כח הנאשמים כי מדובר בשטח מלא באדמה, אבנים וקוצים (ראו החקירה בעמ' 82-84, 96-99, 216-218), לא הוכחה, כאשר בסרטונים ובתמונות זירת האירוע ניתן לראות כי באזור יש שבילי עפר רחבים (ת/1א, ת/22א, ת/22ב, ת/78). מכאן ש"זחילתה" של המתלוננת כפי שהדגימה, כשהיא יושבת על הישבן ונעה בסיוע יד שמאל ופשיטת הרגליים לפנים, לא בהכרח תגרום חבלות בגופה, והמתלוננת עצמה השיבה כי השמלה שלבשה לא נקרעה, וכי היא לא יודעת האם נשרטו לה הרגליים, מאחר שלא הסתכלה. בהערת אגב אציין, כי נראה לי שגם לו היו סימני שריטות על רגליה או ידיה של המתלוננת, הן לא בהכרח היו מתועדות ע"י גורמי הרפואה והמשטרה וספק אם הם היו רואים בכך עניין מהותי, בשים לב לכך שהמתלוננת הובאה לבית החולים עם דקירות מסכנות חיים בצוואר, הוכנסה לחדר טראומה ובהמשך גם נותחה וטופלה בגין החשש לפגיעה בעמוד השדרה והחולשה בפלג גופה הימני. ומעבר לאמור אציין, כי מדוח מד"א (ת/2) עולה כי המתלוננת ציינה בפני הצוות כי קיימות חבלות קהות באזורים שונים בגופה פרט לדקירות בצוואר.
עוד יצוין בהקשר זה, כי הסנגורים הטיחו במתלוננת את הטענה שהעד אשרף סיפר שהיא דפקה על שמשת רכבו כשהיא עומדת, ושהיא אמרה לו שהגיעה ברגל מרחוק, וטענו כי הדבר עומד בסתירה לגרסתה כי גררה עצמה על הישבן. לא מצאתי כי מדובר בסתירה, ומקובלת עליי תמיהתה של המתלוננת בהקשר זה "למה שאני אספר לו שזחלתי?" (עמ' 226); כאשר ראוי אף לתת את הדעת לכך שמצבה של המתלוננת בשלב זה, כעולה משיחתו של אשרף למוקד 100 (ת/5) ומסרטון מצלמות הגוף של השוטרים שהגיעו למקום מספר דקות לאחר מכן (ת/41א), לא אפשר לה לספר לו בפרוטרוט את שאירע. זאת ועוד, המתלוננת סיפרה כבר בעדותה הראשית, כי בעת שהגיעה לכביש (כאשר ממכלול הראיות עולה, כי מדובר בכביש הישן המוביל מבית קמה לפורה), היא כבר קמה על רגליה, ולמרות שהיה לה קשה ללכת על הרגליים, היא הלכה "כאילו חצי מהכביש", עד שראתה את רכבו של אשרף ודפקה לו על החלון; וחזרה גם בחקירתה הנגדית על כך, כי בשלב שבו הגיעה אל אשרף היא עמדה על הרגליים, וזאת לאחר ש"הגעתי לכביש, קמתי, הצלחתי לקום... בדקתי אם אני יכולה לקום וקמתי", והלכה על הכביש במשך כמה דקות (עמ' 33, 221-222, 225-226). מהאמור עולה, כי המתלוננת עצמה סיפרה שבחלק מסוים מהדרך התהלכה על רגליה, כך שאין מדובר בסתירה אל מול הדברים שאמרה לאשרף.
מעבר לכל האמור אציין, כי לא מצאתי חשיבות רבה בהקשר ליריעת המחלוקת לשאלה אם המתלוננת גררה עצמה, זחלה או הלכה מזירת האירוע (בנ"צ שבו נמצא המעיל, כעולה מ-ת/78) ועד למקום בו חנה רכבו של אשרף בכביש הישן, מעט אחרי הקצה של קיבוץ בית קמה (עמ' 621), מרחק המוערך (לפי המפה ולפי מה שניתן לראות במצלמת הגוף של השוטרת אפיק נחמיאס ת/41א) בכקצת יותר מק"מ בתוך השטח ועוד כמה מאות מטרים על הכביש הישן. מכל מקום הוכח בראיות כי המתלוננת נדקרה בצווארה בזירת האירוע והגיעה בכוחות עצמה למקום בו פגשה את אשרף.
נוכח כל האמור, לא מצאתי כי יש בתהיות שהעלו הסנגורים בעניין זה כדי להחליש את האמון שנתתי בעדות המתלוננת.
עוד טענו הסנגורים, כי גרסתה של המתלוננת לפיה שמעה את הויכוח של הנאשמים 1, 2 ו-5 מחוץ לרכב בהיותם בפורה אינה הגיונית, שכן לגרסתה היא ישבה בתוך הרכב כשדלתותיו וחלונותיו סגורים; וכי המשטרה לא ערכה בדיקה האם במצב כזה ניתן לשמוע את המתרחש מחוץ לרכב. המתלוננת נחקרה ארוכות בעניין זה, והסבירה באופן עקבי כי שמעה את הויכוח ללא כל קושי שכן דובר במקום מבודד ובשעת לילה; והסברה מקובל עליי. יתרה מכך, יש לזכור כי מעבר לכך שאכן מדובר במקום שקט ומבודד בשעת לילה, הרי שהמתלוננת ישבה במושב האחורי של הרכב והנאשמים שוחחו ליד תא המטען, כלומר במרחק קטן מאד ממנה, ועל כן לא מצאתי קושי ממשי בתיאורה.
המתלוננת נחקרה לא מעט גם בעניין תיאורה כי העמידה פני מתה לאחר הדקירה, כאשר הוטח בה שהדבר אינו מתיישב עם גרסתה שראתה את הנאשם 5 מצלם אותה. גם בעניין זה הסברה של המתלוננת, כי בעת שהעמידה פני מתה, עצמה את עיניה חלקית כך שיכלה לראות את הנאשם 5 ואף שמעה את הפלאש של המצלמה, סביר ואמין בעיניי; וראוי לזכור כי הנאשם 5 לא הציג בפנינו גרסה אחרת למתרחש, וכאמור אף טען בניגוד לכל הראיות, כי הוא כלל לא נכח במקום.
תהיה נוספת שהעלו הסנגורים היא כיצד המתלוננת הצליחה להוביל שוטרים לזירת האירוע לאחר האירוע, בשיחת וידאו, כשהיא סובלת מכאבים בבית החולים (ת/4, ת/22); ואילו לאחר שהרגישה טוב יותר, ונערך עמה שחזור בשטח, לא הצליחה להוביל את השוטרים לזירה (ת/1). כאשר נשאלה על כך אמרה המתלוננת, כי בשיחת הוידאו היא זכרה את המקום, וכי כשהגיעו בשחזור לא זכרה איך להגיע, מאחר שיש הרבה כניסות למקום הזה (עמ' 141-142, 154-155, 272-273). לא מצאתי ממש בתהיה זו של ההגנה.
ראוי לציין, כי שיחת הוידאו שערכה המתלוננת עם השוטר נריה לא נערכה בלילה כפי שטענו הסנגורים בפני המתלוננת, אלא ביום 2.5.23 בשעות הבוקר, והמתלוננת אכן הצליחה להכווין את השוטרים למקום שבו נמצא המעיל וכתמי דמה. השחזור נערך רק ביום 24.5.23, כשלושה שבועות לאחר האירוע, ומצפיה בת/1 ניתן לראות כי השוטרים נוסעים לפי הכוונתה של המתלוננת, כאשר בשלב מסוים של הנסיעה, המתלוננת התבלבלה (החל ממונה 12:17 לערך), החזירה את השוטרים לאחור והחלה להתלבט לאן לנסוע, עד שלאחר דקות של נסיעה, אמרה שהיא לא זוכרת (מונה 17:42), וכשהחוקר שי מלול אמר לה שהיא זו שכיוונה את השוטרים למקום, היא השיבה "עכשיו לא זוכרת... הכניסה איפה שטח לא זוכרת". בסופו של דבר הגיעו המתלוננת והשוטרים לזירה רק לאחר שיחה עם השוטר נריה, ששלח להם את המיקום (ת/1א).
צפיה בדיסק מעלה כי מדובר בשטח עצום, מלא שבילי עפר ארוכים ורחבים יחסית, מה שיכול להסביר מדוע המתלוננת התבלבלה ולא הצליחה לכוון את השוטרים למקום. מכל מקום, לא מצאתי כי יש לייחס משקל כלשהו לכך שהמתלוננת לא הצליחה להוביל את השוטרים פעם נוספת למקום, ואינני מוצאת כי יש בכך כדי להשליך על מהימנותה; שהרי עובדה היא ששעות ספורות לאחר האירוע היא זו שהובילה את השוטרים לזירת האירוע, והעובדה שעשתה זאת מרחוק, בשיחת וידאו, כשהיא מטופלת בבית החולים, דווקא ראויה לציון. השוטר נריה ציין בהקשר זה "אני לא יודע מה היה איתה דקה או שעה אחרי השיחה שלנו אבל עובדתית היא הכווינה אותי עד לזירה. והיא תיארה לי אותה עוד לפני שאני הגעתי מה אני אמור למצוא"; והוסיף כי "אם לא היא אני לא הייתי מאתר את הזירה. בוא נגיד ככה" (עמ' 533-534).
בנוסף, הפנו הסנגורים למספר סתירות בין אמרותיה השונות של המתלוננת, חלקן מהותיות.
כך למשל הפנו לכך שבהודעתה מיום 4.5.23 (נ/6) סיפרה, כי לא רק הנאשם 5 הניח את רגלו על ראשה לפני הדקירה, אלא גם הנאשם 1, זאת בשונה מדבריה בעדותה לפנינו (וכפי שנטען, גם ברענון הזכרון בפרקליטות). בחקירתה הנגדית בעניין זה אמרה המתלוננת, כי בחקירה הזו היא התבלבלה, ובחקירה הבאה תיקנה את עצמה ואמרה שנאשם 1 לא שם עליה את הרגל (עמ' 117-118). אין ספק כי מדובר בשוני מהותי, הנוגע במישרין לאירוע ולחלקו של הנאשם 1 באירוע. עם זאת, ניתן לראות כי כבר באמרותיה הבאות במשטרה - בעימותים עם הנאשמים 1 ו-2 (ת/50, ת/55) ובשחזור (ת/1), סיפרה המתלוננת כי האירוע קרה כפי שהעידה לפנינו, דהיינו שרק הנאשם 5 הניח את רגלו על ראשה ולא הנאשם 1, והיא שבה ותיארה את המתרחש באותו אופן בעדויותיה לפנינו. ראוי עוד לציין, כי מדובר בשינוי גרסה המקל עם הנאשם 1, ולא ניתן לייחס למתלוננת מניע פסול מעצם התיקון. מכל האמור עולה, כי הסברה של המתלוננת כי התבלבלה ולאחר מכן תיקנה את עדותה הוא הסבר סביר.
עוד הפנו הסנגורים לכך, שבאמרותיה הראשונות המתלוננת לא סיפרה כי בעת החטיפה הנאשם 3 יצא מרכב הטויוטה ופתח את דלתות הרכב, כפי שהעידה לפנינו, אלא סיפרה שהוא רק נהג ברכב. כשנשאלה על כך בחקירתה הנגדית, המתלוננת השיבה כי נזכרה בכך בהמשך ואמרה זאת בחקירה שלאחר מכן. עיון באמרותיה של המתלוננת מעלה כי אכן לא סיפרה זאת בחקירתה הראשונה (נ/4), ובחקירתה השלישית אף ציינה כי הנאשם 3 כלל לא יצא מהרכב (נ/6 ש' 26-27). עם זאת, בחקירה הבאה, ביום 11.5.23, לאחר שהוטחה בה טענתו של הנאשם 4 (בחקירתו הראשונה) כי מי שרדפו אחריה הם הנאשמים 1 ו-3, היא חזרה על גרסתה שמי שרדפו אחריה היו הנאשמים 1 ו-4, וציינה לראשונה כי הנאשם 3 פתח את דלתות הרכב (נ/7 ש' 2-5), וכך הטיחה אף בפניו של הנאשם 3 בעימות שנערך ביניהם ביום 16.5.23 (ת/60), ולאחר מכן חזרה על כך באופן עקבי. הגם שמדובר בסתירה מהותית, הסברה של המתלוננת כי נזכרה בכך בהמשך, שכן היא עברה טראומה ובתחילה זכרה את הדברים העיקריים, או כדבריה "את כל מה שקרה לי, לעשות בצד ולזכור שהוא פתח להם את הדלתות?" (עמ' 57-59); הוא הסבר סביר המקובל עליי.
בהקשר זה אציין, כי המתלוננת בענייננו דווקא זכרה למסור פרטים רבים יחסית כבר בהודעתה הראשונה, מיד לאחר האירוע, זאת בשונה מהמצופה מבחורה צעירה מאד, אשר עברה אירוע כה טראומטי. עם זאת, ניתן לראות כי באמרותיה הבאות במשטרה, היא הרחיבה מעט והעמיקה בפרטים נוספים, והדבר הוא אך טבעי בשים לב למספר והיקף החקירות, לשאלות ולטענות שהועלו כלפיה בחקירה; ואף בשים לב לכך שמטבע הדברים, כשמדובר באירוע טראומטי, לעתים חלק מהפרטים מודחקים, וצפים בזכרון מאוחר יותר. זאת ועוד, במסגרת העימות שנערך בין המתלוננת לבין הנאשם 1, ניתן לראות כיצד היא נזכרת תוך כדי הדברים בפרטים נוספים, כמו למשל לגבי השיחה של הנאשם 1 עם אמם של הנאשמים 2 ו-3, והיא מסבירה לחוקר שנזכרה בכך בגלל השאלות שלו (ת/50 ש' 11-13, ת/50א עמ' 21, 23).
נוכח כל האמור, לא מצאתי כי יש בטענות ובתהיות שהעלתה ההגנה כדי להחליש את התרשמותי מאמינות המתלוננת וממהימנות גרסתה.
החיזוקים לעדותה של המתלוננת
מעבר להתרשמותי מעדותה של המתלוננת כמהימנה, הובאו לפנינו מספר רב של ראיות המחזקות את עדותה על כל חלקיה; ולמעשה ניתן לומר כי הראיות הרבות שהובאו, וה"פאזל" הנבנה מתוכן, מחזק מאד את אמיתות גרסת המתלוננת, עד כי הוא כמעט מייתר את הצורך בבחינת אמינותה.
א. ראיות מסבכות העולות מעדויות הנאשמים
עדויותיהם של הנאשמים 2-4 - בעדויותיהם של הנאשמים 2-4 בבית המשפט (ולגבי הנאשם 4 גם בגרסתו במשטרה), הגם שהכחישו את העבירות המיוחסות להם, הם קשרו עצמם לאירוע ולמעשה חיזקו חלקים רבים מגרסתה של המתלוננת ואף סיבכו את עצמם ואת הנאשמים 1 ו-5 במעשים שיוחסו להם.
וכך, למרות שהנאשמים 3 ו-4 שללו כי חיפשו אחר המתלוננת ביום האירוע, כי מדובר בחטיפה או כי היתה להם כוונה או ידיעה על כוונה לפגיעה במתלוננת, הם אישרו באופן כללי את האירוע שהתרחש ליד הדירה בה התגוררה המתלוננת בבאר שבע; אישרו שנסעו יחד עם הנאשם 1 ברכב הטויוטה כשנאשם 3 נוהג ברכב; אישרו כי הנאשמים 1 ו-4 יצאו מהרכב במהירות מיד כשזיהו את המתלוננת ברחוב, ולאחר מכן עלו עם המתלוננת לרכב; והנאשם 4 גם אישר בעדותו כי רץ אחרי המתלוננת ותפס אותה, ואישר במענה לכתב האישום ובעדותו כי אמר לה לשתוק.
הנאשם 4 גם אישר בחקירתו במשטרה (ת/63), שבמהלך תפיסת המתלוננת ננקטה כלפיה אלימות, ואף חיזק את גרסת המתלוננת בדבר הטחת ראשה ברכב, אם כי הטיל את האשמה על הנאשם 1 בלבד (כאשר לאורך כל החקירה ניסה להרחיק עצמו כליל מהאירוע). יצוין, כי גרסתו של הנאשם 4 לפנינו, כי איש לא הטיח את ראשה של המתלוננת ברכב והוא המציא זאת לאחר שהחוקר שאל אותו מי דפק למתלוננת את הראש ברכב, אינה אמינה ואינה מתיישבת עם הראיות. חקירתו של הנאשם 4 תועדה במלואה, וניתן לראות כי הוא סיפר על האלימות כלפי המתלוננת, לרבות על הטחת הראש, מיוזמתו, ללא שאלות מנחות ומבלי שהחוקר הכניס מילים לפיו (ראו ת/63א ש' 113 וש' 317-319), וכפי שיפורט להלן גם עד הראיה האובייקטיבי יונס ראה זאת.
עוד אמר הנאשם 4 בחקירתו, כי בעת תפיסת המתלוננת והכאתה היא בכתה וצעקה, ואז הוא אמר לה לסתום את הפה ותפס אותה (ת/63 ש' 25). בחקירתו הנגדית בעניין זה טען הנאשם 4 כי אינו זוכר שהיא בכתה וצעקה, וטען כי שיקר לאחר שהחוקר שאל אותו האם היא בכתה וצעקה, והוא "זרם" איתו; ואולם עיון בתיעוד המצולם של החקירה, מעלה כי הוא אמר את הדברים מיוזמתו בתשובה לשאלה לגבי מעשיו (ת/63א ש' 322-331).
הנאשמים 3 ו-4 אף אישרו שיחות טלפון מסוימות שהתנהלו בזמן הנסיעה עם המתלוננת, הגם שטענו כי לא שמעו את השיחות וכי אינם יודעים מי הדוברים; כאשר שניהם אישרו כי בעת שנסעו בעיר מגורי משפחת המתלוננת, התקבלה שיחת טלפון מסוימת שבעקבותיה הוחלט שלא להביאה הביתה ולנסוע לכיוון פורה או בית קמה, באופן המתיישב עם עדותה של המתלוננת לגבי השיחה בין הנאשם 1 לבין הדוד ש'. הנאשם 4 גם סיפר בחקירה ואישר זאת בעדותו, כי הנאשם 1 קיבל שיחה מאביו שבה אמר לאב שהוא הולך לתפוס את המתלוננת, ולאחריה הוא שאל את הנאשם 1 מה קרה, וזה סיפר לו שהיא ברחה מהבית.
הנאשמים 3 ו-4 אף העידו, כי הורידו את הנאשם 1 והמתלוננת בבית קמה, ונאשם 3 העיד כי ראה את אחיו הנאשם 2 מגיע ברכבו למקום.
הנאשם 2 אמנם סירב לנקוב בשמות המעורבים, אך ציין כי התבקש ע"י אחד מאחיה של המתלוננת לקחת אותו כדי לאסוף את אחיו מבית קמה, והוא אכן הסיע אותו ברכב הג'טה, והם אספו את המתלוננת ואת אחיה הנוסף ונסעו לתוך השטח. מאחר שאין מחלוקת שלמתלוננת יש רק שני אחים, ומאחר שהנאשמים האחרים סיפרו שנאשם 1 היה איתם, ברור כי הנאשם 2 הגיע למקום יחד עם הנאשם 5 שביקש ממנו לקחת אותו ברכב כדי לאסוף את אחיו הנאשם 1 מבית קמה.
הגם שנאשם 2 הרחיק עצמו משלב הדקירה עצמו שהתרחש בתוך פורה, וטען כי כלל לא ירד מהרכב בשלב זה, הוא חיזק את גרסת המתלוננת לפיה היא ביקשה ממנו שידבר עם אחיה והוא השיב שהוא לא מתערב. בנוסף, והגם שטען שלא היה שותף לשיחה לגבי הדקירה ושלא ראה מה קרה, הוא סיפר כי הנאשמים 1 ו-5 יצאו עם המתלוננת מהרכב וחזרו לאחר כמה דקות בלעדיה, בטענה שהיא ברחה.
מכאן, שבגרסאות הנאשמים 2-4 יש חיזוק ממשי לגרסת המתלוננת, לגבי שני שלבי האירוע, וכמובן שהן מפריכות לחלוטין את גרסאות הנאשמים 1 ו-5 שהכחישו המצאותם במקום והעלו טענות אליבי.
שקרי הנאשמים 1 ו-5 - כבר מעדויותיהם של הנאשמים 2-4, כמו גם מראיות רבות נוספות שיפורטו להלן עולה, כי גרסתם המכחישה של הנאשמים 1 ו-5, אשר טענו כי כלל לא היו בזירת האירוע אלא שהו במקום אחר, היא גרסה שקרית.
למעלה מן הצורך (נוכח הראיות הרבות המעידות על שהותם בזירת האירוע, ועל חלקם המרכזי בביצוע העבירות), אציין, כי גרסת האליבי של הנאשם 1 הופרכה בעדויותיהם של אביו ושל דודיו (עדי התביעה 13 ו-19); וכי הנאשם 5 מסר גרסה מופרכת ומלאת סתירות, אשר גם היא נשללה למעשה ע"י אביו, אשר טען כי הוא ברח מהבית בעקבות האירוע (כך שלא היה בצפון בעת האירוע), ושלל את גרסת הנאשם 5 כי הוא (האב) גירש אותו מהבית.
על פי ההלכה הפסוקה, בשקרי נאשם יש כדי לחזק את ראיות התביעה, והם אף יכולים לשמש כראיית סיוע במקום בו זה נדרש; ואולם יש לבחון שקרים אלו, את הסיבה להם ואת המשקל שיינתן להם, בצורה זהירה, שכן יתכן שהם נובעים מחששו של נאשם להמצא אשם בעבירה שלא ביצע, או מרצונו לחפות על חלקו בעבירה אחרת. בפסיקה נקבעו חמישה תנאים, שעם התקיימם עשויים שקרי הנאשם לשמש כראיית סיוע: מדובר בשקר מהותי ולא בעניין פעוט ערך; השקר נעשה בזדון, מתוך כוונה לסיכול החקירה או להטעיית בית המשפט, ולא מתוך פחד מהרשעה; השקר ברור וחד משמעי; השקר הוכח מתוך עדות עצמאית ולא מתוך העדות הטעונה סיוע; השקר קשור אל העבירה עליה נסב המשפט, ואינו נובע מעילה שאינה רלוונטית לבחינת האשמה (ראו למשל ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פד לו(2), 826), ע"פ 458/14 אדרי נ' מדינת ישראל (29.1.15)).
בע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל (17.9.18), הובהר הרציונל העומד בבסיס הכללים האמורים:
"על פי הפסיקה מספר טעמים עומדים בבסיס הדוקטרינה לפיה ניתן לראות בשקרי הנאשם כראיה מסייעת. ראשית, תחושת האשם העולה מההתנהגות המפלילה שבשקר. היחס לשקרי הנאשם כאל התנהגות מפלילה טמון בתפיסה כי יש סיבה מדוע נאשם משקר. בחירת נאשם לצעוד בדרך זו חושפת את רצונו להסתיר את האמת. על בסיס זה עולה התהייה מדוע רצה להסתיר את אותה אמת. לפי גישה זו, שקריו של הנאשם מבטאים תחושת אשם, ומהווים סוג של התנהגות מפלילה מצדו. לכן השקר עשוי להיות ראיה נגדו, ואף ראיית סיוע...".
בענייננו, הנאשמים 1 ו-5 הכחישו כליל את המצאותם באירוע, כאשר הוכח הן מראיות טכנולוגיות והן מעדויות הנאשמים האחרים, כי הם היו בזירה בשטח פורה; כך שמדובר בשקר מהותי, העומד במוקד יריעת המחלוקת, אשר נועד להרחיקם כליל מן האירוע ומן האפשרות כי השתתפו בפגיעה במתלוננת. מדובר בשקר הממלא אחר כל התנאים שנקבעו בפסיקה, ויתרה מכך, העובדה שהנאשמים 1 ו-5 שיקרו בנוגע לנוכחותם במקום האירוע, ולא מסרו הסבר אחר לאשר התרחש במקום, מהווה ראיית סיוע משמעותית לגרסת המתלוננת שמהווה עדות יחידה על שהתרחש ברגע הדקירה ממש.
ב. תלונה מידית ומצבה הנפשי והגופני של המתלוננת בסמוך לאחר האירוע
מיד עם הגעת השוטרים הראשונים למקום בו נמצאה המתלוננת ע"י העד אשרף, ועוד בטרם המתלוננת קיבלה טיפול רפואי, היא מסרה את שמותיהם של הנאשמים 1, 2 ו-5 כמי שפגעו בה, ומידיות מסירת הגרסה מחזקת עד מאד את מהימנותה.
השוטרת אפיק נחמיאס, אשר היתה מהשוטרים הראשונים שהגיעו למקום, ראתה את המתלוננת יושבת על הקרקע ונשענת על רכבו של אשרף עם סימני דקירה באזור הצוואר כשהיא בהכרה, מתקשרת מעט וסובלת מכאבים, כך עולה מדוח הפעולה שערכה שהוגש בהסכמה (ת/41).
ממצלמות הגוף של השוטרת (ת/41א), עולה כי השוטרים הגיעו למקום ביום 2.5.23 בשעה 00:57, כשמונה דקות לפני שהאמבולנס הראשון של מד"א הגיע למקום. מתחילת התיעוד, בעוד השוטרת מנסה לאתר דבר מה כדי לכסות את המתלוננת, ושוטרים מבקשים לזרז את הגעת מד"א, נשמע ברקע קול של בכי רועד ורעד של המתלוננת, וכן צעקות בשפה הערבית (כך למשל במונה 01:00, ובמונה 02:36). בשלב מסוים, נשמע אחד השוטרים שואל את המתלוננת מי עשה לה את זה, והיא משיבה "דוד שלי, אח שלי שתיים", ואז מפרטת את השמות ומסבירה כי דוד שלה הוא הנאשם 2 (תוך ציון שמו, שם משפחתו ושם אביו), והאחים שלה הם הנאשמים 1 ו-5 (תוך ציון שמותיהם המלאים), ולאחר מכן החלה לצעוק מכאב (מונה 05:32-05:52). יצוין, כי לאחר מכן המתלוננת נראית מכוסה, ונשאלת למה עשו לה את זה אך היא נאנקת וכבר לא מדברת (מונה 08:05); היא נשמעת רועדת ברקע, ועם הגעת צוות מד"א היא זועקת, בוכה ורועדת עד שמרימים אותה ומפנים אותה מהמקום (מונה 08:21-09:00). יצוין, כי גם מדוח הפעולה של השוטר ישי בן מישל (ת/13) עולה, כי המתלוננת מסרה מיד כי מי שפגע בה הם שני אחיה ודוד שלה, ומסרה את שמותיהם של הנאשמים 1 ו-2.
יתרה מכך, כבר בהודעתה הראשונה של המתלוננת (נ/4) מיום 2.5.23 בשעה 02:18, דהיינו כשעה בלבד לאחר שפונתה מהזירה ע"י מד"א, וכ-30 דקות לאחר שיצאה מחדר הטראומה בבית החולים "סורוקה" (ראו ת/2), מסרה המתלוננת גרסה מלאה, כמעט לפרטי פרטים, לגבי האירוע ולגבי חלקו של כל אחד מהנאשמים באירוע, כשליבת הדברים דומה עד זהה לגרסה שמסרה בעדותה לפנינו.
וכך, המתלוננת סיפרה בנ/4 כיצד בעת שיצאה מהבית כדי להפגש עם חברו של אמיר, הגיעו הנאשמים 1, 3 ו-4 ברכב טויוטה כסוף, רדפו אחריה, הכו אותה והכניסו אותה לרכב; סיפרה על מסלול נסיעתם תחילה לעיר מגורי המשפחה ולאחר מכן לבית קמה; על ההמתנה במקום לנאשמים 2 ו-5, אשר הגיעו ברכב הג'טה הלבן והעברתה לרכב הג'טה; על נסיעתה עם הנאשמים 1, 2 ו-5 לתוך השטח; על ירידתם של הנאשמים 1, 2 ו-5 מהרכב והשיחה מחוץ לרכב לגבי כך שנאשם 1 ידקור אותה; על הוצאתה מהרכב, הפלתה לרצפה על ידי הנאשם 5 והנחת רגלו על פניה, ודקירתה על ידי הנאשם 1; על כך שנאשם 5 נשאר לידה כדי לוודא שהיא מתה ואף צילם אותה, ושהיא העמידה פני מתה; ועל נסיעתם מהמקום תוך הותרתה בשטח; וזחילתה עד למקום בו פגשה את העד אשרף.
יוער, כי פרטים דומים מסרה המתלוננת גם לעו"ס בית החולים, והיא פירטה את הדברים בדיווחה על קטינה בסיכון מיום 2.5.23 שהופנה לעו"ס לחוק נוער, והוגש במסגרת אסופת המסמכים (ת/2).
זאת ועוד, חקירתה השניה של המתלוננת מיום 3.5.23, הופסקה בשל מצבה של המתלוננת, אשר בכתה והתלוננה על כאבים (נ/5). בשלב זה החל החוקר שי מלול לתעד את מצבה בוידאו (ת/90 הכולל שני סרטונים). בסרטון הראשון ניתן לראות את המתלוננת שוכבת במיטת בית החולים כשהיא בוכה בקול, ומבקשת לקרוא לאחות. בסרטון השני מהשעה 13:38, ביקש החוקר לשאול אותה רק מספר שאלות, ואז למרות מצבה הקשה מסרה המתלוננת את עיקרי הדברים, סיפרה כי הנאשם 1 הוא זה שדקר אותה והצביעה על צד שמאל של צווארה (מונה 1:25), וכי נאשם 5 צילם אותה ובעט ברגלה (מונה 1:42); לגבי הנאשמים 1, 3 ו-4 אמרה כי הם חטפו אותה מבאר שבע, ונאשמים 1 ו-4 הכו אותה (מונה 2:15-2:49); ולגבי נאשם 2 אמרה כי הוא נהג בג'טה הלבנה ונתן הוראה לנאשמים 1 ו-5 שידקרו אותה וילכו (מונה 3:02-3:14).
העובדה ששמותיהם של הנאשמים המרכזיים נמסרו על ידי המתלוננת מיד עם הגעת השוטרים אליה, עוד לפני הגעת כוחות מד"א ולפני שקיבלה טיפול רפואי כלשהו, כשהיא נאנקת מכאבים, רועדת ובוכה, מחזקת באופן משמעותי את מהימנות גרסתה.
זאת ועוד, מאחר שליבת גרסתה של המתלוננת לגבי מעשיהם של הנאשמים נמסרה מיד לאחר שקיבלה טיפול רפואי ראשוני, זמן קצר לאחר שיצאה מחדר הטראומה, וגם בהמשך כשהיא נמצאת במצב רפואי לא פשוט, יש לראות את דבריה שם כאמרת קורבן אלימות שנמסרה בהזדמנות הראשונה שהיתה לה לעשות כן, כאמור בסעיף 10(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן- פקודת הראיות); ודומה כי בענייננו מתקיימים אף סעיפי המשנה האחרים של הסעיף. מידיות מסירת הגרסה, מבלי שהיתה למתלוננת שהות או אינטרס לטפול על הנאשמים עלילת שווא, כמו גם מצבה הגופני והנפשי של המתלוננת באותה עת, כעולה מהמסמכים הרפואיים, מחזקים מאד את מהימנות המתלוננת ואת המסקנה כי מדובר בדיווח אמת; ולא בכדי נקבע בחוק ובפסיקה, כי אמרה של קורבן עבירה שנמסרה בסמוך לאירוע, מהווה חריג לכלל האוסר עדות שמיעה וקבילה גם לגבי תוכנה (הכלל של "רס גסטה", וסעיפים 9 ו-10 לפקודת הראיות).
ג. עדותו של העד אשרף
בהודעתו מיום 2.5.23 בשעה 01:34 (ת/33), אשר הוגשה בהסכמה, סיפר העד אשרף "היום בערך בשעה 00:40 ישבתי בתוך הרכב שלי בשמורת פורה אחרי בית קמה פתאום הגיעה אלי לרכב בחורה ודפקה בחלון ליד הנהג צעקה לי לפתוח את הדלת הייתה בוכה והיה לה דם על הפנים ישר ירדתי מהרכב והבחנתי שהיא מדממת מהצבר [צ"ל מהצוואר] משתי הצדדים ישר החזקתי אותה ונתתי לה לשבת ליד הנהג ואמרה לי שקר לה כיסיתי אותה עם החולצה שלי והתקשרתי למשטרה שאלתי אותה מה קרה אמרה לי דקרו אותי בצבר [צ"ל בצוואר] ואני באתי ברגל מרחוק אמרתי לה טוב תרגעי אל תדברי עד שתגיע האמבולנס. נשארתי איתה עד שהגיעה המשטרה והתחילה לטפל בה". לשאלות החוקר, השיב העד כי הוא ישב ברכב ושיחק בטלפון כי רצה שקט; וכי הוא לא מכיר את הבחורה והיא לא אמרה לו מי דקר אותה. לשאלה האם בזמן שישב ברכב הוא ראה רכב חשוד או רכב שמוריד את הבחורה במקום, השיב "לא ראיתי כלום פתאום היא הגיעה אלי משום מקום".
במזכר רענון שנערך לעד ביום 4.2.24 (ת/34), ביקש העד להבהיר כי בשונה מהאמור בהודעתו, הוא לא ישב בשמורת פורה אלא בדרך לשמורת פורה, כ-500 מטר מבית קמה; וכי לא נתן למתלוננת לשבת בתוך הרכב אלא הושיב אותה ליד הרכב.
עוד הוגשו במסגרת עדותו של העד תמלולים של שיחותיו למוקד 100 (ת/35, ת/35א, דיסק ת/5). בשיחה הראשונה מיום 2.5.23 בשעה 00:49 (ת/35, דיסק ת/5), נשמע העד אומר למוקדנית כי "יש פה איזה בחורה שקיבלה דקירה, ליד בית קמה בחורשה אחרי בית קמה. אמרה לי שדקרו אותה והיא יחפה"; ולשאלת המוקדנית אישר כי היא פצועה ומדממת. העד הסביר למוקדנית כי "אני נמצא אם את נוסעת בכיכר ליד בית קמה בכיכר לכיוון פורה להמשיך עם השביל יכול לראות את האוטו שלי, היא מדממת שלחי ניידת"; וציין כי "היא אמרה המשפחה שלה וזה", וכי הוא לא יכול לדבר איתה יותר מדי והיא כל הזמן מדממת. ראוי לציין, כי ברקע השיחה ניתן לשמוע בכי, ככל הנראה של המתלוננת. בשיחה השניה מיום 2.5.23 בשעה 00:52 (ת/35א, דיסק ת/5) שוב ניתן לשמוע בכי של אשה ברקע, המוקדנית מקשרת בין העד לניידת שבדרך, והעד אומר "תזמיני אמבולנס יש לה דקירות בצוואר יש לה דקירות".
בעדותו הראשית, כשהופנה לדברים שאמר בשיחה למוקד 100, טען העד בתוקף כי הוא לא דיבר עם המתלוננת, ולדבריו "אני הזמנתי בסה"כ מד"א, היא דיברה, דיברה ודיברה, ואני אמרתי לה תדברי עם השוטר... אני ראיתי סימנים שהיא מדממת, ואפילו זה היה יבש, דם יבש... אני הזמנתי משטרה ומד"א, ובאו מד"א והשוטרת דיברה איתה. אני בסה"כ, אני אפילו לא שאלתי אותה מה קרה כאילו... אני ראיתי אותה היא אמרה לי תעזור לי, תעזור לי, תעזור לי וזהו, לא צריך לעשות מזה סיפור"; אם כי אישר כי הוא זה שהתקשר למשטרה (עמ' 609-610).
בחקירתו הנגדית הבהיר העד, כי הוא ישב בתוך הרכב בכביש הישן אליו הגיע מהכיכר של בית קמה, שם הוא נוהג להשאיר את הרכב כשהוא יוצא לעבודה, וכי חנה כשפניו מזרחה לכיוון הכביש הראשי, ונח במקום מתחת לעצים אחרי שחזר מהעבודה ולפני שנסע הביתה; והסביר כי המקום בו חנה נמצא כמה מאות מטרים צפונית לכיכר של בית קמה, מעט אחרי הקצה של קיבוץ בית קמה, כשלדבריו הוא מרוחק כ-3-4 ק"מ משמורת פורה (עמ' 612, 618-621). לגבי האופן בו הגיעה אליו המתלוננת אמר כי הוא נמנם ולפתע ראה מישהו שדופק לו בחלון הדלת שליד הנהג, ואישר כי המתלוננת עמדה ליד הרכב ולא שכבה (עמ' 612-613); ובהמשך אישר כי המתלוננת אמרה לו שהיא באה ברגל מרחוק ולא אמרה לו שהיא זחלה על הישבן (עמ' 617-618).
לגבי הטענה שהמתלוננת סיפרה כי בהתחלה הוא סירב לעזור לה ורק לאחר שהיא הלכה הוא יצא מהרכב והחליט להגיש לה עזרה, אמר העד "חס ושלום"; אך הוסיף כי בהתחלה הוא היה בהלם מאחר שנמנם והתעורר מכך שמישהו דפק לו על החלון ואישר כי יכול להיות שהוא נבהל בהתחלה אבל הוא ירד מהרכב "וזה לא לקח שעות... כולה כמה רגעים" (עמ' 613-616, וכן עמ' 622).
העד אישר כי המתלוננת ביקשה ממנו שיתקשר למשטרה, וכי הוא שאל אותה מה קרה והיא אמרה לו שדקרו אותה בצוואר, והוא ראה את סימני הדקירה וסימני דם, אך הבהיר כי לא דיבר איתה מעבר לכמה מילים "והיא לא אמרה לי זה דקר אותי וזה דקר אותי, אני לא נכנסתי לעומק של הדברים האלה" (עמ' 616-617).
עדותו של העד ואמרותיו במשטרה מחזקות את עדות המתלוננת, ומתארות את מצבה הגופני ואת מצבה הנפשי הנסער בעת שהגיעה אליו; ובנוסף, כאמור, בהקלטה של שיחתו למוקד 100 ניתן לשמוע את המתלוננת בוכה וזועקת.
יתרה מכך, והגם שהעד ניסה לצמצם בעדותו את מה ששמע מהמתלוננת בעת המפגש ביניהם, הרי שדבריו למוקד 100 כי היא הזכירה בפניו את המשפחה שלה, מהווים למעשה אמרה ספונטנית של עד בלתי מעורב על דברים ששמע זה עתה מקורבן אלימות בסמוך לפגיעה בה, ויש בכך להעיד על אמיתותם. עניין זה מצטרף למידיות התלונה של המתלוננת ומחזק מאד את גרסתה.
בהקשר זה אציין, כי כבר עם הגעת השוטרים למקום, העד נרתע מלהיות מעורב בתיק ולא היה מעוניין למסור עדות. וכך, במצלמות הגוף של השוטרת אפיק נחמיאס (ת/41א) במונה 10:00-11:15 לערך, ניתן לראות כי השוטרים פונים אליו כדי שימסור עדות, והוא נשמע אומר "אני לא מתערב בכלום" ו"אין לי בעיה אבל בלי שמות", והשוטרים משכנעים אותו. כשהופנה לכך בעדותו הראשית אישר העד כי הוא לא רוצה להתערב בכלום והוסיף "אני בסה"כ הגשתי עזרה ואת רוצה להוציא ממני מילה, עם כל הכבוד... להכניס אותי לעניין שלא שייך אליי. באמת, עם כל הכבוד" (עמ' 610). עניין זה מסביר מדוע כבר בהודעתו במשטרה העד לא חזר על דבריו כי המתלוננת אמרה לו דבר מה לגבי המשפחה שלה.
ד. ממצאים פורנזיים
ביום 2.5.23, בשעות הבוקר המוקדמות שלאחר האירוע, התבקשו השוטרים נריה לוייב ואבשלום אזולאי לבצע סריקות ולנסות לאתר זירה או ממצאים הקשורים באירוע, אך לאחר סריקות נרחבות בשטח שבין בית קמה לשמורת פורה הם לא מצאו דבר. השוטר נריה יצר קשר טלפוני עם השוטרת לינדה דודקינה אשר אבטחה את המתלוננת בבית החולים; ובשיחת וידאו שערך עם המתלוננת, היא הכווינה את השוטרים לתוך השטח, צפון מערבית לקיבוץ בית קמה, עד שאיתרו מעיל שחור על שביל העפר, כפי שהיא תיארה בפני נריה בטלפון, וליד המעיל איתרו זירה עם דם. השניים ערכו סריקות במקום אך לא איתרו סכין או ממצאים נוספים, והמתינו להגעת מז"פ למקום (ת/22, ת/22א, ת/4, ת/84). השוטר נריה תיעד במצלמת הגוף שלו את הגעתם למקום (לאחר איתור הזירה), את מציאת המעיל, כתמי הדם, סימני צמיגים וגרירה שנמצאו במקום, את הסריקות שערכו ושיחה נוספת עם המתלוננת; ובנוסף צילם מספר תמונות במקום (ת/22א, ת/22ב).
למקום הגיע חוקר המז"פ יאיר בוזגלו (אשר ציין את נקודת הציון של הזירה) ופגש בשוטרים נריה ואבשלום, צילם את הזירה ואת הממצאים, שכללו בין היתר את המעיל ועליו כתמים חשודים כדם, וכן מספר כתמים חשודים כדם על הקרקע, ונטל דגימות מכתמי הדם (ת/78, ת/79).
כעולה מחוות דעת מומחה ממעבדת דנ"א וביולוגיה שערכה המומחית ד"ר איה שפיצר (ת/88), הדגימות שנלקחו מכתמים החשודים כדם שנמצאו בזירה על הקרקע ועל המעיל, נבדקו ונמצאו כדם התואם לדנ"א של המתלוננת; כאשר שכיחות הפרטים היכולים להתאים לדנ"א שהתקבל מהמטושים ומהמעיל נאמדת באחד ליותר ממאה מיליארד פרטים.
זאת ועוד, רכב הג'טה של הנאשם 2 נתפס ע"י השוטר מאיר צרפתי ביום 2.5.23, בשעות הבוקר שלאחר האירוע, וכבר אז הוא הבחין בכתמים החשודים כדם על הדלת השמאלית האחורית, על קורת הרכב, ועל כובע אדידס שחור שהיה במושב האחורי של הרכב (ת/43). זמן קצר לאחר מכן, חוקר המז"פ אורן חברוני בדק את הרכב, צילם ולקח דגימות של חומר חשוד כדם מעל גבי כנף שמאל אחורית של הרכב מצדו החיצוני, מעל גבי סף תחתון אמצעי צד פנימי (ה"משקוף" התחתון של דלת שמאל אחורית), מעל המושב האחורי אמצעי, ומכובע שהיה על המושב האחורי (ת/74, ת/77).
כעולה מחוות הדעת שצוינה לעיל (ת/88), הדגימות שנלקחו מעל גבי כנף שמאל אחורית בצד החיצוני של רכב הג'טה, מעל גבי צדו החיצוני של כובע מצחיה שחור של אדידס שנתפס מעל גבי המושב האחורי ברכב הג'טה, ומעל גבי מושב הנוסעים האחורי אמצעי ברכב הג'טה, נבדקו ונמצאו כדם התואם לדנ"א של המתלוננת; כאשר שכיחות הפרטים היכולים להתאים לדנ"א שהתקבל מהמטושים נאמדת באחד ליותר ממאה מיליארד פרטים. לגבי הדגימה שנלקחה מהסף התחתון של דלת הג'טה צוין, כי לא התקבלה כמות דנ"א מספקת לאפיון.
מהאמור עולה תמיכה משמעותית לגרסתה של המתלוננת, הן לעובדה שכפי שסיפרה היא נדקרה בזירה, שם הושארה, והותירה את מעילה שעליו כתמי דמה; והן לעובדה שרכב הג'טה, בו נסעו הנאשמים 1, 2 ו-5, כך גם לגרסת הנאשמים 2-4, היה מעורב באירוע הדקירה, שכן נמצאו בו במספר מקומות כתמי דמה של המתלוננת (ככל הנראה מהנאשמים 1 ו-5 ששבו לרכב לאחר הדקירה).
ה. חבלות ונזקים שנגרמו למתלוננת
המתלוננת נאספה ע"י מד"א מהאזור בו פגשה בעד אשרף והובהלה לבית החולים סורוקה. מאסופת המסמכים הרפואיים שהוגשה (ת/2) עולה, כי בהגעת צוות אמבולנס טיפול נמרץ לשטח בו נמצאה המתלוננת, ביום 2.5.23 בשעה 01:09, נמצאה המתלוננת כשעל גופה פצעי דקירה בצוואר משני צדיו עם דמם דיפוזי מקומי קל, ופצע דקירה בכתף ימין ללא דמם פעיל, והיא פונתה במצב בינוני ויציב לחדר טראומה.
בבית החולים טופלה המתלוננת במיון ובמחלקה לטיפול נמרץ, שם החתכים נסגרו בסיכות, לרבות החתך בצוואר מאחור מימין בו היה דמם פעיל. בבדיקת CT ראש שנערכה לה נמצאו אוויר ודימומים בחלל הגולגולת ובאזור עמוד השדרה הצווארי, לרבות "אמפיזמה תת עורית בצוואר עליון אחורי והכנסת של אוויר לתוך התעלה הספינלית וחלל תוך גולגולתי אקסטרה אקסיאלי... דמם אקסטרה-אקסיאלי בתוך התעלה הספימלית בגובה C2-C3". כן צוין כי קיימת ירידה בתנועה של יד ימין, כאשר לא ברור האם זה עקב כאב או חסר נוירולוגי; וכי המתלוננת עברה ייעוץ אורטופדי ונוירוכירורגי.
ביום 3.5.23 הועברה המתלוננת לאשפוז במחלקת נוירוכירורגיה, זאת "לאחר דקירות בצוואר ופגיעת חוט השדרה הצווארי", שם שהתה כשלושה שבועות עד ליום 25.3.23. צוין, כי בקבלתה למחלקה היתה דליפה מהפצע בצוואר בצד שמאל והפצע נסגר. במחלקה נערכו לה בדיקות שונות לצורך בירור החולשה ביד ימין והחשש שמא נגרמה פגיעה שדרתית ופגיעה בברכיאל פלקסוס (מקלעת הזרוע) מימין. בין היתר בוצעה למתלוננת בדיקת MRI, בה הודגמה הצטברות נוזלית גדולה "ברקמות רכות של צוואר אחורי עליון מצד שמאל חוצה את השרירים אחוריים של צוואר בין החוליות C2 עד C3 כאשר בגובה חוליה C3 נכנס לתא התקאלי עם קרע של הדורה"; ולא נמצאה פגיעה בברכיאל פלקסוס. נוכח הצטברות הנוזל הוחלט על התערבות ניתוחית, וביום 10.5.23 המתלוננת נותחה תחת הרדמה מלאה.
עוד צוין, כי גם לאחר הניתוח המתלוננת סובלת מתחושה שטחית לקויה ונמלולים בפלג הגוף הימני מגובה הכתף ומטה, כשהיד חלשה ביותר, ויש חולשה מינימלית יותר ברגל ימין; כי היא חווה כאבים שאת אופיים היא מתקשה להסביר בגפה השמאלית התחתונה, מהירך ועד לכף הרגל וקושי ביישור הברך והקרסול; וכי היא זקוקה לסיוע והשגחה ולשיקום במסגרת ריפוי בעיסוק במסגרת רב מקצועית. ראוי לציין, כי גם חודשים לאחר האירוע, בחודש ספטמבר 2023, המשיכה המתלוננת לסבול מתחושות נימול בידיים וברגליים (ת/3).
פצעי הדקירה שנמצאו משני צדי צווארה של המתלוננת, אשר לפי המסמכים הרפואיים חדרו את צווארה של המתלוננת בחלקו האחורי, הגיעו עד לשק התקאלי (מעטפת חוט השדרה) וגרמו לקרע בדורה (הקרום החיצוני של חוט השדרה), וגרמו בתווך להצטברות גדולה של נוזל תת עורי; מתיישבים עם תיאורה של המתלוננת כי מדובר למעשה בפצע דקירה אחד שחצה את צווארה מאחור, מצד לצד. למעשה במסמכים הרפואיים יש כדי לשלול את טענות ההגנה כי מדובר בחתכים שטחיים נפרדים על צווארה של המתלוננת, אשר יכול ונגרמו לה ע"י חפץ כלשהו כמו זכוכית או אבן (ראו עמ' 1131-1132); ועל פי אופיים ברי כי נגרמו ע"י חפץ חד אשר ארוך דיו כדי לחצות את רוחב הצוואר.
אציין, כי מהמסמכים הרפואיים עולה, כי על צווארה של המתלוננת נמצאו שלושה פצעי דקירה, שניים מימין ואחד משמאל, כאשר ניתן לראות בתמונות (ת/91א) כי החתך הגדול יותר נמצא בצד שמאל של הצוואר, ושני החתכים בצד ימין קטנים יותר וצמודים זה לזה. לא מצאתי כי הדבר סותר את גרסתה של המתלוננת לגבי האופן בו בוצעה הדקירה מצד שמאל של צווארה לצד ימין. בהקשר זה אציין, כי בהודעתה הראשונה מיום האירוע אמרה המתלוננת כי הנאשם 1 "הכניס את הסכין בצוואר שלי פעמיים והוציא אותה מצד שני" (נ/4, עמ' 2 ש' 11-12); בעדותה הראשית ציינה "אני כאילו הרגשתי פעם אחת שהוא דקר אותי, היא נכנסה באמצע וכאילו לא הצליחה להיכנס עוד, והוא התחיל כאילו לעשות [העדה הדגימה תנועה של סיבוב עם אגרוף כף יד]... היא נכנסה כאילו וזהו" (עמ' 30-31); ובחקירתה הנגדית כשנשאלה על כך הסבירה כי בהודעתה דיברה על שתי דקירות "בגלל שהיא עצרה באמצע, והוא התחיל..." (עמ' 70), ובהמשך הבהירה כי אמרה בחקירה השלישית (נ/6) שהיא לא יודעת אם הנאשם 1 דקר אותה דקירה אחת או שתי דקירות "בגלל העצירה באמצע, אני חשבתי שזה שתי דקירות" (עמ' 120).
מהאמור עולה, שהמתלוננת עצמה הרגישה כי נעיצת הסכין נחלקה לשני מקטעים, כך שיתכן שכבר נעיצת הסכין הראשונה, שהמתלוננת סברה שנעצרה באמצע, גרמה לפצע יציאה בצד ימין של צווארה, וכי לאחר סיבוב היד והנעיצה הנוספת, נגרם פצע יציאה נוסף בצמוד לראשון. מכל מקום, כאמור, אין בהמצאות שני חתכים בצד ימין של צווארה של המתלוננת כדי לתמוך בטענת ההגנה (שנטענה בעלמא, כאשר הנאשמים כאמור הכחישו כליל את המעשים), כי מדובר בחתכים שטחיים שנגרמו בנפרד, בכל אחד מצדי צווארה.
בנוסף לכל האמור, המסמכים הרפואיים מחזקים את טענת המתלוננת לגבי החולשה שחשה בפלג גופה הימני, אשר הביאה לכך שנאלצה לגרור עצמה על ישבנה בחלק גדול מהדרך עד שפגשה בעד אשרף; ואעיר כי יתכן שיש באופן שבו זחלה לדבריה, כדי להסביר אף את הכאב ברגלה השמאלית.
ו. עדות החברה א'
החברה א' העידה כי ביום 1.5.23 היא, המתלוננת והחברה ג' ישבו בבית של ג'; בשלב מסוים המתלוננת יצאה מהבית, וחמש דקות לאחר מכן התקשרה ר' אחותה של המתלוננת כשהיא בוכה, ואמרה שאחיה של המתלוננת חטפו אותה והולכים להרוג אותה, וביקשה שהן יתקשרו למשטרה. לדבריה, ר' "אמרה ש... היא שמעה [המתלוננת] צורחת בטלפון, היא אמרה 'אחים שלי חטפו את [המתלוננת], והולכים להרוג אותה' והתחילה לבכות. ואמרה לי 'תתקשרי למשטרה'. אמרתי לה 'למה שלא תתקשרי את?' היא אמרה לי 'אני לא רוצה לעשות סכסוך עם המשפחה'". בהמשך הבהירה א' כי ר' "אמרה שהיא הייתה בשיחה עם אח שלה הגדול והיא שמעה את [המתלוננת] בוכה"; ואישרה כי ר' נקבה בשמו של הנאשם 1 (עמ' 307-308, 310-311). לאחר שרוענן זכרונה של א' מתוך חקירתה במשטרה, הובהר כי המתלוננת יצאה מן הבית בשעה 22:25, וכי בשעה 22:30 ר' התקשרה אליה (עמ' 309-310).
לשאלה האם האחות אמרה לה איך היא יודעת את כל זה, השיבה א' "היא אמרה שהם היו יושבים בבית והיא שמעה שאמרו ככה... שהולכים לחטוף את [המתלוננת]"; ובהמשך הוסיפה "היא אמרה שהיא שמעה את אמא, אבא, אחים שלה מדברים שהם הולכים להרוג את [המתלוננת]" (עמ' 311-312). לאחר שרוענן זכרונה של העדה מתוך אמרותיה במשטרה, אישרה א' שהאחות סיפרה לה שהתקשרה לנאשם 1 ואמרה לו שאם הוא ייגע במתלוננת היא תתקשר למשטרה; וכי האחות גם סיפרה ששמעה את אמה אומרת לנאשם 1 לא להחזיר את המתלוננת הביתה ושיעשו את זה בחוץ (עמ' 311-313).
א' העידה כי לאחר השיחה מהאחות היא וג' התקשרו למשטרה, ואישרה כי היא זו שהתקשרה למוקד 100 (עמ' 308, 315). מהקלטות מוקד 100 (דיסק ת/5, תמלילים ת/5א, ת/5ב) עולה, כי א' התקשרה פעמיים למוקד, בשעה 22:32 (ת/5 שיחה 1 בת שני חלקים, ת/5א) ובשעה 22:38 (ת/5 שיחה 2, ת/5ב); כאשר בשיחה הראשונה דיווחה כי חברתה בת ה-17 יצאה מהבית כדי לפגוש ידיד ונחטפה ע"י אחיה שרוצה להרוג אותה בגלל שהיא ברחה מהבית; ובשיחה השניה מסרה את שמו של הנאשם 1 כמי שחטף את המתלוננת ואת מספר הטלפון שלו.
בחקירתה הנגדית אישרה א', כי יומיים לפני האירוע האחות סיפרה לה "שהיה דיבור בבית שלא רוצים ש[המתלוננת] תחזור" ושהמתלוננת בסכנה; וציינה כי בעקבות כך היא שוחחה עם המתלוננת ואמרה לה "שר' אמרה ש[המתלוננת] בסכנה. אני לא ידעתי מה רצו, לחטוף אותה או להרוג אותה. מאיפה לי? אולי הולכים לעשות לה משהו, כי היא הייתה מתחת לגיל" (עמ' 321-323, 327-329). כשהוקרא לה, כי בהודעתה במשטרה מיום 7.5.23 היא אמרה שבשיחה האחות גם אמרה לה שאם יתפסו את המתלוננת הם ירצחו אותה, טענה כי לא אמרה זאת, וכי האחות לא אמרה לה שרוצים לרצוח את המתלוננת (עמ' 323, 325-327).
בנוסף, א' אישרה את דבריה בהודעתה הראשונה במשטרה (נ/2 אשר הוגשה ע"י ההגנה), כי ר' סיפרה לה שנאשם 1 תפס את המתלוננת בכח וחטף אותה, וכן את דבריה בהודעה השניה (אשר לא הוגשה לעיוננו) שר' אמרה לה שהאחים שלה חטפו את המתלוננת; והסבירה "זה מה שקרה. אח שלה, אחים שלה. הכל ביחד... זה מה שהיא אמרה" (עמ' 333-336). כשהופנתה לכך שבנ/2 היא סיפרה שר' שמעה את הדברים בזמן שנאשם 1 שוחח עם אביהם, טענה א' כי לא אמרה זאת אלא ר' סיפרה לה ששמעה את הדברים כשהתקשרה לנאשם 1 ושמעה את המתלוננת צורחת; והוסיפה שאמרה לתובעת שמה שנכתב בהודעה הראשונה נ/2 מבולבל ולא נכון (עמ' 336-339, 341).
בחקירתה החוזרת הוקראו לא' הדברים שמסרה בהודעתה הראשונה מיום 1.5.23 (נ/2), והיא התבקשה לפרט מה נכון ומה לא. א' אישרה חלק גדול מהדברים שנכתבו בנ/2, אך שללה שאמרה שהיא גרה בדירה ושבשבוע האחרון גרה איתה המתלוננת; שר' אמרה לה ששמעה את הדברים בעת שנאשם 1 שוחח עם אביו; שאולי לקחו את המתלוננת מליד הבית שלה; ושחטפו את המתלוננת בגלל שהיא ברחה מהבית וזה לא מכובד. א' אמרה, כי "החקירה מבולבלת. יש חצי שאמרה ג' ויש חצי שאני אמרתי", והסבירה כי בחקירה הראשונה היא והחברה ג' דיברו יחד עם השוטר מתחת לבית של ג', וכי זו חקירה של שתיהן (עמ' 345-349).
נוכח האמור, ומאחר שגם החברה ג' מסרה דברים דומים, החוקר שגבה את נ/2, כפיר מכלוף, העיד לגבי אופן גביית האמרה, וציין כי לאחר קבלת הדיווח על אירוע של חטיפה, הוא הגיע למקום וגבה עדות מהמודיעה, היא החברה א', אשר ירדה אליהם מהבית; וכי בעת גביית עדותה נכחו במקום בקרבת הרכב גם קצין תורן, בלש, מתנדב שהיה איתו בניידת ומישהי נוספת שהוא לא ייחס לה חשיבות באותו רגע, כיוון שגבה עדות ממודיעה ולא היה חשש לשיבוש (עמ' 402-403).
החוקר נחקר ארוכות ע"י באי כח הנאשמים, ולאורך כל החקירה שלל את האפשרות כי בהודעתה של א' כתב דברים שאמרה לו ג', כשלדבריו "לא יכול להיות שמישהי תענה לי ואני ארשום פרטים של מישהי אחרת. מה האינטרס שלי לעשות דבר כזה?" (עמ' 405); והבהיר כי את כל מה שרשם בהודעה הוא שמע מפיה של א', וכי אם ג' היתה זו שאמרה את אותם דברים שנראו לו רלוונטיים, הוא היה גובה גם ממנה עדות ולא כותב זאת תחת עדותה של א' (עמ' 421-423).
החוקר שלל גם את האפשרות שהוא שוחח עם שתי העדות וכתב את דבריהן בהודעה אחת, ואמר שיכול להיות שכשהגיע למקום שוחח עם שתיהן לפני גביית העדות, אך בעת גביית העדות מי שפרטיה רשומים היא זו שדיברה איתו ואמרה את הדברים שכתב, ולדבריו "אם היא אמרה לי שהיא גרה פה כי היא לא רצתה לתת לי כתובת שלה? אני לא יודע למה היא אמרה את זה, זה שלה... יש הרבה דברים, במגזר במיוחד, שלא רוצים שידעו איפה הם גרים. אז יכול להיות שהיא אמרה לה 'בואי, תגידי שאת גרה פה וגרה איתך מישהי' אוקי? ותספרי את הסיפור שלי כביכול רק שלא ידעו שאני גרה פה. יכול להיות. בכל העדות הזאת אין לי אינטרס ולקחת מזאתי או מזאתי. אני צריך את הסיפור שקרה כדי להתחיל לטפל באירוע חטיפה כשיש לי סכנה לילדה בת 17. מי תיתן לי את העדות, לי זה לא משנה... לי אין אפשרות לבדוק בשטח מי גר עם מי. אני לא יכול לדעת את זה. אני רושם למעלה את הפרטים של מוסרת העדות" (עמ' 406-407).
אציין, כי חיזוק לדברי השוטר נמצא בדברי המתלוננת בהודעתה מיום 3.5.23, כי ביום האירוע א' עברה גם היא להתגורר בדירתה של ג' (נ/5 עמ' 1 ש' 10-11, עמ' 1 ש' 26 עד עמ' 2 ש' 2); כך שיתכן שא' מסרה לו את כתובת דירתה של ג' ככתובתה. מכל מקום, ברור כי אם המצב הוא כפי שתיארה א' (וכאמור גם ג' אמרה דברים דומים), שהן נחקרו יחדיו ודבריהן התערבבו אלו באלו, מדובר במצב בלתי תקין שלא אמור להתקיים ואשר יכול להביא לזיהום ממשי של העדויות, וברי כי על המשטרה לוודא כי מקרים כאלו לא יישנו. לצד זאת, יש לזכור כי דובר באירוע דחוף, שבו החוקר הגיע בשעה 23:17 לגבות הודעה מא' לאחר שהתקבלה הודעתה למוקד 100 על חטיפת קטינה בת 17, כאשר בשלב זה השוטרים עדיין לא ידעו מה קרה למתלוננת (אשר הודעה על מציאתה דקורה בפורה הגיעה רק לאחר מכן בשעה 00:49), ופעלו בלחץ של זמן קודם כל לאיתורה של המתלוננת שעלה חשש לחייה. החוקר עצמו אמר דברים דומים בעדותו: "בגלל הלחץ של האירוע ואופי האירוע, הייתה חשיבות לגבות מהר את העדות הזאת כדי להתחיל לעשות תהליכים כמו לשכפל את האירוע לתחנה הנוגעת... כדי להגיע לבית של אותם מעורבים, כדי לבדוק אם הם שם" (עמ' 402-403, ראו גם עמ' 407, 409).
אציין, כי גם אם הדברים התרחשו כפי שטענו העדות, אינני סבורה כי יש בכך כדי להשליך באופן מהותי על ענייננו. בסופו של דבר א' העידה לפנינו על האירועים מתוך זכרונה ולא התבססה על מה שנכתב בנ/2, מה גם שזמן קצר לאחר מכן נגבתה ממנה במשטרה הודעה נוספת מסודרת, אשר לא הוגשה לעיוננו, ושלגביה לא היו לה השגות. ויתרה מכך, א' הקפידה לדייק בעדותה, ולהבחין בין הדברים שחוותה באירוע ובין דברים שלא, וידעה לומר מה מתוך הדברים שנרשמו הן אמרות שלה ומה לא; ועדותה הותירה בי רושם אמין.
אמנם, פרט לדברים שעשתה א' בעצמה, דהיינו יצירת הקשר עם מוקד 100 באופן מידי, דקות אחרי יציאתה של המתלוננת מהבית, מרבית עדותה נוגעת לעדות על דברים ששמעה מר' ולא דברים שחוותה בחושיה, ועל כן מדובר בעדות מפי השמועה. ואולם, אני סבורה כי מדובר בעדות קבילה, שכן היא נכללת בגדר החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה.
לכלל האוסר על עדות שמיעה נקבעו חריגים בחוק ובפסיקה, המתייחסים לסיטואציות מיוחדות, אשר בשל אופיין, טמונים בהן בטחונות אחרים למהימנותן, למרות שמדובר בראיות שאינן מכלי ראשון. אחד החריגים לכלל, הוא ה"רס גסטה", המתייחס בין היתר לאמרה ספונטנית, שנאמרת תוך כדי התרחשותו של אירוע מרגש או בגינו (ראו י.קדמי, על הראיות- הדין בראי הפסיקה, חלק שני 587-588 (2009)). הדרישה למידיות ובו זמניות של האמרה עם אותו אירוע מרגש, אמורה להבטיח שאין לחשוש לאמיתותה של האמרה, שכן למוסר האמרה לא היתה שהות לסלף גרסה. חריג זה עוגן באופן חלקי בסעיף 9 לפקודת הראיות, שכותרתו "אמרת עד בעת ביצוע עבירה", והוא קובע כדלקמן:
"עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט".
בענייננו, א' סיפרה כי המתלוננת יצאה מהדירה בשעה 22:25, ולפי הראיות היא נחטפה ממש בדקות אלו (כעולה בעיקר ממצלמות האבטחה ת/101א ומצלמות עין הנץ ת/37); דקות לאחר מכן, בשעה 22:30 ר' התקשרה לא', וא' התקשרה למשטרה כבר ב-22:32 (ת/5). מהאמור עולה, כי דיווחה של האחות ר' לחברה א' נעשה בסמוך וממש תוך כדי התרחשות העבירה, מבלי שהיתה לר' שהות או אינטרס לסלף או להמציא את הדברים. על כן, נוכח מידיות מסירת הדברים ע"י ר', דקות ספורות מרגע היוודע החטיפה לר', ולמעשה מרגע החטיפה ממש, ולאור תיאורה של א' את מצבה של ר' אשר בכתה בעת השיחה; עדותה של א' על הדברים שאמרה לה ר' מהווה עדות קבילה גם לעניין אמיתות תוכנה.
כפי שיפורט בהמשך, ר' לא אישרה את כל הדברים עליהם העידה א', הגם שאישרה את רוח הדברים. למרות האמור, אני מקבלת את עדותה של א' לגבי תוכן השיחה במלואה, ולמעשה מעדיפה אותה על פני עדותה של ר'.
ראשית, וכפי שציינתי לעיל, עדותה של א' הותירה רושם אמין, וניכר כי היא העידה על הדברים ששמעה מר' כפי שהם, ללא תוספות או נסיון להעצים את הדברים.
שנית, א' מסרה את הדברים ששמעה מר' באופן מידי, דקות לאחר שר' התקשרה אליה, למוקדנית במוקד 100, כשהיא עצמה נשמעה לחוצה ונסערת בעת השיחה למוקד. בשיחה הראשונה, אשר התקיימה כבר בשעה 22:32, אמרה א' למוקדנית, כי לאחר שהמתלוננת יצאה מהבית "אח שלה בא לקחת אותה הוא רוצה להרוג אותה... היא יצאה כבר לא יודעים לאן לקחו אותה"; והסבירה, כי היא יודעת זאת מאחר ש"התקשרה אלי אחות שלה הגדולה ואמרה לי שהם תפסו אותה ואח שלה רוצה להרוג אותה והיא בוכה". א' סיפרה בנוסף, כי "רק עכשיו היא ירדה מהדירה והתקשרה אלי אחות שלה והיא אמרה לי תתקשרי עכשיו למשטרה" (ת/5א ש' 5-38); וכי האחות מפחדת ולא רוצה להסתבך (שם בש' 70). ובשיחה השניה, דקות לאחר מכן, מסרה א' את שמו ומספר הטלפון של הנאשם 1, שלדבריה "תפס אותה שהיא איתו עכשיו" (ת/5ב ש' 8-14); סיפרה שוב על מה ששמעה מאחות המתלוננת, וציינה כי "היא לא רוצה שהאחים שלה ידעו שהיא אמרה לי את זה" (שם בש' 24).
עצם העובדה שא' סיפרה את כל הפרטים החשובים, לרבות שמו של הנאשם 1, דקות לאחר שר' התקשרה אליה, מחזקת את ההתרשמות ממהימנותה ומכך שהדברים אכן נאמרו לה ע"י ר'. יתרה מכך, א' אמרה כבר אז שר' פוחדת להסתבך ולא רוצה שאחיה יידעו שהיא סיפרה על מעשיהם, ובכך הסבירה למעשה את שיתוף הפעולה המסויג של ר' עם גורמי החקירה. יצוין, כי כאשר הוטח בפניה של א' בחקירתה הנגדית, כי ר' הכחישה בחקירתה במשטרה שאמרה לה דברים, כמו למשל שרוצים להרוג את המתלוננת, א' שללה את האפשרות שלא הבינה את ר' ועמדה על כך שזה מה שהיא אמרה לה, והוסיפה "זה מה שאמרה ר'. איך אני אדע את זה? היא אמרה" (עמ' 318-319). עוד הבהירה, כי ר' אמרה לה שמדובר באחיה הגדול ונקבה בשמו של הנאשם 1, וכי היא עצמה לא מכירה את האחים של המתלוננת (עמ' 320).
שלישית, חיזוק לגרסתה של החברה א' מצוי אף בעדותה של החברה ג', אשר למרות שהעידה לפנינו בחוסר רצון מופגן, ולמרבית השאלות השיבה כי אינה זוכרת (כאשר לעדותה אף קדמה בקשה של המאשימה לקביעת אמצעים להבטחת התייצבותה לדיון); ולמרות שהוכרזה עדה עוינת לתביעה, בסופו של דבר היא אישרה את גרסתה בחקירה במשטרה (ת/6).
ג' העידה לפנינו, כי ביום האירוע ישבה עם המתלוננת ועם א' בדירתה, ובסביבות השעה 22:30 המתלוננת אמרה שהיא יוצאת עם ידיד שלה. ואז האחות ר' התקשרה לא', אמרה לה שהאחים של המתלוננת לקחו אותה וביקשה שיתקשרו למשטרה, וא' התקשרה למשטרה (עמ' 355-357). מאחר שג' טענה לפנינו כי לא שמעה את השיחה בין ר' לא', בשונה מדבריה במשטרה, היא הוכרזה כעדה עוינת (עמ' 358-359) ואמרתה במשטרה מיום 4.5.23 (ת/6) הוגשה מכח סעיף 10א לפקודת הראיות.
בת/6 סיפרה ג' בין היתר, כי כ-10 דקות לאחר שהמתלוננת יצאה מהבית, האחות התקשרה לא' "ואמרה לה אחים שלי חטפו את [המתלוננת] היא אמרה [נאשם 1]. ור' צעקה הם רוצים להרוג אותה ובכתה. אני שמעתי הכל הייתי ליד א'" (עמ' 1 ש' 14-18). עוד ציינה כי אינה מכירה את משפחתה של המתלוננת ואת אחיה (עמ' 2 ש' 1).
בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ המאשימה, אישרה ג' את חתימתה על ת/6 ואמרה שסיפרה את האמת לחוקר. כשהופנתה לכך שבת/6 היא אמרה ששמעה את כל מה שר' אמרה בשיחה עם א' ונשאלה אם זה נכון, השיבה כי אינה זוכרת והוסיפה "במצב הזה אני הייתי מפחדת ואמרתי דברים שאני לא יודעת עליהם"; ולאחר מכן אישרה שוב כי מה שאמרה במשטרה נכון (עמ' 360-361).
בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים 1 ו-5 אישרה ג', כי גם ביום האירוע היא שוחחה עם שוטר, בעת שהיתה יחד עם א'; וכי הן ישבו יחד עם השוטר, הוא שאל אותן שאלות ושתיהן השיבו. ג' אישרה כי בעת שא' סיפרה לשוטר מה האחות אמרה לה היא היתה לידה ושמעה זאת. לשאלה האם כשאמרה בהודעתה כי היתה ליד א' ושמעה הכל היא התכוונה לשיחת הטלפון או לכך שישבה לידה בחקירה ושמעה הכל, השיבה כי שמעה בשתיהן, בשיחה ובחקירה (עמ' 361-363). ג' השיבה לשאלות הסנגורית כי אינה מכירה את האחות ר' ואינה מזהה את קולה, וכי א' אמרה לה ששוחחה עם אחותה של המתלוננת (עמ' 364-365).
בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים 2 ו-3 נחקרה ג' ארוכות לגבי ידיעתה את השפה העברית ללא תרגום, אישרה כי אינה מדברת עברית טוב, ולגבי האופן בו נחקרה מסרה תשובות סותרות: כי נעזרה ב"גוגל טרנסלייט", כי היה עם החוקר מישהו שדובר ערבית, כי דיברה חלק בעברית וחלק בערבית והחוקר מבין ערבית והבין אותה, או שאף אחד מהחוקרים לא דיבר איתה בערבית, ולאחר מכן גם אמרה שאינה זוכרת בגלל שזה קרה מזמן (עמ' 365-379). בחקירתה החוזרת בעניין זה, כשנאמר לג' כי החוקר שי מלול שגבה את ת/6 דובר ערבית, כך שאם היא לא הבינה משהו הוא תרגם לה, היא שללה כי הוא דיבר איתה בערבית וטענה כי דיבר איתה רק בעברית וציינה כי "הוא מבין עלי ואני מבינה עליו" (עמ' 382-384).
יוער, כי החוקר שי מלול העיד לגבי נסיבות גביית עדותה של ג' (ת/6), וציין שכתב את כל מה שאמרה לו ולא המציא דבר, וכי ג' אמרה לו שהיא היתה ליד א' בעת שדיברה עם האחות ר' ושמעה הכל; ובנוסף הסביר כי הוא יודע ערבית בסיסית היטב וג' שוחחה גם בעברית, כך שהם השלימו אחד את השני, ושלל שהם הסתייעו ב"גוגל טרנסלייט" או שהיה איתו אדם דובר ערבית (עמ' 634, 636).
גם לגבי ג', ההשלכות של חקירתה יחד עם א' ביום האירוע, ככל שהתרחשה, אינן משמעותיות, שכן היא הוזמנה לחקירה בנפרד מספר ימים לאחר האירוע, ומסרה את הדברים שנכתבו מפיה בת/6, חלקם שונים מהדברים שמסרה א' באמרתה נ/2. בסופו של דבר, ולמרות עוינותה וחוסר רצונה הבולט להעיד בפנינו, ג' אישרה את הדברים שאמרה באמרתה ת/6, ואף בחקירתה הנגדית אישרה כי שמעה גם את דבריה של ר' לא'; ודברים אלו מחזקים עד מאד את עדותה של א' גם לגבי תוכן הדברים שאמרה לה ר'.
ז. עדות האחות ר'
האחות ר' הוכרזה כעדה עוינת לתביעה כבר בתחילת עדותה הראשית, לאחר שאמרה שאינה זוכרת מה קרה עם המתלוננת בחודש אפריל 2023, ולמה היא לא גרה בבית ההורים מאז; ולאחר שרוענן זכרונה מתוך אמרתה במשטרה, אף הכחישה כי אמרה משהו במשטרה (עמ' 518-519). על כן, אמרותיה של ר' הוגשו מכח סעיף 10א לפקודת הראיות.
בתשאול שערך החוקר שי מלול לר' ביום 5.5.23, (דיסק ת/19א, תמליל מתורגם ת/19, מזכר ת/40) ר' היתה שקטה ומהוססת והתקשתה לשתף פעולה עם החוקר. החוקר ציין כי ניסה לדובב את ר' אך היא בכתה ונראתה מבוהלת, וכי הוא אף התקשר לא' וביקש שתדבר איתה; ר' בכתה וא' אמרה לה שלא תפחד ושתספר הכל כי גם היא סיפרה הכל אך לא אמרה לה מה לומר, הוא עצמו התערב בשיחה וא' אמרה לו שהיא מפחדת שיפגעו בה. בשלב מסוים החוקר החליט לתעד את מצבה של ר' בוידאו, ניסה להרגיעה, לדובב אותה ולגבות ממנה הודעה, ואף התקשר לקצין החקירות חאמד אבו עשיבה כדי שיסייע לו בתרגום דרך הטלפון, אך לבסוף ויתר על כך, והוא המתין לחאמד שיגיע מהבית ויבצע את החקירה (ת/40).
בתחילת הסרטון (ת/19א) נראית ר' יושבת במשרד כשהחוקר לא נמצא, כשהיא בוכה ומתייפחת, וגם לאחר שהחוקר נכנס לחדר היא ממשיכה לבכות, כשהחוקר מציע לה טישו ותה ומנסה להרגיעה ולדובב אותה כדי שתשתף פעולה. החוקר אמר לר' שהוא יודע שהיא דיברה עם א' בטלפון, שאחותה נמצאת בבית החולים ושהם מבקשים את עזרתה, והיא ביקשה תחילה שיבקשו מהמתלוננת לספר, והחוקר השיב שהמתלוננת כבר סיפרה מה קרה וגם א' סיפרה, ואמר לה שזו בושה לשקר. ר' שאלה למה הוא מצלם אותה, והחוקר השיב כי הוא רוצה שבית המשפט יראה שהיא בוכה ומפחדת, ושהוא מבטיח לא לספר לאף אחד מה שהיא סיפרה, אם כי לאחר מכן ציין כי מה שהוא כותב במחשב יעבור לפרקליטות ולבית המשפט. לדבריו "מי שעשה את... הבעיה הזאת, חייב להיות בכלא כלוא, היום זאת אחותך מחר זה את" (ת/19 עמ' 1-3).
רק לאחר נסיונות רבים, נאותה ר' להשיב לשאלות החוקר ולבסוף אישרה כי היא התקשרה לא' ואמרה לה שהמתלוננת נחטפה (ת/19 ש' 123-142, ת/19א מונה 20:32). לשאלה למה חטפו את המתלוננת, השיבה ר' שהיא נעלמה לארבעה ימים והיתה מחוץ לבית, חיפשו אותה ולא מצאו וכשמצאו אותה בבאר שבע חטפו אותה (ת/19 ש' 143-164, ת/19א מונה 21:58). לשאלה מי חטף את המתלוננת, השיבה שהיא לא יודעת; ולשאלה מי חיפש אותה במשך ארבעה ימים, השיבה, תוך שהיא בוכה, שההורים שלה ו"כל העולם חיפשו אותה ולא מצאו אותה"; עם זאת בהמשך שללה כי אביה ואמה חיפשו את המתלוננת, ולבסוף אמרה שהאחים שלה ובני הדודים שלה חיפשו את המתלוננת; וכשהתבקשה לפרט מי מאחיה חיפש אותה, השיבה שרק הנאשם 1, ולגבי בני הדודים אמרה שהיא לא מדברת איתם ולא מכירה אותם, אך מדובר ב"כולם". כשנשאלה האם הנאשם 5 חיפש את המתלוננת, השיבה בשלילה; לשאלה האם הנאשם 3 חיפש אותה, השיבה בחיוב; ולגבי הנאשמים 2 ו-4 השיבה שהיא לא יודעת (ת/19 ש' 168-216, ת/19א ממונה 24:09).
לשאלה איך היא ידעה שחטפו את המתלוננת בבאר שבע וידעה לספר על כך לא', בעוד שהיא עצמה היתה בבית, ר' לא השיבה תשובה עניינית, ולבסוף אמרה "תבקש מ[המתלוננת] לספר נכון שהיא התעוררה תגיד לה לספר לך מי עשה ככה... אין לי מה להגיד... מספיק את הראיות של [המתלוננת]" (ת/19 ש' 217-251, ת/19א ממונה 27:35). בהמשך, החוקר הטיח בר' שהיא ידעה שחטפו את המתלוננת, שהרי היא עצמה התקשרה לא' וסיפרה לה שחטפו את המתלוננת וכעת היא משקרת, והיא השיבה "אבל אחותי אמרה מי עשה את זה, אני אין לי מה להגיד", ולאחר מכן אמרה שהיא לא יודעת שום דבר (ת/19 ש' 257-285). לאחר מכן, השוטר ביקש להתקשר לשוטר שנמצא עם המתלוננת בבית החולים, ושאל את האחות אם היא רוצה לדבר עם המתלוננת בטלפון, אך ר' החלה לבכות, סימנה בראשה לשלילה ואמרה שהיא רוצה ללכת הביתה (ת/19 ש' 290-303, ת/19א מונה 36:44).
בהודעתה מיום 5.5.23 בשעה 19:07 (ת/20) שנגבתה ע"י הקצין אבו עשיבה, זמן קצר לאחר התשאול, סיפרה ר' כי הפעם האחרונה שבה ראתה את המתלוננת היתה כשבוע לפני אירוע החטיפה, אז המתלוננת הלכה למסיבת אירוסין של חברה שלה ולא חזרה הביתה, וציינה כי "חיפשנו אותה ולא ידענו איפה היא אני התקשרתי אליה ניסיתי לשכנע אותה לחזור הביתה לא רצתה ועשתה עליי חסימה". לשאלה האם המתלוננת סיפרה לה היכן היא נמצאת, השיבה "לא. רק אמרה לי שלא יחפשו אותה בכלל ושהיא לא בבאר שבע ולא בדרום. אני לא ידעתי איפה היא אבל חשדתי שהיא נמצאת אצל חברה שלה א'... אני חשדתי שהן ביחד. התקשרתי לא' לבדוק ואמרה שהיא לא אצלה" (ת/20 בש' 10-13).
לגבי חטיפתה של המתלוננת אמרה ר' "אני לא ידעתי שהיא נחטפה אבל שמעתי רעשים ורכבים שיוצאים מהמשפחה וחשדתי שיש משהו כי כל הזמן חיפשו את [המתלוננת] מאז שעזבה את הבית אני חששתי לחייה של [המתלוננת] ומיד התקשרתי לא' ואמרתי לא' איפה [המתלוננת], היא אמרה לי לא אצלי אמרתי לה א' איפה [המתלוננת] אני חוששת לחיים שלה היא הייתה אצלך? ואז א' אמרה לי שהיא שמקודם יצאה מהדירה... אני הרגשתי שיש משהו לא בסדר וביקשתי מא' להתקשר למשטרה ולדווח להם אני לא רציתי להתקשר למשטרה כי לא רוצה בעיות עם המשפחה וביקשתי מא' להתקשר ל[מתלוננת]" (שם בש' 14-15). לשאלה מה קרה לאחר מכן, השיבה ר' "לא יודעת היה בלאגן במשפחה רכבים יצאו ורעש אני מיד קמתי וחזרתי לבית שלי ושם ישבתי בבית ובלילה לא זוכרת שעה התקשרה אליי א' ואמרה לי שהמשטרה מצאו את [המתלוננת] ולקחו אותה לבית החולים והמצב שלה בסדר"; וציינה כי היא לא עשתה כלום מכיוון שהיא מפחדת ושהיא גם מפחדת ללכת לבקר את המתלוננת, וכי היא היתה מתקשרת לא' בכל פעם כדי להתעדכן לגבי מצבה של המתלוננת (שם בש' 16-21).
לשאלות החוקר השיבה, כי אינה יודעת מי חטף את המתלוננת; וכי א' רק סיפרה לה שמישהו התקשר אל המתלוננת ואמר לה שהוא רוצה לנסוע לקרית מלאכי והמתלוננת ירדה למטה לחכות לו (שם בש' 22-25).
בהודעתה מיום 22.5.23 (ת/21), אמרה ר' כי אין לה מה להוסיף; והכחישה שסיפרה לא' שהאחים שלה חטפו את המתלוננת, וששמעה את אמה אומרת לנאשם 1 שלא יחזיר את המתלוננת הביתה ושיעשה את זה בחוץ. לשאלה איזו סיבה יש לא' לומר זאת, השיבה שא' היא חברתה של המתלוננת (ת/21 ש' 1-13).
בחקירתה הנגדית ע"י ב"כ המאשימה הכחישה ר' שזו חתימתה על גבי ת/20; שללה את הדברים שנכתבו מפיה בת/20 בטענה שזה לא קרה ושהחוקר המציא את זה (עמ' 521). כשהוצג לה הדיסק ת/19 ובו התשאול שערך לה החוקר שי מלול אישרה העדה כי ראתה את הדיסק, אך שללה כי היא פחדה לספר את הדברים, ואמרה שהיא בכתה בתשאול "מהעצב"; ולשאלה על מה העצב, השיבה שהיא לא יודעת (עמ' 522-523). כאשר ב"כ המאשימה הטיחה בפניה דברים שעלו מעדותה של א' או מעדותה של המתלוננת, ואף דברים שנאמרו על ידה בתשאול המוקלט, השיבה ר' בתשובות סתומות, ולרוב אמרה שאינה יודעת (עמ' 523-525).
בחקירתה הנגדית על ידי ב"כ הנאשם 4 אישרה ר', כי החוקר שי מלול הפחיד אותה כשאמר לה שרצחו את המתלוננת ושהיום זאת המתלוננת ומחר זו היא, ולכן היא היתה מפוחדת ובכתה. עוד אישרה, כי החוקר שיקר לה באמרו שהוא לא רושם את הדברים ולא יספר מה שהיא אמרה לו, וכי היא יצאה מנקודת הנחה שהוא מדבר איתה כמו חבר. כן אישרה, כי לאורך כל התשאול היא אמרה שאינה יודעת מה קרה ומי חטף את המתלוננת; וכי לא דיברה עם הנאשם 1 ולא שמעה את אמה משוחחת איתו, אלא החוקר אמר לה להגיד את הדברים (עמ' 526).
לשאלות בית המשפט, אישרה העדה כי כשהחוקר הבטיח לה שלא יספר את מה שהיא אומרת היא לא רצתה שהוא יספר ולשאלה מדוע, השיבה שהיא פחדה; אך לשאלה ממה פחדה השיבה שהיא לא יודעת (עמ' 527).
לפי סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, בית המשפט רשאי להסתמך על אמרה שהתקבלה לפי סעיף 10א(א) כבענייננו, או על חלקה, ואף רשאי להעדיף את האמרה על פני עדותו של העד בפניו "והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו".
בענייננו, אין ספק כי יש להעדיף את שתי אמרותיה הראשונות של ר' במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, אשר בה כמעט לא אמרה דבר. בעדותה לפנינו נראה היה כי העדה מפוחדת, הגם שלא תמכה בבקשת ב"כ המאשימה להוצאת הקהל מהאולם; והיא לא נתנה כל הסבר לדברים שאמרה במשטרה, לרבות אלו המתועדים בוידאו, ולרוב ענתה שהיא לא יודעת כלום.
יודגש בהקשר זה, כי הרושם שהאחות פוחדת להעיד ואף פוחדת שאחיה (הנאשמים 1 ו-5) יידעו כי היא אמרה משהו במשטרה, מתחזק מתוך התנהגותה בתשאול (ת/19א), שם לרוב ישבה קפואה במקומה, בכתה ולעתים התייפחה, נראתה מפוחדת ובמצוקה, וכל הזמן ביקשה מהחוקר לשאול את המתלוננת מי עשה לה את המעשים ואמרה שדי בראיה הזו; מדבריה בהודעתה (ת/20) שם אמרה בפירוש כי היא מפחדת; מדבריה במענה לשאלות בית המשפט, שהיא לא רצתה שהחוקר יספר את מה שהיא אומרת לו כי פחדה; וכן מדבריה של א', כי האחות ביקשה ממנה להתקשר למשטרה מאחר שהיא פוחדת ולא רוצה שהאחים שלה יידעו שהיא סיפרה זאת.
עוד יצוין, כי גם באותן אמרות של ר' במשטרה שבהן שיתפה פעולה עם השוטרים, היא עשתה זאת באופן מסויג, וניכר כי היא השתדלה מאד שלא להפליל את בני משפחתה, וכאמור היא ניסתה לשכנע את החוקר שדי בעדותה של המתלוננת, כך שאין צורך בעדותה. מקריאת אמרותיה ברור כי ר' מגלה טפח ומכסה טפחיים, וכי היא מספרת מעט מהידוע לה רק לאחר שהבינה שהמשטרה יודעת שהיא התקשרה לא' ומה א' סיפרה.
במצב דברים זה, כאמור, העדפתי את עדותה של א' לגבי תוכן השיחות. ואולם, גם באמרותיה המסויגות של ר', אותן קיבלתי כאמור, יש חיזוק משמעותי לעדותה של א'. וכך, למרות שר' נזהרה מלספר פרטים המפלילים את הוריה ואת אחיה, היא סיפרה כי התקשרה לא' מאחר שחששה לחייה של המתלוננת, בשל התרחשות לא שגרתית בבית המשפחה; סיפרה כי ביקשה מא' להתקשר למשטרה בשל החשש האמור; וסיפרה כי היא עצמה לא רצתה להתקשר למשטרה "כי לא רוצה בעיות עם המשפחה".
חשוב מכך, מאמרותיה של ר' עולה חיזוק נוסף לעדות המתלוננת, שכן היא סיפרה שבימים שבהם המתלוננת ברחה מהבית "כל העולם חיפשו אותה", ואישרה כי אחיה הנאשם 1 וכל בני דודיה חיפשו אחר המתלוננת, ואף אישרה כי הנאשם 3 חיפש אחריה. בנוסף, ר' קשרה בין החיפושים אחר המתלוננת לבין חששה לחייה בעת שלטענתה שמעה רכבים שיוצאים מבית המשפחה, ולכן התקשרה בבהילות לא'.
ח. עדותו של עד הראיה יונס
העד יונס העיד, כי ביום 1.5.23 הוא עבד בקיוסק בבאר שבע, הנמצא בקרבת כתובת הדירה בה התגוררה המתלוננת (ת/16). לגבי האירוע עליו העיד במשטרה, אמר כי התקשר אליו שוטר ואמר לו שהוא היה עד לאירוע, ו"אמרתי לו תשמע, אין לי מה להגיד לך יותר מדי, אני שמעתי כאפה וצעקה של בחורה. הוא בא ורשם את זה והזמנתם אותי לבית המשפט". לדבריו, זה קרה בשעות הערב, הוא עמד מחוץ לקיוסק וראה רכב אפור ובחורה שצועקת; ולגבי כך שבמשטרה ציין שמדובר בטויוטה קורולה כסופה, אמר שהחוקר הוסיף זאת. כשהתבקש לפרט מה שמע, אמר "שמעתי מישהי שהראש שלה עף לתוך אוטו, כאילו אני שמעתי כאפה... בחורה שצועקת"; טען כי הוא יודע לזהות קול של כאפה, אך לאחר מכן הוסיף כי "ראיתי ראש של בחורה עף... כשאני שמעתי את הכאפה הסתובבתי אני ראיתי את הראש של הבחורה שכביכול הוא כמה שיותר קרוב לשמשה, מההדף" (עמ' 497-499).
העד טען תחילה כי הבחורה היתה לבד, אך בהמשך אמר שראה שני אנשים ו"ראיתי שאחד מהם נותן לה כאפה, וזהו. היא נכנסת לאוטו", וכי אינו יודע מה היה ביניהם לפני כן (עמ' 499-500). לאחר שרוענן זכרונו מהודעתו במשטרה, אישר שראה שליוו את הבחורה לרכב, אך שלל שהיא התנגדה לעלות לרכב; ולכן הוא הוכרז כעד עוין ואמרותיו הוגשו מכח סעיף 10א לפקודת הראיות (עמ' 501).
בהודעתו של יונס מיום 4.5.23 (ת/17) סיפר, כי הוא עובד בקיוסק בשכונה י"א בבאר שבע, ובשעה 21:00 או מאוחר יותר, בעת שעישן סיגריה מחוץ לקיוסק "ראיתי נערה ששני אנשים תופסים אותה כל אחד מצד עד שהגיעו לרכב מסוג טויוטה קורולה כסופה אני ראיתי שהילדה התנגדה טיפה לעלות לרכב ואז אחד מהם דפק לה את הראש ברכב מצד ימין אחרי הדלת הימנית וצעק לה שרמוטה היא קיבלה מכה חזקה מאוד ואז צעקה ובכתה ואז הכניס אותה לרכב בכח ואז נסעו". לדבריו, בהתחלה כשראה את הבחורים אוחזים בנערה ומלווים אותה הוא לא ייחס לכך חשיבות, אך כשדפקו לה את הראש ברכב והיא צעקה, הוא הבין שמשהו לא תקין "ותוך שניות היא הייתה ברכב. שני הבחורים נכנסו לרכב כל אחד מצד כך שהנערה ישבה באמצע" (ת/17 ש' 1-17). העד שלל שראה שרודפים אחרי הנערה, וציין כי לא הזעיק משטרה מאחר שהכל קרה מהר והוא היה בהלם (שם בש' 24-27).
במזכר הרענון שערכה ב"כ המאשימה לעד ביום 14.4.24 (ת/18), צוין כי לאחר שהוקראה לו הודעתו הוא טען שלא אמר "חצי מהדברים" שכתובים שם, שלא אמר שראה את המכה בראש אלא רק שמע, וכן שמע את המילה "שרמוטה"; וטען כי השוטר שאל הרבה פעמים את השאלות ורשם דברים שהוא לא אמר. עוד טען העד כי השוטר "עבד עליו" והבטיח לו שהוא לא יצטרך להעיד בבית המשפט, ולכן הוא מתכוון להגיע לבית המשפט אך לא מתכוון לספר כלום.
בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המאשימה טען העד, כי החוקר לא המציא את הדברים שכתב אלא "הוסיף דברים במילים שלו", וחזר על כך שהוא רק שמע כאפה וראה שני בחורים מלווים את הנערה; ולשאלה מדוע חתם על ההודעה, השיב כי ביקשו ממנו לחתום אז הוא חתם (עמ' 502). לשאלה איך ידע שהטיחו את הראש של הבחורה ברכב אם לא ראה זאת, השיב כי הוא הסתובב כששמע את הרעש, אך עמד על כך שלא ראה את הטחת הראש; ולשאלה כיצד אם כך ידע לומר שהרעש היה של הטחת הראש ברכב כפי שאף מספרת המתלוננת, השיב "זה יכול להיות ראש, גוף, מה זה משנה?". לשאלה כיצד ידע לומר שזה היה מצד ימין אם לא ראה זאת, השיב כי כשהסתובב ראה באיזה צד האנשים עומדים (עמ' 502-503).
בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים, כשנשאל מה היה המרחק בין המקום בו עמד למקום האירוע שראה, השיב כי הוא עמד מחוץ לקיוסק על המדרכה, הרכב היה מולו על הכביש ו"כאילו יש מדרכה, כאילו מעבר חציה מפריד ביניהם, ממש קטן" (עמ' 505-506). לדבריו, הוא שמע כאפה והסתובב, ולשאלה איך הוא יודע שזו היתה כאפה, השיב "כאפה, אני שמעתי רעש. זה היה יכול להיות כאפה זה היה יכול להיות אגרוף, אני קורא לזה כאפה, אני שמעתי רעש. או שזה היה אגרוף או שזה היה בעיטה... אני לא יודע מה היה"; ואישר כי הוא היה עם הגב לרכב בעת ששמע את הכאפה (עמ' 506-507).
בנוסף, אישר העד כי הוא לא מכיר את הבחורה ואת הגברים שהיו שם ולא יכול לזהותם, וכי בחקירה הוא לא ציין תאריך לגבי האירוע שראה (עמ' 510); וכן אישר כי החוקר אמר לו לפני תחילת החקירה, שהם מדברים על האירוע שחטפו בחורה ושהיו בו מכות לידו (עמ' 511).
ראוי לציין, כי הגם שבאמרתו של העד במשטרה לא נכתב תאריך האירוע, הרי שכעולה מהראיות שבתיק, החוקרים הגיעו אל העד בעקבות סרטון מהקיוסק בו הוא עובד, שבו נראה ביום האירוע 1.5.23 בשעה 22:23 (זמן מצלמות 21:24, החישוב כעולה מת/94) רכב טויוטה כסוף חולף את הקיוסק בנתיב שקרוב לקיוסק, מבצע פניית פרסה במהירות ויוצא משטח המצלמה לכיוון הנגדי. בעת פניית הפרסה (ואף לפני כן) נראה אדם עם כובע על ראשו שמעשן סיגריה מחוץ לקיוסק ומשוחח עם אדם אחר היושב על כסא ואינו נראה במצלמה. לאחר ביצוע פניית הפרסה, אותו אדם נכנס לתוך הקיוסק, ובסמוך ל-22:25 הוא יוצא שוב, ונראה יחד עם בחורים נוספים מסתכל לכיוון אליו נסע הרכב קודם לכן (ת/101א). מעדותו של חוקר הזי"ט יאור שוקרון עולה, כי בעת שהוריד את תיעוד המצלמות בנוגע למועד האירוע הוא דיבר עם בעל העסק שאמר לו שעובד שלו ראה את המקרה, לקח את פרטי העובד והעבירם לחוקר שי מלול לצורך גביית עדות (עמ' 880). מכאן, שמעבר לתיאור האירוע אותו ראה העד יונס, הרי שברור כי הוא נחקר לגבי אותו אירוע מיום 1.5.23 שהחל בפניית הפרסה של רכב הטויוטה המתועד בסרטון.
אמנם, יונס הוכרז כעד עוין, אך אציין כי גם העדות המצמצמת שמסר לפנינו, לפיה ראה רכב אפור, שני בחורים שאחד מהם נותן מכה חזקה לבחורה, עד כדי כך שהוא שמע את המכה וראה שראשה "עף" לכיוון הרכב, ושהוא שמע את הבחורה צועקת וראה את הבחורה עולה לרכב; מחזקת את גרסת המתלוננת לגבי כך שהיא נחטפה באופן אלים ע"י הנאשמים.
מכל מקום, נוכח מכלול נסיבות העניין, החלטתי להעדיף את אמרתו של יונס בחקירה על פני עדותו לפנינו.
ראשית אציין, כי יונס העיד לפנינו בחוסר רצון, וכבר בפתח עדותו דאג להבהיר שלא ראה דבר; גם ברענון לפני עדותו (ת/18) טען כי החוקר הבטיח לו שהוא לא יצטרך להעיד בבית המשפט, ולכן הוא לא מתכוון לספר דבר; ובחקירתו ע"י ב"כ המאשימה חזר על הדברים ואף אמר מפורשות כי הוא לא רצה לבוא לבית המשפט (עמ' 496, 504). בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים, הוא אף הוסיף "אני לא רציתי להתערב וגם היום אני לא רוצה להתערב. אני לא רוצה שיביאו אותי בצו הבאה על משהו שאני לא זה. אמרתי לו תשמע, אין לי קשר לכל מי שעומד כאן היום. אני לא ראיתי אותה אני לא מכיר אותה אני לא רוצה גם לבוא... עבד עלי בפנים בשביל לקחת ממני עדות מסריחה... הוא אמר לי אתה לא צריך להגיע למשפט, הוא אמר לי גם אתה לא תפגוש את הנאשמים והנה הם מולי, מול העיניים שלי. למה אני צריך לעמוד בסיטואציה הזאת?" (עמ' 508-509); ודברים אלו מעידים כאלף עדים מדוע העד החליט לצמצם את גרסתו כאשר "נאלץ" להעיד בבית המשפט.
שנית, החוקר שי מלול העיד לפנינו על נסיבות גביית האמרה ת/17, והבהיר כי כל מה שכתב בת/17 נאמר על ידי העד, וגם הוא ציין שהעד שאל אותו פעמים רבות האם הוא יגיע להעיד בבית המשפט, והוא הסביר לו שאם הצדדים לא יגיעו להסדר הוא יצטרך להעיד (עמ' 636-637).
שלישית, אמרתו של יונס במשטרה מלאה בפרטים, וניתן לומר כי עולים ממנה סימני אמת, זאת בשונה מעדותו לפנינו, בה התקשה להסביר את הפער בין טענתו שרק שמע רעש של מכה, לבין טענתו שמה שהוא שמע זו "כאפה", או לנסיונו להסביר כיצד ראה את ראשה של המתלוננת "עף" לכיוון הרכב אם לא הסתכל. ויתרה מכך, אמרתו של יונס במשטרה מתיישבת היטב עם יתר הראיות ובעיקר עם גרסת המתלוננת, לגבי כך שראה שני בחורים תופסים נערה (המתלוננת), כל אחד מצד, ומלווים אותה עד לרכב; לגבי כך שראה רכב טויוטה קורולה כסוף (עובדה שלגביה כיום אין כל מחלוקת); לגבי כך שראה כי היא התנגדה לעלות לרכב, ואחד מהם הטיח את ראשה ברכב (עובדה המתיישבת אף עם גרסת הנאשם 4 בחקירתו (ת/63)); ולגבי כך שהיא צעקה ובכתה (גם זאת בדומה לדבריו של הנאשם 4 בת/63), ושהכניסו אותה לרכב בכח ונסעו.
נוכח האמור, ומאחר שמדובר בעד ניטרלי, שאין לו כל קשר למי מן הצדדים, אשר "נקלע" לאירוע באקראי וזומן למשטרה בעקבות העולה מסרטון מצלמות האבטחה, הרי שהודעתו במשטרה מעוררת אמון רב ויש לה משקל משמעותי בחיזוק גרסתה של המתלוננת.
ט. עדותו של הידיד ג'מאל
בעדותו הראשית סיפר ג'מאל, כי הוא הכיר את המתלוננת דרך האינסטגרם ושלל כי הוא מכיר מי מהנאשמים. העד העיד טיפין טיפין, תוך מספר רענוני זכרון מתוך אמרתו במשטרה, כי ביום 29.4.23 המתלוננת שוחחה עמו וביקשה ממנו כרטיס סים וממתקים, הוא נפגש עמה במיקום שהיא שלחה לו בבאר שבע והביא לה את מה שביקשה, והיא סיפרה לו שעזבה את הבית מאחר שיש לה בלגן עם המשפחה (עמ' 431-435). בהמשך, ושוב לאחר מספר רענוני זכרון, אישר העד כי במהלך המפגש המתלוננת התקשרה למישהי שהוא לא מכיר וביקשה שתביא לה בגדים, הם נסעו לעיר מגורי משפחתה אך לא לקחו את הבגדים, מאחר שהבחורה שאלה הרבה שאלות, כמו עם מי היא נמצאת ובאיזה רכב והוא פחד, ולכן עזבו את המקום (עמ' 436-438).
לאחר שהעד אישר, כי ביום 1.5.23 בסמוך לשעה 17:30 הוא שלח למתלוננת סרטון, אך טען שמדובר בסרטון על סתם רכב שנוסע בכביש ושהוא לא יודע מי נסע בו, בשונה מדברים שמסר בהודעתו במשטרה, הוא הוכרז כעד עוין, הודעתו ומסמך רענון שנערכו לו הוגשו (ת/11, ת/12), והותר לב"כ המאשימה לחקור אותו בחקירה נגדית (עמ' 439-442).
בהודעתו מיום 17.5.23 (ת/11) סיפר ג'מאל על שיחתו ופגישתו עם המתלוננת ביום 29.4.23 אז היא סיפרה לו שיש לה בעיות במשפחה, וכן על הנסיעה שלהם לעיר מגורי משפחתה כדי להביא בגדים, וחזרתם לבאר שבע לאחר שנלחץ משאלותיה הרבות של הבחורה עמה קבעה המתלוננת, בדומה למה שסיפר בעדותו (ת/11 ש' 1-35).
עוד סיפר, כי לאחר מכן לא פגש את המתלוננת אך ביום 1.5.23, בשעה 17:30 לערך, הוא שלח לה סרטון של רכב מסוג ג'טה לבן שיוצא מאזור התעשיה בעיר מגורי המשפחה לכיוון באר שבע, וזאת מאחר ש"ראיתי את אח שלה [נאשם 1] ברכב ו[נאשם 3] באוטו ועוד אחד שאני לא מכיר יוצאים לכיוון... חייגתי אליה בוואצפ ואמרתי לה תיזהרי... כי היא אמרה לי שיש לה בעיה עם המשפחה ופחדתי שהולכים לעשות לה משהו". ג'מאל הבהיר כי ראה את האנשים ברכב כשהם חלפו על פניו, וצילם אותם כשהרכב כבר התרחק, וציין כי הוא מכיר את האנשים שהיו ברכב מעיר מגוריהם. עוד ציין, כי שלח את הסרטון והתקשר למתלוננת למספר החדש של הסים שקנה לה; וכי זו היתה השיחה האחרונה ביניהם, כאשר לאחר מכן ניסה להתקשר אליה אך הטלפון היה כבוי (שם בש' 36-59).
במזכר רענון הזכרון שערכה ב"כ המאשימה לעד ביום 15.2.24 (ת/12) צוין, כי הוא שלל שאמר שראה את רכב הג'טה נוסע לכיוון באר שבע וטען שראה אותו בתוך עיר מגורי המשפחה, ושלל כי אמר את שמותיהם של הנאשמים 1 ו-3, כשלטענתו הוא כלל לא מכיר אותם.
בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המאשימה עמד העד על כך שלא אמר שראה את הנאשמים 1 ו-3 או שהוא מכיר אותם, וטען כי החוקר שאל אותו אם הוא מכיר את הנאשמים 1 ו-3 והוא השיב בשלילה; לשאלה מדוע אם כך חתם על ההודעה, השיב שהחוקר אמר לו לחתום והוא חתם (עמ' 443-444). לגבי הטענה שגם המתלוננת העידה שהוא התקשר אליה והזהיר אותה לגבי הרכב ובו הנאשם 1, חזר על כך שהוא לא אמר כלום; ולשאלה אם הוא מאשר שצילם ג'טה לבנה, השיב שהוא לא זוכר (עמ' 444-445).
בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשמים הסביר העד, כי את התאריכים שהוא מסר בחקירתו הוא לקח מהוואטסאפ (עמ' 448). בנוסף, שלל כי מאז ששוחח עם המתלוננת בפעם האחרונה ועד שהגיע למשטרה ביום 17.5.23, הם דיברו או חיפשו זה את זו (עמ' 457). העד חזר על כך שהוא לא מכיר את הנאשמים ושלא מסר את שמותיהם בחקירה, ולשאלה האם החוקר אמר לו שיגיד את שמו של הנאשם 1, השיב שהחוקר שאל אם הוא מכיר אדם כזה והוא השיב בשלילה (עמ' 461-462).
לאחר בחינת מכלול הנסיבות, החלטתי להעדיף את אמרתו של ג'מאל בחקירה על פני עדותו לפנינו.
תחילה אציין, כי הרושם הבולט בעדותו לפנינו הוא כי מעמד העדות מאד לא נוח לעד, והוא דיבר בשקט, כמעט בלחש, לאורך עדותו (ראו הערותינו לעד, לרבות השאלה אם יש דבר מה המפריע לו להעיד, בעמ' 432-433); השיב בתשובות קצרות ולקוניות, כאשר התובעת נאלצה לרענן את זכרונו פעמים רבות מתוך אמרתו במשטרה; ולמרות שאישר בסופו של דבר את חלקה הראשון של אמרתו במשטרה, הוא עמד על הכחשתו שאמר את הדברים שיש בהם כדי להפליל את הנאשמים, הן שמותיהם של הנאשמים 1 ו-3, הן סוג הרכב בו נסעו, והן העובדה שראה אותם נוסעים לכיוון באר שבע ושהזהיר את המתלוננת בשל כך. עדותו לפנינו לגבי הסרטון שצילם היתה לא אמינה בעליל, שכן הוא אישר ששלח סרטון של רכב למתלוננת ושהציג אותו לחוקר, אך לא הצליח להסביר מדוע עשה כן ומדוע שלח סרטון דווקא של הרכב הזה, וטען כי צילם סתם רכב שנוסע על הכביש (עמ' 440, 444).
לעומת עדותו לפנינו, אמרתו במשטרה שוטפת ומלאה בפרטים, הוא סיפר בה על שני אירועים עם רצף הגיוני, תוך תיאור מעשיו ומחשבותיו, וניכרת מהאמרה דאגתו הכנה למתלוננת. הקצין יוסי שרפי אשר גבה את אמרתו של ג'מאל אף העיד לפנינו והדגיש, כי כל מה שנכתב בת/11 נאמר ע"י ג'מאל וכי הוא תיעד את חקירתו מילה במילה (עמ' 856, 864, 876); ומעדויותיהם של ג'מאל או של החוקר לא עלתה כל טענה או הסבר כלשהו לכך שהחוקר יכתוב דבר מה שהעד לא אמר.
מהאמרה עולה בבירור, כי ג'מאל ציין מיוזמתו את שמותיהם של הנאשמים 1 ו-3, את סוג הרכב, את כיוון הנסיעה, ואת העובדה ששלח את הסרטון למתלוננת ואמר לה להזהר; וכי לשאלת החוקר הסביר כי הזהיר אותה מאחר שהיא סיפרה לו על הבעיות שלה עם המשפחה ולכן הוא חשש שעומדים לעשות לה משהו. בנוסף, ג'מאל הציג לחוקר תימוכין מסוימים לדבריו מתוך הטלפון הנייד, והחוקר אף העיד, בדומה למה שאמר ג'מאל בעדותו, כי ג'מאל מסר תאריכים ושעות מאחר שהשיב לשאלותיו תוך שעיין בטלפון הנייד שלו (עמ' 865-867).
אמנם, בסוף הודעתו של ג'מאל נכתבה הערת החוקר לפיה לתיק החקירה צורף הסרטון שהעד שלח למתלוננת וכן ההתכתבות איתה בוואטסאפ, ע"י השוטר אלי שלום (ת/11 בש' 66), וכן צוין בהודעה כי צורף צילום מסך של המיקום ששלחה לו המתלוננת (שם בש' 13); אך בפועל אותן צרופות לא נמצאות בתיק החקירה, והמאשימה לא הצליחה לאתרן. החוקר נשאל ארוכות בעדותו לפנינו, כיצד הערתו בגוף האמרה מתיישבת עם העובדה שהסרטון אינו מצוי בתיק, והשיב כי למיטב זכרונו חוקר זי"ט בשם אלי שלום נכנס לחקירה בסיומה, וג'מאל העביר לו את הסרטון בוואטסאפ, כאשר הוא עצמו ראה זאת; ושככל הנראה בשל בעיה טכנית הסרטון אבד ולא ניתן לאתרו. עוד ציין, כי גם צילומי המסך של התכתבות הוואטסאפ והמיקום לא אותרו (עמ' 857-862, 875-878).
אין ספק, כי מדובר בתקלה משמעותית, בעיקר נוכח עוינותו של ג'מאל כיום והעובדה שהטלפון של המתלוננת אינו בנמצא (כשלדבריה הנאשמים לקחו אותו ממנה במעמד האירוע, כבר בעת שהעלו אותה לרכב בבאר שבע), כך שמדובר בראיה שלא ניתן לשחזרה. ואולם, מעבר לכך שהדברים מתיישבים עם עדותה של המתלוננת, החוקר העיד כי ראה בעצמו את הסרטון לאחר שג'מאל הציג לו אותו במעמד החקירה, וכי הוא זוכר שבסרטון "רואים רכב לבן, נראה כמו ג'טה מאחור", אם כי הרכב נראה חולף מרחוק ולא ניתן לזהות את יושבי הרכב, אבל ג'מאל טען שהוא זיהה אותם ושהספיק לצלם את הרכב (עמ' 856-857). הדבר אף עולה מת/11 שם החוקר התייחס לסרטון כשאמר לג'מאל "בצילום שאתה מציג לי אני רואה שהרכב מצולם מרחוק איך זיהית אותם?" וג'מאל הסביר כי ראה אותם כשהרכב חלף על פניו ורק אז צילם (שם בש' 48-49).
נוכח כל האמור, אני סבורה כי אמרתו של ג'מאל במשטרה אמינה, ומחליטה להעדיפה על פני עדותו לפנינו. באמרתו זו של ג'מאל יש חיזוקים רבים לעדותה של המתלוננת – הן לגבי דבריה שהוא הזהיר אותה ביום האירוע לגבי יציאת הנאשמים 1 ו-3 ברכב לכיוון באר שבע; הן לגבי חששה של המתלוננת מפני משפחתה, שבעטיו החליפה את הסים לטלפון שלה ולא רצתה שיידעו היכן היא נמצאת (כעולה מתיאור נסיעתם לעיר מגוריה לקחת בגדים וחששה ממעקב); והן לגבי דבריה כי מסרה את הטלפון החדש שלה רק לאשת הדוד שלה, ממנה ביקשה להביא לה בגדים.
לא נעלם מעיניי כי קיימת סתירה בין עדויותיהם של ג'מאל והמתלוננת בנוגע לרכב, כאשר ג'מאל דיבר על רכב ג'טה לבן, ואילו המתלוננת טענה כי ג'מאל הזהיר אותה וצילם לה את הטויוטה הכסופה. המתלוננת לא נשאלה על כך בפירוש, ולא נעשה נסיון כלשהו ע"י מי מהצדדים ליישב את הסתירה. ואולם, ככל הנראה מדובר בטעות של המתלוננת, שכאמור במהלך החקירות הטלפון הנייד שלה לא היה בידיה; שכן כעולה מעדותו של החוקר, ג'מאל הציג בפניו סרטון ובו רכב הנראה כמו ג'טה לבן, וגרסתו של ג'מאל מתיישבת אף עם תיעוד מצלמות עין הנץ, לפיו רכב הג'טה של הנאשם 2 נראה ביום האירוע בשעה 17:32:36 נוסע לכיוון באר שבע, ובשעה 19:09 נראה לאחר שיצא מבאר שבע במסלול הנסיעה לכיוון עיר מגורי הנאשמים (ת/38).
י. מחקרי התקשורת ותיעוד מצלמות לגבי שני כלי הרכב ששימשו את הנאשמים
פרט לנאשם 4, אשר מסר בחקירה את מספר הטלפון הנייד שלו, יתר הנאשמים ניסו להרחיק עצמם משימוש בטלפונים ניידים: הנאשמים 1 ו-5 טענו שאין להם טלפון נייד, הנאשם 2 טען כי היה לו טלפון שנשבר ולכן הוא עושה שימוש בטלפון של אמו, והנאשם 3 טען כי הטלפון שלו נגנב בסמוך למעצרו, וכי אינו זוכר את מספרו. עם זאת, מחומר הראיות עולה, לפחות בנוגע לנאשמים 1, 2 ו-3, כי גם ברשותם היו ביום האירוע טלפונים ניידים שבהם עשו שימוש.
לגבי הנאשם 1, על אף הכחשתו הגורפת, הרי שמספר הטלפון שלו (מספר המסתיים בספרות 594) נמסר ע"י א' כבר בשיחתה השניה למוקד 100, ביום האירוע בשעה 22:38, לאחר שאמרה למוקדנית שהשיגה את מספר הטלפון שלו (ת/5ב); והיא אף מסרה את המספר בהודעתה הראשונה נ/2; ובעדותה לפנינו אישרה א', כי את מספר הטלפון היא קיבלה מהאחות ר' (עמ' 314). יצוין, כי א' העידה שר' אף אמרה לה שכשהיתה בשיחה עם הנאשם 1 היא שמעה את המתלוננת בוכה, ואכן ביום האירוע בשעה 22:36 (כלומר כעשר דקות לאחר שהמתלוננת הוכנסה לרכב הטויוטה) ישנה שיחה מהטלפון של ר' (המסתיים בספרות 590) אל הטלפון האמור.
לגבי הנאשם 2, למרות טענותיו כי במועד האירוע הטלפון שלו נשבר והוא השתמש בטלפון הנייד של אמו, הרי שאביו מסר בחקירתו במשטרה, לאחר שבדק בטלפון הנייד שלו, כי מספר הטלפון של הנאשם 2 הוא מספר הטלפון המסתיים בספרות 552 (ת/28 ש' 19), ואין חולק כי אין מדובר במספר הטלפון של אמו. האב לא נחקר ע"י ההגנה בעניין זה, ולמעשה אמרותיו במשטרה הוגשו בהסכמה, בכפוף להסתייגויות מסוימות (בעניינים אחרים) ע"י המאשימה. אותו מספר טלפון נמסר גם ע"י הנאשם 4 בחקירתו הראשונה כמספר הטלפון של הנאשם 2 (ת/63 ש' 51), והוא לא נחקר על כך ע"י ההגנה.
לגבי הנאשם 3, אשר הכחיש בחקירותיו במשטרה כי המספר המסתיים בספרות 256 הוא מספר הטלפון שלו (ת/61 ש' 24-27, ת/62 ש' 25-32), ובעדותו לפנינו אמר תחילה כי אינו זוכר אם זה היה מספר הטלפון שלו, אך בהמשך שב והכחיש זאת (עמ' 1067-1071); הרי שנאשם 4 מסר בהודעתו את מספר הטלפון האמור כמספרו של הנאשם 3 (ת/63 ש' 51), ואף אישר בעדותו לפנינו כי נהג לדבר איתו במספר הזה (עמ' 1028).
לגבי הנאשם 4, כאמור הוא היחיד אשר מסר כבר בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/63) את מספר הטלפון שלו, הוא המספר המסתיים בספרות 248.
ממחקרי התקשורת (ת/89) שהופקו מהטלפונים שצוינו לעיל, אשר כאמור שימשו את הנאשמים 1 עד 4, עולים נתונים רבים המתיישבים עם גרסת המתלוננת ומחזקים אותה באופן משמעותי, הן לגבי שיחות הטלפון שניהלו מי מהנאשמים 1, 3 ו-4 ברכב עם הנאשמים 2 ו-5 ועם בני משפחה נוספים, לאחר תפיסת המתלוננת ובנוכחותה; הן לגבי המסלול בו נסעו (לפי איכון הטלפונים) מבאר שבע אל עיר מגורי משפחת המתלוננת, ומשם לאזור בית קמה ושמורת פורה; והן לגבי שיחות שניהלו איתה שעות לפני החטיפה.
וכך, ביום האירוע 1.5.23 בשעה 22:36 ר' אחותם של המתלוננת והנאשמים 1 ו-5 התקשרה אל הנאשם 1 והתקיימה ביניהם שיחה שנמשכה 19 שניות בעת שהטלפון של הנאשם 1 אוכן בעיר מגורי המשפחה. נתון זה מחזק את גרסת המתלוננת שסיפרה כי לאחר חטיפתה על ידי הנאשמים, אחותה ר' התקשרה אל הנאשם 1 ושאלה אותו היכן היא (המתלוננת) והנאשם 1 השיב שהיא אתו; ואף מחזק את גרסתה של החברה א', כי ר' סיפרה לה שדיברה עם הנאשם 1 ושמעה את המתלוננת בוכה. בנוסף, בשעה 22:58 אמו של הנאשם 2 (שמספר הטלפון שלה המסתיים בספרות 344 נמסר ע"י בעלה בת/28, ואף אושר ע"י הנאשם 2 בת/57) התקשרה לנאשם 1 והתקיימה ביניהם שיחה שנמשכה 35 שניות. נתון זה מחזק את דברי המתלוננת שסיפרה על השיחה בין הנאשם 1 לאמו של הנאשם 2 במהלך הנסיעה של הנאשמים איתה ברכב לאחר חטיפתה.
בנוסף, בשעות הרלוונטיות לאירוע, לאחר שהמתלוננת הועלתה ע"י הנאשמים 1, 3 ו-4 לרכב הטויוטה, התקיימו ברכב שיחות טלפון רבות, בעיקר בין הנאשמים 1, 3 ו-4 לבין הנאשם 2. וכך, בשעות 22:37, 22:39, 22:48, 22:56, 23:06 ו-23:11 התקיימו שיחות טלפון בין הנאשם 1 לנאשם 2 ובשעה 22:35 התקיימה שיחת טלפון בין הנאשם 2 לנאשם 3. שיחות אלה מחזקות את דברי המתלוננת שסיפרה על שיחות התיאום שנערכו בין הנאשמים 1, 3 ו-4 לבין הנאשמים 2 ו-5, טרם המפגש ביניהם ליד שמורת פורה, בהן ניסו לברר עם הנאשמים 2 ו-5 היכן הם ומתי הם מגיעים. פרט לשיחות אלו, בשעות הרלוונטיות לאירוע, התקיימו שיחות טלפון רבות בין הנאשמים לבין מספרי טלפון שהמידע לגביהם לא הועבר לעיוננו, מה שיכול להתיישב עם גרסת המתלוננת על שיחות טלפון שהתקיימו לאחר חטיפתה, ובין היתר שיחות שניהל הנאשם 1 עם דודם ש', שבאחת מהן אמר לנאשם 1 שלא יביא את המתלוננת הביתה ושיעשה איתה מה שהוא רוצה.
מעבר לכך שהשיחות שערכו הנאשמים מחזקות את גרסת המתלוננת, הרי שאיכוני הטלפונים שלהם בזמן השיחות האלה, או סמוך להן, מתיישבים עם מסלול הנסיעה שתיארה המתלוננת, ואף עם מסלול הנסיעה של רכב הטויוטה, בו נסעו הנאשמים 1, 3 ו-4 כפי שעלה מסרטוני מצלמות האבטחה של עיריית באר שבע (ת/101א) ומצלמות עין הנץ (ת/37). כבר בשעה 22:27:16 רכב הטויוטה בו נסעו הנאשמים 1, 3 ו-4 עם המתלוננת צולם בנסיעה בתוך העיר באר שבע במסלול לכיוון היציאה מהעיר (ת/101א, ת/95), ובשעה 22:28:36 כבר צולם במצלמות עין הנץ מחוץ לעיר במסלול הנסיעה לכיוון עיר מגורי הנאשמים; כאשר גם מכשירי הטלפון הניידים של הנאשמים 1 ו-3 מאוכנים בשעות סמוכות במסלול הנסיעה האמור, לאחר מכן בעיר מגוריהם ובהמשך באזור בית קמה.
בנוסף לכל האמור, ממחקרי התקשורת עולה, כי ביום האירוע 1.5.23 המתלוננת התקשרה פעמיים אל הנאשם 4, בשעה 17:52 (שיחה למשך 3 דקות ו-52 שניות) ובשעה 18:13 (שיחה למשך דקה ו-31 שניות) בעת שהטלפון של הנאשם 4 אוכן בבאר שבע, במיקומים המצויים בקרבה רבה לדירה בה התגוררה המתלוננת (ומרוחקים מדירתו הנמצאת בשכונה אחרת בבאר שבע); כאשר בשעות אלו, גם הטלפון הנייד של הנאשם 3 מאוכן בבאר שבע בקרבת הדירה בה התגוררה המתלוננת. נתון זה מחזק את גרסת המתלוננת, שבעת שראתה מחלון הדירה את הנאשמים 1, 3 ו-4 ברכב, היא שוחחה עם הנאשם 1 באמצעות הטלפון הנייד של הנאשם 4, על מנת לברר אם הנאשם 1 ישקר לה בדבר מיקומו והאם הם מחפשים אותה.
השיחות האמורות מתיישבות אף עם עדותו של ג'מאל שסיפר כי ראה את הנאשמים 1 ו-3 בסמוך לשעה 17:30 נוסעים ברכב הג'טה מאזור התעשיה בעיר מגורי המשפחה לכיוון באר שבע; ולתיעוד עין הנץ ולפיו רכב הג'טה נראה נוסע ביום האירוע בשעה 17:32:36 במסלול נסיעה לכיוון העיר באר שבע, ובשעה 19:09:41 נראה נוסע מחוץ לבאר שבע, במסלול נסיעה לכיוון עיר מגורי הנאשמים (ת/38). אמנם המתלוננת אמרה שהשיחות שלה עם הנאשמים 1 ו-4 התקיימו בסמוך לשעה 12:00, וכאמור היא אף טענה, כנראה בטעות, שג'מאל הזהיר אותה לגבי רכב הטויוטה, ושראתה את הנאשמים ברכב הטויוטה; אך היא ככל הנראה טעתה גם לגבי השעה, שכן סביב השעה 12:00 (ובכלל משעות הבוקר ביום האירוע, פרט לשיחות שפירטתי לעיל) לא התקיימו בינה לבין הנאשמים שיחות. מכל מקום, וגם אם יש חוסר בהירות מסוים, עצם קיומן של השיחות האמורות, מהווה חיזוק לגרסת המתלוננת.
יצוין עוד, כי נוכחותם של הנאשמים 3 ו-4 בקרבת דירת המתלוננת בשעות אחר הצהרים של יום האירוע, בעת שנאשם 1 שוחח עמה מהטלפון הנייד של הנאשם 4 ושאל על מקום המצאה; והעובדה שמספר שעות לאחר שנסעו באזור מגוריה ברכב הג'טה, הם חזרו בשעות הערב שוב לאזור מגוריה, והפעם ברכב הטויוטה (אשר כעולה מתיעוד עין הנץ (ת/37), צולם נוסע לכיוון באר שבע בשעה 21:08:34); מפריכות את טענותיהם כי נתקלו במקרה במתלוננת בערב האירוע, או כי הגעת הנאשם 3 לבאר שבע היתה אך ורק על מנת לאסוף את הנאשם 4 מהצבא, ומעידות כי הם השתתפו עם הנאשם 1 בחיפוש מתוכנן, מדוקדק ואינטנסיבי אחר המתלוננת במהלך יום האירוע, עד אשר איתרו אותה והכניסו אותה לרכב. הדבר מתיישב אף עם דבריה של ר' בתשאול, כי אחיה ובני דודיה של המתלוננת, כולם חיפשו אחריה מספר ימים עד לחטיפתה.
יא. ראיות חיזוק נוספות לאירוע החטיפה
עדותו של אמיר, הידיד של המתלוננת- בהודעתו של אמיר מיום 24.5.23, אשר הוגשה בהסכמה תחת עדותו הראשית (ת/32), סיפר העד כי ביום 1.5.23 הוא היה ב"לייב" באינסטגרם, והמתלוננת נכנסה, שאלה לאן הוא נעלם וביקשה שיענה לה בפרטי, ואז התקשרה אליו בשיחת וידאו ושאלה אותו לאן הוא הולך, הוא אמר לה שיש לו שמירה בקרית מלאכי והיא ביקשה ממנו שיבוא לקחת אותה; ומאחר שהוא לא יכל כי כבר כמעט הגיע לעבודה, הם סיכמו שישלח מישהו שייקח אותה, והוא ביקש מקרוב משפחה שלו מ' להביא את המתלוננת אליו לשמירה. המתלוננת שלחה לו מיקום, והוא אמר לה שתגיע לתחנת אוטובוס סמוכה משם מ' ייקח אותה; והוא אמר למ' שכבר יצא לכיוונה שיאסוף אותה מתחנת האוטובוס.
לדבריו, בשעה 22:23 מ' התקשר אליו ואמר לו שהוא נמצא בתחנת האוטובוס, הוא עצמו התקשר למתלוננת מספר פעמים אך לא היה מענה, "ואז בשיחה האחרונה מישהו פתח את הפלא' אמרתי הלו הלו לא היה מענה והצד השני ניתק ואז שוב התקשרתי שתיים שלש שיחות ולא היה מענה", ולכן הוא אמר למ' שיחזור הביתה, שכן חשב שהמתלוננת יצאה עם מישהו אחר. מאוחר יותר הוא שמע שהיתה תאונה בפורה ושיש אמבולנס, ולאחר מכן מ' התקשר אליו ואמר לו שכנראה מדובר במתלוננת.
עדותו של אמיר מחזקת את גרסת המתלוננת לגבי סיבת יציאתה מן הבית ביום האירוע, לגבי השעה בה תפסו אותה הנאשמים, ובעיקר לגבי גרסתה כי מיד עם תפיסתה ע"י הנאשמים 1, 3 ו-4 הם לקחו ממנה את הטלפון, והנאשם 1 אף ענה לשיחה שהתקבלה לטלפון שלה מאמיר בעת שהיו בנסיעה וניתק את השיחה.
יצוין, כי אמיר נחקר ארוכות בחקירה נגדית לגבי טיב יחסיו עם המתלוננת, לגבי שמועות בנוגע להתנהגותה של המתלוננת, ולגבי מה שידע על האירוע לפני שמסר את אמרתו במשטרה, אך לא נשאל דבר לגבי נסיונותיו להשיג את המתלוננת בטלפון לאחר שמ' הודיע לו כי היא לא נמצאת בתחנה, ועל שיחת הטלפון האמורה; כך שלמעשה גרסתו זו, המחזקת כאמור את גרסת המתלוננת, לא נסתרה.
יצוין, כי בחקירתו הנגדית אמיר הכחיש בתוקף שאמר בחקירה שהוא רצה להביא את המתלוננת אליו לשמירה, וטען כי היא היתה צריכה כסף והוא רק רצה לעזור לה ולשם כך שלח את מ' (עמ' 576-577, 579-585, 600-601); גרסה אותה שלל החוקר שי מלול (עמ' 646). ואולם, מדובר בנושא שאינו קשור לליבת האירועים, וכאמור, החלק החשוב בעדותו של אמיר הוא זה הנוגע לנסיונותיו להתקשר למתלוננת ממש בסמוך לשעת האירוע, ועניין זה לא נסתר בעדותו לפנינו.
עדותו של ע' אבי המתלוננת והנאשמים 1 ו-5- ע' העיד כי המתלוננת התגוררה בבית עד מספר ימים לפני האירוע, אז הלכה לחתונה ולא חזרה הביתה, מבלי לומר דבר; ואף אישר כי הוא ואחיה של המתלוננת חיפשו אחריה (עמ' 553-554).
דברים נוספים שאמר האב בחקירותיו במשטרה, שיש בהם כדי לקשור את הנאשמים 1 ו-5 לאירוע, הוא הכחיש בעדותו לפנינו, ועל כן הוכרז כעד עוין ע"י המאשימה ואמרותיו במשטרה הוגשו מכח סעיף 10א לפקודת הראיות (עמ' 559-560). כך, כפי שציינתי לעיל, טען האב בהודעותיו כי מאז האירוע הנאשם 5 ברח מהבית ואין לו מושג היכן הוא (ת/24, ת/26) דברים אותם אישר בסופו של דבר בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ המאשימה (עמ' 563).
אשר לחלקו של הנאשם 1 באירוע, האב סיפר בהודעתו הראשונה מיום 8.5.23, כי ביום האירוע, הוא שלח את הנאשמים 1 ו-2 לקנות לו סיגריות בעיר מגוריהם ולאחר מכן הלך לישון, ו"אחרי זה התקשר אליי [הנאשם 1] הבן שלי ואמר לי שהוא ב[עיר מגורי המשפחה] ומצא את [המתלוננת]. יותר נכון אחרי ששלחתי אותו התעכב ולא בא אני התקשרתי אליו ושאלתי אותו מה קורה איפה אתה והוא אמר לי בדרך עוד מעט מגיע וניתקתי את השיחה. אחרי כמה דקות התקשר אליי ואמר לי אבא אני בדרך לבית ו[המתלוננת] איתי ברכב אני צעקתי עליו ואמרתי לו לשחרר אותה ואפילו קילתי [צ"ל קיללתי] אותו ואז ניתק את השיחה ולא יודע מה קרה אחרי זה" (ת/24 ש' 29-34).
יוער, כי האב שלל את האמור כבר בהודעתו השניה מיום 24.5.23, אז אישר רק כי שלח את הנאשם 1 לקנות סיגריות, אך שלל כי התקשר אליו או שדיבר איתו על המתלוננת, ואף טען כי לנאשם 1 אין טלפון (ת/25 ש' 2-8); וכשנשאל האם החוקר רשם את הדברים סתם, השיב שהוא לא יודע מאחר שלקח כדורי הרגעה (שם בש' 15-18). גם בעדותו לפנינו שלל האב את הדברים, כאשר לטענתו לא חתם על האמרה ת/24, אלא "התעצבנתי והלכתי", ולא אמר את הדברים שרשומים בה, אלא אמר לחוקר "תרשום מה שאתה רוצה"; עם זאת האב אישר שאמר חלק מהדברים שנרשמו בת/24 (עמ' 561). האב עמד על כך שלא שוחח עם הנאשם 1 בטלפון באותו יום, זאת גם לאחר שהוטח בו שלפי מחקרי התקשורת היה קשר בינו לבין הנאשם 1 לאחר השעה 22:00 בלילה, בזמן שנאשם 1 היה עם המתלוננת (עמ' 562).
בהקשר זה העיד לפנינו גובה האמרה ת/24, הקצין חאמד אבו עשיבה, והדגיש כי כל מה שהאב סיפר הוא סיפר מרצונו הטוב, וזה מה שהוא כתב בת/24 (עמ' 783-784).
טענתו של האב כי הקצין המציא את האמור בהודעה וכתב מה שהוא רוצה, היא טענה מופרכת על פניה, ואינה מתיישבת אף עם העובדה שהאב אישר שאמר חלק מהדברים שנכתבו בהודעה. יתרה מכך, ברור מתוכן הדברים כי מדובר בדברים שאמר האב עצמו, שכן בת/24 ניכר נסיונו של האב להסתיר את חלקו או את ידיעתו לגבי האירוע. כך למשל, כשנשאל האם לאחר השיחה עם הנאשם 1 לא עניין אותו מה קרה בהמשך, טען האב כי הוא היה עייף והלך לישון, ורק מאוחר יותר נודע לו מחבר שלו ממד"א על מה שקרה למתלוננת (ת/24 ש' 35-40); ולאחר מכן סתר עצמו וטען כי הנאשם 1 חזר הביתה "רגיל" ואמר לו ששכח לקנות סיגריות, והוא לא שאל אותו על המתלוננת (שם בש' 43-46, 49-50). לו רצה החוקר להמציא גרסה עבור האב, מדוע שישיב תשובות מתממות ומתחמקות בנוגע לידיעתו של האב, ומדוע לא הפליל את הנאשם 1 בפגיעה במתלוננת?
נוכח האמור, אני מעדיפה את אמרתו של האב במשטרה על פני עדותו לפנינו, ויש בה כדי לחזק את הראיות בנוגע להשתתפות הנאשמים 1 ו-2 באירוע החטיפה.
ההתרשמות מעדויות הנאשמים
אמרותיהם של הנאשמים הובאו בפרוטרוט במסגרת סקירת פרשת ההגנה, ונראה כי עיון באמרות השונות ובהשתלשלות גרסתו של כל אחד מהנאשמים, מדבר בעד עצמו ומעיד כאלף עדים על כך שמדובר באמרות רוויות סתירות ופרכות ובנאשמים שהאמת אינה נר לרגליהם, כך שאין לתת אמון בעדויותיהם המכחישות של הנאשמים לפנינו.
בתמצית אציין, כפי שציינתי אף לעיל (בפרק החיזוקים לעדות המתלוננת), כי הנאשמים 1 ו-5 הכחישו כליל, הן באמרותיהם במשטרה והן בעדויותיהם לפנינו, את המיוחס להם וטענו כי כלל לא היו בזירות האירוע אלא שהו במקום אחר; וכי לאור מכלול הראיות, לרבות עדויותיהם בבית המשפט של הנאשמים 2, 3 ו-4, מדובר בגרסה שקרית, אשר יש בה אף לשמש כסיוע לעדות המתלוננת. הגם שדי בכך כדי להפריך את עדויותיהם של הנאשמים 1 ו-5 לפנינו, הרי שטענות האליבי שלהם אף הופרכו בעדויותיהם של אביהם ושל דודיהם.
לגבי עדותו של הנאשם 5 לפנינו אציין בנוסף, כי היא היתה מופרכת ורצופה סתירות בולטות לעין, כאשר די לקרוא את שהובא בפירוט לעיל כדי לקבוע כי היא אינה אמינה. ניתן לראות כי כמעט בכל תשובה שהשיב, הנאשם 5 סתר את תשובתו הקודמת, והוא סתר עצמו פעמים רבות בעיקר בכל הנוגע למה שהתרחש מאז האירוע ועד מעצרו, ולשאלה האם ידע או לא ידע שהמשטרה מחפשת אותו, שאחיו עצור, או אפילו שהמתלוננת ברחה מן הבית ונדקרה. גרסתו המופרכת ומלאת הסתירות בעניין זה, מצטרפת ומתיישבת עם דבריו של אביו, כי הנאשם 5 ברח מהבית לאחר האירוע. בריחתו והסתתרותו של הנאשם 5, מאז האירוע ועד למעצרו כחמישה חודשים לאחר מכן, כשהוא יודע שאחיו ובני דודו נעצרו בחשד למעורבות בדקירתה של אחותו, היא התנהגות מפלילה, אשר יש בה כשלעצמה לחזק את ראיות התביעה, בעיקר מקום בו הנאשם 5 לא הצליח לתת לה כל הסבר סביר.
לגבי הנאשמים 2 ו-3, הרי שעדותם לפנינו, שבמהלכה אישרו באופן כללי את נוכחותם באירוע וחיזקו את עדות המתלוננת לגבי השתלשלות העניינים (הגם שהכחישו כל ידיעה על עבירה שבוצעה באירוע, וכל פרט שיש בו כדי להפלילם), היתה עדות כבושה לחלוטין. בגרסאותיהם במשטרה טענו הנאשמים 2 ו-3 בתוקף, כי כלל לא היו באירוע, מסרו גרסאות אליבי, ואף הביאו עדי אליבי, שלגבי חלקם כיום אין חולק כי שיקרו במשטרה (ראו ת/23, ת/27, ת/28, ת/29 ת/14, ועדויותיהם של עדי תביעה 15, 16, 17, 19).
רק במסגרת עדויותיהם לפנינו, העלו הנאשמים 2 ו-3 לראשונה את הטענה כי שיקרו בחקירותיהם במשטרה מאחר שאוימו ע"י שוטרים לאחר מעצרם, ולכן לא שיתפו פעולה. הנאשם 2 טען כי החוקר שי מלול איים עליו שאם לא ימסור שמות הוא יכניס אותו לשנים רבות לכלא, ואף שלח בלשים שיכו אותו כדי שיודה; ונאשם 3 טען כי קצין הבילוש איים עליו שאם לא יודה יפגע בו, וגם החוקר שי מלול הלחיץ אותו בחקירות. טענות אלו לא הוטחו בפני החוקר שי מלול, אשר נחקר ארוכות ע"י ההגנה, וכאמור עלו לראשונה רק בעת עדויות הנאשמים לפנינו, ודי בכך כדי לדחותן. יתרה מכך, מדובר בטענה שאין בה הגיון, שהרי לטענת הנאשמים 2 ו-3 הם אוימו להודות או למסור שמות של אחרים, אך אין חולק כי לא עשו כן, ואין בכך כדי להסביר מדוע לא סיפרו את ה"אמת" מבחינתם, כי נקלעו לאירוע בלי לדעת על המתרחש, כנהגים בלבד, כפי שסיפרו בעדויותיהם לפנינו.
מעבר לכך שההסבר בדבר סיבת כבישת הגרסה אינו אמין ואינו סביר, יש לזכור כי הגרסה הכבושה של הנאשמים 2 ו-3 הגיעה רק בשלב המענה לכתב האישום, לאחר שכל חומר החקירה כבר נחשף לעיניהם והם הבינו שיש ראיות רבות הקושרות אותם לאירוע (כמו למשל כתמי הדם ברכבו של הנאשם 2, גרסת הנאשם 4 במשטרה, מחקרי התקשורת והמצלמות שתיעדו את כלי הרכב); כך שכפירתם כיום רק באותם עניינים הקושרים אותם לביצוע העבירות עצמן, אינה מותירה רושם אמין, ובוודאי שאין בה כדי לכרסם מעדותה הברורה והקוהרנטית של המתלוננת.
בהקשר זה אציין, כי גרסתם החדשה של הנאשמים 3 ו-4 על פניה אינה אמינה, כאשר שניהם באופן תמוה מבקשים מאיתנו להאמין כי הם לא ראו ולא שמעו דבר ממה שהתרחש בנוכחותם או לידם. הנאשם 2 לגרסתו לא ראה ולא שמע את שהתרחש ליד רכבו בשמורת פורה, כשהוא יושב ברכב במושב הנהג, כאשר לפי גרסת המתלוננת, דקירתה התבצעה ממש ליד הרכב; וגם לפני כן, כשהמתלוננת לגרסתו ביקשה ממנו שידבר עם אחיה, הוא פטר אותה בכך שידברו ביניהם, לכאורה מבלי שידע או שאל על מה הוא בכלל צריך לשוחח עמם. הנאשם 3 לגרסתו נהג ברכב הטויוטה, עשה פרסה וראה את הנאשמים 1 ו-4 רצים מהרכב, אך באורח פלא הוא לא זוכר האם המתלוננת הוכנסה בכח לרכב, האם הטיחו את ראשה ברכב, והאם היא בכתה או צעקה בעת הנסיעה. זאת ועוד, כפי שתואר לעיל, ממחקרי התקשורת עולה כי גרסתו של הנאשם 3 לפיה הוא נקלע באקראי לאירוע אינה נכונה, והוא השתתף בחיפושים אחר המתלוננת עוד קודם לאירוע.
יתרה מכך, עצם העובדה שהנאשמים 2 ו-3 מסרו תחילה גרסה שקרית לחלוטין, עמדו עליה ואף ביקשו להציג ראיות לחיזוקה, מעידה על רמת מהימנותם הנמוכה, ועל כך שהם לא בוחלים בשקר, כך שלא ניתן לסמוך על עדויותיהם בחלקים שבהם הם מרחיקים עצמם ממעורבות פלילית באירוע. מכאן, שמעבר לפרטים שסיפרו בעדויותיהם לפנינו, אשר יש בהם לתמוך בעדות המתלוננת (וכאמור אף נתמכים בראיות נוספות), לא מצאתי כי מדובר בעדויות אמינות.
אשר לנאשם 4, הוא אמנם היה היחיד שמלכתחילה אישר בצורה כזו או אחרת את אירוע החטיפה, אך גם בגרסתו חלו תמורות לא מועטות, כאשר באמרותיו במשטרה הוא הרחיק עצמו ככל שניתן מהאירוע, טען כי כלל לא ירד מרכב הטויוטה, כי הנאשם 1 הוא זה שתקף את המתלוננת והטיח את ראשה ברכב, ואף טען כי לא המשיך בנסיעה עם הנאשמים 1 ו-4 והמתלוננת אלא ירד בביתו; ואילו בעדותו לפנינו, טען כי הנאשם 1 לא עשה דבר, וכי הוא עצמו רדף אחר המתלוננת ותפס אותה, אך שלל כל אלימות כלפיה.
עיון באמרותיו השונות של הנאשם 4 במשטרה, מעלה כי הוא הסתבך בשקרים ובסתירות בנסיונו להרחיק עצמו מהאירוע, גם בנושאים שוליים יחסית כמו האופן בו הגיע לביתו מהבסיס, טענתו שנסע עם חבר לקניות, הסיבה לאיכון הטלפון שלו באזור האירוע, או יחסיו עם הנאשם 1 (לגביו טען בחקירה כי הם מסוכסכים מזה שנים, ואילו בעדותו לפנינו התברר כי הנאשם 1 גר אצלו במועד האירוע). הרושם העיקרי שעלה מאמרותיו השונות הוא שנאשם 4 שינה את גרסתו כל אימת שהוצגו בפניו ראיות שיש בהן כדי לסבכו; וגם לגביו נחקרו עדים על מנת לבדוק את גרסת האליבי השקרית שמסר (ראו ת/42, ת/80).
בעדותו לפנינו "לקה" הנאשם 4 באובדן זכרון, והרבה לטעון כי אינו זוכר את שהתרחש מאחר שהיה שתוי, או שלא ראה ולא שמע דברים מאחר שהיה עסוק בטלפון; ועדותו היתה מתממת, תוך שניכר מאמצו להרחיק את עצמו ואת האחרים מביצוע עבירות. במסגרת זו הנאשם 4 אף חזר בו מהטענה שמי מהם הטיח את ראשה של המתלוננת ברכב (כפי שהמתלוננת העידה, וכפי שעלה אף מעדותו של עד הראיה האובייקטיבי יונס), ומהטענה שהמתלוננת בכתה וצעקה, והוא אמר לה לסתום את הפה. כפי שציינתי קודם לכן, טענת הנאשם 4 בעדותו לפנינו, כי החוקר הכניס לו מילים לפה אינה מתיישבת עם העולה מתיעוד חקירותיו, שם הוא נראה מספר את הדברים באופן שוטף וללא כל רמז מצד החוקר. גם הנאשם 4, בדומה לנאשמים 2 ו-3, טען לראשונה בעדותו לפנינו, כי במהלך החקירה הוכה ע"י שוטרים ואוים ע"י החוקר מלול, טענה אשר לא בא זכרה קודם לכן, ולא הוטחה בפני מי מהשוטרים. זאת ועוד, כפי שתואר לעיל, גם בעניינו של הנאשם 4 עולה ממחקרי התקשורת, כי גרסתו לפיה הוא נקלע באקראי לאירוע אינה נכונה, והוא השתתף בחיפושים אחר המתלוננת עוד קודם לאירוע.
בעדותו לפנינו הנאשם 4 אף התייחס בקלות ראש לנושא שקריו בחקירה, כאשר השיב לשאלות התובעת "שיקרתי מה הבעיה?" ולאחר מכן אמר שעשה זאת כי "בא לי לשקר" (עמ' 1019), והדבר מעיד על כך שקשה מאד לסמוך על דבריו.
נוכח כל האמור, גם בעניינו של הנאשם 4 לא ניתן לסמוך על גרסתו המצמצמת, מעבר לאותם פרטים שמסר בעדותו לפנינו ובאמרתו במשטרה, אשר יש בהם לתמוך בעדות המתלוננת.
סיכום ביניים – המצב הראייתי
לאור כל האמור לעיל, משמצאתי את גרסת המתלוננת אמינה, לאור הראיות הרבות הנוספות שפורטו לעיל, ומשלא נתתי אמון בגרסאות המכחישות של הנאשמים, אני קובעת כי הוכח לפנינו, מעבר לכל ספק סביר, כי האירועים התרחשו כמפורט להלן.
עוד קודם לאירועים המתוארים בכתב האישום, אורח חייה של המתלוננת, נערה כבת 17 מחברה מסורתית, לא נשא חן בעיני בני משפחתה, שכן היא נהגה לשוחח עם בנים, השתמשה ב"אינסטגרם", "מרדה" ולא התנהגה כמצופה ממנה; והיא חוותה אלימות ואיומים מצד בני משפחתה. מספר ימים לפני יום האירוע, 1.5.23, המתלוננת עזבה את בית משפחתה ( XXX משפט נמחק XXX ), ועברה להתגורר עם חברתה ג' בדירה בבאר שבע. בני משפחתה של המתלוננת כעסו וחיפשו אחריה, והמתלוננת אשר לא רצתה כי ימצאו אותה, החליפה ביום 29.4.23 את כרטיס הסים בטלפון שלה.
במסגרת הנסיונות לאתר את המתלוננת, ניסו הנאשמים 1 ו-4 להשיגה במספר הטלפון החדש, אותו מסרה לאשת הדוד שלה, בעת שביקשה ממנה להביא לה בגדים. ביום 1.5.23 אחר הצהרים הנאשמים 1, 3 ו-4 הגיעו לבאר שבע ברכב הג'טה, וחנו בסמוך לדירה בה התגוררה. בשלב זה הנאשם 1 שוחח עם המתלוננת באמצעות הטלפון הנייד של הנאשם 4, וניסה לברר היכן היא נמצאת, ומשהיא הבינה כי הוא משקר לה, אמרה לו בכזב כי היא בטבריה; בנוסף, כאשר המתלוננת הסבירה לנאשם 1 מדוע עזבה את הבית הוא אמר בתגובה ש"היום תהיה מלחמה".
מאוחר יותר, בסמוך לשעה 22:23 הגיעו הנאשמים 1, 3 ו-4 ברכב הטויוטה לקרבת הדירה בה התגוררה המתלוננת, ובעת נסיעתם ראו את המתלוננת שהמתינה ברחוב סמוך למכרו של ידידה אמיר. הנאשם 3 שנהג ברכב ביצע פניית פרסה לכיוונה ועצר את הרכב, הנאשמים 1 ו-4 יצאו מהרכב, רדפו אחריה, תפסו אותה, הכו אותה, הובילו אותה אל הרכב, ולאחר שנאשם 3 פתח עבורם את דלתות הרכב, הם הכניסו את המתלוננת בכח ותוך שימוש באלימות למושב האחורי ברכב, לרבות הטחת ראשה ברכב ע"י הנאשם 4, כל זאת למרות התנגדותה. הנאשם 4 התיישב ליד המתלוננת ונעל את הדלת, הנאשמים 1 ו-4 נטלו ממנה את התיק והטלפון הנייד, וכשהיא בכתה וניסתה להסביר מדוע ברחה מהבית, הנאשמים 1 ו-4 הורו לה לשתוק.
דקות ספורות לאחר מכן, סמוך לשעה 22:30, התקשרה ר' אחותה של המתלוננת לא' חברתה של המתלוננת, ודיווחה לה שאחיה חטפו את המתלוננת ועומדים להרוג אותה, שהיא התקשרה לנאשם 1 ושמעה את המתלוננת בוכה ברקע, וביקשה מא' להתקשר למשטרה; וא' אכן דיווחה על האירוע למשטרה כבר בשעה 22:32, ובהמשך מסרה את שמו ואת מספר הטלפון של הנאשם 1.
הנאשמים 1, 3 ו-4 נסעו עם המתלוננת לעיר מגוריהם, שם הסתובבו מעט עם הרכב, כשבמהלך הנסיעה הנאשמים 1 ו-3 התקשרו לנאשם 2 לברר היכן הוא ונאשם 5 נמצאים; ונאשם 1 קיבל גם שיחות טלפון מבני משפחה אחרים, ולאחר שנאמר להם לא להביאה הביתה, השלושה נסעו לכיוון בית קמה ושמורת פורה, כשנאשם 1 מתאם טלפונית עם הנאשם 2 את הגעתו יחד עם הנאשם 5 למקום. כשהגיעו לאזור בית קמה, נערכו עוד שיחות טלפון בין הנאשמים 1 ו-3 לנאשם 2 לצורך תיאום הגעתם למקום, עד שלמקום הגיעו הנאשמים 2 ו-5 ברכב הג'טה. הנאשם 1 הורה למתלוננת לעבור לרכב הג'טה, לקח אותה לשם ונכנס יחד איתה לרכב הג'טה שבו היו נאשמים 2 ו- 5, ובשלב זה הנאשמים 3 ו-4 עזבו את המקום ברכב הטויוטה.
הנאשמים 1, 2 ו-5 הסיעו את המתלוננת לתוך שטח שמורת פורה, שם יצאו מרכב הג'טה, בהותירם את המתלוננת בתוכו כשהוא סגור; נעמדו ליד תא המטען של הרכב והתווכחו מי ידקור את המתלוננת, כאשר הנאשמים 2 ו-5 אמרו לנאשם 1 שהוא צריך לדקור את המתלוננת, והוא בתחילה שאל למה שהוא ידקור אותה ולא מי מהם, אך לבסוף הסכים. בהמשך, הנאשם 2 חזר והתיישב ברכב, והמתלוננת ביקשה ממנו לדבר עם הנאשמים 1 ו-5 ולשכנע אותם שלא יעשו לה כלום, אך הוא השיב כי הוא לא מתערב, באמרו "את ואחים שלך תדברו ותעשו מה שאתם רוצים". כאשר הנאשם 1 חזר לרכב, המתלוננת ביקשה ממנו לאפשר לה לדבר עם אביהם, אך הוא אמר שהאב אינו מעוניין לדבר עמה.
בהמשך, הנאשם 5 הגיע לרכב, נטל חפץ מדלת הרכב ומסר אותו לנאשם 1. באמרת אגב יוער, כי המתלוננת תיארה את החפץ אותו נטל הנאשם 5 מהרכב כסכין, וציירה את שראתה ממנו, בצורת משולש, אותו תיארה כ"שפיץ" או החוד של הסכין. מאחר שהחפץ לא נתפס והמתלוננת ראתה את החוד בלבד, הרי שטיב החפץ לא הוברר דיו. עם זאת, כפי שציינתי לעיל, מאופי החבלות שנגרמו בצווארה של המתלוננת, ניתן ללמוד כי הן נגרמו ע"י חפץ חד שאורכו מספיק על מנת לחצות את רוחב הצוואר; והגם שחפץ מעין זה נכנס גם הוא לגדר הגדרת "סכין" שבסעיף 184 לחוק העונשין, הוא ייקרא מעתה "החפץ החד".
הנאשם 5 נטל את החפץ החד, ניגש אל המתלוננת, משך אותה אל מחוץ לרכב, דחף אותה אל הקרקע בסמוך לרכב, כשהיא שוכבת על צד ימין של גופה, דרך באמצעות רגלו על ראשה ואמר לנאשם 1 "יאללה, בוא תדקור אותה". הנאשם 1 ניגש אל המתלוננת, ודקר אותה באמצעות החפץ החד בצווארה, כך שהכניסו מצד שמאל של צווארה והחדירו בכח עד שעבר לצד השני, נטל את החפץ החד עמו וחזר לרכב. הנאשם 5 נותר לעמוד ליד המתלוננת, ואמר לנאשם 1 "חכה, אני רוצה לבדוק האם היא חיה או מתה"; המתלוננת עצמה חלקית את עיניה והעמידה פני מתה, ונאשם 5 בעט ברגלה כדי לבדוק אם היא מתה, לאחר מכן צילם אותה, ואז נכנס לרכב והשלושה נסעו מהמקום, כשהם מותירים את המתלוננת מדממת על הקרקע בשטח.
המתלוננת המתינה זמן מה, ולאחר שהתקשתה ללכת על רגליה וחשה כי פלג גופה הימני מוגבל, הורידה את מעילה בעזרת שיניה והותירה אותו בזירת האירוע; ואז גררה עצמה כשהיא יושבת על ישבנה ומושכת עצמה באמצעות ידה השמאלית, עד הגיעה אל הכביש הישן המוביל מבית קמה לשמורת פורה, שם נעמדה על רגליה, והלכה עד הגיעה לרכבו של העד אשרף, שישב ברכבו החונה במקום, וביקשה שיתקשר למשטרה. בעקבות פנייתו של העד אשרף למוקד 100, הגיעו למקום כוחות משטרה ומד"א, והמתלוננת הובהלה לבית החולים "סורוקה".
עם הגעת המתלוננת לבית החולים נמצאו על גופה פצעי דקירה בצוואר משני צדיו עם דמם דיפוזי מקומי קל, ופצע דקירה בכתף ימין ללא דמם פעיל; כאשר בבדיקות דימות שנערכו בהמשך נמצא, כי מדובר בפצע דקירה אשר גרם לכניסת אויר לתוך התעלה הספינלית בחלקו האחורי של הצוואר, ובהמשך להצטברות גדולה של נוזל תת עורי ברקמות הרכות של חלקו האחורי של הצוואר, באופן שחצה דרך השרירים האחוריים של הצוואר בין חוליות C2-C3 לשק התקאלי וחוט השדרה וגרם לקרע בדורה (הקרום החיצוני של חוט השדרה).
המתלוננת פונתה במצב בינוני ויציב לחדר טראומה, והחתכים נסגרו תחילה בסיכות, אך בהמשך, לאחר שהועברה לאשפוז במחלקת נוירוכירורגיה בשל חשד לפגיעה נוירולוגית עקב חולשה בפלג גופה הימני, היא עברה ניתוח בהרדמה מלאה. המתלוננת אושפזה למשך כשלושה שבועות, ושוחררה מאשפוז עם המלצה לסיוע והשגחה ולשיקום במסגרת ריפוי בעיסוק במסגרת רב מקצועית, כאשר גם חודשים לאחר מכן דיווחה כי היא סובלת מכאבים ביד ובצוואר, מתחושת נימול בידיים, ברגליים ובגב.
יצוין, כי המאשימה טענה בכתב האישום ובסיכומיה, כי הנאשמים קשרו קשר לחטוף את המתלוננת ולגרום למותה, וכי הם פעלו כמבצעים בצוותא בביצוע העבירות. לעניין קשירת הקשר לא הוצגו לפנינו ראיות ישירות, והמאשימה ביקשה ללמוד על כך ממכלול הראיות שהובאו; ועל כן שאלה זו תבחן קונקרטית לגבי כל אחד מהנאשמים במסגרת בחינת הפן המשפטי ושאלת הביצוע בצוותא.
המצב המשפטי
כאמור, הנאשמים כולם הואשמו בביצוע בצוותא חדא של העבירות הבאות: נסיון לרצח, חטיפה לשם רצח או סחיטה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והסתייעות ברכב לפשע. להלן אבחן בעניינו של כל אחד מהנאשמים, האם המאשימה הצליחה להוכיח את יסודות העבירות שיוחסו להם.
הנאשם 1
עבירה של נסיון לרצח
העבירה של נסיון לרצח נקבעה בסעיף 305 לחוק העונשין, הקובע כדלקמן:
"העושה אחת מאלה, דינו - מאסר עשרים שנים:
(1) מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם;
(2) עושה שלא כדין מעשה, או נמנע שלא כדין מעשות מעשה שמחובתו לעשותו, בכוונה לגרום למותו של אדם, והמעשה או המחדל עלולים מטבעם לסכן חיי אדם".
הגם שייחודה של עבירת הנסיון לרצח הוא בהיותה עבירת נסיון עצמאית, הרי שנקבע בפסיקה כי הוראות החלק הכללי לחוק העונשין חלות גם על עבירה זו (ראו למשל ע"פ 3312/19 מדינת ישראל נ' אבו גודה (22.1.23), וע"פ 6731/23 סטרוג נ' מדינת ישראל (16.7.24) (להלן- עניין סטרוג)); ומשכך חלה בענייננו הוראת סעיף 25 לחוק העונשין, המגדירה מהו נסיון:
"אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה".
אם כך, היסוד העובדתי הנדרש לעבירת הנסיון הוא עשיית מעשה שאין בו הכנה בלבד, ובהקשר זה נקבע: "היסוד העובדתי של עבירת הניסיון מחייב אפוא עשיית מעשה שהוא חוליה במעשים המתבצעים לקראת השגת העבירה המושלמת, מעשה היוצא מגדר הכנה ומקדם את המבצע לקראת השלמת העבירה שלביצועה הוא שואף" (ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, נה(4) 501 (2001)‏‏).
אשר ליסוד הנפשי של עבירת הנסיון, הרי שהוא נחלק לשניים: המישור ההכרתי- שבו יש להוכיח את מודעות הנאשם לטיב המעשה ולנסיבותיו, ובעבירות תוצאה גם לאפשרות גרימת התוצאה (כנדרש בסעיף 20(א) לחוק העונשין); והמישור החפצי- ולפיו יש להוכיח הן את הרכיב החפצי הנדרש לעבירה המוגמרת (בענייננו עבירת הרצח), והן כי הוא פעל "במטרה לבצעה" (כאמור בסעיף 25 לחוק העונשין), כלומר כי מטרתו היתה להשלים את העבירה המוגמרת (ראו עניין סטרוג הנ"ל)).
עובר לכניסתו לתוקף של תיקון 137 לחוק העונשין (ביום 10.7.19), שעיגן את הרפורמה בעבירות ההמתה, הרכיב החפצי שהיה על המאשימה להוכיח בעבירת הנסיון לרצח היה כוונה תחילה. ואולם, לאחר כניסתה לתוקף של הרפורמה, שבמסגרתה נקבע מדרג לעבירות הרצח, ולצד העבירה של רצח בנסיבות מחמירות (שבחלקה חופף לעבירת הרצח בכוונה תחילה) התווספה עבירה של רצח בכוונה או באדישות; נקבע כי הרכיב החפצי שיש להוכיח בעבירת הנסיון לרצח הוא כוונת קטילה בלבד. וכך הובאו הדברים בע"פ 5922/22 קוזלוב נ' מדינת ישראל (13.8.23):
"המסקנה העולה מהדברים היא אפוא כי כיום, לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה, קיימת עבירה אחת, כוללת, לעבירת הניסיון לרצח שבוצעה בכוונת קטילה, בין אם בכוונה רגילה בין אם בכוונה תחילה. עם זאת, אין משמעות הדברים היא כי אין לייחס עוד משקל לטיב הכוונה המיוחסת לנאשם או לתוצאה שנגרמה ממעשיו; שיקולים אלו נדרשים בעת קביעת מתחם העונש לנאשם...".
אשר לרכיב של כוונת קטילה או מטרה להמית, הנדרש כיום לצורך הוכחת עבירת הנסיון לרצח, נקבע כי הוא חופף למונח "החלטה להמית", שעל פי הדין שקדם לתיקון 137 לחוק העונשין היה אחד מיסודות ה"כוונה תחילה". ולגבי יסוד ההחלטה להמית, נקבע כי יש להוכיח כי הנאשם צפה את האפשרות שתתרחש התוצאה הקטלנית, וכי הוא חפץ בהתקיימותה של אותה תוצאה (ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל (15.12.15)‏ (להלן- עניין פלוני).
נוכח הקושי להתחקות אחר נבכי נפשו של האדם, כאשר לא תמיד ניתן להוכיח בראיות ישירות את מחשבתו הסובייקטיבית של הנאשם, פותחה בפסיקה "חזקת הכוונה", ולפיה חזקה על אדם כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. בע"פ 8577/22 יפימוב נ' מדינת ישראל (21.4.24) (להלן- עניין יפימוב) הוגדרה החזקה ככלי ראייתי, בעזרתו בוחן בית המשפט נסיבות אובייקטיביות שיש בהן כדי ללמד על הלך נפשו של נאשם, ובין היתר נקבע:
"חזקה זו היא חזקה עובדתית-ראייתית, שלפיה אדם בר-דעת הפועל מרצון חופשי מתכוון להביא לתוצאות הטבעיות של מעשהו. החזקה מבוססת על כך שלפי ניסיון החיים, אדם הנוקט בקו התנהגות מסוים חזקה כי התכוון לתוצאות הנובעות, באופן טבעי ובהסתברות גבוהה, מהתנהגותו זו. בחזקה זו בית המשפט עושה שימוש במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע, על מנת להקים חזקה בדבר רצונו של הנאשם...".
בעניין פלוני נקבע בהקשר זה, כי "חזקת הכוונה בעבירת הרצח, מבטאת את התובנה, לפיה 'מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו'... חזקה זו יפה גם לעבירת הניסיון לרצח, ככל שהמעשה שנעשה, עשוי היה, לפי טיבו וטבעו, לגרום לתוצאה הקטלנית - כאשר, מסיבות שאינן תלויות בנאשם, נמנעה תוצאה זו. על כן, גם בעבירת הניסיון לרצח מוחזק הנאשם כמי שקיננה בליבו הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו".
עוד נקבע, כי חזקת הכוונה איננה חזקה חלוטה, והנאשם יכול לסתור אותה בדרך של הבאת ראיות, מתן הסבר מתקבל על הדעת למעשיו, או הצגת מסקנה חלופית מסתברת לעולה מהחזקה, באופן שיעורר ספק סביר באשר לכוונתו. רק מקום בו הנאשם אינו מצליח לעורר ספק סביר בדבר כוונתו, החזקה הופכת לחלוטה (ראו עניין פלוני ועניין יפימוב הנ"ל).
על מנת לסייע לבית המשפט להכריע בשאלת התקיימותה של חזקת הכוונה לשם הוכחת יסוד ההחלטה להמית, גובשו בפסיקה מספר מבחני עזר, מהם ניתן ללמוד הן על צפיית האפשרות להתרחשות של התוצאה הקטלנית, והן על שאיפתו של הנאשם למימוש התוצאה הקטלנית. במסגרת אותם מבחני עזר נבחנות נסיבות האירוע השונות ובין היתר: אופן ביצוע נסיון הרצח; האמצעי ששימש לביצוע העבירה; מיקום הפגיעה בגוף הקורבן, מספר הפגיעות, טיבן ועוצמתן; אמירות קודמות של הנאשם; והתנהגותו לפני האירוע ואחריו, כגון המלטות מהזירה והעדר נסיון להזעיק עזרה (ראו למשל עניין יפימוב, ע"פ 3647/15 אלעאסם נ' מדינת ישראל (29.3.17); ע"פ 8686/15 גריבוב נ' מדינת ישראל (3.10.17), ע"פ 4523/14 חלילי נ' מדינת ישראל (20.1.16)).
מכאן לבחינת עניינו של הנאשם 1.
אשר ליסוד העובדתי, הוכח כי הנאשמים 1, 2 ו-5 הסיעו את המתלוננת לאזור מבודד, שם לאחר שהתווכחו ביניהם מי ידקור את המתלוננת, הנאשם 5 הפילה אל הקרקע, ובעודו דורך על ראשה, הנאשם 1 דקר אותה באמצעות חפץ חד בצווארה, דקירה חודרת שעברה מצד שמאל של צווארה לצד ימין. מיד בהמשך לכך חזר הנאשם 1 והתיישב ברכב. יתרה מכך, לאחר הדקירה ולאחר שנאשם 1 חזר לרכב, הנאשם 5 בעט ברגלה, תוך שהוא אומר לנאשם 1 שהוא רוצה לבדוק אם היא מתה; והשלושה עזבו את המקום כשהם מותירים את המתלוננת בשטח מתבוססת בדמה.
מעשים אלו, ובעיקר דקירתה של המתלוננת בצווארה ע"י הנאשם 1, הם מעשים אשר בבירור יצאו מגדר פעולות הכנה, ומהווים חוליות בשרשרת המעשים שנועדו להביא בסופו של דבר לביצועה של העבירה המוגמרת – רצח המתלוננת.
גם היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הנסיון לרצח הוכח לגבי הנאשם 1. מבחינת המישור ההכרתי, לא יכול להיות ספק בכך שנאשם 1 היה מודע לטיב המעשה, לנסיבותיו ולאפשרות גרימת תוצאה קטלנית. מדובר באירוע מתוכנן שהחל בחטיפת המתלוננת מהרחוב, שיחות טלפון רבות עם בני המשפחה, הבאתה למקום מבודד, ולאחר מכן אותו ויכוח בין הנאשמים מחוץ לרכב לגבי מי מהם ידקור אותה והסכמתו של הנאשם 1 לעשות זאת. מעבר לדקירתה של המתלוננת בצווארה, הנאשמים כאמור הותירו את המתלוננת פצועה בצווארה בשטח מבודד, מבלי להושיט לה עזרה, וברי כי הנאשם 1 היה מודע לכך שצירוף נסיבות אלו עלול להביא למותה, ולכל הפחות הוא פעל בעצימת עיניים נוכח האמור (סעיף 20(ג) לחוק העונשין). יתרה מכך, דבריו של הנאשם 5 לנאשם 1 מיד לאחר הדקירה, כי הוא רוצה לבדוק אם המתלוננת מתה, מעידים כאלף עדים על מודעותו של הנאשם 1 למעשה ולתוצאותיו המסתברות.
אשר לרכיב החפצי, דהיינו קיומה של כוונת קטילה, הרי שיישום מבחני העזר שנקבעו בפסיקה על ענייננו מוביל למסקנה כי יש להחיל על הנאשם 1 את חזקת הכוונה, דהיינו כי הוא התכוון לתוצאה המסתברת של מעשיו - להביא למותה של המתלוננת. אציין, כי במסגרת הסיכומים טענה ב"כ הנאשמים 1 ו-5, כי על בית המשפט לבחון אפשרות עובדתית חלופית, לפיה הנאשמים לא התכוונו להרוג את המתלוננת, אלא רק לפגוע בה. מעבר לכך שמדובר בטענה אשר הנאשמים עצמם כלל לא העלו בעדויותיהם, לא ניתן לקבלה, שכן כאמור מכלול הנסיבות שיפורטו להלן מעידות על קיומה של כוונת קטילה.
ראשית, הנאשם 1 עשה שימוש בחפץ חד (וגם אם לא מדובר בסכין עדיין מדובר בנשק קר מסוכן), כדי לדקור בעוצמה את המתלוננת בצווארה, אזור חיוני ורגיש המלא בכלי דם גדולים, כאשר ניתן רק לשער מה היה קורה לו הדקירה היתה פוגעת בעורק ראשי בצווארה. מעצם הדקירה המכוונת באזור זה (כשנאשם 5 מצמיד את ראשה של המתלוננת לקרקע), ניתן ללמוד על הכוונה לגרום למותה. המתלוננת אף תיארה את האופן בו בוצעה הדקירה, כאשר הנאשם 1 דקר אותה, ובשלב מסוים הרגישה כי הסכין (כך לדבריה) נתקעה, ונאשם 1 עשה מעין תנועה סיבובית עם ידו והצליח להכניס את הסכין עד לצד השני, תיאור המעיד על נחישותו ועל העוצמה שבה פעל הנאשם 1.
בהקשר זה אציין, כי אינני מקבלת את טענות הסנגורים כי מאחר שהמתלוננת הצליחה לזחול מרחק רב לאחר הדקירה, שבעת הגעת מד"א לא היה לה דימום פעיל ומצבה הוגדר כבינוני, ושפצעי הדקירות נסגרו בבית החולים תחילה בסיכות בלבד, הרי שלא מדובר בנסיון לרצח. כפי שהובא לעיל בהרחבה, טיב החבלה שנגרמה לקורבן (אם בכלל) אינה חלק מיסודות העבירה של נסיון לרצח, והיסוד המרכזי הוא הכוונה להמית. טיב החבלה אמנם יכול לשמש כאחד ממבחני העזר להוכחת חזקת הכוונה, אך אין הכרח כי בפועל תגרם חבלה קשה ומסכנת חיים, ואין מדובר ביסוד שיש בו כדי להחליש את עוצמת הכוונה. מעבר לכך, וכפי שיתואר בדיון לגבי העבירה של חבלה חמורה, לא ניתן להקל ראש בחבלה שנגרמה בפועל למתלוננת, אשר בסופו של דבר הצריכה התערבות ניתוחית ואף עלה חשש לפגיעה שדרתית.
זאת ועוד, ההבדל בין עבירת הרצח לעבירת הנסיון לרצח נעוץ למעשה בהשגת המטרה הקטלנית שבה חפץ הנאשם, ואין בקיומו של מה שכונה בפסיקה "מזל מוסרי" (ראו עניין פלוני הנ"ל) כדי להסיק לגבי קיומה או אי קיומה של כוונת הקטילה. בענייננו, המזל נעוץ בכך שהדקירה שחדרה ועברה את צווארה של המתלוננת מצד לצד לא פגעה בכלי דם גדולים; בכך שבתושייתה ובחוזקה המנטלי של המתלוננת היא הצליחה להעמיד פני מתה "בבדיקה" שערך הנאשם 5, ולגרור עצמה מרחק רב עד הגעתה לאדם שיזעיק עבורה עזרה; בכך שבכלל הצליחה להגיע מהזירה (המצויה בתוך שטח המשתרע על קילומטרים רבים, שקל מאד ללכת בו לאיבוד, כעולה מסרטון השחזור ת/1) לכביש הישן; ובכך שבשעת לילה מאוחרת נתקלה בעד אשרף שחנה במקרה במקום.
אינני מקבלת אף את הטענות כי בהעדר חוות דעת של רופא משפטי לא ניתן לקבוע באיזה כלי נעשתה הדקירה, וכאמור, מעדותה של המתלוננת ומאופי החבלות שנגרמו לה כעולה מהמסמכים הרפואיים, ניתן ללמוד כי מדובר בכלי חד, חזק וארוך דיו כדי לחצות את צווארה מצד לצד דרך השרירים האחוריים של הצוואר ובין החוליות.
שנית, לאחר דקירתה של המתלוננת ובעוד הנאשם 1 נכנס לרכב וקרא לנאשם 5 לבוא, הנאשם 5 אמר לו כי הוא רוצה לוודא שהיא מתה, בעט ברגלה ואף צילם אותה, כשהיא נאלצת להעמיד פני מתה ובכך למנוע את התרחשות התוצאה הקטלנית שהנאשמים היו נחושים להשיגה. מדובר בראיה משמעותית, שאף חורגת ממבחני העזר להוכחת חזקת הכוונה, ויכולה לשמש כראיה עצמאית להוכחת כוונת הנאשמים, הן הנאשם 5 שאמר ועשה את הדברים, והן הנאשמים 1 ו-2 ששמעו אותו.
שלישית, הדקירה בוצעה בלב שטח פתוח ומבודד, בשעת לילה מאוחרת, כאשר לאחריה הנאשמים 1, 2 ו-5 עזבו את המקום, והותירו את המתלוננת פצועה, שרועה על הארץ ומתבוססת בדמה, ולא הושיטו לה עזרה; זאת לאחר שאף לקחו ממנה את הטלפון הנייד, כך שהיא לא יכלה להזעיק עזרה בעצמה. כאמור, לולא תושיית המתלוננת אשר גררה עצמה לכביש הראשי שם פגשה את העד אשרף שהזעיק את שירותי ההצלה, יתכן והאירוע היה מסתיים באופן טראגי.
מכל האמור עולה, כי חזקת הכוונה ולפיה הנאשם 1 התכוון לגרום למותה של המתלוננת, התוצאה המסתברת של מעשיו, מתקיימת בעניינו. למרות זאת, הנאשם 1 לא סיפק כל הסבר אחר מניח את הדעת לאמור, ולא הביא כל ראיה שיש בה לסתור את החזקה, אלא מסר גרסה שקרית ולפיה כלל לא נכח במקום. מכאן שנאשם 1 לא הצליח לעורר ספק בדבר כוונתו לרצוח את המתלוננת, כך שהחזקה הופכת חלוטה.
נוכח כל האמור, מצאתי כי הוכחו לגבי הנאשם 1 כל יסודות העבירה של נסיון לרצח, מעבר לספק סביר.
עבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה
עניינו של סימן ז' בפרק י' לחוק העונשין, הוא פגיעה בחירות. סעיף 369 הפותח את סימן ז' מגדיר מהי חטיפה, ואילו סעיפים 371, 372, 374 ו-374א קובעים עבירות חטיפה למטרות שונות, אשר לצדן נקבעו עונשים חמורים יותר באופן משמעותי.
סעיף 369 לחוק העונשין, המגדיר את עבירת החטיפה הבסיסית, קובע:
"הכופה אדם בכוח או באיומים או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה, ודינו - מאסר עשר שנים".
סעיף 372 לחוק העונשין, המגדיר את העבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה, בה מואשמים הנאשמים בענייננו, קובע:
"החוטף אדם כדי לרצחו או כדי להעמידו בסכנת רצח, או חוטף אדם כדי לסחוט או לאיים, דינו - מאסר עשרים שנים".
מבחינה מהותית, סעיף 372 לחוק העונשין מעגן בתוכו את יסוד החטיפה, הקבוע בעבירת החטיפה הבסיסית, שמהותו היא שלילת חירותו של אדם (ראו ע"פ 7365/00 פרחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 151). בנוגע ליסודות העבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה, נקבע בע"פ 7215/23 מדינת ישראל נ' אלגלאוי (10.10.24) (להלן- עניין אלגלאוי), כדלקמן:
"היסוד הראשון של העבירה, יסוד החטיפה, משותף לעבירת החטיפה הבסיסית הנמצאת בסעיף 369 לחוק. יסוד זה מתייחס לשלילת החירות של האדם... אשר אפשר שתבוצע בכוח, באיומים או בפיתוי... הוכחת חטיפה, כשלעצמה, תוביל כאמור להרשעה בעבירת החטיפה הבסיסית, הנושאת עונש של 10 שנות מאסר. אולם, כדי להיכלל בגדרי עבירת החטיפה לשם רצח, הנושאת עונש כפול מהעונש על העבירה הבסיסית, התביעה נדרשת להוכיח גם כי החטיפה בוצעה מתוך מטרה לרצוח או לסחוט את הקורבן... היבט זה עוסק ביסוד הנפשי של מבצע העבירה, ובזילות שהוא חש ביחס לערך חיי האדם, אשר באה לידי ביטוי בכוונתו לפגוע בחיי הקורבן או לסחוט אותו בדרך אחרת".
(ראו גם ע"פ 7644/17 גראד נ' מדינת ישראל (21.10.18), וע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (4.3.09)).
בענייננו, הוכח כי הנאשם 1 היה יחד עם הנאשמים 3 ו-4 ברכב הטויוטה, בעת שנסעו בקרבת הדירה בה התגוררה המתלוננת, כי הם הבחינו במתלוננת בעת שהיתה ברחוב, עצרו את הרכב ואז הנאשמים 1 ו-4 יצאו מהרכב ורדפו אחריה עד שתפסו אותה, הכו אותה, והכניסו אותה בכח למושב האחורי של הרכב; כל זאת תוך שהמתלוננת מתנגדת, מניעה את ראשה וידיה, ולשם התגברות על התנגדותה, הנאשם 4 הטיח את ראשה ברכב, ולדבריה אף עשה משהו עם כפתור שליד הדלת על מנת שהיא לא תוכל לפתוח את הדלת מבפנים. הנאשמים 1 ו-4 נטלו את הטלפון הנייד של המתלוננת, אמרו לה לשתוק והסיעו אותה מהמקום בו היתה, תחילה לעיר מגוריה ולאחר מכן לאזור בית קמה - שמורת פורה. תפקידו של הנאשם 1 לא הסתיים בכך, והוא אף העביר את המתלוננת לרכב הג'טה בו הגיעו הנאשמים 2 ו-5, והם המשיכו והסיעו אותה לתוך השטח.
מכל האמור עולה, כי הוכח שחירותה של המתלוננת נשללה כתוצאה מלקיחתה בכח ובאלימות מהמקום בו שהתה למקום אחר, כשלא היה באפשרותה לעזוב את המקום; ועל כן מתקיים בעניינו של הנאשם 1 היסוד העובדתי של עבירת החטיפה.
גם היסוד הנפשי הקבוע בסעיף 372 לחוק העונשין מתקיים בעניינו של הנאשם 1, שכן הוכח כי מטרת חטיפתה של המתלוננת על ידו היתה כדי לרצוח אותה. כפי שפירטתי לעיל בהרחבה, הוכחה בעניינו של הנאשם 1 הכוונה להמית את המתלוננת, ובעניין אלגלאוי צוין, כי היסוד החפצי של כוונה להמית משותף לעבירות של נסיון לרצח וחטיפה לשם רצח (ראו בהקשר זה גם ע"פ 8457/15 מדינת ישראל נ' ווזווז (1.11.18)‏‏ (להלן- עניין ווזווז)). כלומר, במקרה זה אחריתו של האירוע מעידה על תחילתו, וניתן ללמוד מהנסיון לרצוח את המתלוננת, דקירתה בצוואר במקום מבודד בשעת לילה מאוחרת, ונטישתה שם על ידי הנאשמים 1, 2 ו-5 בעודה מדממת, כי זו היתה כוונתם עוד בעת שהכניסו אותה לתוך שמורת פורה; ועל כך אף מעידה השיחה שערכו הנאשמים 1, 2 ו-5 מחוץ לרכב, מיד כשעצרו את הרכב בתוככי השטח, שבה התווכחו ביניהם מי ידקור את המתלוננת.
מכלול הראיות בתיק מעלה, כי הכוונה לרצוח את המתלוננת התגבשה אצל הנאשם 1 עוד קודם לאירוע הדקירה עצמו, ובהקשר זה אציין כי הוכח שנאשם 1 חיפש את המתלוננת עוד טרם אירוע החטיפה; וכי דקות ספורות לאחר העלאתה של המתלוננת לרכב, האחות ר' כבר סיפרה לא' כי האחים שלה חטפו את המתלוננת והם עומדים להרוג אותה, שהיא שוחחה עם הנאשם 1 ושמעה את המתלוננת בוכה ברכב, ואף שמעה בבית את הוריה ואחיה משוחחים על כך שהולכים לחטוף את המתלוננת ולהרוג אותה. בנוסף, סיפרה המתלוננת על שיחות הטלפון הרבות שנערכו בעת שהיתה ברכב הטויוטה, הן עם בני משפחה, חלקם אמרו לנאשם 1 לא להביא אותה הביתה, והן עם הנאשמים 2 ו-5, תוך תיאום המפגש ביניהם. כל אלו מעידים על קיומו של תכנון מוקדם, ודווקא בגלל שהדברים לא נאמרו מפורשות בשיחות התיאום הטלפוניות שנערכו בין הנאשם 1 לבין הנאשמים 2 ו-5 (כפי שטענה המתלוננת עצמה) ומאחר שדובר בשיחות קצרות, ברור כי היה תכנון מראש שכלל לפחות את הנאשמים 1, 2 ו-5, אשר מיד לאחר החבירה ביניהם נסעו לשטח וביצעו את העבירה.
אציין, כי גם אם הכוונה לרצוח את המתלוננת לא התגבשה אצל הנאשם 1 בעת העלאתה של המתלוננת לרכב בבאר שבע, אלא רק במהלך הנסיעה, מה שיכול להסביר את הנסיעה תחילה לעיר מגורי המשפחה, עד שנאמר לנאשם 1 לא להביא את המתלוננת הביתה, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי כי הוכחה בעניינו של הנאשם 1 העבירה של חטיפה לשם רצח.
עבירת החטיפה לא הסתיימה ברגע שהמתלוננת הועלתה לרכב הטויוטה, מדובר בעבירה נמשכת, אשר ממשיכה להתקיים כל עוד לא הסתיימה שלילת החירות של הקורבן (ראו ע"פ 4391/03 אבו ריא נ' מדינת ישראל, ס(3) 520 (2005)). הנאשמים המשיכו והסיעו את המתלוננת ממקום למקום, בניגוד לרצונה, ובשום שלב של הנסיעה לא ניתנה לה החירות לעזוב את הרכב או ללכת לאן שהיא רוצה.
בהקשר זה אציין, כי כבר נקבע בנוגע ל"עקרון הסימולטניות" במשפט הפלילי, על פיו נדרש כי היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הקבועים לעבירה יתקיימו בעת ובעונה אחת, כי הוא לא יחול כאשר מדובר בעבירה נמשכת. וכך נקבע בע"פ 8107/10 עזר נ' מדינת ישראל (9.9.13):
"בהחלט ייתכנו מצבים אשר בהם תבוא דרישת הסימולטניות על סיפוקה, גם אם לא הוכחה בו-זמניות מוחלטת בין היסוד העובדתי לבין היסוד הנפשי הקבוע בעבירה... אלה הם פני הדברים, עת עסקינן במקרים שבהם התנהגותו של הנאשם נמשכה על פני רצף של זמן (ולא כמעשה רגעי), כאשר המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירה התגבשה במהלך ביצוע המעשים ולאו דווקא בתחילתם. במקרים מעין אלו, נקבע, כי עקרון הסימולטניות יתקיים, גם אם היסוד הנפשי התגבש בשלב מאוחר, ובתנאי שההתנהגות הפלילית עדיין נמשכת... מדברים אלה, כמו גם מפסיקות דומות אחרות, עולה, כי ניתן לראות את היסוד הנפשי, אשר התגבש בשלב מאוחר יותר, ככזה הפועל למפרע, וצובע בגוון פלילי את היסוד העובדתי – מתחילתו ועד לסופו...".
מהאמור עולה, כי גם אם כוונתו של הנאשם 1 לרצוח את המתלוננת התגבשה רק במהלך הנסיעה, בסמוך לאחר השלב בו הוחלט לנסוע לשמורת פורה, ומאחר שהיסוד הפיזי של החטיפה המשיך להתקיים גם בשלב זה; הרי שיש לראות את היסוד הנפשי – כוונתו של הנאשם 1 לרצוח את המתלוננת, כחל למפרע על כל אירוע החטיפה מתחילתו, ויש בכך כדי למלא אחר היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 372 לחוק העונשין.
לאור כל האמור, אני סבורה כי אשמתו של הנאשם 1 בעבירה של חטיפה לשם רצח הוכחה מעבר לספק סביר.
עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות
סעיף 333 לחוק העונשין המגדיר את העבירה של חבלה חמורה קובע:
"החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו – מאסר שבע שנים".
סעיף 335 לחוק העונשין מתייחס לנסיבות המחמירות של העבירה, ובין היתר הנסיבה הקבועה בסעיף 335(א)(1) שעניינו עבירה של חבלה חמורה שבוצעה "כשהעבריין נושא נשק חם או קר", שאז עונשו הוא כפל העונש הקבוע לעבירה.
בסעיף 34כד לחוק העונשין הוגדר המונח "חבלה חמורה" כדלקמן:
"חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים".
העבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות היא עבירה תוצאתית, המותנית בגרימת התוצאה של חבלה חמורה; כאשר היסוד העובדתי של העבירה הוא גרימת החבלה שהיא גם הרכיב ההתנהגותי של העבירה, טיב החבלה שנגרמה, והנסיבה המחמירה הקשורה בנשק אותו נשא הנאשם. אשר ליסוד הנפשי, כאמור בסעיף 20 לחוק העונשין, נדרשת מודעות לטיב המעשה, לנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאות, ולגבי התוצאה נדרש יסוד של פזיזות.
בענייננו, דקירתה של המתלוננת באמצעות חפץ חד על ידי הנאשם 1 מקיימת את היסוד העובדתי בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות; שכן כעולה מהראיות ומהמסמכים הרפואיים שהוגשו (ת/2), ובניגוד לטענות ההגנה, כתוצאה ממעשי הנאשם 1 נגרמה למתלוננת חבלה חמורה, כהגדרתה בסעיף 34 כד לחוק העונשין. המדובר בדקירה בצוואר, אשר גם אם בפועל (וכאמור בדרך נס) לא גרמה למותה של המתלוננת, דובר בחבלה מסוכנת, שהצריכה ניתוח ולאחר מכן שיקום, ועלה חשש כי נגרמה למתלוננת פגיעה בעמוד השדרה, כך שמדובר לכל הפחות בחבלה "הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו"; ובכל מקרה, למתלוננת נותרו צלקות בולטות בצווארה, כך שמדובר בחבלה "המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים".
אשר ליסוד הנפשי, חזקה כי בדקירתו את המתלוננת, הנאשם 1 היה מודע למעשיו ולכך שכתוצאה ממעשיו עלולה להגרם למתלוננת חבלה חמורה, ולכל הפחות כי הוא פעל בעצימת עיניים אל מול האמור. הנאשם 1 אשר הכחיש כל קשר לדקירת המתלוננת, לא הצליח לעורר ולו ספק סביר באמור.
אמנם, אותה דקירה שדקר הנאשם 1 את המתלוננת בצווארה באמצעות חפץ חד מקימה את היסוד הפיזי הן של עבירת החבלה בכוונה מחמירה והן את העבירה של נסיון לרצח. ואולם, בע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 1544 (1957) נקבע, כי ניתן להרשיע נאשם במספר עבירות העולות ממעשה אחד, כאשר מדובר ביסודות שונים של כל אחת מהעבירות, אך אין להעניש יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה (להלן- הלכת נכט). כעולה מהפסיקה, הלכת נכט ממשיכה לחול גם לאחר חקיקת סעיף 168 לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, שבהמשך הפך לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) (ראו עניין ווזווז הנ"ל).
יישום עקרונות הלכת נכט על ענייננו, תוך בחינת יסודותיהן של עבירת נסיון הרצח והעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, מעלה כי לא קיימת זהות בין יסודותיהן של שתי העבירות. לשם הוכחת היסוד העובדתי בעבירה של נסיון לרצח נדרש להוכיח שנעשה מעשה היוצא מגדר פעולת הכנה לביצוע העבירה העיקרית, מבלי שנדרש להוכיח קיומה של תוצאה מסוימת, וכאמור לעיל, יכול ותתקיים עבירה של נסיון לרצח אף מבלי שנגרמה בפועל חבלה כלשהי; בעוד שלשם הוכחת היסוד העובדתי בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות נדרש להוכיח קיומה של תוצאה, דהיינו חבלה חמורה. בנוסף, לצורך העבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות נדרש כי יוכח שימוש בנשק קר או חם, יסוד שאינו נדרש לצורך עבירת הנסיון לרצח. פרט לכך, היסודות הנפשיים הנדרשים בשתי העבירות הם שונים, כאשר לצורך עבירת הנסיון לרצח נדרשת כוונה להמית, ואילו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות יש להוכיח פזיזות בלבד (ראו בהקשר זה ע"פ 1779/22 משה נ' מדינת ישראל (18.6.23).
לאור האמור, ומאחר שלא קיימת זהות בין יסודות העבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לבין יסודות העבירה של נסיון לרצח, הרי שלמרות הזהות במעשה – דקירת המתלוננת בצווארה באמצעות חפץ חד, ניתן להרשיע את הנאשם 1 בשתי העבירות.
נוכח כל האמור, מצאתי כי הוכחו לגבי הנאשם 1 כל יסודות העבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, מעבר לספק סביר.
הסתייעות ברכב לפשע
סעיף 43 לפקודת התעבורה קובע:
"בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב שהורשע על עוון או על פשע שביצועם נתאפשר או הוקל עקב נהיגתו ברכב או עקב השימוש ברכב שיש לו רשיון עליו, בית המשפט שהרשיעו, רשאי – בנוסף על כל עונש אחר – לפסול אותו מהחזיק רשיון כאמור, לצמיתות או לתקופה מסויימת".
מהאמור עולה, כי לשם יישום הסעיף נדרש כי העבריין יהיה בעל רשיון נהיגה או רשיון רכב, וכי ביצוע עבירת העוון או הפשע בה הורשע, התאפשר או הוקל בעקבות נהיגתו ברכב או עקב השימוש ברכב שיש לו רשיון עליו.
בענייננו, הגם שהעבירות בהן מצאתי כי יש להרשיע את הנאשם 1 התאפשרו והוקלו בגין שימוש ברכב, הרי שנאשם 1 לא נהג ברכב, ולא הוכח לפנינו כי הוא בעל רשיון נהיגה או רשיון רכב.
לפיכך, לא הוכחו בעניינו של הנאשם 1 יסודות סעיף זה.
הנאשמים 2 ו-5
עבירה של נסיון לרצח
הגם שנאשם 1 הוא זה שדקר בפועל את המתלוננת, העבירות כולן יוחסו לכלל הנאשמים מכח דיני השותפות כמבצעים בצוותא עם הנאשם 1, כאשר בכתב האישום אף נטען כי כלל העבירות בוצעו במסגרת קשר שנקשר בין הנאשמים לביצוע העבירות של חטיפה ונסיון לרצח.
סימן ב' בפרק ה' לחוק העונשין עוסק בצדדים לעבירה, כאשר במעגל העיקרי מצויים מבצע העבירה, לרבות המבצע בצוותא והמבצע באמצעות אחר (סעיף 29 לחוק העונשין), ובמעגל החיצוני מצויים המסייע והמשדל (סעיפים 30 ו-31 לחוק העונשין) (ראו ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, סד(2) 666 (2011) (להלן- עניין ימיני)).
בענייננו, יש לבחון האם הוכח כי הנאשמים 2 ו-5 שימשו כמבצעים בצוותא של עבירת הנסיון לרצח, או שמא היו חלק מהמעגל החיצוני של העבירה או כלל לא קשורים לביצועה, כטענת הנאשם 2. בהקשר זה, מגדיר סעיף 29(ב) לחוק העונשין מיהו המבצע בצוותא, כדלקמן:
"המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".
סיווגם של הצדדים לעבירה נעשה בהתאם לתפקידם של השותפים השונים בהגשמת התוכנית העבריינית, ולמידת קרבתם ל"גרעין הקשה" של ביצוע העבירה. היסוד הפיזי הנדרש מהמבצע בצוותא הוא נטילת חלק בביצוע העבירה באמצעות עשיית מעשה שיש בו כדי להגשים את התוכנית הפלילית; והיסוד הנפשי הנדרש זהה ליסוד הנפשי הנדרש לשם העבירה העיקרית, תוך מודעות לפעולה בצוותא עם האחרים (עניין ימיני הנ"ל).
בפסיקה הוגדרו המבצעים בצוותא "כגוף אורגני מרובה זרועות" (ע"פ 2921/18 מדינת ישראל נ' בצלאל (27.10.19)‏‏); "גוף אחד, הפועל באמצעות זרועות שונות. פעולתה של כל זרוע משויכת לגוף כולו, ולכל אחד ממשתתפיו" (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, נא(3) 388 (1997)).
הגם שהמבצעים בצוותא פועלים כגוף אחד להגשמת המטרה העבריינית, אין הכרח שכל אחד מהמבצעים יבצע בעצמו את כלל היסודות העובדתיים של העבירה וישלים את ביצועה, ודי בכך שתרומתו תהיה מהותית להגשמת התוכנית העבריינית. בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 5305/07 חסון נ' מדינת ישראל (6.9.10):
הלכה היא כי מצב בו מספר בני אדם חוברים לביצועה של עבירה ולכל אחד מהם "תפקיד" בביצוע – נושא כל אחד מהם באחריות לביצועה כמבצע בצוותא, ואין נפקא מינה מהו "אופי התפקיד" אותו מילא בביצועה של העבירה... אחריות נאשם כמבצע בצוותא איננה מצריכה ביצוע של כל רכיבי ההתנהגות הנדרשת להרשעה בעבירה שיוחסה לו ברובד העובדתי. די בכך שהיה חלק מהקבוצה הפלילית ומהתכנון המקורי. למבצעים בצוותא ייחשבו גם מי שלא ביצעו "ממש" את העבירה ובתנאי שהעבירה הייתה חלק מקשר שקשרו...".
כן ראוי להפנות לקביעות בע"פ 4791/20 מדינת ישראל נ' טאלב (26.11.20)
"אחריות הפועלים בצוותא חדא לקידומה של מטרה פלילית משותפת תלויה אך ורק בקיום הסינרגיה העבריינית, ולא בחלקו האינדיווידואלי של כל מבצע ומבצע. גם מי שחלקו בעבירה הוא קטן בהשוואה לזה של שותפיו לדבר העבירה יישא באותה אחריות פלילית כאחד ממבצעיה העיקריים של העבירה. לשאלה "מי עשה מה?" יכול שתהא השלכה אך ורק לעניין העונש אשר יושת על כל מבצע ומבצע".
זאת ועוד, אין אף מניעה לכך שמבצעים בצוותא יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, איש איש וחלקו בביצוע העבירה, ובלבד שלכל אחד מהם חלק מהותי בהוצאת התוכנית המשותפת לפועל.
אפנה בהקשר זה לאמור בע"פ 1160/09 אזולאי נ' מדינת ישראל (19.10.09):
"דוקטרינת הביצוע בצוותא מאפשרת לייחס לנאשם אחריות גם בגין ביצוע רכיב של העבירה שלא בוצע על ידו אלא על ידי שותפו לדבר עבירה, זאת בהתקיים תנאים מסוימים. הכללים המנחים לייחוס אחריות פלילית באמצעות דוקטרינת הביצוע בצוותא, גיבשו שני תנאים מרכזיים אותם יש לבחון: האם המבצעים בצוותא שימשו יחד, כמעין גוף אחד, לביצוע העבירה; והאם תרומתו של כל אחד מהם לביצוע העבירה היא פנימית לעבירה עצמה... יוצא אפוא כי על פי הוראת סעיף 29(ב) לחוק העונשין, תתכן "חלוקת עבודה" בין המבצעים בצוותא, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ומבלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו של כל אחד מביניהם הינו מהותי להגשמת התוכנית המשותפת...".
בפסיקה הותוו ארבעה מבחני עזר, שנועדו לסייע בסיווגו של עבריין כמבצע בצוותא: מבחן השליטה- על פי מבחן זה נבחנת מידת השליטה של העבריין על ביצוע העבירה יחד עם האחרים, כאשר נקבע כי המבצע מהווה חלק מהתוכנית המשותפת לביצוע העבירה והוא פועל יחד עם אחרים בצוותא חדא לשם הגשמתה. מבחן הקרבה- על פי מבחן זה נבחנת מידת הקרבה של כל אחד מהעבריינים לביצוע העבירה, ועד כמה הוא מהווה חלק מהמעגל הפנימי של המשימה העבריינית. המבחן הפונקציונלי- על פי מבחן זה נבחן תפקידו הספציפי של כל משתתף, טיב הפעולות שביצע ומהות התרומה שלו לביצוע העבירה, כאשר נקבע כי המבצע בצוותא נוטל חלק מהותי בביצוע העבירה, ולא רק תורם לו מבחוץ. המבחן המשולב- מבחן זה יוצר איזון בין היסוד ההתנהגותי ליסוד הנפשי, כמעין מקבילית כוחות, ולפיו ככל שהיסוד הנפשי של העבריין, מבחינת מידת העניין שלו בביצוע העבירה, חזק יותר, כך ניתן להסתפק ביסוד עובדתי חלש יותר ולהיפך (ראו ע"פ 4428/13 שיטרית נ' מדינת ישראל (30.4.14)).
גם באשר להבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע נקבע, כי מדובר במבחן משולב הבוחן הן את מהות העשיה של הנאשם והן את יחסו הנפשי לביצוע העבירה, כאשר מדובר במעין מקבילית כוחות שבה ככל שמתקיים יסוד נפשי חזק יותר ניתן להסתפק ביסוד עובדתי חלש יותר, ולהיפך. עוד נקבע בהקשר זה בעניין ימיני:
"להבדיל מן המסייע, תרומתו של המבצע בצוותא לעבירה היא פנימית וחלקו מהותי להגשמת התוכנית המשותפת... הביצוע בצוותא מניח תיאום בין הצדדים, חלוקת תפקידים מוקדמת, הכנה מוקדמת או תכנון מוקדם... עם זאת, הפסיקה הכירה בכך כי לא בכל ביצוע בצוותא מתקיים בשותפים לעבירה "הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג, 3), ולעיתים, אין צורך בהיוועדות מוקדמת או בתכנון מראש, ואף שותפות ספונטנית עושה עבריינים למבצעים בצוותא...
שותפות לעבירה יכולה להיווצר באופן ספונטני, אך חבירה ספונטנית כשלעצמה, לא מקימה ביצוע בצוותא של העבירה, ויש להראות כי ההלך הנפשי של המשתתף היה לפעול למטרה אחת עם המבצע העיקרי".
מכאן לבחינת עניינם של הנאשמים 2 ו-5-
לגבי הנאשם 5, לאחר שמצאתי את עדותה של המתלוננת כאמינה ודחיתי את טענתו כי הוא לא נכח במקום בעת האירוע, דומה כי לא יכול להיות חולק כי הנאשם 5 הוא מבצע בצוותא של עבירת הנסיון לרצח של המתלוננת. מבחינת היסוד העובדתי, חלקו של הנאשם 5 משמעותי ביותר, וניתן לומר כי הוא אינו פחות מזה של הנאשם 1, למרות שנאשם 1 הוא מי שדקר בפועל את המתלוננת. הנאשם 5 היה שותף להסעת המתלוננת לאזור מבודד בתוך השמורה, והיה חלק מהויכוח לגבי מי ידקור את המתלוננת. יתרה מכך, הוא זה שנטל את החפץ החד מהרכב ומסר אותו לנאשם 1; הוא זה שמשך את המתלוננת מהרכב ודחף אותה לקרקע; הוא זה שדרך על ראשה על מנת להקל על הנאשם 1 לדקור אותה בצווארה; והוא אף דרבן את הנאשם 1 באמרו "יאללה, בוא תדקור אותה". גם לאחר הדקירה, הנאשם 5 הוא זה שנותר לעמוד ליד המתלוננת כדי לבדוק אם היא אכן מתה ואף צילם אותה, ויחד עם הנאשמים 1 ו-2 עזב את המקום, בהותירם את המתלוננת מדממת על הקרקע. מעשיו אלו של הנאשם 5 מעידים כי הוא היה חלק מרכזי במעגל הפנימי של העבירה, היתה לו שליטה רבה על הנעשה ותרומתו לביצוע העבירה היתה רבה.
אשר ליסוד הנפשי, בדומה לכל שפורט לעיל בעניינו של הנאשם 1, לא יכול להיות ספק בכך שנאשם 5 היה מודע לטיב המעשה ולנסיבותיו ולאפשרות גרימת תוצאה קטלנית, ודבריו לנאשם 1 מיד לאחר הדקירה כי הוא רוצה לבדוק אם המתלוננת מתה, מעידים הן על מודעותו למעשה ולתוצאתו המסתברת, והן על כוונתו להמית את המתלוננת. גם לגבי הנאשם 5, בדומה לניתוח שנערך בעניינו של הנאשם 1 ונוכח מבחני העזר שפורטו שם, יש להחיל את חזקת הכוונה, ולקבוע כי הנאשם 5 התכוון לגרום למותה של המתלוננת, התוצאה המסתברת של מעשיו יחד עם שותפיו לעבירה. כאמור, בהכחשתו השקרית של הנאשם 5 את נוכחותו במקום, הוא לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת למעשיו, ולא הביא כל ראיה שיש בה לסתור את החזקה.
לגבי הנאשם 2, בא כוחו טען בסיכומיו, כי הנאשם 2 שימש כנהג בלבד עבור אחיה של המתלוננת, וכל חטאו הוא שהוא בעל רשיון נהיגה; כאשר לא הוצגו כל ראיות המעידות על כך שהיתה לו כוונה להמית את המתלוננת, שהוא קשר קשר עם אחרים לרצוח את המתלוננת, או שהוא ידע על כך שהמתלוננת נחטפה עובר להעברתה לרכבו (עמ' 1128-1129).
הגם שאין חולק כי חלקו של הנאשם 2 באירוע היה קטן יותר משל הנאשמים 1 ו-5, שכן הוא ישב ברכב בעת שהנאשמים 1 ו-5 דקרו את המתלוננת ולא השתתף פיזית במעשה הדקירה עצמו, הרי שלאחר שבחנתי את הראיות שהובאו לפנינו, ובראשן עדות המתלוננת אותה מצאתי כאמינה, ולאחר שדחיתי את גרסתו של הנאשם 2 כלא אמינה, אני סבורה כי גם הנאשם 2 היה חלק מהמעגל הפנימי של העבירה ויש לסווגו כמבצע בצוותא של הנסיון לרצח המתלוננת.
הנאשם 2 הגיע יחד עם הנאשם 5 למפגש באזור בית קמה, לאחר תיאום הגעתם למקום עם הנאשמים 1 ו-3, הוא הסיע את המתלוננת ואחיה לתוך שטח השמורה, וכשהגיעו למקום יצא יחד עם הנאשמים 1 ו-5 מן הרכב, והשתתף באופן פעיל בויכוח לגבי מי ידקור את המתלוננת. המתלוננת תיארה בפירוש כי שמעה גם את הנאשם 2 אומר לנאשם 1 שהוא ידקור את המתלוננת, ותיארה את הויכוח בין השלושה, עד להסכמתו של הנאשם 1 לדקור אותה. יציאתו של הנאשם 2 מהרכב עם הנאשמים 1 ו-5 מיד לאחר שעצר את הרכב בלב השטח, מבלי שהיה ביניהם דין ודברים במהלך הנסיעה ברכב עם המתלוננת, ונטילתו חלק פעיל בויכוח לגבי דקירתה של המתלוננת, מעיד לא רק על חלקו הרב של הנאשם 2 במתרחש, על שליטתו ותרומתו לביצוע העבירה, אלא גם על כך שהתקיים ביניהם תכנון מוקדם לדקור את המתלוננת, וכי נסיעתם ברכב הג'טה לשטח מבודד נעשתה לצורך הגשמת התכנון. לאמור יש להוסיף את שיחות הטלפון הרבות שהתקיימו בין הנאשם 2 לבין יתר הנאשמים, ובפרט עם הנאשם 1 בשעות הרלוונטיות לאירוע, שיחות קצרות ותמציתיות, המלמדות על מעורבותו המוקדמת בתוכנית לחטיפת המתלוננת ורציחתה; ובהקשר זה יש להזכיר אף את דבריה של האחות ר' לא', מהם ניתן ללמוד כי התוכנית לרצוח את המתלוננת נרקמה לכל הפחות בסמוך לאחר חטיפתה של המתלוננת.
בנוסף, הנאשם 2 ישב ברכב בעת שנאשם 5 הוציא את החפץ החד מדלת הרכב והוציא את המתלוננת בכח מהרכב, ונהג ברכב לאחר שנאשמים 1 ו-5 חזרו אליו בלי המתלוננת. גרסתו של הנאשם 2 לפנינו, כי הוא ישב ברכב ולא ראה את המתרחש בין הנאשמים 1 ו-5 והמתלוננת, וכי לאחר מכן הנאשמים 1 ו-5 אמרו לו שהמתלוננת ברחה, היא לא רק גרסה כבושה שלא ניתן הסבר סביר לכבישתה, אלא גם גרסה לא אמינה שאינה מתיישבת עם השכל הישר ועם יתר הראיות, שכן מתיאורה של המתלוננת ניתן ללמוד כי הדקירה בוצעה ממש ליד הרכב. בסרטון השחזור שנערך למתלוננת (ת/1א) המתלוננת הסבירה היכן עמד הרכב בעת האירוע (מונה 03:10), היכן הנאשם 5 דחף אותה לקרקע ושם בוצעה הדקירה (החל במונה 04:29), ואף הצביעה על מיקומו של הנאשם 2 בעת שהתרחשה הדקירה, ברכב, ממש ליד מקום הדקירה (מונה 04:55). גם בעדותה לפנינו, המתלוננת תיארה כיצד הנאשם 5 משך אותה מהרכב ושם אותה על הקרקע, שם בוצעה הדקירה, ולא תיארה הליכה למרחק מה מהרכב; והעידה כי גם לאחר שנאשם 1 כבר חזר לרכב, הוא קרא לנאשם 5 שנשאר לידה, וזה אמר לו שהוא רוצה לבדוק האם היא חיה או מתה, כלומר מקום הדקירה היה במרחק קצר מאד מהרכב. במצב דברים זה, ברי כי גם הנאשם 2 לפחות שמע את שהתרחש מחוץ לרכב, והיה מודע למעשי הנאשמים 1 ו-5, ולכך שהם מותירים את המתלוננת להתבוסס בדמה.
זאת ועוד, לפני הדקירה ולאחר הויכוח שהתקיים בין הנאשמים מחוץ לרכב, כאשר המתלוננת פנתה לנאשם 2 שחזר לרכב וביקשה ממנו לומר לאחיה שלא יעשו לה כלום, הוא השיב שהוא לא מתערב ושתדבר עם אחיה. אינני מקבלת את טענתו של ב"כ הנאשם 2, כי שיחה זו בין המתלוננת לבין הנאשם 2 בתוך הרכב מעידה על כך שהוא לא קשור לביצוע העבירה. להיפך, אני סבורה כי אותה שיחה, בעיקר בהצטרף לויכוח ששמעה המתלוננת בין הנאשמים, מעידה על כך שנאשם 2 היה חלק מהתכנון והביצוע של העבירה, שהיתה לו שליטה על ביצועה, ושאף המתלוננת ראתה בו כמי שיכול להשפיע על הנאשמים 1 ו-5 וכמי שיכול להושיעה; והעובדה שהוא אמר לה שאינו מתערב, ובפועל אכן לא התערב, ולאחר הדקירה נסע מהמקום מבלי לבדוק מה קרה לה, יכולה גם היא להעיד על הלך רוחו ועל כך שהוא פעל מראש לשם אותה מטרה משותפת.
נוכח כל שפורט לעיל, הרי שנאשם 2 היה מודע מראש לתוכנית לדקור את המתלוננת, ולאחר הויכוח בינו לבין הנאשמים 1 ו-5 היה מודע לכך שנאשם 1 עומד להגשים את התוכנית; היה מודע למעשי הנאשמים 1 ו-5 בעת שיצאו עם המתלוננת מהרכב; היה מודע לכך שהם הותירו את המתלוננת לבדה בשטח לאחר הדקירה; והיה מודע לתוצאה הקטלנית האפשרית של מעשים אלו. כפי שקבעתי בעניינו של הנאשם 1, גם בעניינו של הנאשם 2 ניתן להחיל את חזקת הכוונה, ולקבוע כי הוא התכוון לגרום למותה של המתלוננת יחד עם שותפיו לעבירה. הנאשם 2 לא סיפק הסבר אחר מניח את הדעת למעשיו, שכן גרסתו כי לא ראה ולא שמע דבר, לא התקבלה כאמינה; כך שהוא לא הצליח להקים ספק בנוגע לכוונתו לרצוח את המתלוננת.
נוכח כל האמור, אני סבורה כי הוכחו לגבי הנאשמים 2 ו-5 כל יסודות העבירה של נסיון לרצח, מעבר לספק סביר.
עבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה
ב"כ הנאשמים 2 ו-5 טענו, כי מאחר שהשניים השתתפו רק בחלק השני של האירוע, ולא השתתפו בחטיפת המתלוננת מבאר שבע, ומאחר שלא הוצגו ראיות המעידות על תכנון או על ידיעה שלהם לגבי כך שהמתלוננת נחטפה, לא ניתן להרשיעם בעבירת החטיפה.
אין בידי לקבל טענה זו. כפי שפורט לעיל, עבירת החטיפה היא עבירה נמשכת, אשר ממשיכה להתקיים כל עוד לא הסתיימה שלילת החירות של הקורבן. מבחינת היסוד העובדתי, שלילת חירותה של המתלוננת לא הסתיימה, עד להותרתה בשטח לאחר הדקירה. לכן, הגם שהנאשמים 2 ו-5 לא היו ברכב יחד עם הנאשמים 1, 3 ו-4 בעת שחטפו את המתלוננת מהרחוב, הרי שלפי הראיות, לכל הפחות מהרגע שבו המתלוננת הועברה מרכב הטויוטה לרכב הג'טה שבו היו הנאשמים 2 ו-5, והם הובילו אותה לתוך שמורת פורה, הם ביצעו את היסוד הפיזי של עבירת החטיפה; כאשר לפי שיחות הטלפון המקדימות עם הנאשמים 1 ו-3 לתיאום החבירה ביניהם, נראה כי הם היו מודעים לכך שהמתלוננת נחטפה עוד קודם לכן.
גם היסוד הנפשי של עבירת החטיפה לשם רצח מתקיים לגבי הנאשמים 2 ו-5, שהרי כפי שקבעתי לעיל לגבי הנאשם 1, הוכח כי בפועל הם ניסו לרצוח את המתלוננת, וניתן ללמוד מכך כי זו היתה כוונתם כבר בעת שהכניסו אותה לתוך שמורת פורה. יתרה מכך, כפי שציינתי לעיל, שיחות הטלפון הקצרות שבוצעו לצורך תיאום החבירה ביניהם, לרבות שיחות הטלפון שניהל הנאשם 1 עם בני משפחה שונים, הנסיעה לתוך השטח מבלי שהתקיימה בין הנאשמים 1, 2 ו-5 כל שיחה ברכב בנוכחות המתלוננת, כשמיד לאחר העצירה יצאו שלושתם מהרכב והחלו להתווכח מי ידקור אותה, מעידים על כך שהתוכנית לדקור את המתלוננת נרקמה ביניהם עוד לפני כן, וכי הסעתה של המתלוננת לשטח נעשתה לצורך הגשמת התוכנית. כאמור, דווקא העובדה ששיחות התיאום בין הנאשמים 1, 2 ו-5 היו שיחות קצרות שבהן הדברים לא נאמרו מפורשות, זאת עוד לפני החבירה והנסיעה לתוך השטח, מחזקת את המסקנה כי התוכנית כבר גובשה ביניהם מראש, וכי השיחות הקצרות ביניהם נועדו לצרכי תיאום בלבד.
נוכח האמור, ומאחר שלנאשמים 2 ו-5 היה חלק מרכזי ופעיל בחטיפתה של המתלוננת לשם רציחתה, לפחות מרגע חבירתם ליתר הנאשמים בקרבת שמורת פורה, הרי שיש לראות בהם מבצעים בצוותא יחד עם הנאשם 1 של העבירה של חטיפה לשם רצח; עבירה שיסודותיה הוכחו לגביהם מעבר לספק סביר.
עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות
לנאשמים 2 ו-5 יוחסה עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כמבצעים בצוותא, בגין דקירת המתלוננת בחפץ חד על ידי הנאשם 1, כאשר מדובר באותה מסכת עובדתית שבגינה יוחסה להם גם העבירה של נסיון לרצח. לאור כל שפורט לעיל בנוגע לעבירה זו בעניינו של הנאשם 1, ולאחר שקבעתי כי הנאשמים 2 ו-5 הם מבצעים בצוותא של עבירת נסיון הרצח, הרי שהוכח בעניינם גם היסוד העובדתי של העבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
אשר ליסוד הנפשי, חזקה כי הנאשמים 2 ו-5, אשר דקות לפני דקירת המתלוננת היו שותפים לשיחה עם הנאשם 1 בה הם סיכמו מי מהם ידקור את המתלוננת, ידעו כי הנאשם 1 עומד לדקור את המתלוננת, היו מודעים לעצם הותרתה של המתלוננת פצועה בשטח, והיו מודעים לכך שכתוצאה ממעשים אלו עלולה להגרם למתלוננת חבלה חמורה; ולכל הפחות הם פעלו בעצימת עיניים אל מול אפשרות זו.
נוכח כל האמור, מצאתי כי גם לגבי הנאשמים 2 ו-5 הוכחו כל יסודות העבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, מעבר לספק סביר.
הסתייעות ברכב לפשע
כפי שציינתי לעיל, לצורך התקיימות יסודות סעיף 43 לפקודת התעבורה נדרש כי העבריין יהיה בעל רשיון נהיגה או רשיון רכב, וכי ביצוע עבירת הפשע שבה הורשע התאפשר או הוקל בעקבות נהיגתו ברכב או עקב השימוש ברכב שיש לו רשיון עליו.
בענייננו, אין חולק כי עבירות הפשע בהן מצאתי כי יש להרשיע את הנאשמים 2 ו-5 התאפשרו והוקלו בגין השימוש ברכב הג'טה. לגבי הנאשם 5, כמו בעניינו של הנאשם 1, מאחר שהוא לא נהג ברכב, ולא הוכח שהוא בעל רשיון נהיגה או רשיון רכב, לא הוכחו יסודות הסעיף.
בעניינו של הנאשם 2, הרי שהוכח לפנינו כי הוא בעל רשיון נהיגה, לאחר שרשיון הנהיגה שלו נתפס בתוך רכב הג'טה (ראו ת/74), והוא אף אישר כי מדובר ברכב שלו וכי רשיון הנהיגה שנתפס שלו (ראו למשל דבריו בת/56), ואף נטען לפנינו כי הוא שימש כנהג רק בשל היותו בעל רשיון. נוכח האמור, בעניינו של הנאשם 2 הוכח, כי הוא הסתייע ברכב לפשע.
הנאשמים 3 ו-4
העבירות של נסיון לרצח וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות
לנאשמים 3 ו-4 מיוחסת עבירה של נסיון לרצח המתלוננת כמבצעים בצוותא עם יתר הנאשמים, זאת למרות שאין חולק כי הם לא נכחו בזירה בעת דקירת המתלוננת, וכי הם נסעו מהמקום לאחר החבירה עם הנאשמים 2 ו-5, והעברת המתלוננת מרכב הטויוטה לרכב הג'טה.
ב"כ המאשימה טענה בסיכומיה, כי עדות המתלוננת והראיות המחזקות אותה מלמדות שנאשמים 3 ו-4 לקחו חלק פעיל בחטיפה אלימה של המתלוננת, בנסיבות שלא מותירות מקום לספק כי מטרת החטיפה היא לרצוח אותה, לאחר שהמתלוננת "פגעה" בהתנהגותה בערכי המשפחה, ולא כדי להחזירה הביתה או רק להענישה. לטענתה, גרסתם המתממת של הנאשמים 3 ו-4, כי לא ידעו על הכוונה לרצוח את המתלוננת, וכי היו בטוחים שהמתלוננת נחטפה על מנת להחזירה לביתה, אינה מתיישבת עם כלל הנסיבות בתיק, ובכלל זה: האלימות שהפעילו כלפי המתלוננת בעת החטיפה והעובדה שלקחו לה את הטלפון הנייד; העובדה שלמרות הנסיעה בעיר מגורי המשפחה הם לא נסעו לבית המשפחה אלא לקחו אותה לשטח מרוחק, תוך חבירה לבני משפחה נוספים; שיחות הטלפון במהלך הנסיעה בהן בני המשפחה דרשו מהנאשמים לא להביא את המתלוננת הביתה; והעובדה שאנשים אחרים כמו האחות ר' והידיד ג'מאל הבינו היטב כי חיי המתלוננת בסכנה. עוד נטען, כי גרסה זו של הנאשמים 3 ו-4 אינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר, ועם השקרים שסיפרו לאורך חקירותיהם ובעדויותיהם לגבי חלקם באירוע (עמ' 51-52 לסיכומים בכתב).
מנגד, טען ב"כ הנאשם 3, כי הוא נקלע במקרה לאירוע, כאשר נסע לבאר שבע על מנת לאסוף את הנאשם 4 מהבסיס והמפגש עם המתלוננת בבאר שבע אירע באקראי, וכי חלקו היה בהסעת המתלוננת עד לכיכר שבקרבת בית קמה בלבד, שם עברה לרכבו של אחיו; כאשר לא הוצגו כל ראיות לכך שהוא היה מודע לתוכנית, או ראיות לקשר שבין החטיפה לבין נסיון הרצח (עמ' 1128-1130). ב"כ הנאשם 4 טען, כי לא הובאה כל ראיה לכך שנאשם 4 ידע מה מטרת החטיפה, ואף הובאו ראיות לכך שהוא ידע כי הנאשמים האחרים רצו להחזיר את המתלוננת לביתה וכי ההגעה לפורה לא היתה מתוכננת; וכי המאשימה לא הוכיחה כי התקיימה אצלו כוונת קטילה (עמ' 3-9 לסיכומים בכתב).
לאחר ששקלתי את כל הראיות שהובאו לפנינו, אני סבורה כי לא הוכח מעבר לספק סביר שהנאשמים 3 ו-4 היו חלק מהתוכנית לרצוח את המתלוננת ופעלו לשם הגשמתה, כך שלא רק שהם לא היו חלק מהמעגל הפנימי של ביצוע העבירות של נסיון לרצח וחבלה חמורה, אלא אף לא הוכח כי הם היו במעגל החיצוני שלהן.
אמנם, כפי שיפורט בהמשך, חלקם של הנאשמים 3 ו-4 בחטיפת המתלוננת הוא משמעותי; ואף מצאתי כי גרסתם לפיה נקלעו לאירוע במקרה שקרית ואינה מתיישבת עם הראיות. ואולם, לא הובאה לפנינו כל ראיה המעידה על כך שהם ידעו בעת החטיפה, וגם בהמשך הנסיעה, מהי תוכניתם של הנאשמים 1, 2 ו-5, גם אם היה ברור להם משיחות הטלפון הרבות על כוונת החבירה.
מבחינת היסוד העובדתי של עבירת הנסיון לרצח, הנאשמים 3 ו-4 לא נכחו בעת דקירת המתלוננת בשמורת פורה, ולמעשה עזבו את המקום לאחר שנאשם 1 עבר יחד עם המתלוננת לרכב הג'טה; כך שמרבית המבחנים שנקבעו בפסיקה (ובעיקר מבחן השליטה, מבחן הקרבה והמבחן הפונקציונלי) אינם מציבים אותם במעגל מבצעי העבירה של נסיון לרצח המתלוננת. אשר למבחן המשולב, הרי שבמצב דברים זה שבו היסוד ההתנהגותי חלש, על המאשימה להראות כי התקיים בהם יסוד נפשי בדרגה גבוהה, אלא שכאמור המאשימה מבקשת להסיק את היסוד הנפשי מנסיבות שונות, שלא ניתן לומר כי הן מהוות ראיות חזקות להוכחת מודעותם של הנאשמים 3 ו-4 לכוונת הרצח (ואפילו לא לכוונה לגרום למתלוננת חבלה חמורה), לא כל שכן להוכחה כי התקיימה בהם כוונת קטילה.
מבחינת מודעותם לתוכנית הקטלנית, הרי שממכלול הראיות עולה חיזוק מסוים לגרסת הנאשמים 3 ו-4, ולכל הפחות קם ספק בשאלה האם הם היו חלק מהתוכנית להביא למותה של המתלוננת, או האם הם היו מודעים לה.
וכך, המתלוננת עצמה אישרה בחקירתה הנגדית, כי במהלך הנסיעה ברכב הטויוטה היא לא שמעה על תוכנית לפגוע בה, ולמעשה עד לרגע שבו שמעה את הנאשמים 1, 2 ו-5 מתווכחים מחוץ לרכב הג'טה בשמורת פורה לגבי מי ידקור אותה, היא לא ידעה שעומדים לדקור אותה, לפגוע בה, או לרצוח אותה. עוד אישרה, כי בזמן אמת שמעה את הנאשמים 3 ו-4 אומרים שהם לוקחים אותה לעיר מגוריה וחוזרים לביתם, וכי גם לאחר שבשיחות הטלפון נאמר לנאשמים לא להביא אותה הביתה, היא שמעה את הנאשם 4 אומר לנאשם 3 שיוריד אותו בבית ושהוא לא בא איתם, ונאשם 3 אמר לו שהם ילכו יחד. מכאן, שלא ניתן להסיק, כפי שביקשה ב"כ המאשימה לעשות, כי החטיפה האלימה כשלעצמה, העובדה שבני משפחה דרשו שלא להביא את המתלוננת הביתה ועצם הבאתה לאזור פורה, מעידים על כך שכוונת הנאשמים 3 ו- 4 היתה לרצוח אותה, או שהם היו אמורים לדעת על כוונתם של הנאשמים האחרים.
אין ספק, כי הבאתה של המתלוננת לאזור פורה, אזור מבודד, באישון לילה, ובעיקר לאחר שבני משפחה אמרו לנאשם 1 שלא להביאה לביתה, אמורה היתה להדליק נורות אזהרה. ואולם, לא ניתן מכאן להסיק כי הנאשמים 3 ו-4 ידעו, או היו צריכים לדעת, כי הנאשמים האחרים מתכוונים לרצוח את המתלוננת, שהרי ישנן אפשרויות אחרות שאינן בלתי סבירות (כמו למשל שרצו לדבר איתה, להפחיד אותה, להזהיר אותה או אף להכות אותה). בהקשר זה אציין, כי תמיכה מסוימת בגרסתו של הנאשם 4 כי הוא סבר שאחיה של המתלוננת רוצים לדבר איתה, ושיחזירו אותה הביתה מבלי לפגוע בה כפי שנהגו בעבר כלפי אחותה, עולה מדברי המתלוננת אשר אישרה שאחותה ברחה בעבר מהבית וכי אביה ואחיה השיבו אותה הביתה. מהאמור עולה, כי גם אם המטרה האפשרית של חטיפת המתלוננת, כמו גם עצם החטיפה עצמה, אינה לגיטימית או חוקית, לא ניתן לקבוע כי היה על הנאשמים 3 ו-4 להבין שהכוונה בחטיפת המתלוננת היתה לרצוח אותה. בכל מקרה, לא ניתן מכח אותן "נורות אזהרה" לקבוע, בוודאי לא מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשמים 3 ו-4 לא רק שהיו מודעים לכוונת האחרים, אלא שגם היו להם רצון או מטרה לגרום למותה של המתלוננת.
אין בידי לקבל את דברי ב"כ המאשימה, כי מאחר שהאחות ר' הבינה מיד עם חטיפת המתלוננת כי הכוונה היא לרצוח אותה, גם הנאשמים 3 ו-4 היו צריכים להבין זאת. מדבריה של ר' לא' עולה, כי היא לא סתם עשתה אחד ועוד אחד והסיקה מחטיפתה של המתלוננת כי אחיה עומדים לרצוח אותה; אלא היא סיפרה לא' שבעת שישבה בבית היא שמעה את בני משפחתה אומרים שהולכים לחטוף את המתלוננת ולהרוג אותה. לא הוכח לפנינו כי הנאשמים 3 ו-4 היו נוכחים באותה שיחה או מודעים לה, ונראה כי השיחה התקיימה במקביל לחטיפה, בעת שהם היו בבאר שבע, כך שיש שוני משמעותי בין ידיעתה של ר' על המתרחש לבין הראיות לגבי ידיעתם של הנאשמים 3 ו-4.
גם בכל הנוגע לעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, והגם שהיא דורשת יסוד נפשי של פזיזות בלבד, אני סבורה כי המאשימה לא הוכיחה את יסודותיה מעבר לכל ספק סביר ביחס לנאשמים 3 ו-4. כאמור, לא הוכח כי הנאשמים 3 ו-4 ידעו מה בכוונת הנאשמים האחרים לעשות למתלוננת בשטח פורה, ואף לא הוכח כי הם ידעו על קיומו של החפץ החד ברשותם, על התוכנית לדקור אותה, או על הכוונה להותירה דקורה בשטח.
לאור כל האמור, אני סבורה כי יש לזכות את הנאשמים 3 ו-4 מהעבירות של נסיון לרצח וחבלה חמורה בכוונה מחמירה.
עבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה
בסקירת עניינו של הנאשם 1 תיארתי את אירוע החטיפה, ואת חלקם הממשי של כל אחד מהנאשמים 1, 3 ו-4 באירוע. השלושה נסעו יחד ברכב הטויוטה, כשנאשם 3 נוהג בו, בקרבת הדירה בה התגוררה המתלוננת, ובעת שהבחינו במתלוננת ברחוב, הנאשם 3 עצר את הרכב וביצע פניית פרסה, ונאשמים 1 ו-4 יצאו מהרכב ורדפו אחריה עד שתפסו אותה, הכו אותה, והכניסו אותה בכח למושב האחורי של הרכב, לאחר שנאשם 3 פתח להם את הדלתות; כל זאת תוך שהמתלוננת מתנגדת, מניעה את ראשה וידיה, ולשם התגברות על התנגדותה, הנאשם 4 הטיח את ראשה ברכב, ולדבריה אף עשה משהו עם כפתור שליד הדלת על מנת שהיא לא תוכל לפתוח את הדלת מבפנים. לאחר מכן, נטלו את הטלפון הנייד של המתלוננת, אמרו לה לשתוק והסיעו אותה מהמקום בו היתה, תחילה לעיר מגוריה ולאחר מכן לאזור שמורת פורה.
מהאמור עולה, כי הוכח שהנאשמים 1, 3 ו-4 בצוותא חדא, איש איש וחלקו, כפו על המתלוננת בכח ללכת מן המקום בו היא נמצאה, וכי במעשיהם הם שללו את חירותה של המתלוננת, ובכך התקיים גם לגבי הנאשמים 3 ו-4 היסוד העובדתי של עבירת החטיפה הבסיסית, כאמור בסעיף 369 לחוק העונשין.
התייחסתי לעיל לסתירה בין דברי המתלוננת באמרותיה הראשונות לגבי כך שנאשם 3 לא יצא מהרכב, לבין דבריה בהמשך ובעדותה לפנינו, כי הוא פתח לנאשמים האחרים את הדלתות כדי להקל על הכנסתה לרכב; וציינתי כי אני מקבלת את הסברה של המתלוננת. למען הסר ספק אבהיר, כי גם אם הנאשם 3 לא היה יוצא מן הרכב, ותפקידו היה מתמצה בנהיגת הרכב בלבד, הרי שהוא שותף מלא למעשי הנאשמים 1 ו-4, ומדובר במקרה קלאסי של חלוקת תפקידים בין מבצעי העבירה, כאשר כגוף אחד, בעל מספר זרועות, הם חטפו את המתלוננת והסיעו אותה למקום אחר.
כפי שציינתי לעיל, לא ניתן לקבל את טענתם של הנאשמים 3 ו-4 כי הם נקלעו לאירוע במקרה, בעת נסיעה סתמית בעיר באר שבע; וההתרחשויות שקדמו לאירוע החטיפה, ובעיקר החיפושים אחר המתלוננת (ברכב אחר) בשעות אחר הצהרים, והנוכחות ברכב יחד עם הנאשם 1 כשהוא משוחח עמה ומנסה לברר את מקום המצאה, מדברים בעד עצמם. יתרה מכך, לא ניתן לקבל את גרסתו של הנאשם 3 כי לא ראה דבר ושימש רק כנהג. הנאשם 3 נהג ברכב, ולאחר שביצע פניית פרסה יכול היה לראות את המתרחש, אף יותר מהעד יונס שעמד רחוק יותר, ליד הקיוסק, וחזקה כי ראה כיצד המתלוננת הוכנסה בכח לרכב, לאחר הטחת ראשה בדופן הדלת, ראה ושמע את בכיה ואת דבריה במהלך הנסיעה.
אשר ליסוד הנפשי, ובדומה לקביעותיי לעיל בנוגע ליסוד הכוונה להמית בעבירת הנסיון לרצח, אינני סבורה כי הובאו די ראיות על מנת להוכיח כי הנאשמים 3 ו-4 חטפו את המתלוננת לשם רצח או סחיטה, דהיינו במטרה לרצוח או לסחוט אותה; וכאמור היסוד הנפשי של כוונה להמית, הנדרש לצורך עבירה זו, זהה ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה של נסיון לרצח.
נוכח האמור, לטעמי לא הוכח לפנינו מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים 3 ו-4 ביצעו עבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה. עם זאת, אני סבורה כי יש מקום להרשיע את הנאשמים 3 ו-4 בעבירת החטיפה הבסיסית, לפי סעיף 369 לחוק העונשין.
כאמור, במעשיהם של הנאשמים 3 ו-4 הוכח היסוד העובדתי של עבירת החטיפה הבסיסית. אשר ליסוד הנפשי, סעיף 369 לחוק העונשין דורש מחשבה פלילית, דהיינו מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות (סעיף 20(א) לחוק העונשין). הנאשמים 3 ו-4 היו מודעים למעשיהם, ולכך שלקיחתה של המתלוננת מהמקום בו נמצאה, כאשר היא משתוללת ומתנגדת למעשים עד שנדרש להכניעה בכח; ובהמשך הכנסתה לרכב, לקיחת הטלפון הנייד שלה, והשתקתה כשהיא בוכה ברכב; והסעתה לעיר מגוריה ובהמשך לאזור פורה, נעשים בניגוד לרצונה ולמעשה תוך שלילת חירותה.
מאחר שהעבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין היא עבירה קלה יותר מהעבירה של חטיפה לשם רצח שבה הואשמו הנאשמים 3 ו-4, ואף מדובר בעבירה הנכללת בתוך העבירה בה הואשמו; ומאחר שהנאשמים 3 ו-4 כפרו כליל במיוחס להם, כך שלא ניתן לומר כי הגנתם היתה משתנה לו היו מואשמים מלכתחילה בעבירה הקלה יותר; הרי שיש לקבוע כי ניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן גם בפני עבירת החטיפה הבסיסית, ולהרשיעם בה בהתאם להוראות סעיף 184 לחסד"פ.
הסתייעות ברכב לפשע
עבירת החטיפה שבה מצאתי שיש להרשיע את הנאשמים 3 ו-4 היא עבירת פשע, אשר התאפשרה והוקלה בגין השימוש ברכב הטויוטה. לגבי הנאשם 4, כמו בעניינם של הנאשמים 1 ו-5, לא הוכח כי הוא בעל רשיון נהיגה או רשיון רכב, והוא אף לא נהג ברכב, ועל כן לא הוכחו לגביו יסודות סעיף 43 לפקודת התעבורה.
לגבי הנאשם 3, הוכח לפנינו כי הוא בעל רשיון נהיגה, זאת כעולה מאמרותיו השונות ומעדותו לפנינו (ראו למשל עמ' 1037, 1049-1050, וכן ת/59), ואין חולק כי הוא זה שנהג ברכב הטויוטה בעת החטיפה. על כן, הוכח בעניינו של הנאשם 3 כי הוא הסתייע ברכב לפשע.
סוף דבר
לאור כל שפורט לעיל, הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית, אציע לחבריי לקבוע כי העבירות הבאות הוכחו לפנינו מעבר לכל ספק סביר, ולהרשיע את הנאשמים בהן:
לגבי הנאשמים 1, 2 ו-5 – עבירות של נסיון לרצח- לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; חטיפה לשם רצח או סחיטה- לפי סעיף 372 לחוק העונשין; וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות- לפי סעיף 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. ולגבי הנאשם 2 בלבד, הסתייעות ברכב לפשע- לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה.
לגבי הנאשמים 3 ו-4 – עבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין. ולגבי הנאשם 3 בלבד, הסתייעות ברכב לפשע- לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה.

גילת שלו, שופטת