הדיון בבקשה במעמד שני הצדדים התקיים ביום 12.2.13 בפני כב' השופט יצחק לובוצקי, ובהחלטה שניתנה ביום 13.2.13 התקבלה הבקשה למתן סעדים זמניים באופן חלקי, לאחר שנקבע כך:
"יש לציין כי לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בטיעוניהם, שוכנעתי לפחות לכאורה כי העובדים הגיעו, במהלך ועד לסוף תקופת העסקתם אצל המבקשת, לתפקידים בכירים, וכי הלקוחות והידע אליהם נחשפו היוו מבחינתם תחום חדש ורכישת ידע חדש, אשר לא היו בידיעתם קודם לכן.
ודוק, בחירתם של העובדים להתפטר ולעבור מיוזמתם ובאופן מתואם ומכוון לעבודה בחברה מתחרה, העוסקת בתחום זהה וכן סמיכות הזמנים שהתקיימה בנסיבות דנן, מעידים על כך שהניסיון והכלים אשר צברו העובדים בעבודתם אצל המבקשת, הקנו להם את היתרון והיכולת לעבוד באפסייד תוך זמן סמוך ביותר לאחר התפטרותם מהמבקשת.
למעלה מזאת אוסיף, כי טרם התפטרותם העלימו העובדים מהמבקשת את העובדה כי הם עתידים לעבור ולעבוד בחברה מתחרה. הדבר נתגלה למבקשת רק בדיעבד ובאופן עקיף, דרך גורמים אחרים אשר חשפו בפניה את העובדה שהעובדים נמצאים בקשר עסקי עם מי מלקוחותיה. דברים אלו מגבירים את החשש שפעולות העובדים יובילו במכוון או בשגגה לחשיפת סודות מסחריים של המעביד.
אני מחליט לפיכך להיעתר לבקשה, אך באופן חלקי בלבד. שכן מנגד, אני סבור כי הגבלת העובדים מליצור קשר עם כלל לקוחות המבקשת (שלטענת המבקשת מדובר במאות רבות) לתקופה של 12 חודשים, כפי שהוגבלו במסגרת הסכמי העסקתם, היא הגבלה קשה מדי הפוגעת בחופש העיסוק של העובדים יתר על המידה, בטח ובטח עת עסקינן במתן סעד ארעי בלבד. אני גם סבור שיש להגביל את מספר הלקוחות עמם תיאסר ההתקשרות, שכן מצאנו שהמבקשת עצמה לא ראתה בכל לקוחותיה הקיימים כ"סוד מסחרי שמור", והראיה שגם נהגה לפרסם את זהותם של עשרות מהם באתר האינטרנט.
בבואי לקבוע את הסעד כדלקמן, יש לשקול גם את שיקולי מאזן הנוחות: מחד, הנזק העלול להיגרם למבקשת, אילו יתברר בסופו של יום כי אכן מדובר ב"סוד מסחרי" שהוא חלק מקניינה. מאידך, הנזק העלול להיגרם לעובדים, אילו יוגבלו באופן נרחב מידי מלעסוק בתחום התמחותם.
לאור כל האמור אני קובע "כסעד זמני" כי העובדים יהיו מנועים, בין בעצמם ובין באמצעות עבודתם באפסייד, מלבוא במגע עסקי כלשהו עם 50 לקוחות בלבד של המבקשת, שלדעת המבקשת, הם הלקוחות המרכזיים והחשובים עבורה".