טענה נוספת בפי המערערות היא כי יש להשקיף על הבטחת התשלום שהן מספקות לסולקים ולבתי העסק הזרים כמקרה של "מכירת נכס בלתי מוחשי לתושב חוץ", הנהנית משיעור מס אפס מכוח סעיף 30(א)(2) לחוק. לדידן:
"תכליתן של שירותי הבטחת תשלום היא, לבחון, בעקבות פנייה של הסולק הזר אל המערערות, האם ניתן להבטיח לסולק הזר את פירעון התמורה בגין עסקת יסוד המתבצעת באמצעות כרטיס אשראי... הבטחה אשר מהווה, הלכה למעשה, הענקה של זכות הנשייה.
... זכות הנשייה היא 'זכות' 'בעלת ערך כלכלי' [והיא] מהווה 'זכות' בראי חוק מע"מ. ... זכות הנשייה (הזכות שמקבל הסולק הזר לפירעון התמורה של עסקת היסוד) היא נכס."
(מתוך סעיפים 15.6 ו- 15.7 לסיכומי המערערת)
יוער כי בכתבי הערעור שהוגשו בתחילת ההליכים אף נטען כי נמכרים שני נכסים בלתי מוחשיים: זכות נשייה וכן "מידע" (כלומר, המידע הכלול בהודעת אישור העסקה או סירובה, הנמסרת על ידי המנפיק לסולק).
לגבי סכום העמלה הצולבת שעלול להתחייב במס מלא אם טיעוני המערערות לא יתקבלו, הן מעלות שתי טענות נוספות:
הטענה הנוספת הראשונה נובעת מן העובדה שהארגונים הבינלאומיים (כגון ויזה מאסטרקארד) מחייבים את המנפיקים בשלל עמלות שונות בגין ביצוע עסקאות בינלאומיות. בין היתר מחויבים המנפיקים בעמלות בשל"Stand-in Processing Authorization", "International Service Assessment", "Cardholder Expenditure Volume" (מתוך תקנון VISA, כדוגמה) – אותן הם משלמים לארגונים הבינלאומיים ("עמלות החובה"). חלק מעמלות החובה נגבה לפי הנפח הכספי של עסקאות היסוד המטופלות וחלק לפי כמות עסקאות היסוד. לדעת המערערות, הטלת עמלות החובה האמורות איננה אלא דרך עקיפה להביא לחלוקה של העמלה הצולבת בין המנפיק ובין הארגון הבינלאומי. לפיכך, אם לפי הדוגמה שהבאנו בסעיף 10 לעיל, המנפיק נותר לכאורה עם שני דולרים ביד כעמלה צולבת, אזי אם בתקופת ההתחשבנות מול הארגון הבינלאומי המנפיק נושא בעמלות חובה בגובה חצי דולר, אזי הלכה למעשה העמלה הצולבת הנגבית על ידיו היא דולר וחצי בלבד. המערערות גורסות שזו מהותן של עמלות החובה השונות. מכיוון שכך, כל חיוב במס ערך מוסף בשיעור מלא שיושת על העמלה הצולבת אמור להביא בחשבון – כהפחתה מסכום העמלה החייב – את קיזוז עמלות החובה.
הטענה הנוספת השנייה נוגעת לכרטיסים בנקאיים. לדברי המערערות, בהתאם להסכמי ההנפקה המשותפת שנכרתו בינן לבין הבנקים הישראליים השונים, הותנה כי הבנק זכאי לחלק מסוים מתוך העמלה הצולבת שמתקבלת בידיהן מידי הארגון הבינלאומי. כלומר, על פי הטיעון, במקרה של כרטיס אשראי בנקאי, מלכתחילה המערערות אינן זכאיות למלוא העמלה הצולבת אלא לחלק בלבד. כל חבות במע"מ אצלן אמורה להיות מוטלת אך ורק על החלק האמור. יתרה מכך, על חלק העמלה הצולבת המועבר לידי הבנקים, הבנקים מתחייבים במס שכר וריווח בהתאם לסעיף 4 לחוק מס ערך מוסף. מכיוון שכך, חיוב המערערות על מלוא סכום העמלה הצולבת במקרים אלה יביא בהכרח לכפל מיסוי.