לחלופין, אף אם ייקבע כי מחזיק הכרטיס הוא מקבל שירות נוסף של שירותי המנפיק, אזי, כפי ששנינו, הסייג האמור תקף רק לגבי "תושב ישראל בישראל".
והנה בחלק גדול מן המקרים מחזיק הכרטיס נמצא בחוץ לארץ בזמן עריכת עסקת היסוד ובמצבים אלה הסייג האמור איננו רלבנטי. הדבר נכון, לדעת המערערות, בכל המקרים של עסקאות במסמך מלא; היות שמדובר ממילא בבתי עסק בחו"ל בלבד, עסקה מסוג זה בהכרח נעשית כאשר מחזיק הכרטיס נוכח פיזית בבית העסק והכרטיס "פוגש" מסופון או מכשיר שם. המערערות ממשיכות וטוענות כי גם לגבי חלק לא מבוטל מן העסקאות במסמך חסר ניתן להסיק, בוודאות גבוהה, כי מחזיק הכרטיס שהה בחוץ לארץ בעת עריכת עסקת היסוד. למשל, אם חויב הכרטיס בגין ארוחה במסעדה בפריז, לגישת המערערות סביר מאוד להניח כי מחזיק הכרטיס נמצא שם – בחוץ לארץ – באותה עת, אף אם משום מה העסקה היא מסוג "מסמך חסר". על כן, לדעת המערערות, גם במקרה האחרון הסייג איננו מתקיים מפני שלא מדובר במקבל שהוא "תושב ישראל בישראל".
לדעת המערערות, בכל הנוגע לעסקאות במסמך חסר, ניתן למיין את ענפי הכלכלה השונים לשתי קבוצות: אלה שלגביהם ניתן להניח בסבירות גבוהה כי עסקת היסוד התרחשה אגב נוכחות פיזית של מחזיק הכרטיס בבית העסק, ואלה שלגביהם מסקנה כזו איננה בהכרח מתבקשת. על פי הטיעון, לגבי הקבוצה הראשונה מס בשיעור אפס אמור לחול (בנוסף לכלל העסקאות במסמך מלא, כמוסבר) – וכל זאת אף אם ייאמר, בניגוד לדעת המערערות, כי המחזיק הכרטיס הוא מקבל השירות בגינו משולמת העמלה הצולבת.
במקביל, מעלות המערערות טיעון המבוסס על סעיף 30(א)(7) לחוק. כאמור לעיל, שיעור מס האפס לפי פסקה (7) עשוי לחול בין אם מקבל השירות הוא תושב חוץ ובין אם הוא תושב ישראל.
ההקלה שם תלויה במקום מתן השירות, ולעמדת המערערות דבר זה נקבע לפי מקום צריכת השירות. לדעתן, מקום הצריכה של שירותי המנפיק, אשר מזכים אותו בעמלה צולבת, הוא בחוץ לארץ. מסקנה זו ודאי נכונה, לפי הטיעון, ככל שרואים את השירות כנצרך על ידי הסולק הזר ובית העסק הזר, אולם לגישת המערערות המסקנה נכונה אף אם רואים את השירות כנצרך גם על ידי מחזיק כרטיס ישראלי שרוכש מוצר או שירות בבית עסק בחו"ל. למצער יש מקום לומר זאת לגבי עסקאות במסמך מלא, המראות נוכחות מחזיק הכרטיס בחו"ל, וגם לגבי עסקאות במסמך חסר באותם ענפים בהם מסתברת נוכחות הצרכן בחו"ל בעת ביצוע העסקה.