יוער כי השימוש באפליקציות תשלום (למשל של רשת בתי קפה) עשוי להיעשות בזמן שמחזיק הכרטיס נוכח בבית העסק (למשל בעודו עומד בתור), אך להבנתי עסקה כזו עדיין נעשית ב"מסמך חסר" (בניגוד לשימוש בארנק הדיגיטלי המותקן בנייד על ידי הצמדתו למסופון בקופה).
נראה כי מערכת כרטיסי האשראי מסוגלת לזהות כל עסקה בודדת, כעסקה במסמך מלא או כעסקה במסמך חסר (ראו סעיפים 10.7 עד 10.9 לסיכומי המערערות – אני מקבל טענה זו כמוכחת; כן ראו עדות מר ברוט, עמוד 250, שורות 25-24; עמוד 251, שורה 3; עמוד 270, שורה 17 עד שורה 20). יוסף כי ההבחנה בין עסקה במסמך מלא ובין עסקה במסמך חסר עשויה להשפיע על גובה העמלה הצולבת (בשל רמות סיכון שונות) ועל יכולת מחזיק הכרטיס להכחיש ביצוע עסקה – על כן המידע לגבי סוג העסקה כאמור נחוץ למערכת.
בשל התפתחויות טכנולוגיות ושינויים בדפוסי הקניה של ציבור הצרכנים על פני התקופה הנדונה, ניכרת עלייה באחוז העסקאות המבוצעות במסמך חסר (ראו למשל את הטבלה המוצגת בסעיף 2.2 לתצהיר של מר ברוט מטעם כאל).
תמצית טענות המערערות
נציג בקיצור נמרץ את עיקרי הטענות שהועלו על ידי ארבע המערערות[7]. נתחיל בטיעונים הנוגעים לעמלה הצולבת.
לפי עמדת המערערות, העמלה הצולבת מתקבלת בגין שירות שניתן לתושבי חוץ בלבד, קרי, הסולקים הזרים ובתי העסק הזרים.
לגישתן, העמלה הצולבת משולמת עבור שני אלה: (א) ביצוע בדיקת העסקה על ידי המנפיק בזמן אמת, כמתואר בסעיף 9 לעיל ואישורה (או סירובה) על אתר; (ב) מתן הבטחת המנפיק לשלם את סכום העסקה לידי הסולק ללא תלות ביכולת המנפיק לגבות את החיוב מידי מחזיק הכרטיס. לטענת המערערות, שתי פעולות אלה נעשות לטובת בית העסק והסולק: בדיקת העסקה ואישורה מאפשרים לבית העסק לקבל את כרטיס האשראי כאמצעי תשלום מידי המחזיק (הרוכש) ולמסור את המוצר או לתת את השירות הנרכש בבטחה, ובכך לסייע לעשיית עסקים על ידי בית העסק, ואילו הבטחת התשלום מטיבה עם הסולק, שהוא עצמו אחראי לתשלום תמורת עסקת היסוד כלפי בית העסק. אחריות הסולק מגובה באחריות המנפיק.
להשקפת המערערות, תפקידים אלה מבוצעים לטובת הסולק ובית העסק בלבד ועל כן מחזיק הכרטיס הישראלי איננו בבחינת מקבל שירות נוסף, כך שהסייג לתחולת סעיף 30(א)(5) לחוק איננו מתקיים.
יתרה מזו, התפקידים האמורים אינם נוגעים ל"נכס המצוי בישראל", כך שהסייג האחר, הקבוע בתקנה 12א(א) לתקנות, אף הוא איננו מתקיים.