"בדיקה ואישור העסקאות נעשים ע"י המערערות בישראל, המידע הנבדק מצוי בישראל, לפי הסכמים שנחתמו בישראל בין המערערות ללקוחותיהן, מחזיקי [כרטיסי אשראי], ולגבי חשבון הבנק בישראל שלגביו נתן הלקוח הרשאה לחיוב. [כרטיס האשראי] הונפק ללקוח ע"י המערערות בישראל...
...
שירות בדיקת ואישור העסקאות חייב במע"מ בשיעור מלא, בין אם תושב ישראל נמצא בישראל בעת ביצוע העסקה, ובין אם נמצא בחו"ל. השירות ניתן ע"י המערערות שעסקן בישראל, במערכותיהן בישראל, לגבי נכס בישראל – הזכויות מכוח הסכם עם הלקוח, שסמכות השיפוט לגביו בישראל; וכן לגבי מאגרי המידע וחשבון הבנק בישראל."
(מתוך סעיפים 63 ו- 65 לסיכומי המשיב).
אינני יכול לקבל טענה זו מפי המשיב. לטעמי יש להבדיל בין מתן שירות באמצעות או בעזרת נכס שמצוי בישראל ובין מתן שירות לגבי נכס שמצוי בישראל.
תחילה, אתן דוגמה פשוטה: עורך דין ישראלי מתבקש לכתוב חוות דעת משפטית עבור תושב חוץ (שנמצא בחו"ל) בנושא הקשור לדיני האישות בישראל. לצורך הכנת חוות הדעת, עורך הדין נעזר במאגר מידע משפטי ישראלי ואף בספריה משפטית המצויה בישראל. דומה כי השירות איננו ניתן "לגבי" מאגר המידע או "לגבי" הספרייה המשפטית, אפילו אם בלעדיהם עורך הדין לא היה מסוגל לספק את חוות הדעת המבוקשת. במצב המתואר, חל לכאורה שיעור מס אפס על פי סעיף 30(א)(5) לחוק.
לטעמי, אותה מסקנה מתבקשת במקרה דנן. אמנם על מנת לאשר את השימוש בכרטיס האשראי בעסקת היסוד ועל מנת להיות מוכן להבטיח לשלם את תמורת עסקת היסוד, המנפיק זקוק למידע אשר, לצורך העניין, ניתן להניח שהוא "נמצא" בישראל. הכוונה היא לנתונים על אודות המחזיק והכרטיס הספציפי, מסגרת האשראי של המחזיק, ומידע אחר שעלול להצדיק סירוב העסקה. המנפיק נעזר בנתונים אלה כדי לקבל החלטה לאשר, או לסרב לאשר, את העסקה. אולם השירות שבגינו זכאי המנפיק לעמלה הצולבת איננו ניתן לגבי נתונים אלה או לגבי כל נכס אחר המצוי בישראל (לרבות חשבון הבנק של מחזיק הכרטיס). באותה מידה אינני סבור כי שירות זה ניתן לגבי הסכם כרטיס האשראי שנחתם בין המחזיק ובין המנפיק (ויוער כי הזכאות של המנפיק לקבל עמלה צולבת מידי הסולק הזר מעוגנת בתקנון הארגון הבינלאומי ולא בהסכם בין המנפיק והצרכן). ככלל, לפי סעיף 30(א)(5), השירות הוא "נושא ההסכם" והוא לא ניתן לגבי אותו הסכם עצמו (פרט למקרה, למשל, של שירות משפטי הגלום בניסוח הסכם).