(קו ההדגשה איננו במקור)
ההיקש בין "בדיקת רישום בספרי המקרקעין" ובין הבדיקות הנערכות על ידי מנפיק כרטיס האשראי, מתבקש, לדעתי.
"מקום הצריכה" הוא אותה מדינה בה נמצא המקבל בשעה שהוא נזקק לשירות ומסתייע בו.
מכיוון שכך, נדרש למעשה אותו ניתוח, המבדיל בין עסקה במסמך מלא ובין עסקה במסמך חסר, כפי שנעשה בהקשר של סעיף 30(א)(5) לחוק, כדי ליישם את הוראות סעיף 30(א)(7) לחוק. היות שעסקה במסמך מלא מלמדת על נוכחות מחזיק הכרטיס בחוץ לארץ, ניתן באותם מקרים לומר כי הצריכה הייתה בחוץ לארץ. לדוגמה, אם מחזיק כרטיס תושב ישראל סועד במסעדה בפריז ומשלם על ידי העברת כרטיס בעל פס מגנטי (עסקה במסמך מלא לכל הדעות), אזי צריכת השירות מתרחשת שם, בפריז, ומתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 30(א)(7) לחוק. לעומת זאת, אם העסקה הייתה נעשית במסמך חסר, הרי קיים אותו קושי עליו הצבענו בסעיף 56 לעיל: בדיעבד לא ניתן לדעת בוודאות היכן היה המחזיק בזמן השימוש בכרטיס האשראי. אמנם במסגרת יישום סעיף 30(א)(7), לעומת סעיף 30(א)(5), אין צורך לעסוק בשאלת זהותם ותושבותם של "מקבלי השירות" (תושבי חוץ לעומת תושבי ישראל), אולם שאלת מקום הימצאו של מקבל השירות בעת ביצוע העסקה מתעוררת בשני האפיקים: במסגרת סעיף 30(א)(5) בשל התנאי של "תושב ישראל בישראל", ובמסגרת סעיף 30(א)(7) בשל התנאי של מתן השירות "בחוץ לארץ". מכיוון שכך, אין למעשה רבותא בהעלאת הטיעון על פי סעיף 30(א)(7) בקשר למיסוי העמלה הצולבת.
יתרה מזו, תהיה זו תוצאה משונה אם יחול סעיף 30(א)(7) דווקא, מקום שסעיף 30(א)(5) איננו חל: הרי תנאי לתחולת סעיף 30(א)(5) הוא מתן שירות לתושב חוץ (כגון הסולק ובית העסק הזרים), ולכאורה במצב זה ההצדקה להענקת שיעור מס אפס ברורה וחזקה יותר מאשר לפי סעיף 30(א)(7) שאיננו מתייחס לתושב חוץ כלל.
מכל מקום, ההחלטות הכלולות בסעיפים 54 ו- 58 לעיל תקפות גם לגבי ההיבט של סעיף 30(א)(7): חלק העמלה הצולבת המיוחס לעסקאות במסך מלא יחויב במע"מ בשיעור אפס, ואילו חלק העמלה הצולבת המיוחס לעסקאות במסמך חסר יזכה לשיעור אפס רק בנוגע לענפים המסוימים המפורטים בסעיף 58 לעיל.
"החריג לסייג" – חלק מערך הטובין
המערערות אף טוענות להחלת "החריג לסייג" (ראו סעיף 23 לעיל): לדבריהן בחלק גדול מן העסקאות מול בתי עסק בחו"ל, סכום עסקת היסוד היה גבוה מ- 75 דולר – שהוא סכום השווי המירבי לעניין הפטור ממיסי ייבוא על ייבוא אישי (מכוח פרט מכס 98.2). לפי הטיעון, יש יסוד כלכלי מוצק להניח כי כל בית עסק מביא בחשבון בתמחור הסחורה שלו את עלות עמלת בית העסק בה הוא בהכרח יחויב אם עסקת המכר מול הלקוח תיעשה באמצעות כרטיס אשראי. ומכיוון שהעמלה הצולבת, המגיעה למנפיק, גלומה למעשה בעמלת בית העסק (ראו סעיף 11 לעיל), אזי ממילא העמלה הצולבת תמיד תהיה מתומחרת בתוך מחירי המוצרים והשירותים (כי הרי השימוש בכרטיסי אשראי נפוץ כל כך). ואם כך, הרי מתקיים "החריג לסייג" מפני שתמורתו של שירות המנפיק (העמלה הצולבת) "מהווה חלק מערך הטובין" הנמכרים בעסקת היסוד.