יוער כי עמדה זו של המערערת מבוססת, בין היתר, על שני יסודות: אחד, כי לא נדרש להוכיח באופן פוזיטיבי כי בפועל בתי עסק אכן מתמחרים את מוצריהם באופן המתואר, וזאת מפני שהתנהלות כלכלית רציונלית מחייבת כי כך יפעלו בתי עסק ("זה מבוסס בעיקר על היגיון כלכלי" – עדות גב' זלכה, עמוד 126, שורה 3); שניים, כי לא נדרש להוכיח כי כל עסקת יסוד אכן חויבה בפועל במיסי יבוא בישראל, באופן היוצר חשיפה אמיתית לכפל מס אם גם העמלה הצולבת תחויב במס ערך מוסף ישראלי. בנושאים אלה הקורא מופנה לע"מ 21657-11-19 הגשמה קוסמי ניהול פרויקטים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסך תל אביב מרכז, ניתן ביום 10.7.2022; בין היתר נאמר על ידיי שם (בסעיף 39), מבלי להכריע בסוגיה, כי "... בדרך כלל יישום החריג לסייג כן יחייב פניה לנסיבות הספציפיות והבאת הוכחה כלשהי לכך שתמורת השירות מהווה חלק מערך הטובין, מעבר להסקת המסקנה הכללית כי הדבר הוא הגיוני או מתבקש על רקע המצב המסחרי הנתון".
לא שוכנעתי מטענת המערערות בנושא החריג לסייג ולדעתי הן לא הרימו את חובת ההוכחה בסוגיה זו.
ראשית, יובהר כי הטיעון האמור כלל איננו רלבנטי לגבי סוגים רבים וחשובים של עסקאות מול בתי עסק בחו"ל. החריג יכול לחול אך ורק כאשר השירות מושא הדיון ניתן לתושב חוץ ונלווה לעסקת יסוד בטובין: "שירות שתמורתו מהווה חלק מערך הטובין". רק במצב זה יכול להיווצר חשש לכפל מס. לפיכך, בעסקאות יסוד שהן מתן שירות על ידי בית העסק הזר, אין כלל רלבנטיות לחריג לסייג. כמו כן, החריג יכול להתקיים רק אם עסקת היסוד כרוכה בייבוא טובין לישראל - פעולה שעלולה ליצור מיסוי כפול (פעם במישור עסקת היסוד, מכוח סעיף 2 לחוק, ופעם במישור השירות הנלווה שניתן לתושב החוץ). רכישתם של טובין בחוץ לארץ וצריכתם שם אינן יוצרות חשיפה כזו וערך הטובין איננו "נקבע כאמור בסעיפים 129 עד 133ט לפקודת המכס" – מפני שאין פעולה של ייבוא הטובין לתוך מדינת ישראל. שילובם של הדברים הנ"ל מביא לכך כי בענפים כגון בתי מלון, השכרת רכב, תחבורה ציבורית, מסעדות, וסופרמרקטים אין כל רלבנטיות לחריג לסייג.
אמנם תיתכן רלבנטיות כאשר תושב ישראל קונה מוצר כגון בגד יקר בחנות בחוץ לארץ, או לחלופין, מזמין את המוצר מכאן למשלוח לישראל, או אז עשויים לחול מיסי יבוא (בהתאם לשווי החפצים), לרבות מס ערך מוסף. כאשר נעשה שימוש בכרטיס אשראי כאמצעי תשלום בעסקה מסוג זה, לכאורה קיימת חשיפה לכפל מס אם אכן מקבלים את הנחתן של המערערות כי העמלה הצולבת, אשר מקבל המנפיק הישראלי, מתומחר מראש במחיר הסחורה על ידי בית העסק בחו"ל.