דא עקא, המערערות לא השכילו להראות פילוח מתאים ומניח את הדעת של כלל עסקאות היסוד, אשר עליו ניתן לבסס החלה חלקית של החריג לסייג: אין הפרדה מדויקת בין עסקאות יסוד בטובין לעומת עסקאות יסוד בשירותים, ואשר לטובין אין אינדיקציה מדויקת לייבוא החפצים לישראל. אינני סבור כי הנתונים המוצגים בנספח 16 לתצהיר מר ברוט (ובנספחים המקבילים בתצהירים האחרים) מהווים אסמכתא מספקת בעניין זה.
עוד יוער כי לאור קביעתי הנ"ל בעניין תחולת סעיף 30(א)(5) לחוק על העמלה הצולבת בעסקה במסך מלא, הנפקות של טענת החריג לסייג ממילא מצטמצמת לעסקאות במסמך חסר, וכאמור, אינני סבור שהמערערות הרימו את הנטל בנושא המיסוי הכפול מבחינת הוכחת הנתונים הדרושים.
לאור תוצאה זו, אינני נדרש לחוות דעה כאן לגבי חוזק ההנחה לפיה העמלה הצולבת מתומחרת, בעקיפין, במחירי המוצרים.
סעיף 30(א)(2) לחוק – מכירת נכס בלתי מוחשי
אינני מקבל את הטיעון החלופי של המערערות בנושא תחולת סעיף 30(א)(2) לחוק (ראו סעיף 35 לעיל). למיטב הבנתי תפקיד המנפיק הוא להעניק שירותים הדרושים והחיוניים לפעולה התקינה של מערכת כרטיסי האשראי כולה, הן כלפי מחזיקי הכרטיסים והן כלפי הסולקים (ובתי העסק). הסולק ממתין לאישור עסקת היסוד או לסירובה מפיו של המנפיק – אך לא כרכישה של מידע הגלם שהביא את המנפיק לקבל את החלטתו בדבר האישור. מתן האישור הוא עצמו השירות והמידע שעומד בבסיס ההחלטה לאשר איננו נמכר. באותה מידה המנפיק מבטיח לשלם את תמורת עסקת היסוד כמתן שירות כלפי הסולק – אמנם מתן הבטחה זו יוצר "זכות נשייה" בידי הסולק אולם עניינו של הסולק איננו בזכות זו כ"נכס" שנרכש, אלא בעצם קיום חיוביו של מחזיק הכרטיס (והשוו סעיף 1(א) לחוק הערבות תשכ"ז-1967). הדבר כרוך ב"עשייה" מצד המנפיק לטובת הסולק (הן בשלב הענקת ההבטחה, קרי אישור עסקת היסוד, והן בשלב עתידי אפשרי, אם וכאשר המנפיק יצטרך לשלם את התמורה מכיסו מפני שהמחזיק לא עשה כן). דומה כי העיקר הוא נכונות המנפיק לשמש כמעין ערב, ולא "מכירה" של זכויות שנוצרות אגב כך. יצוין כי בהודעת בנק ישראל מחודש ינואר 2018, אליה הפנו המערערות תפקידו של מנפיק במנגנון הבטחת התשלום מתואר באפן מפורש כמתן שירותים (בין היתר בעמודים 1, 4, 5 ו- 6) ומוסבר שם כי:
"לעתים, לא מחויב חשבונו של מחזיק הכרטיס בגין עסקאות שבוצעו בכרטיסו, מסיבות שונות... במצב כזה, בית העסק, שכבר סיפק את המוצר או השירות, לא סופג את הפסד, שכן מנפיק הכרטיס (הגורם שנתן ללקוח את כרטיס החיוב כגון: הבנק או חברת כרטיסי האשראי) מתחייב להעביר את תמורת העסקה לבית העסק גם במקרה בו לא ניתן לגבות אותה ממחזיק הכרטיס (להלן – 'הבטחת תשלום'). שירות הבטחת התשלום, מהווה בסיס לנכונות של בתי העסק להסכים ולכבד כרטיסי חיוב כאמצעי תשלום ולראות בהם אמצעי תשלום אמין.