קביעה אחרונה זו התבססה על שני אדנים: האחד – המערערת לא זימנה לעדות את הסייעת שנכחה במקום ואשר עדותה היתה אמורה לתמוך בגרסת המערערת, לפיכך משמש הדבר לחובתה. השני – גרסאות הצדדים באשר לנסיבות האירוע עומדות זו כנגד זו, וכאשר עצם הפרסום אינו שנוי במחלוקת, הנטל להוכיח כי מדובר בפרסום אמת מוטל על הטוען לכך, ואילו המערערת לא עמדה בנטל זה. יתר טענות המשיב, כמו גם טענות התביעה שכנגד, נדחו בהעדר הוכחות מספקות.
- בסופו של יום פסק בית המשפט כי על המערערת לשלם למשיב פיצוי בגין שני הפרסומים בסך 30,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 6,600 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
תמצית טענות הצדדים
- המערערת טוענת כי בית המשפט קמא שגה בשני עניינים: הראשון – אחת מטענות ההגנה המרכזיות התמקדה בכך שלא ניתן לזהות את המשיב בעקבות הדברים שפורסמו על ידה, לפיכך לא התקיים יסוד ה"פרסום", המהווה תנאי בלתו אין לחיוב נתבע בעוולת לשון הרע. והנה, בית המשפט קמא לא דן בשאלה זו ולא הכריע בה כלל ונראה שהדבר נשמט.
לגופו של עניין, בפרסום הופיע שמו הפרטי של המשיב בלבד וכן צילום המונית הכולל את מספר הרישוי ואת זהות תחנת המוניות, ואין באלו כדי להביא לזיהויו של המשיב או כדי לפגוע בפרנסתו ("סוגית הזיהוי").
- הסוגיה השנייה העומדת ביסוד הערעור היא קביעת בית המשפט קמא בנוגע לאי הוכחת טענת האמת בפרסום. לשיטת המערערת, נמנע בית המשפט מלדון ומלהכריע במהימנותם של הצדדים והעדים, התעלם מסתירות שעלו בעדויות מטעם המשיב ועדיו ובשקרים בולטים שהתגלו המטילים צל על כלל גרסתו. בית המשפט קמא שגה אפוא בכך שלא קבע כל קביעה באשר למהימנותם של מי מהצדדים. לפיכך הקביעה לפיה כשלה המערערת בהוכחת גרסתה – שגויה ("סוגית המהימנות וקביעת העובדות").
- המשיב חולק על הדברים, מצדד בהכרעת בית המשפט קמא וטוען כי לא נפל בה כל דופי.
- היום התקיים לפני הדיון בערעור, במהלכו נשמעו בהרחבה טענות הצדדים, ולהלן ההכרעה.
סוגית הזיהוי
- אין לקבל את טענת המערערת לפיה סוגית הזיהוי נשמטה, לא נדונה ולא הוכרעה בפסק דינו של בית המשפט קמא. להלן יובאו הציטוטים הרלוונטיים מתוך פסק הדין קמא, המלמדים את היפוכם של הדברים, היינו - שהדבר נדון והוכרע באופן מפורש:
- בסעיף 13 לפסק הדין, במסגרת סקירת טענות הצדדים הובאה טענה זו בשם המערערת:
בפוסט אותו כתבה הנתבעת אין כל פרט מזהה של התובע, שכן מעבר לשמו הפרטי בלבד וצילום רכב המרצדס אין כל פרט מזהה של התובע, ואדם הנחשף לאותו פוסט אינו יכול לקשור בין התובע ובין האירוע, ולהצביע על התובע כמי שאליו מתייחסים הדברים, הגם שתוכן הפוסט אמת.
- בפרק הדיון וההכרעה (סעיף 18) דן בית המשפט קמא בין היתר בשאלה הבאה:
האם יש צורך שהדברים יהיו מפורשים או שהפגיעה היא משתמעת? על כך משיבות הוראות סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע: "אין נפקא מינה, אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
- בסעיף 19 לפסק הדין סוקר בית המשפט את ארבעת השלבים שהותוו בפסיקה ואשר לאורם תיבחן תביעת לשון הרע, ובתוך כך:
בשלב השני, יש לבחון [...] והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק הנ"ל.
- בסעיף 24 לפסק הדין מובא הפרסום הראשון מושא התביעה כלשונו, הכולל בין היתר את שמו הפרטי של המשיב ואת סוג הרכב. לאחר ציטוט גוף הפרסום נאמר בפסק הדין:
לפוסט זה צורפה תמונת חלקה האחורי של המונית של התובע, כשניתן בתמונה להבחין במספר הרישוי שלה ומספר המונית. פרסום זה לא הוכחש ע"י הנתבעת.
- בסיומו של פרק זה (עמ' 12 לפסק הדין) מסיק ומסכם בית המשפט כך:
סבורני, כי בשל תוכנו של פרסום זה ובשל אופן פרסומו ואף עיתוי הפרסום, המדובר בפרסום של לשון הרע.
- הנה כי כן, עסק בית המשפט קמא באופן מפורש ביסוד 'הפרסום', סקר את הפרטים המזהים שהופיעו בגוף הפרסום והכריע לבסוף כי אכן מדובר בפרסום לשון הרע. הטענה לפיה הדבר נשמט ולא נדון כלל בפסק הדין – נדחית אפוא.
- לגופו של עניין, אף אני סבור כי יסוד הפרסום מתקיים בענייננו, לרבות זיהויו של המשיב במידה מספקת לצורך הקמת יסודות עוולת לשון הרע. מסקנתי זו נסמכת על צירוף כלל הנתונים שנכללו בגוף הפרסום ובצילום שצורף לו ואלו הם: שמו הפרטי של המשיב (דוד), סוג הרכב (מרצדס), צבעו (לבן), מספר הרישוי (כפי שמופיע בצילום) ושמה של תחנת המוניות בה מועסק (תל השומר). בצילום הרכב ניתן אף להבחין בפרט זיהוי נוסף – סורג ייחודי הבנוי על גבי תא המטען. יתירה מזו, העובדה שדבר הפרסום נודע למשיב והוא הגיש בגין כך את תביעתו מלמדת על כך שמאן דהו אכן זיהה אותו ויידע אותו בכך. ואם לא די בכך – הפגיעה האפשרית במשלח ידו של המשיב עלולה להיגרם גם מקום בו שם משפחתו ותמונת פניו אינם מפורסמים ואינם ידועים לציבור, שהרי די בכך שאדם המתקשר לתחנת המוניות בה מועסק המשיב יבקש שלא לשלוח אליו את נהג המונית דוד, הידוע כמי שמתנכל לילדים בעלי צרכים מיוחדים.
סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". לפיכך, שמו של התובע אינו צריך להיכלל במפורש בפרסום, ודי בכך שאדם סביר יוכל להבין במי מדובר - די בכך לסכן את כבודו של הנתבע (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי (2019), עמ' 219).
- הנה כי כן, משהופיעו בגוף הפרסום די פרטים מזהים הנוגעים למשיב ולמוניתו, כאלו שבאמצעותם יזוהה המשיב על ידי אדם המעוניין בכך, הרי שיסוד הפרסום מתקיים.
סוגיית המהימנות וקביעת העובדות
- לא מצאתי לקבל את טענת המערערת לפיה, לא נקבעו בפסק הדין קמא קביעות עובדתיות ולא נשקלו שיקולי מהימנות. בית המשפט סקר את גרסאותיהם הסותרות של הצדדים, זקף לחובתה של המערערת את העובדה שלא זימנה לעדות את הסייעת שנכחה במקום, ובסופו של דבר הסיק (סעיף 27):
משלא הובאה סייעת זו לעדות נותרנו כשגרסאות הצדדים באשר לנסיבות הארוע עומדות זו מול זו, וכאשר עצם הפרסום אינו שנוי במחלוקת. לפיכך יש לקבוע, שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה, כי האמור בפרסום היה אמת.
- נמצאנו למדים, שגרסאותיהם של הצדדים נשקלו ונבחנו על ידי בית משפט קמא, אשר קבע על סמך אלו, ועל בסיס נטל ההוכחה המוטל על המערערת, כי היא לא הוכיחה את טענתה בדבר האמת בפרסום.
אין לקבל גם את טענות המערערת לפיהן התעלם בית המשפט מסתירות ושקרים בעדויות המשיב ועדיו. עדויות אלו לא עסקו כלל בליבת האירוע השנוי במחלוקת, כי אם באירועים שאירעו במועדים אחרים (כגון אופן ניקוי הרכב לאחר שנתלכלך, עריכתו או אי עריכתו של שימוע בתחנת המוניות לאחר הפרסום וכיו"ב) – אירועים המצויים בפריפריית הסכסוך. בתי המשפט נוהגים לקבוע קביעות בדבר מהימנות הצדדים על בסיס גרסאותיהם המתייחסות לליבת המחלוקת. סתירות בפרטים שוליים או בפריפריה של האירועים אינן פוגעות בהכרח במהימנות העדות, אלא אם הן מהותיות ויורדות לשורשו של עניין, ולא כך הדבר בענייננו (ע"פ 175/10 ישי חנוכייב נ' מדינת ישראל [נבו] (28.7.11); ע"פ 1682/22 יאיר סבג נ' מדינת ישראל [נבו] (11.9.22)).