בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת"צ 53066-11-23 לוי ואח' נ' LinkedIn Corporation ואח'
מספר בקשה:16
לפני כבוד השופטת כרמית בן אליעזר
מבקשת
(המשיבה בבקשת האישור)
LinkedIn Corporation
ע"י ב"כ עוה"ד יואב אסטרייכר ואריאל רקובר
נגד
משיבים
(המבקשים בבקשת האישור) 1. רעות לוי
2. ניצן יעקובי
ע"י ב"כ עוה"ד שלום אבן
החלטה
1. לפניי בקשת המשיבה לכפירה בסמכות בית המשפט לדון בהליך.
ביום 26.11.2023 הגישו המבקשים בקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד המשיבה (וכנגד משיבה נוספת, שבינתיים נמחקה מההליך).
המשיבה היא חברה שמושבה בארצות הברית, והיא מפעילה רשת חברתית המתמקדת בתחום המקצועי, ומאפשרת למשתמשים ליצור פרופיל אישי ומקצועי ולנהל באמצעותו קשרים עסקיים וחברתיים עם משתמשים אחרים ברשת. בצד האפשרות לעשות ברשת שימוש חינמי, המשיבה מספקת גם את שירות LinkedIn Premium בתשלום (להלן: שירות פרימיום), המקנה למשתמשים יתרונות שונים.
בקליפת אגוז, על פי הנטען בבקשת האישור, פועלת המשיבה שלא כדין בכך שהיא מחדשת באופן אוטומטי וחד צדדי עסקאות לתקופות קצובות, ובפרט את ההתקשרות לקבלת שירות פרימיום, וזאת בניגוד להוראותיו הקוגנטיות של חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, ובתוך כך גובה מהצרכנים סכומי כסף משמעותיים. כן נטען, כי במקרה שבו מבקש הצרכן לבטל את ההתקשרות, המשיבה אינה מבטלת את ההתקשרות באופן מיידי אלא בסוף התקופה, וזאת מבלי להחזיר לצרכן את החלק היחסי של הסכומים ששילם.
2. במסגרת בקשת הכפירה, הכחישה המשיבה כל טענה לביצוע עוולה וטענה כי לבית המשפט אין סמכות לדון בבקשת האישור.
בבקשת הכפירה נטען, כי המבקשים לא עמדו בנטל לבסס עילת תביעה כנגד המשיבה, וזאת מכיוון שבקשת האישור התבססה על הדין הישראלי בלבד, אשר אינו חל בנסיבות העניין הן לאור כללי ברירת הדין החלים בישראל והן לאור תניית ברירת דין זר הקבועה בהסכם בין הצדדים. כן טענה המשיבה, כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח כי ישראל היא הפורום הנאות לדון בבקשת האישור.
המשיבה טענה, כי על פי ההלכה הפסוקה (רע"א 6992/22 Agoda Company Pte נ' שי צביה (27.5.2024), להלן: עניין אגודה), יש לבחון, ראשית, מה הדין החל לפי כללי ברירת הדין, ולאחר מכן לבחון את תקפותה של תניית ברירת הדין. לטענת המשיבה, הן על פי כללי ברירת הדין והן על פי תניית ברירת הדין שיש לה תוקף מלא על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה – הדין החל הוא הדין האמריקאי.
אשר לדין החל על פי כללי ברירת הדין, טענה המשיבה כי בעניין אגודה הושם דגש על המאמצים שמשקיע התאגיד הזר לצורך חדירה לשוק הישראלי, ובאותו מקרה נקבע כי הדין החל הוא הדין הישראלי לאור העובדה שלנתבעת שם היה אתר ישראלי, עם ממשק בעברית, היא נקטה פעולות שיווקיות המוכוונות לישראלים, ואפשרה הזמנות למלונות בארץ ותשלום במטבע ישראלי. לעומת זאת, לטענת המשיבה, זיקות אלו או דומות להן לא הוכחו בענייננו.
המשיבה טענה, כי על פי הדין, את הזיקות לישראל יש לבחון נכון למועד הגשת בקשת האישור, ובמועד זה, כעולה מבקשת האישור, הזיקות של לינקדאין לישראל היו מוגבלות, שכן שירות לינקדאין והמסמכים הרלוונטיים לא היו זמינים בעברית, ואף לא היה קיים שירות לקוחות בעברית ורכיבי השירות של לינקדאין אינם מערבים מכירה של מוצר או שירות המצויים פיזית בישראל. בהקשר זה אף הדגישה המשיבה כי לינקדאין היא רשת חברתית גלובלית, כשהסכם השימוש חל ללא הבדל על משתמשים ברחבי העולם. כן הוטעם, כי כמות המשתמשים הישראלים מתוך כלל המשתמשים הפעילים ברשת היא זניחה.
ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916המשיבה הוסיפה וטענה, כי גם אם ייקבע כי על פי כללי ברירת הדין חל הדין הישראלי, הרי שיש לאכוף את תניית ברירת הדין הקבועה בסעיף 6 להסכם השימוש, עליו נדרשים המשתמשים לחתום כתנאי לשימוש ברשת, אשר אף המבקשים עצמם מודים בבקשת האישור כי הוא ההסכם המחייב בין הצדדים, ואשר על פיו הדין החל על יחסי הצדדים ועל כל מחלוקת שתתעורר בקשר להסכם או לשירות לינקדאין הוא דין מדינת קליפורניה ארצות הברית. המשיבה הטעימה כי בניגוד לטענות המבקשים תניית ברירת הדין קובעת באופן ברור ומפורש כי תחולת הדין האמריקאי היא בלעדית ומחייבת. המשיבה טענה, כי כבר נקבע בהלכה הפסוקה כי דין קליפורניה אינו מקפח (רע"א 5860/16 Facebook Inc נ' בן חמו (31.5.2018), להלן: עניין בן חמו).
12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)
נוכח האמור, טענה המשיבה כי ניתוח כללי ברירת הדין תומך בהחלת הדין הזר, וכי בכל מקרה תניית ברירת הדין תקפה, ולפיכך, משעה שבקשת האישור מסתמכת באופן בלעדי על הדין הישראלי, הרי שהיא אינה מבססת עילת תביעה.
עוד טענה המשיבה, כי המבקשים לא הוכיחו כי ישראל היא הפורום הנאות להכריע בהליך, שכן מרב הזיקות מצביעות על כך שישראל אינה הפורום הטבעי והראוי לניהול ההליך. בתוך כך הדגישה המשיבה כי על פי הפסיקה לדין החל משקל משמעותי בבחינת נאותות הפורום, ואף שיקולים נוספים כמקום מושבה של המשיבה ומיקום עדיה הם שיקולים שיש להתחשב בהם. אף מבחן הציפיות הסבירות מצביע, לטענת המשיבה, על הפורום הזר, שכן לא הוכח כי לינקדאין כיוונה עובר להגשת בקשת האישור את השירותים הניתנים על ידיה באופן ספציפי למשתמשים המתגוררים בישראל. אף לא נטען בבקשת האישור כי הפרקטיקות הנטענות של לינקדאין ייחודיות למשתמשים ישראלים ולפיכך אין לבתי המשפט בישראל אינטרס ציבורי לדון בעילות הנטענות.
נוכח האמור, טענה המשיבה, כי ישראל אינה הפורום הנאות לניהול ההליך ולפיכך על בית המשפט להימנע מהחלת סמכות השיפוט.
3. בתשובתם לבקשת הכפירה טענו המבקשים כי יש לדחות את בקשת הכפירה על הסף ולחלופין לגופה, תוך חיוב המשיבה בהוצאות.
המבקשים טענו, כי גם לפי הסכם השימוש של לינקדאין, בפתח סעיף 6, הובהר כי יכול והסכסוך יתברר בבית המשפט המקומי, ולפיכך גם לפי ההסכם מוסמך בית המשפט בישראל לדון בהליך. למצער, טענו המבקשים כי תניית הדין הזר אינה מפורשת וברורה ולפיכך על פי הדין היא אינה חלה. לחלופין, טענו המבקשים כי יש לקבוע כי תניית ברירת הדין בטלה, בהיותה תנאי מקפח בחוזה אחיד, וכפי שנקבע במפורש בהלכה הפסוקה (רע"א 1901/20 טרוים מילר בע"מ נ' facebook Ireland limited (26.7.2022), להלן עניין טרוים מילר; עניין אגודה).
הועתק מנבוהמבקשים הוסיפו וטענו, כי ניתוח ענייננו על פי הקווים המנחים שנקבעו בהלכת אגודה מוביל למסקנה כי בשים לב להיקף וטיב פעילותה של המשיבה בישראל הרי שזו עולה כדי "פעילות בישראל" ולפיכך יש לקבוע כי הדין החל הוא הדין הישראלי. בהקשר זה הוטעם, כי רשת לינקדאין מכוונת לצרכן הישראלי, ומשתמשים בה מיליוני צרכנים ישראלים המפרסמים בעברית באופן יומיומי. המבקשים טענו, כי לינקדאין קנתה מעמד כה חשוב בישראל, עד שהמדינה עצמה עושה בה שימוש לצורך גיוס עובדי מדינה, ומעסיקים ישראלים מבצעים בה קמפייני פרסום הממוענים באופן ספציפי לקהל ישראלי. בהקשר זה טענו המבקשים כי בניגוד לטענת המשיבה, שלא נתמכה בתצהיר, הרי שעוד לפני שהוגשה בקשת האישור, יכולים היו משתמשים ישראלים לעשות שימוש ברשת הלינקדאין בשפה העברית ולשלם בשקלים חדשים. זאת ועוד, עוד לפני הגשת בקשת האישור היה ללינקדאין סניף בישראל, בו עובדים עשרות עובדים ישראלים.
נוכח האמור, טענו המבקשים כי על פי כללי ברירת הדין, הדין החל הוא הדין הישראלי, כי תניית ברירת הדין (גם אם היא קובעת שיחול הדין האמריקאי) בטלה, וכי ישראל היא הפורום הנאות לדון בהליך.
4. המשיבה הגיבה לתשובת המבקשים, ואף עתרה למחיקת חלקים ממנה, שכן, לטענת המשיבה, חלקים נרחבים מהתשובה וחלק מהותי מנספחיה לא נזכרו בבקשת האישור והם מהווים הרחבת חזית מובהקת. המשיבה טענה, כי במסגרת תשובתם לבקשת הכפירה, המבקשים כתבו, הלכה למעשה, בקשת אישור ובקשת המצאה חדשות לחלוטין, בניגוד לדין וללא קבלת אישור בית המשפט. המשיבה עמדה על כך שיש להכריע בבקשת הכפירה אך ורק על יסוד הראיות והטענות שנכללו בבקשת האישור ובבקשת ההמצאה מלכתחילה. המשיבה טענה, כי כל הטענות והראיות אשר צורפו להוכחת טענת המבקשים כי לינקדאין פועלת בישראל (ובכלל זאת הטיעון והראיות הנוגעים לשימוש שעושים משתמשים ישראלים, רשויות המדינה ומעסיקים ישראלים ברשת לינקדאין לביצוע חיפושים, גיוסים, וקמפייני פרסום ממוקדים; והראיות להוכחת טענת המבקשים כי עוד קודם להגשת בקשת האישור ניתן היה לעשות שימוש ברשת לינקדאין בעברית) הם נדבכים עובדתיים חדשים לחלוטין שלא בא זכרם בבקשת האישור או בבקשת ההמצאה ולפיכך אין להידרש להם.
המשיבה הוסיפה וטענה, כי הנטל להוכיח את התקיימות התנאים לרכישת סמכות מכוח המצאה מחוץ לתחום חל על המבקשים והם לא עמדו בו. המשיבה חזרה על טענתה כי תניית ברירת הדין בענייננו אינה מעידה על כוונה לוותר על תחולת דיני קליפורניה וכי יש לדחות את פרשנות המבקשים לסעיף 6 לתנאי השימוש, הסותרת את לשונו וכוונתו הברורה של הסעיף.
כן חזרה המשיבה על טענותיה כי יישום המבחנים שנקבעו בעניין אגודה מוביל להחלת דין מדינת קליפורניה. בכלל זאת הדגישה המשיבה, כי בכל הנוגע לברירת הדין החל על ההליך במנותק מתניית ברירת הדין, כלל השופטים שישבו בדין בעניין אגודה קבעו כי לפעילות של תאגיד זר בישראל (הנדרשת לצורך המסקנה כי מקום ביצוע העוולה הנטענת הוא בישראל) יש מימד אובייקטיבי ומימד סובייקטיבי, והדגישו את חשיבות המימד הסובייקטיבי שעניינו מאמצי החדירה לשוק הישראלי. המשיבה הטעימה, כי המבקשים לא הוכיחו שבמועד הגשת בקשת האישור, שהוא המועד הקובע, שירות לינקדאין היה זמין בעברית, שעה שמן המצגים והמסמכים שצורפו לבקשת האישור עולה, כי למצער באותו שלב לא כללה רשת לינקדאין ממשק משתמש "ישראלי" הזמין בשפה העברית. המשיבה הטעימה, כי בניגוד לטענות המבקשים, הנתונים עליהם הצביעו המבקשים אינם מלמדים על כך שפעילות המשיבה מוכוונת לשוק הישראלי, אלא להיפך, שמדובר ברשת גלובלית, ודווקא מאפיין זה שלה מאפשר למשתמשים בה להפיק ממנה את המרב.
נוכח האמור ובשים לב גם לעובדה שהמבקשים לא הציגו כל ראיות ביחס להיקף פעילות המשיבה בישראל (לביסוס המימד האובייקטיבי של "פעילות בישראל") טענה המשיבה כי יש לקבוע כי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה הדין החל על ההליך הוא הדין האמריקאי, ובהתאמה אף לקבוע כי ישראל אינה הפורום הנאות להכרעה בהליך.
יצוין, כי הן בקשת הכפירה והן התגובה שהגישה המשיבה לתשובת המבקשים – לא נתמכו בתצהיר.
5. ביום 8.4.2025 התקיים דיון במהלכו נחקר המבקש 1 על תצהירו. בהמשך, הוגשו סיכומי הצדדים בבקשת הכפירה ועתה הגיעה שעת ההכרעה.
דיון והכרעה
6. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי כי דין בקשת הכפירה להידחות ולהלן נימוקיי.
כידוע, בעל דין המבקש להמציא כתב טענות מחוץ לתחום נדרש לצלוח שלוש משוכות עיקריות: עליו להוכיח כי קיימת עילת המצאה (כאשר נטל ההוכחה הנדרש לגביה הוא ברמה של קיומה של "תביעה הראויה לטיעון"); עליו להוכיח כי עומדת לו עילת תביעה (כאשר נטל ההוכחה הנדרש לרכיב זה הוא נמוך יותר, והוא ברמה של "תביעה רצינית שאינה תביעת סרק"); ולבסוף עליו להניח את דעתו של בית המשפט כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעה (אלו הן הדרישות שנקבעו בהלכה הפסוקה שעסקה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אולם הדעה הרווחת בפסיקה היא כי בעניין זה לא חל שינוי גם לאחר התקנת תקנות התשע"ט, ראו, למשל, רע"א 8854/22 The Dow Chemicals Company נ' סוכנויות יעקבזון בע"מ (27.03.2023), בפסקה 26 לפסק הדין).
בענייננו, המחלוקת בין הצדדים בהליך זה נסבה על השאלה אם הוכח קיומה של עילת תביעה ברמה הנדרשת לשלב דיוני זה וכן אם בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בהליך. הנטל להוכחת שני יסודות אלו חל על המבקשים (ע"א 2547/23 אופיס טקסטיל בע"מ נ' Broklinen Inc Delaware (28.12.2023), להלן: עניין אופיס טקסטיל).
כעולה מן המובא לעיל, טענות המשיבה לאי התקיימות התנאים הנדרשים, מבוססת בעיקר על טענתה בדבר הדין החל על ההליך. זאת, מאחר שעילת התביעה בבקשת האישור בוססה אך ורק על יסוד הדין הישראלי, כך שככל שייקבע כי חל הדין הזר, הרי שלא הונחה תשתית לקיומה של עילת תביעה; ומאחר שאף טענת המשיבה כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה מבוססת, במידה רבה, על ההנחה שחל הדין האמריקאי.
לפיכך, יש לבחון ראשית מהו הדין החל על ההליך. לצורך כך, יש להידרש ראשית לטענת המשיבה כי שאלה זו יש לבחון על יסוד מצב הדברים כפי שהיה בפועל בעת הגשת בקשת האישור, ואך ורק על יסוד הטענות והראיות שפורטו כבר בבקשת האישור ובבקשה לעניין ההמצאה.
האם המבקשים רשאים להתבסס על טענות וראיות שלא פורטו במסגרת בקשת האישור והבקשה לקביעת דרכי ההמצאה לביסוס טענתם בדבר הדין החל נוכח קיומה של פעילות בישראל
7. אין חולק, כי בקשת האישור מבוססת על ההנחה שחל הדין הישראלי, ומבקשת לבסס עילת תביעה לפי דין זה בלבד. עוד אין חולק, כי כבר בבקשת האישור, העלו המבקשים טענות ביחס לדין החל, נוכח תניית ברירת הדין הקבועה בסעיף 6 לתנאי השימוש, ובכלל זאת נטען כי בית המשפט בישראל הוא המוסמך לדון בהליך ויש להחיל את הדין הישראלי, וזאת בשים לב גם להיקף פעילותה של לינקדאין בישראל וקוגנטיות הוראותיו של חוק הגנת הצרכן. כן נטען כבר בבקשת האישור, כי יש לפרש את סעיף 6 האמור כמאפשר דיון בבית משפט בישראל על פי הדין הישראלי, ולחלופין כי ככל שייקבע כי הסעיף האמור קובע תניית ברירת דין המחילה את דין מדינת קליפורניה, הרי שיש לקבוע כי הוא מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, וזאת, בין השאר, על יסוד הלכת טרוים מילר (בקשת האישור הוגשה לפני שניתן פסק הדין בעניין אגודה בבית המשפט העליון).
על אף האמור, לא לבקשת האישור ולא לבקשה לקביעת דרכי ההמצאה, לא צורפו כמעט ראיות המבססות את היסודות העובדתיים עליהם נשענות טענות המבקשים לתחולת הדין הישראלי, ובפרט לא צורפו כלל הראיות עליהן מבקשים המבקשים להסתמך להוכחת "פעילות בישראל" של המשיבה, ואשר צורפו בסופו של דבר לתשובה לבקשת הכפירה.
המשיבה טענה, כי מטעם זה אין להידרש לטענות וראיות אלו, שלא בא זכרן בבקשת האישור ובבקשה לקביעת דרכי ההמצאה.
אין בידי לקבל את טענות המשיבה.
8. ככלל, המבקש לאשר תביעה ייצוגית, נדרש לפרט במסגרת בקשת האישור את עילת תביעתו, וכן לצרף את הראיות התומכות בה. הפסיקה דנה בשאלה אילו טענות חייב המבקש לפרט כבר במסגרת בקשת האישור, ואילו מהן ניתן להעלות במסגרת תשובה לבקשת האישור, והמבחן שנקבע הוא מבחן "המענה הישיר" לטענות שהועלו בתשובת המשיבה (רע"א 141/23 דני (דניאל) ברנר נ' סאני תקשורת בע"מ (20.4.2023), להלן: עניין ברנר, פסקה 13 לפסק הדין). באותו עניין, עמד בית המשפט העליון על כך ש"מגישי בקשת האישור הם שמגדירים את חזית המחלוקת בין הצדדים. עם זאת, כאשר הנתבע משיב לטענות שהועלו בבקשת האישור הוא יוצר מעין 'תיחום מסדר שני', אם נרצה, בתוך המסגרת הדיונית ששורטטה עם הגשת בקשת האישור. זאת, משום שעל דרך הכלל, הנתבע בורר את הקרבות אותם ברצונו לנהל... נקודות המחלוקת המרכזיות והמשמעויות ביותר בתביעה מוגדרות ומתוחמות בראש ובראשונה על ידי מגישי בקשת האישור, אך חידודן הסופי (שלעיתים אף עולה לכדי מסגורן מחדש), נעשה על ידי הנתבע במסגרת תשובתו" (שם, בפסקה 14). ברוח דברים אלו, אני סבורה כי ככלל אין לצפות מתובע המגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית המבוססת על הדין הישראלי, כי יכלול כבר במסגרת בקשת האישור טיעון מלא ומפורט בעניין הדין החל. בעניין זה מקובלים עליי לחלוטין דברי בית משפט זה (כב' השופט סתיו) בתצ (מרכז) 41409-03-21 יניב גרנות נ' Google LLC (30.4.2024), להלן: עניין גרנות):
00 "סבורני, כי כאשר בקשת האישור מתבססת על הדין הישראלי, המבקש אינו נדרש להתייחס במסגרת בקשת האישור לטענה אפשרית לתחולתו של דין זר, גם אם זו נשענת על תניית ברירת דין. גישה זו מתבססת על שני טעמים עיקריים: ראשית, מאפייניה של הטענה לתחולת דין זר כטענת הגנה. כאשר מוגש הליך בבית המשפט בישראל, דרך המלך היא כי הוא יתבסס על הדין הישראלי. ככל שעולה טענה שהדין הישראלי אינו חל, הרי שמדובר בטענת הגנה באופיה, אשר המקום הטבעי להתמודד איתה הוא לאחר שהיא הועלתה, היינו במסגרת התשובה לתגובה (השוו, רע"א 2224/17 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פרוידמן, פסקה 3 [נבו] (27.6.2017)). שנית, מטעמי יעילות, שכן בשלב הגשת בקשת האישור המבקש אינו יכול לדעת בוודאות האם המשיבה תטען לתחולת הדין הזר. גם אם במקרה שבו ישנה תניית ברירת דין מדובר בהנחה סבירה, הרי שהיא אינה הכרחית, שכן ייתכן שבמקרה מסוים תסבור המשיבה כי הדין הישראלי יותר נוח לה או שהיא תעדיף משיקולים אלו או אחרים שלא להסתמך על תניית ברירת הדין...
0לפיכך, המבקש רשאי לפסוע בדרך המלך ולשטוח בבקשת האישור את טענותיו בהתאם לדין הישראלי, וככל שתעלה בתגובה לבקשת האישור טענה כי חל דין זר הוא יוכל להגיב לה במסגרת התשובה לתגובה (ודוק: הכוונה היא למענה המסביר מדוע חל הדין הישראלי, ולא לטענה לפיה ישנה עילת תביעה לפי הדין הזר)".
לטעמי, דברים אלו יפים אף מקל וחומר בענייננו, מקום בו הטענה העקרונית ביחס לתחולת הדין הישראלי ולאי תחולת הדין הזר (הן לפי פרשנות המבקשים לתנייה הרלוונטית והן נוכח הטענה כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד שדינו בטלות) הועלתה בבקשת האישור; ואף ביתר שאת מקום בו ההלכה במסגרתה נקבעו המבחנים הקונקרטיים לבחינת הדין החל ותקפות תניית ברירת הדין התגבשה לאחר שהוגשה בקשת האישור. ודוק. בענייננו, בבקשת האישור נטען באופן ברור כי לבית המשפט בישראל סמכות לדון בהליך וכי חל הדין הישראלי וזאת, בין השאר, בשים לב להיקף פעילותה של לינקדאין בישראל (ראו סעיפים 49 ואילך לבקשת האישור) ואף נטען באופן קונקרטי ביחס להיקף פעילות זו ומאפייניה (ראו למשל סעיף 49 וכן סעיף 15 לבקשת האישור). מרבית הנתונים הנטענים הרלוונטיים הובאו כבר בבקשת האישור, ומכל מקום הנתונים והראיות אשר צורפו לתשובת המבקשים לבקשת הכפירה אינם משנים את עילת התביעה ואינם מוסיפים נדבך משפטי או עובדתי חדש לקו הטיעון שננקט בבקשת האישור (השוו: עניין לרנר, פסקה 14 לפסק הדין, המבחן השני) אלא שהם נועדו רק לפרט ולבסס את הטיעון שהועלה כבר בבקשת האישור, בפרט נוכח ההלכה שהתגבשה לאחר שהוגשה בקשת האישור. בנסיבות אלו, אף אין בפסקי הדין אליהם הפנתה המשיבה בהקשר זה כדי לסייע לה, שכן במקרים הבודדים אליהם הפנתה שבהם ניתנה החלטה מנומקת בעניין זה, דובר על חריגה מעילות התביעה או מעילות ההמצאה שנטענו בבקשת האישור או בבקשה למתן היתר המצאה.
אם כן, משעה שהמבקשים ביססו את בקשת האישור על הדין הישראלי בלבד, הם לא היו חייבים לטעון ולפרט את כל הראיות הרלוונטיות בהתייחס לאפשרות תחולתו של הדין הזר, והתייחסות כזאת אפשרית גם במסגרת המענה שיינתן לטענות במסגרת התגובה לתשובה לבקשת האישור. הסיכון שנוטלים על עצמם המבקשים במקרה כזה הוא, שככל שתידחה טענתם כי חל הדין הישראלי, הרי שקיימת אפשרות כי בקשת האישור תידחה, בהעדר עילה מכוח הדין הזר.
למצער, בשים לב לנטל הקל המוטל על המבקשים בשלב זה לעניין הוכחת עילת התביעה, יש לקבוע כי די בכך שקיימת אפשרות סבירה שיתאפשר למבקשים להשלים את הטיעון בעניין הדין החל במסגרת התגובה לתשובה, וניתן לבחון את הטענות וליתן להן את המשקל הנכון במסגרת הבחינה אם המבקשים עמדו בנטל לביסוס עילת תביעה (השוו: עניין גרנות, בפסקה 25).
משקבעתי, למצער לשלב זה, כי המבקשים לא היו חייבים לפרט את כלל העובדות הטענות והראיות לביסוס טיעונם בעניין תחולת הדין הישראלי במסגרת בקשת האישור, והם רשאים היו להשלימו, במידת הצורך, במסגרת התגובה לתשובה לבקשת האישור – הרי שגם לא נדרש היה לפרטן במסגרת הבקשה לעניין דרכי ביצוע ההמצאה. זאת, מאחר שבמסגרת בקשה זו נדרש המבקש לפרט את העובדות המבססות את עילת התביעה ולא מעבר לכך.
9. המסקנה העולה מן האמור – למצער לשלב דיוני זה בלבד – היא כי המבקשים לא היו חייבים לפרט כבר בבקשת האישור את כלל טענותיהם וראיותיהם לעניין הדין החל, ולא הייתה מניעה אפוא שיפרטו ויבססו אותן בראיות ובצורה מפורטת יותר במסגרת המענה לטענה שהעלתה המשיבה בעניין, אשר בענייננו עלתה במסגרת בקשת הכפירה ולא בתשובה לבקשת האישור, כך שהמבקשים היו רשאים להשיב לה במסגרת תשובתם לבקשת הכפירה.
נוכח האמור, איני רואה מניעה להתייחס לטענות ולראיות שהניחו המבקשים לפניי במסגרת התשובה לבקשת הכפירה, גם אם אלו לא צורפו לבקשת האישור.
בצד זאת, מקובלת עליי עמדת המשיבה, כי יש להידרש אך ורק לראיות המתעדות את המצב נכון למועד הגשת בקשת האישור, שכן זהו המועד אשר ביחס אליו יש לבחון את העובדות והראיות המבססות את עילת התביעה לכאורה.
המחלוקת בין הצדדים בעניין נוסח תניית ברירת הדין
10. כעולה מן המובא לעיל, הצדדים היו חלוקים באשר לפרשנותו של סעיף 6 להסכם תנאי השימוש ולשאלה האם יש לראותו כקובע תניית ברירת דין שלפיה יחול על כל מחלוקת בין הצדדים הדין הקליפורני.
מעיון בתנאי השימוש עולה, כי בכל אחד מן התנאים, תחת כותרת הסעיף המופיעה באותיות גדולות לצד מספר הסעיף, מופיעה תמצית קצרה וקריאה של תוכן התנאי, המובאת כמעין כותרת משנה, באותיות קטנות יותר מכותרת הסעיף, אך מעט גדולות יותר מתוכן הסעיף. חלק זה של הסעיף יכונה להלן: כותרת המשנה.
המחלוקת בין הצדדים נעוצה בעובדה שבכותרת המשנה של סעיף 6 לא נכתב כי חלים דין ומקום שיפוט מסוימים, אלא ניתן להבין ממנה שיכולה לחול אחת משלוש אפשרויות של דין ומקום שיפוט (קליפורניה, אירלנד או מקום מגורי המשתמש), כשלא ברור באילו נסיבות תחול כל אחת משלוש אפשרויות אלו, וניתן לסבור כי הדבר נתון לבחירת המשתמש. וזו לשון כותרת המשנה:
In the unlikely event we end up in a legal dispute, depending on where you live, you and LinkedIn agree to resolve it in California courts using California law, Dublin, Ireland courts using Irish law, or in your local courts using local law.
מכל מקום, בתוכן הסעיף עצמו, המובא ביתר הרחבה וכאמור באותיות מעט קטנות יותר, ניתן להבין בבירור כי הסעיף קובע פוזיטיבית מתי עשויה לחול כל אחת משלוש אפשרויות אלו, בהתאם למקום מגוריו של המשתמש, כך שנקבע כי אם המשתמש מתגורר באחת מן המדינות היעודיות (designated countries; מדינות אלו מוגדרות, בסעיף 1.1 להסכם ככוללות את מדינות האיחוד האירופי (EU), האיזור הכלכלי האירופאי (EEA) ושוויץ) חלות הוראות מסוימות, ואילו מקום בו המשתמש אינו מתגורר באחת ממדינות אלו, נקבע פוזיטיבית כי יחול באופן בלעדי דין קליפורניה ארצות הברית, ובתי המשפט במחוז סנטה קלרה במדינה זו יהיו המוסמכים לדון. וזו לשון הסיפא של הסעיף, המתייחסת למשתמשים שאינם מתגוררים במדינות ייעודיות:
For others outside of Designated Countries, including those who live outside of the United States: You and LinkedIn agree that the laws of the state of California, U.S.A, excluding its conflict of laws rules, shall exclusively govern relating to this Contract and / or the Services. You and LinkedIn both agree that all claims and disputes can be litigated only in the federal or state courts of Santa Clara County, California, U.S.A, and you and LinkedIn each agree to personal jurisdiction in those courts.
11. אם כן, בעוד שכותרת המשנה של הסעיף אינה ברורה וניתן להבין ממנה שייתכן כי קיימות מספר אפשרויות ביחס לדין שיחול על מחלוקות שיתגלעו בין הצדדים, הרי שמתוכן הסעיף עצמו עולה בבירור כי כוונתו הייתה לקבוע כי על משתמשים המתגוררים מחוץ למדינות היעודיות שפורטו בהסכם, יחול אך ורק דין מדינת קליפורניה.
בנסיבות אלו, נראה כי חרף אי הבהירות לכאורה של כותרת המשנה, הרי שהסעיף עצמו ברור למדי וניתן להסיק כי כוונתו הייתה להחיל את דין מדינת קליפורניה באופן בלעדי על כל סכסוך או מחלוקת שיתגלעו בין הצדדים.
מכל מקום, כפי שאפרט להלן, מצאתי כי בנסיבות ענייננו אין מקום להכריע כבר בשלב זה מהו הדין החל על ההליך וניתן להסתפק במסקנה כי קיימת אפשרות סבירה שיחול הדין הישראלי ושאלת הדין החל תתברר ותוכרע בהמשך ההליך. בנסיבות אלו, אף לא מצאתי מקום להכריע בין פרשנויות הצדדים ביחס לתניית ברירת הדין.
הדין החל
12. השאלה האם תניית ברירת דין הקבועה בחוזה אחיד נחשבת לתנאי מקפח מעצם היותה, בלא קשר לתוכן הדין הזר, ידעה התפתחות בפסיקה. ברע"א 5860/16 Facebook Inc נ' בן חמו (31.5.2018) (להלן: עניין בן חמו) הכשיר בית המשפט העליון תניית ברירת דין של חברת פייסבוק, שהחילה את דין קליפורניה. בפסק דין שניתן שנים ספורות לאחר מכן בעניין טרוים מילר פסל בית המשפט העליון, ברוב דעות, את אותה תניה בדיוק כתנאי מקפח. שאלת היחס בין שני פסקי הדין עוררה לא מעט דיונים בפסיקה, עד שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אגודה, במסגרתו נקבע, בדעת רוב, כי הלכת בן חמו לא תחול ככל שמדובר על זכויות קונקרטיות של לקוחות קטנים (צרכנים פרטיים ועסקים קטנים) כלפי תאגידים גלובליים (פסקה 76 לפסק דינו של השופט גרוסקופף). וכך סוכמה ההלכה החדשה (שם, פסקה 77):
"ההלכה שתחול היא, אם כך, שביחסים בין תאגידים גלובליים הפועלים בישראל לבין לקוחות קטנים לא ניתן להתנות על כללי ברירת הדין הישראליים באמצעות תניית ברירת דין הכלולה בחוזה אחיד. תניה כזו היא מקפחת בהגדרה, וזאת מבלי שהלקוח נדרש להוכיח כי הדין הזר כשלעצמו הוא מקפח. לפיכך דינה להיפסל".
מכל מקום, בעניין אגודה נפסק עוד, כי בטרם תיבחן תניית ברירת הדין הקבועה בחוזה האחיד, יש לבחון מהו הדין החל על פי כללי ברירת הדין הרגילים. מאחר שבאותו עניין (כבענייננו) נדונה תביעה בעילה נזיקית, אשר הדין האמור לחול עליה על פי כללי ברירת הדין הוא דין "מקום ביצוע העוולה", נבחנה במסגרת פסק הדין השאלה באילו נסיבות ייקבע, ביחס להצגת מידע שיווקי באינטרנט על ידי עוסק, כי "מקום ביצוע העוולה" הוא המקום בו נקלט המידע שפרסם העוסק על ידי הצרכנים-המשתמשים. הצדדים בענייננו אינם חלוקים על כך שההלכה שנקבעה בעניין אגודה חלה בענייננו, אף שאין מדובר בהטעיה או מצג שווא אלא בעוולה נזיקית אחרת שבוצעה לפי הטענה ברשת האינטרנט.
בעניין אגודה, לאחר סקירת תכליות כללי ברירת הדין והגישות השונות, קבע בית המשפט העליון, כי על פי כללי ברירת הדין החלים בישראל, יחול הדין הישראלי על הצגת מידע בפני לקוח במרחב המקוון, בהתקיים אחת משתי חלופות: (א) הגלישה באתר היא ב"אתר ישראלי" (לרבות תצורת האתר הישראלי); או (ב) ביחס לתאגיד בינלאומי המקיים פעילות בישראל, הגלישה באתר היא מ-IP ישראלי (פסקה 54 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף). ביחס לשאלה מהו תאגיד המקיים פעילות בישראל נקבע (בהמשך לעניין טרוים מילר), כי להגדרה זו מרכיב אובייקטיבי, שעניינו היקף הפעילות הכלכלית המבוצעת באמצעות האתר למול לקוחות ישראלים; ומרכיב סובייקטיבי, שעניינו היקף המאמצים שמשקיע האתר לצורך חדירה לשוק הישראלי. עוד נקבע, כי "עצם הפעלתו של אתר ישראלי (ובכלל זה תצורת אתר ישראלי), יוצרת לכל הפחות חזקה ניתנת לסתירה בדבר פעילות בישראל מצד תאגיד זר, כאשר בהתקיימה הנטל צריך להיות מוטל על התאגיד הזר לשכנע כי למרות קיומו של האתר הישראלי, אין לראות בו כבעל פעילות בישראל, בהינתן בחינה של מכלול מאמצי השיווק שהוא נוקט ביחס לשוק הישראלי, והיקף הפעילות העסקית שלו מול לקוחות ישראלים" (פסקה 53 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף). יוער, כי בעניין אגודה הביעה כב' השופטת רונן גישה מעט שונה, אשר לפיה הדגש צריך להיות על המרכיב הסובייקטיבי. ואולם, נראה כי עמדתו של כב' השופט גרוסקופף באשר למבחנים להכרעה בשאלה מהו "מקום ביצוע העוולה" התקבלה כדעת הרוב (ראו פסקה 2 לפסק דינה של כב' השופטת וילנר).
13. הערכאות הדיוניות יישמו את הלכת אגודה והמבחנים שנקבעו במסגרתה בשורה של עניינים ביחס לתאגידים גלובליים המקיימים פעילות בישראל, לרבות חברות טכנולוגיות גלובליות ורשתות חברתיות. לאחרונה, הובעה בפסיקה הדעה, כי כאשר מדובר ברשת חברתית, המבחנים והאיזונים באשר להגדרת "פעילות בישראל" צריכים להיות מעט שונים. הוטעם, כי בהתחשב במאפייני הרשת החברתית, שאינה "מוכרת" או "משנעת" מוצר או שירות כך שלמיקומים הגאוגרפיים משמעות מוגבלת; ובשים לב גם לכך שלאור חידושי הטכנולוגיה והתפתחות כלי בינה מלאכותית גם שפת הממשק אינה עניין קריטי – הרי שהמבחנים שנקבעו בעניין אגודה, לפחות בחלקם, רלוונטיים פחות. לפיכך, כך נקבע, כשמדובר ברשת חברתית יש לתת דגש רב יותר למבחן האובייקטיבי, ובפרט לכמות המשתמשים ברשת החברתית המסוימת בישראל, כאינדיקציה להחלת הדין הישראלי (ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט הס) בע"ר (תא) 68900-06-25 Snap Inc נ' זיוה סוקול (16.9.2025) להלן: עניין סנאפצ'ט). בעניין סנאפצ'ט קבע בית המשפט, כי בשים לב לכך שההכנסה והרווח של הרשת החברתית אינה מהמשתמשים בה אלא מפרסום שנעשה במסגרתה, ומכוון ונתפר לפי מאפייני המשתמש, הרי שכאשר מדובר ברשת חברתית שיש לה מאות אלפי משתמשים בישראל, גם אם מדובר בהיקף פעילות מצומצם ביחס לעולם כולו, עדיין מדובר בהיקף עצום המצדיק החלת הדין הישראלי.
פסק הדין שניתן בעניין סנאפצ'ט (ובהקשר זה יש להעיר כי מדובר בפסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר אינו חלוט עדיין), מבוסס על אותו היגיון עליו מבוססים חלק מהמבחנים שנקבעו בעניין אגודה, והוא כי מאחר שרשת חברתית גלובלית הפועלת בישראל, מפיקה רווחים לא מעטים מהתאמת התכנים למאפייני המשתמשים הספציפיים (כאשר מאפיינים אלו כוללים לא אחת גם את המיקום הגאוגרפי) הרי שעליה להיות מוכנה לכך שדין המקום יחול עליה, ולפיכך יש הצדקה להחילו עליה.
על דברים אלו יש להוסיף, כי לרוב, התאמת התכנים ברשת למשתמש הספציפי אינה מבוצעת באופן יזום אלא באמצעות האלגוריתמים המופעלים ברשת באופן אוטומטי, ואף לעניין זה יש השפעה על המשקל שיש לתת למרכיב הסובייקטיבי שעניינו מאמצי החדירה לשוק הרלוונטי.
14. החלת המבחנים שנקבעו בפסיקה על ענייננו מובילה לתוצאה שאינה חד משמעית.
אשר לשאלה אם יש לראות בלינקדאין כתאגיד שיש לו פעילות בישראל, קיימות אינדיקציות לא מעטות לכך שללינקדאין פעילות בהיקף נכבד בשוק הישראלי. לטענת המבקשים, שלא נסתרה, ללינקדאין מיליוני משתמשים ישראלים (המשיבה טענה כי הנתון אליו הפנו המבקשים מתייחס לכלל המשתמשים ברשת ולא רק לחברי הקבוצה, אך לא סיפקה כל נתון אחר) ויש לה (והיו כבר בעת בקשת האישור) משרדים ועובדים בישראל (נספח 2 לבקשת האישור ונספח 7 לתשובת המבקשים לבקשת הכפירה); הרשת מאפשרת העלאת ושיתוף תכנים בשפה העברית (נספח 5 לתשובת המבקשים לבקשת הכפירה; בניגוד לטענת המשיבה בסיכומיה, מחקירת המבקש לא עלה כי מדובר בפרסומים שבוצעו לאחר הגשת בקשת האישור – ראו עמ' 9-10 לפרוטוקול) ותשלום במטבע ישראלי (נספח 6 לתשובת המבקשים לבקשת הכפירה). זאת ועוד, לתשובת המבקשים לבקשת הכפירה צורפו מסמכים המעידים על כך שכבר בשנת 2019 שכרה המדינה את שירותי הרשת לצורך גיוס עובדי מדינה (נספח 2 לתשובה), וכן שלינקדאין מאפשרת ביצוע חיפושים ממוקדים בישראל (נספח 3). יוער, כי חלק מנתונים אלו מתבססים על ראיות שבשלב זה לא הוגשו כראיות קבילות, אולם, בשים לב לכך שהמשיבה (שכל המידע הרלוונטי מצוי כמובן בידיה) בחרה שלא להגיש תצהיר מטעמה ולא סתרה ראיות אלו בכל דרך אחרת, מצאתי כי אין מניעה להתבסס עליהן בשלב דיוני זה (השוו: תצ (מרכז) 54964-07-23 רביד דקל נ' Amazon.com (8.10.2025), בפסקה 14, על ההפניות שם).
מאידך גיסא, המבקשים לא הוכיחו כי במועד הגשת בקשת האישור היה ללינקדאין אתר ישראלי או אתר בתצורה ישראלית ומן הראיות שהונחו לפניי עולה, כי נכון למועד הגשת בקשת האישור לא היה ללינקדאין ממשק בעברית (כך עולה מן הדוגמאות וצילומי המסך שהובאו במסגרת בקשת האישור, ולמצער לא הונחה תשתית שתבסס מסקנה אחרת); אין אינדיקציה ברורה ביחס להיקף המשתמשים ברשת בישראל ביחס לעולם כולו, ואף לא הובאה כל ראייה ביחס למאמצי שיווק שעשתה המשיבה בישראל; המסמכים הרלוונטיים השונים (לרבות הסכם השימוש ומדיניות הפרטיות) לא היו מותאמים לישראל או זמינים בעברית, ולא היה שירות לקוחות בעברית; ובניגוד למקרה שנדון בעניין אגודה למוצר או השירות המשווק על ידי המשיבה לא הייתה זיקה לישראל. אף יש ממש בטענת המשיבה, כי השירות שמעניקה הרשת הוא שירות גלובלי, שאינו מותאם או מיועד במיוחד לישראל, ובמידה לא מבוטלת, יתרונה של הרשת הוא דווקא בהיותה מאפשרת קשרים עסקיים ומקצועיים גלובליים ובכך שאינה מוכוונת ומצומצמת לקהל באיזור גאוגרפי מסויים (הגם שבהחלט יש יתרונות גם לאפשרות מיקוד החיפוש בהתאם לצרכים).
15. במצב דברים זה, נוכח השלב הדיוני בו אנו מצויים – שבו נדרשים המבקשים להוכיח עילת תביעה רק ברמה של תביעה הראויה לבירור; מקום בו אין מחלוקת כי הוכחה עילת תביעה ברמה מזערית זו על פי הדין הישראלי; וקיימת לכל הפחות אפשרות סבירה כי נוכח המובא לעיל ייקבע כי הדין הישראלי חל על ההליך - מצאתי כי אין מקום להכריע באופן סופי, כבר בשלב זה, בשאלת הדין החל, וניתן להותיר את הסוגיה לבירור והכרעה בהליך העיקרי (ראו: ת"צ (מרכז) 14590-12-22 לחן נ' KIA CORPORATION (15.3.2024), בפסקאות 15-18; וראו גם: עניין אגודה, פסקה 52; עניין סנאפצ'ט, פסקאות 49-50, על ההפניות שם).
16. אעיר, כי לינקדאין אמנם טענה, בהתבסס על הלכת בן חמו, כי גם אם על פי כללי ברירת הדין אמור לחול הדין הישראלי, אזי יש ליתן תוקף לתניית ברירת הדין הקבועה בסעיף 6 לתנאי השימוש, וזאת משנפסק כי דין מדינת קליפורניה אינו מקפח. אלא, שטענה זו מנוגדת להלכה שנפסקה בעניין אגודה ולפיכך מצאתי לדחותה.
שאלת הפורום הנאות
17. אין חולק, כי על המבקשים הנטל להוכיח כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בהליך. בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים המשמשים לצורך בחינת הפורום הנאות לדיון בתובענה: (1) איזה פורום הוא בעל מרב הזיקות לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך; (3) מהם השיקולים הציבוריים העומדים על הפרק, ובעיקר לאיזה פורום "עניין אמיתי" לדון בתובענה. לצד זאת, נקבע כי רק כאשר האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט בית המשפט הישראלי כי, על אף שהוא מוסמך לדון בתביעה, הוא אינו הפורום הנאות לדון בה (ראו, למשל, רע"א 928/18 De Neef Construction Chemicals BVBA נ' גילאר בע"מ (15.5.2018), בפסקה 17 לפסק הדין, על הפסיקה הנזכרת שם). עוד נפסק, כי במרוצת השנים חל פיחות במעמדה של דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות בעקבות התפתחות אמצעי התקשורת ואמצעי התחבורה הבין-לאומיים בעידן הגלובליזציה (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co, פ"ד נב(1), 109 (1998)), יחד עם זאת, אין לומר כי מדובר בדוקטרינה שאבד עליה הכלח (עניין אופיס טקסטיל). דוקטרינת הפורום הלא נאות אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט, אלא קובעת אימתי יימנע בית המשפט מלדון בהליך, אף כי הוא מוסמך לדון בו.
בענייננו, את עיקר טענתה כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בהליך, ביססה המשיבה על הטענה כי הדין החל הוא דין זר, סוגיה שיש לה אכן משמעות ומשקל בבחינת הפורום הנאות. כפי שקבעתי לעיל, בעניין הדין החל קיימים שיקולים לכאן ולכאן ובהחלט קיימת אפשרות סבירה כי יוכרע שהדין החל הוא דווקא הדין הישראלי. זאת ועוד, קיימות זיקות לא מעטות לפורום הישראלי, בשים לב לכך שמדובר ברשת חברתית שלה מיליוני משתמשים בישראל, וכאמור אף יש לה משרדים ועובדים בישראל. לעומת זאת, משקלן של הזיקות המטות את הכף לטובת הדין האמריקאי (בנטרול סוגיית הדין החל) הוא נמוך, בשים לב לכך שמדובר בשיקולים אשר האמצעים הטכנולוגיים הקיימים מאפשרים להתגבר עליהם בקלות. בשים לב להיקף השימוש הנעשה ברשת ע"י קהל ישראלי, ובקיומם של משרדים ועובדים בישראל, נראה כי אף קיימת למשיבה ציפייה סבירה שמחלוקות בינה לבין הציבור בישראל יתבררו בבית משפט ישראלי ואף יש עניין ציבורי שפורום זה ידון בהליך (השוו: עניין סנאפצ'ט, פסקאות 83 ואילך). למצער, לא ניתן לומר, כי האיזון נוטה, באופן ברור, לטובת הפורום הזר.
נוכח האמור אני סבורה כי יש לקבוע כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בהליך.
סיכום
18. נוכח האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הכפירה שהוגשה ע"י המשיבה.
המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בגין הבקשה בסך 10,000 ₪. בקביעת גובה ההוצאות, הבאתי בחשבון את העובדה שהתנהל בבקשת הכפירה הליך שלם, לרבות הגשת כתבי טענות, חקירות וסיכומים בכתב.
ההחלטה ניתנה בסמכותי כרשמת.
ניתנה היום, כ"ב תשרי תשפ"ו, 14 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.