על דברים אלו יש להוסיף, כי לרוב, התאמת התכנים ברשת למשתמש הספציפי אינה מבוצעת באופן יזום אלא באמצעות האלגוריתמים המופעלים ברשת באופן אוטומטי, ואף לעניין זה יש השפעה על המשקל שיש לתת למרכיב הסובייקטיבי שעניינו מאמצי החדירה לשוק הרלוונטי.
- החלת המבחנים שנקבעו בפסיקה על ענייננו מובילה לתוצאה שאינה חד משמעית.
אשר לשאלה אם יש לראות בלינקדאין כתאגיד שיש לו פעילות בישראל, קיימות אינדיקציות לא מעטות לכך שללינקדאין פעילות בהיקף נכבד בשוק הישראלי. לטענת המבקשים, שלא נסתרה, ללינקדאין מיליוני משתמשים ישראלים (המשיבה טענה כי הנתון אליו הפנו המבקשים מתייחס לכלל המשתמשים ברשת ולא רק לחברי הקבוצה, אך לא סיפקה כל נתון אחר) ויש לה (והיו כבר בעת בקשת האישור) משרדים ועובדים בישראל (נספח 2 לבקשת האישור ונספח 7 לתשובת המבקשים לבקשת הכפירה); הרשת מאפשרת העלאת ושיתוף תכנים בשפה העברית (נספח 5 לתשובת המבקשים לבקשת הכפירה; בניגוד לטענת המשיבה בסיכומיה, מחקירת המבקש לא עלה כי מדובר בפרסומים שבוצעו לאחר הגשת בקשת האישור - ראו עמ' 9-10 לפרוטוקול) ותשלום במטבע ישראלי (נספח 6 לתשובת המבקשים לבקשת הכפירה). זאת ועוד, לתשובת המבקשים לבקשת הכפירה צורפו מסמכים המעידים על כך שכבר בשנת 2019 שכרה המדינה את שירותי הרשת לצורך גיוס עובדי מדינה (נספח 2 לתשובה), וכן שלינקדאין מאפשרת ביצוע חיפושים ממוקדים בישראל (נספח 3). יוער, כי חלק מנתונים אלו מתבססים על ראיות שבשלב זה לא הוגשו כראיות קבילות, אולם, בשים לב לכך שהמשיבה (שכל המידע הרלוונטי מצוי כמובן בידיה) בחרה שלא להגיש תצהיר מטעמה ולא סתרה ראיות אלו בכל דרך אחרת, מצאתי כי אין מניעה להתבסס עליהן בשלב דיוני זה (השוו: תצ (מרכז) 54964-07-23 רביד דקל נ' Amazon.com [נבו] (8.10.2025), בפסקה 14, על ההפניות שם).
מאידך גיסא, המבקשים לא הוכיחו כי במועד הגשת בקשת האישור היה ללינקדאין אתר ישראלי או אתר בתצורה ישראלית ומן הראיות שהונחו לפניי עולה, כי נכון למועד הגשת בקשת האישור לא היה ללינקדאין ממשק בעברית (כך עולה מן הדוגמאות וצילומי המסך שהובאו במסגרת בקשת האישור, ולמצער לא הונחה תשתית שתבסס מסקנה אחרת); אין אינדיקציה ברורה ביחס להיקף המשתמשים ברשת בישראל ביחס לעולם כולו, ואף לא הובאה כל ראייה ביחס למאמצי שיווק שעשתה המשיבה בישראל; המסמכים הרלוונטיים השונים (לרבות הסכם השימוש ומדיניות הפרטיות) לא היו מותאמים לישראל או זמינים בעברית, ולא היה שירות לקוחות בעברית; ובניגוד למקרה שנדון בעניין אגודה למוצר או השירות המשווק על ידי המשיבה לא הייתה זיקה לישראל. אף יש ממש בטענת המשיבה, כי השירות שמעניקה הרשת הוא שירות גלובלי, שאינו מותאם או מיועד במיוחד לישראל, ובמידה לא מבוטלת, יתרונה של הרשת הוא דווקא בהיותה מאפשרת קשרים עסקיים ומקצועיים גלובליים ובכך שאינה מוכוונת ומצומצמת לקהל באיזור גאוגרפי מסויים (הגם שבהחלט יש יתרונות גם לאפשרות מיקוד החיפוש בהתאם לצרכים).
- במצב דברים זה, נוכח השלב הדיוני בו אנו מצויים - שבו נדרשים המבקשים להוכיח עילת תביעה רק ברמה של תביעה הראויה לבירור; מקום בו אין מחלוקת כי הוכחה עילת תביעה ברמה מזערית זו על פי הדין הישראלי; וקיימת לכל הפחות אפשרות סבירה כי נוכח המובא לעיל ייקבע כי הדין הישראלי חל על ההליך - מצאתי כי אין מקום להכריע באופן סופי, כבר בשלב זה, בשאלת הדין החל, וניתן להותיר את הסוגיה לבירור והכרעה בהליך העיקרי (ראו: תובענה ייצוגית (מרכז) 14590-12-22 לחן נ' KIA CORPORATION [נבו] (15.3.2024), בפסקאות 15-18; וראו גם: עניין אגודה, פסקה 52; עניין סנאפצ'ט, פסקאות 49-50, על ההפניות שם).
- אעיר, כי לינקדאין אמנם טענה, בהתבסס על הלכת בן חמו, כי גם אם על פי כללי ברירת הדין אמור לחול הדין הישראלי, אזי יש ליתן תוקף לתניית ברירת הדין הקבועה בסעיף 6 לתנאי השימוש, וזאת משנפסק כי דין מדינת קליפורניה אינו מקפח. אלא, שטענה זו מנוגדת להלכה שנפסקה בעניין אגודה ולפיכך מצאתי לדחותה.
שאלת הפורום הנאות
- אין חולק, כי על המבקשים הנטל להוכיח כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בהליך. בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים המשמשים לצורך בחינת הפורום הנאות לדיון בתובענה: (1) איזה פורום הוא בעל מרב הזיקות לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך; (3) מהם השיקולים הציבוריים העומדים על הפרק, ובעיקר לאיזה פורום "עניין אמיתי" לדון בתובענה. לצד זאת, נקבע כי רק כאשר האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט בית המשפט הישראלי כי, על אף שהוא מוסמך לדון בתביעה, הוא אינו הפורום הנאות לדון בה (ראו, למשל, רשות ערעור אזרחי 928/18 De Neef Construction Chemicals BVBA נ' גילאר בערעור מיסים [נבו] (15.5.2018), בפסקה 17 לפסק הדין, על הפסיקה הנזכרת שם). עוד נפסק, כי במרוצת השנים חל פיחות במעמדה של דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות בעקבות התפתחות אמצעי התקשורת ואמצעי התחבורה הבין-לאומיים בעידן הגלובליזציה (רשות ערעור אזרחי 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בערעור מיסים נ' The Lockformer Co, פ"ד נב(1), 109 (1998)), יחד עם זאת, אין לומר כי מדובר בדוקטרינה שאבד עליה הכלח (עניין אופיס טקסטיל). דוקטרינת הפורום הלא נאות אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט, אלא קובעת אימתי יימנע בית המשפט מלדון בהליך, אף כי הוא מוסמך לדון בו.
בענייננו, את עיקר טענתה כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בהליך, ביססה המשיבה על הטענה כי הדין החל הוא דין זר, סוגיה שיש לה אכן משמעות ומשקל בבחינת הפורום הנאות. כפי שקבעתי לעיל, בעניין הדין החל קיימים שיקולים לכאן ולכאן ובהחלט קיימת אפשרות סבירה כי יוכרע שהדין החל הוא דווקא הדין הישראלי. זאת ועוד, קיימות זיקות לא מעטות לפורום הישראלי, בשים לב לכך שמדובר ברשת חברתית שלה מיליוני משתמשים בישראל, וכאמור אף יש לה משרדים ועובדים בישראל. לעומת זאת, משקלן של הזיקות המטות את הכף לטובת הדין האמריקאי (בנטרול סוגיית הדין החל) הוא נמוך, בשים לב לכך שמדובר בשיקולים אשר האמצעים הטכנולוגיים הקיימים מאפשרים להתגבר עליהם בקלות. בשים לב להיקף השימוש הנעשה ברשת ע"י קהל ישראלי, ובקיומם של משרדים ועובדים בישראל, נראה כי אף קיימת למשיבה ציפייה סבירה שמחלוקות בינה לבין הציבור בישראל יתבררו בבית משפט ישראלי ואף יש עניין ציבורי שפורום זה ידון בהליך (השוו: עניין סנאפצ'ט, פסקאות 83 ואילך). למצער, לא ניתן לומר, כי האיזון נוטה, באופן ברור, לטובת הפורום הזר.