מכל מקום, בעניין אגודה נפסק עוד, כי בטרם תיבחן תניית ברירת הדין הקבועה בחוזה האחיד, יש לבחון מהו הדין החל על פי כללי ברירת הדין הרגילים. מאחר שבאותו עניין (כבענייננו) נדונה תביעה בעילה נזיקית, אשר הדין האמור לחול עליה על פי כללי ברירת הדין הוא דין "מקום ביצוע העוולה", נבחנה במסגרת פסק הדין השאלה באילו נסיבות ייקבע, ביחס להצגת מידע שיווקי באינטרנט על ידי עוסק, כי "מקום ביצוע העוולה" הוא המקום בו נקלט המידע שפרסם העוסק על ידי הצרכנים-המשתמשים. הצדדים בענייננו אינם חלוקים על כך שההלכה שנקבעה בעניין אגודה חלה בענייננו, אף שאין מדובר בהטעיה או מצג שווא אלא בעוולה נזיקית אחרת שבוצעה לפי הטענה ברשת האינטרנט.
בעניין אגודה, לאחר סקירת תכליות כללי ברירת הדין והגישות השונות, קבע בית המשפט העליון, כי על פי כללי ברירת הדין החלים בישראל, יחול הדין הישראלי על הצגת מידע בפני לקוח במרחב המקוון, בהתקיים אחת משתי חלופות: (א) הגלישה באתר היא ב"אתר ישראלי" (לרבות תצורת האתר הישראלי); או (ב) ביחס לתאגיד בינלאומי המקיים פעילות בישראל, הגלישה באתר היא מ-IP ישראלי (פסקה 54 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף). ביחס לשאלה מהו תאגיד המקיים פעילות בישראל נקבע (בהמשך לעניין טרוים מילר), כי להגדרה זו מרכיב אובייקטיבי, שעניינו היקף הפעילות הכלכלית המבוצעת באמצעות האתר למול לקוחות ישראלים; ומרכיב סובייקטיבי, שעניינו היקף המאמצים שמשקיע האתר לצורך חדירה לשוק הישראלי. עוד נקבע, כי "עצם הפעלתו של אתר ישראלי (ובכלל זה תצורת אתר ישראלי), יוצרת לכל הפחות חזקה ניתנת לסתירה בדבר פעילות בישראל מצד תאגיד זר, כאשר בהתקיימה הנטל צריך להיות מוטל על התאגיד הזר לשכנע כי למרות קיומו של האתר הישראלי, אין לראות בו כבעל פעילות בישראל, בהינתן בחינה של מכלול מאמצי השיווק שהוא נוקט ביחס לשוק הישראלי, והיקף הפעילות העסקית שלו מול לקוחות ישראלים" (פסקה 53 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף). יוער, כי בעניין אגודה הביעה כב' השופטת רונן גישה מעט שונה, אשר לפיה הדגש צריך להיות על המרכיב הסובייקטיבי. ואולם, נראה כי עמדתו של כב' השופט גרוסקופף באשר למבחנים להכרעה בשאלה מהו "מקום ביצוע העוולה" התקבלה כדעת הרוב (ראו פסקה 2 לפסק דינה של כב' השופטת וילנר).
- הערכאות הדיוניות יישמו את הלכת אגודה והמבחנים שנקבעו במסגרתה בשורה של עניינים ביחס לתאגידים גלובליים המקיימים פעילות בישראל, לרבות חברות טכנולוגיות גלובליות ורשתות חברתיות. לאחרונה, הובעה בפסיקה הדעה, כי כאשר מדובר ברשת חברתית, המבחנים והאיזונים באשר להגדרת "פעילות בישראל" צריכים להיות מעט שונים. הוטעם, כי בהתחשב במאפייני הרשת החברתית, שאינה "מוכרת" או "משנעת" מוצר או שירות כך שלמיקומים הגאוגרפיים משמעות מוגבלת; ובשים לב גם לכך שלאור חידושי הטכנולוגיה והתפתחות כלי בינה מלאכותית גם שפת הממשק אינה עניין קריטי - הרי שהמבחנים שנקבעו בעניין אגודה, לפחות בחלקם, רלוונטיים פחות. לפיכך, כך נקבע, כשמדובר ברשת חברתית יש לתת דגש רב יותר למבחן האובייקטיבי, ובפרט לכמות המשתמשים ברשת החברתית המסוימת בישראל, כאינדיקציה להחלת הדין הישראלי (ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט הס) בערעור על החלטת רשם (תא) 68900-06-25 Snap Inc נ' זיוה סוקול [נבו] (16.9.2025) להלן: עניין סנאפצ'ט). בעניין סנאפצ'ט קבע בית המשפט, כי בשים לב לכך שההכנסה והרווח של הרשת החברתית אינה מהמשתמשים בה אלא מפרסום שנעשה במסגרתה, ומכוון ונתפר לפי מאפייני המשתמש, הרי שכאשר מדובר ברשת חברתית שיש לה מאות אלפי משתמשים בישראל, גם אם מדובר בהיקף פעילות מצומצם ביחס לעולם כולו, עדיין מדובר בהיקף עצום המצדיק החלת הדין הישראלי.
פסק הדין שניתן בעניין סנאפצ'ט (ובהקשר זה יש להעיר כי מדובר בפסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר אינו חלוט עדיין), מבוסס על אותו היגיון עליו מבוססים חלק מהמבחנים שנקבעו בעניין אגודה, והוא כי מאחר שרשת חברתית גלובלית הפועלת בישראל, מפיקה רווחים לא מעטים מהתאמת התכנים למאפייני המשתמשים הספציפיים (כאשר מאפיינים אלו כוללים לא אחת גם את המיקום הגאוגרפי) הרי שעליה להיות מוכנה לכך שדין המקום יחול עליה, ולפיכך יש הצדקה להחילו עליה.