האם התביעה באה בגדר פרט 1 לתוספת השנייה
- כידוע, בהתאם להוראות סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה....".
- הבקשה הוגשה מכח פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. המשיבה טענה כי אין המדובר בתביעה הבאה בגדר פרט 1.
- לשם שלמות התמונה, יצוין כי מלכתחילה הוגשה בקשת האישור גם בגין עילות שעניינן בדיני התחרות. בהקשר זה חל פרט 4 שעניינו תביעה בעילה לפי חוק התחרות הכלכלית. לא למותר לציין כי גם אם הייתה נותרת עילה זו, נדרש היה לבדוק האם בקשת האישור באה בגדר פרט 1, כנטען על ידי המבקש ביחס לעילות האחרות, שכן לא היה ניתן לדון בעילות אלו מבלי שהן באות בגדר מי מהפרטים שבתוספת השנייה לחוק.
- וזו לשונו של פרט 1 לתוספת השנייה:
"1. תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו"
- בענייננו, התביעה הוגשה כנגד המשיבה בשם "כל אדם או כל גוף אשר אינם רשומים כמשתמשים בפייסבוק..." משמע בשם מי שאינם לקוחותיה. לכן, נשאלת השאלה כיצד לטענת המבקש באה בקשת האישור בגדר פרט 1?
- כל שנטען בבקשת האישור בהקשר זה הוא כי המשיבות הן בגדר "עוסק" ופעילות בעניינים הנדונים בבקשת האישור הינה כעסק מול צרכנים וכי המבקש וכלל הציבור הם בגדר לקוחות/צרכנים (סעיף 216 ואילך לבקשת האישור).
במסגרת התגובה לתשובת המשיבה, במענה לטענות המשיבה כי בקשת האישור איננה באה בגדר פרט 1, הרחיב המבקש יותר בעניין זה. המבקש טען כי פייסבוק היא עוסק וכי היא מצהירה שתעשה שימוש במידע למטרות עסקיות, בין אם לניטור ובחינה של תועלת בפרסומות ובין בשיגור פרסומות או בהצעות להיות חבר בפייסבוק. עוד נטען כך:
"290. בעידן של ניצול מידע של ההמונים בהשתמשם באינטרנט, גם בשירותים הניתנים לעיתים בחינם, ההגדרות של צרכן, לקוח ועוסק לא כל שכן תמורה, יכול שילבשו צורות שונות. המגמה היא שסוגיות מידע של משתמשים, העברתו ושימוש בו, הם בגדר עניין שבין עוסק ללקוח."
נטען כי נטילת המידע היא בגדר פעולה עסקית של פייסבוק; כי בהתאם לפסיקה אין צורך בתמורה, למרות שברור שנטילת המידע מהווה תמורה לפייסבוק, תוך הפנייה להחלטה בתיק אזרחי 1328/05 לוין נ' סלקום ישראל בערעור מיסים (פורסם במאגרים' [נבו], 13.12.2007).
עוד הפנה המבקש לרשות ערעור אזרחי 2598/08 בנק יהב לעובדי מדינה בערעור מיסים נ' שפירא (פורסם במאגרים' [נבו], 23.11.2010 להלן: "עניין בנק יהב") שם נפסק כי לא נדרשת התקיימות יחסים חוזים בין הבנק לבין התובע כדי שיתייחסו אליו כאל "לקוח" (סעיף 1 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן).