וכן:
"כששאלתי אותה לאן, סתם דוגמה, שוב אני מזכירה לכם שמדובר בנפגעת מהמגזר החרדי, כל מה שקשור באיברים האינטימיים זה לא זה לא משהו שיוצא בקלות, אז בטח ובטח שלא שמדברים על הסיטואציה הנדונה של פגיעה מינית, היא הייתה אומרת סתם, למיטב זיכרוני, 'הוא חדר אלי' ואז הייתי שואלת 'לאן?' והיא הייתה אומרת לי 'לשם' והייתי אומרת לה 'לאן זה לשם? לאן זה לשם?' והיא הייתה לפעמים מצביעה, היה לה מאוד קשה להגיד 'איבר המין' או מושג אחר שקשור בטריטוריה הזאת, זה לא זה לא היה שוב אמרתי, זה לא עדות רגילה, זה לא עדות סטנדרטית, זה אפילו לא, זה יותר ממורכב, אני פשוט לא מצליחה למצוא את המילה שמסבירה את הדבר הזה, צריך פשוט לצפות ולהבין את הסיטואציה"[291].
בכל הנוגע לפעמים שבהם א.א אמרה שהדברים לא קרו, או שהיא "יצירתית" וכיוצא באלה דברים – התייחסתי כבר מספר פעמים לכך שזו דינמיקה ידועה ומוכרת אצל נפגעי תקיפה מינית. איני מייחסת לכך כל סימן לכך שהדברים ש-א.א סיפרה לא היו אמת. נוסף על כך, א.א עצמה הסבירה שהיא פוחדת מאוד מה תהיינה ההשלכות של כך שהיא מפרה את הבטחתה לאביה ומספרת דברים שאסר עליה לספר. אין תמה, אפוא, שהיא ניסתה מספר פעמים לבטל את דבריה שלה, ואפילו פעם אחת ביקשה מהחוקרת למחוק את שכתבה[292]. כך קרה ביתר שאת כשהחוקרת אמרה ל-א.א שחשוב שתדייק בדבריה כי מה שהנאשם עשה הוא בגדר עבירה חמורה מאוד, ותגובתה המיידית של א.א הייתה: "אז הוא לא עשה את זה". נפשה החצויה של א.א ניכרה גם כאשר החוקרת אמרה על הנאשם שהוא אפס, ו-א.א מיד מחתה ואמרה לה לא לדבר כך על אביה.
- בסיכומם של דברים – מצאתי ש-א.א מסרה עדות מהימנה ועקיבה, גם לגבי אישום זה, כפוף למגבלות הזיכרון האנושי, ובפרט מגבלות הזיכרון של נפגעת תקיפה מינית מצד אביה האהוב. נושא החדרת האצבעות של הנאשם לאיבר מינה של א.א לפני החדרת האקדח (שלב ה"בדיקה"), עלה לראשונה רק בסוף החקירה הנגדית והוא ממילא לא מופיע בכתב האישום. מקרים נוספים, מלבד המתואר באישום זה ובאישום 14, שבהם החדיר הנאשם את אקדחו לאיבר מינה של א.א, הוזכרו אך לא פורטו, ו-א.א עצמה ביקשה שלא לדבר עליהם. יותר מכך, מספר פעמים, לרבות בעדות הראשית, העידה א.א במפורש שאירוע של החדרת אקדח לאיבר מינה קרה פעמיים. על כן אין בסיס ראייתי מספק כדי להרשיע את הנאשם בפעמים נוספות. על כן בגדר אישום זה אני מוצאת כי הוכח מעשה אונס יחיד. מבחינת פרטי האירוע, א.א ייחסה לאירוע זה את הפרט של איבוד שליטה על סוגריה ולכלוך האקדח. הדבר אינו משנה את העבירות המיוחסות לנאשם, אך אני מקבלת את עדותה שדבר זה קרה באירוע דנן ולא באישום 14, האירוע האחרון.
- לפיכך אציע לחבריי לקבוע כי הוכח שבאישום השביעי, אירוע האקדח, הנאשם ביצע את המעשים הבאים, כאשר מתוכם – המעשים המגבשים את העבירה שבה יש להרשיעו מודגשים בקו תחתון: במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה בשנת XX20, בעת שהייתה א.א כבת 9, במהלך היום, שהו הנאשם ו-א.א לבדם בביתם במקום המגורים. הנאשם אמר לא.א שהוא צריך לבדוק אותה. א.א ביקשה שלא יעשה לה כואב כמו בפעמים האחרות. לשמע דברים אלו כעס הנאשם מאוד וצעק על א.א שמעולם לא עשה דברים כאלה. הוא הורה לה לא לספר ואיים עליה שאם תספר יקרה משהו רע. הנאשם החדיר אקדח, שאותו החזיק כדין, לאיבר מינה של א.א, וגרם לה לכאב. א.א איבדה שליטה על סוגריה, השתינה ולכלכה את האקדח. במעשה האמור אנס הנאשם את בתו הקטינה בהיותה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה החופשית ולפיכך אציע להרשיעו בעבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק).
אישום 8 [המכונה "אירוע המזווה"]
- על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת XX20, בעת שהייתה א.א כבת 10, עת שהו במהלך היום הנאשם ו-א.א לבדם בחצר ביתם במקום המגורים, החליט הנאשם להעניש את א.א על שלקחה יחד עם אחות נוספת ממתקים ללא רשות. הנאשם קרא לא.א כשהוא לבוש בציצית, ללא חולצה, מכנסיו מופשלים ואיבר מינו חשוף, נגע בבטנה של א.א, אמר לה ש"מרגיש שבטנה מלאה" והורה לה להטיל את מימיה בדשא בחצר. משסירבה א.א לעשות כן, כעס עליה הנאשם, וכשישבה, לבושה בשמלה, בישיבה שפופה, ניסה הנאשם להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה וגרם לה לכאב. משעדיין לא הטילה א.א שתן לבקשתו, בעט בה הנאשם, היא נפלה לאחור ונחבלה בכתפה ובראשה. בשלב זה איבדה א.א שליטה על סוגריה והטילה שתן על עצמה ועל בגדיה. או אז, הפשיט אותה הנאשם מבגדיה ואמר לה ש"היא עושה כל כך הרבה רק מתי שהיא רוצה ושאין לה שליטה על עצמה ושהוא צריך לבדוק אם היא באמת התרוקנה", ולחץ על בטנה. בהמשך ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של א.א אך היא התנגדה לכך, כשהיא מקופלת, יושבת על רגליה וראשה נוגע באדמה. או אז, התיישב הנאשם על א.א בכעס וחיכך את איבר מינו בגבה עד שהגיע לפורקן בתוך כוס פלסטיק חד פעמית. בשלב זה דחף הנאשם את א.א לתוך הבית, לכיוון מזווה המטבח, ושם הכריח את א.א לשתות מהכוס את נוזל הזרע שפלט. א.א ניסתה להימלט מפני הנאשם אך נתקלה בתנור המטבח, ונאלצה לשתות לדרישתו את נוזל הזרע מהכוס. בהמשך נשכבה א.א על הרצפה על בטנה והחלה בוכה. בשלב זה, הלך הנאשם והביא לה בגדים להחלפה. הנאשם הלביש את א.א בבגדים החדשים, ניגב אותה במגבונים, נישק אותה באיבר מינה ואמר לה שיש ילדות שיודעות לשמור סוד, ואפילו שהיא שמנה ורעה ולא שולטת בעצמה, הוא אוהב אותה מאוד ושלא קרה כלום, והלך. במעשים האמורים לעיל ניסה הנאשם לאנוס את בתו הקטינה, בהיותה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה החופשית וביצע בה מעשים מגונים. לפיכך הוא מואשם בביצוע ניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק) ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק). למען הקיצור אכנה לעיתים אירוע זה "אירוע המזווה".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 8
- א.א העידה בעדותה הראשית[293] שהאירוע הבא התרחש בבית המשפחה במקום המגורים (מקום המגורים), שם הייתה יציאה אחורית לחצר עם דשא. היא הייתה בכיתה ד'. היא זוכרת שזה היה בחורף והיא לבשה סרפן ירוק-טורקיז מקורדרוי, וחולצה שחורה. זה היה אחרי שהיא "סחבה" ממתקים מחנויות, עם אחותה אחות 3, "אבל אני הייתי המובילה"[294]. היא סיפרה על כך לאימה, שסיפרה לנאשם, שהלך ושילם בחנויות עבור הגניבה, ו-א.א הרגישה שהאירוע הבא שקרה היה מין עונש על מעשיה. זה קרה בחצר האחורית של הבית, היא הייתה שם עם הנאשם, היה קר, הוא לבש "את הבגדים הרגילים שלו" – חולצה לבנה ומכנסיים שחורים דהויים. בשלב זה בעדותה דיברה א.א בלחש וביקשה הפסקה קלה. לאחר החזרה מההפסקה אמרה: "לא יודעת, אני שכבתי שם, הוא שכב שם... בחצר על הדשא... בחצר האחורית... והוא רצה, הוא רצה, הוא רצה להיכנס ואני הרטבתי ואז הוא היכה אותי". הדברים נמסרו באיטיות, כש-א.א משרבטת לעצמה תוך כדי דיבור ציורים/"קשקושים" על נייר. לאחר מכן חזרה על הדברים והבהירה שהנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לאיבר מינה. היא הרטיבה, הוא נתן לה מכה ואז נתן לה לשתות את הזרע שלו מתוך כוס. הדברים סופרו באיטיות ובקושי, ונדרשו שאלות כדי שהסיפור יצא. כשנשאלה היכן זה קרה, א.א השיבה "במזווה", שלשם הם עברו אחרי שהיא הרטיבה. אחרי שהיא הרטיבה הנאשם כעס. כשהם היו במזווה, הנאשם "עשה את זה... הוא לקח את הכוס, עשה בפנים... הוא עשה בכוס... את הדבר הלבן הזה", והכריח אותה לשתות. עם קשית. זה לא היה טעים. היה מגעיל. כשהנאשם אמר לה לשתות, "אני שתיתי. כמו טיפשה". לאחר מכן היא בכתה והנאשם נתן לה עוד מכה, הפעם באיבר מינה. א.א לא ידעה לומר עם מה היכה אותה הנאשם, אך זה כאב. תוך כדי המעשים אמר הנאשם ל-א.א שהיא ילדה רעה ושזה עונש על כך שהיא לא שולטת בעצמה[295]. בשלב זה בעדות ביקשה התובעת מ-א.א לחזור ולספר את כל פרטי האירוע, ונדרשו שאלות כדי לעודד אותה לספר. א.א הוסיפה שבתחילה לא רצתה לשתות את הנוזל מהכוס, ואז הנאשם נתן לה מכה ואמר לה שאם תספר, יקרה לה משהו רע. לאחר מכן חזרה אחורה בסיפור ואמרה שכאשר הם שכבו על הדשא, בחוץ, זה היה מוזר, לא כרגיל, "לא כאילו כמו כל פעם שאני שכבתי והוא בא... זה היה כאילו, הוא שכב על הצד, לא יודעת..."[296]. היה ל-א.א קשה מאוד לדבר, ובמענה לשאלות ענתה שהיא ישבה על הנאשם, על האיבר שלו. תוך כדי דיבור, א.א ציירה בפנקס שהיה בידיה ואז התברר שהיא ציירה כוס. אנו (המותב) סברנו שהיא ציירה כוס חד־פעמית שממנה שתתה באותו רגע, בדיון, ו-א.א נשאלה אם זה מה שציירה, והיא הבהירה שלא, "זה הכוס של פעם". כשנשאלה כיצד הייתה התנוחה של הנאשם, היא הציעה לצייר זאת, ותוך כדי ציור ובכי אמרה: "הוא כאילו שכב כמו, זה לא שכב ממש, זה כזה חצי ישב עם תנוחה כאילו הצידה ואני ישבתי עליו... ואני הייתי כאילו ישבתי עליו כאילו עם הפנים אליו"[297]. איבר המין של הנאשם נגע באיבר מינה של א.א, הם לא היו מופשטים לגמרי, המכנסיים של הנאשם היו מופשלים ואילו היא הייתה עם סרפן, ללא תחתונים. לפני שהיא הרטיבה אמר לה הנאשם שהוא מקווה שהפעם היא תהיה ילדה טובה. לאחר מכן השיבה א.א שאינה זוכרת, לשאלה מה היה אחר־כך, ונדמה היה שהיא קצת מתנתקת מהדיון. כששאלנו אותה אם היא איתנו, השיבה שלא ממש, אך היא שומעת אותנו, ובהמשך ביקשה לסיים את הדיון לאותו יום.
בדיון העוקב, עדיין בעדות הראשית, ביקשה התובעת להמשיך את העדות לגבי אישום 8[298]. בפעם הזו א.א העידה שהאירוע קרה כשהייתה בכיתה ד', בחורף. היא ידעה שזה הולך לקרות, אך אינה יודעת להסביר למה ידעה שזה הולך לקרות. זה קרה בבית במקום המגורים, בחצר. בני המשפחה קראו לאזור הזה ה-Back yard. בהתחלה הנאשם היה נחמד, אבל אחר־כך זה כבר לא היה נעים. א.א לא זכרה מה היה כשהיה נחמד. כל האירוע התרחש אחרי ש-א.א סיפרה לאימה ש"סחבה" ממתקים. א.א אמרה שהיום היא מבינה שזה לא קשור, אבל אז חשבה שזה עונש על זה שגנבו ממתקים, והוסיפה – ברצינות – שהיא באמת חושבת שזה מעשה מאוד חמור, והיא הרגישה מאוד לא טוב עם עצמה. רק הנאשם ו-א.א היו בחצר האחורית, על הדשא, ו-א.א חצי ישבה וחצי שכבה, והנאשם לידה, באותה תנוחה שלה. א.א אינה יודעת איפה היו האחרים. א.א לבשה סרפן טורקיז עם חולצה שחורה, והנאשם היה עם בגדים רגילים: מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. השמלה שלה הייתה מופשלת והמכנסיים של הנאשם היו מופשלים. הנאשם היה לידה כמה דקות ואינה יודעת מה הוא עשה. אולי זה רק הרגיש לה כמו כמה דקות והיא טועה. ואז הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, "כאילו לתחתונים", ו-א.א הרטיבה. הנאשם כעס מאוד, הכניס אותה הביתה, למזווה. היו שם כלי עבודה ותנור וספרי מתכונים וכלי פסח. ואז א.א כבר לא ממש הרגישה מה קורה איתה. הנאשם כעס ואמר שזה שוב אשמתה ושעכשיו שוב מגיע לה לשתות. א.א הייתה במזווה והנאשם היה ליד הדלת, ואז הוא "הוא עשה את החומר הלבן שבתוך הכוס והיה לי לא נעים". הוא מאוד כעס ואמר ל-א.א שהיא צריכה לשתות את זה. היא לא רצתה לשתות אבל הייתה חייבת. א.א לא יודעת כמה נכנס לפה שלה, אבל זה היה מגעיל והיא גם הייתה רטובה מעצמה, עוד מקודם, וגם מהנוזל שנשפך עליה. הנאשם הרביץ לה, אינה זוכרת איפה, ואז זה נגמר. במענה לשאלה ישירה א.א הוסיפה שאינה זוכרת אם הנאשם אמר לה משהו, היא לא רוצה לזכור, ואז ביקשה לחזור לזה אחר־כך. בדיון מאוחר יותר, כשהתובעת ביקשה לחזור לאירוע זה, א.א אמרה שקשה לה לדבר על זה, הסכימה לחזור על כך שהיא והנאשם היו אחד ליד השני, חצי יושבים, חצי שוכבים והיה ביניהם מגע פיזי. לנוכח הקושי של א.א, התובעת ויתרה על המשך חקירה בעניין זה[299].
- בחקירה הנגדית[300] עימתה ההגנה את א.א עם חקירתה הראשונה במשטרה (29.3.20)[301], ועם העובדה שבתחילה כל שסיפרה על האירוע הזה היה שקיבלה עונש על גניבת ממתקים, ולאחר מכן אמרה שאינה זוכרת דבר מהאירוע הזה. א.א השיבה לסנגורית שאכן היה לה מאוד קשה לדבר על המקרה הזה. בהמשך לכך, בחקירת המשטרה, ניסו החוקרת שאזו והמטפלת מאלי לעודד את א.א לספר, אמרו לה שהיא גיבורה וכו', ואז א.א אמרה שהיא מרגישה שהיא ממציאה. מאלי שאלה איך ילדה בת תשע או בת חמש, יכולה להמציא דברים כאלה, ו-א.א השיבה: "כי היא חולה, את לא מבינה את זה?". מאלי השיבה ל-א.א שהיא לא חולה, ובהמשך הוסיפה שיש היגיון מאחורי השיגעון. א.א אמרה שהיא מרגישה רע כי היא "יודעת שכל הסיפור הזה יתן לנאשם עוד שנים [מילים לא ברורות]... וזה לא יפה", וכשהחוקרת שאלה: "ומה שהוא עשה זה כן יפה?", א.א השיבה "הוא לא התכוון... הוא לא ידע איך לעזור לעצמו"[302]. אחר־כך כל שהסכימה לומר בחקירה זו לגבי אירוע המזווה היה שהעונש שקיבלה מהנאשם על גניבת הממתקים (שהיו טעימים, לדבריה), "לא היה נעים". היא הנהנה בראשה לחיוב לשאלה אם העונש היה באיבר המין, אמרה שהיה כואב, ומעבר לכך טענה שאינה זוכרת. כשהחוקרת אמרה לה שהיא מרפה מהאירוע הזה, א.א הודתה לה. בחקירה הנגדית עימתה הסנגורית את א.א עם הדינמיקה האמורה. א.א הסבירה שהייתה נבוכה והיא לא רצתה לספר על המקרה. הסנגורית אמרה לה שאולי לא רצתה לספר על זה כי לא היה מה לספר, ואולי זה לא קרה, ו-א.א השיבה: "היה לי מה לספר, אבל זה היה קשה... נכון, הרבה דברים קשים לי, מה אני אעשה?... לצערי זה קרה"[303]. או אז עברה הסנגורית להתייחס לחקירתה השנייה של א.א במשטרה (6.4.20), שם חזרה החוקרת לאירוע[304]. הסנגורית פתחה את שאלותיה באמירה שבאותו יום נדרשה א.א פעמיים לקחת כדורי לוריוון. א.א אישרה שאכן, היה לה מאוד קשה אז, והסנגורית הוסיפה: "אבל פה את אמרת לנו שאת לוקחת לוריוון אולי אחד ביום, 2 ביום גג, שם אני רואה שאת לוקחת אותם כמו סוכריות". גם בפעם הזו הערנו לסנגורית על הסגנון[305], ואז א.א הבהירה שמותר לה לקחת שניים ביום, בין בהפסקות, בין ביחד, והיא אינה עוברת את המינון הזה, שהותווה על־ידי הפסיכיאטרית, והוסיפה: "אני אומרת שאני באותו זמן של החקירה, כפי שגם אפשר לראות בסרטון שאת מראה, שזה זמן שהוא מאוד מאוד קשה לי כי זה מאוד הגיוני שאני אקח 2, אם זה לא היה קשה לי לא הייתי צריכה לקחת 2, אבל היה לי נורא קשה". הסנגורית הטיחה ב-א.א שהתרחיש שהיא מתארת אינו אפשרי, מאחר שחצר הבית הייתה גלויה ויש שכנים מסביב, והיו רואים שהנאשם מתפשט, שהוא עושה ל-א.א דברים, מה גם שבאותה עת היו עוד 8, 9 ילדים בבית שנולדו. א.א הסבירה שזו הייתה חצר אחורית, התחומה מאחור בהר שאין מאחוריו דבר, בצד אחד היו שכנים מבוגרים שכמעט לא יצאו לחצר שלהם ובצד השני לא היה בית, ובכלל – השכונה שקטה ואנשים לא הרבו להסתובב בה ברחובות. הסנגורית הציגה ל-א.א שרטוטים של הבית וצילומים שלו מתקופות הסמוכות למועד האירועים הנטענים[306] . לאחר דיון ארוך בשאלה מה רואים בצילומים, והצגה נוספת של טענת ההגנה שלא ייתכן שהנאשם עשה שם את מה ש-א.א מספרת, היא השיבה לסנגורית: "אני באמת לא הבנתי למה הוא עושה את זה שם"[307]. בהמשך התווכחה הסנגורית עם א.א על היתכנות ביצוע המעשים באותו מקום, ו-א.א עמדה על שלה. בהמשך חזרה א.א על התיאור שהתנוחה של הנאשם בתחילת האירוע, בחצר, הייתה "הזויה" ו"לא נורמלית"[308], הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה והיא הרטיבה. לחלק משאלות ההגנה השיבה א.א שאינה זוכרת, אך כשעומתה עם הטענה שבחקירה הראשית היא זכרה, השיבה: "נכון. אני לא רוצה לדבר על זה"[309]. לאחר מכן חזרה בכל זאת על חלק מהפרטים (מה לבשה ומה לבש הנאשם; התנוחה [לרבות האמירה שזו הייתה תנוחה מוזרה, שאינה יודעת להסביר אותה ושאינה רוצה להזכר בזה]; ההרטבה; הכעס של הנאשם והמכה שנתן לה; המעבר למזווה [הנאשם גרר אותה לשם, כלומר משך אותה ביד בניגוד לרצונה]; האוננות בכוס פלסטיק; השתייה מהכוס עם קשית). א.א הסבירה, לשאלת בית המשפט, שקשה לה מאוד לדבר על אירוע זה בין היתר משום שזה היה בחוץ, היא פחדה שיראו אותה וזה היה משפיל[310]. ההגנה טענה שהתיאור של א.א לגבי התנוחה אינו זהה לזה שמסרה בחקירה הראשית ובמשטרה, שכן לא ציינה קודם לכן שהיא הייתה "מקופלת". בהמשך עימתה הסנגורית את א.א עם כך שפעם אמרה שהנאשם שכב לצידה ובמקום אחר – שהיא ישבה עליו. א.א השיבה שאינה מסוגלת לענות על זה[311]. בחקירה הנגדית א.א הבהירה לראשונה שאת מעשה האוננות לתוך הכוס עשה הנאשם כשעדיין היו בחצר, ורק מעשה השתייה היה במזווה. כאשר נשאלה מה קרה בין הקטע שבו הרטיבה לקטע שבו "הנוזל הלבן" הגיע לכוס, השיבה שיש לה "כמו חושך שם"[312]. היא זכרה שהנאשם רצה שהיא תסתכל עליו, אך לא זכרה פרטים נוספים. היא זכרה ששמעה רעש של הנוזל נכנס לכוס. כששאלה אותה הסנגורית מדוע שתתה, מדוע לא צעקה או קראה לאימהּ, השיבה שאז היה קורה "משהו יותר רע". אחר־כך הוסיפה שהנאשם היכה אותה באיבר מינה עם ידו. היא לא ידעה לומר היכן היו בני הבית באותה עת. בהמשך אמרה שהנאשם היכה אותה רק פעם אחת, בניגוד לתיאור קודם שבו ציינה שהנאשם היכה אותה פעמיים – פעם כשהרטיבה (בחצר) ופעם כשהכריח אותה לשתות את נוזל הזרע (במזווה). כשעומתה עם הסתירה השיבה שהנאשם היכה אותה רק בחצר, ואילו במזווה, כאשר דרש ממנה לשתות, היא עשתה כן משום שפחדה ממכה נוספת[313]. גם בדיון העוקב, כשנשאלה על אירוע המזווה, חזרה א.א על הפרטים (האוננות לתוך הכוס בחצר; שמיעת הנוזל נכנס לכוס; העובדה שלא הסתכלה על הנאשם באותו זמן ולא ראתה איך הנוזל הגיע לכוס; גרירתה למזווה ביד על־ידי הנאשם; השתייה במזווה; היעדר התנגדותה; העובדה שקיבלה מהנאשם מכה אחת, באיבר המין, כשהייתה עימו בחצר)[314]. אציין שגם לגבי אירוע המזווה לא בחלה ההגנה בהצגת שאלות פוגעניות ומיותרות, כך למשל הסנגורית שאלה את א.א: "כמה שתית? את כל הכוס?"[315], ורק בעקבות הערות ההרכב אמרה שהיא מקבלת ועוברת הלאה.
- בהמשך החקירה הנגדית שוב עימתה הסנגורית את א.א עם חקירותיה במשטרה[316] ועם הטענה שבמשטרה הוכנסו דברים לפיה על־ידי החוקרת והמטפלת שלה. בפרט עימתה הסנגורית את א.א עם דברים שנאמרו במשטרה, שמהם עולה כי בין חקירתה הראשונה במשטרה לשנייה, א.א שוחחה עם מורן מאלי. הסנגורית טענה באוזניה שהן שוחחו על תוכן העדות, ו-א.א הבהירה: "השיחה שהייתה לי אחרי העדות הראשונה במשטרה דיברתי עם מורן ואמרתי לה שנורא קשה לי, זה היה כאילו באותו לילה באותו לילה של העדות היה קשה לי והייתי מאוד מוצפת והרגשתי מאוד רע ואז אמרתי לה אמרתי לה כאילו מצד אחד זה רע לי, אבל מצד שני זה עושה לי סדר, אבל לא דיברתי על אירועים מסוימים, דיברתי על הכול...". היא הבהירה שהן דיברו על תחושותיה של א.א ולא על תכנים ספציפיים. ההגנה טענה ש-א.א עצמה הטילה ספק בדבריה שלה, ושאלה את עצמה (ואת מאלי) האם היא ממציאה, ואילו מאלי היא זו ששיכנעה את א.א שאינה ממציאה. על כך השיבה א.א: "מורן באופן כללי לא משכנעת אותי בכלום וככה הגישה שלה זה ש'אם לא נפגעת אין לך מה להגיע לפה, אם את לא חושבת שנפגעת את לא צריכה להגיע לפה, אנחנו לא מחזיקים אף אחד בכוח, רק מי שנפגעת ורוצה לקבל עזרה היא מגיעה'... זו הגישה גם של מורן, היא לא אומרת לי מה היה, מה לא היה"[317]. ההגנה התייחסה בפירוט רב גם בסיכומיה לחקירות במשטרה לגבי אישום זה[318], ושבה על הטענות בדבר השפעה של החוקרת שאזו, והמטפלת מאלי, על הדברים ש-א.א מסרה, על כך שהחקירה הייתה מדריכה וכן על הטענה שמאלי שיבשה את החקירה בכך שעודדה את א.א להמשיך לדבר וכן בכך שהתייחסה לחקירה כסוג של טיפול, שעושה ל-א.א טוב. לדברי ההגנה, ה"היזכרות" של א.א בפרטי האירוע, אחרי שנטלה כדורי לוריוון ואחרי פלשבק שחוותה, אינה אמינה כזיכרון מציאותי, אלא היא פרי לחץ והדרכה של שאזו ומאלי על א.א שהייתה באותה עת במצב נפשי קשה.
- אילנה קוזיק סיפרה בעדותה שבאחת משיחות הטלפון, כשלוש שנים אחרי ש-א.א נישאה, היא סיפרה לאילנה על אירוע שקרה כשהייתה בכיתה ג' או ד': "היא סיפרה לי פעם שהיא הייתה בבית שלה ואבא שלה בא אליה, היא נורא פחדה, היא הבינה שהוא רוצה לאנוס אותה והיא התאפקה מללכת לשירותים המון המון זמן והוא דרש ממנה שהיא תלך לעשות שירותים והיא לא הסכימה בשום פנים ואופן ואז הוא גרר אותה לחצר או החוצה, אני לא יכולה להיות בטוחה שזה חצר הבית, הוא גרר אותה החוצה איפה שהייתה אדמה והוא לחץ לה בתוך איבר המין על איזה שהיא נקודה וזה היה לה נורא נורא כואב והיא עשתה פיפי בתחתונים ונפלה על הרצפה והייתה כולה בבוץ מאוד מאוד מלוכלכת וכשהיא דיברה על זה היה לה ממש ממש קשה כשהיא דיברה איתי בטלפון והיא התחילה לדבר כמו ילדה קטנה 'אני מלוכלכת, אני מגעילה, אני מלוכלכת, איכסה, אני מלוכלכת, אל תדברי איתי' ואז אחרי שהשתן ברח לה והיא הייתה כולה רטובה ומלוכלכת היא שוב מספרת שהיא עם אבא שלה בתוך הבית והוא גמר לתוך הכוס והכריח אותה לשתות את זה, לשתות את הזרע"[319].
- מכלל הגרסאות שמסרה א.א, וחרף סתירות מסוימות, עולה כי אירוע המזווה התרחש כך: א.א והנאשם היו בחצר האחורית של הבית במקום המגורים, כש-א.א הייתה בכיתה ד'. באותה עת סברה א.א שמה שהנאשם עשה לה היה עונש על כך שהיא "סחבה" ממתקים מחנות, ביחד עם אחותה. היא לבשה סרפן וחולצה, והייתה ללא תחתונים. הנאשם לבש את בגדיו "הרגילים", קרי: חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. שמלתה הייתה מופשלת וגם מכנסיו של הנאשם היו מופשלים. בתחילת האירוע הם היו בתנוחה מוזרה, של חצי שכיבה, על הצד, לא כמו כל פעם. היא ישבה על איבר מינו של הנאשם, כשפניה אל הנאשם. הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, ואמר לה שהוא מקווה שהפעם היא תהיה ילדה טובה, אך היא הרטיבה. הנאשם כעס, נתן לה מכה עם ידו באיבר מינה ועבר עם א.א למזווה בתוך הבית. הנאשם אונן לתוך כוס (לא ברור אם מעשה זה נעשה עדיין בחצר, או כשהיו כבר במזווה) ודרש ממנה לשתות את נוזל הזרע מהכוס, עם קשית. היא לא רצתה לעשות זאת, אך הנאשם אמר לה שאם תספר – יקרה לה משהו רע. א.א שתתה ושוב בכתה. תוך כדי המעשים אמר לה הנאשם שהיא ילדה רעה ושזה עונש על כך שאינה שולטת בעצמה.
- מרבית הסתירות שעליהן מצביעה ההגנה בסיכומיה, שאת עיקרן פירטתי לעיל, אינן בלב העניין. הסתירות הבולטות הן בשאלה אם הנאשם ניסה לחדור לאיבר מינה של א.א כששכב לצידה או כשהיא ישבה עליו, האם אירוע האוננות אירע בחצר או במזווה, והאם הנאשם היכה את א.א באיבר מינה פעם או פעמיים. אף אחת מהסתירות הללו אינה משפיעה על טיבן של העבירות המיוחסות לנאשם באירוע זה, ולמרות אי־הדיוקים הללו, ליבת האירוע מתוארת בצורה עקיבה ולטעמי – אותנטית.
האותנטיות נלמדת גם מהחקירה הראשונה במשטרה, שבה א.א לא רצתה לספר את הפרטים של האירוע, טענה שאינה זוכרת, טענה שהיא ממציאה והיא חולה, ובהמשך אמרה שאינה רוצה לספר כי זה יוסיף לנאשם שנים (כנראה של עונש), וזה לא יפה, ושמה שהנאשם עשה – הוא לא התכוון, ושהוא לא ידע איך לעזור לעצמו. הדואליות ביחס של א.א לנאשם עצמו, והפקפוק העצמי האם מה שהיא מספרת הוא המצאה, הם – כפי שציינתי כבר, וכעולה מהפסיקה הענֵפה בנושא – מאפיינים ידועים ובולטים בעדויות של נפגעי תקיפה מינית, בפרט כשהתקיפה נעשתה על־ידי אדם קרוב ואהוב. אף הקושי לספר על המעשים היא אופיינית לנפגעת תקיפה מינית מאדם קרוב, בגיל כה צעיר, ומובנת לנוכח טיב המעשים. גם במהלך העדות בבית המשפט סימני האמת בלטו, גם בתיאורים הסנסוריים (שמיעת הרעש של הנוזל הנכנס לכוס הפלסטיק, הטעם ה"מגעיל", תחושת הפחד וההשפלה, הזיכרון של הסרפן בצבע טורקיז), גם בקושי של א.א לדבר. ההגנה של א.א על אחותה הצעירה, שעימה "סחבה" ממתקים ("אבל אני הייתי המובילה"), כמו גם הערתה על כך שלדעתה אכן מדובר במעשה חמור, לימדו גם הן על הכנות והאמינות של א.א. ההלקאה העצמית שלה ("אני שתיתי. כמו טיפשה") והתחושה שלה שמדובר היה בעונש, תרמו גם הם להתרשמות מאמינותה.
- בסיכום הדברים, אני סבורה שהעבירות שיוחסו לנאשם באישום זה של אירוע המזווה הוכחו מעל לספק סביר, ואציע לחבריי להרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של ניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק), ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק).
אישום 9 [המכונה "אירוע המרפסת"]
- על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת XX20, ישנה א.א, שהייתה כבת 11 באותה העת, יחד עם אחות נוספת, בחדרה. הנאשם העביר את א.א בלילה לחדר במרפסת הסגורה בביתם במקום המגורים. א.א שכבה על בטנה והתעוררה כשידיה מונחות על איבר מינו של הנאשם. היא סירבה לקום, או אז הפך אותה הנאשם על גבה, הורה לה להתפשט והיא שבה וסירבה. בשלב זה ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, א.א התנגדה והתהפכה שוב לשכב על בטנה. הנאשם החל נאבק ב-א.א והיא התקפלה על מנת למנוע ממנו לחדור אליה. בתגובה אמר לה הנאשם "זה באשמתך, את בוחרת את העונש שלך", הורה לה לא לנשום והחדיר את איבר מינו לפיה, עד שהגיע לפורקן בפה, והיא נאלצה לבלוע את נוזל הזרע שלו. במשך מספר ימים לאחר מכן כאבה ל-א.א הבטן והיא הקיאה. במעשים האמורים לעיל ניסה הנאשם לאנוס את בתו הקטנה, בהיותה מתחת לגיל 16, שלא בהסכמתה החופשית וביצע בה מעשה סדום[320]. לפיכך הוא מואשם בביצוע אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), וניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק). למען הקיצור אכנה לעיתים אירוע זה "אירוע המרפסת".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 9
- בפעם הראשונה ש-א.א סיפרה בעדותה הראשית על אירוע זה היא אמרה שהאירוע התרחש כאשר הייתה בכיתה ד', בתקופה שבה ישנה במרפסת סגורה בבית במקום המגורים, ליד "החדר של הילדות הקטנות". הנאשם העביר אותה לישון באותה מרפסת, כשקודם לכן ישנה בחדר של הילדות הקטנות ביחד עם אחותה אחות 3, ולדבריה – היא באמת לא הבינה מדוע הוא העביר אותה לשם[321]. זה קרה באזור חנוכה, א.א ישנה ולפתע התעוררה והרגישה את הנאשם מעליה. "הרגשתי אותו מעלי שהוא כבד ואת הנשימה שלו, כזה נושם מהאף כזה עם השערות... ואת הזקן שלו... זה כנראה מתוך שינה, אני לא יודעת מה היה שם בדיוק, כאילו קמתי כזה, היה גם חושך שם כי זה אפילו לא היה בתוך הבית, היה כאילו חדר מתוך חדר, היה את החדר של הבנות ואת החדר שלי, אז יכול להיות שזזתי מתוך שינה, לא יודעת, אני זוכרת שפשוט קמתי, הרגשתי אותו וזזתי ואז אני בטעות הזזתי אותו כאילו, לא ידעתי שאני לא אמורה להזיז אותו כי לא ידעתי שהוא עלי, שהתעוררתי נבהלתי ולא ידעתי כאילו זזתי ואז הוא אמר אין לי כבר סבלנות, 'I don't have any patient' [כך בתמליל במקור – מ.ב.נ] והוא כעס... אני לא יודעת, כנראה בגלל שזזתי, אני לא יודעת מה הייתי אמורה לעשות, אני באמת לא הבנתי למה הוא כועס עלי, כנראה בגלל שזזתי זה הרגיז אותו והוא כבר לא היה בתנוחה שהוא רצה ואז... הוא הכניס את האיבר שלו כאילו, אני זוכרת כזה שאני שוכבת ואני כאילו יש חושך ואני מרגישה אותו מעלי ואני הרטבתי ואז הוא מתעצבן ואני לא מבינה מה קורה ואז אני מרגישה משהו כזה גדול נכנס לי לפה ואז נכנס מלא מלא מלא מהנוזל המגעיל הזה הלבן מהזרע, כנראה, ואני כולי נחנקת הוא ממשיך וממשיך וממשיך, חשבתי שזה לא ייגמר לעולם, שככה אני אשאר ואני ניסיתי להקיא, אז הוא, לא יודעת, אני פשוט לא, כאילו קפאתי כזה ואז אחרי כמה, כאילו, ואחר כך כאבה לי הבטן, אחרי כמה לילות אני הקאתי, אני זוכרת גם את הלילה הזה שהקאתי שאני קמתי והלכתי לאבא שלי ואמרתי לו שכאילו זה היה באמצע הלילה קמתי והלכתי כאילו ירדתי למטה שם ההורים שלי ישנו, אנחנו ישנו בקומה שלישית, ואמרתי לו ואמרתי שאני מפחדת שאני צריכה להקיא וזה, אז אבא שלי אמר, 'אל תדאגי, הכול יהיה בסדר, את לא תקיאי' ואז אחרי איזה כמה זמן אני הקאתי וזה היה נורא כאילו בשבילי זו הייתה אחת החוויות היותר קשות המקום הזה של ההקאה כאילו וכאילו מהאירוע הזה כאילו היום אני מבינה את זה, אז לא הבנתי את זה, מהאירוע הזה היו לי כאבי בטן וכל מיני". בהמשך לכך המשיכה א.א ותיארה את הפוביה שפיתחה מהקאות, ואת הטיפול שאליו שלח אותה נאשם לד"ר אברהם בן יוחנן, אך לכך נתייחס בהמשך.
א.א שבה וסיפרה על אירוע המרפסת פעם נוספת בעדות הראשית[322]. הפעם מיקמה התובעת בשאלתה את האירוע מבחינת זמנים כש-א.א הייתה בכיתה ה' ובת 11, ו-א.א לא תיקנה אותה. היא חזרה על פרטי האירוע כפי שסיפרה קודם לכן, ואמרה שהנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, ועוד לפני שהספיק היא הרטיבה. הוא שם את איבר מינו "באזור הבטן למטה", ולאחר בקשה שתבהיר למה כוונתה, א.א אמרה: "לאיבר המין, אבל לחלק החיצוני שלו". לאחר מכן א.א הרטיבה, הנאשם הכניס את איבר מינו לפיה ואמר לה שזה עונש על כך שאינה משתפת פעולה.
- בחקירה הנגדית[323] הסנגורית מיקמה אף היא את האירוע בגיל 11, בשנת XX20 (בהתאם לכתב האישום). א.א ציינה שהנאשם העביר אותה לישון במרפסת הסגורה קצת לפני האירוע מושא אישום זה, ועד אז היא ישנה בחדר אחד עם אחות 3 ואחות 4. היא סיפרה שהתעוררה כשהנאשם עליה, היא נבהלה, זזה והנאשם כעס כי לא הצליח להחדיר את איבר מינו לשלה ועל כן העניש אותה והכניס את איבר מינו לפיה. "יש מצב" שהיא הרטיבה, כי זה מה שקרה בדרך כלל. לקראת סוף החקירה הנגדית, אחרי כל מה שיתואר כאן בהמשך, שאלה הסנגורית את א.א שוב על חלק מפרטי האירוע (האם דלת המרפסת הייתה פתוחה או סגורה, לאיזה כיוון א.א ישבה, מה לבש הנאשם, באיזו תנוחה הייתה א.א כשהנאשם החדיר את איבר מינו לפיה, ועוד). על חלק מהשאלות א.א השיבה, אך בעיקר ציינה שהיא הייתה עסוקה בהישרדות ובניסיון לנשום[324]. גם כאן, כבאישומים אחרים, לא חסכה ההגנה מ-א.א שאלות מכאיבות במיוחד: "למה הסכמת לפתוח את הפה?". המותב התערב ואסר את השאלה, אך א.א הספיקה להשיב "כי אני טיפשה", ולאחר מכן שוב כבשה פניה בדוכן ונדרשה הפסקה עד שניתן היה להמשיך בעדות[325].
בהמשך עימתה הסנגורית את א.א עם שינויים וסתירות בין חקירתה במשטרה לעדותה בבית המשפט, אך חלק מההטחות על פערים חטאו לאמת. למשל: הסנגורית טענה באוזני א.א שהיא רק אישרה את מה שהחוקרת שמה בפיה, ולא מסרה דבר משל עצמה[326] (למשל – שהנאשם החדיר את איבר מינו לפיה), אלא שממש עם תחילת הסיפור על אירוע זה במשטרה, א.א אמרה: "כיתה ה"א. היה... עוד פעם בפה"[327]. עם זאת, אכן קיימים הבדלים בפרטים מסוימים בין הגרסה במשטרה ובין העדות בבית המשפט וניכר שגם בהתייחסה לאירוע זה במשטרה א.א התקשתה מאוד לדבר. היא השעינה ראשה על-ידיה, ונזקקה להרבה עידוד ושאלות מנחות. פערים נמצאו למשל בתנוחת השכיבה שלה (על הבטן, ולא על הגב); במשטרה א.א הדגימה באמצעות שילוב כפות ידיה תנועה של תפיסה[328], ואז לשאלת החוקרת אישרה שהנאשם אמר לה לתפוס באיבר מינו ושהיא הרגישה פתאום את איבר מינו של הנאשם בידיים שלה[329]; במשטרה אמרה שהנאשם העביר אותה לישון במרפסת לפני שהלכה לישון (ולא תקופה של ימים/שבועות קודם לכן); א.א אמרה שהיא שכבה על הבטן ולא רצתה לקום; הנאשם הפך אותה על הגב; הנאשם אמר לה להתפשט והיא לא הקשיבה לו. בשלב זה של החקירה א.א "התפרקה", חזרה ואמרה "זה שטויות, זה שטויות" וכן "לא רוצה, לא רוצה". לאחר הרבה עידוד והרגעה, השיבה א.א לחוקרת ששאלה מה קרה אחר־כך, "זה... עוד... הפעם בפה"[330]. אחר־כך הבהירה שזה קרה אחרי שהנאשם רצה להכניס את איבר מינו ולא הצליח כי היא התהפכה, כי היא לא רצתה. אז החלה שוב בוכה ואמרה "לא... רוצה... לא ... רוצה..." ואז הוסיפה שזה מגעיל, וזה המצאות ושקרים, וכן: "אני... חולה, אני אשים אותו בכלא כי אני חולה?". אז אמרה לה מאלי שאינה חולה, ואילו הייתה חולה, אז היה זה מחובתה של מאלי, כמי שמטפלת בה, להגיד לה שהיא חולה ומה צריך לעשות במצב זה כדי לעזור לה. עוד הזכירה מאלי ל-א.א, שכאשר מטפלת מסוימת, שאליה שלח אותה הנאשם בעבר, רצתה לתת לה טיפול תרופתי, הנאשם התנגד לכך, ומאלי הבהירה: "אם את חולה, אז את צריכה טיפול תרופתי, נכון?... והוא ... התנגד... אז גם אבא שלך לא חושב שאת חולה...". לאחר שגם מאלי הבהירה ל-א.א שאינה חושבת שהיא חולה, ושאזו הבהירה לה שהיא בטוחה ש-א.א אינה משקרת, א.א המשיכה בתיאור האירוע. גם בהמשך מסרה פרטים מסוימים שלא תאמו את שמסרה בבית המשפט: היא ציינה שהנאשם ניסה להיאבק בה, היא התקפלה, והוסיפה: "את רואה? זה בגלל שהתקפלתי, הכול קרה בגלל זה. אם לא הייתי מתנגדת, [מילמולים לא ברורים]. אז הוא אמר... זה אשמתך, את בוחרת את העונש שלך, ואז הוא הכניס את האיבר שלו לפה שלי... הוא אמר לי אל תנשכי [הדובר צוחק. הדובר מצקצק בלשונו]. די לא רוצה [הדובר נאנח]". בהמשך א.א ביקשה לדבר עם הנאשם, להגיד לו שהיא מספרת דברים; אחר־כך צחקה ואמרה שזה לא הגיוני, ושאינה צריכה לבקש סליחה. אחר־כך אמרה לשאזו שהיא (א.א) ממציאה לה (לשאזו) סיפורי זוועות, ושנמאס לה מעצמה. אחר־כך אמרה שהיא והנאשם הם גוף אחד ונפש אחת, כי היא שייכת לו[331]. בהמשך השיבה א.א לחוקרת שהנאשם הוא אבא טוב, וכשהחוקרת אמרה לה שהוא לא אבא טוב, בשל המעשים שעשה, א.א השיבה: הוא סך הכול התכוון לטובה, והוסיפה שהוא ניסה לחנך אותה והיא הייתה מקרה קשה, וזו הייתה שיטת החינוך שלו. היא אמרה שהיא אוהבת את הנאשם[332], וכששאזו אמרה לה שהנאשם לא אהב אותה, כי אילו אהב אותה לא היה עושה לה את המעשים הללו, א.א השיבה "בגלל שהוא עשה את זה הוא אהב אותי... הוא רצה לתקן אותי". בסופו של תיאור האירוע א.א סיכמה: "זהו. קם, בימים אחר־כך כאבה לי הבטן ו... כמה ימים אחר־כך אז הקאתי... ומאז אני מפחדת מהקאות". לשאלת החוקרת, א.א השיבה בחיוב שהנאשם הגיע לפורקן בפיה, היא חצי בלעה וחצי נחנקה, ואחרי כמה ימים הקיאה את זה. כשנשאלה בחקירה הנגדית על אמירותיה במשטרה שהיא מדברת שטויות ושאלה המצאות ושקרים, והסנגורית אמרה שבכך א.א למעשה חזרה בה ממה שסיפרה, א.א השיבה: "אני אומרת שאני לא חוזרת בי, רק נורא קשה לי להכניס את האליל הזה לכלא, זה הכול... לדבר עליו לא כמו שמדברים במשפחה שלי"[333].