עו"ד וייסבוך: איפה היה הכאב?
ת: למטה.
ש: באיבר המין שלך?
ת: כן.
ש: סליחה?
ת: כן. אז שוב, אני אומרת, אני לא יודעת עד כמה הוא נכנס...
...
העדה, גב' א.א: אני לא יודעת כמה הוא נכנס, אבל כאב לי, כאב לי ואחר כך ניסיתי לזוז והרטבתי ואז.
...
העדה, גב' א.א: ואז כאילו ניסיתי לשכב על הבטן שהוא לא יוכל להיכנס ואז הוא התרגז ואז הוא אמר לי לתת כאילו שאני אגע, שאני אעטוף לו את זה...
...
העדה, גב' א.א: ואז מגיע הקטע שאני לא זוכרת ואז בסוף זה היה בפה"[342].
כששבה הסנגורית ושאלה אותה שוב ושוב בעניין החדרת איבר מינו של הנאשם לשלה, השיבה א.א שאיבר המין של הנאשם היה בפתח איבר מינה, זה כאב, אבל זה לא היה עמוק בפנים[343].
- לנוכח שאלותיה של הסנגורית על הסתירות בין הגרסה במשטרה לגרסאות בבית המשפט, א.א הסבירה שהיה לה קשה מאוד לדבר במשטרה, ואילו בבית המשפט היא מצליחה להיות הרבה יותר מילולית, מה גם שבית המשפט הסביר לה שעליה לדבר בצורה מפורשת וברורה על הדברים[344].
בפרט שאלה הסנגורית את א.א על כך שבגרסאות קודמות אמרה שהיא התעוררה ומצאה את איבר מינו של הנאשם בידה, ולא – כפי שהעידה לראשונה בחקירה הנגדית – שאיבר מינו של הנאשם היה בתוך איבר מינה. א.א השיבה שבמשטרה החוקרת אמרה לה להתחיל לספר באותה נקודה שהיא מסוגלת, ובאותה עת היא הייתה מסוגלת לספר תחילה על כך שאיבר המין היה בידה, אך האמת היא שהיה גם וגם. עוד הסבירה שבמשטרה היא לא סיפרה את האירועים בסדר כרונולוגי, וכשציינה שהיא התהפכה מהגב לבטן, והנאשם לא הצליח להחדיר את איבר מינו – גם זה קרה, אך בשלב אחר של האירוע. עוד אמרה א.א שלדעתה אין סתירות בין הגרסאות, אלא שהיא סיפרה אותם דברים, במילים אחרות, ולאחר הסבר זה החלה לבכות, רעדה וכבשה פניה בדוכן העדים. כששאלנו אותה אם היא רוצה הפסקה קלה, השיבה: "לא, אני יודעת שהייתי ילדה רעה... ילדות טובות אמורות להקשיב למה שההורים שלהם אומרים ולא להתנגד... מגיע לי, אם אני ילדה רעה זה מגיע לי"[345].
הסנגורית שאלה את א.א מדוע, לנוכח העובדה שאחיותיה ואחיה ישנו ממש לידה, בחדרים סמוכים, לא צעקה לעזרה, ו-א.א השיבה: "כל השנים שלפני כן לימדו אותי לא לצעוק. מה זאת אומרת? מה אני אצעק?... אבא שלי פוגע בי אז מה אני אצעק הצילו למי? מי ישמע אותי?... מה הם יכולים לעזור לי?"[346].
א.א עומתה עם אמירותיה במשטרה שהיא חולה ומשקרת ומדברת שטויות, והשיבה: "בן אדם מכיר את עצמו לפי מה שההורים שלו מספרים עליו לו, אבא שלי אמר שאני חולה... שיש לי הזיות, שאני לא, שהוא מכיר את התיק הרפואי שלי, כאלה דברים... וגם אני בגלל איך שהמשפחה שלי מתנהלת ומה כאילו התפקיד שאבא שלי לוקח במשפחה זה כאילו לא היה מצב כזה לדבר ושזה יהיה שזה יתקבל כאילו היה חייב להיות שכאילו אני חולה... כאילו זה משהו שאסור לי לספר ואם... אם אני מספרת אותו אני חייבת להגיד שאני חולה שזה שטויות..." וכן: "אבא שלי אומר מה הוא מרגיש, אבא שלי אומר מה אמא שלי אמורה להרגיש... ואמא שלי אומרת מה היא את מה שאבא שלי אומר בעצם... כאילו אין כל כך מקום לאמירה אישית ואז ממילא אני באה עם הסיפור שלי שקרה, לא משנה מה יגידו פה זה קרה ומה יותר ברור מזה שאני אגיד שאני חולה כי אלה התגובות שאני מכירה..."[347]. שאלות על אמירותיה של א.א במשטרה שהיא ממציאה ומשקרת נשאלו עוד פעמים רבות במהלך החקירה הנגדית, והתשובות נשארו באותה רוח[348].