הסנגורית טענה באוזני א.א שבתקופה שבין חקירתה במשטרה ועד עדותה בבית המשפט, תקופה שבה הייתה בטיפולה של מורן מאלי מדי שבוע, היא התחזקה באמונתה שההמצאות שהמציאה לגבי הפגיעות שפגע בה הנאשם הן אמת. עוד הטיחה בה: "העובדה שאת חזקה בעצמך היום, ש-א.א של היום היא זו שדוברת אמת ולא א.א במשטרה, זה בגלל הטיפול שעברת ובגלל שחיזקו אותך שאת מתלוננת, אז את נקרא לזה בצורה פסיכולוגית לקחת את תפקיד הקורבן". על כך השיבה א.א: "אני קיבלתי אותו ביושרה מאבא שלי, דבר ראשון, אבל נתייחס לדברים שאמרת קודם, אני אחזור על זה ואני שוב אחזור על זה, בטיפול אין מצב שיושבת ומשכנעת אותי, 'א.א, נפגעת, אני אומרת לך שאת נפגעת, אנחנו זוכרות ביחד שאת נפגעת, תזכרי לעולם ועד שנפגעת', אין בכלל שיח כזה, השיחה הוא כל כך שונה, הוא כל כך המטרה שלו היא שונה לחלוטין, היא מחזקת אותי להיות אני ואני חושבת שההבדל של מה שהיה במשטרה לבין מה שיש היום זה גם הרבה מזה שפגשתי את הפנים האמיתיות והמכאיבות של המשפחה שלי, שאין לי קשר איתם ואז אני מתחילה לחיות את החיים שלי ולהגיד את האמירה שלי והם לא מוכנים לקבל אותה, אז הם לא מוכנים לקבל אותה, אבל היא עדיין קיימת, אני לא קיימת רק בזכות המשפחה שלי"[349]. עוד הוסיפה: "ה-א.א הזו שראית... שאומרת, פה על המסך... לפני כמה דקות זה א.א עם מנגנון הרס עצמי... כל השנים נפגעתי, זה לא התחיל אצל מורן, אני זוכרת את זה, הגוף שלי זוכר את זה יותר ממה שאני רוצה לזכור את זה. חיי היומיום שלי אין סוף טריגרים שאני צריכה להתמודד איתם בדברים הכי בסיסיים שיש, אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל כאילו בחיי האישות שלי אני מרגישה את זה בצורה הזויה, כאילו וזהו"[350].
במשטרה אמרה א.א לחוקרת שכואב לה, וכשנשאלה היכן, השיבה: "בזיכרונות"[351].
- כפוף להערה שהערתי לעיל, בפסקה 62 במסגרת האישום על אירוע המחסן, ניתן למצוא חיזוק לאירוע זה בעדותה של ח.ק. ח.ק העידה ש-א.א סיפרה לה שהנאשם ביקש ממנה להכניס את האיבר שלו לתוך הפה שלה. ח.ק ציינה שזו פעם שהיא הקשה ביותר בעיניה (של ח.ק), והוסיפה שזה מתחבר לה לכך ש-א.א סבלה בעבר הרבה מאוד מצרבות ואף נטלה כדורים נגד צרבת. ח.ק העידה ששאלה את עצמה מדוע בחורה צעירה נוטלת כדור נגד צרבת, שכן זה נשמע לה "משהו של מבוגרים", וזה היה הסיפור ש-א.א סיפרה לה. היא ציינה שאינה זוכרת את הניסוח ש-א.א השתמשה בו כשתיארה את האירוע – האם אמרה שהנאשם ביקש ממנה להכניס את האיבר לפה, או שהכניס את האיבר לפה, אך היא זוכרת ש-א.א סיפרה שזה אכן בוצע בפועל, ושזה היה מגעיל. ח.ק לא זכרה האם א.א סיפרה לה באיזה גיל זה קרה, ולא זכרה מתי א.א סיפרה לה – לפני או אחרי חתונתה של א.א. עוד ציינה שאינה זוכרת האם א.א קשרה באוזניה את הסיפור הזה לצרבות, או שזה קישור שהיא עצמה עשתה, אך היא ידעה ש-א.א סובלת מצרבות הרבה לפני ש-א.א סיפרה לה על האירוע הזה[352]. אינדיקציה לכך ש-א.א אכן סיפרה לח.ק על אירוע המרפסת, וש-א.א היא שקשרה בין האירוע לצרבות ניתן למצוא ביומן ש-א.א כתבה, ת/11, שאליו אתייחס בהמשך. באותו יומן א.א כתבה: "בת 11, כיתה ה'. אחרי שהקאתי בגלל הזרע שהוא הכניס לי לפה, כאבה לי כל הזמן הבטן. אבא 'הרופא המסור', לקח אותי לכל סוגי הבדיקות הקיימות. ובסוף הוא מצא שיש לי צרבת. היום אני מבינה שכנראה זה היה פסיכולוגי. כשאני חושבת היום על המאורעות שקדמו להקאות, הזיכרונות מסרבים לשתף פעולה. כל שאני זוכרת זה שבכיתה ה', בת 11, זה היה מאוד אלים, מאוד משפיל. מאוד בניגוד לרצוני. מאוד בלי שליטה שלי"[353]. עוד לפני כן התייחסה א.א ביומנה לאירוע המרפסת, כתבה שנושא ההקאות הפך ממש לפוביה בכיתה ה', אחרי מפגש אלים במיוחד עם אביה, כשבסיומו הזרע מוצא את דרכו לפיה, "וממש לתוכו". עוד כתבה: "זה היה דוחה, מגעיל בסדר גודל שאני אפילו לא יכולה לתאר, רק להרגיש...". בהמשך תיארה שכאבה לה מאוד הבטן ולילה למוחרת הקיאה. לפני שהקיאה הלכה לחדר הוריה ואמרה להם שאינה חשה בטוב ואולי תקיא. הנאשם אמר שלא יקרה לה כלום ושתחזור לישון (והוסיפה בסוגריים: "בטח הוא היה עייף מהלילה הקודם, מסכן..."), והיא ניסתה לחזור לישון, אך התעוררה מגל של הקאות. וכול מה שהרגישה הוא "לבד, לבד, לבד. מצוקה נוראית"[354].
חיזוק ברור לאירוע זה נמצא בעדותה של שרה רבין שלה א.א סיפרה במפורש על אירוע זה, שהתרחש בכיתה ה', ושבו "אבא שלה הכריח אותה לעשות לו מין אוראלי ושאחר כך היא הקיאה ומאז נהיה לה פחד מהקאות"[355].