- מדובר באירוע שלגביו היה ל-א.א קשה מאוד להעיד, הן במשטרה, הן בבית המשפט. מלבד העובדה שהדבר הניב שתיקות, צורך בהפסקות, בכי ותגובות קשות, בא הדבר לידי ביטוי בכך שהיו קטעים ש-א.א סיפרה לראשונה בבית המשפט, או בכך שסירבה לחזור על פרטים שסיפרה באחת מהגרסאות הקודמות. לפיכך ניתן למצוא סתירות בין הגרסאות, בעיקר בפרטים שאינם בלב העניין, למשל פרטים שאותם הזכירה ההגנה בסיכומיה: האם שכבה על הבטן או על הגב; האם הנאשם הורה ל-א.א להתפשט; האם נאבקה בנאשם או רק התקפלה, כדי למנוע ממנו לחדור אליה, האם הרטיבה וכו'.
מקום שהסתירה היא בעניין מהותי, ואין לה הסבר ברור, נכריע – כפי שכבר ציינתי – לטובת הנאשם, במובן זה שנבחר בתיאור המתאר מעשה מופחת, או שלא נקבע שהדבר נעשה (למשל – האם כשהתעוררה נאלצה לאחוז בידיה את איבר מינו של הנאשם [מעשה שממילא לא יוחס לנאשם בגינו סעיף עבירה נפרד]; האם הנאשם הכניס את איבר מינו לשלה, או רק ניסה להכניסו). חשוב להדגיש, שהסתירות לא עוררו בליבי כל ספק לגבי העובדה שליבת המעשים מתוארת בצורה אמינה, והסתירות נובעות מכל אותם גורמים שכבר לובנו לעיל, בפסקה 22 ובאישומים קודמים.
בניגוד לטענות ההגנה, איני רואה בהתנהגויותיהן של החוקרת שאזו והמטפלת מאלי משום שימת דברים בפיה של א.א, אלא ניסיונות לעודד אותה למסור דבריה, ניסיונות חיזוק והרגעה, בלבד. א.א תרמה חלק עיקרי מהפרטים מיוזמתה, אף אם בקיצור ובצורה מקוטעת, ובחלק אחר הנידה ראשה לחיוב או לשלילה במענה לשאלות החוקרת, האם היה כך או אחרת. היא בשום אופן לא אישרה באופן אוטומטי את כל השאלות של החוקרת, והרבתה להשיב בשלילה.
בניגוד לטענות ההגנה, איני רואה באמירות של א.א לחוקרת שהיא ממציאה ומשקרת משום החלשה של עדותה, אלא להיפך: לא זו בלבד שמדובר בהתנהגות מוכרת של נפגעת עבירה מעבירת מין במשפחה, אלא שהיא מחזקת את העובדה ש-א.א כלל לא רצתה להתלונן על מעשי הנאשם, וכפי שהיא עצמה הסבירה: "נורא קשה לי להכניס את האליל הזה לכלא, זה הכול".
- האמון שאני רוחשת לעדותה של א.א נובע מכך שכאמור – ליבת האירועים תוארה באופן עקיב. העדות לוותה בתיאורים סנסוריים (התחושה של כובד גופו של הנאשם עליה; נשימותיו דרך האף; א.א הרגישה את הזקן של הנאשם; התיאור: "תוקע לי בפה איבר שמן שמוציא מן נוזל מסריח לתוך הפה").
עוד תרם לאמינותה של א.א הניסיון מכמיר הלב שלה להצדיק או לנסות להבין את התגובות של הנאשם, שבאו לידי ביטוי למשל באמירתה, הנשמעת כמעט כהתנצלות: "אני בטעות הזזתי אותו כאילו, לא ידעתי שאני לא אמורה להזיז אותו כי לא ידעתי שהוא עלי... והוא כעס... אני לא יודעת, כנראה בגלל שזזתי, אני לא יודעת מה הייתי אמורה לעשות, אני באמת לא הבנתי למה הוא כועס עלי, כנראה בגלל שזזתי זה הרגיז אותו והוא כבר לא היה בתנוחה שהוא רצה"[356]. כך גם הבקשה שהעלתה בעת חקירתה לדבר עם הנאשם, וההתעשתות, שאינה צריכה לבקש ממנו סליחה.