השופטת מיכל ברק נבו:
העיר העליונה, העיר התחתית
1. בֵּיתָהּ של משפחת פלוני תואר על־ידי כל העדים מבין בני המשפחה, לרבות שתי המתלוננות בתיק דנן, א.א ו-ב.ב, כבית שמח, בית משפחתי, בית שהיו בו הרבה חוויות מאושרות וטובות. אלא ש-א.א ו-ב.ב הכירו, לטענתן, גם צד אחר של הבית. א.א תיארה זאת כך:
"העדה, גב' א.א: ... היה הוואי טוב בבית מבחינת כייף. אני קוראת לזה כאילו סוג של עיר עליונה, בעיר העליונה היה מאוד מאוד יפה, אבל הייתה גם את העיר התחתית.
...
כב' הש' ברק נבו: כבר אז הייתה כבר עיר תחתית בשנים שאת מדברת עליהן?
העדה, גב' א.א: כן.
כב' הש' ברק נבו: את יודעת להגיד ממתי?
ת: אני זוכרת גיל 5.
כב' הש' ברק נבו: והדברים שסיפרת לנו על המשחקים והכול היו אחרי גיל 5?
ת: במקביל.
עו"ד ליברמן קובי: מי היה שותף לעיר התחתית?
העדה, גב' א.א: אני. וזהו. אני והחושך. ... ואבא שלי. לא הייתי קוראת לו שותף, אבל נוכח" .
ב.ב, באופן דומה, אמרה על הנאשם לחוקרת המשטרה, לפי עדות אותה חוקרת, ש"הבן אדם של היום אינו הבן אדם של הלילה" .
רקע כללי, תמצית כתב האישום, תמצית עמדת ההגנה ותמצית מסקנתנו
תמצית כתב האישום
2. כתב האישום מגולל מסכת ארוכה וקשה של פגיעות מיניות מצד הנאשם בשתיים מתוך שמונה בנותיו. אישומים 14-1 עוסקים בפגיעות המיניות ב-א.א, מאז שהייתה כבת 5 ועד הגיעה לגיל 18. אישומים 22-15 עוסקים בפגיעות ב-ב.ב, שהחלו סמוך להפסקת הפגיעות ב-א.א, מאז שהייתה ב.ב כבת 8 ועד הגיעה לגיל 18.
הנאשם נשוי ואב ל-12 ילדים. הנאשם ומשפחתו משתייכים למגזר החרדי, והתגוררו בין השנים XXX במקום מגורים קודם, ומשנת XXX התגוררה המשפחה במקום המגורים הנוכחי . בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימש הנאשם כרופא. הנאשם נהג לבדוק את ילדיו, הן בבית והן במרפאה שבה עבד ביישוב במרכז.
לפי כתב האישום, הנאשם ביצע את הפגיעות המיניות ב-א.א (ילידת XX) בין שנת XX19 ועד שנת XX20. את הפגיעות המיניות ב-ב.ב (ילידת XX) ביצע הנאשם בין שנת XX20 ועד XX XX20. מעשי הנאשם כלפי ב.ב הופסקו לאחר שביום XX, מיד לאחר יום הולדתה ה-18, הגישה ב.ב בקשה לצו הגנה נגדו, ויצאה מהבית למקום מקלט.
3. בשל המעשים המיוחסים לנאשם, הוא הואשם בכתב האישום בעבירות הבאות (נציין את העבירות הרלוונטיות לכל אישום בצורה פרטנית בהמשך). בחלק מהאישומים מדובר בריבוי עבירות מאותו סוג:
אינוס בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [החוק];
מעשה סדום בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) וסעיף 345(א) לחוק;
ניסיון אינוס בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א) ביחד עם סעיף 25 לחוק;
מעשה מגונה בבן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב) לחוק;
מעשה מגונה בבן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות 348(א) יחד עם סעיף 345(א)(4) לחוק;
מעשה מגונה בבן משפחה - עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(4) לחוק;
מעשה מגונה בפני בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(ד) לחוק;
תקיפה בידי בן משפחה - עבירה לפי 382(ב) לחוק.
הערה לנוכח תיקון 152 לחוק העונשין
4. נציין, כי בחלק מהאישומים בכתב האישום לא צוין לאיזו חלופה של סעיף 345 מפנה המאשימה. ביקשנו הבהרה בעניין זה וב"כ המאשימה הבהירה בשלב הסיכומים בעל־פה ובהבהרה בכתב שנשלחה לאחר מכן, לבקשתנו (ובהתנגדות ב"כ הנאשם ), שבאישומים 1 עד 5, 7 עד 14 ו-18, שבהם מיוחסת לנאשם עבירה של אינוס או ניסיון אינוס בידי בן משפחה, חלה החלופה של סעיף 345(א)(1) לחוק, המתייחסת למצב של היעדר הסכמה. עם זאת, סעיפי החוק הרלוונטיים תוקנו בין הגשת כתב האישום ועד היום , ובסעיף 345(א), ברישה, במקום הביטוי "בעילת אישה", שהתייחס לאיבר המין הנשי, נאמר עתה "החודר לגוף של אישה או גבר", והגדרת "חדירה" בחוק כוללת כל "החדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר מינה של אישה או לפי־הטבעת של אדם, או החדרת איבר מין לפיו של אדם" . בהתאם לכך התייתר ובוטל סעיף 347 לחוק שהתייחס ל"מעשה סדום", ועבירה זו נכללת עתה בגדר עבירת האינוס. מאחר שכך, ומאחר שהעונש על שתי העבירות זהה ולפיכך אין שאלה של דין מקל, אזי כל האישומים המתייחסים ל"מעשה סדום" ייקראו כאילו גם הם מדברים על "אינוס" , וככל שנרשיע בהם, ההרשעה תהיה בסעיף המעודכן, קרי: סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק. הבהרה זו מתייחסת לאישומים 1, 4, 9, 12, 13 ו-20. הבהרה נוספת ניתנה לגבי אישומים 1, 2, 5, 6, 8, 11, 15 ו-16, שבהם יוחסה לנאשם עבירה של מעשה מגונה בבן משפחה, ולפיה הנסיבה הרלוונטית לסעיף 345(ב) היא זו שבס"ק (1). לפיכך, באישומים הרלוונטיים, אמור מעתה:
אינוס בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק. הגדרה זו כוללת את מה שבכתב האישום נקרא מעשה סדום בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) וסעיף 345(א) לחוק;
ניסיון אינוס בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק;
מעשה מגונה בבן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק.
יתר סעיפי האישום בכתב האישום - ללא שינוי.
תמצית עמדת ההגנה
5. הנאשם מכחיש מכול וכול את כל כתב האישום על כל רבדיו, וטוען כי לא היו דברים מעולם. עמדת הנאשם ומוקד טענות ההגנה נעוצים בטענות ש-א.א לוקה בהפרעת אישיות שהלכה והחמירה עם השנים. בין היתר, היא הייתה מטופלת על־ידי מרסי יבלינוביץ' [מרסי], שאותה כינתה ההגנה "מטפלת לא מוסמכת", ובמהלך הטיפול, שאותו כינתה ההגנה בסיכומיה "טיפול כושל", התעורר אצל א.א זיכרון שווא שלפיו היא נפגעה מינית על־ידי הנאשם, כשהייתה בשירותים בגיל 5. מאותו רגע אימצה לעצמה א.א את ההמצאה הזו, משל הייתה אמת, ובשל מצבה הנפשי המורכב, אמונתה שכך היה התבססה ואף הועצמה על־ידי מטפלות נוספות. ההגנה מדגישה ש-א.א לא הזכירה כל פגיעה מינית אצל מטפלות קודמות שאצלן טופלה לפני מרסי, היא אפילו הכחישה שנפגעה, וגם אצל מרסי היא נזכרה בפגיעה אחת ויחידה. בשלב כלשהו א.א אף השפיעה על ב.ב, אחותה הצעירה, שגם היא - כמו א.א - נפגעה מהנאשם. מאחר ש-ב.ב רצתה לצאת מהבית בגיל 18, וכן בשל שנאתה (הנטענת על־ידי ההגנה) לנאשם, היא נתלתה בסיפור הזה כדי לתרץ את היציאה מהבית .
יש לציין שטענת ההגנה העיקרית מוצגת כאמור לעיל בסיכומי ההגנה, אך במהלך המשפט הוצגו לְעדים (כולל למתלוננות) גוונים אחרים של הטענה, חלקם סותרים. כך, למשל, נטען שמדובר בעלילת שווא שהמתלוננות בחרו במודע להעליל על הנאשם בשל שנאתן כלפיו. ואולם אם כטענת ההגנה אכן התעורר ב-א.א זיכרון שווא, היא הרי מאמינה שהדבר קרה, ועל כן מבחינתה אין היא מעלילה על הנאשם עלילת שווא. לגבי ב.ב עלתה הטענה ש-א.א שיתפה אותה בכך שהיא (א.א) כביכול נפגעה מהנאשם. בהמשך לכך, גם ב.ב אימצה לעצמה סיפור דומה, במסגרת מה שההגנה כינתה "Folie à deux" או "Shared Delusional Disorder", קרי: הזדהות עם א.א עד כדי אימוץ סיפורה של זו האחרונה לעצמה. טענה זו נטענה במפורש על־ידי הנאשם בחקירתו הנגדית . במהלך חקירת חלק מהעדים טענה ההגנה שמטפלת מסוימת "שתלה אצל א.א זיכרונות שווא" (לא במכוון, אלא כתוצאה מטיפול לקוי) .
נוסף על האמור, בסיכומי ההגנה הושם דגש רב גם על הטענה שבחקירותיה במשטרה א.א הודרכה באופן מאסיבי הן על־ידי החוקרת, מפקח מורן שאזו, הן על־ידי המטפלת של א.א, מורן מאלי, שהורשתה לשבת עם א.א בחדר החקירות, ולמעשה כל גרסתה היא ניסיון לרצות את החוקרת, ו"פליטה בחזרה" של דברים שהושמו בפיה על־ידי השתיים. לטענת ההגנה, א.א כמעט לא סיפרה במשטרה דבר מעצמה, אלא השיבה בחיוב לשאלות החוקרת, שניצלה את מצבה הנפשי הקשה של א.א, והיא הייתה כ"חומר ביד היוצר".
את תמצית עמדת ההגנה, המתוארת לעיל, נכנה בהמשך "מוקד ההגנה".
רקע כללי
6. במהלך המשפט הממושך והמקיף שהתנהל נשמעו עדויות מפי המתלוננות, הנאשם, בני משפחה של המתלוננות והנאשם, אנשי טיפול או נשות חינוך שפגשו במתלוננות לאורך השנים, רבנים שהיו מעורבים בסיפור, עדים מומחים מטעם ההגנה ואנשי משטרה.
7. תיאור כללי של מספר אירועים שהתרחשו עובר להגשת כתב האישום והובילו להגשתו יקל על הבנת התמונה הכוללת. הדברים יתוארו בשלב זה בקווים גסים, ויקבלו ביטוי מפורט יותר בהמשך:
ב.ב היא הצעירה בין שתי המתלוננות. היא התשיעית בסדר הילודה בין 12 ילדי הנאשם, ו-א.א היא הרביעית. יש ביניהן פער גילים של 10 שנים. לקראת הגיעה לגיל 18 החליטה ב.ב לעשות מעשה ולעזוב את הבית. סמוך לאחר מכן ביקשה להוציא צו הגנה נגד אביה, הנאשם, ונימוקיה היו המעשים המתוארים בכתב האישום, שהאחרון שבהם התרחש, על־פי הנטען, יום לאחר יום הולדתה ה-18. ב.ב פנתה לשם כך לבית המשפט. היא לא ביקשה להתלונן במשטרה, אך בית המשפט, שדן בבקשה לצו ונחשף לטענות , הפנה את הנושא למשטרה. ב.ב לא רצתה למסור תלונה במשטרה, אך לאחר פגישה עם החוקרת, מפקח מורן שאזו, שקיבלה את העניין לטיפולה, הסכימה להגיע למשטרה למסור הודעה. חרף האמור, היא דיברה בצמצום וציינה כל העת שאינה מעוניינת לספר דברים, שכן הדבר יגרום לכך שאביה יוכנס לכלא והדבר יפרק את המשפחה .
בהמשך, פנתה שאזו ל-א.א, כדי לגבות הודעה ממנה. גם א.א לא רצתה להתלונן, ולקח פרק זמן של מספר שבועות עד שהסכימה למסור הודעה. כך, למעשה, נחשפה הפרשה דנן. נציין, לנוכח הדברים הללו, שאין זה מדויק לכנות את א.א ו-ב.ב "המתלוננות", שכן אף אחת מהן לא רצתה להתלונן על מעשי אביה, ואנו מכנים אותן כך רק למען הנוחות. עוד נציין, שהימים היו ימי פרוץ מגפת הקורונה (מרס XX20), דבר שהשפיע על אופן גביית ההודעות על־ידי המשטרה ולעיתים על מיקום החקירות, אופן ביצוען או עיתויין.
תמצית מסקנתנו
8. יריעת המחלוקת היא הרחבה ביותר שניתן להעלות על הדעת: היה או לא היה? האם מדובר בעלילות שווא, נטולות כל אחיזה במציאות, מצד שתי המתלוננות, או שמא פגע הנאשם מינית בשתי בנותיו. נאמר כבר עתה, שאנו דוחים מכול וכול את טענות הנאשם שלפיהן לא היו דברים מעולם וכי שתי בנותיו מעלילות עליו עלילות שווא. אנו משוכנעים, מעל לכל ספק, שהנאשם פגע מינית בצורה קשה בשתי בנותיו, ופרטי הפגיעות ילובנו וייבחנו בהמשך. הנימוקים הרבים להעדפת גרסת כל אחת משתי המתלוננות בנפרד, שלפיה הנאשם פגע בה (בלי להיכנס בשלב זה לדקויות, דבר שייעשה בהרחבה בהמשך) על פני גרסת הנאשם (שלפיה מדובר בעלילות שווא ושקר מוחלט) יפורטו, כמובן, בהמשך. הנימוקים כוללים את התרשמותנו מהמתלוננות ומהנאשם, התרשמותנו מהעדים השונים, עדויות מחזקות למכביר (לרבות חיזוקים שנבעו מעדי הגנה), התרשמותנו מהאופן שבו מסרו המתלוננות את עדותן וממצבן, וקיומם של מסמכים שונים שהוגשו. מאחר שטענת הגנה מרכזית היא ש-א.א לוקה בהפרעת אישיות, ובמהלך עדותה הוטח בה פעם אחר פעם שהיא חולת נפש, חשוב לומר גם זאת כבר עתה: אין, ולו בדל ראיה התומכת בטענה זו, ויש ראיות למכביר על כך שהדבר אינו נכון, ו-א.א לוקה בפוסט־טראומה מורכבת, שהיא תוצאה מפגיעותיו של הנאשם בה, מילדוּת צעירה ועד הגיעה לבגרות.
מתווה הכרעת הדין
9. מפאת ריבוי האישומים וריבוי הפרטים, לא נשטח כאן את כל כתב האישום כמיקשה אחת, אלא נתייחס לכל אישום בנפרד. תחילה נתייחס ל-א.א - האישומים והראיות הקשורות אליה, ולאחר מכן ל-ב.ב. מובן שנתייחס גם לקשר ביניהן, ככל שיש - הן בנוגע לטענות המבססות את כתב האישום, הן בכלל.
א.א
עדותה של א.א - כללי
10. לפני שנתחיל בפירוט האישומים והעדויות הנוגעות לכל אישום, מן הראוי להתייחס באופן כללי לעדותה של א.א ולמצבה. א.א היא, כאמור, ילידת XXX. היא נולדה בארה"ב, ארץ מוצאם של הוריה, והמשפחה עלתה ארצה כש-א.א הייתה פעוטה. היא נישאה בחודש דצמבר XX20 והיא כיום אם לילדים. נכון למועד מסירת עדותה הייתה א.א בעלת תואר ב XXX, והיא לימדה בחטיבת ביניים, באולפנה לבנות דתיות.
מסירת העדות של א.א לוותה בקושי רב ביותר. היא נמשכה, לצערנו, על פני 19 ישיבות (7 ישיבות של חקירה ראשית ו-12 ישיבות של חקירה נגדית, 1,500 עמודי פרוטוקול). הדבר נבע מסיבות רבות, שתפורטנה בהמשך, ובין היתר רוחב היריעה, אך גם ממצבה הנפשי הקשה בעת מתן העדות. בחלק לא מבוטל מהדיונים נשברה א.א, ונכנסה לעיתים למה שנראה היה כהבזק לעבר ("פְלֶשְׁבֶּק"), ולעיתים לקיפאון מסוים. אלה האטו, מנעו או עיכבו את המשך מתן העדות באותה ישיבה.
בפתח עדותה ביקשה א.א לומר לנו מספר מילים: "אני רוצה להגיד שאני מאוד ככה קשה לי המעמד הזה, אבל היה חשוב להגיע לפה בשביל להגיד את מה שיש לי להגיד, במיוחד שאני יודעת שהרבה אנשים תלו תקוות בזה שאני לא אגיע, אבל אני פה, חשוב לי להגיד את מה שיש לי להגיד, יהיו לי רגעים קשים, אני יודעת את זה, ואני מבקשת באמת שלהתייחס ברגישות לרגעים הקשים כי הם לא נעימים לי ואני מניחה שלאנשים מהצד זה גם לא נעים, אבל הקושי הוא שלי. אני אצטרך לפעמים לשתות, לפעמים ללעוס מסטיק, למרות שזה... זה דברים שעושים לי להתקעקע [צ"ל - דברים שעוזרים לי להתקרקע - מ.ב.נ]" .
ואכן, ניכר היה שמסירת העדות הייתה לה קשה מנשוא. לא אחת דילגה התובעת, לבקשתה של א.א, מנושא אחד לנושא אחר או אירוע אחר, עד שתאזור א.א כוחות לשוב ולדבר על אירועים שהיו לה קשים במיוחד . התוצאה הייתה, בין היתר, ש-א.א התייחסה מספר פעמים לחלק מהאירועים - לא רק פעמיים (פעם בחקירה הראשית ופעם בחקירה הנגדית), אלא לעיתים יותר מפעם אחת הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית. נאמר כבר עתה שבמספר לא קטן של נקודות התגלו פערים בין התאורים השונים של א.א לגבי אותו אירוע. לבקשת ההגנה הוגשו גם חקירותיה של א.א במשטרה, וגם מהן עולה, לעיתים, גרסה שונה מזו שנמסרה בבית המשפט (מצומצמת יותר או שונה ממש, בפרט כזה או אחר). הדברים ילובנו, כמובן, גם במסגרת כל אישום ואישום. עם זאת, נרצה כבר עתה להביא את התייחסותה של א.א בנושא הפערים והסתירות, במענה לטענת הסנגורית שהטיחה בפניה פעם אחר פעם שדבריה אינם אמינים, בין השאר בשל חוסר עקביות, הן בסיפור תוכן האירועים, הן לגבי מועדי התרחשותם. וכך אמרה א.א בנושא אי הדיוק בזמנים:
"אני לא יודעת להסביר איך הזיכרונות שלי עובדים, לא יודעת להסביר מתי זה מסתדר ולא מסתדר ואומרת ולא אומרת. הנפש שלי לא שואלת אותי, ולא עובדת לפי מכונה שיורה אוטומטית תשובות. הנפש שלי מעלה את הדברים בקצב שלה ואני חושבת שאפשר להתנהג אלי בכבוד. אלי, אליה, בכבוד. ולהטיח בי שאני שקרנית וכולי וכולי זה לא רלוונטי, בגלל שהמקרה היה. אם הוויכוח פה הוא מתי הוא היה, אני לא חושבת שזה, או הוויכוח הוא מתי אני אמרתי מתי הוא היה, זה לא רלוונטי בכלל. מה שרלוונטי פה זה שנפגעתי" .
בשל חשיבות נושא הפערים ואי־הדיוקים, והצורך לבחון אותם גם בעדותה של א.א וגם בהמשך, בעדותה של ב.ב, נקדיש לכך כבר בחלק כללי זה התייחסות נרחבת, בפסקה 22 להלן.
הצצה נוספת לתוך האופן שבו א.א זוכרת דברים היא סיפקה לנו בדבריה הבאים: "זה משגע אותי כי כאילו, זיכרונות רגילים אני יכולה לדבר בכיף. עד שיבקשו ממני להפסיק. אבל בזיכרונות האלה זה כמו תמונות כאלה קפואות, זה לא, מאד קשה לתרגם אותן למילים. חוץ מהקושי הנפשי לדבר על זה. ... כי זה בתמונה, זה לא במילה" .
11. התובעת ביקשה מ-א.א להסביר האם במשך תקופת הפגיעות היא זכרה את הפגיעות, ומתי נזכרה בהן. א.א הסבירה: "זה כאילו בהרגשה, זה לא שאני אמרתי לעצמי 'אה בלילה נפגעתי איזה כיף' כאילו זה לא עלה לי בראש את המילים האלה, היה משהו לא טוב, זה מה, כאילו זאת הייתה ההרגשה, הייתי מאוד מאוד עצובה, בתקופה של הגן אני זוכרת את עצמי יושבת בצד... יושבת בצד ונכנסת עם הראש לחולצה, אני זוכרת את עצמי מאוד עצובה כזאת... משהו היה לא טוב. ובגילאי בית ספר, כמה שהייתי מתפקדת והכול והציונים היו בסדר גמור, היו תסמינים כאילו אני זוכרת שיעורי חשבון בכיתה ז' למשל לא כל כך הייתי שם, כאילו... ריחפתי, ריחפתי כאילו הרגשתי כאילו אני יוצאת מהגוף שלי ומטיילת על התקרה... זה לא היה שיום אחד פתאום קמתי ואמרתי 'אה עכשיו אני מבינה', את יודעת, ככה זה היה, זה היה אין ספור שלבים קטנים... אז בכיתה ז' באמת כל הנושא של כיבוד הורים מאוד תפס אותי והתחילו לעלות לי כל מיני שאלות, בכיתה ח' כבר התחלתי להיות יותר היה לי קשה לתקשר איתו וניסיתי שאמא שלי תהיה באמצע והרגשתי שיש משהו כאילו לא, מתי היה לזה ממש מילים? בכיתה י"א באמת היה השלב שיותר התחלתי להבין, בכיתה י"ב עוד יותר, אבל שוב הצעדים היו מאוד קטנים וזה לא..." . היא נשאלה מה אמרה לעצמה, למשל, למוחרת האירוע בגיל חמש, והיא השיבה: "בתודעה שלי אני ילדה רעה וקרה משהו רע וזה לא, לא ברמה של מלל, זה לא ברמה של סיפור מסודר, זה לא ברמה של שאני יכולה ללכת ולספר את זה בצורה מסודרת". א.א אמרה שהפעם הראשונה שהיא נזכרה ממש הייתה בגיל 19: "בגיל 19 אנחנו יושבות בשיעור ציורי ילדים והמורה כאילו המורה מסבירה כל מיני דברים שאם רואים ככה זה ככה, לא משנה, בקיצור אז היא אמרה שילדים שמטשטשים את האזור של הרגליים היא אמרה את זה ככה נורא נורא בעדינות, זה יכול להראות שכך וכך... יכול להיות שהם נפגעו באיזה שהיא צירה, היא לא ממש נכנסה לפרטים וכאילו אני זוכרת את עצמי כי היד שלי ממשיכה לכתוב ואז אני אומרת, אני לא יכולה להישאר פה לצאת, פשוט יוצאת, נכנסת לשירותים ובוכה בוכה בוכה בוכה כמו משוגעת... הבנתי מה קרה לי... אחר כך ניגשתי כאילו כל השיעור הייתי סהרורית כזו, לא נכנסתי חזרה, הסתובבתי בכל... התיכון, הסמינר ואז אחרי השיעור ניגשתי למורה ואמרתי לה, 'וואי, זה עשה לי מה זה רע', היא אמרה 'מה הסיפור?', אמרתי לה 'לא יודעת, אבא שלי פגע בי וזה עכשיו עולה לי ברמות שאני לא יכולה', אז היא אמרה לי 'את יודעת מה, תביאי לי ציור לשיעור הבא ואני אגיד לך אם, אני אפענח לך אותו', היא כבר לא חיה, אז אי אפשר להעיד אותה" . ובהמשך: "אם מישהו מבחוץ נניח, לא יודעת מה, איזה שכן היה עושה דבר כזה, אז הייתי יכולה לרוץ לאבא ואמא ולהגיד להם, 'דדי, מאמי, קרה לי משהו רע', אבל אם אבא שלי עושה את זה איך אני, איך אני באה ואומרת את זה לעצמי אפילו? אם אני גם לא מבינה מה קורה, אז בכלל, תראי, אני גם לא הייתי עד היום ברוך השם, לא הייתי חשופה לא למושגים ולא לסרטים, לא לכלום".
12. עוד נציין בחלק כללי זה, המתייחס לעדותה של א.א, כי באחת מהפעמים הרבות שבהן הטיחה בה הסנגורית את מוקד ההגנה , ו-א.א הכחישה אותה, ביקשה ממנה הסנגורית שתוכיח את דבריה. וכך השיבה א.א:
"אין לי דרך להוכיח לך דברים מהילדות אבל אני מספרת את האמת שלי. במשך כל הילדות אני הסתובבתי ברגשות מאוד מאוד קשים מאוד מאוד קשים, לא היה, זאת לא הייתה ילדות רגילה שהייתי יכולה להגיד לך בגיל 20 פתאום נפל לי האסימון פתאום הבנתי מלא דברים והחלטתי שזהו עברתי פגיעה מינית מאבא, זה הרבה יותר מורכב מזה, כאילו כל הנושא של התעסקות סביב השירותים, החרדה הזאתי, הפוביה מהקאות, הפחד שלי מאבא שלי, הפחד. השנאה שהרגשתי אליו, החוסר יכולת להיות איתו בחדר אחד בלי להיכנס לחרדה זה לא משהו שהתחיל אצל מרסי, זה גם לא משהו שהתחיל בחדר של החוקרת. הוא התחיל הרבה קודם. הכל היה בתוכי וזה מוציא כל מיני צורות התבטאות שונות אבל זה שלא תמללתי את כל מה שקרה לי מגיל 5, לא כתבתי תאריך לא כתבתי מקום לא כתבתי התחלה אמצע סוף, למה שאני אעשה את זה? למה שאני אעשה תיעוד של כל הפגיעות?" .
13. כאמור, מוקד ההגנה הוא, בין היתר, ש-א.א המציאה את הדברים, וטענה זו נתמכת גם בהפניות רבות של ההגנה למקומות שבהם א.א עצמה הביעה פקפוק האם הדברים קרו באמת. מעבר לדברים שנאמר בהמשך, שלפיהם פקפוק עצמי בעצם קרות האירועים או בזהות הפוגע הוא תופעה מוכרת אצל נפגעי עבירות מין, סיפקה א.א בעדותה הראשית תובנות משלה בעניין. הדבר עלה בהתייחס למשפט הבא, שאותו כתבה ביומנה , וממנו עולה פקפוק האם אביה הוא זה שפגע בה: "בקיצור, כשדברים מזכירים לי את מה שקרה פעם ואז השכל שלי ואני כמעט נגמרים. ובכלל איך זה אמור להיות? נכנס לי ג'וק לשכל שזה בכלל לא היה אבא שלי, כל החיים אני אצטרך להוכיח לעצמי אם זה קרה או לא קרה ולהתעסק עם השטויות האלה?". במענה לשאלה לגבי משפט זה א.א הסבירה:
"על דברים נורמליים שקרו לי אין לי ספק שהם היו... אלה זיכרונות שהם כל כך משמעותיים ומשפיעים על החיים שלי והם גורמים לי לקונפליקטים מטורפים עם האנשים שהיו הכי יקרים לי, יש בי חלק שמעדיף להגיד שזה לא היה. קשה לי להיות במקומות האלה ולהגיד 'כן, זה חלק ממני', כי אם זה חלק ממני זה אומר עלי הרבה מאוד דברים, אבל זאת האמת שלי, היא אמת מכוערת, אבל מה אני אעשה? הייתי מעדיפה לא לעמוד פה, הייתי מעדיפה ללכת לעבודה היום לא להתעסק בכלל עם כל הדברים האלה, הייתי מעדיפה שיהיה לי קשר עם המשפחה שלי, שיהיה לי אמא, שיהיה לי אבא, שיהיה לי אחים, כנראה שיש תוצאות, לא יודעת, לא יודעת. כאילו זה לא נוח, זה לא נוח להיות נפגעת, זה לא נוח להתמודד עם זה, לא נוח זה מילה מאוד מאוד עדינה, אבל זה באמת שנפגעים בתוך המשפחה אז אין לך לאן לברוח, כאילו בשביל להמשיך להיות בקשר עם המשפחה ביחד עם זה זה כאילו זה מתסכל ברמות שכאילו אתה לא יכול להיות אתה, בגלל שאני חלק ממני זו הפגיעה ואם אני אם אני מסתכלת על זה בעיניים של אבא שלי כי אסור לי לדבר על זה ואסור לי ואסור לי ואסור לי, אז אני באמת מעדיפה להגיד שזה לא היה, אבל זה היה, זה היה, זה כאב, זה כואב, זה יכאב כנראה, אני לא יודעת אם אפשר להחלים מזה, בעיני זה סוג של נכות" .
ובחלק אחר של עדותה הראשית, שבו נתבקשה להסביר את אמירותיה בחקירת המשטרה שהיא הוזה וחולת נפש, א.א אמרה: "באמת יש לי קושי משמעותי לעמוד מול זה, מול האירועים האלה כי זה מעלה לי הרבה. כאילו אני מנסה להגדיר את זה, יש לי כאילו חלק שמתפקד מאוד ושמצליח ושיוצר, והחלקים האלה הם חלקים שאני לא רוצה אותם... הזיכרונות. אני לא רוצה אותם, אני לא רוצה, אני לא רוצה שהם יהיו בכלל, אני רוצה להיות נורמלית... וכאילו לשמוע את עצמי אומרת את זה, או לשמוע, כאילו לדבר, עצם לדבר על זה זה כאילו זה גורם לי להרגשה מאוד מאוד קשה, אז אני אומרת 'טוב, זה לא היה, לא רוצה', זה כמו שאני אומרת לאנשים 'אין לי גוף' כאילו באותה רמה כי זה משהו שקשה לי מאוד להתמודד איתו כאילו... הרבה מאוד פעמים שהתקשרתי לקו סיוע, ניסיתי להתחיל לדבר ואז או שאמרתי 'טוב, אני אתקשר מאוחר', או שפשוט ניתקתי את הטלפון כי לא הצלחתי לדבר... כאילו יש גם משהו כזה גם היום, כשאני לא בקשר עם אבא שלי, הוא מאוד נוכח בחיים שלי וה'לא קרה' וזה כאילו כל, דברים שכאילו שמעתי ממנו, ובגלל שהאמירות שלו מאוד מאוד חזקות עבורי... זה כאילו אם הוא לא אמר שזה לא קרה אז מי אמר שזה באמת קרה? כאילו, גם בגלל האמירות החזקות, המשמעות של האמירות שלו עבורי... לא רק מוכחש בתוקף, זה הפך אותי להוזה, לזיכרון יצירתי, ללא בסדר, לחולת נפש" .
ועוד: "זה שוב המקום הזה שכאילו אני מול אבא שלי אז אני מנסה כאילו יש לי את הקול שלי, אבל הקול של אבא שלי הוא הרבה יותר חזק. היום אני קצת יותר חזקה, אבל... כפי שהסברתי בעדויות הקודמות שאבא שלי מבחינתי הוא סוג של כל יכול כזה כאילו הוא יודע הכול, הוא מבין הכול ואם הוא אמר משהו זה חייב להיות נכון. וזה המקום שיש את הסתירה הפנימית הזאת כי אני יודעת מה שאני יודעת, אז הוא אמר משהו אחר. אז אני זוכרת את מה שאני זוכרת, אבל הוא אמר שאני חולת נפש" .
מדבריה אלה של א.א עולה גם המחיר הכבד כל כך שהיא שילמה ועודנה משלמת בשל החלטתה לחשוף את מעשי הנאשם, מחיר שעלה בבירור גם מדברי אחיה ואחיותיה שהעידו במשפט.
ועוד בעניין הפקפוק העצמי, יש מקומות ביומנה של א.א שבהם היא כותבת מעין "הצגה עצמית", מי היא ומה היא ("קוראים לי... אני בת... יש לי בעל שקוראים לו... ובן מתוק שקוראים לו...") . כשנתבקשה להסביר מדוע, הסבירה: "אני מנסה לעשות סדר, בגלל ששוב הפער הזה בין התפקוד בחוץ לגיהינום שבפנים זה נורא מבלבל כי אני יכולה להיות מורה ואני יכולה להיות לארגן תוכניות ולתרגם מאמרים ואני יכולה לעשות מלא דברים שמגיעים ממקום מאוד נורמלי, לפעמים אני יכולה פשוט להרגיש כל כך רע ולהתנתק ולהיות מוצפת ושאני פשוט לפעמים צריכה להזכיר לי מי אני, כאילו מה המקומות החזקים שלי, לא רק מה הפגיעה, כאילו לשים את זה במקום, אני חושבת, אני חוזרת למה ששאלת קודם, אני חושבת שעצם זה שפגיעה נעשית בתוך המשפחה כל כך בשקט יש בה הרבה מן הספקות כי אף אחד לא היה שם חוץ ממנו, והוא יגיד שזה לא היה... ואני אסור לי להגיד שזה היה, אז מי יגיד שזה באמת היה?" .
14. ניכר היה ש-א.א מעידה בחשש וכי היא מתוחה. היא אמרה שהיה "משפט אלמותי בבית" (כהגדרתה): "אסור לי לדבר על הדברים האלה, אם אני אדבר עליהם יקרה לי משהו רע", יהיו עונשים. הדבר נאמר לה לדבריה על־ידי הנאשם, במהלך הפגיעות:
"שמעתי אותו מאבא שלי, לא תמיד היה צריך להגיד את זה, לא תמיד הוא היה צריך להגיד את זה, הבנתי את זה הרבה פעמים גם לבד ממנו מההתנהגות שלו... מההתנהגות שלו, מהצורה שהוא התייחס אלי וגם אחרי שהוא אמר את זה, זה כל דבר שהוא אמר בעיני הוא היה כמו סוג של אלוקים מבחינתי... כל יכול ושיש לו מלאכים, אני לא יודעת איך, כאילו כוחות על כאלה..." .
כהמחשה וביטוי מסוימים לתחושות הללו של א.א, נציין, כי תוך כדי החלק הנ"ל בעדותה הציץ מאבטח של בית המשפט לתוך האולם, במסגרת תפקידו. א.א הגיבה לכך בחשש ורק לאחר שהסברנו לה שמדובר בשִגרה ושיש מאבטחים בכל בית המשפט, המוודאים שהכול תקין (ולא רק בדיון הזה) - רק אז נרגעה והמשיכה בעדות . היא ציינה במהלך עדותה: "הוא יהרוג אותי שאני מספרת את זה... [האמירה נובעת] מהפחד שלי ממנו. זה לא פחד, זה חרדה, זה אימה... זה גם עכשיו זה גם מה שהיה פעם... הוא תמיד [אמר] אמר שאם אספר יקרה לי משהו רע" .
כאשר ביקשה התובעת להבין את עניין "כוחות העל" שיש לנאשם, לתפיסתה של א.א, היא השיבה:
"אני אתן את הדוגמה הכי טרייה מהבוקר. יצאתי מהבית, היה מעונן... וראיתי קשת, עכשיו... עכשיו אני לא יודעת מה זה בשבילכם, בשבילי לראות קשת זה כאילו את עשית משהו רע... יש לזה איזשהו סימוכין ביהדות, אבל לא ממש בהקשר, לא משנה, זה מסובך... אומרים שמי שרואה קשת זה סימן שצריך לחזור בתשובה... בגלל שקשת בעצם באה בשביל להזכיר לנו... את מה שקרה... לפני המבול... כלומר, זה סוג של סמן כזה, 'אתם הייתם לא בסדר, הגיע אליכם מבול, אבל'... אמרתי 'כן, הנה, זה כבר מתחיל'... זה נשמע אולי הזוי, אבל כאילו, יש כל מיני קודים כאלה, היום אני יודעת לקרוא לזה קודים, פעם לא ידעתי שהם שהם הוטבעו בי ברמה כל כך אוטומטית ולא מודעת שזה גם הדבר היותר הזוי מזה זה שכל המשפחה יודעת מה, לא בטוחה לגבי הקודים אלה שהזכרתי, אבל יש קודים שכל המשפחה יודעת אותם... אז קוד אחד זה למשל אם תדברי יקרה לך משהו רע" .
דוגמה נוספת לחשש הנ"ל ביטאה א.א בדיון אחר, כאשר התבקשה לספר על אירוע נוסף של פגיעה, ומה אמר לה הנאשם בעקבותיו. כך השיבה: "ביקשתי ממנו שהוא לא, ביקשתי ממנו שהוא לא יכאיב לי כמו בפעמים האחרות, אז הוא אמר שזה בכלל לא קרה, אבל אחר כך הוא אמר שזה כי אם אני אספר יקרה לי משהו רע, הוא אמר... ואני הבטחתי לו שאני אהיה ילדה טובה ואני לא אספר. עכשיו אני מספרת... אני מפחדת... שיקרה לי משהו רע... לא יודעת, מה שהוא מחליט" .
בשלב זה הזכירה לה התובעת שהנאשם במעצר, ו-א.א ענתה: "כן, אבל הוא שומע אותי... אני הבטחתי לו שאני לא אגיד... אסור להפר הבטחות" . דוגמאות נוספות תוזכרנה להלן בפסקה 18.
נוסיף, כי עדות לגבי הפחד של א.א מהנאשם ועל אמונתה בכך שיש לו "כוחות" שמענו גם מפי חברה קרובה מאוד של א.א, ח.ק. היא העידה שלאורך השנים חוותה מ-א.א פחד גדול מאוד מהנאשם ("פחד מוות", כהגדרתה), עד כדי כך שהפחד הזה חִלחל גם אליה (לח.ק) עצמה. ח.ק ציינה עוד, כי היא הרגישה ש-א.א חשבה שיש לנאשם כוחות־על, וכאשר קרה לה משהו רע, א.א חשבה שזה משום שדיברה עליו או סיפרה משהו שאסור לה:
"היה גם המון המון פחד של הכוחות המיסטיים האלה, כאילו 'אם אני אדבר יקרה לי משהו, אם אני אעשה אני אנזק'... אם היא תדבר משהו על אבא שלה, אסור לדבר על אבא שלה ואם היא תדבר עליו אז יקרה לה משהו, היא תהיה חולה, היא תיפצע... יקרה משהו רע... אחרי שהיא העיזה לספר לי משהו או חצי משהו אז היא לא הרגישה טוב והיא ידעה שזה בגלל זה, כאילו הנה היא קיבלה את העונש שלה, אם היא תגיד עליו משהו רע היא מקבל את העונש, זה היה המשוואה... היא אמרה לי שזה בגלל זה ושהיא מפחדת שזה עונש שהיא קיבלה על, כל פעם זה היה הוכחה כאילו 'ואי, אני לא רוצה להגיד כלום כי אז אני איענש על זה'... הרבה פעמים היא אמרה לי שאם היא העיזה להגיד משהו נגד אבא שלה, נגד מה ולהגיד מה שקרה, אז היא קיבלה על זה עונש" .
באחד הדיונים ציינה א.א שיש משהו חשוב שהיא טרם סיפרה, לא במשטרה, ואף לא בבית המשפט כאשר סיפרה כבר על אירוע מסוים. היא הסבירה זאת בכך שזה משהו שאסור לה לספר, וקשה לה מאוד לדבר על כך, ועליה לבקש רשות מהנאשם לספר זאת . אחר־כך הוסיפה גם ש"לא יודעת, גם מלחיץ אותי שתגעלו ממני, לא יודעת" .
15. כפי שניתן לראות גם מהאמור לעיל, א.א התייחסה מספר פעמים לעובדה שבאופן כללי ההתייחסות לנאשם בבית הייתה כאל אליל, או אלהים . כך, למשל, אמרה: "נורא קשה לי להכניס את האליל הזה לכלא, זה הכול... לדבר עליו לא כמו שמדברים במשפחה שלי" . באחד הדיונים כשהסנגורית הטיחה בה שהדברים שהיא מספרת מלאים בסתירות, היא השיבה: "... החלק השני שאמרת על זה שכאילו אני סותרת את עצמי זה הבית שגדלתי בו, בית מלא סתירות, בית שאבא אומר כמה זה נורא לפגוע בבנות ואיזה מפלצות הוא מכיר מהמרפאה שלו ומצד שני בלילה מה קורה? הוא בא ופוגע בי, אז את רואה פה איזה שהיא הלימה בין מה שהוא אומר למה שהוא עושה? אני לא רואה, הוא יכל לדבר גבוהה גבוהה מכאן ועד הודעה חדשה והקשר בין זה לבין המציאות הוא היה מאוד קלוש עד בלתי קיים" .
16. לאורך העדות הייתה התובעת צריכה לא פעם לעודד את א.א להמשיך ולספר, או להזכיר לה לפרט ולהשתמש במילים ברורות כדי לתאר את המקום בגוף, ולא "שם", או "ככה בתוכו", או "למטה" או "מה שאמרתי קודם" . בשלב כלשהו ולנוכח הקושי האמור, סיכמנו עם א.א בהסכמתה, ש"מעכשיו אנחנו מסכמים שאם זה איבר אחר את אומרת בפירוש, ואם את אומרת 'למטה' את מתכוונת לאיבר המין, בסדר?" . מעבר לכך, א.א ציינה לא אחת שהיא אינה מתארת את כל התמונה, מאחר שגם כך קשה לה לדבר. נביא דוגמה אחת מיני רבות לחילופי דברים שבאו בעקבות תשובה מעורפלת שכזו:
"העדה, גב' א.א: זה נגע.
עו"ד ליברמן קובי: 'נגע'.
כב' הש' ברודי: בסדר.
עו"ד ליברמן קובי: למה את מתכוונת 'לא נכנס עד הסוף'?
העדה, גב' א.א: אני לא יכולה יותר.
כב' הש' ברודי: בסדר, זה מה שהיא אומרת, לא צריך מעבר. היא ראתה, עיינה, היא אמרה מה היא הרגישה ומה שהיא זוכרת.
עו"ד ליברמן קובי: מה את הרגשת? את אומרת 'הרגשתי', אז מה הרגשת?
העדה, גב' א.א: פיזית?
ש: כן.
כב' הש' ברודי: כן.
העדה, גב' א.א: הרגשתי שזה נוגע ושזה קר.
כב' הש' ברודי: נוגע וקר?
ת: כן, קצת לוחץ.
...
עו"ד ליברמן קובי: 'קצת לוחץ', איפה לוחץ?
העדה, גב' א.א: די, אני לא יכולה.
ש: את חייבת.
ת: אני לא יכולה אבל.
ש: אנחנו פשוט עוברים.
ת: אני לא יכולה.
ש: לאירוע הבא, רק פשוט, את פשוט צריכה לספר מה היה שם.
עו"ד וייסבוך: היא סיפרה. כמה אפשר לשאול אותה אותו דבר?
כב' הש' ברודי: כן, זה קשה לתאר, אבל חשוב שגם נדע, אבל. אלה העובדות שאת זוכרת או שאת לא מתארת את כל התמונה? זו השאלה, א.א.
העדה, גב' א.א: אני לא מתארת את כל התמונה, זה קשה לי.
מקליט: לא שומעים.
כב' הש' ברק נבו: את לא מה?
העדה, גב' א.א: אני לא מתארת את כל התמונה כי זה גם ככה קשה לי" .
17. א.א נשברה במהלך עדותה מספר פעמים. הדבר בא לידי ביטוי בבכי, בצורך להיתמך במלווה שלה מטעם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית וגם, כאמור, בפלשבקים . נמחיש פלשבק אחד מיני כמה, כפי שתועד בפרוטוקול המוקלט:
"העדה, גב' א.א: די, תפסיקי, אני לא יכולה.
כב' הש' ברודי: להשאיר את ההקלטה. א.א צועקת, היא מתחת לדוכן העדים והיא בסערת רגשות, בבכי.
העדה, גב' א.א: זה כואב לי, כואב לי.
כב' הש' ברודי: א.א בוכה וצועקת 'די, די'.
כב' הש' ברק נבו: שמה ידיים על האוזניים.
כב' הש' ברודי: שמה ידיים על האוזניים. אפשר רגע בשלב הזה רגע לסגור את ההקלטה. אני אשאיר את זה. אוקיי.
כב' הש' ברק נבו: רגע אחד.
כב' הש' תמיר: לא לסגור.
כב' הש' ברודי: רק שנייה, רק שנייה, בבקשה.
כב' הש' ברק נבו: היא אמרה 'זה כואב לי, תלך, אני נהיית רטובה'.
עו"ד וייסבוך: זה דווקא חשוב שיהיה מוקלט.
...
העדה, גב' א.א: תפסיק זה כואב, אני לא רוצה, אני לא רוצה, אני לא רוצה, אני אהיה ילדה טובה, אני מבטיחה, אני נחנקת. אני לא ארטיב יותר. תפסיק. זה כואב לי. אני אעשה מה שתגיד לי, די כבר, די, זה כואב לי.
כב' הש' ברודי: פנינה, פנינה [הכוונה למלווה מטעם הסיוע - מ.ב.נ], תנסי להרגיע אותה טיפה, תרגיעי אותה קצת.
גב' קפלינסקי: א.א את רוצה לצאת? את פה בבית משפט.
העדה, גב' א.א: אני מפחדת, אל תהרוג אותי, אני מפחדת.
גב' קפלינסקי: הוא לא פה, את בבית משפט. אנחנו בבית משפט, נצא רגע להפסקה.
העדה, גב' א.א: mommy, בואי תצילי אותי מ-daddy. הוא עושה לי (לא ברור). אני לא יכולה יותר
גב' קפלינסקי: אנחנו בבית משפט, הוא לא פה, הוא לא פה. אני פה, רעות [הפרקליטה - מ.ב.נ] פה" .
מיותר לציין עד כמה קשה היה לשמוע את עדותה של א.א.
18. א.א ציינה לא אחת במהלך עדותה, כי אינה מספרת (או שלא סיפרה במשטרה) את מלוא הפרטים על אודות אירוע מסוים, כי קשה לה מדי לדבר על כך. הדברים יובאו בפירוט האירועים והאישומים, אך ביטוי אחד לכך, וההסבר של א.א, לשם ההמחשה, היה בעדותה לגבי האירוע מושא אישום 12. וכך הסבירה:
"עו"ד ליברמן: השאלה שלי א.א, אם את סיפרת לנו כל מה שהיה באירוע הזה או שקרו עוד דברים שלא סיפרת לנו?
העדה, א.א: אי אפשר לחזור לזה בסוף?
כב' הש' ברק נבו: בואי נגמור עם זה כבר עכשיו ודי.
העדה, א.א: אבל אני לא רוצה להתפרק פה.
כב' הש' ברק נבו: או קיי. אם את מרגישה שזה יגרום לך להתפרק, אז נחזור לזה אחר כך. אז לאן את רוצה לעבור?
עו"ד ליברמן: א.א, אני רוצה לשאול אותך לגבי הדברים שסיפרת לנו עד היום.
[הפסקה בהקלטה]
עו"ד ליברמן: הדברים שאת השמטת, הם, את מרגישה שהם יפרקו אותך?
העדה, א.א: ברור.
ש: מה?
ת: כן.
ש: זאת אומרת, יש דברים שקרו ולא סיפרת אותם עד עכשיו לבימ"ש?
ת: כן.
כב' הש' ברודי: מאותו הטעם.
עו"ד ליברמן: מאותו הטעם שאת מפחדת שזה יפרק אותך?
העדה, א.א: כן אני מפחדת שזה יפרק אותי.
כב' הש' ברק נבו: את תצליחי מתי שהוא לספר לנו אותם? השופט הסביר לך בעדות הראשונה שלך שבאופן כללי אנחנו לא מקבלים את הדברים שאמרת במשטרה באופן שוטף.
העדה, א.א: כן, אני יודעת.
כב' הש' ברק נבו: אז מה שלא תספרי לנו, אנחנו לא נדע. אז כל מה שאת רוצה שאנחנו נדע, את תצטרכי לספר לנו.
עו"ד ליברמן: יש דברים שאת מוכנה, למרות שהם קרו, לא לספר אותם, העיקר לא להתפרק?
העדה, א.א: כן. יותר חשוב לי הנפש שלי. כאילו, אני גם ככה עושה מאמץ מאד גדול.
ש: זאת אומרת, יש, מה שאני מנסה להבין אם יש דברים שאת מבחירה בוחרת לא להגיד אותם בשביל לשמור על עצמך?
העדה, א.א: כן.
....
עו"ד ליברמן: א.א, פה יש משהו שאת מוכנה לספר לנו עוד על האירוע הזה?
כב' הש' ברודי: לא בכוח, לא בכוח.
העדה, א.א: כן, לא בכוח. בבקשה לא בכוח.
כב' הש' ברק נבו: לא, לא, ברור שלא בכוח.
עו"ד ליברמן: אז להפסיק את האירוע הזה?
העדה, א.א: כן להפסיק" .
ועוד בנושא אירועים שלא סופרו, והסיבה לכך ש-א.א אינה מעידה עליהם:
"עו"ד ליברמן: .... עכשיו אמרת שהיו אירועים נוספים בשירותים שאת לא סיפרת עליהם, שאת בגילאים יותר צעירים, נכון? את יכולה להגיד לנו מבחינת כמה פעמים כאלה היו?
העדה, א.א: מה, לתחום?
ש: בערך. נגיד, פעם אחת, 10 פעמים, 100 פעמים, 3,000 פעמים.
ת: זה היה יותר מפעם אחת.
...
ש: זה טווח די גדול. כמה פעמים כאלה את יודעת,
ת: 1-50.
...
ש: בין 1 ל-50? כמה בערך?
ת: זה משמעותי?
ש: כן. אנחנו רוצים,
ת: לא, לא, זהו אז לא. מספיק.
...
עו"ד ליברמן: מה זאת אומרת אם זה משמעותי אז לא? כן, אז למה לא?
העדה, א.א: כי מספיק מה שאמרתי.
ש: מספיק מאיזה בחינה? מבחינת ההפרה של האמון? העדה מסמנת,
כב' הש' תמיר: מצביעה לכיוון הנאשם.
העדה, א.א: נכון. חטאתי מספיק. זהו, מספיק.
...
כב' הש' ברודי: למה חטאת? רגע, רגע, למה?
העדה, א.א: כי אמרתי לכם, זה הפרת אמון.
כב' הש' ברודי: של מי?
העדה, א.א: שלי כלפיו.
כב' הש' ברודי: למה? באיזה מובן?
העדה, א.א: טוב, די" .
19. הבהרה נוספת שסיפקה א.א בנוגע ליכולת שלה לזכור את האירועים השונים ולדבר עליהם באה בעקבות שאלה של ההגנה, כיצד ייתכן שהיא מתקשה יותר לדבר דווקא על האירועים המאוחרים יותר, אלה שקרו, לדבריה, בגילֵי העשרה, שאותם הייתה אמורה לזכור טוב יותר. לטעמי, מדובר בתובנה כנה ועמוקה, וכך הסבירה:
"אני לא פסיכולוגית, אבל מה שאני, אני מרגישה עם עצמי זה שיותר קל להתמודד עם דברים שהם רחוקים יותר... שהם בגילאים שהם, שהגיוני שילדה קטנה לא תנסה להתנגד אליהם... בגלל שלא יודעת, הגילאים המאוחרים זה כאילו דברים שאי אפשר לשאת אותם... כי לא יכולתי, כאילו לא יכולתי להתנגד ובכל אופן הייתי כאילו, הייתי גדולה ובכל אופן לא התנגדתי וכן הבנתי יותר... אני לא רוצה לזכור את זה... עוד משהו שרציתי להגיד... זה שכאילו ילדות קטנות יותר קל להתחבר אליהן מאשר מתבגרות... כאילו אני חושבת על עצמי בתור ילדה, הייתי כזו, לא יודעת, חסרת אונים, מסכנה וקטנה כזו... אני כאילו פחות כועסת עליה".
ובהמשך, לשאלת בית המשפט האם היא כועסת על א.א המתבגרת, השיבה: "כן, מאוד... כי היא אפשרה לזה לקרות" .
20. חשוב לתת ביטוי לכך, שעדותה של א.א בבית המשפט הייתה קשה מאוד גם מהיבט נוסף. ההגנה לא רק שהפנתה ל-א.א (ובהמשך גם ל-ב.ב, כפי שיפורט בהמשך) שאלות קשות לגופו של עניין, כפי שיומחש, אלא שלא פעם לא חסכה בשימוש במלים קשות ובסגנון שמוטב היה להימנע ממנו, שבוודאי שלא הקלו על המתלוננות במעמד הקשה של מסירת העדות באולם בית המשפט. כך, למשל, קטעה הסנגורית תכופות את דבריה של א.א, התווכחה איתה, הטיחה בה שהיא אשמה בכך שהוריה נאלצו למכור את ביתם "בגלל מה שאת עושה לאבא שלך" , שלא אכפת לה מהמצב הבריאותי של אביה , כאשר, למרבה הצער, הדברים הגיעו לא פעם לכדי הטחת עלבונות וצעקות בעדה (גם זאת - כפי שיומחש). ההרכב העיר על כך מספר רב מאוד של פעמים וא.א הביעה את מצוקתה בעניין זה לא אחת. אביא דוגמה אחת מיני רבות לדברים שאמרה א.א במהלך חקירתה הנגדית, אחרי אחת מהקטיעות האמורות:
"רגע, שנייה, שנייה, שנייה. יש לי דברים שחשוב לי להגיד אותם... אז אני רוצה להגיד אותם ברצף. טוב, איבדתי, אני לא זוכרת... אולי בית משפט מבין קצת את הסיטואציה שכאילו אני מרגישה כאילו אני נואמת או משהו... וסך הכול אני מדברת. ... גם כמות המילים שאני אומרת מאוד קטנה... אני מרגישה שכאילו כמה זה משמעותי שאני מגיעה לפה עם כמות המילים שאני אומרת היא כל כך קטנה?".
בשלב זה קטעה אותה הסנגורית ואמרה: "היא חזרה על זה 40 פעם כבר... על הנאום הזה 40 פעם". ההרכב התערב ודרש לאפשר ל-א.א להשלים דבריה, ו-א.א הוסיפה:
"זה לא נעים לי שאת אומרת לי ככה... אני מנסה לדבר דברים שחשובים לי להגיד... אבל את יודעת כשאת אומרת לי ככה... כשאת אומרת לי ככה את מערערת אותי מאוד וזה לא נעים לי, אני באה בשביל לדבר, אני לא באה בשביל לשתוק... אני אומרת גם כאילו אני באמת משתדלת לשמור על קור רוח ולא להיכנס לסערה... וכאלה וכאילו אני מרגישה שכל מה שאני מנסה לעשות זה פשוט לא עוזר כי אני כן באה לפה במגמה של לדבר, מותר לי להשמיע את הקול שלי אחרי ששתקתי כל כך הרבה שנים וכאילו כל ההערות האלה גורמות לי לאבד גם את חוט המחשבה וגם לא לנסח את עצמי נכון, אם נמדוד שנייה, אוקיי? סליחה שאני מדברת ככה, אבל אמת אם נמדוד שנייה את אורך השאלות והשיח מהצד השואל לעומת הצד העונה אני חושבת שיש פה משהו לא פרופורציונלי... וסליחה שאני אומרת, אבל אני פשוט אין לי בעיה, אין לי בעיה שיגידו מה שיגידו, אבל תנו לי לדבר כשאני מדברת, אוקיי?" .
דוגמאות נוספות שבהן נעשה ניסיון מצד ההגנה לערער את שלוות נפשה של המתלוננת, ניתן למצוא, למשל, בשימוש במלים הבאות: "אל תעשי לי מנטרות שלמדת בטיפול הממושך שקיבלת" ; "אז למה את אומרת לנו כאן כדי להתמסכן ולהיראות" ; "שאלה פשוטה לילדים בכיתה א'" ; "כשהיא תסיים את הנאום אני אשאל גם בעניין הזה" .
21. א.א נתנה לא אחת ביטוי לתחושות הקשות שלה בעקבות האופן שבו התייחסה אליה הסנגורית, ובאחת הפעמים, בתגובה להטחה של הסנגורית שמה שהיא אומרת אינו אמת, ושזו הגרסה שלה בלבד, השיבה: "היא מוציאה אותי כזאת פסיכית, אני לא יכולה... אבל היא זו אבא שלי, תדעו לכם... נשמה תאומה, אני אומרת לך...". המותב העיר ל-א.א שאל לה לדבר כך על הסנגורית, והיא השיבה: "אבל היא אומרת את כל מה שאבא שלי היה אומר לי... כאילו אני מרגישה את הקול של אבא שלי ... אומר לי 'תסתמי את הפה שלך'... 'אסור לך לדבר, תחזרי בך מהר, תקני את העוול הזה'" . ובהמשך אמרה: "להשפיל אותך אסור, אבל אותי מותר". היא פנתה למותב ואמרה: "היא יכולה להתייחס אלי כמו בן אדם, היא לא חייבת להתייחס אלי כמו תת אדם, אני בן אדם, אני לא חושבת שמותר למישהו לדרוך עלי היום... גם פעם היה אסור... אבל היום פה בתוך בית המשפט שכולם שומעים... לא רוצה... אני רוצה שתעמדו לצידי... שלא תשתקו כמו שכולם שתקו כשהייתי ילדה". הבהרנו ל-א.א שהיא צודקת, אסור לדרוך עליה ואנחנו משתדלים מאוד להקפיד על כך שהיחס כלפיה יהיה ראוי, והסנגורית הוסיפה שבית המשפט הוא אובייקטיבי ואינו יכול להחליט עדיין, ואמרה: "בית המשפט צריך לשמוע את המשפט ואז בית המשפט יקבע אם היה ספק סביר, לא היה ספק סביר, אם זה הוכח או לא הוכח". על כך ענתה לה א.א: "אנחנו לא מדברים על ספק סביר... אנחנו מדברים על השפלה" . היו פעמים נוספות שבהן א.א התייחסה לכך שהסנגורית, באופן שחקרה אותה ושלעגה לה, עושה לה בדיוק מה שעשה לה הנאשם בזמן הפגיעות, וביטוי חזק מאוד לכך היה במסגרת החקירה על אישום 7. שם אביא את דברי א.א במלואם, בפסקה המתייחסת לדינמיקה בחקירת המשטרה. כאן אסתפק בקטע קצר מתוך הדברים: "את עומדת פה ומשפילה בן אדם ואת הורגת בן אדם, תדעי לך זה רצח... זה ניסיון לרצח מה שאת עושה... ואני אומרת לך את זה כי את צוחקת, בדיוק, בדיוק בשביל זה כי גם אבא שלי פגע בי וצחק... זה מה שאבא שלי עשה והוא לא יודה בזה, שתדמייני שהוא יודה בזה, הוא לא יודה בזה. ויש לו סניגורית מעולה שמשפילה אותי ומוציאה לי את הטעם מהחיים... יושבת מולי בת דמותו שהורגת אותי" . בשלב כלשהו, באחת מהשאלות שנשאלו בצורה מתריסה, אמרה א.א: "אמרתי לעצמי 'איזו שאלה הפעם תבחר הגב' וייסבוך לשאול אותי בשביל להפיל אותי בתחילת'..." .
נקדים ונאמר, שעל אף המצוקה שאליה נקלעה א.א לא פעם, כפועל יוצא של אופן הצגת השאלות במהלך החקירה הנגדית, להבדיל מהקושי האינהרנטי הנובע מהצורך לתאר את האירועים עצמם, התרשמנו כי א.א התגברה על קשיים אלו ומסרה את גרסתה באופן המאפשר לקבוע ממצאי עובדה ומהימנות לגביה.
סתירות, פערים ואי דיוקים בעדות נפגעת עבירה - כללי
22. בתי המשפט התייחסו אינספור פעמים לאופן שבו יש לבחון את מהימנות העדויות של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ואמינות גרסתם. זאת, בין השאר, מאחר שבחלקם, מבחני המהימנות שאנו מיישמים בעת שאנו בוחנים מהימנות עדים אחרים, ואפילו נפגעי עבירות אחרות, אינם ישימים כשעסקינן בנפגעי תקיפה מינית. לעיתים, המבחנים הללו יובילו אותנו למסקנות הפוכות מאלה שנגיע אליהן בעת בחינת עדויות של עדים שאינם נפגעי תקיפה מינית. בית המשפט העליון חזר אך לאחרונה על כל ההלכות הידועות בעניין זה, בעפה"ג 24996-04-25 פלוני נ' מדינת ישראל [31.8.25] [עפה"ג 24996], מפי כבוד המשנה לנשיא סולברג, ובין השאר נאמר: "כידוע, הגם ש'במצב הדברים הרגיל, בית המשפט 'מדקדק' בסתירות ובאי דיוקים בדברי העדים שהופיעו בפניו", הרי שבעבירות מין 'הגישה היא שונה, בית המשפט לא מצפה מהקורבנות להיות 'מכשיר דיוק אוטומטי''...; לפיכך, עלינו לבחון את מהימנות המתלוננת בהתייחס לליבת המעשים, כאשר לעתים מסתפק בית המשפט ב'גרעין' האמת שבגרסתה... הטעם לכך, נעוץ במאפיינים המיוחדים של עבירות מין - בפרט, בטראומה הייחודית שנלווית להן אצל קורבנות העבירה - המובילים לעתים לאי-דיוקים וחוסר עקביות בגרסתם... הדברים נכונים ביתר שאת בכל הנוגע לעבירות מין במשפחה, אשר בוצעו בנפגע העבירה בהיותו קטין, לעתים משך שנים" (ההפניות הושמטו - מ.ב.נ). כפי שקבע גם כבוד השופט (כתוארו אז) עמית בע"פ 2192/23 פלוני נ' מדינת ישראל [27.6.24] [ע"פ 2192/23], פסקה 11: "כאשר עסקינן בעדויות של נפגעות עבירות מין, הרי שבניגוד למקרים אחרים אין ציפייה כי עדותן 'תהא שלמה, עקבית, קוהרנטית, וחסרת אי דיוקים'". וכך נקבע בע"פ 1324/23 אבו-עבד נ' מדינת ישראל [15.7.24] [עניין אבו-עבד], פסקה 66, מפי כבוד השופט כבוב:
"פעמים רבות נקבע בפסיקה כי כאשר בוחנים עדות של מתלוננת בעבירת מין, אין לשלול את מהימנות גרסתה על בסיס אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים. במקום זאת, יש לבחון את גרסת המתלוננת באופן כולל, מתוך הנחה כי לא מן הנמנע שהטראומה שנגרמה מהאירוע ומהחיטוט בו, תגרום לכך שהאירוע לא יישמר בזיכרון כתיעוד מדויק מזמן אמת. הלכה זו סוכמה בע"פ 8916/08 פלוני נ' מדינת ישראל (01.07.2009), (פסקה 29), כדלהלן:
'[...] כשהמדובר בעבירות מין כגון אינוס, המותקפת נאלצת לשחזר את האירוע ולחוותו מחדש בכל הודעה שהיא מוסרת, ואין לצפות כי תשחזר אירוע טראומתי שכזה באופן מדויק בכל פעם מחדש. על כן, בחינת עדותה של המותקפת נעשית בראייה רחבה הבוחנת את טיבם והגיונם של דברים כמכלול שלם:
'...הליך שחזור האירועים האלימים על-ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה תוקפנית (ראו ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 721, 725). אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק.' (ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פד נו(6) 205, 233 (2002) [...])'".
עוד נאמר: "הלכה ידועה היא שעדויות של קורבנות עבירות מין מאופיינות בחשיפה הדרגתית שאין בה כדי לפגוע במהימנותם ובאמינותם (ע"פ 8992/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (21.6.2023); ע"פ 5832/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (22.8.2021))" .
עוד נקבע כי קיימת "מובלעת ראייתית" הייחודית לנפגעי ולנפגעות עבירות מין:
"הכללים שהתפתחו בפסיקה במסגרת זו מופנים אל בית המשפט, ונפקותם היא כי בית המשפט: לא מצפה מנפגעי העבירה להיות 'מכשיר דיוק אוטומטי', אינו 'מדקדק' בסתירות ובאי דיוקים ומסתפק בגרעין האמת ואף בגרעין הקשה שבגרסת המתלונן; לא נותן משקל, או נותן משקל מופחת, לעובדה שמדובר בגרסה מתפתחת אל מול הגרסאות הראשונות במשטרה; לא נותן משקל, או נותן משקל מופחת לשיהוי ולכבישת העדות; לא בהכרח שוקל בפלס ההיגיון ולא בוחן בעיניים רציונליות את התנהגות נפגע העבירה לפני או אחרי אירוע הפגיעה; חורג מהכלל האוסר עדות שמיעה. כל אלה, כללים שהתפתחו בפסיקה לא כ'הנחה' שבית המשפט עושה לנפגעי עבירות מין, אלא כתוצאה מהבנה ומהכרה של בתי המשפט במאטריה המיוחדת של עבירות מין, פרי ידע מקצועי וניסיון נצבר של שנים רבות של העוסקים והמטפלים בנפגעי עבירות מין..." (ההדגשות במקור).
ראו לעניין זה גם יניב ואקי דיני ראיות כרך א, פרק 11 - הערכת מהימנות - סוגי עדים, פסקה 2 - הערכת מהימנותו של נפגע עבירת מין, עמוד 417 ואילך (2020).
בהתייחס באופן פרטני למאפיינים שאינם פוגעים במהימנות העד או אמינות הגרסה נאמר מספר רב של פעמים, כי "כפי שנקבע זה מכבר, כאשר עסקינן בעבירות מין, אשר להן השלכות ייחודיות על נפגעת העבירה, אין לסטיות כאלו ואחרות בגרסתה כדי לשלול את מהימנותה. זאת, כמובן, כל אימת ש'הגרעין הקשה' של האירועים והתמונה הראייתית הכוללת, מוליכים למסקנה כי הנאשם ביצע את המעשים שיוחסו לו מעבר לספק סביר" . כך, למשל נקבע, כי שינוי סדר האירועים בתיאור אינו פוגע במהימנות ; עיתוי הגשת התלונה אינו פוגם ברושם החזק שתיאורי המתלוננת הם תיאורים אמינים המצביעים על אמיתות תוכנם ומשכנעים שהיא חוותה אותם ; תיאור תחילה של האירוע המינורי בלבד מתוך רצף של אירועים חמורים יותר אינו פוגם ; אי־מסירת פרטים מפורטים בתחילה, לרבות בושה לנקוב במילים מפורשות לגבי איברי המין הוא סממן אופייני; גם כאשר התנהגות של קורבן העבירה נחזית כבלתי הגיונית, תמוהה ואף כזו שאינה מתיישבת עם השכל הישר, הדבר לא יעיד בהכרח על היעדר מהימנות , וכך, ביתר שאת, כאשר מדובר בפגיעה מינית בתוך המשפחה ; אין לבחון בפלס ההיגיון גם את התנהגות הפוגע, שעשוי לא אחת לפעול בדרכים ובמקומות שנראים בלתי הגיוניים ; כבישת העדות לא פוגעת באמינות, שכן היא תופעה שכיחה בקרב נפגעי העבירה אשר רגשות פחד, בושה ומבוכה מקשים עליהם להתלונן על אשר אירע להם, וכך בפרט כשהפוגע הוא בן משפחה ; אין בעובדה כי הגרסה הראשונה שנמסרה במשטרה הייתה מצומצמת מזו שנמסרה בעדויות בבית המשפט כדי להחליש ממהימנותה ; אין בעובדה שהגרסה היחידה שסופרה בפירוט מתייחסת לאירוע הפגיעה הראשון מתוך רצף פגיעות כדי להצביע על כך שהפגיעות המאוחרות יותר לא התרחשו ; היעדר התנגדות פיזית לאונס אינה פוגעת במהימנות הקורבן . עוד צוין שהתנהגות אופיינית לנפגעת עבירת מין, בפרט אלה שנפגעו בגיל צעיר, היא פקפוק עצמי והעלאת השאלה האם הדברים בכלל התרחשו . אף הלקאה עצמית, והאשמה עצמית הוכרו כמאפיינות נפגעות עבירות מין , ואלה אינן פוגעות במהימנותן.
מצד שני, מאפיינים שנקבעו כמחזקי המהימנות והאמינות הם: האם המיקשה כולה ובחינת הסיפור כמכלול שלם - אמינוֹת ; מצבו הנפשי של נפגע העבירה, שמשמש אף כראיה מסייעת ; מועד חשיפת האירועים בפני אחרים (הכול בהתאם לנסיבות, אך ככלל, ככל שהחשיפה קרובה יותר לקרות האירוע, או רחוקה ממועד הגשת התלונה, הדבר מגביר מהימנות); אי־סבירות הטענה שמדובר בעלילת שווא - האם הטענה על הפגיעה הגיונית (גם בראי ההתמדה בסיפור לאורך שנים, גם בהתחשב במחיר שאותו משלם נפגע העבירה על כך שהוא טוען את טענת הפגיעה כלפיו ); היעדר מניע או סיבה להעליל ; אופן החשיפה, לרבות אמירות של נפגעת העבירה שאינה זוכרת פרטים מסוימים ; תיאור דפוס פעולה חוזר של הפוגע כשיש מספר מתלוננות ; קיומם של ניתוקים ופלאשבקים ; ציון פרטים קטנים, שלכאורה אינם מהותיים ; תיאורים סנסוריים בדבר תחושות, רגשות ומחשבות .
23. ועתה, לאחר הדברים הכלליים הנ"ל, הנמצאים ברקע, נפנה להתייחסות פרטנית לכל אישום ואישום.
אישום 1 [המכונה "אירוע גיל 5"]
24. על־פי כתב האישום, בשנת XX19, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, נכנס הנאשם לשירותים בבית המשפחה במקום מגורים קודם, באמתלה כי בכוונתו לנגב את הישבן ל-א.א, שהייתה אותה עת כבת 5, לאחר שזו סיימה להטיל מימיה בשירותים וקראה לאימהּ לעשות כן. הוא סגר את דלת השירותים, ניגב ל-א.א את הישבן והרים אותה מהאסלה כשהיא לבושה בשמלה וללא תחתונים וגרביונים. לאחר מכן, סגר את מכסה האסלה, הושיב את א.א על מכסה האסלה ופשט את מכנסיו ותחתוניו. בשלב זה, הכניס הנאשם את אצבעו לאיבר מינה של א.א כשהוא צוחק, בעוד א.א חשה כאב באיבר המין. או אז, תפס הנאשם בזרועותיה של א.א מעל המרפק ודחף אותה אחורה כדי להביאה למצב שכיבה כשרגליה באוויר כלפי מעלה. כתוצאה מכך קיבלה א.א מכה בראשה מצינור מיכל ההדחה. בשלב זה החדיר הנאשם חלק מאיבר מינו לאיבר מינה של א.א, והוא התרגז על שלא הצליח להחדיר את כל איבר מינו לאיבר מינה. בשל פחדה כי הנאשם יכה אותה לא אמרה א.א דבר. הנאשם החדיר בשנית את חלק מאיבר מינו לאיבר מינה של א.א ואולם בשלב זה הטילה א.א שתן. הנאשם כעס עליה על שהטילה שתן, הכה באמצעות ידו באיבר מינה תוך כדי שהוא גוער בה כי היא "ילדה רעה, מתנהגת כמו ילדה קטנה ואינה שולטת בעצמה". בשלב זה, ובעוד א.א עדין שכובה על מכסה האסלה, עמד הנאשם מעליה כשאיבר מינו מתחכך בצד ירכה ואונן על ירכה עד שהגיע לפורקן על רצפת השירותים. בשלב זה דחף הנאשם את א.א מהאסלה והיא נפלה על הרצפה וקיבלה מכה בכתפה. הנאשם מלמל כלפיה שהיא "ילדה רעה", ו-א.א המפוחדת עצמה את עיניה וכיסתה אותן בידיה. או אז, הרים הנאשם את א.א, רחץ אותה באמבטיה ותוך כדי כך היכה אותה בישבנה, החדיר את אצבעו לפי־הטבעת שלה והמשיך לומר שהיא "ילדה רעה וטיפשה". בסיום האמבטיה הוריד הנאשם את ידיה של א.א מעיניה אך היא לא פקחה את עיניה. הנאשם התלבש, הלביש את א.א בכותנות, לקח אותה למיטתה ויצא מחדרה. בגין מעשיו אלה מואשם הנאשם בשתי עבירות אינוס בידי בן משפחה (עבירות לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק) של בתו בת החמש, מעשה סדום בידי בן משפחה (ולנוכח התיקון המוזכר בפסקה 4 לעיל: עבירה שלישית של אינוס בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק) ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק). למען הקיצור, לעיתים אכנה אירוע זה "אירוע גיל 5".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 1
25. א.א התייחסה לאירועי האישום הראשון מספר פעמים. כשהחלה להעיד על תוכן המעשים, היא הייתה במבוכה, הרבתה לשתוק, השעינה פניה על הדוכן והתקשתה בדיבור (כפי שמשתקף מהפרוטוקול) . היא העידה שהזיכרון הראשון שלה הוא מגיל חמש, לערך. האירוע התרחש ב"שירותים גדול", חדר אמבטיה, ובהמשך הבהירה א.א שהכוונה לחדר שירותים שיש בו גם כיור ואסלה, וגם אמבטיה .
"אני הייתי בשירותים ונגמר הנייר טואלט, אז קראתי לאמא שלי שהיא תבוא להביא לי נייר טואלט והיא לא ענתה, אני לא יודעת מה היה בדיוק, אז אבא שלי בא להביא לי נייר טואלט ואז הוא ניגב אותי ואז הוא הסתכל על האיבר מין שלי והוא צחק, הוא הכניס את האצבע... לתוך איבר המין... [חשתי] בלבול, פחד, כאב... כאב לי מה שהוא עשה לי... גם באיבר מין וגם אחר כך שנפלתי אז זה כאב... כאילו אחרי שהוא גמר לנגב אותי... אז הוא הכניס כאילו את האצבע וזה וצחק... ואז הוא השכיב אותי על האסלה... הוא ניסה להכניס את ה... את האיבר מין כאילו שלו... לזה שלי... אל האיבר מין שלי, לא הצליח אבל. ... כי אני הרטבתי... ואז הוא כעס עלי... ברח לי שתן... הוא אמר שאני ילדה רעה... ואז הוא דחף אותי... כן ואז קיבלתי מכה... לא יודעת [ממה קיבלתי מכה], זה היה כזה בין האסלה לאמבטיה, כנראה נתקעתי שם במשהו... בכתף. ... הייתי כזה בחצי שכיבה על הרצפה שבין האסלה לשירותים, אסלה לאמבטיה".
חשוב לציין שהעדות נמסרה באיטיות, עם הפסקות, ובעזרת שאלות, שמיקומן בא לידי ביטוי בסימון שלוש נקודות בציטוט הנ"ל (וכך נעשה גם בציטוטים בהמשך). א.א לוותה במתנדבת מסייעת ממרכז הסיוע לנפגעות פגיעה מינית, שעמדה לצידה ותמכה בה. למרבה הצער, הסנגורית התנגדה לכך, ואף טענה שהמתנדבת לוחשת ל-א.א , ונאלצנו לתת מספר החלטות בעניין זה (הן בפתח הדיון, הן במהלכו), שהתירו את התמיכה, הותירו אותה על כנה והבהירו שהמלווה כלל אינה מתערבת בדיון .
א.א נשאלה מה קרה לאחר שהייתה ב"חצי שכיבה", כמתואר, והשיבה:
"קשה לי לדבר על זה... הוא היה מולי... הוא היה ליד האסלה... לא היה כאילו, הוא היה לבוש, אבל המכנסיים שלו היו קצת... למטה... מופשלים... הוא כעס... אין לי כוח, זהו... ואז הוא עשה את הדבר הזה... לא יודעת, את הדבר הזה... לא יודעת איך קוראים לזה... הרגשתי רטובה... מהזרע שלו... הוא עשה את זה ליד האסלה... הוא הוציא את זה ליד האסלה... אני לא יכולה יותר... זה לא צנוע" .
לאחר שיכנועים מצד התובעת ומצד חברי ההרכב שתמשיך, א.א הוסיפה:
"גם הייתי רטובה מעצמי... וגם הייתי רטובה ממנו... לא יודעת, זה היה באזור הכתף כזה... ואז הוא קילח אותי... הוא עשה עוד משהו, אבל... אני לא יכולה... ואז שהוא כעס הוא שם את זה גם מאחורה. טוב, אני לא יודעת, אני לא מצליחה לדבר ברור... את האיבר שלו ברקטום. [הוא אמר] שאני ילדה ורעה ושאני מלוכלכת... ש: ומה את עשית בזמן הזה? ת: כלום. מה שהוא אמר לי. ואז הוא קילח אותי ושם אותי במיטה לישון" .
בהמשך החקירה הראשית ביקשה התובעת לשוב ולשאול את א.א על אירועים שלגביהם התקשתה לדבר בשלבים קודמים של העדות. גם בפעם השנייה העידה א.א שבסוף האירוע הנאשם הכניס את איבר מינו לפי־הטבעת שלה. קודם לכן, אחרי שהוא הכניס את אצבעו לאיבר מינה, הוא ניסה גם להכניס את איבר מינו לאיבר מינה, אך לא הצליח. בהתחלה איבר מינו היה מחוץ למכנסיו, ואז הנאשם ניסה להכניסו לאיבר מינה, אך לא הצליח . א.א התבקשה להבהיר מה כוונתה שהנאשם לא הצליח, והשיבה:
"רק נגע בפתח, איפה בדיוק בפתח של לא יודעת מה שם, הייתי מידי קטנה, לא זוכרת. ובהמשך שהייתי באמבטיה אז הוא הכניס את איבר המין שלו לפי הטבעת שלי. אפשר לעבור לדבר הבא? " .
א.א העידה שהיא הייתה רטובה, כנראה גם מהשתן שלה וגם מהזרע של הנאשם, "אני רוצה לדייק ולהגיד שהייתי קטנה מידי ולא הבנתי כל דבר מה זה מה... אבל אני לא מספיק הבנתי מה הולך" . התובעת שאלה את א.א מה היה המיקום של איבר מינו של הנאשם ביחס אליה באותה עת, וריעננה את זיכרונה מתוך תמליל חקירתה במשטרה. א.א אמרה שהיא זוכרת, ולשאלת התובעת מדוע, אפוא, לא סיפרה את הדברים מעצמה, השיבה: "כי זה קשה מאוד... לדבר". אחרי דברים אלה נדמה היה שהיא "נעלמה", ושאלנו אותה אם היא איתנו . רק אז השיבה:
"אם אני אנסה להסביר את המיקום שהייתי בו אז הייתי על האסלה כאילו שכובה חצי שכובה על האסלה ובין האסלה לאמבטיה כאילו הייתה ליד האסלה היה מן רווח קטן כזה שם הוא היה, הוא כזה שם את... הוא שם... "
כאן א.א שוב השתתקה. קראנו בשמה והיא המשיכה:
"כן, כאילו הוא עמד בין האסלה לאמבטיה ואני שכבתי לידו ואז הוא שם את האיבר מין שלו על הרגליים שלי כאילו יותר קרוב לאזור של הבטן... וזהו... זהו אחר כך יצא לו הדבר הזה מאחורי האסלה... הנוזל הזה החם, אני לא יודעת... יצא מהאיבר מין שלו... על הרצפה שם מאחורי האסלה. כאילו מאחורי, כן, האסלה".
התובעת ניסתה לברר בשנית האם כאשר א.א אמרה שהייתה רטובה, היה זה מהזרע של הנאשם או השתן של עצמה, ו-א.א השיבה: "אני לא יודעת, זה היה נוזל, אני חשבתי שזה היה כאילו שתן" והסבירה שרק כיום היא מבינה שזה היה משהו אחר, כי לא היה לזה צבע של שתן .
26. א.א נדרשה להעיד שוב על האישום הראשון בחקירה הנגדית, וכך אמרה:
"הייתי בשירותים, הייתי צריכה נייר טואלט, קראתי לאמא שלי, אבא שלי בא, ניגב אותי ואז הוא פגע בי... איך הוא פגע בי? הכניס אצבע, צחק... אחר כך הוא ניסה להכניס את האיבר שלו... ובסוף כשהוא רחץ אותי הוא גם נכנס עם האיבר שלו לפי הטבעת" .
בהמשך החקירה הנגדית, הטיחה הסנגורית ב-א.א שכמו כל דבריה, גם סיפור האירוע על גיל 5 הוא שקר. לדבריה:
"בכתב אישום ובחקירות שלך במשטרה את מספרת, יש וואו, סיפורי אלף לילה ולילה, מה קרה באותם שירותים בגיל 5. סיפורי אלף לילה ולילה. אני פשוט מקוצר הזמן לא רוצה להתחיל עם כל הסתירות. זה יהיה בסיכומים. אבל איבר מין ברקטום אין. ... זה חוזר על עצמו בכל אישום. אבל איבר מין ברקטום אין. ואם אני אצמצם את כל עשרות הסתירות שיש, הסתירה הכי חשובה בעיני והכי מהותית, שמוכיחה שזה שקר מוחלט והמצאה, זה שאיבר מין ברקטום לא היה וגם לא קרוב לרקטום. ורקטום זה מילה שלך. אז למה המצאת את הסיפור הזה בחקירה ראשית?... לספר על איבר מין ברקטום. בעיני זה הרבה יותר מזעזע מכל הסיפורים שסיפרת במשטרה, שאת חזרת בהם במיליון גרסאות שאני לא אכנס אליהן עכשיו... איך היית מסוגלת בחקירה ראשית להתבלבל באירוע שאת זוכרת כביכול הכי טוב, ואת לא זוכרת אותו בכלל, מגיל 5, שאבא בשירותים הכניס את איבר מינו לרקטום שלך? ואלה המילים שלך רקטום, איך את יכולה להתבלבל בדבר כזה? כי זה לא היה... בחקירה ראשית את שיקרת פה במצח נחושה. או שאת חולת נפש או שאת שקרנית. אני מתחילה לחשוב שאת שפויה ושקרנית, זה יותר גרוע... כי את מתבלבלת בין רקטום לבין משהו אחר... איך אישה בת 30... מתבלבלת באיבר מין ברקטום, אם לטענתה האירוע קרה לה בגיל 5? איך היא לא סיפרה את זה במשטרה כשנשאלה על זה פעמים רבות על האירוע הזה? איך?" .
על כך השיבה א.א: "אני זוכרת ולא תמיד מסוגלת לספר גם", ושאלה את הסנגורית בציניות, אם היא רוצה שהיא תוותר על הפרט הזה. הסנגורית השיבה: "בהחלט, אני רוצה שתוותרי על כל כתב האישום, תלכי הביתה ויש יום כיפור עכשיו, זה מה שאני רוצה" , ובהמשך א.א אמרה לה: "את רוצה, אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה לוותר על זה כי זה דברים שנעשו לי... זה דברים שנעשו לי ואת יכולה להגיד, וגם אבא שלי יכול להגיד כמה שהוא רוצה וכמה שאת רוצה, שזה לא היה ולא היה, ושאני שקרנית, ואני חולת נפש, אני ממציאה וכל מיני, אבל זה לא ימחק את הפגיעה" .
בהמשך ביקשה הסנגורית ש-א.א תבהיר בדיוק באיזו תנוחה הייתה כשאביה הכניס את איבר מינו לפי־הטבעת שלה, ו-א.א אמרה (בשונה ממה שאמרה בחקירתה הראשית), שזה היה כאשר היא הייתה מקופלת בין האסלה לאמבטיה, כשרגליה על הרצפה . הסנגורית הטיחה בה שזה לא ייתכן, שכן המרווח בין האסלה לאמבטיה הוא קטן מכדי שאדם בגודלו של הנאשם יכנס בו, וגם לא סביר ש-א.א לא צעקה מכאב כשזה קרה: "למה לא צעקת, שזה תגובה טבעית לחדירה לרקטום בגיל 5. למה לא צעקת? למה? לא כאב? למה לא ביקשת עזרה? למה לא בכית לאמא שכואב לך? איך?", ועל כך השיבה א.א, שוב - בציניות: "כי אני פסיכית" .
בהמשך, הטיחה הסנגורית ב-א.א שהיו עוד פרטים סותרים בעדותה לגבי אירוע גיל 5, ושאלה כיצד היא מסבירה זאת, ו-א.א השיבה שהיו עוד אירועים בשירותים הגדולים . או־אז אמרה לה הסנגורית שזו הפעם הראשונה שהיא מציינת את הדבר הזה, וכיצד ייתכן שלא סיפרה במשטרה או בחקירה הראשית שהיו עוד אירועים בשירותים, א.א השיבה: "תדעי לך שאת מעוררת בי את כל הדברים שאני לא רוצה לזכור, את שואלת כאלה שאלות, את אומרת כאלה ביטויים" . כשנשאלה כיצד נזכרה בכך רק היום השיבה כי לא נזכרה בכך רק היום, אלא ש"פה היום אמרתי את זה כמו איזה פסיכית. למה אמרתי את זה היום? לא יודעת" .
אז ציינה א.א, שלפני שאביה חדר לה לרקטום, הוא גם הכניס את אצבעו לאיבר מינה . חשוב לשקף שכל העת הזו, בשעת מסירת העדות, הייתה א.א במצוקה רבה. כאשר אנו ציינו זאת לפרוטוקול, ציינה הסנגורית: "גם אני במצוקה, גם הלקוח שלי במצוקה... אני לא משווה, אדם שיושב בכלא חף מפשע... לא, אני לא רוצה שבית משפט יחשוב מה עובר על הלקוח שלי... בית משפט מבין מה עובר על אדם שהוא חף מפשע שהוא יושב בכלא בגלל הסיפור הזה? אני לא חושבת שאפשר לדמיין את זה" .
27. להשלמת התמונה נציין שבהודעתה במשטרה , שהוגשה לבקשת ההגנה, א.א התייחסה לאירוע גיל 5. בחקירה במשטרה לוותה א.א במורן מאלי, המטפלת שלה. לעניין נוכחותה של מאלי וטענות ההגנה בנושא זה נתייחס בנפרד. כאשר א.א נשאלה "למה אנחנו פה?" השיבה (בצורה מקוטעת, יש לציין): "אהה... כי נפגעתי מאבא שלי... מינית" וכשנשאלה מאיזה גיל, השיבה "לא יודעת, אני זוכרת חמש..." . עוד ציינה שהמשפחה גרה אז במקום מגורים קודם, היא לא זכרה באיזו עונה בשנה, האירוע התרחש בשירותים הגדול, היא קראה לאימה שתנגב אותה, אך אבא שלה הגיע. הוא נכנס לשירותים, סגר אחריו את הדלת וניגב לה את הישבן. אחרי דברים אלה אמרה א.א, כשהיא עוטה על ראשה את הקפוצ'ון של הבגד שלבשה, "אני לא אעמוד בזה". בשלב זה נזקקה א.א להרבה עידוד והרגעה הן מהחוקרת, שאזו, הן מהמטפלת מאלי, כדי להמשיך ולדבר, והסיפור יצא חלקים-חלקים, תוך הליכה אחורה וקדימה בכרונולוגיה של האירוע . א.א סיפרה שלאחר שהנאשם ניגב אותה, הוא הוריד את החלק התחתון של בגדיו, מכנסיים ותחתונים. הוא הרים את א.א ושם אותה על המכסה. קודם לכן סגר את מכסה האסלה. היא הייתה עם שמלה, ללא גרביונים או תחתונים. את מכנסיו ותחתוניו הסיר הנאשם לאחר שהניח אותה על האסלה. אז הוא הכניס את אצבעו "לשם" (החוקרת בדקה עם א.א שהכוונה לאיבר מינה) ותוך כדי כך צחק. כאב לה. היא הסתכלה על פניו של הנאשם ולא אמרה דבר. אחר־כך הוא חצי השכיב אותה על האסלה, דחף אותה עם ידיו בזרועותיה, מעל המרפק, ורגליה היו באוויר. תוך כדי ההשכבה היא קיבלה מכה בראש מהצינור. אז ניסה הנאשם להכניס את איבר מינו לאיבר מינה והצליח טיפונת. הוא התעצבן. א.א אמרה שהרגישה כאילו היא מתה . היא לא צעקה: "לא צעקתי, כאילו לא ידעתי מה לצעוק, ... ופחדתי... ממנו... שהוא יתן לי מכות". אחר־כך הנאשם ניסה שוב להחדיר את איבר מינו לשלה. בהמשך לכך אמרה א.א "אני מדברת שטויות", ולאחר עידוד והרגעה מצד החוקרת הסבירה שכאשר סיפרה לאימה על כך, שנים אחר־כך, אימה סיפרה לנאשם והוא אמר לה שזה שטויות. בפעם השנייה שניסה הנאשם להכניס את איבר מינו הוא שוב הצליח רק קצת, "כי הרטבתי לו", כלומר ברח ל-א.א שתן. לדבריה הוא כעס עליה מאוד, נתן לה מכה עם ידו באיבר מינה ואמר לה שהיא ילדה רעה ושהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה ולא שולטת על עצמה. בשלב זה בחקירתה התכנסה א.א בתוך עצמה, התכסתה בקפוצ'ון והתקשתה להמשיך לדבר. בהמשך ציינה שזה "פאדיחות" שהחוקרת והמטפלת רואות אותה כך, וכשהחוקרת אמרה לה שהיא גיבורה וחזקה, השיבה: "מה חזקה? לספר על הגועל נפש הזה?". באותה נשימה אמרה א.א: "ואם אני משקרת?" וכששאלה אותה החוקרת מדוע שתשקר, השיבה א.א: "אני חולה, לא יודעת... חולת נפש" . בהמשך סיפרה א.א, בקושי רב, שאחרי הדברים הללו, שם הנאשם ידו על איבר מינו ו"עשה בצד, בעצבים" . כשנשאלה מה זה "עשה בצד", היא הסבירה, בקושי רב ובצורה מקוטעת, על פני עמודים שלמים של תשובות מגומגמות, שהנאשם "החזיק שם ... נשען עלי... עם האיבר שלו... על הרגליים... בצד הירך... הוא הגיע לפורקן... בצד, ... מאחורי האסלה... על הרצפה". בתום התיאור פנתה א.א לחוקרת ושאלה: "אז זה פאדיחות שלו, נכון?" . בהמשך סיפרה א.א שאז דחף אותה הנאשם, מהאסלה לרצפה ליד האמבטיה, היא קיבלה מכה בכתף, הנאשם אמר לה שהיא ילדה רעה, ואז זה נגמר. לאחר מכן הוסיפה שהנאשם רחץ אותה באמבטיה, ואז הלביש אותה ולקח אותה למיטה. היא אמרה שכאשר הנאשם רחץ אותה הוא היה לבוש. היא לא ראתה זאת, כי הייתה בעיניים עצומות, אך שמעה אותו מתלבש ושמעה שהוא שם את חגורתו. בהמשך, לשאלת החוקרת, אישרה א.א שכאשר הנאשם רחץ אותה, הוא נגע בישבנה. תחילה אמרה שהוא נתן לה מכה בטוסיק, ובהמשך השיבה בשלילה לשאלת החוקרת, אם הנאשם נגע לה בפי־הטבעת. בהמשך, לנוכח שאלות נוספות של החוקרת, היא השיבה בחיוב לשאלה האם הנאשם החדיר לה משהו לפי־הטבעת, וכשנשאלה מה החדיר לה הנאשם, השיבה "אצבע". לאחר מכן הנאשם המשיך לומר לה שהיא ילדה רעה וטפשה. לבסוף הוא ניגב אותה "צ'יק-צ'ק", הלביש לה כותונת ולקח אותה למיטתה . לשאלת החוקרת אם קרה עוד משהו במיטה השיבה בשלילה, כמו גם לשאלה אם סיפרה למישהו על כך לאחר האירוע. היא ציינה שאחרי זה היא זוכרת את עצמה המון יושבת בגן, בצד, ומכניסה את הראש בתוך חולצתה. בהמשך ציינה שביום מסוים, היא הייתה במטבח עם אימה, שקילפה בצל ושרה שיר באנגלית, מתוכנית ABC, ו-א.א החלה לבכות. היא ברחה לחדר האמבטיה ואימה באה אחריה ושאלה מה קרה, האם היא בוכה בגלל הבצל, או בגלל השיר. א.א שאלה את אימה האם היא תספר ל"Daddy", אם היא תגיד לה מה קרה, ואימה השיבה שכל מה שהילדים מספרים לה היא מספרת לנאשם. לפיכך היא לא סיפרה לאימה את שאירע . בהמשך חקירתה ציינה א.א (אגב אמירות על דבריה שלה "זה מפגר"), שלאחר האירוע הנ"ל, התביישה להטיל מימיה כשהיא ואחותה הגדולה אחות 2 עשו אמבטיות יחד . עוד העידה שסיפרה על האירוע לאימה "לפני שש שנים... לא כמו שסיפרתי לך", ואינה זוכרת אם פירטה את המעשים, אך אמרה שאביה פגע בה או שאמרה שהוא התעלל בה מינית, אינה זוכרת בדיוק, שכן הייתה סיטואציה מאוד קשה וגם עברו שש שנים. עם זאת, היא יודעת שאימה הבינה, כי היא השיבה ל-א.א ש"דדי צריך להשתפר בהרבה דב... שיש נקודות שדד צריך להשתפר בהם, אבל זה לא אחת מהם". לדבריה, אימא שלה הייתה המומה, ושתיהן בכו . עוד ציינה א.א שאימה, בתגובה למה ש-א.א סיפרה לה, שאלה: "מה את רוצה? שאתגרש ממנו?" .
דיון לגבי אירועי אישום 1
28. אכן, קיימים שינויים ופערים בין הגרסאות שמסרה א.א לגבי אירוע גיל 5 בכל אחת מהפעמים שדיברה עליו. הפער הגדול ביותר נוגע לעניין החדרת איבר מינו של הנאשם, להבדיל מאצבעו, לפי־הטבעת שלה, בשלב המקלחת. מובן, שמבחינה משפטית אין לכך משמעות רבה, שהרי סעיף 347(ג) לחוק מגדיר מעשה סדום כ"החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי־הטבעת של אדם", אך הדבר חשוב לעניין מהימנותה של א.א ומבחינות נוספות.
נושא הפערים, ההבדלים והשינויים ילווה אותנו לאורך כל הכרעת הדין, הן לגבי א.א, הן לגבי ב.ב. כפי שציינו לעיל, בפסקה 22, לנושא משפטי זה הוקדשו פסקי דין רבים מספור, וההלכה בעניין זה, שעליה חזר בית המשפט שוב ושוב, היא כי השאלה איננה אם קיימים אי־דיוקים ואי־התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק. לנושא החיזוקים נתייחס, כאמור, בהמשך. בשלב זה נבחן האם הגרעין הקשה של האירועים תואר בְּעֲקִיבוּת.
29. א.א חזרה באופן עקיב על מרבית פרטי אירוע גיל 5: תיאור המקום שבו התרחשו המעשים: השירותים הגדולים בבית; השתלשלות העניינים עד שהגיע הנאשם לנגב את ישבנה: נגמר נייר הטואלט והיא קראה לאימהּ, אך הנאשם הוא זה שהגיע; הנאשם ניגב אותה; הנאשם הסתכל עליה וצחק; מכנסיו היו קצת מופשלים, או שהוריד אותם לגמרי; הנאשם הכניס את אצבעו לאיבר מינה; א.א חשה כאב, בלבול, פחד; הנאשם השכיב אותה על האסלה; הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, כלומר נגע רק בפתח; א.א נפלה והיא קיבלה מכה כואבת; הנאשם עמד בין האסלה לאמבטיה; היא הייתה ב"חצי שכיבה" בין האסלה לאמבטיה; א.א השתינה; הנאשם כעס עליה ואמר שהיא ילדה רעה, שהיא מלוכלכת; הנאשם דחף אותה; הנאשם אונן והוציא את זרעו (לגבי המיקום יש תיאורים משתנים: ליד האסלה או מאחורי האסלה, על הרצפה, או קצת על א.א והרטיב אותה); א.א הייתה רטובה, כנראה גם מעצמה וכיום היא חושבת שאולי גם מזרעו של הנאשם; הנאשם קילח את א.א; בזמן המקלחת הוא הכניס איבר לרקטום שלה (במשטרה תחילה הכחישה שהוא נגע לה בפי־הטבעת ולאחר מכן אמרה שהוא הכניס אצבע, בבית המשפט העידה שהוא הכניס את איבר מינו). בחקירה הנגדית אמרה שאקט הכנסת האיבר לרקטום היה כשהיא הייתה מקופלת בין האסלה לאמבטיה, כשרגליה על הרצפה; בתום האירוע הנאשם השכיב את א.א לישון.
א.א ציינה שקשה לה מאוד לדבר על האירוע הזה. היא הסכימה שהיו פרטים שאותם סיפרה לראשונה בבית המשפט, כפי שצוין לעיל, והסבירה כי יש דברים שהיא זוכרת, אך לא תמיד מסוגלת לספר.
30. ההגנה בסיכומים טענה שיש פערים רבים וסתירות מהותיות בין הגרסאות השונות שמסרה א.א לגבי האירוע ונתנה דוגמאות רבות (האם זה קרה בגיל 4-3 או 5-4; באיזה שלב א.א נפלה? האם הנאשם צחק כשהחדיר את איבר מינו או כשהחדיר את אצבעו? היכן הרגישה א.א את הרטיבות - בכתף או בירך? האם א.א נרטבה משתן או מזרע הנאשם? ועוד כיוצ"ב). בעניין זה איני רואה עין בעין עם ההגנה: הסתירה המהותית היחידה לטעמי היא זו שציינתי לעיל, בשאלה מה החדיר הנאשם לפי־הטבעת של א.א - אצבע או איבר מין. סתירות נוספות הן בעיני זניחות, ומובנות לחלוטין בהתחשב בגיל שבו בוצעו המעשים, משך הזמן שחלף מאז וכל יתר המאפיינים שהוזכרו לעיל, בפסקה 22 בהתייחס לעדויות של נפגעי תקיפה מינית.
אינוס או ניסיון אינוס?
31. טענה מרכזית נוספת של ההגנה לגבי אישום זה, החוזרת גם באישומים נוספים, היא שבניגוד לאמור בכתב האישום, המייחס לנאשם שני מקרי אינוס באישום זה, א.א העידה שהנאשם רק ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, ושהצליח רק "טיפ-טיפונת". בנושא זה חשוב להבהיר, שהדבר הקובע הוא התיאור של א.א לגבי מה שנעשה, ולא הגדרתה את המעשה כניסיון, או חדירה מלאה. זאת, מאחר שהשאלה אם מעשה מסוים הוא אונס או רק ניסיון אונס, היא שאלה משפטית, המתבססת על העובדות והמעשים שתוארו, ולא על הטרמינולוגיה שאותה נוקטת העדה.
אכן, א.א העידה שהנאשם "ניסה" להכניס את איבר מינו לשלה. אלא שמבחינה משפטית, נקבע זה מכבר כי "כל נגיעה פנימית בחלק מחלקי איבר המין, מעבר לחלקיו החיצוניים, כגון מעבר לשפתיים החיצוניות, מהווה חדירה העשויה להקים את עבירת האינוס" (ע"פ 2973/21 מדינת ישראל נ' פלוני [13.1.22], פסקה 37 מפי כבוד השופט מינץ; ע"פ 1126/19 פלוני נ' מדינת ישראל [23.11.21], פסקה 20, מפי כבוד השופט קרא, שם נקבע כי "חדירה מעבר לשפתיו החיצוניות של איבר המין באה בגדרי עבירת האינוס, ודי בקביעה כי המערער חדר עם אצבעו מעבר לשפתיו החיצוניות של איבר המין, ואין צורך בהוכחת חדירה לנרתיק". ראו גם ע"פ 1204/23 מדינת ישראל נ' שטטמן [23.3.25], פסקה 58, מפי כבוד השופט שטיין וע"פ 2261/21 פלוני נ' מדינת ישראל [24.10.22], פסקה 28, מפי כבוד השופטת כנפי-שטייניץ).
חיזוקים לעניין אירוע גיל 5
32. בהתייחס למועד שבו החל הנאשם לפגוע ב-א.א, לאורך כל הדרך, באוזני כל מי שהיא סיפרה לה או לו שנפגעה מינית, היא דיברה על פגיעה מידי אביה שהחלה בגיל חמש (בעלה של א.א [הבעל]; אימהּ; המטפלת מורן מאלי; המטפלת מרסי יבלינוביץ'; חברתה של א.א - ש.ש; חברתה של א.א - ח.ק (סביב גיל 5-4); ואפילו כשהתעמתה עם הנאשם עצמו, א.א דיברה על הפגיעה בגיל חמש). אילנה קוזיק זכרה ש-א.א שאלה אותה לגבי ניגוב בשירותים על־ידי האב בגיל שלוש , אך כאשר היא העידה על ניתוקים של א.א, היא ציינה שהיא שאלה את א.א בת כמה היא ו-א.א השיבה שהיא בת חמש או שבע. כשנשאלה באותם מקרים היכן היא נמצאת, השיבה "במקום המגורים", המקום שבו התגוררה בילדותה .
בהתייחס לתוכן הפגיעה, היא לא סיפרה לאיש את מלוא הסיפור, אך היו מאפיינים מסוימים שסופרו, כפי שנפרט מיד.
33. האימא, אימה של א.א, סיפרה בעדותה הראשית שבחודש מאי XX20, כשהייתה בהיריון עם אחות 6, היא הייתה בסלון עם א.א. השיחה החלה בכך ש-א.א סיפרה על חברה שנפגעה מינית, שסיפרה על כך לאימה ואימה לא האמינה לה. נתייחס גם בהמשך לשיחה חשובה זו, אך בהיבט של האישום שבו עסקינן, כבר אז דיברה א.א על הפגיעה בגיל חמש בשירותים. לדברי האימא, "היא אמרה שהיא הייתה בערך בגיל 5... והייתה בשירותים ואמרה שהאבא בא לנגב אותה, לא זוכרת אם היא אמרה שהיא קראה למישהו או לא, לא זכור לי, היא אמרה שאבא בא לנגב אותה, אחרי שהיא עשתה והוא הגיע לשירותים, ניגבה אותה ואז הוא שם את... ואז א.א אמרה שבעלי שם שאבא שם את האצבע שלו באיבר מין שלה ואז הוא הכניס את האיבר מין שלו לאיבר מין שלה עד שיצא לה דם ואז הוא ואז היא אמרה שהוא ניקה אותה ונתן לה נשיקה על המצח ואמר ש'זה הסוד שלנו' וזה מה שהיא אמרה, זה הסיפור... אני הייתי בסערה, לא הבנתי... והקשבתי לה והתחלתי לשאול אותה שאלות, שאלתי 'איך זה יכול להיות בתוך השירותים?' והיא אמרה 'ככה, ככה על האסלה', משהו כזה היא אמרה ושאלתי עוד כמה שאלות" .
34. הנאשם העיד כי כאשר עימתה אותו א.א ב-XX20 עם כך שהוא פגע בה, היא אמרה לו - לדבריו - שהוא היה צריך לנגב אותה בשירותים "ונגעתָ בי בזה". ואז הבהיר שהכוונה לאיבר המין. היא אמרה לו, לדבריו, שהוא נגע בה עם היד, עם האצבע .
35. בעלה של א.א, העיד ש-א.א סיפרה לו שכאשר הייתה בת חמש, היא הייתה בשירותים, היא קראה לאביה לנגב אותה והוא נגע בה במקומות מוצנעים . עוד לפני שמסר פרטים כלשהם ציין: "לפני שאני מתחיל אני רק אקדים, א.א אמרה לי במהלך חיינו כמה וכמה פעמים, שהיא לא רוצה לספר לי את הפרטים כי היא לא חושבת שיש עניין שאני אדע אותם או שזה יעשה לנו טוב לדעת אותם. אז אני לא חושב שאני יודע הרבה פרטים". עוד ציין כי עד שהוא נחקר במסגרת תיק זה, הפגיעה בגיל חמש היא הפגיעה היחידה שעליה סיפרה לו א.א .
36. לעדותה של מורן מאלי נייחד פרק נפרד ומפורט. בשלב זה אציין רק שלדבריה, הפגיעה בגיל חמש עלתה כבר מפגישת ה-Intake הראשונה במרכז "בנפשנו - בית חם" [בנפשנו או המרכז], בספטמבר XX20 - ת/1. בחקירתה הנגדית הופנתה מאלי לכך שבחקירתה במשטרה (נ/17) ציינה ש-א.א סיפרה על פגיעה בשירותים בגיל חמש, ומאלי ציינה ש-א.א לא סיפרה לה פרטים על אותו אירוע מלבד עצם העובדה שנפגעה . אכן, עיון ב-נ/17 שהוגש כמוצג הגנה, תומך בדבריה אלה של מאלי.
37. גם לעדותה של מרסי יבלינוביץ' נייחד התייחסות נרחבת, ובשלב זה אציין רק שהיא ציינה כבר בחקירתה במשטרה ש-א.א סיפרה לה על פגיעה מידי אביה בגיל 5-3 , ובעדותה בבית המשפט מרסי העידה ש-א.א אף סיפרה פרטים מסוימים: שהייתה בשירותים, אביה נכנס, הוא הכניס את האצבעות שלו לתוך הנרתיק שלה והיא ראתה דם, וזה כאב לה מאוד .
38. ש.ש, חברתה של א.א, דיווחה לגורמי הרווחה ב-30.3.16 על כך ש-א.א סיפרה לה שנפגעה מאז גיל חמש . בעדותה בבית המשפט אמרה ש.ש: "זה התחיל מגיל מאוד צעיר... זה התחיל עוד בילדות" . מעבר לכך לא ידעה פרטים ספציפית לגבי אותה פגיעה. באופן כללי היא ידעה פרטים על פגיעות, אך לא זכרה לומר אם ידעה את הפרטים ישירות מ-א.א, או שמא חלק מהדברים נודעו לה מחברתן המשותפת, ח.ק .
39. מעדותה של ח.ק עלה ש-א.א סיפרה לה, בערך ב-XX20 (אף כי אינה בטוחה במועד), כנראה בשיחת טלפון, שהפגיעה הראשונה הייתה בגיל 5-4. היא ציינה כי זה היה המקרה הראשון ש-א.א סיפרה לה עליו . זו הפגיעה היחידה שלגביה ציינה א.א את הגיל שבו היא התרחשה, וסיפור הפגיעות השונות כולו סופר קטעים, קטעים . כדבריה, "אני ממש לא זוכרת איך זה התחיל, אבל אז לאט לאט היו לנו מידי פעם שיחות ארוכות לתוך הלילה ש-א.א הייתה כאילו, הרגשתי שיש לה איזה שהיא מצוקה, אבל היא לא הייתה אומרת וכן הייתה אומרת. היה משהו מאוד מבולבל. לאט לאט היא התחילה להגיד לי, לספר כל מיני סיפורים, כל מיני דברים בצורה מאוד מאוד מקוטעת, מאוד מבולבלת, מאוד במילים בודדות. היא הייתה יכולה לספר איזה משפט ובאמצע לשתוק מלא זמן. הייתי אומרת לה 'א.א איפה את? מה קרה?'. יותר מאוחר למדתי וידעתי שקוראים לזה דיסוציאציה והתנתקויות וכאלה דברים, אבל זה היה מאוד מאוד קשה מאוד מוזר. אתה רוצה לעזור לבן אדם, הוא כאילו מתחיל לדבר איתך, לספר, ובעצם לא אומר כלום, ואומר קטע מפה וקטע משם. אני יכולה להגיד חלקים שיש לי מכל הקטעים האלו, כאילו אין לי סיפורים עם התחלה, אמצע וסוף" . לגבי המקרה הספציפי של האישום הראשון ח.ק העידה: "היה סיפור אחד סביב גיל 4, 5, ושהיה שם דם ושהוא מאוד נבהל... אבא שלה מאוד נבהל" .
40. אילנה קוזיק התנדבה בקו סיוע לנשים דתיות משנת 2005. היא הכירה את א.א רק טלפונית. הן שוחחו בטלפון מאז ש-א.א הייתה בת 22 (בשנת XX20) והקשר נמשך עדיין במועד מתן העדות (ספטמבר - אוקטובר 2021), פעם בשבוע למשך 50 דקות בכל פעם. א.א הכירה את קוזיק רק בשמה הבדוי לצרכי עבודתה, "חני". קוזיק העידה ש-א.א דיברה על הרבה בדידות, על ריקנות פנימית שהיא מרגישה. היה לה מאוד קשה לדבר, היו שתיקות מאוד ארוכות, באחת הפעמים, ממש בתחילת הקשר הטלפוני, היא שאלה את קוזיק "האם זה בסדר שאבא מנגב את הבת שלו בשירותים?". קוזיק שאלה אותה: "באיזה גיל?", ו-א.א השיבה: "בערך 3". קוזיק אמרה לה שיש משפחות שזה מקובל יותר, יש משפחות שזה לא מקובל, אז א.א אמרה לה שאביה הכאיב לה והייתה מאוד נסערת. קוזיק העידה ש-א.א נשמעה בחרדה, קולה "נתקע" והיה לה קשה מאוד לדבר על זה. לקוזיק היה חשש שהיה שם עוד משהו ועל כן המליצה ל-א.א לבוא לפגישת סיוע עם מנהלת המרכז .
הכרעה באישום 1, אירוע גיל 5
41. אני סבורה שליבת העדות של א.א לגבי האישום הראשון היא ברורה ועקיבה. הסתירות, מלבד בנושא החדרת אצבע או איבר מין לישבנה, זניחות וניתנות להסבר. יותר מכך: עצם אי־החזרה על הדברים במדויק, כְּבְּדִקלוּם, מלמדים על אמיתותם. העדות שלה בבית המשפט, כמו גם חקירתה במשטרה, שממנה יכולנו להתרשם היטב לנוכח הגשת סרטונים מהחקירות, היו מלאות בסימני אמת, שעלו מתגובותיה הפיזיות, הקושי לספר פרטים, השימוש במינוחים ילדיים בחלק מהזמן, השאלה או האמירה כלפי עצמה "אני פסיכית", "זה מפגר", "זה לא היה, זה לא אמיתי", "זה הזיות", "למה את מאמינה לי?", ועוד. א.א ציינה שיש דברים שקשה לה לדבר עליהם ולכן לא חזרה עליהם בחלק מהגרסאות. עוד ציינה שמדובר בזיכרון מגיל חמש, וגם בשל כך יש לה קושי לדייק בפרטים. חרף זאת, ההתייחסות לפרטים קטנים, כמו העובדה שנייר הטואלט נגמר, והעובדה שקראה תחילה לאימה, מעשירה את התמונה ומוסיפה לאמינות. התיאורים הסנסוריים חזקים וברורים. לחלקים מהעדות יש תמיכות חיצוניות, כפי שפירטתי לעיל, ומעבר לכך קיימים החיזוקים הרבים מאוד לעניין אמינותה של א.א, כפי שאפרט בהמשך.
42. לפיכך אציע לחבריי לקבוע כי הוכח שבאישום הראשון, אירוע גיל 5, הנאשם ביצע את המעשים הבאים, כאשר מתוכם - המעשים המגבשים את העבירות שבהן הוא מואשם מודגשים בקו תחתון: הנאשם הגיע לשירותים שבהם הייתה א.א, לאחר שהיא קראה לאימה לבוא. הנאשם ניגב את א.א, הסתכל עליה וצחק. מכנסיו היו קצת מופשלים והוא הכניס את אצבעו לאיבר מינה. הנאשם השכיב את א.א על האסלה, ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, ונגע רק בפתח . א.א נפלה, קיבלה מכה והייתה ב"חצי שכיבה" בין האסלה לאמבטיה והשתינה. הנאשם כעס עליה ואמר שהיא ילדה רעה, שהיא מלוכלכת ודחף אותה. הנאשם אונן על ירכה של א.א, או מולה, והוציא את זרעו. הוא קילח את א.א. בשלב כלשהו של האירועים הכניס הנאשם איבר מאיברי גופו (וכדי להקל עם הנאשם אקבע שמדובר באצבעו) לרקטום של א.א. בתום האירוע השכיב הנאשם את א.א לישון.
לנוכח האמור, אציע לחבריי לקבוע כי באישום הראשון הוכח שהנאשם ביצע ב-א.א את העבירות הבאות: שלוש עבירות של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק); מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2), בנסיבות סעיף 348(ב), בנסיבות 345(ב)(1) לחוק).
אישום 2 [המכונה "אירוע הכורסה"]
43. על־פי כתב האישום, בשנת XX19, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בביתם במקום מגורים קודם, נכנס הנאשם בשעת לילה לחדרה של א.א, שהייתה אותה עת כבת 5 ולקח אותה ממיטתה לכורסה מתכווננת בסלון [הכורסה או ה-Big Chair]. הנאשם הרים את כותונת הלילה שלבשה א.א, הוריד את תחתוניה והעביר את הכורסה למצב שכיבה. הוא פישק את רגליה של א.א ופתח את שפתי איבר מינה באצבעותיו, מכיוון ששכבה מכווצת על הכורסה. בשלב זה החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה של א.א, היא חשה בכאב, איבדה שליטה על הסוגרים והטילה שתן. הנאשם התרגז, הרים את א.א לשירותים וצפה בה בעת שהטילה שתן. כשסיימה, החזיר אותה הנאשם לכורסה ושב וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, ללא הצלחה. הנאשם כעס, ובשלב זה, בעומדו מעליה, הכניס את איבר מינו תחת בית השחי שלה, החזיק אותה בידו כדי ליצור לחץ באזור והתנועע עד שהגיע לפורקן בבית שחיה. כתוצאה מכך ניתז נוזל הזרע של הנאשם בתוך בית השחי של א.א בחזה, באוזן ובשערה. או־אז לקח הנאשם את א.א לאמבטיה ובהמשך, כשהחזיר אותה למיטתה, הכה אותה באיבר מינה ואמר לה שזה העונש שלה על כך שדיברה מילים לא יפות במהלך היום, ויצא מהחדר. בגין מעשים אלה מואשם הנאשם בביצוע העבירות הבאות: אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), ניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק) ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק). למען הקיצור, אכנה לעיתים את האירוע מושא אישום זה "אירוע הכורסה".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 2
44. א.א העידה בעדותה הראשית שהפעם הבאה שהיא זוכרת הייתה בסלון, על כורסה שבמשפחה כונתה ה-big chair, כורסה גדולה, מתכווננת. זה היה בלילה, היא ישנה, היא הייתה בכותונת, הנאשם לקח אותה מהמיטה לכורסה, הוא הוריד את התחתונים שלו ושלה, וניסה להכניס את איבר מינו לאיבר מינה. הנאשם ניסה לשכב עליה, אבל יצא לה שתן והוא כעס מאוד. השתן יצא לה משום שנבהלה, לא בכוונה. אז שם הנאשם את איבר מינו בבית השחי של א.א, ושם הוא הוציא "את הדבר הזה, לא יודעת... הלבן, נו" שיצא מאיבר מינו, הזרע. א.א הרגישה רטובה בבית השחי, בשיער, בכותונת, והנאשם אמר לה שהיא ילדה רעה ושאינה יודעת לשלוט בעצמה. כאשר הנאשם ניסה לחדור אליה, הוא היה חצי על המשענת, חצי על הכורסה וידיו היו ליד ראשה. א.א לא ידעה לומר כמה זמן היה האיבר של הנאשם בבית השחי שלה. כשהיה האיבר בבית השחי, הנאשם זז והיא שמעה אותו נושם, "מתנשם כזה". אחרי שהיא הרטיבה הנאשם לקח אותה להתקלח, החזיר אותה למיטה בחדר של הבנות הקטנות ואמר לה שהיא ילדה רעה. בחדר היה שקט, וכשהוא החזיר אותה למיטה, הוא הכאיב לה. לאחר ריענון זיכרון א.א אמרה שהוא נתן לה סטירה "למטה", והבהירה: באיבר המין .
א.א התייחסה לאירוע הכורסה פעם נוספת בעדותה הראשית . אז הוסיפה או הבהירה את הפרטים הבאים: היא הייתה באותו אירוע כבת 6-5; הנאשם בא לחדרה בלילה, קרא לה לבוא איתו ועזר לה לצאת מהמיטה; הנאשם היה עם חלוק כחול; הכורסה הייתה במצב שכיבה; אחרי שהסיר את כותנתה ותחתוניה, הנאשם אמר לה שהיא ילדה יפה; א.א הייתה במצב שכיבה על הכורסה; כשהנאשם עלה מעליה על הספה, היא פחדה שזה ייפול, כי זה קצת הפר את האיזון; לעניין ה"ניסה להחדיר": א.א לא ידעה לתאר בדיוק, כי היה חושך והיא רק הרגישה שהוא מנסה להחדיר משהו גדול לתוך חור קטן, וזה לא היה לפי־הטבעת. הדבר הגדול היה חם, זה הרגיש כמו איבר מין. "בהתחלה חשבתי שזה אצבע, אבל זה היה מוזר... כי זה היה מידי גדול. כאילו זה היה מידי חם כזה. וגם זה לא היה הגיוני כי הידיים שלו היו במקום אחר", לצד ראשה; תחילה עמד הנאשם לצד הכורסה, לפני שנשכב על א.א; הוא החזיק את איבר מינה, כאילו "עטף" אותו, "כאילו הרגשתי שזה היה כאילו סוג של חיבה". החזקה זו נמשכה מספר דקות. זה לא כאב. "חשבתי שאולי הוא רוצה להגיד לי שהוא אוהב אותי... כאילו זה היה מגע נעים, זה לא היה... "; כשהנאשם ניסה להחדיר "משהו גדול שמנסה להכנס למקום קטן", א.א הרגישה "לחץ כאילו פיזי כזה. כאילו אני הולכת להיקרע או משהו"; אחרי ש-א.א הרטיבה, הנאשם נתן לה מכה באיבר המין.
לאחר ריענון מתוך הודעתה במשטרה, העידה א.א כך:
"לפני שהוא ניסה להחדיר את האיבר מין שלו הוא פתח עם האצבעות שלו את האיבר מין שלי ואז אחר כך כשהוא היה עלי הוא ניסה להיכנס והרטבתי אז הוא קם בפתאומיות כזו בבהילות, תפס אותי ושם אותי באסלה בשירותים, הוא נשאר איתי בשירותים בשביל לראות שאני באמת שאני באמת עושה, הוא הסתכל עלי לראות שאני באמת עושה. ואז בגלל שהייתי רטובה אז הוא הכניס את האיבר שלו בתוך בית השחי שלי וכאילו סגר את זה על האיבר מין שלו ואז משם יצא נוזל החם הזה שהשפריץ עלי ועל האוזן שלי ועל השיער שלי, כולי הייתי רטובה ואז הוא לקח את הוא לקח אותי לאמבטיה, שטף אותי ושם אותי במיטה הוא נתן לי סוג של מכה כזו על האיבר מין והוא אמר לי שזה כאילו שאני ילדה רעה שאני לא בסדר. וזהו ואז הוא חזר לישון... קודם הוא החזיק את זה [את איבר המין] כאילו הוא עטף את זה... ואחר כך הוא הכניס את האצבעות ופתח את זה. " .
45. גם בחקירה הנגדית נשאלה א.א על אישום זה. לבקשת הסנגורית היא סימנה על מוצג נ/28א היכן עמדה אותה כורסה. כשנשאלה כיצד היא זוכרת דווקא את מיקום הכורסה, כשהיו הרבה פרטים אחרים מגילים מבוגרים יותר שלא זכרה, השיבה א.א: "כי זה, זה שם הוא עשה לי משהו כואב, אז אני זוכרת. ... יש דברים שנתקעים לנו בשכל בלי שנבין למה" . כשהסנגורית עימתה את א.א עם כך שהאחות אחות 1 ציירה את הכורסה בצד אחר של הסלון, א.א השיבה שהאחות טעתה וכנראה שהיא לא זכרה. א.א ציינה שאינה זוכרת בדיוק את צבע הכורסה, אך נראה לה ש"בז' דהוי מאוד, כזה בז' על לבן אפור כזה".
הסנגורית הטיחה ב-א.א שגרסתה לאירוע אינה הגיונית:
"אז את רוצה להגיד לי שבלילה, כשכל בני המשפחה בחדרים באותה קומה, במרחק מטרים ספורים... זה היה דירה קטנה אולי 100 מטר, 110 מטר הדירה... אבא לקח אותך וביצע בך תקיפה מינית על הכורסה באמצע הסלון, כשאמא והאחים בחדרים ליד. אפילו, מילא היה לוקח אותך למחסן בחוץ עם 3 דלתות... "
ועל כך השיבה א.א:
"הוא לא שאל אותי איפה לעשות את זה... זה קרה כאילו, אני לא יודעת אם זה הגיוני או לא הגיוני, זה פשוט קרה" .
א.א השיבה לשאלות הסנגורית שלא סיפרה על אירוע הכורסה למטפלים השונים שאליהם הגיעה משום שלא רצתה לספר, ולא משום שלא זכרה את האירוע. היא לא ידעה מי ניקה את הכורסה מהשתן, אך ציינה שגם הקיאו על הכורסה הרבה פעמים ועשו עליה "כל מיני", שהרי "זו כורסה בבית של ילדים", כהגדרתה.
לאחר מכן חזרה א.א על תיאור האירוע, כפי שתיארה אותו בעדותה הראשית. היא הוסיפה פרטים נוספים (במענה לשאלות הסנגורית), למשל: כשהנאשם השכיב את הכורסה, הוא השכיב את הגב וגם נפתח המשטח של הרגליים; היא הוסיפה שנוסף על כך שחשה את נשימותיו של הנאשם היא הרגישה גם את זקנו; היא חשה שגופו עליה היה כבד נורא; היא לא ראתה דבר, כי הנאשם היה עליה, והיה לה קשה לנשום. לשאלת הסנגורית את מה פתח הנאשם באצבעותיו - רק את שפתי איבר מינה או גם את החור, השיבה א.א גם וגם. היא העידה שהנאשם ניסה להכניס את האיבר שלו לתוך איבר מינה, אך לא הצליח. "זה היה בפתח... זה לא היה בפנים עמוק" . אציין, כי אף שהסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא שינתה גרסאותיה בנקודה זו, ולמרות שהאריכה בוויכוח עימה איפה בדיוק היה איבר המין של הנאשם ומדוע כאב ל-א.א אף שהנאשם לא הצליח לחדור עם איבר מינו לתוך איבר מינה , לטעמי א.א תיארה בעקיבות אותם דברים, את הסיבה לכאב, וכאמור - אף שהיא העידה שהנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו, ולשם כך פישק באצבעותיו הן את שפתי איבר מינה והן את "החור", הרי שהתיאור עולה כדי מעשה אינוס. לדברי הסנגורית שאמרה לה: "אולי הזיכרון שלך לא כל כך טוב", השיבה, בפשטות: "הלוואי" .
הסנגורית הטיחה ב-א.א שלא ייתכן שילדה בת 5, רזונת קטנטונת, שמטפס עליה גבר בגובה 1.90 מטר, ששוקל 100 קילו, ויכול להרוג אותה, אינה צועקת ואינה בוכה (כך תיאוריה של הסנגורית). על כך השיבה א.א שזה באמת היה נורא, שהיא פחדה ושהנאשם אמר לה להיות בשקט. במענה לדברי הסנגורית: "לא, לא פחדת. בגיל 5 לא הבנת כלום, לא היית בת 18, בגיל 5 לא הבנת שום דבר... כלום לא הבנת", השיבה א.א: "ידעתי שזה כואב" .
אף שהסנגורית שבה ושאלה את א.א שוב ושוב אותן שאלות, התשובות לא השתנו במהותן, ולבסוף א.א אמרה שכבר אינה מצליחה להתרכז וכי עָיְפָה . כששאלה אותה הסנגורית אם הנאשם שם את איבר מינו בבית שחי ימין או בשמאל, השיבה שאינה זוכרת ושזה היה בקפל, בחיבור בין הזרוע לגוף. היא ציינה שלא ראתה דבר, שכן היה חושך. או אז שאלה הסנגורית: "איך ילדה בת 5 יודעת מה זה איבר מין בחושך?" ו-א.א השיבה: "מי שיש לה אבא כמו שלי יודעת". הסנגורית המשיכה והטיחה בה: "לא, לא היה דבר כזה, לא היה דבר כזה, זה רק התחיל אז בגיל 5, לא היית מומחית, לא היית בת 18 שכבר את יודעת אחרי כל כך הרבה מקרים, איך ילדה בת 5 יודעת שאבא שם לה איבר בבית שחי רק על סמך תחושה בלי שהיא ראתה כי היה חושך? איך היא יודעת את זה?" ו-א.א ענתה: "אני זוכרת שנפגעתי מאז שאני זוכרת את עצמי" . בהמשך, כשהסנגורית המשיכה לחקור כיצד ידעה א.א שהיה זה איבר המין של הנאשם, א.א השיבה: "זה היה חם, זה היה גדול, זה היה ארוך", ולשאלת הסנגורית: "הרגשת משהו חם. אולי חלמת, אולי זה הדובי?" ענתה: "דובי הוא לא חם וגם לא יוצא ממנו נוזל".
חשוב לציין שלמרות שבשלב זה ארכה החקירה הנגדית שעות על גבי שעות באותו יום, ולמרות שהשאלות נשאלו פעם אחר פעם, ולא בצורה עדינה, א.א התמידה בתשובות עקיבות, בלי לשנות מהפרטים העיקריים ובלי להגזים. זאת, אף שחלק מהשאלות היו מטלטלות גם באוזני מי שאינה בתו של הנאשם ואינה מרקע חרדי. למשל, כאשר א.א נשאלה: "הוא שם את הזה בבית שחי שאת לא יודעת איך הוא עשה את זה, את גם לא ראית את זה, את הרגשת וילדה בגיל 5 בוודאות שזה איבר מין, כן?", היא עשתה בידיה תנועה של "לא יודעת". ואז שאלה הסנגורית: "אה, איבר המין של אבא שלך היה כזה גדול, כמו שעשית בידיים?" . לנוכח שאלה זו הליטה א.א פניה בידיה. בשלב זה נדרשה התערבות המותב שלא איפשר לסנגורית להמשיך לשאול כך, התערבות שהובילה למילים קשות מצד הסנגורית כלפי המותב. א.א פנתה לסנגורית ואמרה לה: "אם את רוצה שאני אתקדם, אל תגידי לי דברים כאלה. זה כואב לי ברמות שאני לא יכולה להסביר לך".
בהמשך ניסתה הסנגורית להבין מ-א.א מדוע לא התנגדה לנאשם ומדוע לא בעטה בו, כפי שסיפרה שעשתה באירוע אחר. א.א אמרה שאחרי שהיא הרטיבה היא כבר לא הייתה צריכה לבעוט, כי הנאשם כבר לא יכול היה לחדור אליה. היא הוסיפה שזה לא עניין של אסטרטגיות ואין לה הסבר .
הסנגורית עימתה את א.א עם חקירתה במשטרה. היא הטיחה בה שהיו סתירות רבות בין ההודעה במשטרה לעדותה בבית המשפט. בפרט שאלה הסנגורית לגבי כך שלאחר ש-א.א מסרה גרסתה לאירוע האישום השני, היא אמרה שאולי זה בכלל לא היה. על כך השיבה לה א.א שנושא ההכחשה, נושא האמירות שאולי כל זה כלל לא קרה ודברים ברוח זו כבר נדון מספר פעמים בשאלות ש-א.א נשאלה בעדותה בבית המשפט .
46. גם בהודעתה במשטרה התייחסה א.א לאירוע הכורסה . עוד בטרם החלה לספר על אירוע זה, כאשר החוקרת שאלה אותה מה היה האירוע הבא (אחרי אירוע גיל 5), השיבה שאינה בטוחה בסדר הכרונולוגי של האירועים, מה היה קודם ומה מאוחר יותר . היא סיפרה שהאירוע קרה בלילה, בסלון, בערך באותו גיל כמו אירוע גיל 5. הייתה כורסה גדולה מתכווננת. היא סיפרה באנגלית שבבית כינו את הכורסה הכורסה הגדולה . הנאשם לקח אותה מהמיטה, הרים אותה, השכיב אותה על הכורסה. היא הייתה עם כותונת. כשהיו בסלון, הנאשם הפשיל את כותנתה כלפי מעלה והוריד לה את התחתונים. הנאשם היה עם חלוק כחול, דק, שמגיע עד הברכיים. הוא היה עם תחתונים וכש-א.א הייתה עירומה, הוא פתח את החלוק והוריד את התחתונים. אז השכיב את הכורסה, "ואז הוא ניסה ... להכניס". בשלב הזה נראה ש-א.א התנתקה במידת מה, והמטפלת שלה, מורן מאלי, ניסתה (והצליחה) להוציא אותה מזה . חשוב לציין שלאורך כל החקירה א.א נזקקה להרבה עידוד מהחוקרת, מפקח מורן שאזו, ועידוד מדי פעם מהמטפלת שלה, מורן מאלי , כדי לספר. היו שתיקות רבות, ובמרבית הזמן החוקרת הציעה ל-א.א אפשרויות ו-א.א השיבה בהינד ראש לחיוב או לשלילה למוצע, וכך נלמד הסיפור. א.א המשיכה ותיארה ששכבה על הגב, הנאשם פתח לה את הרגליים, היא הייתה מכווצת, לאחר מכן הנאשם ניסה לפתוח "את זה" עם הידיים, עם האצבעות, את השפתיים עם שתי אצבעות. לאחר מכן הנאשם הכניס את איבר המין, זה כאב ו-א.א הרטיבה. הנאשם התעצבן עליה, הרים אותה ושם אותה בשירותים. היא עשתה פיפי, הנאשם חיכה בתוך השירותים והסתכל עליה, וכשסיימה הוא החזיר אותה לספה. אז הנאשם "ניסה עוד פעם", אך לא הצליח וכעס. אז הוא "עשה את זה" בתוך בית השחי של א.א . בשלב הזה א.א שוב כבשה ראשה בידיה, שתקה ממושכות ולאחר זמן מה השלימה: "הוא הוציא את זה שמה". לשאלות החוקרת איך זה נעשה, תהתה א.א: "זה לא יכול להיות?" . א.א המשיכה והסבירה שהנאשם בא מהצד וטיפס עליה, וכך הגיע עם איבר מינו לבית שחיה. כשהחוקרת ביקשה הבהרות נוספות, א.א אמרה "לא קרה בכלל" . אז, הסבירה א.א, " יצא הדבר הזה .. הוא תפס אותי חזק, אני לא יודעת איך זה מסתדר בדיוק... ואז באיזשהו שלב זה יצא. ... הוא נשם מעליי, אני לא יודעת הרגשתי את הזקן שלו... [הוא התנועע?] ... כן. טוב, יאללה, מה זה משנה?". היא הוסיפה שכאשר הנאשם הגיע לפורקן, הנוזל הרטיב את בית השחי, את החזה, את אוזנה ושיערה. זה היה חם. לאחר מכן הנאשם קילח אותה, החזיר אותה למיטה, נתן לה סטירה באיבר המין ואמר לה שזה היה לא בסדר.
הכרעה באישום 2, אירוע הכורסה
47. לא מצאתי בחומר הראיות ש-א.א סיפרה את פרטי אירוע הכורסה למישהו נוסף. ב"כ המאשימה מצאה תימוכין לאירוע זה בדברים שעל־פי עדותה של עדת התביעה שרה רבין סיפרה לה א.א, אך לא מצאתי בעדותה של רבין דברים יחודיים, שלא קרו, לפי עדותה של א.א, גם באירועים נוספים ועל כן לדעתי הם אינם יכולים להצביע בצורה מובהקת ש-א.א סיפרה לרבין דווקא על אירוע הכורסה. עם זאת, אף בהיעדר תימוכין נוספים לאירוע זה באופן פרטני, אני סבורה שיש לקבל את עדותה של א.א לגביו באופן מלא. כל החיזוקים הכלליים הרבים לאמינותה של א.א, שאותם אפרט בהמשך הכרעת הדין, משמשים - בנוסף לדברים שאפרט מיד - לביסוס מסקנתי שדבריה הם אמת גם באירוע זה.
48. ההגנה בסיכומיה התייחסה ארוכות להשפעה שהייתה, לדעתה למורן מאלי, המטפלת של א.א, על הדברים שמסרה א.א בחקירתה במשטרה. נושא זה ילובן בהרחבה גם בהמשך, אך בהתייחס לאישום זה התייחסה ההגנה לכך שמאלי אמרה ל-א.א, בנקודה מסוימת, שחשוב שהיא תספר את פרטי האירוע והן יוכלו בהמשך גם ללבן את הדברים בטיפול. אני מתקשה להבין כיצד לומדת ההגנה מאמירה זו שמאלי שמה ל-א.א מילים בפה, או הכתיבה לה תיאור כזה או אחר של האירוע. מדובר במילים שנועדו לסייע ל-א.א לספר את גרסתה, חרף הקושי העצום, והדברים נאמרו באופן שנועד להרגיע את א.א מהצפת הדברים, תוך אמירה שההרגעה תבוא בהמשך, בטיפול.
ראשית, ליבת האירוע מתוארת באופן עקיב. אומנם, סדר ההתרחשויות לא נמסר בצורה זהה בכל פעם, ובחלק מהתיאורים היה חסר או נוסף פרט כזה או אחר, אך פערים אלה מוכרים היטב בעדויות של נפגעי תקיפה מינית, כמצוין בפסקה 22 לעיל, וממילא הם בשוליים כאן. גם אמירתה של א.א במשטרה שאולי הדברים לא קרו, היא אמירה מוכרת אצל נפגעי תקיפה מינית, ואין בה כדי ללמד שאומנם הדברים לא קרו.
שנית, בעדותה של א.א נשזרו תחושות ותיאורים סנסוריים רבים (היא חשה את נשימותיו של הנאשם ואת זקנו; היא זכרה את הכאב והלחץ שחשה כשהנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו לשלה; היא תיארה את כובד גופו של הנאשם עליה; היא ציינה את החום של איבר מינו וגם את חומו של הנוזל שיצא ממנו והרטיבהּ). א.א ציינה את החשש שלה מכך שהכורסה תצא מאיזון ותיפול כשהנאשם עלה עליה. בניגוד לטענת ההגנה בסיכומיה, שאין זה סביר ש-א.א ידעה לתאר היכן בדיוק עמדה הכורסה, פרט מינורי, אך לא זכרה פרטים לגבי מעשה האונס, הרי שגם הפסיקה התייחסה לתופעה שבמסגרתה, נפגע תקיפה מינית עשוי לזכור דווקא פרטים קטנים ושוליים .
שלישית, ואולי הדבר החזק יותר מכל, היא תיארה את תחושתה הנעימה כשהנאשם "עטף" (כדבריה) בידו את איבר מינה בשלב מסוים, והיא ראתה בכך סימן של חיבה. היא העידה: "חשבתי שאולי הוא רוצה להגיד לי שהוא אוהב אותי". דברים מכמירי לב אלה מלמדים עד כמה אין עדותה של א.א נובעת מרצון לנקום בנאשם או מתוך שנאה כלפיו. יותר מכך: המחשבה הזו יש בה מן הילדותיות, הכמיהה האופיינית של ילדה לאהבת האב, ואף היא מחזקת את העובדה שמדובר בפגיעה בגיל ילדות. גם תשובתה של א.א לסנגורית, שלחצה עליה שוב ושוב בנקודות מסוימות, שלפיה: "זה כואב לי ברמות שאני לא יכולה להסביר לך", מעידה על הקושי הרב שחוותה בעדותה על המעשים.
רביעית, מצטרפות לכל אלה תגובותיה הפיזיות, הן במהלך חקירתה במשטרה, שמהן התרשמנו ישירות בזכות הסרטונים שאת הגשתם ביקשה הסנגורית, והן במהלך עדותה לפנינו. א.א התקשתה לדבר, "התחבאה" בתוך בגדיה, הליטה פניה בידיה, העידה באיטיות, הרבתה לשתוק, התנתקה לפרקים ונזקקה להרבה תמיכה כדי להמשיך ברצף עדותה.
בניגוד לטענת ההגנה, איני מוצאת שהסתירות היו בנושאים מרכזיים, והן מוסברות היטב לנוכח הנסיבות, כפי שכבר הובהר. גם כאן מייחסת ההגנה משמעות לכך ש-א.א תיארה את שעשה הנאשם כניסיון להחדיר את איבר מינו לשלה, אך התייחסתי כבר לעיל לכך שזוהי שאלה משפטית, ולפי התיאורים של א.א, מדובר באינוס ממש, ולא בניסיון בלבד.
49. נושא מהותי נוסף שההגנה זוקפת לחובת א.א, שמלמד שהיא רק ביקשה לרצות את החוקרת, הוא שלטענת ההגנה, א.א אישרה במשטרה שאביה הכניס את איבר מינו לפיה, ולא חזרה על כך בבית המשפט, והדבר גם לא מופיע בכתב האישום. טענה זו חזרה מספר פעמים בסיכומי ההגנה . ואולם, טענה זו מקורה בטעות בהבנת ההגנה. אף שההגנה מפנה לכך שצפייה בסרטון מלמדת ש-א.א הייתה כחומר ביד היוצר בנקודה זו, הרי שדווקא בנקודה זו ממש עולה בבירור מהסרטון של החקירה (גם נשמע וגם נראה) ש-א.א סיפרה שהנאשם אונן בבית השחי שלה ולא שהכניס את איבר מינו לתוך פיה. בהמשך לכך שאלה החוקרת "הוא הכניס את איבר המין לפֹּה... בין הידיים ש... בין... כאילו בבית שחי", והדגימה את המיקום בגוף. המילה לְפֹּה נאמרה במובן "לכאן", ולא במובן "לתוך הפה". מיד לאחר מכן שוב שאלה החוקרת: "לא הבנת... זאת אומרת, (הדובר מצקצק בלשונו) איך הגיע האיבר מין שלו זאת אומרת לפה?" ו-א.א מסבירה שהנאשם בא מהצד וטיפס עליה.
50. לנוכח כל אלה, אציע לחבריי לקבוע שבגדר אירוע הכורסה, ביצע הנאשם את כל המעשים הבאים (אף אם לא לפי סדר זה), כאשר מתוכם - המעשים המגבשים את העבירות שבהן הוא מואשם מודגשים בקו תחתון: הנאשם לקח את א.א בת החמש או שש ממיטתה בלילה, הביאה אל הכורסה הגדולה בסלון, השכיב אותה על הכורסה, הפשיל את כותנתה, הוריד את תחתוניה, את חלוקו ותחתוניו, טיפס על הכורסה ועל א.א, פישק את שפתי איבר מינה באצבעותיו והחדיר את איבר מינו לפתח הנרתיק. א.א הרטיבה, הנאשם כעס, הוא לקח אותה לשירותים ו-א.א הטילה את מימיה. הנאשם החזיר אותה לכורסה וניסה בשנית להחדיר את איבר מינו לשלה, ללא הצלחה. הוא שם את איבר מינו בבית השחי שלה והגיע לפורקן בבית השחי. נוזל זרעו לכלך אותה בבית השחי, בשיער ובאוזן, והוא לקח אותה למקלחת ורחץ אותה. הוא החזיר את א.א למיטתה, אמר לה שהיא לא בסדר ונתן לה מכה באיבר מינה.
לפיכך אציע לחבריי לקבוע שבעשותו את המעשים הללו, ביצע הנאשם את כל העבירות המיוחסות לו באישום השני, קרי: אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), ניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק), ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) וסעיף 345(ב)(1) לחוק).
אישום 3 [המכונה "אירוע הטיול"]
51. על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בין השנים XXX, טייל הנאשם עם בני משפחתו בצפון הארץ. בשלב מסוים נזקקה א.א, שהייתה כבת 7, להטיל מימיה והנאשם הלך עימה למקום נסתר מאחורי שיחים במרחב פתוח. א.א הטילה את מימיה כאשר הנאשם מסתכל עליה ועל איבר מינה, כשהוא כורע לידה בעמידה שפופה וצוחק. בהמשך הטיל הנאשם את מימיו, כשהוא מורה ל-א.א להביט עליו בזמן זה. א.א הסתכלה עד אשר סיים הנאשם להטיל את מימיו. בהמשך, השכיב הנאשם את א.א על האדמה וכששמלתה מופשלת והיא ללא תחתונים, הוא ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. ואולם, יתר בני המשפחה התקרבו לעברם. הנאשם חדל ממעשיו הרים את א.א וסידר את בגדיה. במעשים אלו ניסה הנאשם לאנוס את בתו הקטינה, בהיותה מתחת לגיל 16, שלא בהסכמתה החופשית, וביצע בפניה מעשה מגונה. משכך, הוא מואשם בניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק) ובמעשה מגונה בפני בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק). למען הקיצור אכנה אירוע זה לעיתים "אירוע הטיול".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 3
52. א.א העידה בחקירה הראשית שהמשפחה נסעה לטיול בצפון. זה היה לפני גיל שמונה. א.א הייתה צריכה ללכת לשירותים, הנאשם לקח אותה לצד, היא הטילה את מימיה, הנאשם התכופף, הסתכל, צחק ונגע באיבר מינה עם אצבעו. לאחר מכן הוא הטיל את מימיו ורצה ש-א.א תסתכל עליו עושה זאת, ואז הוא אמר: "הנה, את עשית, אז עכשיו נוכל לעשות את זה בלי שאת... תרטיבי". אלא שאז התקרבו בני המשפחה האחרים "ואז הלכנו" . ל-א.א היה קשה לדבר בשלב הזה, היא הרכינה ראשה על דוכן העדים וביקשה הפסקה קצרה.
בדיון אחר, שבו נמשכה החקירה הראשית, נתבקשה א.א לחזור לתיאור אירוע הטיול. אז הוסיפה את הפרטים הבאים: לאחר שהנאשם הטיל את מימיו, ובטרם הרים את תחתוניו ומכנסיו, הוא צחק, אמר ל-א.א לשכב על האדמה ונשכב עליה, הוא התכוון אליה עם הגוף שלו, אמר לה להוריד את תחתוניה, "הגוף שלו מעל הגוף שלי ובגלל שלא הספקתי כאילו להוריד את התחתונים אז הוא כאילו הוא נגע עם האיבר מין שלו כאילו באזור של התחתונים, אבל אז בדיוק אנשים הגיעו אז זהו, אז נגמר הסיפור" . כנראה שהאנשים שהתקרבו לא ראו אותם .
53. בחקירתה במשטרה היה ל-א.א קשה מאוד לדבר על האירוע, והוא סופר לאט, עם הרבה שאלות של החוקרת, כשבחלק גדול מהשאלות א.א השיבה בחיוב או שלילה בניד ראש . חשוב לציין כי בניגוד לטענת ההגנה, לא החוקרת (מורן שאזו) ולא המטפלת של א.א, שליוותה אותה בחקירות (מורן מאלי) הכניסו ל-א.א מילים לפה. כל שהן עשו היה לחזק אותה ולעודד אותה כדי שתצליח להמשיך לדבר. החוקרת אומנם שאלה את א.א הרבה שאלות מנחות, אך עשתה זאת לכל מיני כיוונים, ו-א.א היא זו שאישרה או שללה את האפשרויות שאותן הציגה החוקרת. הדבר נדרש בשל הקושי העצום שהיה ל-א.א לדבר.
א.א סיפרה שהאירוע התרחש בסביבות גיל 5, 6, 7. המשפחה טיילה הרבה מאוד. הטיול הזה היה לנחל כלשהו, כנראה בצפון, נחל זורם. א.א הייתה צריכה ללכת לשירותים, הנאשם לקח אותה, זה לא היה מקום מסודר, שטח פתוח, מאחורי שיחים. א.א עשתה פיפי, הנאשם היה מולה, התכופף עם הברכיים והסתכל "על ה..." (החוקרת שאלה: "על איבר המין שלך?", ו-א.א הנהנה בראשה לחיוב) וצחק. אחרי כן הנאשם עשה פיפי ורצה ש-א.א תסתכל כיצד הוא עושה. אחר־כך הוא רצה להיכנס. א.א שכבה ליד ואז המשפחה התקרבה, אז הנאשם הרים את א.א, אירגן אותה וזהו.
כאשר נשאלה בשנית על אירוע הטיול, בחקירתה הבאה במשטרה, א.א לא רצתה לספר מיוזמתה את שאירע, אך הסכימה להשיב לשאלות החוקרת בנושא. אציין שמתוך תיעוד החקירה עולה שהיה ל-א.א קשה מאוד לדבר והיא נזקקה לעידוד רב, הן מצד החוקרת, מורן שאזו, הן מצד המטפלת שלה, מורן מאלי, שנכחה בחקירה . מתוך תשובותיה לגבי מה שהתרחש לאחר שהטילה מימיה עלה שהנאשם השכיב אותה על האדמה; היא הייתה עם שמלה אך בלי החלק התחתון, שאותו הורידה כדי לעשות פיפי; היא הייתה מבוהלת - זה היה אחרי שהנאשם הסתכל עליה; הנאשם הטיל את מימיו; כש-א.א שכבה על האדמה, הנאשם רצה לחדור לאיבר מינה, אבל הוא "רק רצה, הוא לא עשה כי הגיעו אחר־־כך אנשים" . א.א ידעה שזה מה שהוא רוצה כי הוא התכופף להסתכל עליה קודם לכן באיבר המין, וגם אמר לה לשכב, אז היא חשבה שהוא רוצה לעשות לה "כמו בפעמים האחרות".
54. בחקירה הנגדית נדרשה א.א לספר על אירוע הטיול פעם נוספת . היא ציינה שאינה זוכרת אם האירוע קרה בתקופה שהייתה בגן. היא אמרה שאינה בטוחה שזה היה בצפון, היא זכרה שהיה בטיול נחל . היא זכרה שהמשפחה נסעה בוואן מסוג מיצובישי. א.א חזרה על פרטי האירוע באופן עקיב (מלבד בפרטים שוליים ובפרט מהותי אחד, שאותו אפרט מיד), וזאת למרות חקירה נגדית לא קלה שעימה נאלצה להתמודד (הסנגורית הטיחה בה: "מה שאת זוכרת זה שטויות, כמו שאמרת במשטרה"; הזכירה לה אירוע מביך ש-א.א סיפרה עליו: גניבת ממתקים עם אחותה אחות 3; "את ממציאה את הסיפור עם הפיפי שאבא לקח אותך"; "זה עכשיו הפסיכולוגית מדברת מפיך"; היא הטיחה בה שהייתה צריכה לבקש מאימה או מאחיותיה לקחת אותה לעשות פיפי, והוסיפה: "ככה ילדה חרדית מחונכת לעשות, כן, לא עשית את זה, נכון?"). הסנגורית שאלה את א.א מדוע לא סיפרה את כל פרטי האירוע כאשר תיארה אותו בפעם הראשונה, בעדותה הראשית, ורק כשסיפרה על האירוע בדיון מאוחר יותר הוסיפה פרטים (כמפורט לעיל). א.א השיבה: "אני לא מבינה את השאלה הזו, כאילו. מדובר באירועים כל כך קשים, אם זה לא היה קורה לי, הייתי באה ומספרת אותם בכיף ברצף... לא היו צריכים לשאול אותי שום שאלה". בהמשך הסבירה שוב שקשה לה לדבר על הדברים האלה. הסנגורית הטיחה ב-א.א שזה אירוע לא כל כך קשה, כי לא קרה בו כל כך הרבה כמו באירועים אחרים, כי לא קרה שם שום דבר "מבחינת חדירות וכאלה", ו-א.א השיבה: "את לא תגידי לי אבל איזה אירוע היה לי קשה ואיזה אירוע לא היה קשה. כל אירוע היה קשה... את אומרת שזה האירוע שהוא לא כל כך קשה כי לא קרה בו הרבה דברים, זה לא קרה לך, זה קרה לי... אני אומרת שאם האירוע היה קל או קשה, זה רק מי שעבר אותו הוא יכול להגיד, את לא יכולה להגיד לי 'זה היה אירוע קל יחסית'. מה זה אומר קל יחסית? כאילו, בפגיעה, זה כאילו זה נשמע כאילו יש דברים שהם מהנים ויש דברים שהם לא מהנים, אז הפעם הזאת כאילו לא סבלת הרבה, אז כאילו זה יכול להיות שהיה נחמד". לשאלת הסנגורית מדוע לא ביקשה מאימה להביא לקחת אותה להשתין ולהביא לה נייר טואלט, השיבה א.א שזה לא היה מועיל לה, "גם בגיל 5 ביקשתי ממנה שהיא תביא לי נייר טואלט ואבא שלי הביא".
55. פער משמעותי נתגלה בין גרסאותיה של א.א בחקירה הנגדית, בעדות הראשית ובחקירתה של א.א במשטרה בעיקר בנוגע למה שאירע לאחר ש-א.א והנאשם הטילו מימיהם, כש-א.א שכבה על האדמה: בחקירה הנגדית השיבה א.א לשאלה האם הנאשם הספיק להשכב לידה או עליה באירוע הטיול, היא השיבה בשלילה , וגם במשטרה אמרה שהנאשם "רק רצה", בעוד שבעדות הראשית אמרה שהוא נשכב עליה. משכך, ובהתאם לקו שהתוויתי לעיל, אציע לחבריי להכריע לטובת הנאשם שבאישום זה הוא לא ביצע בפועל ניסיון אינוס.
פערים נוספים היו בנקודות לא מהותיות (למשל - האם מי שהתקרב ל-א.א ולנאשם וגרם להפסקת המעשים הייתה קבוצת מטיילים כלשהי או בני המשפחה; היכן היו תחתוניה של א.א בחלק השני של האירוע, כששכבה על האדמה) ואיני מוצאת שיש בהם כדי לפגום במהימנות גרסתה.
חיזוקים לעניין אירוע הטיול
56. לאירוע הטיול נמצאו חיזוקים גם בעדויותיהם של עדים נוספים. חיה שרה רבין, שטיפלה ב-א.א בשנים XX20-XX20, העידה ש-א.א "אמרה שפעם אחת היא הייתה בטיול עם אבא ואבא עשה לה דברים, זה היה הפעם הראשונה שהיא פתחה את זה" . אילנה ("חני") קוזיק, שקיימה שיחות טלפוניות עם א.א החל מ-XX20 לערך, ובמשך מספר שנים, העידה: "אני לא יודעת באיזה גיל זה היה, המשפחה יצאה לטיול והם הלכו במקומות שלא היה שם שירותים והיא הרגישה שהיא צריכה ואבא שלה הלך ללוות אותה לצד שהיא תעשה והיא אמרה שאמא שלה אמרה לאבא שלה שהוא ילווה אותה לצד שהיא תעשה והיא דיברה על האירוע הזה עם הרבה חרדה, אבל היא לא אמרה לי מה היה שם". בהמשך לכך שאלה א.א את קוזיק האם זה בסדר שבטיולים בעלה ילווה את בנותיה לשירותים . ח.ק העידה כי "היה עוד איזשהו סיפור שהיה בטיול, מאחורי עצים, מאחורי שיחים. שאבא שלה לקח אותה וביקש ממנה להתפשט. יותר מזה אני לא יודעת מה היה שם" , וציינה שהאירוע סופר בחתיכות, כמו ציור או חלקי פאזל. זה סופר כנראה בשיחה טלפונית, פעם אחת. מורן מאלי העידה ש-א.א סיפרה לה שאחת מהפגיעות המיניות התרחשה בטיול. מאלי לא יודעת לאן היה הטיול ובת כמה הייתה א.א, אבל א.א סיפרה לה שבטיול אבא שלה לקח אותה הצידה כדי שהם יתפנו, ופגע בה . מאלי העידה על כך גם בחקירתה במשטרה, וציינה שהיה מעין "טקס פיפי" שגרם ל-א.א לקשיים סביב נושא השירותים עד בגרותה, שבו הנאשם הטיל מימיו ראשון, א.א שנייה, והם הקשיבו אחד לשני עושים פיפי, ואז הנאשם פגע ב-א.א, אך א.א לא סיפרה לה את תוכן הפגיעה .
חיזוק אגבי מסוים, שעלה בקנה אחד עם כלל התחמקויות הנאשם להשיב על שאלות "קשות", ניתן למצוא גם בעדותו: הוא כמובן הכחיש גם את אירוע הטיול, כמו את כל אירועי כתב האישום. כאשר נשאל על הטיול עצמו, לא זכר אותו, אך כאשר נשאל שאלה כללית, האם נהג לקחת את א.א לצד לעשות פיפי בטיולים, כשהייתה כבת 8, במקום להשיב בשלילה או בחיוב, ענה : "אחות 1 [אחותה הבכורה של א.א - מ.ב.נ] הייתה כבר בת 10 או 12 לפי הטווח" . רק אחר־כך, כשנאמר לו להשיב תחילה אם כן או לא, השיב בשלילה.
הכרעה באישום 3, אירוע הטיול
57. מצאתי שגרסתה של א.א לגבי אירוע הטיול הייתה מהימנה ואמיתית. זאת, בהתבסס הן על התרשמותי מאמינותה, באופן כללי, הן בהתבסס על תגובותיה הפיזיות של א.א במהלך עדותה בבית המשפט וגם בחקירתה במשטרה (כזכור - ההגנה הגישה את כל התיעוד של חקירותיה במשטרה). חיזוק למסקנה נמצא בעדויות שאליהן התייחסתי לעיל, לא רק בהתייחס למה ש-א.א סיפרה לעדים הללו, כבר החל משנת XX20 לערך, אלא גם על בסיס עדותם על אופן חשיפת הסיפור בפניהם, ועל כך ש-א.א לא רצתה לספר את פרטי האירוע והקושי לדבר עליו. עם זאת, מאחר שהגרסה לגבי ניסיון האינוס לא הייתה עקיבה, ובחלק מהפעמים הסבירה א.א כי ידעה שהנאשם רוצה לחדור לאיבר מינה עם איבר מינו (ואני מאמינה לה שכך היה), אך הוא לא נשכב עליה ולא עשה מעשה, אציע לחבריי לקבוע כי באישום השלישי לא הוכח ניסיון האינוס במידה הנדרשת במשפט פלילי.
אציע לחבריי לקבוע שבאירוע הטיול, הוכחו העובדות והמעשים הבאים, כאשר מתוכם - המעשים המגבשים את העבירות שבהן יורשע הנאשם מודגשים בקו תחתון: בין השנים XX19, טייל הנאשם עם בני משפחתו. בשלב מסוים נזקקה א.א, שהייתה כבת 5 עד 7, להטיל מימיה והנאשם הלך עימה למקום נסתר מאחורי שיחים במרחב פתוח. א.א הטילה את מימיה כאשר הנאשם מסתכל עליה ועל איבר מינה, כשהוא כורע לידה בעמידה שפופה וצוחק. בהמשך הטיל הנאשם את מימיו, כשהוא מורה ל-א.א להביט עליו בזמן זה. א.א הסתכלה עד אשר סיים הנאשם להטיל את מימיו. בהמשך, השכיב הנאשם את א.א על האדמה כששמלתה מופשלת. בשלב זה התקרבו אנשים לעברם, הנאשם חדל ממעשיו, הרים את א.א וסידר את בגדיה.
בהתאם, אציע לחבריי לזכות את הנאשם מעבירה של ניסיון אינוס, ולהרשיע אותו באישום זה בעבירה של מעשה מגונה בפני בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ד) לחוק).
אישום 4 [המכונה "אירוע המחסן"]
58. על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה בין השנים XX19, בביתם במקום מגורים קודם, באחד מימי חמישי, נכנס הנאשם בשעת לילה לחדרה של א.א שהייתה אותה עת כבת 7 ולקח אותה ממיטתה למחסן הנמצא מחוץ לבית. הוא הניח את א.א על מיטה במחסן, הורה לה להוריד את בגדיה ו-א.א התפשטה לדרישתו. בשלב זה, שכבה א.א על גבה במיטה ובעוד הנאשם מנסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה איבדה א.א שליטה על סוגריה והטילה שתן. הנאשם, אשר כעס מאוד, הכה את א.א בכוח באיבר מינה באמצעות חגורת מכנסיו וגרם לה לכאב, בעודו אומר לה כי יש להענישה על כך שהיא "ילדה רעה" מכיוון שהרטיבה. בשלב זה החדיר הנאשם את איבר מינו לפיה של א.א עד ש-א.א חשה שהיא נחנקת והנאשם הגיע לפורקן בפיה. בשעות הערב של יום שישי, א.א, אשר חשה תחושת גועל במהלך כל אותו היום, הקיאה בשירותים ועל עצמה. משכך, מואשם הנאשם בביצוע מעשה סדום בבתו הקטינה שלא בהסכמתה החופשית בהיותה מתחת לגיל 16 (לנוכח התיקון שאליו התייחסתי בפסקה 4, יש להתייחס לכך כעבירה של אינוס בידי בן משפחה [עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1]) ובניסיון לאנוס אותה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק). למען הקיצור, אכנה לעיתים את האירוע מושא אישום זה "אירוע המחסן" .
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 4
59. אציין תחילה שהיה ל-א.א קשה מאוד לספר על אירוע המחסן, היא בכתה לא מעט, כבשה ראשה בידיה על דוכן העדים, נזקקה להפסקה בעדות והתחבקה עם המלווה מטעם מרכז הסיוע. בעדותה הראשית סיפרה שאירוע המחסן התרחש אחרי אירוע הטיול ולפני גיל 8. ביציאה מבית המשפחה במקום מגורים קודם, מצד שמאל, לפני הגינה, היה מחסן. היה בו חלק ששימש מעין יחידת דיור קטנה, עם שירותים וחדר אורחים. באחד הלילות לקח הנאשם את א.א ממיטתה בחדר השינה, הביא אותה למחסן, השכיב אותה על המיטה שם ואמר לה להוריד את הבגדים. א.א לא רצתה, אז הנאשם הוריד לה את הבגדים וכשהוא ניסה להתקרב אליה עם האיבר שלו, היא הרטיבה. הנאשם כעס מאוד, ונתן לה מכה עם החגורה שלו באיבר מינה. הוא לא לבש חלוק, אלא את מכנסיו ומשם הייתה לו חגורה. זה כאב מאוד. הוא אמר לה שהיא לא שולטת על עצמה ואז שם את איבר מינו בפיה. זה היה נורא ו-א.א הרגישה שהיא נחנקת. הנאשם הגיע לפורקן בפיה. היא לא רצתה לבלוע כי זה היה מגעיל נורא, אבל היא בלעה, כי היא לא יכלה לעמוד בזה. א.א נבהלה נורא, והיא לא הבינה מה הנאשם עושה. למוחרת בבוקר א.א הקיאה. זה כבר היה ממש לקראת שבת והיא כבר הייתה לבושה לשבת. היא לבשה שמלה פרחונית והיא נכנסה לשירותים ופתאום הקיאה. אימא שלה כעסה מאוד שהיא ליכלכה את הבגדים, ועל כך הוסיפה א.א: "אני מבינה אותה גם" .
60. בחקירתה במשטרה סיפרה א.א שהיו שני אירועים במחסן, והיא יודעת להבחין ביניהם: "אחד היה בפה, אחד לא היה בפה". היא תיארה את מיקום המחסן ואת האירוע, כפי שתיארה גם בעדותה הראשית. הפרט היחיד שנמסר בשונה מהעדות הראשית, הוא שלדבריה במשטרה, כאשר הנאשם הורה לה להוריד את בגדיה, היא עשתה כן. היא ליוותה את דבריה במעין זלזול עצמי: "יאללה זה אותם סיפורים, יאללה... כבר משעמם". כל שאר הפרטים שמסרה זהים או דומים מאוד לאלה שמסרה בעדותה הראשית: היא ציינה שהיא הרטיבה עוד לפני שהנאשם הספיק לעשות משהו, הנאשם התעצבן מאוד והרביץ לה עם חגורה "איפה שתמיד", באיבר המין. זה כאב מאוד. ואז הוא אמר לה שצריך להעניש אותה על זה שנרטב לו והוא הכניס את איבר מינו לפיה. היא נחנקה, זה היה מגעיל. דבריה של א.א במשטרה נמסרו לאט ובקושי והיו מלווים בבכי, כשהיא עוטה על ראשה את הקפוצ'ון של העליונית. כל אותה עת, הן החוקרת שאזו והן המטפלת מאלי הזכירו לה שמה שהיא מתארת קרה פעם וזה לא קורה עכשיו, הרגיעו אותה ועודדו אותה להמשיך לדבר. חשוב לציין גם הפעם, שבניגוד מוחלט לטענת ההגנה, המטפלת מורן מאלי לא הכניסה ל-א.א אף מילה לפיה, ואילו החוקרת שאזו שאלה שאלות שאומנם הציגו אפשרויות כאלה ואחרות, אך לגבי חלקן א.א השיבה בחיוב ולחלקן בשלילה, כך שהתקבלה תמונה ברורה מפי א.א של מה שקרה. הדבר נדרש, כאמור, לנוכח הקושי העצום של א.א לדבר משפטים רצופים. חשוב לומר שזה מה שאיפשר לקבל תמונה שלמה, ככל הניתן, לגבי מה ש-א.א תיארה. א.א סיפרה שהיא לא זוכרת כיצד הסתיים האירוע, אך למוחרת, יום שישי, היא הסתובבה כל היום עם גועל בגרון. היא התחילה לספר שהייתה לבושה כבר לשבת, ואז נכנסה לניתוק או פלשבק. לאחר זמן התאוששות בחקירה המשיכה א.א להשיב לשאלות החוקרת, ואמרה שאחרי שהנאשם הכניס לה את איבר מינו לפה, "יצא, מה, לתוך הפה". לאחר מכן א.א שוב אמרה על עצמה שהיא חולה, ואלה הזיות, והחוקרת והמטפלת שוב עודדו אותה, אמרו לה שהיא לא חולה והיא אלופה, ושמותר לה לבכות. א.א שאלה את החוקרת מדוע היא מאמינה לה. לאחר מכן א.א המשיכה וסיפרה כי למוחרת, יום שישי, היא הייתה אחרי מקלחת ולבשה שמלה פרחונית ולפתע , בלי קשר לכלום, החלה להקיא בשירותים, היא התלכלכה ואימה כעסה עליה מאוד שלא נזהרה יותר על שמלתה.
61. בחקירה הנגדית הסנגורית הציגה ל-א.א מצג כאילו לא סיפרה בעדותה הראשית דבר על אירוע המחסן מתוך מה שסיפרה במשטרה, מלבד שהנאשם שם את איבר מינו בפיה . מצג זה אינו נכון (כפי שפורט לעיל), ולמרות המצג, א.א עמדה על כך שהיא זוכרת שסיפרה, ואחר־כך גם בית המשפט העמיד את הסנגורית על טעותה. הסנגורית שאלה את א.א לגבי הדינמיקה של החקירה, שעליה עמדתי לעיל (שבה החוקרת שאלה את א.א שאלות מאוד ספציפיות ו-א.א השיבה בחיוב או בשלילה, בדרך כלל רק על־ידי הנהון או ניד ראש), ומדוע התנהלה באופן הזה, ו-א.א הסבירה שגם שם, בחקירה, היה לה מאוד קשה לדבר. א.א נשאלה לגבי כך שאמרה שהיא חולה והוזה, ועל כך שאמרה שאינה זוכרת דבר, והשיבה: "אני לא רוצה לזכור כלום". הסנגורית שאלה את א.א מדוע אינה זוכרת פרט טריוויאלי כמו האופן שבו לקח אותה הנאשם מחדרה למחסן, ו-א.א השיבה: "את אומרת שהפרט הזה הוא טריוויאלי, בשבילי שום דבר בפגיעה הוא לא טריוויאלי... אני לא רוצה לזכור את זה עכשיו". הסנגורית הטיחה ב-א.א מספר פעמים שזה לא קרה, ושאולי היא חלמה, אך א.א עמדה על שלה. הסנגורית שאלה את א.א מדוע לא צעקה לאימה, שחדר השינה שלה היה ממש סמוך לפרוזדור שדרכו עבר איתה הנאשם, ו-א.א השיבה:
"א.א: זה לא היה, זו לא הייתה שאלה בכלל. מה אני אגיד לאמא? 'אמא, אבא עושה לי'?
ש: לשאול את אבא, 'אבא, למה אתה מעיר אותי?'.
ת: זה היה ברור.
ש: לא, זה לא ברור, את ילדה בת 5, 6, את לא בחורה בת 18.
ת: זה היה ברור, כי זאת הייתה הילדות שלי.
ש: זה מה שאת אומרת היום, אני אומרת שאם היה אירוע שאבא לקח אותך מהמיטה את בוודאי היית צועקת, בועטת, מתנגדת, עושה משהו. את סיפרת לנו על בעיטות והתנגדויות אחרות באירועים אחרים, אז מה הבעיה להשתולל שאבא לוקח אותך, לצעוק אמא?
ת: בעיני זה לא הייתה אופציה" .
בהמשך שאלה הסנגורית לגבי כך שהנאשם היכה את א.א באיבר מינה עם החגורה. א.א תיארה את החגורה (חומה, עם אבזם) וציינה שכאב לה מאוד. הסנגורית שאלה אם א.א לא צעקה ובכתה, ו-א.א השיבה בשלילה, ואז הסנגורית שאלה:
"ש:באמת? ילדה בת 6 לא צועקת ובוכה שמרביצים לה?
ת: ילדה שרגילה שעושים לה את זה, לא.
ש: את לא רגילה שעושים לך את זה, זה לא קרה קודם.
ת: רגילה שמכאיבים לה והיא לא יכולה לצעוק".
הסנגורית שאלה האם הנאשם הרביץ ל-א.א עם חגורה גם ביום-יום. א.א השיבה שלה - לא, אך לילדים אחרים במשפחה כן. הסנגורית רצתה פירוט, אך א.א סירבה לדבר על זה, וביקשה שתניח לזה. הסנגורית המשיכה והטיחה ב-א.א שאילו הסיפור היה נכון, היא הייתה צועקת ובוכה:
"ש:לכן אני אומרת שהזית וחלמת את זה ואת בעצמך אמרת לחוקרות שהזית וחלמת את זה והן שכנעו אותך שאת לא חולה ולא הוזה, בגלל זה.
ת: הלוואי, הלוואי והייתי חולמת על זה".
גם כאן, למרות חקירה קשה ואגרסיבית, א.א עמדה על שלה ולא שינתה מגרסתה. מצד שני, גם לא הסכימה להפליג למחוזות שמעמידים את הנאשם באור גרוע בנושאים נוספים (כגון נושא המכות למי מאחיה באמצעות חגורה).
בחקירה הנגדית א.א ציינה לראשונה שבטרם הרטיבה, היה הנאשם בחלק מהזמן לידה ובחלק מהזמן על המיטה מעליה (לפני כן רק אמרה שכאשר הנאשם התקרב אליה היא הרטיבה, אך לא פירטה באיזה אופן התקרב). כשהוא שכב מעליה הוא הכאיב לה, היא הרטיבה, הנאשם כעס, "אז הוא עשה עם החגורה ואז הוא שם לי בפה". עוד הוסיפה, במענה לשאלה, שכאשר הנאשם שכב עליה, היא הייתה עם כותונת שאותה הרים הנאשם.
הסנגורית שבה ושאלה את א.א איך היא מסבירה את העובדה שיותר קשה לה להשיב כיצד העביר אותה הנאשם מחדרה למחסן, פרט שכביכול אין בו מעשה מיני או דבר-מה קשה לתיאור, מאשר לתאר מה קרה על המיטה, כשהנאשם שכב עליה. א.א השיבה: "המעבר הוא קשה... אני לא בטוחה שאני אצליח להסביר את זה כמו שצריך, אבל... כאילו כשזה קורה מיד, כאילו כמו מה שהיה, מה שסיפרתי על המרפסת הסגורה ... אז פשוט קמתי לתוך זה. לא היה לי את הדרך הזאת כאילו, שאני יודעת שהולך לקרות משהו רע, ואני כבר חושבת כאילו מה הולך לקרות, ואני גם מפחדת שמישהו יתעורר..." .
בהמשך ציינה א.א שבתחילת האירוע היא הייתה עם תחתונים, אך כשהרטיבה - כבר לא. אינה זוכרת אם הנאשם אמר לה להוריד אותם או שהוא הוריד לה אותם בעצמו. היא לא הרטיבה מיד כשהנאשם עלה עליה, אלא רק כשהוא שם את איבר המין שלו בפתח איבר המין שלה. הוא ניסה לחדור אליה ואז היא הרטיבה. היא לא זכרה אם היה סדין על המיטה ולא מי ניקה. כשהנאשם הכניס את איבר המין שלו לפיה, היא עצמה עיניים. הנאשם אמר לה שהוא יכניס את האיבר לפיה כי היא ילדה רעה. הוא אמר זאת באנגלית. א.א לא זכרה את המילים המדויקות שאמר וציינה שמאוד קשה לה לחזור על הדברים. היא שכבה באותה עת על המיטה. הסנגורית שוב אמרה לה שאולי היא דמיינה את זה ו-א.א השיבה: "לצערי, אני לא מדמיינת את זה... הלוואי שהייתי מדמיינת". הסנגורית שאלה מה קרה אחר־כך ו-א.א השיבה שהיא הייתה בחזרה במיטה. היא לא זכרה כיצד חזרה למיטה. ואז אמרה לה הסנגורית:
"ש:לכן אני אומרת שזה חלום, את לא יודעת איך הגעת, את לא יודעת איך חזרת ואת לא יודעת מה היה כשהעיניים היו עצומות, את רק יודעת שהוא שם לך איבר בפה, איך הוא בכלל שם לך? למה פתחת את הפה? אולי לא פתחת את הפה?
ת: אני טיפשה.
ש: לא, את לא טיפשה. פתחת את הפה?
ת: כן.
ש: הוא אמר לך לפתוח את הפה?
ת: הוא דחס לי.
ש: איך הוא דחס? את ילדה בת 6 והוא גבר גדול, זה לא שאת בחורה בת 18, 17, גדולה כבר גבוהה, כמו שאת גבוהה עכשיו. את קטנטונת, פצפונת, איך אפשר לדחוס איבר של גבר גבוה וגדול גוף כמוהו לפה של ילדה בת 6?
ת: זה היה נורא".
עוד שאלה הסנגורית כיצד א.א ידעה שמה שהנאשם הכניס לפיה היה את איבר מינו, אם עיניה היו עצומות, ו-א.א השיבה: "כי יצא מזה... לתוך הפה שלי", וכשנשאלה מה עשתה אז, השיבה שלא יכלה לעשות כלום, היא ניסתה לנשום דרך האף. לאחר מכן עלה עניין ההקאה, הסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא הקיאה רק למוחרת, ואמרה: "אני רוצה להגיד לך משהו ובזה אני מסיימת את האישום הזה. אם היה משהו לילדה בת 6, כמו ששאלתי אותך על החגורה, אם היה אם יוצא איזה משהו בפה של ילדה בת 6, שאני לא מבינה בכלל איך אפשר לדחוס לילדה בת 6, היית מקיאה, היית בוכה, היית נחנקת". ואם לא היה די בשאלות הקשות למדי שהסנגורית שאלה את א.א עד אותה נקודה, היא הוסיפה: "זה צהריים. אז לא הקאת באותה שנייה כשזה קרה אלא לפחות 20 שעות אחר כך? אז אני שואלת אותך מה קרה באותה שנייה, באותה שנייה שאת, כמו ששאלתי אותך, הוא הכה אותך עם חגורה, לא צעקת, לא בכית, לא כלום. עכשיו אני שואלת אותך, את טוענת שיצא משהו לפה, זה היה משהו טעים או מגעיל?". אין מה לומר: בית המשפט העליון העיר על שאלה מהסוג הזה "שאלה בוטה, ולטעמי שאלה אכזרית-מבזה-ומיותרת" . מיותר לציין שלמשמע השאלה הזו התערב בית המשפט וניסה להפסיק את הסנגורית, אך השאלה כבר הייתה "בחוץ" ו-א.א השיבה שמה שיצא אל פיה היה מגעיל. ואז המשיכה הסנגורית ושאלה: "אם זה היה משהו מגעיל, לא הגבת? ילדה בת 6 יש לה משהו מגעיל בפה לא בוכה, לא צועקת, לא מקיאה, לא, משהו, משהו טבעי. זה ילדה בת 6, זה לא בחורה בת 18, כלום, לא הגבת בכלום? אם את לא זוכרת את יכולה להגיד שאת לא זוכרת". לכך השיבה א.א: "אני זוכרת מדי טוב, וזה מה שקשה לי" .
חיזוקים לעניין אירוע המחסן
62. אירוע המחסן אינו האירוע היחיד שבו הכניס הנאשם את איבר מינו לפיה של א.א. לכן קשה לומר האם ההתייחסויות של א.א באוזני אחרים על ההשלכות של איבר מינו של הנאשם לפיה נובעות דווקא מאישום זה כאשר הדבר לא צוין במפורש, או - למשל - מאישום 9 או 12, שגם בהם מואשם הנאשם בהחדרת איבר מינו לפיה. כפוף לזהירות המתבקשת מקושי זה , אני רואה באמירות של העדות הבאות חיזוק לאירוע שבו החדיר הנאשם את איבר מינו לפיה של א.א:
מורן מאלי העידה ש-א.א סיפרה לה על חרדה קשה שיש לה מהקאות, מבדיקות גרון, טיפולי שיניים וכיוצא באלה. לדבריה, א.א סיפרה בטיפול ש"אביה החדיר את איבר מינו לפה שלה וזה עורר בה את הרצון להקיא... החרדה מהקאה באה לידי ביטוי בחרדה מבדיקות גרון, משטח גרון, בדיקות שיניים, טיפולי שיניים, היא בחרדה נוראית אם אחד הילדים שלה מקיא או פולט זה בשבילה מעורר אימה נורא נורא גדולה שמא היא תקיא בעצמה" . עוד העידה ש-א.א סיפרה לה שכאשר היא הייתה מרטיבה, הנאשם הרביץ לה, דרך עליה וגם היכה אותה עם חגורה. בחקירה הנגדית נאמר למאלי שעניין ההכאה באמצעות חגורה אינו מופיע בתיק הטיפולי שלה ומאלי אמרה שייתכן שלא תיעדה זאת, אך היא זוכרת שזה נאמר. הסנגורית טענה באוזניה שהדבר נודע לה מ-א.א רק כאשר א.א סיפרה זאת בחקירה במשטרה, שאליה ליוותה אותה מאלי. מאלי השיבה שאין זה נכון. היא עצמה נחקרה במשטרה לפני א.א, וכבר שם הזכירה את העובדה הזו , כך שברור שזה נודע לה עוד קודם לכן .
חיה שרה רבין הזכירה בעדותה שגם המילה "חגורה" וגם רעש של פתיחת חגורה היו מציפים את א.א . ח.ק ציינה שכאשר היה קשה ל-א.א לדבר, היא ניסתה לדובב אותה. כך, למשל, ח.ק ביקשה מ-א.א פשוט להגיד 10 מילים, ובין השאר א.א אמרה: "דם, חגורה, חדר, אבא שלי" . מכאן ניתן ללמוד לאו דווקא על אישום 4, אך כן על כך שנושא החגורה היה קשה עבור א.א.
אילנה קוזיק ("חני") העידה שְלְ-א.א היה קושי גדול עם משטחי גרון, והיא שיתפה את קוזיק בכך שבכל פעם שהיא צריכה לעשות משטח, היא ממש מתנגדת, מניפה ידיה ומעיפה את המקל, ושהיא מאוד מתביישת בכך. באחת הפעמים שסיפרה על כך לקוזיק, אמרה א.א שהיא נחנקת כפי שנחנקה כאשר אביה הכניס את איבר מינו לפיה. עוד אמרה א.א לקוזיק שהיא חוותה את האקט הזה כמשפיל עוד יותר מאשר "האונס כדרכה". קוזיק העידה ש-א.א שאלה אותה "'האם יש עוד אנשים?', היא דיברה על זה שזה חנק אותה, שהיא רוצה לנשום שהוא גמר לה לתוך הפה, היא התנתקה כמה פעמים בשיחות האלה, הן היו קשות ואז היא אמרה שהיא מרגישה זה מגעיל, היא מרגישה זרע על הידיים ושהוא גמר לה לפה ושהיא רוצה לנשום, 'הוא חונק אותי' [דברים אלה של קוזיק נאמרו בקול ילדותי, כחיקוי של א.א כשאמרה זאת - מ.ב.נ] והיא שאלה אותי אם יש עוד אנשים... שעושים את זה? מה זה? היא לא, היא שאלה 'מה זה? למה הוא עשה את זה? מה הוא רצה?', אמרתי לה שזה מה שהוא עשה זה אונס וגילוי עריות, היה לו אסור לעשות את זה, אבל יש כזה מושג 'מין אוראלי', יש אנשים שעושים את זה מבחירה' וש'הגבר מחדיר את האיבר שלו לפה של אישה וזה סוג של יחסי מין', היא לא ידעה על זה אז הסברתי לה ואמרתי לה ש'אבא שלך עשה לך את זה זה אונס וזה גילוי עריות, זה לא משהו, זה לא נורמלי'. השיחות היו מאוד קשות, זה היה לה מאוד קשה לדבר על זה" . א.א סיפרה לקוזיק גם על הטיפול שאליו נשלחה אצל ד"ר בן יוחנן, ועל חרדת ההקאות שלה באופן כללי. בחקירה הנגדית שאלה הסנגורית את קוזיק האם דבריה של א.א שהיא נחנקת כשהוכנס לפיה איבר המין התייחסו רק לנאשם או גם לבעלה. קוזיק הבהירה ש-א.א דיברה על הנאשם, ובשום שלב לא דיברה על מין אוראלי עם בעלה . היא חזרה וציינה שלאחר ש-א.א סיפרה לה שאביה החדיר את איבר מינו לפיה, א.א שאלה אותה מה הוא רצה ולמה עשה זאת, ואז קוזיק הסבירה לה שיש דבר כזה "מין אוראלי". עוד חזרה על דבריה ש-א.א "הרבה פעמים חזרה על זה שזה חנק אותה, על זה שזה היה לה הרבה יותר קשה מהאונס כדרכה, על זה שהיא מרגישה מושפלת ומלוכלכת, על זה שהיא נחנקה וכמה זה היה לה קשה וכמה היא מרגישה מסריחה בגלל שהיא עשתה את זה" .
ביומנה של א.א, ת/11 , שאליו אתייחס גם בהמשך, יש איזכור לאירוע המחסן, בהקשר של ההקאות. א.א תיארה ביומן שמעולם לא סבלה מהקאות, אך המפגש הראשון שזכור לה עם הקאות היה בכיתה ב', לפני כניסת השבת, כשהייתה לבושה בבגד שבת פרחוני. היא נכנסה לשירותים, הקיאה בפתאומיות, אימהּ כעסה עליה שלא נזהרה מלהתלכלך, וכל זה קרה "אחרי שהוא הכניס לפה את הזרע, לילה קודם" .
הכרעה באישום 4, אירוע המחסן
63. עדותה של א.א לגבי אירוע המחסן הייתה ברורה ועקיבה, בכל הנוגע לליבת האירוע. ההבדלים בתיאורים בין הנאמר במשטרה, לעדות הראשית, לחקירה הנגדית, היו בפרטים צידיים. התגובות של א.א בשעת מסירת הפרטים - הן התגובות המילוליות, הן הפיזיות - תאמו באופן מוחלט תגובות של מי שנפגעה באופן ש-א.א תיארה. תשובותיה לשאלות המתריסות של הסנגורית חיזקו את המסקנה שדבריה אמת, ושאין לה כל רצון להגזים או להעצים. ההסבר שלה במענה לשאלת הסנגורית מדוע כל כך קשה לה לדבר על השלב שבו אביה לקח אותה ממיטתה עד המחסן, שצוטטה לעיל, היה כל כך עוצמתי ואותנטי (משום שהייתה לה "הדרך הזאת כאילו, שאני יודעת שהולך לקרות משהו רע, ואני כבר חושבת כאילו מה הולך לקרות, ואני גם מפחדת שמישהו יתעורר..."), שלא ניתן לפקפק ולו לרגע באמיתות דבריה. מדובר בתיאור תחושה ברורה ומדויקת של חשש עמוק מפני דבר־מה רע שעומד לקרות, שהציפיה אליו קשה מההתמודדות עם הדבר עצמו, כשהוא מתרחש. התחושה אף משתלבת עם ה"תלישה" של ילדה ישנה ממיטתה באמצע הלילה. גם ההלקאה העצמית שלה כשהשיבה לשאלת הסנגורית מדוע פתחה את פיה ("אני טיפשה") היא אופיינית לנפגעות תקיפה מינית, וכך גם הערותיה במשטרה כלפי עצמה, שהיא הוזה ואולי זה לא קרה. לסיכום, אני נותנת אמון מלא בעדותה של א.א בנוגע לאירועי האישום הרביעי.
לפיכך, אציע לחבריי לקבוע בגדר אישום זה, שביום חמישי כלשהו בין השנים XX19, נכנס הנאשם בשעת לילה לחדרה של א.א בביתם במקום מגורים קודם. היא הייתה אותה עת כבת 7. הנאשם לקח אותה ממיטתה למחסן הנמצא מחוץ לבית. הוא הניח את א.א על מיטה במחסן, הפשיט את תחתוניה או הורה לה להוריד אותם ו-א.א עשתה כן לדרישתו. הוא השכיב את א.א על גבה במיטה, התקרב אליה וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. בשלב זה איבדה א.א שליטה על סוגריה והטילה שתן. הנאשם, אשר כעס מאוד, הכה את א.א בכוח באיבר מינה באמצעות חגורת מכנסיו וגרם לה לכאב, בעודו אומר לה כי יש להענישה על כך שהיא "ילדה רעה" מכיוון שהרטיבה. בשלב זה החדיר הנאשם את איבר מינו לפיה של א.א עד ש-א.א חשה שהיא נחנקת, והנאשם הגיע לפורקן בפיה. למוחרת, ביום שישי, לקראת שבת, א.א, אשר חשה תחושת גועל במהלך כל אותו היום, הקיאה בשירותים ועל עצמה. במעשיו אלה ביצע הנאשם אינוס (בעבר - מעשה סדום) בבתו הקטינה, שלא בהסכמתה החופשית, בהיותה מתחת לגיל 16, וניסה לאנוס אותה.
משכך, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם במסגרת האישום הרביעי בביצוע עבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק) ועבירה של ניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק).
אישום 5 [המכונה "אירוע השירותים במחסן"]
64. על־פי כתב האישום, בין השנים XXX, מספר שבועות לאחר המתואר באישום הרביעי, כש-א.א הייתה כבת 7, נכנס הנאשם בשעת לילה לחדרה של א.א בביתם במקום מגורים קודם ולקח אותה ממיטתה לשירותים במחסן. הוא הושיב את א.א על אסלת השירותים ואמר לה: "הפעם הזו בלי משחקים, עכשיו את עושה בשירותים שלא יהיה אחר כך, ואני רוצה לראות ולשמוע איך את עושה", אך א.א לא הטילה שתן. הנאשם אמר לה שהיא "ילדה רעה", תפס אותה בכוח, הזיז אותה מהאסלה, והורה לה להסתכל עליו בעת שהוא מטיל את מימיו בשירותים. א.א עצמה את עיניה והנאשם כעס עליה ובעט באיבר מינה. משסיים הנאשם להטיל את מימיו, שב והורה ל-א.א להטיל את מימיה בשירותים והושיב אותה שוב על האסלה לצורך כך, אולם היא לא הצליחה להטיל מימיה לדרישתו. הנאשם כעס על א.א, פתח את שפתי איבר מינה בידיו ואמר לה ש"איבר המין שלה לא טוב" ודרש ממנה להטיל את מימיה תוך כדי שהוא מכופף אותה ומכה אותה בגבה. בתגובה א.א בכתה והנאשם שאל אותה אם היא "רוצה שהוא שוב יעשה לה בפה", בשל פחדה מדברי הנאשם, הטילה א.א שתן בשירותים. או אז, לקח הנאשם את א.א למיטה במחסן השכיבה על גבה, נשכב מעליה והחדיר חלק מאיבר מינו לתוך איבר מינה. א.א, בניסיון למנוע מהנאשם להמשיך לעשות כן, ניסתה להטיל שתן אך לא הצליחה והחלה לבעוט בו על מנת שיחדל ממעשיו. הנאשם זרק את א.א על רצפת המחסן וכתוצאה מכך היא קיבלה מכה בראשה. הנאשם דרך על איבר מינה אמר לה שזה באשמתה ובתגובה אמרה לו א.א כי "תהיה ילדה טובה". בשלב זה החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה. כתוצאה מהחדירה דיממה א.א מאיבר מינה, הנאשם ניגב את הדם, אמר לה ש"הפעם היא הייתה ילדה טובה" ונישק את איבר מינה. הנאשם הורה ל א.א להתלבש אך משראה כי היא אינה מסוגלת לזוז, הלביש אותה בעצמו והורה לה לחזור למיטתה. א.א לא הצליחה לזוז. בשלב זה הרים אותה הנאשם למיטתה תוך שהוא שואל אותה מה קרה לה, מחבק ומנשק אותה ברוך. א.א בכתה והנאשם בתגובה אמר לה ש"הייתה ילדה טובה וכי סומך עליה ושיש דברים שרק הוא והיא ידעו". הנאשם הניח את א.א במיטתה כשהיא ממררת בבכי. במעשים האמורים לעיל אנס הנאשם את בתו הקטינה, בהיותה מתחת לגיל 16, שלא בהסכמתה החופשית, וביצע בה ובפניה מעשים מגונים, תוך התעללות בה לפני המעשה, בזמן המעשה ולאחריו. למען הקיצור, אכנה לעיתים את האירוע מושא אישום זה "אירוע השירותים במחסן". בשל מעשים אלה מואשם הנאשם בביצוע שתי עבירות של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א) לחוק); מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב) לחוק); מעשה מגונה בפני בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ד) לחוק).
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 5
65. א.א העידה שגם האירוע הבא התרחש במחסן, הוא התרחש "מספיק קרוב" לאירוע המחסן, והיה קשר בין אירוע זה ובין אירוע המחסן, מושא אישום 4 . לדבריה, הפעם הנאשם לא רצה שהיא תרטיב, אז הוא אמר לה שעכשיו היא תלך לשירותים "לפני זה". למחסן היא הגיעה כשהוא קרא לה מחדר השינה, הוא הרים אותה והביא אותה לשם. הוא אמר לה שהוא יעמוד ליד השירותים כדי לשמוע שהיא מטילה את מימיה, אך כשהוא עמד כך היא לא הצליחה לעשות כלום. הנאשם רצה לשמוע, אבל א.א לא רצתה שהוא ישמע. כשהיא לא הצליחה להטיל מימיה נתן לה הנאשם מכה עם היד באיבר המין. ואז הוא הטיל מימיו בעצמו ואמר לה שככה עושים, ושהיא תעשה גם. עוד אמר לה, שאם היא לא תעשה, הוא יעשה לה כמו בפעם הקודמת, עם הפה. אציין ש-א.א התקשתה במסירת העדות ואמרה שהיא מתביישת. השופטים אמרו לה שאין לה על מה להתבייש והיא השיבה "אבל הוא שומע הכול" (הנאשם נכח בדיון באמצעות היוועדות חזותית מהכלא - מ.ב.נ). א.א הרכינה ראש על הדוכן וכשנשאלה מה קרה לאחר מכן השיבה שנשאל את הנאשם, הוא יודע מה קרה. היא העידה שהוא צעק עליה, בעט בה וגם דרך עליה, ואז הוא נכנס אליה "למקום הזה", ולאחר שאלת הבהרה השיבה שהוא נכנס לאיבר מינה. תחילה אמרה שאינה יודעת אם הוא נכנס עם איבר מינו או עם האצבע, אבל היה דם. היא נבהלה ובכתה, ואז הנאשם נישק אותה באיבר המין ואמר לה שהיא ילדה טובה, כי הפעם לא הרטיבה. לאחר מכן הוא הרים אותה, בעודה בוכה, והחזיר אותה למיטתה. לבקשת התובעת, א.א חזרה לפרט מעט יותר ואמרה שבתחילה, כששכבה על המיטה, הנאשם היה לידה ואחר־כך מעליה. עוד אמרה שבפעמים הקודמות (באירועים הקודמים) הנאשם לא הצליח להחדיר את איבר מינו לשלה משום שהרטיבה, אך הפעם, מאחר שפחדה שהוא שוב יכניס את איברו לפיה, היא פחות התנגדה והוא הצליח להיכנס. בעת שסיפרה את הדברים הללו הרכינה א.א את ראשה על הדוכן, עד כי הסנגורית סברה שהיא התנתקה, אך א.א הבהירה: "כן, קשה לי, אבל אני לא מנותקת כרגע". היא הבהירה שהבעיטה והדריכה, שניהם באיבר מינה, קרו כשלא רצתה להשתין. היא הייתה על הרצפה כשזה קרה, לאחר שהנאשם הפיל אותה לשם. היא נפלה על הגב. היא נשאלה מתי הוא הפיל אותה ודרך עליה, והיא השיבה:
"העדה, גב' א.א: כשלא עשיתי בשירותים. באמת הייתי חוצפנית.
כב' הש' ברק נבו: למה את אומרת את זה?
ת: כי הוא בסך הכול מה הוא רצה?
...
כב' הש' ברק נבו: מה הוא רצה?
ת: שאני יעשה מה שהוא אומר.
כב' הש' ברק נבו: וזה שלא עשית את זה אז היית חוצפנית?
ת: כן.
כב' הש' ברק נבו: את אומרת עכשיו את זה ברצינות?
ת: לא, זה מה שאני הרגשתי אז.
כב' הש' ברק נבו: אוקיי.
ת: מרגישה את זה עכשיו כי הוא מקשיב.
...
כב' הש' ברק נבו: את באמת מרגישה שאת חוצפנית בגלל שהוא מקשיב?
ת: כן, שאני ילדה רעה" .
א.א המשיכה והחלה לומר "אז היה אחר כך שהוא הכניס את זה". התובעת ביקשה לרענן את זיכרונה מאחר ש-א.א אמרה קודם לכן שאינה זוכרת את מה הוא הכניס, ו-א.א אמרה לה שאין צורך, היא זוכרת: הוא הכניס את איבר מינו. התובעת שאלה אותה מדוע אמרה אפוא קודם לכן שאינה זוכרת, ו-א.א אמרה: "כואב". היא המשיכה: "הוא הכניס את האיבר מין שלו וזה מאוד מאוד מאוד כאב, הרגשתי שאני נקרעת... כנראה הייתי קטנה מידי, אני לא יודעת. וזהו ואז היה את הדם". ואז, העידה א.א, שכשהנאשם ראה את הדם הוא ניגב, ונהיה פתאום איש אחר. "...הוא פתאום ראה אותי כאילו שיורד לי דם ושכואב לי, הוא כאילו דאג לי... קודם הוא היה מאוד אלים כלפיי ופתאום עכשיו הוא התייחס אלי יותר בחמלה... שהוא ניגב את זה והוא חיבק אותי והוא נישק אותי והוא אמר לי שאני ילדה טובה, הוא הרים אותי והיה דימום, פתאום נהיה עדין כזה" .
בדיון אחר, עדיין במסגרת העדות הראשית, ביקשה התובעת לחזור לאירוע השירותים במחסן, ואמרה ל-א.א שהיא אומנם סיפרה את רוב מה שקרה שם, אך היו פרטים שהחסירה ומאחר שהיה לה קשה, המשכנו הלאה ועתה חוזרים לאירוע . בפעם השנייה הוסיפה א.א שבשלב שבו הייתה על האסלה, כשלא הצליחה להשתין, הנאשם אמר לה שהוא יראה לה איך עושים, הוא הטיל את מימיו ואמר לה להסתכל, ואז הושיב אותה שוב על האסלה. נראה ל-א.א שהיא קצת בכתה, ואז הם עברו למיטה. לשאלת התובעת האם עשה הנאשם עוד משהו כדי שהיא תשתין, השיבה שהוא נתן מכה כשלא הצליחה להשתין "ואז ישבתי שם על האסלה ואז הוא הכניס את האצבע שלו ללא יודעת מה שם, לחץ על משהו וזהו ואז זה שחרר לי וקצת בכיתי, לא יודעת". אז הם עברו למיטה, א.א הייתה בלי תחתונים ועם כותונת מופשלת והנאשם היה עם מכנסיים חצי פתוחות. הנאשם היה מעל א.א, ואמר לה שהוא מקווה שהפעם היא תהיה ילדה טובה ושהיא לא תעשה שטויות. לאחר מכן הנאשם החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של א.א. "זה נורא נורא כאב ובכיתי, אבל הוא היה מאוד מרוצה אחר כך... ניסיתי להתקפל... ואז אחר כך ירד לי דם והוא היה מאוד בלחץ, אמר לי שהוא יטפל בי והוא לקח אותי על הידיים כאילו ושמתי את הראש על הכתף שלו ובכיתי והוא אמר לי שזה יהיה בסדר ושהוא יבדוק אותי". לאחר מכן אמר לה הנאשם שהיא הייתה ילדה טובה ושלא תספר לאף אחד.
66. בחקירה הנגדית א.א העידה שמה שהנאשם הכניס לאיבר מינה בתחילה היה את אצבעו, ולאחר שאלות רבות של ההגנה אמרה שהיא יודעת שזו הייתה האצבע ולא איבר מינו של הנאשם משום שהרגישה את הציפורן. לשאלת הסנגורית מדוע במקרה זה בכתה, מה שלא קרה באירועים הקודמים, השיבה "כי זה כבר היה משהו אחר... כי ראיתי שירד לי דם... וגם שהוא אמר שזה לא טוב... הלמטה לא טוב". היא לא ידעה לומר אם ראתה את הדם על האצבע, על המיטה או על איבר מינה. אך היא המשיכה ותיארה את האירוע: "לפני שבכיתי הוא הצליח... הוא הכניס את האיבר שלו והצליח... הוא שכב מעלי ואז הוא הכניס... לא יודעת להסביר, אבל הרגשתי כאילו אני נקרעת... ואחר כך גם ירד לי דם" . בהמשך, לנוכח שאלות הסנגורית, השיבה א.א שירד לה דם פעמיים - פעם בגלל החדרת האצבע ופעם בגלל החדרת האיבר, אך בהמשך אמרה שהיא מנסה לעשות לעצמה סדר, וכבר לא הייתה בטוחה שירד לה דם פעמיים. בהמשך חזרה על כך שהנאשם הכריח אותה לעשות פיפי בשירותים במחסן, בניגוד לרצונה, איים שאם לא תעשה כן הוא יחדיר את איבר מינו לפיה כפי שעשה בפעם הקודמת, בעט באיבר מינה, כשהחדיר את איבר מינו הוא דחס אותו פנימה, הוא היה מעליה אך היא לא ראתה את פניו כי הן היו מאחורי ראשה. הוא לבש חלוק כחול בלי כלום מתחת. היא לא צעקה, אך בכתה לאחר מכן. במענה לשאלות החוזרות של הסנגורית כיצד זה לא צעקה כשהנאשם עשה לה את מה שהיא טוענת, השיבה א.א: "לא היה אפילו אופציה לצעוק, כי אם הייתי, אני חושבת שהוא יעשה לי יותר כואב". הסנגורית הטיחה ב-א.א שבחקירה במשטרה היא לא סיפרה על החדרת איבר המין של אביה לשלה אלא במענה לשאלה מדריכה של החוקרת , אך עיון בתיעוד החקירה מלמד שהדבר אינו נכון, כפי שהתברר גם בדיון בבית המשפט. א.א, ביוזמתה, אמרה בהודעתה במשטרה שאחרי שהנאשם דרך לה על איבר המין ואמר לה שזה באשמתה, היא אמרה לו שהיא תהיה ילדה טובה, ובהמשך לכך אמרה: "זהו ואז נתתי לו... להיכנס". אז, לשאלת החוקרת האם הכוונה לחדור לאיבר מינה, היא הנהנה לחיוב .
אציין, כי במהלך החקירה במשטרה נדרשה א.א לתרופת הרגעה (לוריוון). הסנגורית ייחסה לכך משמעות רבה ואמרה ל-א.א שהלוריוון סייע לה להמציא דברים על הנאשם, ולרצות את החוקרת עם תשובות שהחוקרת רצתה לשמוע. א.א הסבירה שנזקקה לתרופה כי היה לה מאוד קשה והלוריוון סייע לה לווסת את החרדה . ניתן לראות כי לקח ל-א.א הרבה מאוד זמן בחקירת המשטרה לחלץ את סיפורו של אישום זה מתוכה. נדרשו הרבה שאלות של החוקרת והרבה מילות הרגעה, הן של החוקרת, הן של מורן מאלי המטפלת, עד שיצא הסיפור במלואו. לאחר שסיפרה במשטרה את נושא החדירה, היא ציינה שלא הייתה יכולה לזוז, והנאשם הרים אותה, "הוא נהיה כמו איש אחר... פתאום הוא ראה אותי, הוא אמר לי... כאילו הוא מסתכל עליי מחדש הוא רק אמר לי אוי מה קרה לך, את נראית לא טוב... הוא נישק אותי במצח וחיבק אותי ואז התחלתי לבכות ואז הוא אמר לי אל תדאגי, שום דבר רע לא קרה לך ואני אוהב אותך ואת ילדה טובה, היום היית ילדה טובה... בגלל שאת ילדה כל כך טובה אני יודע שאני יכול לסמוך עלייך וש... יש דברים שאני רק אני ואת נדע" , . אחרי דברים אלה, גם במקרה זה א.א אמרה במשטרה שהיא מרגישה שהיא ממציאה דברים, שהכול המצאות וזה לא היה באמת. לאחר דברים אלה, החוקרת שאלה אותה מדוע סיפרה זאת, אם זו לא אמת. א.א ענתה שאינה יודעת, ואז הן החוקרת, הן המטפלת אמרו לה שהן חושבות שזו לא המצאה או שקר, ושזה באמת קרה. א.א שתקה ולאחר מכן המשיכה לספר על האירוע מושא האישום הבא. בחקירה הנגדית עימתה הסנגורית את א.א עם דבריה שכל הסיפור הוא רק המצאה, ושאלה מדוע, אם כדור הלוריוון ויסת את א.א, כדבריה, טענה שוב שהיא ממציאה, ו-א.א השיבה: "כי גם אם יש לוריוון, זה לא מוחק את הכאב... כמו שאמרתי בפעם הקודמת, יש א.א עם מנגנון הרס עצמי ויש את א.א הערומה" .
הסנגורית עימתה את א.א עם כך שבמשטרה סיפרה שהיא התנגדה לנאשם, ואף בעטה בו, ואילו בבית המשפט העידה שלא התנגדה, ולא הזכירה שבעטה בו. תחילה השיבה א.א, כשהיא בוכה ומליטה פניה בידיה, ש"זה אסור... ילדות טובות עושות מה שאבא שלהן אומר... נכון, הייתי ילדה רעה מאוד". לאחר מכן אמרה בציניות: "שימו אותי בכלא", וכשנשאלה שוב מדוע סיפרה במשטרה שהיא בעטה בנאשם, ולא סיפרה זאת בבית המשפט, הסבירה שלא אמרה זאת בבית המשפט, כי הנאשם שומע, אך האמת היא שהיא הרביצה לו, "זה הגיע לי אז אחר־־כך... שהוא מכניס בתוכו וזה כואב... הוא כל כך כעס, שהוא שם אותי שמה, ואז אחר־כך ... ואז אחרי שאני עשיתי לו כואב... ואז הוא עשה את זה בלי רחמים ואז אחר כך, אחר כך פתאום שבכיתי אז הוא כאילו פתאום נהפך להיות אבא כאילו". היא לא ידעה לומר היכן, בגוף הנאשם, בעטה בו ולשאלת הסנגורית כיצד לא ראתה איפה בעטה, השיבה: "הייתי עסוקה בהישרדות" . א.א השיבה לשאלת הסנגורית שזה המקרה היחיד שבו התנגדה לנאשם, וכשנשאלה למה דווקא את זה קשה לה לספר באוזני הנאשם, השיבה שאינה יודעת, "יש לי עדיין חלק הזה שמפחד ממנו" . בהמשך הסבירה שבפעם הזו התנגדה בדרך של מתן מכה או בעיטה, כי הנאשם, בכך שהכריח אותה להטיל מימיה לפני המעשה, נטל ממנה את הדרך האחרת שבה נהגה להתנגד, קרי: הרטבה .
סתירה נוספת בין הודעתה של א.א במשטרה לעומת עדותה בבית המשפט, שעליה עמדה הסנגורית, הייתה בשאלה אם בשלב שהנאשם חדר לאיבר מינה, הדבר התרחש על הרצפה או על המיטה. לפי דברי א.א במשטרה, הנאשם חדר אליה בעודה על הרצפה . בבית המשפט העידה שזה קרה על המיטה. א.א הסבירה שזה היה עונש, ולכן בשלב שבו החדיר את איבר מינו לשלה, הנאשם שם אותה על הרצפה, וכן: "חלק היה על המיטה, חלק על הרצפה, בסוף הוא כעס אז הוא שם אותי ככה".
בהמשך החקירה הנגדית ולבקשת הסנגורית, חזרה א.א ותיארה את שקרה, אלא שהפעם לפי התיאור שלה, גם בהחדרה הראשונה, שאירעה על המיטה, הנאשם החדיר לאיבר מינה את איבר מינו, ולא את אצבעו, וזה נכנס ולא עצר. אז היא בעטה בנאשם ואיברו יצא ממנה, הנאשם הטיל אותה על הרצפה, החדיר את איבר מינו לשאלה עד הסוף, זה כאב יותר מכל הפעמים האחרות, ועתה הוסיפה שהנאשם גם הגיע לפורקן בתוכה . הסנגורית אמרה ל-א.א שעד כה לא סיפרה שהנאשם הגיע לפורקן בתוכה, א.א שאלה אם הסנגורית מעדיפה שהיא תגיד שלא, ועל כך השיבה הסנגורית: "כן, אני מעדיפה שתגידי שאת שקרנית... ואת צריכה להיות בבית משוגעים ואבא שלך צריך ללכת הביתה, זה מה שאני מעדיפה, זה עוזר לי? לא" . בהמשך לכך השיבה א.א, שהאמת שלה אינה משתנה.
67. מאחר שההתייחסות לחקירתה של א.א במשטרה על אישום 5 שולבה לעיל, בחקירה הנגדית, לא אייחד לה פסקה נפרדת.
חיזוקים לעניין אירוע השירותים במחסן
68. לדעתי לא ניתן לקשור איזה מהעדויות של אנשים אחרים באופן ספציפי לאירוע השירותים במחסן, מאחר שהמוטיבים של הרטבה, מצבים שבהם הנאשם הכריח את א.א להטיל את מימיה לפני שניסה לחדור אליה, שבהם אילץ אותה להקשיב לו מטיל את מימיו, הכאה וכו' חוזרים במספר אירועים. יש התייחסות למצבים כאלה הן בעדות של מורן מאלי, המכנה זאת "ריטואל" , הן בעדות של אילנה קוזיק , שאמרה שְלְ-א.א יש חרדה מטורפת סביב נושא השירותים. קוזיק הוסיפה שלא אחת, השיחות בנושא שירותים גרמו ל-א.א לניתוקים ופלאשבקים, וש"כשאבא שלה היה בא אליה בלילה כדי לאנוס אותה הוא דרש ממנה שהיא תלך לשירותים, בגלל שכשהוא היה חודר אליה היא הייתה עושה עליו פיפי והוא היה נורא נורא כועס כשזה היה קורה, הוא היה מתאכזר והיה מכה אותה באיבר המין שלה, הוא ממש היה הולך איתה לשירותים ושומע אם היא עשתה" . בחקירה הנגדית היא הבהירה ש-א.א לא נהגה להגיד "פיפי" וגם לא "אונס". מילותיה, עת סיפרה על מקרים שבהם הכריח אותה הנאשם להטיל את מימיה היו "הוא חייב אותי ללכת לשירותים והיה מקשיב" ועת סיפרה על מקרי חדירה ואונס נהגה לומר "הוא נכנס אליי". היא העידה שאינה יודעת למקם את הגיל שבו א.א הייתה באותם אירועים שעליהם סיפרה .
הכרעה באישום 5, אירוע השירותים במחסן
69. התרשמותי היא שאירוע השירותים במחסן היה עבור א.א אחד האירועים הקשים והטראומטיים ביותר. זאת, לנוכח האופן שבו מסרה את גרסתה, החל מהחקירה במשטרה, שם נזקקה להרבה זמן, עידוד, שאלות מנחות ואף כדור הרגעה; המשך בעדות הראשית, שלוותה בהפסקות ותגובות פיזיות אופייניות (בכי, כיסוי פניה בידיה או הנחת ראשה על הדוכן, וכדומה), וכלה בחקירה הנגדית הקשה שבה נאלצה לעמוד. היו פרטים שנמסרו תחילה במעורפל או בצורה יותר מינורית, ורק בפעם השנייה או השלישית ש-א.א מסרה אותם, נמסרו באופן מלא. תיאור תחושותיה לגבי התנהגות הנאשם בסוף האירוע ("הוא היה כזה כמו אבא... אבא ולא, ולא האיש הרשע"; "הוא נהיה כמו איש אחר... פתאום הוא ראה אותי"; "הוא כאילו דאג לי... קודם הוא היה מאוד אלים כלפיי ופתאום עכשיו הוא התייחס אלי יותר בחמלה") היה אותנטי ומאוד אופייני לחוויית הבלבול של מי שנפגעה בגיל צעיר מידי מי שאמור היה להגן עליה ולשמור עליה. גם ההסברים שנתנה לסתירות בדבריה, או לכך שעדותה הייתה בחלקה עדות מתפתחת, היו משכנעים, לטעמי, והם עולים בקנה אחד עם מאפיינים שתוארו לעיל בפסקה 22, המתייחסת לייחוד של עדות נפגע תקיפה מינית. בסופו של דבר אציע לחבריי לתת אמון מלא בעדותה של א.א, שעדותה לגבי ליבת האירועים הייתה עקיבה, ובהתאם לקבוע שהוכח כי אירוע המחסן התרחש כך, אף אם לא בדיוק לפי סדר הזמנים המתואר:
בין השנים 1999-1998, מספר שבועות לאחר המתואר באישום הרביעי, כש-א.א הייתה כבת 7, נכנס הנאשם בשעת לילה לחדרה בביתם במקום מגורים קודם ולקח אותה ממיטתה לשירותים במחסן. הוא הושיב אותה על אסלת השירותים ואמר לה שהפעם עליה להטיל מימיה בשירותים, אך א.א לא הטילה שתן. הנאשם כעס עליה, הזיז אותה מהאסלה, והורה לה להסתכל עליו בעת שהוא מטיל את מימיו בשירותים. א.א עצמה את עיניה והנאשם כעס עליה ובעט באיבר מינה. משסיים הנאשם להטיל את מימיו, שב והורה ל-א.א להטיל את מימיה בשירותים והושיב אותה שוב על האסלה לצורך כך, אולם היא לא הצליחה להטיל מימיה לדרישתו. הנאשם כעס על א.א, פתח את שפתי איבר מינה בידיו ודרש ממנה להטיל את מימיה. היא לא הצליחה והנאשם שאל אותה אם היא "רוצה שהוא שוב יעשה לה בפה". בשל פחדה מדברי הנאשם, הטילה א.א שתן בשירותים. או אז, לקח הנאשם את א.א למיטה במחסן השכיבה על גבה, נשכב מעליה והחדיר חלק מאיבר מינו לתוך איבר מינה. א.א, בניסיון למנוע מהנאשם להמשיך לעשות כן, החלה לבעוט בו על מנת שיחדל ממעשיו. הנאשם זרק את א.א על רצפת המחסן. הנאשם דרך על איבר מינה, אמר לה שזה באשמתה ובתגובה אמרה לו א.א כי "תהיה ילדה טובה". בשלב זה החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה. כתוצאה מהחדירה דיממה א.א מאיבר מינה, הנאשם ניגב את הדם, אמר לה ש"הפעם היא הייתה ילדה טובה" ונישק את איבר מינה. הנאשם הלביש את א.א שלא הצליחה לזוז, הרים אותה ולקח אותה למיטתה תוך שהוא משמיע באוזניה מילות דאגה, מחבק ומנשק אותה ברוך. א.א בכתה והנאשם בתגובה אמר לה ש"הייתה ילדה טובה וכי סומך עליה ושיש דברים שרק הוא והיא ידעו". הנאשם הניח את א.א במיטתה כשהיא ממררת בבכי. במעשים האמורים לעיל אנס הנאשם את בתו הקטינה פעמיים, בהיותה מתחת לגיל 16, שלא בהסכמתה החופשית, וביצע בה ובפניה מעשים מגונים, תוך התעללות בה לפני המעשה, בזמן המעשה ולאחריו.
לפיכך אציע לחבריי לקבוע שבעשותו את המעשים הללו, ביצע הנאשם את כל העבירות המיוחסות לו באישום החמישי, קרי: שתי עבירות של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק); מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק); מעשה מגונה בפני בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ד) לחוק).
אישום 6 [המכונה "אירוע הבדיקה במחסן"]
70. על־פי כתב האישום, למוחרת האירוע המתואר באישום 5, נכנס הנאשם בשעת לילה לחדרה של א.א ולקח אותה ממיטתה למיטה במחסן. הוא בדק אותה, בגלל שדיממה בלילה הקודם, ואמר לה שאתמול ניסה לתקן משהו שלא בסדר, חושב שהצליח אבל הם יצטרכו להמשיך לבדוק כדי לראות שזה בסדר. הנאשם הוריד את תחתוניה של א.א והסתכל על איבר מינה תוך שהוא מפשק את שפתי איבר מינה. א.א בכתה והנאשם חיבק אותה ואמר לה שהוא מאוד אוהב אותה ושלא תספר לאף אחד, הכול יסתדר והוא יטפל בה. בהמשך החזיר הנאשם את א.א לישון במיטתה. בשל מעשים אלה מואשם הנאשם בביצוע עבירה של מעשה מגונה בבתו הקטינה, שלא בהסכמתה החופשית בהיותה מתחת לגיל 16, קרי: מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק). למען הקיצור אכנה לעיתים אירוע זה "אירוע הבדיקה במחסן".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 6
71. תחילה העידה א.א בעדותה הראשית שנדמה לה שהאירוע התרחש באור יום, לא בלילה . זה קרה למוחרת אירוע השירותים במחסן. הנאשם לקח אותה למחסן ואמר לה שהוא צריך לבדוק אותה, הוא פתח את איבר מינה עם אצבעו והסתכל. זה כאב ל-א.א והיא בכתה. הנאשם אמר לה שמשהו לא בסדר, משהו לא תקין "שם", ולאחר ריענון זיכרון הוסיפה שאחר־כך הנאשם חיבק אותה ואמר לה שהוא אוהב אותה, ושלא תספר לאף אחד.
72. בחקירה הנגדית הוסיפה א.א, במענה לשאלה, שאינה זוכרת כיצד הגיעה למחסן. הסנגורית שאלה אותה כיצד ייתכן שאינה זוכרת איך הגיעה למחסן בבוקר, כאשר זכרה שלילה קודם (באירוע אישום 5) חזרה לחדרה בוכיה על כתפו של הנאשם. א.א השיבה שכאשר לא ידעה מה הולך לקרות, האם הנאשם יהיה "אבא או איש רשע", היא אינה זוכרת את הדרך, בגלל הפחד. בדרך למחסן - פחדה. לילה קודם, אחרי אירוע השירותים במחסן, לא פחדה, "כי הוא היה אבא, הוא שמר עליי... אבל פה לא ידעתי מה הוא יעשה, לא ידעתי אם הוא יהיה אבא... לא ידעתי אם הוא יהיה אבא או איש רשע". א.א זכרה שהלכה לגן אחרי האירוע הזה, ואף זכרה מה לבשה: "אני זוכרת שישבתי בגן עם בגד מסוים, כאילו, חולצה שסבתא שלי הכינה לי. זה עם פרחים ועיטורים. פשוט הכנסתי את הראש שלי לתוך החולצה וישבתי בצד, זה מה שאני זוכרת". הסנגורית הטיחה ב-א.א, בשאלה שלוותה בתיאורים מכאיבים , שלא יכול להיות שלאחר אירוע כזה הלכה לגן. א.א השיבה בפשטות: "הרבה דברים לא יכולים להיות". בהמשך החקירה הנגדית אמרה א.א שאינה זוכרת אם אירוע זה קרה באור יום או בלילה. לאחר מכן אמרה שאינה זוכרת פרטים נוספים, ושאינה רוצה לזכור. היא הוסיפה שלאחר שהנאשם בדק אותה הוא אמר לה שיהיה בסדר, וכן שלבשה סרפן, ושהנאשם הסיר את תחתוניה לפני שבדק אותה.
73. בחקירתה במשטרה , שבמהלכה א.א התנתקה והתקשתה מאוד לדבר, סיפרה אותם פרטים עיקריים שלגביהם העידה גם בעדותה הראשית וגם בחקירה הנגדית. הפער המשמעותי היחיד הוא שבמשטרה ציינה שהאירוע התרחש בלילה. עוד אמרה שכאשר לקח אותה הנאשם למחסן הוא אמר לה שניסה לילה קודם לתקן משהו שהוא לא בסדר, הוא חושב שהצליח, אבל "אנחנו נצטרך להמשיך לבדוק שזה הסתדר". הנאשם הניח את א.א על המיטה והוריד את תחתוניה [בשלב זה בחקירתה יבבה א.א, צעקה "די" ו-"לא, לא, לא, לא..." והחוקרת והמטפלת הרגיעו אותה והזכירו לה היכן היא נמצאת]. היא אמרה שהנאשם הסתכל על איבר מינה עם האצבעות, ולאחר עידוד הוסיפה ש"הוא היה צריך להסתכל בפנים" ואז הוא פתח את שפתי איבר מינה באצבעותיו. הוא לא החדיר אצבעות, רק הסתכל, ואמר לה שראה שיש משהו לא תקין. כשהחוקרת אמרה ל-א.א שרק גניקולוג יכול להגיד לאישה אם האיבר שלה תקין או לא, א.א השיבה: "הוא [הנאשם] יודע הכול". החוקרת אמרה ל-א.א שבכל מקרה אסור היה לנאשם לבדוק את בנותיו שלו, ושעליו להיענש, ואז שאלה אותה: "מי לא בסדר פה?" ו-א.א השיבה "הוא". "ש: מי זה הוא? ת: הרופא הזה. ש: שהוא... מה הוא בשבילך? ת: אבא". ניתן לראות כמה קשה היה ל-א.א לדבר סרה באביה, הנאשם. בהמשך, כשהחוקרת אמרה ל-א.א שמי שעשה משהו רע צריך להיענש, אמרה א.א לחוקרת שהיא הייתה ילדה רעה וחוצפנית, אמרה דברים לא יפים, לא רצתה להתלבש בבוקר ועשתה הצגות. לדבריה, אחרי האירוע, לקח אותה הנאשם מהמחסן, לישון.
הכרעה באישום 6, אירוע הבדיקה במחסן
74. א.א העידה בצורה מהימנה ועקיבה גם לגבי אירוע זה. הפרט היחיד שנותר לא ברור הוא האם האירוע התרחש ביום או בלילה. תהיות ההגנה לגבי השאלה כיצד ייתכן שאירוע כזה יקרה מבלי שאימה של א.א, תראה או תשמע שהנאשם לוקח את א.א למחסן, בפרט אם הדבר קרה באור יום, הן במקומן, אלא שהשאלה נשאלת לגבי כל אחד מהאירועים, שהרי גם בלילה האימא והנאשם ישנו באותה מיטה, או לכל הפחות באותו חדר. עוד נדון בעניינה של האימא בהרחבה בהמשך, אך לעניין הטענה ש"זה לא ייתכן", נזכיר שהפסיקה הכירה לא אחת בכך שאחד המאפיינים של עבירות מין הוא, שקשה לבחון בפלס ההיגיון והרציונליות את התנהגותם של נפגעי עבירות מין ושל מבצעי עבירות מין. כך, למשל, התייחס לכך כבוד השופט (כתוארו אז) עמית, באומרו: "המקרה שבפנינו מדגים היטב את הדברים. הנה כי כן, חלק מהמעשים המיניים שביצע המערער היו ממש נגד עיניהם ומתחת לאפם של בני המשפחה" . על טענה באותה רוח לגבי "חוסר ההיגיון" או "אי־היתכנות" של המעשים, קבעה כבוד השופטת ברון: "ניסיון החיים מלמד כי תקיפות מיניות ואחרות מתרחשות למרבה הצער גם במקומות חשופים שכאלה ואף לאור יום, כשבענייננו היתה השעה שעת ערב; ובמקרים רבים לא מביעים נפגעי העבירה 'התנגדות קולנית', ותחת זאת אוחז אותם 'קיפאון', כזה שאחז במתלוננת - גם כשהתוקף חלש יותר, פיזית או אינטלקטואלית" .
התנהגותה של א.א עת העידה לגבי אישום זה, גם בבית המשפט, ובפרט במשטרה (וכזכור - ההגנה ביקשה שנצפה בתיעוד חקירותיה של א.א במשטרה, וכך עשינו), חיזקה את התרשמותי שדבריה אמת ולא הותירה בליבי מקום לספק האם מה שסיפרה קרה במציאות. הצמצום המילולי שנקטה בעת שגוללה את הסיפור במשטרה, בשילוב הקושי להגיד על הנאשם שהתנהג רע, בצירוף ההאשמה העצמית, האופיינית כל כך לנפגעי תקיפה מינית, הם נדבך נוסף התורם למהימנותה של א.א. ניתן לראות ש-א.א לא העצימה את פרטי האירוע, לא דיברה על חדירה לאיבר מינה ולא הוסיפה פרטים המחמירים את הנסיבות. התרשמותי הברורה היא ש-א.א הקפידה לדייק בפרטים, ככל יכולתה, ולדבוק באמת. אף הקשר הענייני לאירוע הקודם, ואמירת הנאשם על כך שניסה "לתקן" משהו, מוסיפים למסקנתי בדבר האמת שבעדותה.
75. לפיכך אציע לחבריי לקבוע כי הוכח שלמוחרת האירוע המתואר באישום 5, לקח הנאשם את א.א למחסן. הוא בדק אותה, בגלל שדיממה בלילה הקודם, ואמר לה שאתמול ניסה לתקן משהו שלא בסדר, חושב שהצליח אבל הם יצטרכו להמשיך לבדוק כדי לראות שזה בסדר. הנאשם הוריד את תחתוניה של א.א והסתכל על איבר מינה תוך שהוא מפשק את שפתי איבר מינה. א.א בכתה והנאשם חיבק אותה ואמר לה שהוא מאוד אוהב אותה ושלא תספר לאף אחד, הכול יסתדר והוא יטפל בה. במעשיו אלה ביצע הנאשם עבירה של מעשה מגונה בבתו הקטינה, שלא בהסכמתה החופשית בהיותה מתחת לגיל 16.
אציע, אפוא, להרשיעו בביצוע עבירה של מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק).
אישום 7 [המכונה "אירוע האקדח"] והתייחסות לדינמיקת החקירה במשטרה והחקירה הנגדית
76. על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה בשנת XX20, בעת שהייתה א.א כבת 9, במהלך היום, שהו הנאשם ו-א.א לבדם בביתם במקום המגורים. הנאשם אמר לא.א שהוא צריך לבדוק אותה. א.א ביקשה שלא יעשה לה כואב כמו בפעמים האחרות. לשמע דברים אלו כעס הנאשם מאוד וצעק על א.א שמעולם לא עשה דברים כאלה. הוא הורה לה לא לספר ואיים עליה שאם תספר יקרה משהו רע. הנאשם החדיר אקדח, שאותו החזיק כדין, לאיבר מינה של א.א, וגרם לה לכאב. בהמשך, במספר מקרים נוספים, שמועדם אינו ידוע במדויק למאשימה, בבית במקום המגורים, החדיר הנאשם את האקדח לאיבר מינה של א.א. במעשים האמורים לעיל אנס הנאשם את בתו הקטינה בהיותה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה החופשית ולפיכך הוא מואשם בריבוי עבירות של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק). למען הקיצור אכנה לעיתים אירוע זה "אירוע האקדח".
הערה מקדימה
77. סביב הדיון בבית המשפט באישום זה ניתן להדגים הרבה מההתנהלות שהייתה בבית המשפט, הן מבחינת אופן מסירת עדותה של א.א (קשיים, פלשבקים, עצירות וחזרה לאישום בדיון מאוחר יותר, פערים, ביטויים לשוניים ועוד), הן מבחינת צורת החקירה הנגדית. כמו כן ניתן ללמוד בכלליות על חקירתה של א.א במשטרה (גם באמצעות עימותים שערכה ההגנה עם א.א לגבי פערים בגרסאותיה, גם בהתייחס לאופן שבו התנהלה החקירה במשטרה). בשל כך, אישום זה יְלֻוֶּה בפירוט רב יותר של חילופי הדברים, ובתיאורים נרחבים יותר, שידגימו גם את הנושאים הללו ולא יתארו רק את גרסתה של א.א לאירועי האישום.
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 7
78. א.א העידה בעדותה הראשית שהאירוע הבא, אחרי אירוע הבדיקה במחסן, התרחש אחרי שסבהּ, אבי הנאשם, נפטר בארה"ב. א.א הייתה אז כבת 9, הדבר קרה סמוך לאחר שהמשפחה עברה לביתה במקום המגורים שבישוב XX. באותה תקופה קרה גם אירוע טראומטי נוסף במשפחה: אימהּ עברה הפלה. תחילה אמרה א.א שהיה משהו עם האקדח, אקדח בצבע "חום-שחור כזה". אחר־כך אמרה שהנאשם איים עליה עם האקדח. "הוא שם את זה למטה, לא יודעת". היא טענה שאינה זוכרת מה בדיוק היה, אך כשהתובעת אמרה שאם קשה לה לדבר על זה, שתגיד, אך אם באמת אינה זוכרת, היא תרענן את זיכרונה, ביקשה א.א "אז נעבור לדבר הבא ואחר כך אני אחזור לזה... אני משתדלת להחזיק את עצמי לא להתפרק" .
בתחילתו של הדיון הבא, שבוע לאחר מכן, ואף שהתובעת החלה לשאול את א.א על אישום 8, ביקשה א.א מיוזמתה לחזור לאישום זה . היא חזרה על הפרטים שמסרה בפעם הקודמת, הוסיפה שהאירוע התרחש אחרי כסלו, ואמרה: "הוא הכניס את האקדח למתחת לתחתונים שלי... מקדימה... ואז הוא אמר לי שאני לא אספר לאף אחד מה היה בינינו ושאם אני אספר יקרה לי משהו פעם ושבכל מקרה כל מה שקרה זה היה באשמתי כי הייתי ילדה רעה... הייתי בכללי ילדה, הייתי חוצפנית, הייתי חוצפנית, מאוד חוצפנית ולא הייתי מקשיבה לו תמיד.... בגלל שהייתי ילדה רעה אז לכן הוא עשה לי את זה כי הוא רצה לתקן אותי". לשאלה למה התכוון הנאשם שהוא רצה לתקן אותה השיבה א.א שלדעתה זה היה גם פיזית וגם "חינוכית", אבל זה לא הצליח. היא סיפרה שהנאשם היה עצבני משום שהיא נבהלה והרטיבה והוא אמר לה שהיא קילקלה את האקדח. הנאשם שם את האקדח בפתח איבר המין, מתחת למקום שממנו יוצא השתן. א.א פחדה שהנאשם יהרוג אותה, והיא הבטיחה לו שהיא תהיה ילדה טובה. לאחר מכן ביקשה התובעת לרענן את זיכרונה של א.א מהודעתה במשטרה , ולאחר ויכוח ממושך עם ההגנה, והחלטה של בית המשפט, הדבר נעשה . אציין, שהוויכוח נסב סביב טענת ההגנה שבאותו שלב בחקירה אמרה א.א שהיא ממציאה, והחוקרת שאזו ביחד עם המטפלת מאלי עודדו אותה, ממושכות, לדבר, ועל כן אין לייחס כל אמינות למה ש-א.א מסרה בחקירה. טענה זו היא טענה מרכזית של ההגנה, ואתייחס אליה בהרחבה בהמשך, אך אומר כבר עתה בהתייחס למקרה המסוים דנן, שאין כל בסיס לטענה. אכן, בחקירת המשטרה, בקטע הנדון , התקשתה א.א מאוד לדבר, ואפרט את השתלשלות החקירה בעניין זה בהמשך, אך התרשמותי היא ש-א.א סיפרה בחקירה אמת לאמיתה. לאחר הריענון, המשיכה א.א בעדותה וסיפרה: "ביקשתי ממנו שהוא לא יכאיב לי כמו בפעמים האחרות, אז הוא אמר שזה בכלל לא קרה, אבל אחר כך הוא אמר שזה כי אם אני אספר יקרה לי משהו רע, הוא אמר... ואני הבטחתי לו שאני אהיה ... ילדה טובה ואני לא אספר. עכשיו אני מספרת... אני מפחדת.... שיקרה לי משהו רע.... לא יודעת, מה שהוא מחליט... אני הבטחתי לו שאני לא אגיד... אסור להפר הבטחות" . בשלב זה נדרש המותב, לא בפעם הראשונה, להסביר ל-א.א שחשוב שתספר פרטים מלאים ומדויקים, ושבית המשפט אינו יודע אלא את מה שהעדים מעידים. א.א המשיכה וסיפרה שהשיח עם אביה, שתחילה הכחיש שהיו פעמים קודמות ואחר־כך אמר לה שאסור לה לספר, התרחש כשהם היו בחדר השינה של ההורים וכשהנאשם מחזיק את האקדח בפתח איבר מינה. "זה לא נכנס עד הסוף", היא אמרה, והוסיפה שזה היה קר, שזה היה קצת לוחץ, אך כשנתבקשה להסביר מעט יותר, אמרה שאינה יכולה עוד והוסיפה: "אני לא מתארת את כל התמונה כי זה גם ככה קשה לי". לאחר מכן הסבירה שהיא מפחדת מהנאשם, כי הוא מקשיב, וגם קשה לה לפרט יותר כי "אני פשוט מאוד מנסה גם לשמור על עצמי שאני לא אגיע למצבים קשים יותר". אז ביקשה לעבור לדבר על אישום אחר, ולחזור לסיפור זה בהמשך.
התובעת אכן חזרה לאירועי אישום 7 גם בְּדיון מאוחר יותר . א.א סיפרה שהנאשם הכניס את האקדח לאיבר מינה, את החלק שממנו יוצאים הכדורים (ושאלה אם לחלק הזה קוראים קת). זה היה קר וזה כאב, וברמה הרגשית א.א פחדה נורא. אירוע כזה של החדרת אקדח לאיבר מינה קרה, לדבריה, פעמיים בחייה.
79. בחקירה הנגדית התייחסה א.א לאירוע זה תחילה באופן ספונטני, כאשר נשאלה על אירוע מאוחר יותר שכלל אקדח . היא ציינה שכשהייתה בכיתה ג', בערך בת 9, הייתה עם הנאשם בחדר ההורים, היא שכבה על המיטה של הנאשם (ב"מיטה היהודית", בצד של אביה), ליד השידה, זה קרה בבוקר או בצוהריים (לא בלילה), והנאשם הכניס את האקדח שלו לאיבר מינה. היא אמרה שהאירוע הזה היה אירוע יחיד עם אקדח, מלבד האירוע הנוסף בגיל 18 . כשהסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא נזכרה באירוע זה רק בגיל 22, בעקבות הטיפול אצל מרסי יבלינוביץ', א.א תיקנה אותה ואמרה לה שרק אז היא התחילה לדבר על כך, אך היא זכרה את האירוע תמיד . א.א נחקרה שוב בחקירה הנגדית על אישום זה , והעידה שנית על לוחות הזמנים (גיל 9, כיתה ג', אחרי שסבא נפטר). הסנגורית הטיחה ב-א.א שבחקירתה הראשית לא פירטה דבר לגבי אישום זה, מלבד שהיה אירוע עם אקדח, שהנאשם הוציא איזה אקדח חום-שחור מהכספת ואיים עליה באיבר המין. היא אף טענה בפני א.א שהיא לא סיפרה שהרטיבה או שהנאשם החדיר את האקדח לאיבר המין, אלא לאחר שהתובעת ריעננה אותה מהודעתה במשטרה. א.א השיבה שהיא זוכרת שכן סיפרה, והסנגורית עמדה על טענתה, גם בדיון העוקב בבית המשפט . אלא, שכפי שניתן לראות גם לעיל, א.א צודקת בטענתה. אומנם בפעם הראשונה שנשאלה על אישום זה, היא סיפרה בצמצום את מה שהסנגורית ציטטה, אך בדיון שלאחר מכן, ביקשה א.א מיוזמתה לחזור לאישום הזה, לפני ריענון של התובעת, והיא סיפרה על פני שמונה עמודי פרוטוקול את שפירטתי לעיל (לרבות על אודות ההרטבה ושימת האקדח בפתח איבר מינה, "מתחת למקום שממנו יוצא השתן", וכן על כך שהנאשם איים שלא תספר על כך לאיש). צדקה הסנגורית בטענתה, שבניגוד לכתוב בכתב האישום, שאירוע דומה אירע מספר פעמים, א.א סיפרה בבית המשפט שהיה רק אירוע אחד כזה בסביבות כיתה ג', ואירוע אחד נוסף כשהייתה בת 18, ו-א.א לא טענה אחרת במענה להטחה זו . רק בהמשך, אחרי שאלות רבות נוספות לגבי אישום זה, אמרה א.א שהיו עוד אירועים מלבד שני האירועים הללו, שבהם היה מעורב אקדח, אך אינה יכולה לדבר על כך, שמא תיכנס להבזק לעבר (פלשבק). עוד אמרה: "אני יכולה לתאר לעצמי שזה נשמע כאילו אני מתחמקת, כאילו אני ממציאה, כאילו זה, אבל גם ככה אני חייבת לשמור על עצמי" . אוסיף, שבמענה להטחות החוזרות ונשנות של הסנגורית כלפי א.א שהיא לא סיפרה פרטים כאלה ואחרים בעדותה בראשית, השיבה א.א (ולא בפעם הראשונה): "כמו שאמרתי יש הרבה דברים שקשה לי להגיד מיוזמתי וזה לא סותר את זה שהם קרו" . בהמשך חזרה א.א על כך שהאירוע התרחש בחדר השינה של ההורים, אינה זוכרת באיזו שעה אך זה היה בשעות היום, אינה יודעת להסביר מדוע הייתה בבית באותו יום והיכן הייתה אימהּ, וכששאלה הסנגורית כיצד ליכלכה את האקדח, הייתה א.א יותר ספציפית והשיבה: "הוא הכניס את זה לנרתיק... הוא הכניס את זה לחור... לחור של למטה... לקח את האקדח, הכניס אותו" . בהמשך החקירה אמרה הסנגורית ל-א.א שעניין לכלוך האקדח לא סופר כלל במשטרה (והוא אכן לא מופיע בכתב האישום), והציעה לה שהיא מתבלבלת בין אירוע שהתרחש בגיל 18 ובין האירוע דנן, ו-א.א השיבה שהיא זוכרת שזה קרה בכיתה ג', אך ייתכן שהיא מתבלבלת בין אירועים דומים . אציין כי דווקא כשנחקרה לגבי אישום 14, האירוע האחרון, ששם כתב האישום כן מתייחס להטלת שתן ולכלוך האקדח, א.א העידה שהיא לא זוכרת שזה קרה באותו אירוע, אלא באירוע דנן, שקרה בכיתה ג' . א.א חזרה וסיפרה את פרטי האירוע כפי שסיפרה קודם, אך הוסיפה שהנאשם היה עירום בחלק התחתון של גופו. גם פרט זה לא הופיע בחקירה במשטרה (ובהתאם - לא בכתב האישום), ו-א.א אמרה שלא ראתה את כתב האישום, ושבה ואמרה שייתכן שהיא מבלבלת בין האירוע שהתרחש בכיתה י"ב לזה שהתרחש בכיתה ג'. בהמשך טענה הסנגורית באוזני א.א שבמשטרה היא לא אמרה מיוזמתה שהאירוע התרחש בבית במקום המגורים, אלא רק אישרה את דברי החוקרת שאמרה זאת (טענה שהתבררה כלא נכונה), וכן שלא ציינה שהאירוע התרחש בחדר ההורים, אלא אמרה שאינה זוכרת באיזה חדר זה קרה (טענה נכונה). א.א שבה ואמרה שהיא זוכרת שאמרה באיזה חדר, אבל נכון שבחקירה ציינה פעמים רבות שהיא לא זוכרת, שכן היא פשוט לא רוצה לזכור . עוד הוסיפה, שזו השפה שלה, שבה השתמשה בחקירה, אך בבית המשפט הובהר לה על־ידי בית המשפט שעליה להשתמש בשפה ברורה יותר, אחרת לא תובן . הסנגורית שאלה מדוע לא אמרה לחוקרת שאינה רוצה לזכור, ו-א.א השיבה: "פחדתי פחד מוות, כי פחדתי פחד מוות מאבא שלי". הסנגורית הטיחה ב-א.א שבחקירה לא אמרה זאת, אך אין אלה פני הדברים. כפי שאפרט מיד, מוטיב הפחד מאביה, הנאשם, עלה בצורה חזקה מאוד לאורך כל החקירה במשטרה, לרבות, באופן פרטני, בשלב זה, שעה שדיברה על אירוע האקדח, כפי שאפרט מיד. עוד אציין שגם בקטע הזה, כמו במקומות נוספים ורבים בחקירה הנגדית, הטיחה הסנגורית ב-א.א שהיא מפנטזת, מדמיינת וכן שהיא חולה: "זאת הבעיה של הלקוח שלי... לא, זאת הבעיה של ההגנה... שהיא אינטליגנטית וחולה", ועל כך הגיבה א.א: "ממש פגעת בי... שמענו שההגנה אומרת שהיא חולה, אוקיי, שמעתי... אבל זה פוגע בי, כי את אומרת את המילים שאבא שלי היה אומר לי גם" .
הדינמיקה בחקירת המשטרה
80. מאחר שסביב אישום זה טענה הסנגורית מספר רב מאוד של פעמים את טענתה ש-א.א סיפרה מה שסיפרה מתוך רצון "לרצות את החוקרת", ואפילו טענה ש-א.א מנסה באופן דיבורה לרצות את בית המשפט, אביא קטע מחילופי הדברים בעניין זה בין הסנגורית ובין א.א, שממחיש היטב את הנושא :
"עו"ד וייסבוך: א.א, אני טוענת שההסבר שאת נותנת שאת בעצם מרצה עכשיו את ההסברים של בית משפט בזה שכשאמרת למטפלת שלך בחקירה, 'אבל מורן אני באמת לא זוכרת' לבין זה שאת אומרת לבית משפט 'אני זוכרת, אבל קשה לי לדבר על זה' זה בגלל שבית משפט אמר לך שזה מה שצריך להגיד, זה ביצוע של ההבנה שלך של ההסברים של בית משפט, אני טוענת שזאת המצאה ושקר מה שאת אומרת עכשיו כי מה שאת אומרת עכשיו זה לא בגלל מה שבית משפט אמר לך אלא בגלל שכשהיית בחקירה ומורן החוקרת שאלה אותך ואמרת לה 'אני לא זוכרת, אני לא משקרת' ואחרי המון שידולים גם מורן מאלי מתערבת ואומרת לך 'בכל זאת' וזה אבל את אומרת לה 'מורן, אני באמת לא זוכרת', זה שיקף את המציאות אז וכל מה שאת אומרת פה לבית משפט ועוד מפילה את האחריות על זה שבית משפט הסביר לך שאת צריכה לדבר אחרת, זה פשוט המצאה שלך פה בבית משפט כי בזמן אמת בזמן אמת את באמת לא ידעת את האירוע, לא ידעת באיזה חדר ואת אמרת גם למטפלת שלך וגם לחוקרת שאת באמת לא זוכרת ושאת לא משקרת וזה המציאות ואת משנה גרסה כדי להתאים את עצמך למה שאת חושבת שבית משפט ירצה לשמוע ממך, מה שאת חושבת אבל זה לא נכון וזה לא מה שבית משפט רוצה לשמוע ממך, הוא רוצה לשמוע ממך את האמת, אז בואי תגידי את האמת, כשאמרת למורן מאלי המטפלת שלך מזה כל כך הרבה שנים 'מורן, אבל אני באמת לא זוכרת', לא התכוונת לפשטנות, למה שכל בן אדם נורמלי מבין, 'מורן, אני באמת לא זוכרת, אחרת הייתי מספרת לך'?
העדה, גב' א.א: אני פוסט טראומטית, אני רוצה להזכיר לך שזה אני אומרת פה את זה ואני מוזהרת לדבר את האמת פה, אני אומרת את האמת, משתדלת לדייק כמה שניתן, הזיכרון שלי מוגבל עם כל
ש: א.א.
ת: רגע, שנייה, לא סיימתי. אני לא באה לרצות את בית משפט, אני פשוט אם אני עושה את המאמץ ומגיעה עד לפה כל כך הרבה פעמים וזה נורא קשה לי, הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, אז חשוב לי שבית משפט יבין את השפה שלי, חשוב לי להתאים את השפה שלי לשפה של בית משפט, אחרת בשביל מה אני מגיעה לכאן?
ש: את השפה שלך לשפה של, זה בדיוק, א.א, זה בדיוק מה שאת עושה גם במשטרה לאט לאט התאמת את השפה שלך לשפת המשטרה ופה את משנה את הגרסה שלך מהמשטרה לשפה שאת חושבת שבית משפט מצפה ממך ואני שאלתי אותך שאלה נורא וזה, מה לעשות? אני קוראת לזה 'עיוותי חשיבה' אבל אני לא פסיכולוגית, אני שאלתי אותך שאלה פשוטה, שבשעה ו-7 דקות זה הנומרטור שעה ו-7 דקות בחקירה הראשונה, היינו ממש בהתחלה, זה לא היה אחרי 7 שעות חקירה, לא היית כזאת עייפה, זה היה בשעה ב-7 דקות ו-51 שניות, עמוד 255 שורה 14, 11, אומרת לך מורן מאלי, 'א.א, אנחנו פה בשביל הילדים שלך, בשביל שאת תוכלי להיות יותר משוחררת מכל הדברים שקרו לך פעם', היא ממש מדברת איתך, 'בואי, תגידי' וכולי, במקום שאת תעני לה 'מורן, נורא קשה לי, נורא קשה לי, אני לא רוצה להיזכר, כמה שקשה לי', זה המטפלת שלך, היא מדברת אלייך יפה, את אומרת לה בשורה 14, 'אבל אני באמת לא זוכרת' ואני באה ואומרת בפעם האחרונה שאני אשאל אותך את זה שכשענית את התשובה הזאת למטפלת שלך, תעזבי את החוקרת, אני לא שואלת על חוקרת, כשאת עונה את התשובה הזאת בשעה אחת ו-7 דקות.
...
לחוקרת אמרת חצי דקה לפני זה "אני באמת לא זוכרת, אני לא משקרת", על זה שאלתי אותך אמרת שזה השיח שלך, אבל אחר כך המטפלת שלך מתקרבת, היא מנסה להוציא דברים והיא מסבירה לך יפה.
שאת תשתחררי ותספרי ואז את עונה בצורה הכי ברורה למטפלת שלך, 'מורן, אבל אני באמת לא זוכרת', אז אני באה ואומרת שזה היה אמת.
...
העדה, גב' א.א: האמת שאני מגיבה שיש לי הרבה כאב, כשאני מדברת ככה זה סוג של ניתוק, סוג של הגנה (לא ברור)... זה לא משנה אם זה בהתחלה, בסוף, תמיד יהיה לי קשה לדבר על זה".
בהמשך הוסיפה הסנגורית להפנות את א.א למקומות שבהם, לדעתה, הכניסה החוקרת ל-א.א מילים לפה (למשל: כשהחוקרת אמרה לה: "איפה הוא שם לך אותו? איפה זה נגע לך?" ו-א.א ענתה "שמה", הסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא ענתה לשאלה מדריכה, "זה לא שאת באה וסיפרת 'הוא שם לי את האקדח שמה למטה'". א.א השיבה: "היה לי מאוד קשה להגיד את זה, אז היא כנראה ניסתה לעזור לי בזה, אבל היא לא הכניסה לי את המילים לפה... כשאני אומרת 'שמה' אני מתכוונת לשמה" . כפי שיעלה בפסקה הבאה בתיאור החקירה במשטרה, א.א סיפרה על אירועי אישום זה בקושי רב, ובתחילה רק אמרה שהנאשם הכאיב לה "למטה" (וגם זאת - לא במילים אלא בסימון עם ראשה כלפי מטה ), ורק אחרי דקות ארוכות, שידול מצד החוקרת שתדבר, כניסה למצב ריגשי קשה ועוד, סיפרה א.א שהנאשם איים עליה ב"אל"ף, קו"ף, דל"ת, חי"ת" ואז בא הקטע שבו השיבה לשאלת החוקרת שזה נגע לה "שמה". אף שהסנגורית טענה שהקטע הראשון בחקירת המשטרה, שבו הצביעה א.א על כך שהנאשם הכאיב לה "למטה", לא קשור לאקדח (ושזו רק פרשנות של הפרקליטות שמדובר שם על האקדח) , לנוכח הריחוק בין הקטעים הללו בחקירה, הרי שבאישום זה א.א דיברה במשטרה רק על החדרת אקדח, ולא שום דבר אחר. לפיכך, לא ניתן לפרש את דבריה של א.א שהנאשם הכאיב לה למטה, אלא באמצעות האקדח, כששם אותו "שמה". דברים אלה עולים, כמובן, בקנה אחד עם עדותה של א.א בבית המשפט, ו-א.א אף הבהירה, כשעומתה עם דברים אלה: "אני זוכרת שאני כן אמרתי, מה שכן אני זוכרת שאפשר לראות דווקא בדוגמה שאת מביאה שאני אומרת באותיות, אני אפילו לא מסוגלת להגיד את המילה, לא מסוגלת להגיד מה זה שמה... נכון, אני אומרת היה לי קשה להגיד את המונחים". כשנתבקשה א.א להבהיר למה התכוונה כשאמרה בחקירת המשטרה שהנאשם החדיר לה את האקדח "קצת", השיבה: "אני מבינה שהמילה קצת יכולה מאוד כאילו אפשר לפרשן אותה לכל מיני כיוונים, מה שאני התכוונתי כשאמרתי "קצת" בחקירה במשטרה זה שלא נכנס עד הסוף עד הנשמה שלי, זה נכנס לפתח, זה הכול.... לנרתיק" . ובהמשך: "אני חושבת שמההיכרות של בית משפט איתי, מההיכרות של כל השפה, השפה שלדבר על הגוף על הגוף הנשי מאוד מאוד קשה לי וזה שאמרתי שזה שמה למטה מבחינתי זה היה להראות שוב כאילו... וזה שאמרתי 'קצת' זאת השפה שלי להסביר מה קרה, זה אומנם שפה שהיא לא ממצה והיא לא מספיק ממוקדת ואני יודעת את זה.. אבל זאת השפה שלי, זאת השפה שהייתה לי בחקירה, פה בית משפט לימד אותי קצת לדבר יותר מדויק" .
81. הסנגורית שבה וטענה בחֹקרה את א.א, פעם אחר פעם, שבחקירה במשטרה לא היה ל-א.א סיפור מוסדר של פגיעה באמצעות האקדח באיבר מינה, ושהחוקרת היא ש"האכילה אותה" בסיפור זה בכפית. א.א השיבה, גם זאת פעם אחר פעם, שזה מה שהיא הייתה מסוגלת לספר, באופן הזה, בשל היותה בפוסט־טראומה . לאחר מכן התייחסה הסנגורית לכך שבהמשך חקירת המשטרה, אמרה א.א בשלב מסוים "הוא לא עשה את זה" (והוסיפה לשאלה הערה: "כאילו חזרה א.א השפויה"), ו-א.א השיבה שחזרה בה משום שהנאשם אמר שאם תספר, יקרה לה משהו רע . עוד הוסיפה, "זה שאבא שלי הוא עצור זה לא מוריד מהמימד של הפחד המטורף שיש לי ממנו... לאבא שלי יש השפעה מאוד גדולה לא רק עלי אלא גם על כל המשפחה, אין מישהו בעולם שהוא חכם יותר ממנו, אין מישהו שהוא יוריד את הראש לפניו ויגיד 'אתה צודק, אני אעשה מה שאתה אומר', אין לאבא שלי פחד, אין לו את ההיררכיה הזאת ומכיוון שככה אני מפחדת ממנו כי אני יודעת שחוק לא מדבר אליו, דת לא מדבר אליו, הוא אולי ישחק אותה, אבל כמו שבית משפט ראה גם כשאני דיברתי אבא שלי אומר תוך כדי thanks a lot, כאילו, אין לו את זה, הוא הראה את הכתב אישום לאחים שלי עוד לפני שהיה בכלל מותר, אני לא יודעת אם מותר בכלל באיזשהו שלב, את מי זה מעניין? את אף אחד... הוא יעשה מה שהוא רוצה ולכן אני מפחדת, אני פשוט מפחדת ממנו כי הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, גם ברגעים האלה שהוא שומע אותי אני מפחדת, אני יודעת שהוא נמצא עצור, אני יודעת שזה כבר מעל קרוב, יותר משנתיים, נראה לי, אבל הפחד ממנו זה משהו שהוא מוטבע בי, זה לא משהו שאני יכולה להגיד לעצמי 'את מדמיינת, תפסיקי', זה פחד שהוא מבוסס, זה פחד שאני גם רואה,... אמא שלי לא מתקשרת איתי, אחים שלי לא מתקשרים איתי... אף אחד לא מדבר איתי ואבא שלי בכלא, אין קשר בין זה שהוא בכלא לבין זה שאני לא אפחד ממנו, זה לא, אין לו, כאילו סליחה על הביטוי, אבל אין לו אלוקים, אין לו פחד מאף אחד, זה לא, הוא יושב שם והוא בטוח שהאמת שלו תצא לאור. אין לו אפילו את האמת הפנימית הזאת המצפון הזה להגיד 'טעיתי, חטאתי, אני מתנצל', הוא בחיים לא יחזור בו, אז בטח שאני מפחדת ממנו. הוא בן אדם בלי מעצורים. אני מפחדת מאנשים בלי מעצורים ואני יודעת שככל שיש תמיכה משפחתית לדמות הזו שהיא אבא שלי, אז זה מזין את החוסר מעצורים שלו, כי אנשים כאלה כמו אבא שלי הם ניזונים מהשליטה. אז אני אומנם יצאתי מהשליטה הזאתי, גם ב.ב יצאה מהשליטה הזו ויש גם עוד אנשים שיצאו, אבל לא כולם יצאו משם, כולם סוגדים לו, כולם דואגים לו, כולם מתפללים עליו, כולם בהיסטריה. מישהו בכלל מסתכל על הבני אדם שנפגעו? אף אחד. אז למה אני יכולה להרגיש בטוחה? כי הוא נמצא עכשיו במעצר?... בגלל שאם את שואלת על הפחד אני יכולה לענות על הפחד, מותר לי לענות על הפחד.... כל השנים אבא שלי ניסה להשתיק אותי, פה מותר לי לדבר, פה מותר לי לדבר..." . לאחר דברים אלה התפתח ויכוח סוער בין התביעה להגנה, שבמהלכו יצאה א.א נסערת מהאולם, וכששבה שוב נשאלה לגבי האמירה שלה במשטרה שהדברים לא קרו, ושוב השיבה שהדברים קרו והיא חזרה בה מהם בשל פחדהּ מהנאשם .
82. בהמשך החקירה הנגדית עימתה הסנגורית את א.א עם העובדה שהחוקרת במשטרה סיפרה לה על גואל רצון ו-א.א אמרה שהיא רואה דמיון בין אביה לגואל רצון. הסנגורית שאלה האם גם הנאשם, על כל מעשיו הטובים (שאותם מנתה באוזני א.א), חי עם נשים נוספות פרט לאימהּ בכל שנות נישואיהם, ו-א.א השיבה, כשהיא נסערת מאוד: "לא, עם הבנות שלו הוא חי... עם הבנות שלו הוא חי ואם את מניחה על כף מאזניים אחת... אם את מניחה על 2 כפות מאזניים את האיש עם החלוק הלבן, המציל המושיע, המרחם, החסוד, הגבאי, המחזיק אקדח עם רישיון, העובד בביטוח לאומי ובכף השנייה של המאזניים את שמה התעללות מטורפת, אני לא מדברת על ב.ב, עלי. תניחי את 2 הדברים על כף המאזניים, מתחת לחלוק הלבן מה הסתתר? רוע מטורף, לא הייתה שואה, אוקיי?... אבא שלי פגע בי ברמות שאין לך אפילו מושגים ואם היית מבינה באיזה רמה לא היית מגנה עליו, סתם בשביל הכסף את עומדת פה ומשפילה בן אדם ואת הורגת בן אדם, תדעי לך זה רצח... זה ניסיון לרצח מה שאת עושה... ואני אומרת לך את זה כי את צוחקת, בדיוק, בדיוק בשביל זה כי גם אבא שלי פגע בי וצחק... זה מה שאבא שלי עשה והוא לא יודה בזה, שתדמייני שהוא יודה בזה, הוא לא יודה בזה. ויש לו סניגורית מעולה שמשפילה אותי ומוציאה לי את הטעם מהחיים... את רוצה שאני אגיד שזה לא קרה, זה קרה, הבנת שזה קרה? הוא הרס לי את החיים, את יודעת מה זה להרוס חיים של בת? את יודעת מה זה להרוס חיים של בת?... את יודעת מה זה להרוס חיים של בת? לקחת אותה ולהרוג אותה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בסוף להשאיר אותה בחיים ולהביא אותה למשפט המפגר הזה שיושבת מולי בת דמותו שהורגת אותי, זה מה שאת מבינה ואת לא רוצה להבין כי יש לך הגנות מידי חזקות על הנפש שלך" .
בהמשך החקירה הנגדית התייחסה הסנגורית למשפט ש-א.א סיפרה בחקירה במשטרה שהנאשם אמר לה: שעליו לבדוק אותה. א.א אמרה שבשלב הזה, הנאשם אכן גם "בדק אותה", בכך שהחדיר אצבעותיו לאיבר מינה, כשהוא עוטה כפפות, וזה קרה לפני שהחדיר את האקדח. אמירה כזו לא עלתה קודם לכן לא במשטרה ולא בבית המשפט בכל הפעמים שבהן א.א סיפרה על אירוע זה . א.א הסבירה שבמשטרה היא רק אמרה "כותרת", ועתה היא מבהירה שמעבר לאמירה היו גם מעשים. לדבריה, עניין ה"בדיקה" עלה הרבה פעמים ומופיע גם באישומים נוספים. היא לא אמרה את הדברים במפורש במשטרה, כי היה לה קשה מאוד לדבר על כך. בהמשך אמרה שהנאשם ניסה לתקן אותה הרבה פעמים, כי היא פגומה, ואחר־כך הייתה נסערת ובכתה: "זה סוג הדברים שגם כאילו בחיים לא רציתי לדבר עליהם כאילו... כי כאילו לא יודעת, חשבתי שמה שאבא שלי אומר זה נכון... זה כמו פצע כזה, זה כמו, לא יודעת, כאילו אני מאמינה שלכל האנשים פה יש הורים, או היו הורים, והדברים שהם אמרו הם מלווים אותם לאורך תקופה. גם הדברים הטובים, גם הדברים, וזה סוג דבר שאחד מהדברים שמלווים אותי מאוד מאוד חזק. התחושה הפגומה הזאתי, שאני שמנה, שאני כל מיני דברים" . בהמשך, בתשובה לאמירת הסנגורית שיש ל-א.א פראנויה שקשורה בנאשם כשהיא מאמינה שיש לו כוחות־על, היא הסבירה גם את תחושתה שהנאשם נוכח בכל מקום בחייה, גם עתה, כשהיא נשואה ואינה גרה בבית הרבה שנים: "אני יכולה להסביר את זה קצת יותר, כי יכול להיות שזה נשמע באמת מוזר... הוא כאילו היה יכול להתקשר אלי בלי קשר פתאום ולהגיד לי כל מיני דברים מוזרים והרגשתי כאילו אין מקום ריק ממנו וגם כשהייתי מדברת עם אמא שלי הוא תמיד היה ברקע, כאילו לא היה לי לאן לברוח ממנו וגם מבחינה חווייתית הוא, כאילו האמירות שלו, המשפטים שלו, ההתנהגויות שלו, זה משהו שמאוד נוכח בחיים שלי, כאילו, 'לכי לשירותים, אל תלכי לשירותים, אסור לך, מותר לך, את שמנה'. את כאילו שאבא נמצא כל כך חזק בתודעה של הבת שלו, אז גם אם 10 שנים הוא לא חי איתה, הם לא חיים באותו בית, הוא נוכח גם כשהוא לא נמצא פיזית" .
83. אציין, שבהמשך החקירה הנגדית באותו דיון, ולאחר שהסנגורית הטיחה ב-א.א דברים הקשורים בין היתר בכך שלא איכפת לה מצבו הבריאותי של אביה , וטענה כלפיה שהיא מעלילה על הנאשם דברים שקשורים בצו ההרחקה שהוציאה נגדו ב.ב ושאינם בידיעתה, א.א נכנסה להבזק לעבר (פלשבק), שתועד אף הוא לפרוטוקול: "אני לא אספר לאף אחד, די... די, כואב לי, די... אני אהיה ילדה טובה, אני לא אספר לאף אחד, די, די, די, די, זה מציק, די, די, די, די". כשיצאה מהמצב האמור, אמרה: "אני חושבת שאני עברתי פה הרבה פעמים שיש דברים שמביאים אותי לפלשבק ואני לא רוצה להיכנס לזה. אני חושבת שלדחוק אותי לפינה זה לא הוגן וזה לא יפה וזה גם לא מרשים... אני חושבת שזה לא הוגן להכניס אותי למצבים שאני לא יכולה לעמוד בהם. כאילו אני באמת עושה המון להגיד את האמת שלי, ואני לא יכולה לתת את האמת שלי כשלא מכבדים את הנפש שלי. וזהו, זה כל מה שיש לי להגיד" . גם לאחר מכן נמשכה החקירה הנגדית. א.א השיבה, אך היו נקודות שבהן אמרה שאינה יכולה עוד לדבר על דברים מסוימים. בהמשך שוב בחרה הסנגורית להתנגח ב-א.א ואמרה לה, בין היתר, שהיא "עושה את ההתמוטטויות הצגה", ובתגובה פנתה א.א לבית המשפט באומרה: "אני רק מבקשת... שבית משפט יעזור לי לשמור על עצמי... יש לי 3 ילדים... יש לי חיים חוץ... אני ממש מבקשת שבית משפט יעזור לי לשמור על עצמי, אני באה לספר את הסיפור שלי, אני לא באה, אני עסוקה בלשקם את החיים שלי ולא באה להרוס אותם... אני יודעת שיש פה הגנה שעושה את התפקיד שלה כמו שצריך... אבל לפגוע בי שוב ושוב, אני רק אומרת את זה... אני חושבת שזה הרבה מעבר, להגיד שאני מתזמנת את ההצגות האלה, זה פשוט אין מושג אפילו להסביר לכם עד כמה זה כואב לי, אני לא רוצה להיות במצבים האלה, אני מנסה למנוע את זה... וכשמכניסים אותי לשם בכוח ואחר כך אומרים 'היא מתזמנת את ההצגות' זה גורם לי להרגיש מאוד רע עם עצמי, מאוד מאוד רע עם עצמי... וזה לא רק שאני לא נרדמת בלילה... זה רע אמיתי" .
84. חלק לא מבוטל מההתייחסות לחקירתה של א.א במשטרה כבר הובא לעיל, מתוך הדברים שעימם עימתה אותה הסנגורית בחקירה הנגדית. חרף האמור, דומני שיש חשיבות לתיאור הסדר הכרונולוגי של החקירה ומאפייניה. א.א החלה לספר על אירוע האקדח, מיקמה אותו בזמן (לאחר פטירת הסב, כשהייתה בת 9) והשתתקה . לאחר מכן אמרה א.א שאינה זוכרת. היא המשיכה וציינה שהאירוע התרחש לאחר שהמשפחה עברה לדירה במקום המגורים, ואימהּ עברה הפלה מאוד קשה. עוד אמרה שזו הייתה תקופה מאוד קשה למשפחה, אך לאחר מכן, כשנשאלה מה קרה אז, שוב השתתקה, ולשאלת החוקרת מה קרה אמרה: "הוא אמר לי לא להגיד". אחר־כך שבה לאמירה שאינה זוכרת ובהמשך לכך: "זהו, אחר־כך הכול נגמר וזהו". אז שאלה החוקרת מה אביה אמר לה לא לספר, א.א השיבה: "מה שהיה... זה היה כואב" וכשנשאלה איפה כואב, סימנה עם ראשה כלפי מטה. כבר בשלב זה, דקות ספורות לתוך השיח על אישום 7, ניתן לראות את הקושי הרב של א.א לדבר על האירוע, אך גם ניתן לראות שללא כל שאלה "מנחה" (כטענת ההגנה), היא מיקמה את האירוע בזמן ובמקום, וציינה הן את האיום של הנאשם שלא תספר והן את העובדה שהוא הכאיב לה באיבר המין. בהמשך נשאלה באיזה חדר זה קרה ולא השיבה, אך כן ציינה שזה קרה בשעות היום ושאיש לא היה בבית. אחר־כך שוב טענה שאינה זוכרת מה היה, וכשהמטפלת, מאלי, שאלה אותה מה הייתה אומרת לתלמידה שלה שאומרת שאינה זוכרת, אבל אביה אמר לה לא לספר משהו, השיבה א.א "כנראה היא מפחדת". גם כאן ניתן לראות שבניגוד לטענת הגנה, כבר בשלב מוקדם של תיאור האירוע ציינה א.א, אף שבדרך של דיבור כביכול על מישהי עלומה אחרת (כמצוטט לעיל), את הפחד שלה מאביה. אחר־כך אמרה שכבר סיפרה מספיק אירועים, חזרה לכך שאינה זוכרת כלום, הנידה ראשה לשלילה כאשר נשאלה אם הנאשם החדיר לה משהו, הרבתה לשתוק במענה לשאלות, אמרה לחוקרת לשאול את אביה, וכשנשאלה למה כאב לה באיבר המין השיבה: "אין לי איבר מין" . בהמשך עמלו הן החוקרת והן המטפלת ממושכות לעודד את א.א לדבר, להרגיע אותה ולהזכיר לה היכן היא נמצאת ושאביה במעצר ולא יכול להרע לה. א.א שתקה, נאנחה, בכתה ואף נכנסה למה שנראה כפלשבק קטן, תוך כדי בכי ("זה כואב. די. זה כואב..."), ואף ביקשה מהחוקרת לחבקה . גם בהמשך הביעה א.א את חששה מכך שהנאשם יטיל עליה עונש משום שסיפרה את מה שהבטיחה לא לספר, וכשנשאלה אם הנאשם איים עליה, השיבה בחיוב ושאלה אם היא יכולה להגיד לחוקרת באותיות. או אז השיבה את שציטטתי לעיל: "אל"ף, קו"ף, דל"ת, חי"ת" . החוקרת שאלה את א.א אם היא (החוקרת) יכולה להגיד את המילה השלמה ו-א.א השיבה שלא. לאחר מכן גם החוקרת וגם המטפלת ניסו לדובב את א.א ולהרגיעה, החוקרת שאלה אם הנאשם איים עליה עם האקדח כשאמר לה לא לספר, א.א הנהנה לחיוב. החוקרת שאלה איפה הנאשם שם לה אותו ואיפה זה נגע לה, ו-א.א השיבה "שמה". החוקרת שאלה: "הוא הכניס אותו בפנים?" ו-א.א השיבה: "קצת". ואז א.א שוב נכנסה להבזק לעבר והחלה לבכות ולומר "לא, לא, לא, לא.... כואב לי... די... דדי... תפסיק, תפסיק, אני אהיה ילדה טובה...[מלמול שאינו ניתן להבנה]... אני יותר לא יעשה את זה, אני מבטיחה, דדי, די... די..." ובהמשך, אחרי הרגעות של החוקרת והמטפלת, ותזכורת שלהן היכן היא נמצאת, אמרה א.א: "יקרה לי משהו רע" . גם אז המשיכה א.א להחביא את ראשה בתוך העליונית שלבשה, ונדרשו עוד הרבה מילות הרגעה ועידוד עד ש-א.א המשיכה לשתף פעולה. בין יתר ניסיונות ההרגעה והעידוד אמרה מורן מאלי ל-א.א שהיא ידעה על הדברים ש-א.א סיפרה עכשיו, א.א כבר סיפרה אותם לה (למאלי) והיא סיפרה אותם לשאזו, כך ששאזו אינה שומעת אותם לראשונה. שאזו הוסיפה שהן אינן נגעלות, ומאלי אמרה שהיא לא חושבת ש-א.א תמציא את הסיפור הזה פעמיים. לאחר שיח נוסף, א.א תיארה את האקדח, בצבעי שחור וחום, והחלק שהוכנס לאיבר מינה היה החלק השחור, "מה שמסוכן". החוקרת שאלה את א.א אם זה קרה יותר מפעם אחת ו-א.א השיבה שהיא חושבת שכן . עוד אמרה שהנאשם אמר לה שהוא צריך לבדוק אותה, והיא אמרה לו שלא יעשה לה כואב כמו בפעמים האחרות, והוסיפה: "אני לא יודעת למה פתחתי את הפה בכלל". הנאשם הגיב בכעס, הוא מאוד מאוד כעס, ו-א.א חזרה הרבה מאוד פעמים על כך שהנאשם מאוד כעס, הוא צעק ואמר שהוא אף פעם לא עשה דברים כאלה, ושזה רק לטובתה, ושזה הסימן שהיא תזכור ולא תדבר, ואם היא תדבר יקרה משהו רע. כשנשאלה מה יקרה, השיבה "די", ובהמשך, בקושי, הוסיפה שהוא איים והאיום היה ש"הוא... שם... את... זה... הוא שם את זה". לשאלת החוקרת: "הוא שם את זה שמה?" השיבה א.א "כן". ובהמשך סיפרה שאמר לה: "את שותקת אחרת יקרה לך משהו רע ואם אני שומע שאת מס... אם אני אדע שאת מספרת, אז שאני..." וכשהחוקרת שאלה מה הוא יעשה, א.א השיבה: "מה שעושים עם זה". החוקרת ביקשה מ-א.א להגיד בדיוק באיזה מילים השתמש הנאשם, כי זו עבירה מאוד חמורה, מה שהנאשם עשה, הגיבה א.א מיד: "אז הוא לא עשה את זה" וחזרה על כך מספר פעמים . כשמאלי אמרה ל-א.א שאין לנאשם זכות להחליט מי יחיה ומי ימות, ושאזו הוסיפה שהוא לא אלוהים, "הוא אפס", אמרה לה א.א: "זה אבא שלי... אל תדברי עליו ככה". בהמשך אמרה שאזו ל-א.א שמה שאביה עשה זה אסור והוא צריך להענש, השיבה א.א: "הוא ניסה לתקן... הוא עשה את מה שהוא עשה, אז הוא ניסה לתקן". גם בהמשך, כש-א.א אמרה שאבא שלה אומנם לא גניקולוג, אבל הוא אבא שלה והוא יודע, והחוקרת ענתה: "תקשיבי לי טוב, הוא אבא שלך והוא לא יודע כלום" מיהרה א.א להשיב: "טוב, תמחקי הכול" . לאחר מכן אמרה החוקרת ל-א.א שהנשק של אביה אצלה ושאלה אם היא רוצה לראות תמונה. א.א השיבה בחיוב אך לא רצתה שהחוקרת תתקרב אליה עם הצילום, ושאלה: "יש בזה באמת אהה ... כדורים?... הוא יכל להרוג אותי?" והחוקרת השיבה בחיוב, והוסיפה שלא הייתה לנאשם בעיה להרוג לה את הנפש, ולא הייתה לו בעיה להרוג לה את הגוף. לאחר שיח נוסף שאלה החוקרת את א.א שוב מה בדיוק אמר לה הנאשם כשאיים שאם היא תדבר יקרו לה דברים נוראים, ו-א.א ענתה שהוא לא אמר, "הוא פשוט עשה ככה" וסימנה בידה סימן של אקדח, והוסיפה: "זה היה הכי מפחיד שהוא לא אמר מה". אחר־כך הוסיפה: "ושתדעי לך שלפעמים אחרי שסיפרתי באמת אצל המטפלת או משהו, אז באמת קרו דברים רעים" .
לאחר חילופי הדברים הנ"ל עלה בחקירה עניינו של גואל רצון, שאליו התייחסתי בהרחבה לעיל ואין צורך לחזור. החוקרת סיפרה ל-א.א ששמעה הרצאה של אחת מ"נשותיו" של רצון, והיא סיפרה שאינה יודעת להסביר מה היה ה"קסם", אך כשהסתכלה לאחור - הקסם התפוגג, וגם א.א תגיע לשם, אך לשם כך על א.א לעשות את התהליך הקשה שהיא עוברת באותה עת . לאחר מכן החלה א.א לספר על משהו שקרה בכיתה ד' ובכיתה י"א, אך החוקרת החזירה אותה לאחור ושאלה אם הנאשם איים עליה יותר מפעם אחת עם האקדח ו-א.א השיבה שכן, אך אינה זוכרת מתי . לאחר מכן שאזו הראתה ל-א.א את צילום האקדח ו-א.א אישרה שזה האקדח שבו איים עליה הנאשם ושאלה את מורן מאלי אם עכשיו היא מאמינה לה. אחר־כך שאלה א.א את שאזו אם היא מכירה עוד אנשים שהשתמשו ככה באקדח, שאזו השיבה בשלילה ושאלה את א.א מה זה אומר, ו-א.א השיבה: "שאני יצירתית וגם הוא. סתם (גיחוך) טוב..." ושאזו ענתה ש-א.א לא יצירתית, "ולא נעליים", אלא שהנאשם פשוט דפוק ברמות חולניות אחרות .
חיזוקים לעניין אירוע האקדח
85. חלק מהעדות העידו ש-א.א סיפרה להן על פגיעה מינית באמצעות אקדח. מתוך העדות של חלקן עולה שהפרטים הנוספים בסיפור תואמים יותר אירוע שטרם התייחסנו אליו (אישום 14), שגם שם מעורב האקדח, וחלקן לא ידעו למקם את האירוע בשנים או בגיל. מאחר שהאירוע המאוחר יותר היה יותר קשה וטראומטי, אתייחס לכל העדויות בנושא אקדח ופגיעה מינית כאילו הם מתייחסים רק לאירוע האחר. לפיכך לא מצאתי חיזוקים חיצוניים ספציפיים לאישום זה. עם זאת, דווקא אצל א.א ניתן למצוא חיזוק נוסף, שכן בכתב האישום מיוחס לנאשם מעשה אונס עם האקדח, קרי החדרתו לאיבר מינה, גם באישום 14. אך כש-א.א העידה על אישום 14, האירוע האחרון, היא אמרה במפורש שככל שהיא זוכרת, באותו אירוע הנאשם לא החדיר את הנאשם לאיבר מינה, אלא נגע רק בדגדגן, והוסיפה כי היא זוכרת שהמקרה שבו החדיר את האקדח היה בכיתה ג' . עדותה בנקודה זו, המקלה עם הנאשם באישום 14, מחזקת את המסקנה שכאשר העידה באישום 7 על החדרה - הדבר אכן קרה. כל הדברים הללו נכונים גם לעניין הרטבת האקדח (עניין שאינו משפיע כמובן על העבירות, אך מלמד על הרצון של א.א לדייק ולא לייחס לנאשם מה שלזיכרונה לא קרה) .
הכרעה באישום 7, אירוע האקדח
86. ניכר היה שמסירת גרסתה לגבי אירוע האקדח הייתה קשה ל-א.א מאוד. גם במשטרה וגם בבית המשפט בכתה והייתה במצוקה ניכרת לעין. היו פרטים שהושמטו או הוספו בכל פעם שמסרה גרסתה (פעם במשטרה, שלוש פעמים בעדות הראשית ופעמיים בחקירה הנגדית), אך ליבת האירוע הייתה זהה, ופרטים לגבי מעשים מסוימים, שלא חזרו או לא פורטו, כגון החדרת האצבעות לאיבר מינה של א.א לפני החדרת האקדח - לא ייזקפו לחובת הנאשם, בהתאם לכלל שקבעתי לעצמי בתחילת הכרעת הדין. התיאור על החדרת האקדח נמסר בקושי, תוך שימוש במילים עמומות, אבל הסיפור היה ברור ועקיב, ולווה גם בתיאור סנסורי על כך שהאקדח היה קר. א.א תיארה את תחושותיה באירוע וכשנכנסה להבזק לעבר (פלשבק), התרשמתי שהיא אכן חווה מחדש את הטראומה שנגרמה לה באירוע. לא הייתי שותפה כלל ועיקר לדברים שהטיחה בה הסנגורית: שהיא עושה הצגה. ההיפך הוא הנכון. ניכר היה ש-א.א מתביישת מאוד בחולשתה ובפרץ רגשותיה. היִרְאָה שהיא חשה מפני הנאשם ושאותה תיארה בעדותה הייתה אותנטית לחלוטין והאמנתי לה שגם תחושה זו השפיעה על אופן מתן העדות, הן במשטרה והן בבית המשפט. היא לא הגזימה בתיאוריה, ההיפך הוא הנכון. למשל - היא לא הסכימה להרחיב על אודות מקרים נוספים שלדבריה קרו שבהם איים עליה הנאשם תוך שימוש באקדח ונגיעה באיבר מינה. ייתכן שבחלק מהדברים שמסרה היא התבלבלה בין האירוע מושא אישום 7 לאירוע מושא אישום 14, שאליו טרם הגענו, ואף היא הודתה בכך. גם באישום זה ניכרה הדואליות בתחושותיה של א.א כלפי הנאשם והיא ניסתה להאשים את עצמה בקרות האירוע ולייחס לנאשם כוונה טובה, וכפי שציטטתי לעיל: "בגלל שהייתי ילדה רעה אז לכן הוא עשה לי את זה כי הוא רצה לתקן אותי".
87. לעניין חקירתה של א.א במשטרה: את ניסיונות ההגנה להציג את חקירותיה של א.א במשטרה ככאלה שבמסגרתן מורן שאזו או מורן מאלי שמו מילים בפיה יש לדחות מכל וכול. א.א הסבירה היטב את הדינמיקה, כפי שעשו גם מורן שאזו ומורן מאלי (ולעדויותיהן אתייחס בהמשך הכרעת הדין), ובאופן פרטני לגבי חלק מסוים של החקירה, שנגע באירוע שהיה ל-א.א קשה מאוד איתו, אלה היו חילופי הדברים בינה ובין הסנגורית:
"ש: א.א, אני עוד שנייה מראה לך את הקטע שמתייחס לכיתה ג', לפני שאני מראה אני רוצה להגיד לך, לשאול אותך בעצם להציג בפנייך את מה שאני חושבת ואחר כך תראי את הקטע ובית משפט יראה. אני חושבת שהסיבה שאת לא יכולה להצביע על מקרה אחד נוסף לא מבחינת פרטים מקרה אחד נוסף של פגיעה עם האקדח מהבחינה של אפילו להגיד אם זה היה כיתה ד', ה', ו', ז' זה משום שאת בחקירה של האירוע הזה של כיתה ג' לא מספרת מיוזמתך אלא מדריכים אותך ומוציאים ממך כשאת במצב נפשי קשה ולכן זה האירוע שיש לך, אירוע שהדריכו אותך ואין לך תיאור מינימלי של האירועים האחרים ברמה של איזה כיתה זה היה אפילו, בגלל שאת זה לא הוציאו ממך, את פועלת לפי הדרכה, ככה פעלת בחקירה, יכול להיות?
ת: אני לא פועלת לפי הדרכה.
ש: בלי הדרכה את לא מספרת כלום.
ת: אני לא פועלת לפי הדרכה שאומרים לי שמוציאים ממני פרטים שלא היו, כששואלים אותי שאלות לפעמים יותר קל לי לענות מאשר לספר את הסיפור בעצמי.
ש: אבל זאת הבעיה אנחנו כמשפטנים, אני לא אתווכח איתך פה, חושבים שכשעדה לא מספרת מיוזמתה אלא מאפס צריך להדריך אותה כדי שהיא תאשר במצב נפשי קשה שרואים אותך שהמצב הנפשי קשה כל מיני פרטים, אז אחר כך אנחנו לא יודעים אם מה שאישרת באמת קרה, באמת קרה במציאות או שזה חלק מהעידוד של מורן מאלי והשאלות המדריכות של החוקרת ביחד כשאת על הפנים, על הקרשים תרתי משמע בחקירה, בגלל זה את גם לא יודעת להגיד לי אפילו בכיתה מתי קרה עוד מקרה כזה, את זוכרת את י"ב ו-ג', זה מה שאת זוכרת.
ת: לשיים את המצב הנפשי הקשה, קוראים לזה פוסט טראומה, אני חושבת שזה יותר מדויק. זה קצת יותר מחדד מאשר להגיד מצב נפשי קשה, למרות שבאמת אני יודעת שאני נראית לא טוב במקומות האלה ולכן אני גם לא רוצה להיכנס פה לפלשבקים, מורן מאלי היא מטפלת שלי, היא לא הסיפור חיים שלי, היא לא, היא לא המציאה איתי או לבד את הסיפור, אני זה הסיפור שלי, זה לא הסיפור שלה" .
לגופם של דברים, הארכתי בתיאור החקירה במשטרה כדי להראות שכל הפרטים שעלו מהחקירה, מלבד מיקום מדויק שבו התרחש האירוע (בחדר השינה של ההורים), עלו מפיה של א.א לפני שנשאלה לגביהם שאלה מפורשת על־ידי החוקרת. כפי שהראיתי גם לגבי עדותה של א.א בבית המשפט, טענת ההגנה ש-א.א לא מסרה כמעט שום פרט לפני שהתובעת ריעננה אותה מתוך החקירה במשטרה לא היה בה ממש. הסנגורית התעלמה כליל מכל התיאור המפורט שאותו מסרה א.א מיוזמתה , עוד לפני שבכלל נשאלה, כפי שציינתי לעיל. אכן, שיטת החקירה במשטרה הייתה כזו, שהחוקרת הציבה בפני א.א אפשרויות שונות, בחלק מהמקרים, ו-א.א השיב בחיוב או שלילה (בדרך כלל בהנהון או ניד ראש), אך לא היה אישור אוטומטי או כללי של כל "הצעה" של החוקרת. לא מצאתי לא בדברי החוקרת ולא בדברי המטפלת משום הכנסת תכנים לפיה של א.א, אלא אך ורק עידוד להמשיך ולדבר, דברי הרגעה ותמיכה. יותר מכך, מורן שאזו החוקרת אמרה ל-א.א, יותר מפעם אחת, ש-א.א היא זו שחייבת לומר את הדברים, והסבירה בבירור: "אני לא יכולה לשים לך את המילים בפה... אנחנו נפיל את העדות" . ואכן, התרשמתי שהיא נהגה בזהירות המתחייבת מדבריה שלה עצמה. גם מורן מאלי, המטפלת, אמרה ל-א.א דברים דומים. במהלך החקירה על אירוע אחר , שלגביו התקשתה א.א לדבר, אמרה לה מאלי שהיא כבר סיפרה לשאזו את מה שהיא ידעה על האירוע , כך ששאזו לא תשמע את זה מפי א.א בפעם הראשונה, ושעכשיו על א.א לדבר. א.א ביקשה שמאלי תאמר את הדברים ומאלי השיבה בשלילה והבהירה ל-א.א ש-א.א היא זו שצריכה להגיד את זה . בנקודה זו אביא קטע מעדותה של שאזו בהתייחס לחקירה של א.א:
"כשהתחלנו את העדות אני לא עוד לא הבנתי, זאת אומרת, לא תיארתי לעצמי ובטח שלא הבנתי מה אני הולכת לשמוע, לא, בתיקים הכי קשים שטיפלתי וגם בתיקים שאחרי זה טיפלתי אחרי התיק הזה לא שמעתי זוועות כמו ששמעתי פה, אין לזה פשוט דרך אחרת לתאר את זה, במהלך העדות שלה היא חשפה המון פלשבקים וזה לא היה פשוט כי הרגשתי שאני מתעכבת איתה על דקויות שידעתי שאם אני לא אתעכב עליהן וכמו שלה זה ברור שלא באותה עצימות היה לא פשוט, זו הייתה עדות לא פשוטה, אני הצעתי לה המון פעמים שנעשה הפסקה, היא ביקשה שלא, גם כשאני הייתי זקוקה לה וכל דיסק במהלך העדות הזאת לדעתי הוא מחזיק 4 שעות ולכן הייתי צריכה גם להחליף פעמיים ובמהלך ההחלפה היא לא רצתה להפסיק והיא חטפה פלשבק ולכן השתמשתי בטלפון שלי... כדי ששום דבר לא יתפספס... מערכת הדיסקים מחזיקים 4 שעות הקלטה בישוב בצפון בתחנת ישוב בצפון, כל מערכת והתחלואות שלה... וזה היה היום הראשון שעבדתי שם, זאת אומרת, שבסוף ה-4 שעות הראשונות הייתי צריכה להחליף את הדיסק והיא לא רצתה להפסיק לדבר ולכן מהר... היא הייתה בשטף וכמובן שאני לא רציתי לעצור אותה, אז מהר הפעלתי את המצלמה את המצלמת וידיאו בטלפון שלי... היה בדיוק את הפלשבק, בדיוק, פלשבק קשה זה היה... בשביל זה הפעלתי את המצלמה... נכון. וברגע ברגע שהמערכת חזרה לעבוד כיביתי את הטלפון שלי והמשכנו כנדרש. במהלך העדות הזאת, כמו שכתבתי במזכר, היא סיפרה על פגיעות מיניות קשות, סדיסטיות שהיה לה מאוד מאוד קשה... היא סיפרה על מה שהיא חוותה, היו דברים שהיא היה לה פשוט להגיד את זה, היה לה פשוט קשה מאוד להגיד מילים מסוימות, קשה לענות על שאלות, השאלות הן לא פשוטות ואני מציינת פה במזכר שיש היו רגעים שהיא ממש על סף הפלשבק עונה לי כבר רק במבט עם העיניים ועשיתי את המזכר הזה כי פחדתי מהמקום הזה שאת המבט בעיניים לא רואים ממצלמה בפינת החדר וגם אני אומרת לה ואפשר לראות את זה גם בתמלולים שהיא חייבת להגיד לי במילים שאני לא יכולה לפרש את זה ושזה חשוב וזה לפעמים זאת אומרת לפעמים זה כמו רכבת הרים, לפעמים יש יותר יותר היענות ולפעמים אנחנו עוד פעם חוזרים אחורה, העדות היא לא עדות, היא אפילו לא עדות רגילה של נפגעת, היא זה היה הרבה יותר מורכב מזה... כל דבר שקשור בהחדרה למעשה כל אירוע שהיה בו מלווה בכאב למעשה, היה לה הרבה יותר קשה לתאר אותו. כל אירוע שגרם לה לתחושה של השפלה. הרי היו המון המון, רוב האירועים ברח לה פיפי, ומבחינתה זה היה..." .
וכן:
"כששאלתי אותה לאן, סתם דוגמה, שוב אני מזכירה לכם שמדובר בנפגעת מהמגזר החרדי, כל מה שקשור באיברים האינטימיים זה לא זה לא משהו שיוצא בקלות, אז בטח ובטח שלא שמדברים על הסיטואציה הנדונה של פגיעה מינית, היא הייתה אומרת סתם, למיטב זיכרוני, 'הוא חדר אלי' ואז הייתי שואלת 'לאן?' והיא הייתה אומרת לי 'לשם' והייתי אומרת לה 'לאן זה לשם? לאן זה לשם?' והיא הייתה לפעמים מצביעה, היה לה מאוד קשה להגיד 'איבר המין' או מושג אחר שקשור בטריטוריה הזאת, זה לא זה לא היה שוב אמרתי, זה לא עדות רגילה, זה לא עדות סטנדרטית, זה אפילו לא, זה יותר ממורכב, אני פשוט לא מצליחה למצוא את המילה שמסבירה את הדבר הזה, צריך פשוט לצפות ולהבין את הסיטואציה" .
בכל הנוגע לפעמים שבהם א.א אמרה שהדברים לא קרו, או שהיא "יצירתית" וכיוצא באלה דברים - התייחסתי כבר מספר פעמים לכך שזו דינמיקה ידועה ומוכרת אצל נפגעי תקיפה מינית. איני מייחסת לכך כל סימן לכך שהדברים ש-א.א סיפרה לא היו אמת. נוסף על כך, א.א עצמה הסבירה שהיא פוחדת מאוד מה תהיינה ההשלכות של כך שהיא מפרה את הבטחתה לאביה ומספרת דברים שאסר עליה לספר. אין תמה, אפוא, שהיא ניסתה מספר פעמים לבטל את דבריה שלה, ואפילו פעם אחת ביקשה מהחוקרת למחוק את שכתבה . כך קרה ביתר שאת כשהחוקרת אמרה ל-א.א שחשוב שתדייק בדבריה כי מה שהנאשם עשה הוא בגדר עבירה חמורה מאוד, ותגובתה המיידית של א.א הייתה: "אז הוא לא עשה את זה". נפשה החצויה של א.א ניכרה גם כאשר החוקרת אמרה על הנאשם שהוא אפס, ו-א.א מיד מחתה ואמרה לה לא לדבר כך על אביה.
88. בסיכומם של דברים - מצאתי ש-א.א מסרה עדות מהימנה ועקיבה, גם לגבי אישום זה, כפוף למגבלות הזיכרון האנושי, ובפרט מגבלות הזיכרון של נפגעת תקיפה מינית מצד אביה האהוב. נושא החדרת האצבעות של הנאשם לאיבר מינה של א.א לפני החדרת האקדח (שלב ה"בדיקה"), עלה לראשונה רק בסוף החקירה הנגדית והוא ממילא לא מופיע בכתב האישום. מקרים נוספים, מלבד המתואר באישום זה ובאישום 14, שבהם החדיר הנאשם את אקדחו לאיבר מינה של א.א, הוזכרו אך לא פורטו, ו-א.א עצמה ביקשה שלא לדבר עליהם. יותר מכך, מספר פעמים, לרבות בעדות הראשית, העידה א.א במפורש שאירוע של החדרת אקדח לאיבר מינה קרה פעמיים. על כן אין בסיס ראייתי מספק כדי להרשיע את הנאשם בפעמים נוספות. על כן בגדר אישום זה אני מוצאת כי הוכח מעשה אונס יחיד. מבחינת פרטי האירוע, א.א ייחסה לאירוע זה את הפרט של איבוד שליטה על סוגריה ולכלוך האקדח. הדבר אינו משנה את העבירות המיוחסות לנאשם, אך אני מקבלת את עדותה שדבר זה קרה באירוע דנן ולא באישום 14, האירוע האחרון.
89. לפיכך אציע לחבריי לקבוע כי הוכח שבאישום השביעי, אירוע האקדח, הנאשם ביצע את המעשים הבאים, כאשר מתוכם - המעשים המגבשים את העבירה שבה יש להרשיעו מודגשים בקו תחתון: במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה בשנת XX20, בעת שהייתה א.א כבת 9, במהלך היום, שהו הנאשם ו-א.א לבדם בביתם במקום המגורים. הנאשם אמר לא.א שהוא צריך לבדוק אותה. א.א ביקשה שלא יעשה לה כואב כמו בפעמים האחרות. לשמע דברים אלו כעס הנאשם מאוד וצעק על א.א שמעולם לא עשה דברים כאלה. הוא הורה לה לא לספר ואיים עליה שאם תספר יקרה משהו רע. הנאשם החדיר אקדח, שאותו החזיק כדין, לאיבר מינה של א.א, וגרם לה לכאב. א.א איבדה שליטה על סוגריה, השתינה ולכלכה את האקדח. במעשה האמור אנס הנאשם את בתו הקטינה בהיותה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה החופשית ולפיכך אציע להרשיעו בעבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק).
אישום 8 [המכונה "אירוע המזווה"]
90. על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת XX20, בעת שהייתה א.א כבת 10, עת שהו במהלך היום הנאשם ו-א.א לבדם בחצר ביתם במקום המגורים, החליט הנאשם להעניש את א.א על שלקחה יחד עם אחות נוספת ממתקים ללא רשות. הנאשם קרא לא.א כשהוא לבוש בציצית, ללא חולצה, מכנסיו מופשלים ואיבר מינו חשוף, נגע בבטנה של א.א, אמר לה ש"מרגיש שבטנה מלאה" והורה לה להטיל את מימיה בדשא בחצר. משסירבה א.א לעשות כן, כעס עליה הנאשם, וכשישבה, לבושה בשמלה, בישיבה שפופה, ניסה הנאשם להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה וגרם לה לכאב. משעדיין לא הטילה א.א שתן לבקשתו, בעט בה הנאשם, היא נפלה לאחור ונחבלה בכתפה ובראשה. בשלב זה איבדה א.א שליטה על סוגריה והטילה שתן על עצמה ועל בגדיה. או אז, הפשיט אותה הנאשם מבגדיה ואמר לה ש"היא עושה כל כך הרבה רק מתי שהיא רוצה ושאין לה שליטה על עצמה ושהוא צריך לבדוק אם היא באמת התרוקנה", ולחץ על בטנה. בהמשך ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של א.א אך היא התנגדה לכך, כשהיא מקופלת, יושבת על רגליה וראשה נוגע באדמה. או אז, התיישב הנאשם על א.א בכעס וחיכך את איבר מינו בגבה עד שהגיע לפורקן בתוך כוס פלסטיק חד פעמית. בשלב זה דחף הנאשם את א.א לתוך הבית, לכיוון מזווה המטבח, ושם הכריח את א.א לשתות מהכוס את נוזל הזרע שפלט. א.א ניסתה להימלט מפני הנאשם אך נתקלה בתנור המטבח, ונאלצה לשתות לדרישתו את נוזל הזרע מהכוס. בהמשך נשכבה א.א על הרצפה על בטנה והחלה בוכה. בשלב זה, הלך הנאשם והביא לה בגדים להחלפה. הנאשם הלביש את א.א בבגדים החדשים, ניגב אותה במגבונים, נישק אותה באיבר מינה ואמר לה שיש ילדות שיודעות לשמור סוד, ואפילו שהיא שמנה ורעה ולא שולטת בעצמה, הוא אוהב אותה מאוד ושלא קרה כלום, והלך. במעשים האמורים לעיל ניסה הנאשם לאנוס את בתו הקטינה, בהיותה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה החופשית וביצע בה מעשים מגונים. לפיכך הוא מואשם בביצוע ניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק) ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק). למען הקיצור אכנה לעיתים אירוע זה "אירוע המזווה".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 8
91. א.א העידה בעדותה הראשית שהאירוע הבא התרחש בבית המשפחה במקום המגורים (מקום המגורים), שם הייתה יציאה אחורית לחצר עם דשא. היא הייתה בכיתה ד'. היא זוכרת שזה היה בחורף והיא לבשה סרפן ירוק-טורקיז מקורדרוי, וחולצה שחורה. זה היה אחרי שהיא "סחבה" ממתקים מחנויות, עם אחותה אחות 3, "אבל אני הייתי המובילה" . היא סיפרה על כך לאימה, שסיפרה לנאשם, שהלך ושילם בחנויות עבור הגניבה, ו-א.א הרגישה שהאירוע הבא שקרה היה מין עונש על מעשיה. זה קרה בחצר האחורית של הבית, היא הייתה שם עם הנאשם, היה קר, הוא לבש "את הבגדים הרגילים שלו" - חולצה לבנה ומכנסיים שחורים דהויים. בשלב זה בעדותה דיברה א.א בלחש וביקשה הפסקה קלה. לאחר החזרה מההפסקה אמרה: "לא יודעת, אני שכבתי שם, הוא שכב שם... בחצר על הדשא... בחצר האחורית... והוא רצה, הוא רצה, הוא רצה להיכנס ואני הרטבתי ואז הוא היכה אותי". הדברים נמסרו באיטיות, כש-א.א משרבטת לעצמה תוך כדי דיבור ציורים/"קשקושים" על נייר. לאחר מכן חזרה על הדברים והבהירה שהנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לאיבר מינה. היא הרטיבה, הוא נתן לה מכה ואז נתן לה לשתות את הזרע שלו מתוך כוס. הדברים סופרו באיטיות ובקושי, ונדרשו שאלות כדי שהסיפור יצא. כשנשאלה היכן זה קרה, א.א השיבה "במזווה", שלשם הם עברו אחרי שהיא הרטיבה. אחרי שהיא הרטיבה הנאשם כעס. כשהם היו במזווה, הנאשם "עשה את זה... הוא לקח את הכוס, עשה בפנים... הוא עשה בכוס... את הדבר הלבן הזה", והכריח אותה לשתות. עם קשית. זה לא היה טעים. היה מגעיל. כשהנאשם אמר לה לשתות, "אני שתיתי. כמו טיפשה". לאחר מכן היא בכתה והנאשם נתן לה עוד מכה, הפעם באיבר מינה. א.א לא ידעה לומר עם מה היכה אותה הנאשם, אך זה כאב. תוך כדי המעשים אמר הנאשם ל-א.א שהיא ילדה רעה ושזה עונש על כך שהיא לא שולטת בעצמה . בשלב זה בעדות ביקשה התובעת מ-א.א לחזור ולספר את כל פרטי האירוע, ונדרשו שאלות כדי לעודד אותה לספר. א.א הוסיפה שבתחילה לא רצתה לשתות את הנוזל מהכוס, ואז הנאשם נתן לה מכה ואמר לה שאם תספר, יקרה לה משהו רע. לאחר מכן חזרה אחורה בסיפור ואמרה שכאשר הם שכבו על הדשא, בחוץ, זה היה מוזר, לא כרגיל, "לא כאילו כמו כל פעם שאני שכבתי והוא בא... זה היה כאילו, הוא שכב על הצד, לא יודעת..." . היה ל-א.א קשה מאוד לדבר, ובמענה לשאלות ענתה שהיא ישבה על הנאשם, על האיבר שלו. תוך כדי דיבור, א.א ציירה בפנקס שהיה בידיה ואז התברר שהיא ציירה כוס. אנו (המותב) סברנו שהיא ציירה כוס חד־פעמית שממנה שתתה באותו רגע, בדיון, ו-א.א נשאלה אם זה מה שציירה, והיא הבהירה שלא, "זה הכוס של פעם". כשנשאלה כיצד הייתה התנוחה של הנאשם, היא הציעה לצייר זאת, ותוך כדי ציור ובכי אמרה: "הוא כאילו שכב כמו, זה לא שכב ממש, זה כזה חצי ישב עם תנוחה כאילו הצידה ואני ישבתי עליו... ואני הייתי כאילו ישבתי עליו כאילו עם הפנים אליו" . איבר המין של הנאשם נגע באיבר מינה של א.א, הם לא היו מופשטים לגמרי, המכנסיים של הנאשם היו מופשלים ואילו היא הייתה עם סרפן, ללא תחתונים. לפני שהיא הרטיבה אמר לה הנאשם שהוא מקווה שהפעם היא תהיה ילדה טובה. לאחר מכן השיבה א.א שאינה זוכרת, לשאלה מה היה אחר־כך, ונדמה היה שהיא קצת מתנתקת מהדיון. כששאלנו אותה אם היא איתנו, השיבה שלא ממש, אך היא שומעת אותנו, ובהמשך ביקשה לסיים את הדיון לאותו יום.
בדיון העוקב, עדיין בעדות הראשית, ביקשה התובעת להמשיך את העדות לגבי אישום 8 . בפעם הזו א.א העידה שהאירוע קרה כשהייתה בכיתה ד', בחורף. היא ידעה שזה הולך לקרות, אך אינה יודעת להסביר למה ידעה שזה הולך לקרות. זה קרה בבית במקום המגורים, בחצר. בני המשפחה קראו לאזור הזה ה-Back yard. בהתחלה הנאשם היה נחמד, אבל אחר־כך זה כבר לא היה נעים. א.א לא זכרה מה היה כשהיה נחמד. כל האירוע התרחש אחרי ש-א.א סיפרה לאימה ש"סחבה" ממתקים. א.א אמרה שהיום היא מבינה שזה לא קשור, אבל אז חשבה שזה עונש על זה שגנבו ממתקים, והוסיפה - ברצינות - שהיא באמת חושבת שזה מעשה מאוד חמור, והיא הרגישה מאוד לא טוב עם עצמה. רק הנאשם ו-א.א היו בחצר האחורית, על הדשא, ו-א.א חצי ישבה וחצי שכבה, והנאשם לידה, באותה תנוחה שלה. א.א אינה יודעת איפה היו האחרים. א.א לבשה סרפן טורקיז עם חולצה שחורה, והנאשם היה עם בגדים רגילים: מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. השמלה שלה הייתה מופשלת והמכנסיים של הנאשם היו מופשלים. הנאשם היה לידה כמה דקות ואינה יודעת מה הוא עשה. אולי זה רק הרגיש לה כמו כמה דקות והיא טועה. ואז הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, "כאילו לתחתונים", ו-א.א הרטיבה. הנאשם כעס מאוד, הכניס אותה הביתה, למזווה. היו שם כלי עבודה ותנור וספרי מתכונים וכלי פסח. ואז א.א כבר לא ממש הרגישה מה קורה איתה. הנאשם כעס ואמר שזה שוב אשמתה ושעכשיו שוב מגיע לה לשתות. א.א הייתה במזווה והנאשם היה ליד הדלת, ואז הוא "הוא עשה את החומר הלבן שבתוך הכוס והיה לי לא נעים". הוא מאוד כעס ואמר ל-א.א שהיא צריכה לשתות את זה. היא לא רצתה לשתות אבל הייתה חייבת. א.א לא יודעת כמה נכנס לפה שלה, אבל זה היה מגעיל והיא גם הייתה רטובה מעצמה, עוד מקודם, וגם מהנוזל שנשפך עליה. הנאשם הרביץ לה, אינה זוכרת איפה, ואז זה נגמר. במענה לשאלה ישירה א.א הוסיפה שאינה זוכרת אם הנאשם אמר לה משהו, היא לא רוצה לזכור, ואז ביקשה לחזור לזה אחר־כך. בדיון מאוחר יותר, כשהתובעת ביקשה לחזור לאירוע זה, א.א אמרה שקשה לה לדבר על זה, הסכימה לחזור על כך שהיא והנאשם היו אחד ליד השני, חצי יושבים, חצי שוכבים והיה ביניהם מגע פיזי. לנוכח הקושי של א.א, התובעת ויתרה על המשך חקירה בעניין זה .
92. בחקירה הנגדית עימתה ההגנה את א.א עם חקירתה הראשונה במשטרה (29.3.20) , ועם העובדה שבתחילה כל שסיפרה על האירוע הזה היה שקיבלה עונש על גניבת ממתקים, ולאחר מכן אמרה שאינה זוכרת דבר מהאירוע הזה. א.א השיבה לסנגורית שאכן היה לה מאוד קשה לדבר על המקרה הזה. בהמשך לכך, בחקירת המשטרה, ניסו החוקרת שאזו והמטפלת מאלי לעודד את א.א לספר, אמרו לה שהיא גיבורה וכו', ואז א.א אמרה שהיא מרגישה שהיא ממציאה. מאלי שאלה איך ילדה בת תשע או בת חמש, יכולה להמציא דברים כאלה, ו-א.א השיבה: "כי היא חולה, את לא מבינה את זה?". מאלי השיבה ל-א.א שהיא לא חולה, ובהמשך הוסיפה שיש היגיון מאחורי השיגעון. א.א אמרה שהיא מרגישה רע כי היא "יודעת שכל הסיפור הזה יתן לנאשם עוד שנים [מילים לא ברורות]... וזה לא יפה", וכשהחוקרת שאלה: "ומה שהוא עשה זה כן יפה?", א.א השיבה "הוא לא התכוון... הוא לא ידע איך לעזור לעצמו" . אחר־כך כל שהסכימה לומר בחקירה זו לגבי אירוע המזווה היה שהעונש שקיבלה מהנאשם על גניבת הממתקים (שהיו טעימים, לדבריה), "לא היה נעים". היא הנהנה בראשה לחיוב לשאלה אם העונש היה באיבר המין, אמרה שהיה כואב, ומעבר לכך טענה שאינה זוכרת. כשהחוקרת אמרה לה שהיא מרפה מהאירוע הזה, א.א הודתה לה. בחקירה הנגדית עימתה הסנגורית את א.א עם הדינמיקה האמורה. א.א הסבירה שהייתה נבוכה והיא לא רצתה לספר על המקרה. הסנגורית אמרה לה שאולי לא רצתה לספר על זה כי לא היה מה לספר, ואולי זה לא קרה, ו-א.א השיבה: "היה לי מה לספר, אבל זה היה קשה... נכון, הרבה דברים קשים לי, מה אני אעשה?... לצערי זה קרה" . או אז עברה הסנגורית להתייחס לחקירתה השנייה של א.א במשטרה (6.4.20), שם חזרה החוקרת לאירוע . הסנגורית פתחה את שאלותיה באמירה שבאותו יום נדרשה א.א פעמיים לקחת כדורי לוריוון. א.א אישרה שאכן, היה לה מאוד קשה אז, והסנגורית הוסיפה: "אבל פה את אמרת לנו שאת לוקחת לוריוון אולי אחד ביום, 2 ביום גג, שם אני רואה שאת לוקחת אותם כמו סוכריות". גם בפעם הזו הערנו לסנגורית על הסגנון , ואז א.א הבהירה שמותר לה לקחת שניים ביום, בין בהפסקות, בין ביחד, והיא אינה עוברת את המינון הזה, שהותווה על־ידי הפסיכיאטרית, והוסיפה: "אני אומרת שאני באותו זמן של החקירה, כפי שגם אפשר לראות בסרטון שאת מראה, שזה זמן שהוא מאוד מאוד קשה לי כי זה מאוד הגיוני שאני אקח 2, אם זה לא היה קשה לי לא הייתי צריכה לקחת 2, אבל היה לי נורא קשה". הסנגורית הטיחה ב-א.א שהתרחיש שהיא מתארת אינו אפשרי, מאחר שחצר הבית הייתה גלויה ויש שכנים מסביב, והיו רואים שהנאשם מתפשט, שהוא עושה ל-א.א דברים, מה גם שבאותה עת היו עוד 8, 9 ילדים בבית שנולדו. א.א הסבירה שזו הייתה חצר אחורית, התחומה מאחור בהר שאין מאחוריו דבר, בצד אחד היו שכנים מבוגרים שכמעט לא יצאו לחצר שלהם ובצד השני לא היה בית, ובכלל - השכונה שקטה ואנשים לא הרבו להסתובב בה ברחובות. הסנגורית הציגה ל-א.א שרטוטים של הבית וצילומים שלו מתקופות הסמוכות למועד האירועים הנטענים . לאחר דיון ארוך בשאלה מה רואים בצילומים, והצגה נוספת של טענת ההגנה שלא ייתכן שהנאשם עשה שם את מה ש-א.א מספרת, היא השיבה לסנגורית: "אני באמת לא הבנתי למה הוא עושה את זה שם" . בהמשך התווכחה הסנגורית עם א.א על היתכנות ביצוע המעשים באותו מקום, ו-א.א עמדה על שלה. בהמשך חזרה א.א על התיאור שהתנוחה של הנאשם בתחילת האירוע, בחצר, הייתה "הזויה" ו"לא נורמלית" , הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה והיא הרטיבה. לחלק משאלות ההגנה השיבה א.א שאינה זוכרת, אך כשעומתה עם הטענה שבחקירה הראשית היא זכרה, השיבה: "נכון. אני לא רוצה לדבר על זה" . לאחר מכן חזרה בכל זאת על חלק מהפרטים (מה לבשה ומה לבש הנאשם; התנוחה [לרבות האמירה שזו הייתה תנוחה מוזרה, שאינה יודעת להסביר אותה ושאינה רוצה להזכר בזה]; ההרטבה; הכעס של הנאשם והמכה שנתן לה; המעבר למזווה [הנאשם גרר אותה לשם, כלומר משך אותה ביד בניגוד לרצונה]; האוננות בכוס פלסטיק; השתייה מהכוס עם קשית). א.א הסבירה, לשאלת בית המשפט, שקשה לה מאוד לדבר על אירוע זה בין היתר משום שזה היה בחוץ, היא פחדה שיראו אותה וזה היה משפיל . ההגנה טענה שהתיאור של א.א לגבי התנוחה אינו זהה לזה שמסרה בחקירה הראשית ובמשטרה, שכן לא ציינה קודם לכן שהיא הייתה "מקופלת". בהמשך עימתה הסנגורית את א.א עם כך שפעם אמרה שהנאשם שכב לצידה ובמקום אחר - שהיא ישבה עליו. א.א השיבה שאינה מסוגלת לענות על זה . בחקירה הנגדית א.א הבהירה לראשונה שאת מעשה האוננות לתוך הכוס עשה הנאשם כשעדיין היו בחצר, ורק מעשה השתייה היה במזווה. כאשר נשאלה מה קרה בין הקטע שבו הרטיבה לקטע שבו "הנוזל הלבן" הגיע לכוס, השיבה שיש לה "כמו חושך שם" . היא זכרה שהנאשם רצה שהיא תסתכל עליו, אך לא זכרה פרטים נוספים. היא זכרה ששמעה רעש של הנוזל נכנס לכוס. כששאלה אותה הסנגורית מדוע שתתה, מדוע לא צעקה או קראה לאימהּ, השיבה שאז היה קורה "משהו יותר רע". אחר־כך הוסיפה שהנאשם היכה אותה באיבר מינה עם ידו. היא לא ידעה לומר היכן היו בני הבית באותה עת. בהמשך אמרה שהנאשם היכה אותה רק פעם אחת, בניגוד לתיאור קודם שבו ציינה שהנאשם היכה אותה פעמיים - פעם כשהרטיבה (בחצר) ופעם כשהכריח אותה לשתות את נוזל הזרע (במזווה). כשעומתה עם הסתירה השיבה שהנאשם היכה אותה רק בחצר, ואילו במזווה, כאשר דרש ממנה לשתות, היא עשתה כן משום שפחדה ממכה נוספת . גם בדיון העוקב, כשנשאלה על אירוע המזווה, חזרה א.א על הפרטים (האוננות לתוך הכוס בחצר; שמיעת הנוזל נכנס לכוס; העובדה שלא הסתכלה על הנאשם באותו זמן ולא ראתה איך הנוזל הגיע לכוס; גרירתה למזווה ביד על־ידי הנאשם; השתייה במזווה; היעדר התנגדותה; העובדה שקיבלה מהנאשם מכה אחת, באיבר המין, כשהייתה עימו בחצר) . אציין שגם לגבי אירוע המזווה לא בחלה ההגנה בהצגת שאלות פוגעניות ומיותרות, כך למשל הסנגורית שאלה את א.א: "כמה שתית? את כל הכוס?" , ורק בעקבות הערות ההרכב אמרה שהיא מקבלת ועוברת הלאה.
93. בהמשך החקירה הנגדית שוב עימתה הסנגורית את א.א עם חקירותיה במשטרה ועם הטענה שבמשטרה הוכנסו דברים לפיה על־ידי החוקרת והמטפלת שלה. בפרט עימתה הסנגורית את א.א עם דברים שנאמרו במשטרה, שמהם עולה כי בין חקירתה הראשונה במשטרה לשנייה, א.א שוחחה עם מורן מאלי. הסנגורית טענה באוזניה שהן שוחחו על תוכן העדות, ו-א.א הבהירה: "השיחה שהייתה לי אחרי העדות הראשונה במשטרה דיברתי עם מורן ואמרתי לה שנורא קשה לי, זה היה כאילו באותו לילה באותו לילה של העדות היה קשה לי והייתי מאוד מוצפת והרגשתי מאוד רע ואז אמרתי לה אמרתי לה כאילו מצד אחד זה רע לי, אבל מצד שני זה עושה לי סדר, אבל לא דיברתי על אירועים מסוימים, דיברתי על הכול...". היא הבהירה שהן דיברו על תחושותיה של א.א ולא על תכנים ספציפיים. ההגנה טענה ש-א.א עצמה הטילה ספק בדבריה שלה, ושאלה את עצמה (ואת מאלי) האם היא ממציאה, ואילו מאלי היא זו ששיכנעה את א.א שאינה ממציאה. על כך השיבה א.א: "מורן באופן כללי לא משכנעת אותי בכלום וככה הגישה שלה זה ש'אם לא נפגעת אין לך מה להגיע לפה, אם את לא חושבת שנפגעת את לא צריכה להגיע לפה, אנחנו לא מחזיקים אף אחד בכוח, רק מי שנפגעת ורוצה לקבל עזרה היא מגיעה'... זו הגישה גם של מורן, היא לא אומרת לי מה היה, מה לא היה" . ההגנה התייחסה בפירוט רב גם בסיכומיה לחקירות במשטרה לגבי אישום זה , ושבה על הטענות בדבר השפעה של החוקרת שאזו, והמטפלת מאלי, על הדברים ש-א.א מסרה, על כך שהחקירה הייתה מדריכה וכן על הטענה שמאלי שיבשה את החקירה בכך שעודדה את א.א להמשיך לדבר וכן בכך שהתייחסה לחקירה כסוג של טיפול, שעושה ל-א.א טוב. לדברי ההגנה, ה"היזכרות" של א.א בפרטי האירוע, אחרי שנטלה כדורי לוריוון ואחרי פלשבק שחוותה, אינה אמינה כזיכרון מציאותי, אלא היא פרי לחץ והדרכה של שאזו ומאלי על א.א שהייתה באותה עת במצב נפשי קשה.
חיזוקים לעניין אירוע המזווה
94. אילנה קוזיק סיפרה בעדותה שבאחת משיחות הטלפון, כשלוש שנים אחרי ש-א.א נישאה, היא סיפרה לאילנה על אירוע שקרה כשהייתה בכיתה ג' או ד': "היא סיפרה לי פעם שהיא הייתה בבית שלה ואבא שלה בא אליה, היא נורא פחדה, היא הבינה שהוא רוצה לאנוס אותה והיא התאפקה מללכת לשירותים המון המון זמן והוא דרש ממנה שהיא תלך לעשות שירותים והיא לא הסכימה בשום פנים ואופן ואז הוא גרר אותה לחצר או החוצה, אני לא יכולה להיות בטוחה שזה חצר הבית, הוא גרר אותה החוצה איפה שהייתה אדמה והוא לחץ לה בתוך איבר המין על איזה שהיא נקודה וזה היה לה נורא נורא כואב והיא עשתה פיפי בתחתונים ונפלה על הרצפה והייתה כולה בבוץ מאוד מאוד מלוכלכת וכשהיא דיברה על זה היה לה ממש ממש קשה כשהיא דיברה איתי בטלפון והיא התחילה לדבר כמו ילדה קטנה 'אני מלוכלכת, אני מגעילה, אני מלוכלכת, איכסה, אני מלוכלכת, אל תדברי איתי' ואז אחרי שהשתן ברח לה והיא הייתה כולה רטובה ומלוכלכת היא שוב מספרת שהיא עם אבא שלה בתוך הבית והוא גמר לתוך הכוס והכריח אותה לשתות את זה, לשתות את הזרע" .
הכרעה באישום 8, אירוע המזווה
95. מכלל הגרסאות שמסרה א.א, וחרף סתירות מסוימות, עולה כי אירוע המזווה התרחש כך: א.א והנאשם היו בחצר האחורית של הבית במקום המגורים, כש-א.א הייתה בכיתה ד'. באותה עת סברה א.א שמה שהנאשם עשה לה היה עונש על כך שהיא "סחבה" ממתקים מחנות, ביחד עם אחותה. היא לבשה סרפן וחולצה, והייתה ללא תחתונים. הנאשם לבש את בגדיו "הרגילים", קרי: חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. שמלתה הייתה מופשלת וגם מכנסיו של הנאשם היו מופשלים. בתחילת האירוע הם היו בתנוחה מוזרה, של חצי שכיבה, על הצד, לא כמו כל פעם. היא ישבה על איבר מינו של הנאשם, כשפניה אל הנאשם. הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, ואמר לה שהוא מקווה שהפעם היא תהיה ילדה טובה, אך היא הרטיבה. הנאשם כעס, נתן לה מכה עם ידו באיבר מינה ועבר עם א.א למזווה בתוך הבית. הנאשם אונן לתוך כוס (לא ברור אם מעשה זה נעשה עדיין בחצר, או כשהיו כבר במזווה) ודרש ממנה לשתות את נוזל הזרע מהכוס, עם קשית. היא לא רצתה לעשות זאת, אך הנאשם אמר לה שאם תספר - יקרה לה משהו רע. א.א שתתה ושוב בכתה. תוך כדי המעשים אמר לה הנאשם שהיא ילדה רעה ושזה עונש על כך שאינה שולטת בעצמה.
96. מרבית הסתירות שעליהן מצביעה ההגנה בסיכומיה, שאת עיקרן פירטתי לעיל, אינן בלב העניין. הסתירות הבולטות הן בשאלה אם הנאשם ניסה לחדור לאיבר מינה של א.א כששכב לצידה או כשהיא ישבה עליו, האם אירוע האוננות אירע בחצר או במזווה, והאם הנאשם היכה את א.א באיבר מינה פעם או פעמיים. אף אחת מהסתירות הללו אינה משפיעה על טיבן של העבירות המיוחסות לנאשם באירוע זה, ולמרות אי־הדיוקים הללו, ליבת האירוע מתוארת בצורה עקיבה ולטעמי - אותנטית.
האותנטיות נלמדת גם מהחקירה הראשונה במשטרה, שבה א.א לא רצתה לספר את הפרטים של האירוע, טענה שאינה זוכרת, טענה שהיא ממציאה והיא חולה, ובהמשך אמרה שאינה רוצה לספר כי זה יוסיף לנאשם שנים (כנראה של עונש), וזה לא יפה, ושמה שהנאשם עשה - הוא לא התכוון, ושהוא לא ידע איך לעזור לעצמו. הדואליות ביחס של א.א לנאשם עצמו, והפקפוק העצמי האם מה שהיא מספרת הוא המצאה, הם - כפי שציינתי כבר, וכעולה מהפסיקה הענֵפה בנושא - מאפיינים ידועים ובולטים בעדויות של נפגעי תקיפה מינית, בפרט כשהתקיפה נעשתה על־ידי אדם קרוב ואהוב. אף הקושי לספר על המעשים היא אופיינית לנפגעת תקיפה מינית מאדם קרוב, בגיל כה צעיר, ומובנת לנוכח טיב המעשים. גם במהלך העדות בבית המשפט סימני האמת בלטו, גם בתיאורים הסנסוריים (שמיעת הרעש של הנוזל הנכנס לכוס הפלסטיק, הטעם ה"מגעיל", תחושת הפחד וההשפלה, הזיכרון של הסרפן בצבע טורקיז), גם בקושי של א.א לדבר. ההגנה של א.א על אחותה הצעירה, שעימה "סחבה" ממתקים ("אבל אני הייתי המובילה"), כמו גם הערתה על כך שלדעתה אכן מדובר במעשה חמור, לימדו גם הן על הכנות והאמינות של א.א. ההלקאה העצמית שלה ("אני שתיתי. כמו טיפשה") והתחושה שלה שמדובר היה בעונש, תרמו גם הם להתרשמות מאמינותה.
97. בסיכום הדברים, אני סבורה שהעבירות שיוחסו לנאשם באישום זה של אירוע המזווה הוכחו מעל לספק סביר, ואציע לחבריי להרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של ניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק), ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק).
אישום 9 [המכונה "אירוע המרפסת"]
98. על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת XX20, ישנה א.א, שהייתה כבת 11 באותה העת, יחד עם אחות נוספת, בחדרה. הנאשם העביר את א.א בלילה לחדר במרפסת הסגורה בביתם במקום המגורים. א.א שכבה על בטנה והתעוררה כשידיה מונחות על איבר מינו של הנאשם. היא סירבה לקום, או אז הפך אותה הנאשם על גבה, הורה לה להתפשט והיא שבה וסירבה. בשלב זה ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, א.א התנגדה והתהפכה שוב לשכב על בטנה. הנאשם החל נאבק ב-א.א והיא התקפלה על מנת למנוע ממנו לחדור אליה. בתגובה אמר לה הנאשם "זה באשמתך, את בוחרת את העונש שלך", הורה לה לא לנשום והחדיר את איבר מינו לפיה, עד שהגיע לפורקן בפה, והיא נאלצה לבלוע את נוזל הזרע שלו. במשך מספר ימים לאחר מכן כאבה ל-א.א הבטן והיא הקיאה. במעשים האמורים לעיל ניסה הנאשם לאנוס את בתו הקטנה, בהיותה מתחת לגיל 16, שלא בהסכמתה החופשית וביצע בה מעשה סדום . לפיכך הוא מואשם בביצוע אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), וניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק). למען הקיצור אכנה לעיתים אירוע זה "אירוע המרפסת".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 9
99. בפעם הראשונה ש-א.א סיפרה בעדותה הראשית על אירוע זה היא אמרה שהאירוע התרחש כאשר הייתה בכיתה ד', בתקופה שבה ישנה במרפסת סגורה בבית במקום המגורים, ליד "החדר של הילדות הקטנות". הנאשם העביר אותה לישון באותה מרפסת, כשקודם לכן ישנה בחדר של הילדות הקטנות ביחד עם אחותה אחות 3, ולדבריה - היא באמת לא הבינה מדוע הוא העביר אותה לשם . זה קרה באזור חנוכה, א.א ישנה ולפתע התעוררה והרגישה את הנאשם מעליה. "הרגשתי אותו מעלי שהוא כבד ואת הנשימה שלו, כזה נושם מהאף כזה עם השערות... ואת הזקן שלו... זה כנראה מתוך שינה, אני לא יודעת מה היה שם בדיוק, כאילו קמתי כזה, היה גם חושך שם כי זה אפילו לא היה בתוך הבית, היה כאילו חדר מתוך חדר, היה את החדר של הבנות ואת החדר שלי, אז יכול להיות שזזתי מתוך שינה, לא יודעת, אני זוכרת שפשוט קמתי, הרגשתי אותו וזזתי ואז אני בטעות הזזתי אותו כאילו, לא ידעתי שאני לא אמורה להזיז אותו כי לא ידעתי שהוא עלי, שהתעוררתי נבהלתי ולא ידעתי כאילו זזתי ואז הוא אמר אין לי כבר סבלנות, 'I don't have any patient' [כך בתמליל במקור - מ.ב.נ] והוא כעס... אני לא יודעת, כנראה בגלל שזזתי, אני לא יודעת מה הייתי אמורה לעשות, אני באמת לא הבנתי למה הוא כועס עלי, כנראה בגלל שזזתי זה הרגיז אותו והוא כבר לא היה בתנוחה שהוא רצה ואז... הוא הכניס את האיבר שלו כאילו, אני זוכרת כזה שאני שוכבת ואני כאילו יש חושך ואני מרגישה אותו מעלי ואני הרטבתי ואז הוא מתעצבן ואני לא מבינה מה קורה ואז אני מרגישה משהו כזה גדול נכנס לי לפה ואז נכנס מלא מלא מלא מהנוזל המגעיל הזה הלבן מהזרע, כנראה, ואני כולי נחנקת הוא ממשיך וממשיך וממשיך, חשבתי שזה לא ייגמר לעולם, שככה אני אשאר ואני ניסיתי להקיא, אז הוא, לא יודעת, אני פשוט לא, כאילו קפאתי כזה ואז אחרי כמה, כאילו, ואחר כך כאבה לי הבטן, אחרי כמה לילות אני הקאתי, אני זוכרת גם את הלילה הזה שהקאתי שאני קמתי והלכתי לאבא שלי ואמרתי לו שכאילו זה היה באמצע הלילה קמתי והלכתי כאילו ירדתי למטה שם ההורים שלי ישנו, אנחנו ישנו בקומה שלישית, ואמרתי לו ואמרתי שאני מפחדת שאני צריכה להקיא וזה, אז אבא שלי אמר, 'אל תדאגי, הכול יהיה בסדר, את לא תקיאי' ואז אחרי איזה כמה זמן אני הקאתי וזה היה נורא כאילו בשבילי זו הייתה אחת החוויות היותר קשות המקום הזה של ההקאה כאילו וכאילו מהאירוע הזה כאילו היום אני מבינה את זה, אז לא הבנתי את זה, מהאירוע הזה היו לי כאבי בטן וכל מיני". בהמשך לכך המשיכה א.א ותיארה את הפוביה שפיתחה מהקאות, ואת הטיפול שאליו שלח אותה נאשם לד"ר אברהם בן יוחנן, אך לכך נתייחס בהמשך.
א.א שבה וסיפרה על אירוע המרפסת פעם נוספת בעדות הראשית . הפעם מיקמה התובעת בשאלתה את האירוע מבחינת זמנים כש-א.א הייתה בכיתה ה' ובת 11, ו-א.א לא תיקנה אותה. היא חזרה על פרטי האירוע כפי שסיפרה קודם לכן, ואמרה שהנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, ועוד לפני שהספיק היא הרטיבה. הוא שם את איבר מינו "באזור הבטן למטה", ולאחר בקשה שתבהיר למה כוונתה, א.א אמרה: "לאיבר המין, אבל לחלק החיצוני שלו". לאחר מכן א.א הרטיבה, הנאשם הכניס את איבר מינו לפיה ואמר לה שזה עונש על כך שאינה משתפת פעולה.
100. בחקירה הנגדית הסנגורית מיקמה אף היא את האירוע בגיל 11, בשנת XX20 (בהתאם לכתב האישום). א.א ציינה שהנאשם העביר אותה לישון במרפסת הסגורה קצת לפני האירוע מושא אישום זה, ועד אז היא ישנה בחדר אחד עם אחות 3 ואחות 4. היא סיפרה שהתעוררה כשהנאשם עליה, היא נבהלה, זזה והנאשם כעס כי לא הצליח להחדיר את איבר מינו לשלה ועל כן העניש אותה והכניס את איבר מינו לפיה. "יש מצב" שהיא הרטיבה, כי זה מה שקרה בדרך כלל. לקראת סוף החקירה הנגדית, אחרי כל מה שיתואר כאן בהמשך, שאלה הסנגורית את א.א שוב על חלק מפרטי האירוע (האם דלת המרפסת הייתה פתוחה או סגורה, לאיזה כיוון א.א ישבה, מה לבש הנאשם, באיזו תנוחה הייתה א.א כשהנאשם החדיר את איבר מינו לפיה, ועוד). על חלק מהשאלות א.א השיבה, אך בעיקר ציינה שהיא הייתה עסוקה בהישרדות ובניסיון לנשום . גם כאן, כבאישומים אחרים, לא חסכה ההגנה מ-א.א שאלות מכאיבות במיוחד: "למה הסכמת לפתוח את הפה?". המותב התערב ואסר את השאלה, אך א.א הספיקה להשיב "כי אני טיפשה", ולאחר מכן שוב כבשה פניה בדוכן ונדרשה הפסקה עד שניתן היה להמשיך בעדות .
בהמשך עימתה הסנגורית את א.א עם שינויים וסתירות בין חקירתה במשטרה לעדותה בבית המשפט, אך חלק מההטחות על פערים חטאו לאמת. למשל: הסנגורית טענה באוזני א.א שהיא רק אישרה את מה שהחוקרת שמה בפיה, ולא מסרה דבר משל עצמה (למשל - שהנאשם החדיר את איבר מינו לפיה), אלא שממש עם תחילת הסיפור על אירוע זה במשטרה, א.א אמרה: "כיתה ה"א. היה... עוד פעם בפה" . עם זאת, אכן קיימים הבדלים בפרטים מסוימים בין הגרסה במשטרה ובין העדות בבית המשפט וניכר שגם בהתייחסה לאירוע זה במשטרה א.א התקשתה מאוד לדבר. היא השעינה ראשה על-ידיה, ונזקקה להרבה עידוד ושאלות מנחות. פערים נמצאו למשל בתנוחת השכיבה שלה (על הבטן, ולא על הגב); במשטרה א.א הדגימה באמצעות שילוב כפות ידיה תנועה של תפיסה , ואז לשאלת החוקרת אישרה שהנאשם אמר לה לתפוס באיבר מינו ושהיא הרגישה פתאום את איבר מינו של הנאשם בידיים שלה ; במשטרה אמרה שהנאשם העביר אותה לישון במרפסת לפני שהלכה לישון (ולא תקופה של ימים/שבועות קודם לכן); א.א אמרה שהיא שכבה על הבטן ולא רצתה לקום; הנאשם הפך אותה על הגב; הנאשם אמר לה להתפשט והיא לא הקשיבה לו. בשלב זה של החקירה א.א "התפרקה", חזרה ואמרה "זה שטויות, זה שטויות" וכן "לא רוצה, לא רוצה". לאחר הרבה עידוד והרגעה, השיבה א.א לחוקרת ששאלה מה קרה אחר־כך, "זה... עוד... הפעם בפה" . אחר־כך הבהירה שזה קרה אחרי שהנאשם רצה להכניס את איבר מינו ולא הצליח כי היא התהפכה, כי היא לא רצתה. אז החלה שוב בוכה ואמרה "לא... רוצה... לא ... רוצה..." ואז הוסיפה שזה מגעיל, וזה המצאות ושקרים, וכן: "אני... חולה, אני אשים אותו בכלא כי אני חולה?". אז אמרה לה מאלי שאינה חולה, ואילו הייתה חולה, אז היה זה מחובתה של מאלי, כמי שמטפלת בה, להגיד לה שהיא חולה ומה צריך לעשות במצב זה כדי לעזור לה. עוד הזכירה מאלי ל-א.א, שכאשר מטפלת מסוימת, שאליה שלח אותה הנאשם בעבר, רצתה לתת לה טיפול תרופתי, הנאשם התנגד לכך, ומאלי הבהירה: "אם את חולה, אז את צריכה טיפול תרופתי, נכון?... והוא ... התנגד... אז גם אבא שלך לא חושב שאת חולה...". לאחר שגם מאלי הבהירה ל-א.א שאינה חושבת שהיא חולה, ושאזו הבהירה לה שהיא בטוחה ש-א.א אינה משקרת, א.א המשיכה בתיאור האירוע. גם בהמשך מסרה פרטים מסוימים שלא תאמו את שמסרה בבית המשפט: היא ציינה שהנאשם ניסה להיאבק בה, היא התקפלה, והוסיפה: "את רואה? זה בגלל שהתקפלתי, הכול קרה בגלל זה. אם לא הייתי מתנגדת, [מילמולים לא ברורים]. אז הוא אמר... זה אשמתך, את בוחרת את העונש שלך, ואז הוא הכניס את האיבר שלו לפה שלי... הוא אמר לי אל תנשכי [הדובר צוחק. הדובר מצקצק בלשונו]. די לא רוצה [הדובר נאנח]". בהמשך א.א ביקשה לדבר עם הנאשם, להגיד לו שהיא מספרת דברים; אחר־כך צחקה ואמרה שזה לא הגיוני, ושאינה צריכה לבקש סליחה. אחר־כך אמרה לשאזו שהיא (א.א) ממציאה לה (לשאזו) סיפורי זוועות, ושנמאס לה מעצמה. אחר־כך אמרה שהיא והנאשם הם גוף אחד ונפש אחת, כי היא שייכת לו . בהמשך השיבה א.א לחוקרת שהנאשם הוא אבא טוב, וכשהחוקרת אמרה לה שהוא לא אבא טוב, בשל המעשים שעשה, א.א השיבה: הוא סך הכול התכוון לטובה, והוסיפה שהוא ניסה לחנך אותה והיא הייתה מקרה קשה, וזו הייתה שיטת החינוך שלו. היא אמרה שהיא אוהבת את הנאשם , וכששאזו אמרה לה שהנאשם לא אהב אותה, כי אילו אהב אותה לא היה עושה לה את המעשים הללו, א.א השיבה "בגלל שהוא עשה את זה הוא אהב אותי... הוא רצה לתקן אותי". בסופו של תיאור האירוע א.א סיכמה: "זהו. קם, בימים אחר־כך כאבה לי הבטן ו... כמה ימים אחר־כך אז הקאתי... ומאז אני מפחדת מהקאות". לשאלת החוקרת, א.א השיבה בחיוב שהנאשם הגיע לפורקן בפיה, היא חצי בלעה וחצי נחנקה, ואחרי כמה ימים הקיאה את זה. כשנשאלה בחקירה הנגדית על אמירותיה במשטרה שהיא מדברת שטויות ושאלה המצאות ושקרים, והסנגורית אמרה שבכך א.א למעשה חזרה בה ממה שסיפרה, א.א השיבה: "אני אומרת שאני לא חוזרת בי, רק נורא קשה לי להכניס את האליל הזה לכלא, זה הכול... לדבר עליו לא כמו שמדברים במשפחה שלי" .
כאמור, בחקירה הנגדית עימתה הסנגורית את א.א עם הסתירות האמורות . א.א הסבירה שהיה לה מאוד קשה לדבר על הדברים. היא ציינה שלא הבהירה בבית המשפט את עניין ההתהפכות מהגב לבטן, אלא ציינה שהיה מאבק. היו דברים נוספים שעלו בבית המשפט ולא במשטרה, למשל - עניין בריחת השתן, הכינוי "מאבק" להתנגדותה לניסיון החדירה של הנאשם. א.א הסבירה שלא סיפרה בבית המשפט על החזקת איבר מינו של הנאשם כי קשה לה לדבר על כך, כי זו חוצפה וכי היא הייתה טיפשה שהתנגדה לנאשם. "כי בסוף זה נכנס לי לפה מה הרווחתי?" . בהמשך ניטש ויכוח ארוך עם הסנגורית בשאלה אם א.א הדגימה בתנועת יד את תפיסת איבר המין של הנאשם, או שמא עשתה תנועה סתמית והרעיון של תפיסת איבר המין הועלה על־ידי החוקרת. שוכנענו לחלוטין ש-א.א הדגימה את הדבר בידיה . לאחר מכן א.א העידה, בקושי רב, שהנאשם הכריח אותה "לעטוף" את איבר מינו, והבהירה בהמשך פעם נוספת, שלא סיפרה זאת בעדות הראשית כי מאוד מאוד קשה לה לדבר על זה, וכאשר הסנגורית התעקשה ש-א.א לא סיפרה את זה כי לא זכרה, א.א השיבה בכעס "אני חושבת שאת מנסה להטעות אותי בכל מיני צורות ולשגע לי את השכל, לבלבל אותי ולגרום לי לשכוח מה אני בכלל רוצה להגיד, זה מה שיש לי להגיד לך", ושבה ואמרה שלא אמרה שהחזיקה באיבר מינו של הנאשם כי לא רצתה להגיד .
הסנגורית שאלה את א.א כיצד היא מסבירה את העובדה שהיא צחקה כאשר סיפרה במשטרה שהנאשם אמר לה לא לנשוך את איבר מינו כשהחדיר אותו לפיה, א.א השיבה: "כי זה באמת מצחיק שהוא אומר לי לא לנשוך כשהוא תוקע לי בפה איבר שמן שמוציא מן נוזל מסריח לתוך הפה" .
בהמשך החקירה הנגדית, כשהסנגורית שאלה פעם נוספת מה קרה כש-א.א התעוררה, היא השיבה "אני קמתי באמצע הלילה, דמייני את הסיטואציה, אוקיי? ילדה בת 11 שוכבת במרפסת סגורה ואז היא מגלה איזה דמות ענקית מעליה והיא מגלה שזה אבא שלה ואז קורים כל מיני דברים, יש שם חושך, יש שם פחד, יש שם אימה", ובהמשך לכך השיבה לשאלות הסנגורית שהיא הייתה על הגב, היא הרגישה את איבר המין של הנאשם "בתוכי, עמוק בתוכי" . אציין כי זו הפעם הראשונה ש-א.א תיארה שחוותה לתפיסתה אונס, ולא ניסיון אונס. כשעומתה עם עובדה זו, השיבה: "אני זוכרת שזה כאב, אבל כמה זה היה בתוך?... זה אני לא יכולה להגיד לך בסנטימטרים, את מבינה?" . ובהמשך:
"העדה, גב' א.א: אני זוכרת את עצמי כאילו מתעוררת לתוך תחושה שיש משהו כבד עלי ואז אני מרגישה את הנשימות את הזקן שלו עלי ואז ואז הדבר הבא שהרגשתי כאילו תוך כדי, לא יודעת איך להסביר את זה מבחינת התזמון, אבל כאילו כאב מאוד חד, כאילו זה כאב שאני קוראת לו תמצית של גיהינום כזה, לא יודעת איך להסביר.
עו"ד וייסבוך: איפה היה הכאב?
ת: למטה.
ש: באיבר המין שלך?
ת: כן.
ש: סליחה?
ת: כן. אז שוב, אני אומרת, אני לא יודעת עד כמה הוא נכנס...
...
העדה, גב' א.א: אני לא יודעת כמה הוא נכנס, אבל כאב לי, כאב לי ואחר כך ניסיתי לזוז והרטבתי ואז.
...
העדה, גב' א.א: ואז כאילו ניסיתי לשכב על הבטן שהוא לא יוכל להיכנס ואז הוא התרגז ואז הוא אמר לי לתת כאילו שאני אגע, שאני אעטוף לו את זה...
...
העדה, גב' א.א: ואז מגיע הקטע שאני לא זוכרת ואז בסוף זה היה בפה" .
כששבה הסנגורית ושאלה אותה שוב ושוב בעניין החדרת איבר מינו של הנאשם לשלה, השיבה א.א שאיבר המין של הנאשם היה בפתח איבר מינה, זה כאב, אבל זה לא היה עמוק בפנים .
101. לנוכח שאלותיה של הסנגורית על הסתירות בין הגרסה במשטרה לגרסאות בבית המשפט, א.א הסבירה שהיה לה קשה מאוד לדבר במשטרה, ואילו בבית המשפט היא מצליחה להיות הרבה יותר מילולית, מה גם שבית המשפט הסביר לה שעליה לדבר בצורה מפורשת וברורה על הדברים .
בפרט שאלה הסנגורית את א.א על כך שבגרסאות קודמות אמרה שהיא התעוררה ומצאה את איבר מינו של הנאשם בידה, ולא - כפי שהעידה לראשונה בחקירה הנגדית - שאיבר מינו של הנאשם היה בתוך איבר מינה. א.א השיבה שבמשטרה החוקרת אמרה לה להתחיל לספר באותה נקודה שהיא מסוגלת, ובאותה עת היא הייתה מסוגלת לספר תחילה על כך שאיבר המין היה בידה, אך האמת היא שהיה גם וגם. עוד הסבירה שבמשטרה היא לא סיפרה את האירועים בסדר כרונולוגי, וכשציינה שהיא התהפכה מהגב לבטן, והנאשם לא הצליח להחדיר את איבר מינו - גם זה קרה, אך בשלב אחר של האירוע. עוד אמרה א.א שלדעתה אין סתירות בין הגרסאות, אלא שהיא סיפרה אותם דברים, במילים אחרות, ולאחר הסבר זה החלה לבכות, רעדה וכבשה פניה בדוכן העדים. כששאלנו אותה אם היא רוצה הפסקה קלה, השיבה: "לא, אני יודעת שהייתי ילדה רעה... ילדות טובות אמורות להקשיב למה שההורים שלהם אומרים ולא להתנגד... מגיע לי, אם אני ילדה רעה זה מגיע לי" .
הסנגורית שאלה את א.א מדוע, לנוכח העובדה שאחיותיה ואחיה ישנו ממש לידה, בחדרים סמוכים, לא צעקה לעזרה, ו-א.א השיבה: "כל השנים שלפני כן לימדו אותי לא לצעוק. מה זאת אומרת? מה אני אצעק?... אבא שלי פוגע בי אז מה אני אצעק הצילו למי? מי ישמע אותי?... מה הם יכולים לעזור לי?" .
א.א עומתה עם אמירותיה במשטרה שהיא חולה ומשקרת ומדברת שטויות, והשיבה: "בן אדם מכיר את עצמו לפי מה שההורים שלו מספרים עליו לו, אבא שלי אמר שאני חולה... שיש לי הזיות, שאני לא, שהוא מכיר את התיק הרפואי שלי, כאלה דברים... וגם אני בגלל איך שהמשפחה שלי מתנהלת ומה כאילו התפקיד שאבא שלי לוקח במשפחה זה כאילו לא היה מצב כזה לדבר ושזה יהיה שזה יתקבל כאילו היה חייב להיות שכאילו אני חולה... כאילו זה משהו שאסור לי לספר ואם... אם אני מספרת אותו אני חייבת להגיד שאני חולה שזה שטויות..." וכן: "אבא שלי אומר מה הוא מרגיש, אבא שלי אומר מה אמא שלי אמורה להרגיש... ואמא שלי אומרת מה היא את מה שאבא שלי אומר בעצם... כאילו אין כל כך מקום לאמירה אישית ואז ממילא אני באה עם הסיפור שלי שקרה, לא משנה מה יגידו פה זה קרה ומה יותר ברור מזה שאני אגיד שאני חולה כי אלה התגובות שאני מכירה..." . שאלות על אמירותיה של א.א במשטרה שהיא ממציאה ומשקרת נשאלו עוד פעמים רבות במהלך החקירה הנגדית, והתשובות נשארו באותה רוח .
הסנגורית טענה באוזני א.א שבתקופה שבין חקירתה במשטרה ועד עדותה בבית המשפט, תקופה שבה הייתה בטיפולה של מורן מאלי מדי שבוע, היא התחזקה באמונתה שההמצאות שהמציאה לגבי הפגיעות שפגע בה הנאשם הן אמת. עוד הטיחה בה: "העובדה שאת חזקה בעצמך היום, ש-א.א של היום היא זו שדוברת אמת ולא א.א במשטרה, זה בגלל הטיפול שעברת ובגלל שחיזקו אותך שאת מתלוננת, אז את נקרא לזה בצורה פסיכולוגית לקחת את תפקיד הקורבן". על כך השיבה א.א: "אני קיבלתי אותו ביושרה מאבא שלי, דבר ראשון, אבל נתייחס לדברים שאמרת קודם, אני אחזור על זה ואני שוב אחזור על זה, בטיפול אין מצב שיושבת ומשכנעת אותי, 'א.א, נפגעת, אני אומרת לך שאת נפגעת, אנחנו זוכרות ביחד שאת נפגעת, תזכרי לעולם ועד שנפגעת', אין בכלל שיח כזה, השיחה הוא כל כך שונה, הוא כל כך המטרה שלו היא שונה לחלוטין, היא מחזקת אותי להיות אני ואני חושבת שההבדל של מה שהיה במשטרה לבין מה שיש היום זה גם הרבה מזה שפגשתי את הפנים האמיתיות והמכאיבות של המשפחה שלי, שאין לי קשר איתם ואז אני מתחילה לחיות את החיים שלי ולהגיד את האמירה שלי והם לא מוכנים לקבל אותה, אז הם לא מוכנים לקבל אותה, אבל היא עדיין קיימת, אני לא קיימת רק בזכות המשפחה שלי" . עוד הוסיפה: "ה-א.א הזו שראית... שאומרת, פה על המסך... לפני כמה דקות זה א.א עם מנגנון הרס עצמי... כל השנים נפגעתי, זה לא התחיל אצל מורן, אני זוכרת את זה, הגוף שלי זוכר את זה יותר ממה שאני רוצה לזכור את זה. חיי היומיום שלי אין סוף טריגרים שאני צריכה להתמודד איתם בדברים הכי בסיסיים שיש, אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל כאילו בחיי האישות שלי אני מרגישה את זה בצורה הזויה, כאילו וזהו" .
במשטרה אמרה א.א לחוקרת שכואב לה, וכשנשאלה היכן, השיבה: "בזיכרונות" .
חיזוקים לעניין אירוע המרפסת
102. כפוף להערה שהערתי לעיל, בפסקה 62 במסגרת האישום על אירוע המחסן, ניתן למצוא חיזוק לאירוע זה בעדותה של ח.ק. ח.ק העידה ש-א.א סיפרה לה שהנאשם ביקש ממנה להכניס את האיבר שלו לתוך הפה שלה. ח.ק ציינה שזו פעם שהיא הקשה ביותר בעיניה (של ח.ק), והוסיפה שזה מתחבר לה לכך ש-א.א סבלה בעבר הרבה מאוד מצרבות ואף נטלה כדורים נגד צרבת. ח.ק העידה ששאלה את עצמה מדוע בחורה צעירה נוטלת כדור נגד צרבת, שכן זה נשמע לה "משהו של מבוגרים", וזה היה הסיפור ש-א.א סיפרה לה. היא ציינה שאינה זוכרת את הניסוח ש-א.א השתמשה בו כשתיארה את האירוע - האם אמרה שהנאשם ביקש ממנה להכניס את האיבר לפה, או שהכניס את האיבר לפה, אך היא זוכרת ש-א.א סיפרה שזה אכן בוצע בפועל, ושזה היה מגעיל. ח.ק לא זכרה האם א.א סיפרה לה באיזה גיל זה קרה, ולא זכרה מתי א.א סיפרה לה - לפני או אחרי חתונתה של א.א. עוד ציינה שאינה זוכרת האם א.א קשרה באוזניה את הסיפור הזה לצרבות, או שזה קישור שהיא עצמה עשתה, אך היא ידעה ש-א.א סובלת מצרבות הרבה לפני ש-א.א סיפרה לה על האירוע הזה . אינדיקציה לכך ש-א.א אכן סיפרה לח.ק על אירוע המרפסת, וש-א.א היא שקשרה בין האירוע לצרבות ניתן למצוא ביומן ש-א.א כתבה, ת/11, שאליו אתייחס בהמשך. באותו יומן א.א כתבה: "בת 11, כיתה ה'. אחרי שהקאתי בגלל הזרע שהוא הכניס לי לפה, כאבה לי כל הזמן הבטן. אבא 'הרופא המסור', לקח אותי לכל סוגי הבדיקות הקיימות. ובסוף הוא מצא שיש לי צרבת. היום אני מבינה שכנראה זה היה פסיכולוגי. כשאני חושבת היום על המאורעות שקדמו להקאות, הזיכרונות מסרבים לשתף פעולה. כל שאני זוכרת זה שבכיתה ה', בת 11, זה היה מאוד אלים, מאוד משפיל. מאוד בניגוד לרצוני. מאוד בלי שליטה שלי" . עוד לפני כן התייחסה א.א ביומנה לאירוע המרפסת, כתבה שנושא ההקאות הפך ממש לפוביה בכיתה ה', אחרי מפגש אלים במיוחד עם אביה, כשבסיומו הזרע מוצא את דרכו לפיה, "וממש לתוכו". עוד כתבה: "זה היה דוחה, מגעיל בסדר גודל שאני אפילו לא יכולה לתאר, רק להרגיש...". בהמשך תיארה שכאבה לה מאוד הבטן ולילה למוחרת הקיאה. לפני שהקיאה הלכה לחדר הוריה ואמרה להם שאינה חשה בטוב ואולי תקיא. הנאשם אמר שלא יקרה לה כלום ושתחזור לישון (והוסיפה בסוגריים: "בטח הוא היה עייף מהלילה הקודם, מסכן..."), והיא ניסתה לחזור לישון, אך התעוררה מגל של הקאות. וכול מה שהרגישה הוא "לבד, לבד, לבד. מצוקה נוראית" .
חיזוק ברור לאירוע זה נמצא בעדותה של שרה רבין שלה א.א סיפרה במפורש על אירוע זה, שהתרחש בכיתה ה', ושבו "אבא שלה הכריח אותה לעשות לו מין אוראלי ושאחר כך היא הקיאה ומאז נהיה לה פחד מהקאות" .
הכרעה באישום 9, אירוע המרפסת
103. מדובר באירוע שלגביו היה ל-א.א קשה מאוד להעיד, הן במשטרה, הן בבית המשפט. מלבד העובדה שהדבר הניב שתיקות, צורך בהפסקות, בכי ותגובות קשות, בא הדבר לידי ביטוי בכך שהיו קטעים ש-א.א סיפרה לראשונה בבית המשפט, או בכך שסירבה לחזור על פרטים שסיפרה באחת מהגרסאות הקודמות. לפיכך ניתן למצוא סתירות בין הגרסאות, בעיקר בפרטים שאינם בלב העניין, למשל פרטים שאותם הזכירה ההגנה בסיכומיה: האם שכבה על הבטן או על הגב; האם הנאשם הורה ל-א.א להתפשט; האם נאבקה בנאשם או רק התקפלה, כדי למנוע ממנו לחדור אליה, האם הרטיבה וכו'.
מקום שהסתירה היא בעניין מהותי, ואין לה הסבר ברור, נכריע - כפי שכבר ציינתי - לטובת הנאשם, במובן זה שנבחר בתיאור המתאר מעשה מופחת, או שלא נקבע שהדבר נעשה (למשל - האם כשהתעוררה נאלצה לאחוז בידיה את איבר מינו של הנאשם [מעשה שממילא לא יוחס לנאשם בגינו סעיף עבירה נפרד]; האם הנאשם הכניס את איבר מינו לשלה, או רק ניסה להכניסו). חשוב להדגיש, שהסתירות לא עוררו בליבי כל ספק לגבי העובדה שליבת המעשים מתוארת בצורה אמינה, והסתירות נובעות מכל אותם גורמים שכבר לובנו לעיל, בפסקה 22 ובאישומים קודמים.
בניגוד לטענות ההגנה, איני רואה בהתנהגויותיהן של החוקרת שאזו והמטפלת מאלי משום שימת דברים בפיה של א.א, אלא ניסיונות לעודד אותה למסור דבריה, ניסיונות חיזוק והרגעה, בלבד. א.א תרמה חלק עיקרי מהפרטים מיוזמתה, אף אם בקיצור ובצורה מקוטעת, ובחלק אחר הנידה ראשה לחיוב או לשלילה במענה לשאלות החוקרת, האם היה כך או אחרת. היא בשום אופן לא אישרה באופן אוטומטי את כל השאלות של החוקרת, והרבתה להשיב בשלילה.
בניגוד לטענות ההגנה, איני רואה באמירות של א.א לחוקרת שהיא ממציאה ומשקרת משום החלשה של עדותה, אלא להיפך: לא זו בלבד שמדובר בהתנהגות מוכרת של נפגעת עבירה מעבירת מין במשפחה, אלא שהיא מחזקת את העובדה ש-א.א כלל לא רצתה להתלונן על מעשי הנאשם, וכפי שהיא עצמה הסבירה: "נורא קשה לי להכניס את האליל הזה לכלא, זה הכול".
104. האמון שאני רוחשת לעדותה של א.א נובע מכך שכאמור - ליבת האירועים תוארה באופן עקיב. העדות לוותה בתיאורים סנסוריים (התחושה של כובד גופו של הנאשם עליה; נשימותיו דרך האף; א.א הרגישה את הזקן של הנאשם; התיאור: "תוקע לי בפה איבר שמן שמוציא מן נוזל מסריח לתוך הפה").
עוד תרם לאמינותה של א.א הניסיון מכמיר הלב שלה להצדיק או לנסות להבין את התגובות של הנאשם, שבאו לידי ביטוי למשל באמירתה, הנשמעת כמעט כהתנצלות: "אני בטעות הזזתי אותו כאילו, לא ידעתי שאני לא אמורה להזיז אותו כי לא ידעתי שהוא עלי... והוא כעס... אני לא יודעת, כנראה בגלל שזזתי, אני לא יודעת מה הייתי אמורה לעשות, אני באמת לא הבנתי למה הוא כועס עלי, כנראה בגלל שזזתי זה הרגיז אותו והוא כבר לא היה בתנוחה שהוא רצה" . כך גם הבקשה שהעלתה בעת חקירתה לדבר עם הנאשם, וההתעשתות, שאינה צריכה לבקש ממנו סליחה.
גם בעדותה לגבי אירועי אישום זה שמענו הלקאה עצמית, כפי שציטטתי גם לעיל: "לא, אני יודעת שהייתי ילדה רעה... ילדות טובות אמורות להקשיב למה שההורים שלהם אומרים ולא להתנגד... מגיע לי, אם אני ילדה רעה זה מגיע לי". תשובתה של א.א לשאלת הסנגורית מדוע פתחה את פיה, "כי אני טיפשה", אף היא בגדר הלקאה עצמית. כך גם שמענו את הדואליות הקשה שבה הייתה א.א מצויה, כשטענה במשטרה שהיא והנאשם הם גוף אחד ונפש אחת, כי היא שייכת לו, שהיא הייתה "מקרה קשה" לחינוך ("בגלל שהוא עשה את זה הוא אהב אותי... הוא רצה לתקן אותי"), ואת אמירתה שהיא אוהבת את הנאשם.
א.א סיפרה על אירוע המרפסת גם לח.ק, וקשרה בינו ובין הצרבות וההקאות שפקדו אותה בהמשך, כפי שעשתה גם באוזנינו.
105. מתוך ליבת עדותה של א.א, אציע לחבריי לקבוע כי הוכח שבאישום התשיעי, אירוע המרפסת, הדברים התרחשו כך: בשנת XX20, כש-א.א הייתה כבת 11, בכיתה ה', וישנה ב"מרפסת הסגורה", היא התעוררה לילה אחד ומצאה את הנאשם מעליה. הנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו לשלה, א.א זזה ואולי אף הרטיבה. הנאשם התרגז, והחדיר את איבר מינו לפיה, עד שהגיע לפורקן. א.א כמעט נחנקה ונאלצה לבלוע את נוזל הזרע. בימים שלאחר מכן, וכן מאותו יום ואילך, סבלה א.א מהקאות.
לפיכך אציע לחבריי לקבוע שבעשותו את המעשים הללו, ביצע הנאשם את כל העבירות המיוחסות לו באישום התשיעי, קרי: עבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), וניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק).
אישום 10 [המכונה "האונס בחדר העבודה"]
106. על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת XX20, עת הייתה א.א כבת 12, בחדר העבודה של הנאשם בביתם במקום מגורים קודם, בעת שא.א הייתה בזמן המחזור החודשי שלה, הורה לה הנאשם לשכב על גבה במיטה ולהוריד את תחתוניה. הנאשם פשט את מכנסיו ותחתוניו וחדר עם איבר מינו לאיבר מינה. הנאשם הגיע לפורקן מחוץ לגופה של א.א ונוזל הזרע פגע בדלת החדר. בתגובה בעט הנאשם בא.א, דרך על איבר מינה ואמר לה שהיא מלוכלכת, הורסת דברים, שהוא לא רוצה להמשיך לתקן אותה וממילא היא מקולקלת ושתדאג שבפעם הבאה זה לא יהיה. במעשים האמורים לעיל מואשם הנאשם בעבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק). למען הקיצור אכנה אירוע זה "האונס בחדר העבודה".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 10
107. א.א החלה לספר על אירוע זה בעדות הראשית, תוך ציון שקיבלה מחזור לראשונה בכיתה ו' . מאחר שאימהּ ידעה שהיא קיבלה מחזור, א.א משוכנעת שגם אביה ידע זאת . היא והנאשם היו בקומה שנייה, בממ"ד, שהיה גם חדר המחשב של הנאשם. בשלב זה א.א דיברה בלחישה וכששאלנו אותה אם היא איתנו, השיבה "לא כל כך". הצענו לה לעשות הפסקה, אלא שאז היא נכנסה להבזק לעבר, כבשה פניה בידיה ובכתה: "אני יהיה ילדה טובה, אני לא יעשה כלום, אני לא אספר, אני לא אספר לאף אחד. די, זה כואב לי" . לפיכך עצרנו את הדיון. בפתח הדיון העוקב שאלה התובעת את א.א איך היא מרגישה, ו-א.א השיבה: "איך אני מרגישה? האמת היא זה די מורכב כי מצד אחד חשוב לי להגיד את מה שיש לי. מצד שני, זה מאד מאד כואב. מאד מאד כואב. וכאילו, אני חוזרת לחיים... כאילו, אנחנו ממשיכים בחיים. זה לא שיש לי עכשיו הפסקה בלתי מוגבלת. זה כואב וזה משפיע עלי. זה ברור שזה משפיע עלי. אני משתדלת להמשיך את השגרה שלי. אבל אני מתנצלת על ההתפרצות שלי בפעם הקודמת . אני מקווה שזה לא יחזור על עצמו" . בהמשך הדיון חזרה א.א לאירוע האונס בחדר העבודה והעידה שהייתה בכיתה ז', כנראה בגיל 13, זה אירע במקום המגורים, בקומה השנייה, בממ"ד שהוא חדר העבודה של הנאשם. א.א חושבת שזה קרה בלילה. היא שכבה שם על המיטה, חצאיתה מורמת , הנאשם הוריד לה את התחתונים וגילה שהיא במחזור, כי הוא ראה דם על הפד. הוא התרגז ואמר לה שהיא מקלקלת כל דבר, שבגללה הוא לא יכול לעשות את זה ושבפעם הבאה היא תגיד לו לפני. הנאשם היה עם מכנסיים מופשלים אבל עדיין עם תחתונים. בגלל מה שקרה אחר־כך, א.א חושבת שהוא רצה להיכנס אליה. הנאשם היכה אותה, אמר לה שהיא מלוכלכת ומקלקלת דברים. "הוא עשה כאילו בעצבים על הדלת, כלומר הוא. וזהו" . א.א מאוד פחדה, כי לא ידעה מה עומד לקרות. אציין שהדברים נמסרו באיטיות, עם הפסקות, ו-א.א ציינה, לשאלתנו, שהיא אינה מדברת כי יש לה פלשבקים. לאחר הדברים הנ"ל ביקשה לעבור לאירוע אחר, ולקחה כדור הרגעה (לוריוון Lorivan) .
בדיון העוקב חזרה התובעת לשאול את א.א על אישום 10 . א.א פתחה ואמרה שהיא יודעת במה מדובר, אבל "לא יודעת, אני מצטערת אבל אין לי אין לי מילים", ביקשה להתחיל מנושא אחר, אך לאחר שהובהר לה שתצטרך לדבר על האישום הזה, ביקשה: "אני אשמח אם אני אוכל לרענן את זיכרוני בשביל להחזיר את העניינים". ההגנה התנגדה לריענון, ולשאלה מדוע היא צריכה ריענון זיכרון אם היא זוכרת, א.א השיבה: "כי זה מעביר לי, איך אני אסביר? ... לא יודעת, הזיכרונות של הטראומות הן לא כמו זיכרון כאילו נורמלי... זה תקוע לי בתמונות כאלה וכמו תמונות קפואות כאלה... זיכרון בתמונות זה לא זיכרון במילים... וכשזה בתמונות אז אין לי מילים להגיד את זה. אבל אני אנסה". הפעם חזרה על פרטי האירוע כפי שסיפרה בדיון הקודם, ציינה שתחילה היה הנאשם עם תחתונים, אחר־כך היה עם איבר מינו בחוץ, אך גילה שהיא במחזור, והוסיפה "הוא מאוד כעס והוא אמר שאני הורסת דברים וזה ושפעם הבאה אני אגיד לו כאילו שהייתי יכולה לדעת מתי תהיה הפעם הבאה וזהו בסוף הוא הוציא הוא הוציא את הזרע על הדלת של הממ"ד, זה מה שאני זוכרת... היה קצת אלימות... הוא דרך עליי, הוא בעט בי... הוא דרך על האיבר מין שלי, הוא בעט בי שם גם באיבר המין שלי. לא יודעת והיה עוד משהו ואני לא זוכרת". לאחר ריענון מחקירתה במשטרה, א.א הוסיפה: "הוא אמר לי שאני הורסת דברים ושהוא רצה להמשיך לתקן אותי והוא לא יוכל לעשות את זה ובגלל שהייתי במחזור אז הוא התלכלך מהדם כשהוא בעט בי, אז הוא גם התרגז על זה שאני מלכלכת אותו". א.א ציינה שמאוד קשה לה להתייחס לאירוע הזה, והדבר ניכר גם בהתנהגותה ובאופן מסירת העדות, וכששאלנו מדוע דווקא אירוע זה כל כך קשה, היא אמרה שיש משהו שאסור לה לספר. עוד השיבה, שלא הבינה מה עשתה לא נכון, והקושי נבע גם בגלל האלימות שהפעיל הנאשם כלפיה, וגם ממילותיו. היא אמרה שהיה לה קשה גם בגלל עניין המחזור וכשביקשנו להבין מדוע, ענתה: "לא יודעת, כי אמא שלי אמרה לי שזה טוב וזה סימן טוב והוא כל כך כעס כאילו לא יודעת מה עשיתי כאילו... הוא כעס כאילו על כל מה שהייתי". ובהמשך: "אני לא יודעת כנראה הוא רצה להשתמש בי, לא יודעת מה... ובגלל שהייתי במחזור הוא לא יכל" . גם בשלב זה התברר מדבריה של א.א שיש עדיין דבר מה שאינה מספרת:
"כב' הש' ברק נבו: את אמרת שיש פה משהו שאסור לך לספר.
העדה, גב' א.א: נכון.
כב' הש' ברק נבו: אז על מה את מדברת?
כב' הש' תמיר: ואני מבין שזה משהו שעוד לא שמענו?
העדה, גב' א.א: נכון.
כב' הש' תמיר: אוקיי.
ת: לא, וגם לא אמרתי במשטרה.
...
כב' הש' ברק נבו: ואת מרגישה שאת יכולה להגיד לנו עכשיו?
העדה, גב' א.א: אני רוצה, אבל זה קשה.
כב' הש' ברק נבו: אם תסתכלי עלינו כשאת מדברת זה יותר קל או יותר קשה? תספרי. א.א.
(מדברים ברקע).
ת: אני צריכה לשאול אותו, לא אותך.
כב' הש' ברק נבו: לא, את לא צריכה לשאול אותו.
ת: מה שהוא יחליט זה מה שיהיה".
לאחר דברים אלה, א.א הוסיפה שהיא גם מפחדת שאם תספר, אנחנו נגעל ממנה. בסופו של דבר, הדברים יצאו, ממש פרצו החוצה , עם הפסקות, וכש-א.א בוכה וכובשת פניה בידיה: "הוא היה עם כאילו אחרי שהוא ראה שיש לי מחזור אז הוא היה עם כפפות ואז הוא התחיל כאילו לחפור לי בפנים ולראות דברים וזה ואז הוא אמר כאילו... אז הוא חיטט לי ככה בתוכו כאילו אני איזה חיה, אז הוא אמר לי שהוא לא יכול לתקן וזה ושבגלל שהגוף שלי כל כך מקולקל אף אחד לא אני לא אוכל להתחתן ככה ואז הוא ממש דרך עלי כאילו לא דריכה סתם כאילו כמו שדורכים על ג'וק אלא ממש כאילו כמו סוג של, לא יודעת, טרמפולינה כזאת, לא יודעת.... הוא לקח את היד שלי הכניס את האיבר מין שלו שם בפנים, הוא אמר לי 'תחזיקי חזק, חזק, אחרת את תסבלי מאוד', אז החזקתי חזק חזק ואז הוא עשה בצד שהוא אמר שאני צריכה לנקות כי הכול באשמתי ושאין סיכוי שהוא יוכל לתקן את הגוף שלי כאילו, אני תמיד אשאר שמנה ומכוערת ומשהו פגום לי ביסוד ושאני לא אספר לאף אחד כי אף אחד לא ירצה להתקרב אלי גם ושהוא באמת מרצון טוב שלו הוא רצה לתקן אותי ושאני אוכל להתחתן ולא יודעת מה, אבל הוא ממש מצטער והוא לא יצליח... שהוא בחיים לא ראה גוף כזה מכוער ושמבחינתו היה זורק אותי מהחלון אבל בגלל שהוא אבא שלי אז הוא דואג לי והוא לא רוצה ואפילו שאני כל כך נוראית וזהו" . לאחר דברים אלה נכנסה א.א מתחת לדוכן העדים, התייפחה מרות ושמה ידיה על אוזניה למשך דקות ארוכות. עשינו הפסקה בדיון, שלאחריה שבה א.א לדוכן והתנצלה.
108. בחקירה הנגדית א.א העידה שבאירוע הזה היה כבר חושך בחוץ, אינה יודעת מה הייתה השעה, היא הייתה כבר עם פיג'מה, היא ישבה ליד המחשב בממ"ד ושמעה מוסיקה עם אוזניות, ואז ראתה לפתע את הנאשם על ידה. בהמשך לכך סיפרה, במענה לשאלות ההגנה, את מרבית פרטי האירוע כפי שסיפרה בעדות הראשית. עיקר החקירה הנגדית עסקה בעימות של א.א מול דבריה במשטרה, ועל כן אתאר את החקירות שם.
109. בחקירתה הראשונה במשטרה התקשתה א.א מאוד לדבר על אירוע זה. מיוזמתה סיפרה שפעם אחת "הייתה פאשלה" (כהגדרתה) כשהנאשם גילה שהיא במחזור והגיב לא טוב. במילותיה, הוא היה קצת אלים, "בעט לה", דרך עליה "שם", א.א הייתה על הרצפה, זה היה בחדר העבודה של הנאשם, לא בחדר העבודה במרפאה אלא בבית, א.א חושבת שזה היה ביום, הוא אמר ל-א.א שהיא הורסת דברים, הוא אמר לה שהוא רצה להמשיך לתקן אותה, אבל ... [כאן היו מלמולים לא מובנים], ושבפעם הבאה היא תדאג שזה לא ... [מלמול לא ברור]. עוד אמרה שהיא לכלכה את הנאשם. אז נשאלה מספר פעמים על־ידי החוקרת אם הנאשם חדר ו-א.א לא השיבה. בהמשך שאלה החוקרת אם הנאשם בעט בה לפני או אחרי שחדר, ו-א.א הנהנה בחיוב לכך שזה היה לפני. א.א התקשתה מאוד לספר על אירוע זה, ויש קטעים רבים בחקירה שלא ניתן להבין מה נאמר מפיה. אחר־כך אמרה שזה לא באמת נורא ושכל הבנות עוברות את זה, והבהירה שכוונתה לכך שכולן עוברות התעללות מאבא שלהן. החוקרת הבהירה ל-א.א שזה ממש לא כך ושמה שהיא עברה זה חריג וחמור. לשאלת החוקרת אם הנאשם הגיע לפורקן על הרצפה או בתוכה, השיבה א.א: "על הדלת", והוסיפה "זה דברים משונים". בהמשך ולאחר שאלות רבות שלא נענו, א.א הנהנה לחיוב במענה לשאלה אם הייתה על הרצפה בחדר העבודה, אך מעבר לכך לא ענתה על אף שאלה . בחקירתה השנייה במשטרה א.א ציינה שהאירוע קרה בממ"ד, אך אמרה שהייתה על המיטה. היא הנהנה בחיוב לשאלת החוקרת אם למרות המחזור הנאשם חדר אליה, אמרה שהנאשם אמר לה להוריד את בגדיה ולשאלת החוקרת השיבה שלא את הכול, רק את החלק התחתון, והיא אכן הורידה. הנאשם היה בלי מכנסיים, אך לבש חולצה. עוד השיבה לחוקרת שהיא הייתה על הגב .
110. כאמור, במרבית החקירה הנגדית הסנגורית עימתה את א.א עם מספר פערים שמצאה בין גרסאותיה של א.א במשטרה ובעדות הראשית. כך, למשל, נשאלה א.א מדוע אמרה שהנאשם גם בעט בה וגם היכה בה עם ידו, ו-א.א השיבה שהנאשם גם היכה באיבר מינה בידו וגם דרך עליה. אז הטיחה בה הסנגורית שבעיטה ודריכה זה לא אותו דבר. לא אפרט את כל ה"עימותים" של הסנגורית עם גרסתה של א.א, שכן לטעמי חלק נכבד מהם אינו אלא התעסקות בפרטים שוליים. למשל:
"ש: אה. הוא אמר לך לשכב על המיטה ואז? הורדת בגדים או שפשוט אמרת לו 'אבא, אני במחזור' אז הוא התעצבן וכעס?
ת: לא, החצאית שלי הייתה מורמת ואז הוא.
ש: אמרת שהיית עם פיג'מה.
ת: כן, הפיג'מה שלי הייתה מורמת.
ש: זה כותונת לילה?
ת: כן.
ש: או שזה חצאית וחולצה?
ת: לא, לא, זה כותונת לילה.
ש: אז זה לא החצאית.
ת: לא חצאית.
ש: שמלת לילה.
ת: הכותונת".
כך גם השאלות מדוע לא סיפרה שהנאשם התלכלך מהדם שלה ברגל וביד; האם האירוע התרחש באור או בחושך; האם היא שכבה על המיטה או על הרצפה; מה בדיוק לבש הנאשם; כיצד גילה הנאשם ש-א.א במחזור וכו'.
לפיכך אתמקד בפער המשמעותי היחיד בין גרסאותיה של א.א שעליו הצביעה ההגנה, שהוא, לטעמי, בשאלה האם הנאשם חדר לאיבר מינה של א.א, ואם כן - עם איזה איבר. כאמור לעיל, בכתב האישום ייחסה המאשימה לנאשם חדירה באמצעות איבר מינו לאיבר מינה של א.א. בחקירתה השנייה במשטרה א.א השיבה, כאמור, בהנהון לחיוב לשאלת החוקרת אם הנאשם חדר אליה . בחקירה הראשונה לא השיבה לשאלה האם הנאשם חדר אליה, או ליתר דיוק - בחלק מהזמן שתקה ובחלק מהזמן אמרה מילים לא ברורות, אך לאחר ש-א.א סיפרה שהנאשם בעט בה, שאלה החוקרת, כפי שציינתי לעיל, האם הוא בעט בה לפני או אחרי שחדר אליה, ו-א.א הנהנה בחיוב לגבי כך שזה קרה לפני . אף שהדבר לא נאמר בחקירתה של א.א במשטרה, המאשימה הסיקה שמדובר על החדרת איבר מינו של הנאשם לאיבר מינה. בבית המשפט סיפרה א.א, בשלב מאוחר של עדותה הראשית, כמפורט לעיל, על החדרת אצבעו, והיא שבה והבהירה שלכך התכוונה אף במשטרה, גם במענה לסנגורית, אף שזו טענה באוזניה שבחקירה הראשית לא דיברה כלל על חדירה (טענה שאינה נכונה, כאמור) . בהמשך הוסיפה במפורש שהנאשם החדיר את אצבעו "למטה", "לחור", "לאיבר המין" . בסיכומיה טענה ההגנה שגרסת החדירה באצבע לא הופיעה במשטרה, ואכן - א.א לא סיפרה מעצמה על חדירה, אך היא השיבה בהנהון לחיוב על שאלות החוקרת האם הנאשם חדר אליה. אין חולק שהפירוט הממשי הגיע רק בתום החקירה הראשית, לאחר לא מעט "עידוד" ל-א.א כדי שתספר.
111. גם לגבי אישום זה טענה ההגנה שכל גרסתה של א.א בנויה מדברים שהוכנסו לפיה במשטרה, על־ידי החוקרת והמטפלת. לטענת ההגנה, א.א לא מסרה כל גרסה קוהרנטית לגבי אירועי אישום זה והיא רק אישרה את שהציעה לה החוקרת, בחקירה מדריכה. לטענתה, כלל התנהלותה של א.א סביב אישום זה ממחישה שהיא מסוגלת להמציא דברים ללא קשר למציאות. ההגנה סבורה שטענתה של א.א בבית המשפט שלא שוחחה עם מאלי, המטפלת שלה, על פרטי האירועים של כתב האישום אינה אמת, וכי דבריה שאינה זוכרת על איזה אירועים סיפרה למאלי ועל אילו - לא, היא היתממות. הנחת ההגנה היא ש-א.א שוחחה עם מאלי על האירועים, ולפיכך ה"עידוד" שהעניקה מאלי ל-א.א במהלך החקירות הוא בגדר שיבוש החקירה, והגורם לכך ש-א.א המציאה פרטים רבים ומפלילים לגבי הנאשם.
דיון לגבי אירועי אישום 10
112. התייחסתי לעיל לטענת ההגנה על אודות המגמתיות בחקירת המשטרה וטענת ה"שיבוש", והכנסת המילים לפיה של א.א, ואני דוחה טענה זו מכל וכול. אני סבורה שעדותה של א.א גם לגבי אישום זה היא מהימנה, ליבת האירוע תוארה באופן עקיב ומפורט, ומרבית הפערים שעליהם הצביעה ההגנה הם, כפי שציינתי לעיל, חסרי משמעות לדעתי. לנוכח ההסבר ש-א.א עצמה סיפקה לגבי הפרט החשוב שעליו לא דיברה עד לסוף עדותה הראשית, קרי: העובדה שהנאשם החדיר אצבעו לאיבר מינה, ושפורט לעיל, איני מוצאת שהדבר פוגם באמינותה. העובדה שהמאשימה בכתב האישום ייחסה לנאשם החדרת איבר מינו לזה של א.א נובעת מפרשנות שגויה של התביעה, בשל כך שבחקירה במשטרה נאמר כל העת שהנאשם חדר אל א.א, ולא נאמר לאיזה איבר, ובשל שתיקתה של א.א שלא פירטה בנושא זה בחקירה במשטרה. התגובות הפיזיות של א.א בעת מסירת עדותה מחזקות את מסקנתי בדבר אמינות גרסתה.
113. נקודה חשובה שמחזקת, אף היא, את הגרסה, מתייחסת למיקום האירוע בממ"ד, וההסבר של מורן מאלי, המטפלת של א.א, שאליה נתייחס בהמשך, לגבי התגובה של א.א כשנכנסה למקום שבו מסרה הודעתה במשטרה, שהיה אף הוא - ממ"ד: "החקירה שלה במשטרה, שהתקיימה בממ"ד, כבר הכניסה לממ"ד והסגירה של הדלת הייתה בשבילה מעוררת חרדה. אם תראו את החומרים של העדות אז תיווכחו לדעת שחלק מהפגיעות שהיא זוכרת, שהיא מספרת עליהן קרו בממ"ד. זה בשבילה כבר טריגר מאוד גדול לחרדה...אי שקט, משהו, לא הכול רואים, נכות נפשית בשונה ממוגבלות פיזית לא תמיד רואים אותה, אבל אפשר לראות את זה באי שקט שבה היא יושבת, אני ראיתי את זה כבר במבט שלה אלי, כבר כשנכנסנו לחדר, עוד לפני שהתחילו להקליט, היא הסתכלה עלי ואני התחלתי להגיד לה, 'א.א, הממ"ד שבו אנחנו נמצאות היום זה לא הממ"ד שבו היית פעם, זה לא הממ"ד בבית שלך'... במשטרה, במשטרה בישוב בצפון, החקירה התנהלה בממ"ד" .
114. בעדותה על אישום זה ניכרת הפגיעה העמוקה ש-א.א חשה לא רק בגלל המעשה המיני, אלא בגלל הכעס שחשה מהנאשם כלפיה, שבא לידי ביטוי במילותיו ובאלימות של ממש. ניכר בעדותה הכאב ש-א.א חשה בשל הסלידה של הנאשם מפניה, כאב שאותו הביעה במילים "הוא כעס כאילו על כל מה שהייתי". עומק העלבון העולה מדבריה של א.א, והכנות של דבריה, בשל הפירוש שנתנה להתנהגותו של הנאשם באירוע הזה, שבא לידי ביטוי גם בדבריה: "כנראה הוא רצה להשתמש בי... ובגלל שהייתי במחזור הוא לא יכל", מלמדים לדעתי על האותנטיות של עדותה. העובדה שמיאנה לספר על העובדה בעלת ההשלכות המשפטיות החמורות ביותר באישום זה, קרי: שהנאשם החדיר אצבעו לאיבר מינה, ונאותה לספר על כך רק לאחר מאמצי שידול של התובעת וההרכב, מלמדת על חוסר הרצון להפליל את הנאשם והיעדר מגמתיות בדבריה. נראה היה שעדותה על המילים הקשות שאמר לה הנאשם הייתה לה הקשה מכל, וגם עובדה זו מצביעה על אמינות דבריה.
ההגנה בסיכומיה טענה שהעובדה ש-א.א סיפרה על כך שהנאשם החדיר אצבעו רק בסוף עדותה הראשית, כשהיא במצב נפשי קשה, מלמדת על כך שהיא מסוגלת להמציא דברים ללא קשר למציאות . לדעתי המסקנה הפוכה לחלוטין. סבורתני שגם מצבה הנפשי הקשה של א.א כאשר התייחסה לאירוע זה, גם הקושי שלה לספר על החדרת האצבע וגם האופן שבו סיפרה על כך כאשר הסכימה לבסוף לדבר על אותו פרט, מלמדים דווקא על כך שמדובר באמת לאמיתה. אזכיר, ש-א.א אמרה כבר קודם, בעדותה הראשית, שיש עוד פרט שאינה יכולה לספר על אודותיו ללא רשות של הנאשם.
הכרעה באישום 10, האונס בחדר העבודה
115. בסיכומו של דבר, אני נותנת אמון מלא בעדותה של א.א לגבי אירוע האונס בחדר העבודה, ואציע לחבריי להגיע לאותה מסקנה. אני מציעה לקבוע, אפוא, כי באישום זה הוכח שבשנת XX20, כאשר א.א הייתה בכיתה ז', כנראה בסביבות גיל 13, בבית המשפחה במקום המגורים, בקומה השנייה, בממ"ד שהוא חדר העבודה של הנאשם, בעת שא.א הייתה בזמן המחזור החודשי שלה, הורה לה הנאשם לשכב. הנאשם פשט את מכנסיו וכאשר החל להוריד את תחתוניה של א.א, גילה שהיא במחזור. הוא כעס עליה מאוד, הוא היכה אותה, דרך על איבר מינה ואמר לה שהיא מלוכלכת והורסת דברים. הוא החדיר אצבעו לאיבר מינה, ואמר לה שהוא לא יכול להמשיך לתקן אותה וממילא היא מקולקלת. עוד אמר לה שתדאג שבפעם הבאה זה לא יהיה. אז לקח את ידה של א.א, הכניס את איבר המין שלו לידה, אמר לה 'תחזיקי חזק, חזק, אחרת את תסבלי מאוד'. א.א עשתה כדבריו והנאשם הגיע לפורקן וזרעו פגע בדלת הממ"ד. במעשיו אלה ביצע עבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), ואציע לחבריי להרשיעו בה. אציין שבמעשים הללו גלומה גם עבירה של מעשה מגונה בבן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) וסעיף 345(ב)(1) לחוק, אך מאחר שהמאשימה לא ייחסה עבירה זו לנאשם בכתב האישום, ואף לא ביקשה להרשיעו בה, לא אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בביצועה.
אישום 11 [המכונה "אירוע האונס במרפאה"]
116. על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת XX20, עת א.א הייתה כבת 13, ועבדה בניקיון המרפאה וכמזכירה במקום, קרא לה הנאשם לחדר העבודה שלו במרפאה. הוא השכיב את א.א על מיטת הטיפולים, הפשיט אותה, הסתכל על חזהּ ונישק את חזהּ. הוא הסתכל על שערות הערווה באיבר מינה ואמר לה ש"השערות שלה ממש מכוערות". בשלב זה החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה של א.א ומשך בשערות הערווה באיבר מינה. הוא אמר לה ש"הפעם הייתה ילדה טובה, ושהיה מנשק אותה למטה אבל השערות שלה מגעילות אותו". הנאשם הגיע לפורקן על רצפת החדר ואמר לה שהוא "סומך עליה שתדע לשמור סוד". בגין מעשים אלה מואשם הנאשם באינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק). למען הקיצור, לעיתים אכנה אירוע זה "אירוע האונס במרפאה".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 11
117. א.א סיפרה בעדותה הראשית שהאירוע הבא התרחש במרפאה של הנאשם במקום המגורים הקודם, בממ"ד שהיה חדר בדיקה. זה היה כאשר הייתה בכיתה ז', והאירוע התרחש לאחר שהמשפחה הייתה בטיול ביער. א.א ציינה שאינה יודעת אם הדברים קשורים, אך בראשה האירוע הבא התקשר לכך ש"הייתי עוד פעם ילדה רעה": ל-א.א היה - כהגדרתה - תחביב מוזר, לזרוק אבנים ולקלוע אותן למקומות. באותו טיול ביער היו מערות, הנאשם טיפס לאזור המערות, א.א לא ידעה שהוא שם וזרקה אבן, שפגעה בנאשם. הנאשם צעק שמישהו זורק עליו אבנים, א.א מאוד נבהלה, היא לא הודתה שזו היא, אך במוחה אירוע האונס במרפאה מתקשר לכך. וכך סיפרה לגבי אותו אירוע: א.א והנאשם היו במרפאה, היא חושבת שלא היו שם עוד אנשים. "אני לא זוכרת מה היה לפני כאילו, אבל אני זוכרת את עצמי על מיטת הטיפולים, כאילו זה מן מיטה כזו שמסביבה יש וילון, וילון בהיר כזה זה היה לבן אני חושבת עם פרחים האלה וראיתי כאילו כבר לא הייתי ילדה כל כך... כבר התפתחתי. ואבא שלי אמר לי, 'נהיית גדולה יותר, את כבר לא ילדה, אין לך גוף של ילדה, הכי טוב היה שהיה לך גוף של ילדה' והוא כאילו היה לא מרוצה מזה שיש לי שיער, מאוד קשה לי לדבר... הוא אמר שזה לא יפה ושזה דוקר ושזה לא נוח ושזה יפריע לו, שזה לא נוח, שזה יפריע לו, שזה מגעיל, משך את זה כזה, משך כאילו בגועל את השערות... משך בגועל את השערות, אני זוכרת כאילו קטעי זיכרונות, זה לא, לא יודעת, זה היה גיל כבר מידי גדול שלא יכולתי, כאילו מצד אחד אני רגילה כאילו לא להתנגד, מצד שני כאילו אני לא רוצה את זה, אבל בכל אופן הוא הכניס, כאילו הייתי על המיטה טיפולים הוא הכניס את האיבר ורק אני זוכרת שזה נורא נורא כאב, חשבתי שאני מתה... [ש: לאן הוא הכניס את האיבר?] לאיבר מין שלי. חשבתי שאני מתה. נראה לי עצמתי עיניים או משהו, לא זוכרת מה ואז הוא כזה נתן לי מכה באיבר המין ואז הוא אמר לי, הוא נישק אותי בחזה והוא אמר 'כאן לפחות לא צומח לך שערות'" . א.א ענתה, לשאלת התובעת, שהיא הייתה במרפאה מאחר שהם היו הרבה במרפאה -הייתה שם חנות של הנאשם ואשתו שבה מכרו תיקים, אז א.א (ואחיות נוספות) שימשו שם מוכרות, ולעיתים היא עבדה כמזכירה במרפאה ואפילו כמנקה, בתקופה יותר מאוחרת. בהמשך נשאלה א.א מה קרה לאחר האירוע שעליו סיפרה, ולאחר ריענון זיכרון השיבה: "הוא אמר לי שהייתי ילדה טובה בסוף למרות שלא הייתי בכלל ילדה... וזהו. אחר כך היה כאילו אחר כך ברח לי, אחרי שהוא יצא בכלל, כאילו אחרי שהוא יצא ממני ברח לי". לשאלה "מאיפה יצא הנאשם?" השיבה א.א: "ממני" . בהמשך נשאלה מה הבינה מכך שהנאשם אמר לה שהפעם הייתה ילדה טובה, והיא השיבה: "שלא עשיתי ואז הוא ואז הוא לא היה צריך לכעוס עלי... אני לא הפרעתי לו", וכאשר עומתה עם העובדה שלבסוף היא כן הרטיבה, השיבה: "כשהוא רצה להיכנס לבפנים אז הייתי יבשה" .
118. בחקירה הנגדית הבהירה א.א, לשאלות ההגנה, שלנאשם היו באותה עת שתי מרפאות והאירוע מושא אישום 11 התרחש במרפאה במקום המגורים הקודם. הסנגורית התמקדה תחילה בטענות לגבי כך שבגיל 13 א.א לא עבדה בכלל במרפאה של אביה. א.א לא הסכימה עם טענה זו וציינה שהגיעה הרבה לעזור עם החנות. חרף טענת ההגנה ש-א.א סתרה עצמה כאשר העידה שעבדה במרפאה בניקיון באותו זמן, אין הדבר נכון. כפי שצוין לעיל, א.א אמרה בעדותה הראשית שהיא עבדה בניקיון במרפאה בתקופה מאוחרת יותר. ההגנה טענה שלא היו יכולים להיות מצבים שבהם א.א הייתה לבד עם הנאשם במרפאה, ו-א.א לא הסכימה איתה, וציינה שהיו הרבה מצבים שבהם זה קרה. הדבר התרחש אומנם יותר בגילים מאוחרים יותר, אבל גם בגיל 13 לעיתים הגיעה למרפאה כדי להמתין לנאשם שייקח אותה הביתה, לעיתים באה להיבדק והיא גם עזרה, כאמור, בחנות. היא אומנם לא הייתה רשומה כעובדת באופן רשמי, אבל העזרה בחנות הייתה חלק מהכיף שלה. הסנגורית הקריאה ל-א.א רשימה ארוכה של נשים שעבדו במרפאה באותו זמן, לרבות סבתהּ של א.א, הגב' פלונית, ואף ציינה שההגנה תביא אותן להעיד , כדי להוכיח ש-א.א לא הייתה לבד עם הנאשם במרפאה ולא עבדה שם, אך אף לא אחת מהן, גם לא הסבתא, הוזמנה כעדת הגנה. א.א השיבה לשאלת הסנגורית כי האירוע מושא אישום 11 התרחש בשעת צוהריים , וכי אביה עבד "מפוצל" - בוקר ואחה"צ, עם הפסקה באמצע. ההגנה טענה שלא ייתכן ש-א.א הייתה במרפאה בשעת צוהריים, שכן אימה נהגה להסיע את הילדים בחזרה מבית הספר. א.א אישרה שכך אכן היה, בדרך כלל, אך המקרה הזה היה חריג.
בהתייחס לתיאור האירועים עצמם הטיחה הסנגורית ב-א.א שבתחילת החקירה הראשית היא סיפרה סיפור שונה לחלוטין מזה שסיפרה לאחר הריענון, ו-א.א השיבה: "לא סיפרתי סיפור אחר סיפרתי חלק נוסף". עוד אמרה הסנגורית ש-א.א לא סיפרה דבר על איבר המין של הנאשם או שעשה לה משהו עם איבר המין שלו. כאן חשוב לומר שהדברים שהטיחה הסנגורית ב-א.א אינם נכונים, ואילו א.א, שעמדה על שלה, צדקה. בעדותה הראשית סיפרה א.א את כל האירוע, לרבות שהנאשם הכניס את איבר מינו וזה מאוד כאב, הכול - מלבד דברי הנאשם שהפעם הייתה ילדה טובה, ושהיא הרטיבה לאחר שהנאשם יצא ממנה. ההגנה הטיחה ב-א.א שרק לאחר הריענון שנעשה לה מתוך חקירתה במשטרה, היא נזכרה לומר בעדותה הראשית שהנאשם הגיע לפורקן על הרצפה , וגם בסיכומים נטענה טענה דומה. אלא, שגם טענה זו אינה נכונה. בניגוד לחקירתה במשטרה, שם קיימת התייחסות לשאלה אם הנאשם הגיע לפורקן או לא, בעדותה הראשית א.א לא אמרה דבר בעניין זה, לא לפני הריענון ולא אחריו, אלא רק ציינה שהיא עצמה הרטיבה.
הסנגורית עימתה את א.א עם דבריה שהנאשם הביך אותה בהתנהגותו הכללית (אי־סגירת דלת השירותים כאשר השתין, הסרת סוודר בפומבי, היעדר חברים וכד'), מאחר שהוא לא היה מספיק חרדי לטעמה של א.א, ו-א.א השיבה: "לא היה עניין של חרדי, זה התנהגות האנושית, לא החרדית". ואז הטיחה בה הסנגורית שהיא המציאה את כל הסיפורים (שהם מושא כתב האישום) על הנאשם בשל שנאתה אליו, ו-א.א השיבה: "לא, בגלל מה שהוא עשה לי אני שנאתי אותו" . לנוכח אמירה ברורה זו חשוב לציין, שְלְ-א.א היו לאורך כל ההליך גם אמירות הפוכות , שלפיהן היא אוהבת את הנאשם, וגם הדואליות הזו כלפי התוקף, בפרט כשמדובר בבן משפחה או אדם קרוב, היא תופעה מוכרת בקרב נפגעות עבירות מין .
לאחר מכן עימתה ההגנה את א.א עם חקירתה במשטרה . אין חולק על כך שבתחילה במשטרה סיפרה א.א בצמצום את פרטי אירוע האונס במרפאה, ובחלק ניכר מהזמן השיבה בהנהון לחיוב וניד ראש לשלילה על שאלות החוקר. כאשר נשאלה בחקירה הנגדית מדוע במשטרה לא סיפרה מיוזמתה על אירועי אישום זה, השיבה שהיה לה קשה לספר את זה. היא ציינה שעוד טרם החקירה במשטרה סיפרה למטפלת, מורן מאלי, שהיה אירוע במרפאה, משהו עם השיערות , ולפיכך כשהחלה לספר על האירוע שבו אמר לה הנאשם שאינו אוהב את השיערות שצמחו לה, מורן מאלי ידעה לשאול אם זה קרה במרפאה, ועל כך השיבה א.א בחקירה בהנהון לחיוב. בחקירתה במשטרה א.א החלה לספר עוד קודם שהנאשם לא אהב את השיערות שצמחו לה , אך חזרה לאירוע אחר, ולפיכך בעת המעבר לחקירה על האירוע הזה החוקרת פתחה במילים: "אז אמרנו שהוא לא אהב את השיערות שצמחו לך", ו-א.א אישרה זאת. לשאלת החוקרת השיבה שהנאשם אכן אמר לה זאת, אך מעבר לכך טענה שאינה זוכרת את האירוע ואינה יודעת מה קרה. רק בעידודן ועזרתן של החוקרת שאזו והמטפלת מאלי, ואחרי שתיקה ממושכת, יצאו פרטים נוספים: האירוע קרה במרפאה, א.א הייתה בכיתה ז', היא נהגה להגיע למרפאה פעמים רבות, היא נהגה לעזור שם ובשנים מאוחרות יותר אף עבדה שם כמזכירה. א.א אמרה ששנאה להגיע למרפאה כשהנאשם היה שם, כי קרו במרפאה "דברים לא נעימים". אז ביקשה א.א "די" והוסיפה "לא נעים לי ממכם". היא תיארה את מבנה המרפאה ומהתיאור עולה שהאירוע המדובר התרחש בחדר פנימי, בחדר העבודה של הנאשם, הנמצא אחרי "חדר הטיפולים". הנאשם אמר ל-א.א שהיא גדלה, ושהשיערות שלה ממש מכוערות. הוא הסתכל לה על החזה ו... בשלב זה התקשתה א.א מאוד להמשיך בדבריה, אך לאחר שאלות רבות שבהן שתקה, אישרה שהנאשם נישק לה את החזה, והוסיפה: "בגלל שהיה לי שיערות למטה, הוא לא רצה..." ואז אמרה שאינה יכולה עוד וביקשה מהחוקרת ללכת. לאחר מכן בכתה ואמרה שהיא מתביישת. החוקרת והמטפלת ניסו "להקליל" את האווירה, שוחחו על דברים אחרים והסבירו ל-א.א את החשיבות בהמשך חקירתה והדיוק בפרטים, ולבסוף א.א נאותה להמשיך . היא סיפרה שהייתה על מיטת הטיפולים, הנאשם ניסה לחדור אליה, ולשאלת החוקרת אם הצליח הינהנה לחיוב. ואז, לשאלת החוקרת מה עשתה לאחר שהוא החדיר, אמרה: "מתתי פעמיים... דבר ראשון כשהוא עשה את זה, כי כאילו הייתי קצת גדולה... וזה בילבל אותי מאוד... לא... כאילו זה... (הדובר מצקצק בלשונו) כבר לא היה כאילו... לא יודעת, כבר לא היה לי גוף של ילדה... אז זה בילבל אותי". החוקרת שאלה מה קרה אחר־כך, א.א שאלה אם היא באמת רוצה לשמוע, והוסיפה ש"זה לא כזה גרוע", ואז אמרה שהוא משך בשיערות "שמה". לאחר מכן אמר לה הנאשם שהפעם הייתה ילדה טובה, ו-א.א הוסיפה: "לא משנה, כבר לא הייתי ילדה... זה גרוע? לא גרוע". אז אמרה: "אז הוא אמר לי, הייתי מנשק אותך למטה אבל השיערות שלך מגעילות אותי". לאחר מכן אמרה שזהו, זה נגמר והנאשם "יצא". אחרי כן שאלה החוקרת אם הנאשם הגיע לפורקן. א.א שתקה ולא ענתה על שאלה זו, אחר־כך אמרה שהרצפה הייתה רטובה וכשנשאלה האם זה היה מהנאשם, השיבה שזה היה ממנה. היא הרטיבה .
119. בסיכומיה טענה ההגנה גם באישום זה לסתירות רבות בין גרסאותיה של א.א במשטרה, בעדות הראשית ובחקירה הנגדית. כך: כל סיפור הרקע, על הטיול ביער, עלה לראשונה בבית המשפט; בחקירה במשטרה א.א טענה שהנאשם ניסה להכניס את איבר מינו ובבית המשפט העידה שהכניס את איבר המין; בבית המשפט תיארה כאב, במשטרה - לא; א.א לא זכרה כמה מכות נתן לה הנאשם, לטענתה; היא סתרה עצמה בתיאורים כיצד התפשטה וכיצד עלתה למיטת הטיפולים; בחקירה הראשית א.א לא ציינה שהנאשם הגיע לפורקן על הרצפה בניגוד לאמור בכתב האישום; בבית המשפט סיפרה שהרטיבה אחרי שהנאשם יצא ממנה, וזו גרסה שעלתה לראשונה בבית המשפט וגם לא מופיעה בכתב האישום; ועוד. כמו כן טענה, גם כאן, ש-א.א לא מסרה כמעט דבר מיוזמתה במשטרה, ושכל גרסתה היא פרי שידולים ושאלות מדריכות של החוקרת, בליווי המטפלת. כן טענה שלא ייתכן ש-א.א נשארה לבד עם אביה במרפאה ושלא ברור כיצד לא זכרה מה קרה אחרי האירוע ומי עשה את פעולות הניקיון שנדרשו לאחר שהרטיבה.
חיזוקים לעניין אירוע האונס במרפאה
120. אילנה קוזיק העידה ש-א.א סיפרה לה שכאשר צמחו לה שיערות ערווה, הנאשם אמר לה שאיבר המין שלה נהיה מכוער . אציין, שיש אירוע נוסף שבו מוטיב שיער הערווה והכיעור עלה , כך שאין זה ודאי ש-א.א סיפרה דווקא על אירוע זה.
121. מורן מאלי סיפרה בעדותה הראשית ש-א.א סיפרה לה שחלק מהפגיעות אירעו במרפאה של הנאשם, שם עבדה בתקופות מסוימות כמזכירה . אציין כי אין לדעת האם הדבר התייחס דווקא לאירוע זה, שכן היו אירועים נוספים במרפאה.
דיון לגבי אירוע האונס במרפאה
122. חשוב לומר תחילה, שכל טענות ההגנה בדבר סתירות בין הגרסאות שמסרה א.א במשטרה, בעדות הראשית ובחקירה הראשית - דינן להידחות. חלק מהסתירות הן מינוריות ומוסברות היטב בתבחינים הידועים לגבי עדויות של נפגעות פגיעה מינית, ואין צורך לחזור על הדברים. חלקן תוספות או החסרות, שאינן מעלות ואינן מורידות מליבת העניין. חלק מהסתירות הנטענות פשוט אינן קיימות, לרבות הטענה לסתירה המהותית ביותר: האם הנאשם רק ניסה להחדיר את איבר מינו לזה של א.א, או גם הצליח. בניגוד לטענת ההגנה, וכפי שפירטתי לעיל, א.א אמרה במשטרה שהנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו, וכאשר החוקרת שאלה את א.א אם הוא הצליח, היא הנהנה לחיוב. גם בחקירה הנגדית א.א הבהירה את הדברים, וכששאלה הסנגורית: "למה בחקירה הראשית אמרת שהוא הכניס את איבר המין ובמשטרה בהתחלה לפני ההדרכות, בהתחלה בהדרכות הראשונות, אני קוראת לזה, אמרת שהוא ניסה להחדיר, מה נכון? ניסה להחדיר?", א.א השיבה: "שניהם נכונים, הוא ניסה, הוא הצליח" ולשאלת המותב הסבירה שבחרה בניסוח הזה ולא אמרה בפשטות שהנאשם הכניס את איברו, מאחר שהיא "עשתה שרירים" ו"החזיקה עצמה חזק" וניסתה למנוע מהנאשם לחדור, אז הוא היה צריך לנסות, אבל לבסוף הצליח . לגבי הטענות ש-א.א סיפרה כביכול סיפור שונה לחלוטין אחרי הריענון - כבר המחשתי לעיל שאין הדבר נכון. לגבי הטענה ש-א.א לא סיפרה שהנאשם הגיע לפורקן על הרצפה - הדבר נכון, ולא ברור מדוע פרט זה מופיע בכתב האישום, אך אין כאן כל סתירה בין גרסאותיה של א.א. בחקירה היא רק העידה שהרצפה הייתה רטובה כי היא עצמה הרטיבה, וניכר ש"הודאה" זו גרמה לה בחקירה בושה רבה. לכן, אין זה נכון ש-א.א סיפרה לראשונה בבית המשפט שהרטיבה, ואין זה נכון שסיפרה לראשונה בבית המשפט שזה קרה אחרי שהנאשם יצא ממנה, כפי שציטטתי לעיל. הדברים נאמרו בבירור בחקירתה במשטרה. בכל מקרה - אין כאן כל סתירה, והעובדה שפרט זה אינו מופיע בכתב האישום אינה מלמדת, כטענת ההגנה, על חוסר אמינות של א.א. גם הטענה ש-א.א סיפרה לראשונה בבית המשפט על כאב אינה מדויקת. במשטרה היא ציינה "מתתי פעמיים", ואם זה לא ביטוי לכאב, לא אדע מה כן.
גם הטענה החוזרת לגבי שימת דברים בפיה של א.א בחקירה במשטרה דינה להידחות. כפי שכבר ציינתי - אומנם החקירה נעשתה בדרך של הפניית שאלות, שעליהן השיבה א.א בתנועות ראש לחיוב או לשלילה; אומנם נדרשו עידוד רב, הרבה מילות חיזוק והרגעה, ואומנם היה ל-א.א קשה מאוד לדבר, אך הדברים כבר הוסברו ויוסברו גם בהמשך. הפרט היחיד שנאמר תחילה על־ידי מורן מאלי לפני ש-א.א סיפרה אותו בעצמה הוא שהאירוע התרחש במרפאה, וכבר הבהרתי לעיל מה היה ההסבר של א.א לכך. ההסבר שלה מקובל עליי ואף מתיישב עם עדותה של מורן מאלי, כמצוין לעיל בפסקה לגבי החיזוקים לאישום זה. א.א עצמה הסבירה בבירור את הקושי שלה לדבר בחקירה במשטרה: "זה כאילו כמו סוג של מלחמה פנימית מטורפת כאילו אני לא רוצה לדבר, אני מפחדת לדבר, אני רוצה לספר את הסיפור שלי, אסור לי לספר את הסיפור שלי, מה יחשבו עלי, איזה בושות, הם ידעו שאני מגעילה, הם ידעו שאני פגומה, הם ידעו שאני לא בסדר, לא בסדר כאילו כאילו אשמה, אולי 'למה לא התגוננת, למה לא עשית זה, למה לא עשית זה?' " .
הכרעה באישום 11, אירוע האונס במרפאה
123. לנוכח כל האמור לעיל, בצירוף החיזוקים הכלליים לעדותה של א.א, שאותם אפרט בהמשך, אני נותנת אמון מלא בגרסתה לגבי אירוע האונס במרפאה, ואציע לחבריי לקבוע שהדברים התרחשו כך: עת הייתה א.א כבת 13, בכיתה ז', ועזרה במרפאה של הנאשם במקום המגורים הקודם, קרא לה הנאשם לחדר הבדיקה או לחדר העבודה במרפאה. א.א הייתה על מיטת הטיפולים וכשהייתה עירומה, הוא הסתכל על שערות הערווה באיבר מינה, משך בהן ואמר לה ש"השערות שלה ממש מכוערות". אחר־כך החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה של א.א. הוא אמר לה ש"הפעם הייתה ילדה טובה, ושהיה מנשק אותה למטה אבל השערות שלה מגעילות אותו". בשלב כלשהו של האירוע הסתכל הנאשם על חזהּ של א.א ונישק אותו, ואמר לה שכאן לפחות לא צומחות לה שיערות. לאחר שהנאשם יצא ממנה, א.א הרטיבה.
לנוכח האמור, אציע לחבריי לקבוע שהוכח כי באישום זה ביצע הנאשם ב-א.א עבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק).
אישום 12 [המכונה "אירוע ארון התרופות"]
124. על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בין השנים XX עד XX, בשעת לילה, במטבח ביתם במקום המגורים, הורה הנאשם ל-א.א להחזיק את איבר מינו והיא עשתה כרצונו. הנאשם אמר לה "את גורמת לי לעשות את זה, את גורמת לי לחטוא", והחדיר חלק מאיבר מינו לפיה. בתגובה הלכה א.א אחורה על מנת להוציא את איבר מינו מפיה, או אז השכיב אותה הנאשם על הרצפה במזווה המטבח בבית והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה תוך שאמר לה שאם אינה רוצה זאת כך אז שתשתה את זה בכוס. בגין המעשים האמורים מואשם הנאשם באינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק) ובמעשה סדום בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) וסעיף 345(א) לחוק). לנוכח האמור בפסקה 4 לעיל, עסקינן בשתי עבירות של אינוס בידי בן משפחה. למען הקיצור אכנה אירוע זה "אירוע ארון התרופות" .
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 12
125. בעדותה הראשית ציינה א.א שהאירוע התרחש כשהייתה בכיתה ז', בחורף, במטבח, ליד ארון התרופות. הנאשם לבש פיג'מה חורפית, היה חשוך. הנאשם לקח את ידה של א.א והכניסהּ למכנסיו, לתחתוניו. היא התנגדה לניסוח השאלה על־ידי התובעת "במה נגעת?" ואמרה: "לא נראה לי שזה נקרא שאני נוגעת. זה נקרא שהוא הנגיע אותי כאילו. הוא הנגיע אותי באיבר במין שלו". לאחר מספר דקות הסתובב אליה הנאשם, הוציא את ידה משם ואמר לה שזה באשמתה, שהיא גרמה לו לעשות את זה. אז אמרה א.א "וזהו", אך הוסיפה שהוא אמר לה עוד משהו, אבל אינה יכולה... וקטעה את המשך המשפט. התובעת עודדה אותה להמשיך ו-א.א אמרה: "זה משגע אותי כי כאילו, זיכרונות רגילים אני יכולה לדבר בכיף. עד שיבקשו ממני להפסיק. אבל בזיכרונות האלה זה כמו תמונות כאלה קפואות, זה לא, מאד קשה לתרגם אותן למילים. חוץ מהקושי הנפשי לדבר על זה... כי זה בתמונה, זה לא במילה". היא המשיכה להסביר את הקושי: "כי כאילו זה מעמת אותי עם המקומות האלה, כאילו, את תפיסת העצמי שלי. מה אני באמת. כי כאילו, אני אומרת רגע, אבא שלי אמר משהו כזה ומה שהוא אמר זה חייב להיות אמת אבל זה לא נכון. או שזה כן נכון. כאילו, זה מערער בתוכי את הסדר הפנימי שוב ושוב". ואז העידה שהנאשם אמר לה שהיא ילדה רעה. בשלב הזה אמר הנאשם, שנכח בדיון באמצעות היוועדות חזותית (VC): "Thanks a lot". בהמשך לכך, הוער לנאשם שאסור לו לומר דבר בשעה ש-א.א מעידה, אך הסנגורית התקוממה על ההערה ואמרה: "כבר שפטתם אותו. כאילו מה הוא עשה? הוא רצח פה מישהו? הוא לא עשה עדיין כלום, הוא רק אמר שהוא לא שומע. אני אפילו לא שמעתי מה הוא אמר, זה היה באנגלית". בהמשך לכך אמרה א.א שאינה יכולה להמשיך. היא ציינה שגם תוך כדי עדותה של ב.ב (שקדמה כרונולוגית לזו של א.א) זימזם הנאשם משהו, וכשהסנגורית שאלה את א.א כיצד היא יודעת זאת, השיבה: "איך אני יודעת? כי היא אמרה לי. היא אמרה לי שאבא שלי זמזם תוך כדי עדות. מותר לה להגיד לי שהוא זמזם תוך כדי עדות. כי מה זה עושה לי ומה זה עושה לה, זה גומר אותנו ברמות שאני לא יכולה להסביר אותן. מצטערת כאילו שאני נסערת ככה אבל אני כאילו, מי שלא היה בפנים לא יכול להבין בכלל על מה אני מדברת. זה כאילו, זה כמו לסתום את הפה שלי וזהו, אני לא יכולה לדבר יותר. אני לא יכולה. לא יודעת". ניסינו לעודד את א.א להמשיך בעדותה, אך היא אמרה "זהו, נסגר לי. אני לא יכולה יותר... במקום להתרכז במה אני צריכה להגיד, אני מנסה להבין איזה קוד הוא ניסה להעביר לי. את מבינה?". לאחר עידודים נוספים, שתיקה של א.א וריענון שעשתה לה התובעת, נשאלה א.א מה היה ההמשך. היא שאלה אם לא די במה שסיפרה עד כה, והוסיפה שהיא מפחדת מהנאשם, ושאלה "אז מה הוא התכוון?". שבנו ואמרנו לה שאין זה משנה מה התכוון הנאשם והזכרנו לה, פעם נוספת, שהיא קיבלה החלטה לבוא ולספר. אז המשיכה א.א וסיפרה: "הוא לקח אותי למזווה. כלומר, הוא כאילו בא מולי כזה ואני הייתי עם הגב למזווה... חלק ממנו נמצא מול המזווה... והלכתי אחורה, כי לא רציתי שהוא יעשה לי. עד שכבר לא היה לאן... הוא ניסה להכניס את זה לפה שלי... את איבר המין שלו. כאילו, הוא השכיב אותי על הרצפה וניסה". כששאלה אותה התובעת מדוע היא אומרת "ניסה", א.א השיבה: "כי הייתי חוצפנית... התנגדתי... בגוף". היא ציינה שאחרי כן אמר לה הנאשם הרבה דברים, היא אינה זוכרת מה, "בסוף מצאתי את עצמי רטובה, מקופלת, בכל הגוף כאב לי", אבל הוסיפה שאסור לה לדבר על זה, כי היא מפרה את האמון של הנאשם. אמרנו לה שהיא בבית המשפט ושיש חובת אמירת אמת, ו-א.א אמרה: "נכון אבל אני מחויבת אליו יותר ממה שאני מחויבת אליכם" והוסיפה שהאמת מאוד מכוערת. לאחר שיכנוע נוסף המשיכה א.א והשיבה לשאלת התובעת כיצד התקפלה, שהיא הייתה מקופלת כמו עובר, אינה יודעת כיצד הגיעה למצב זה ולעניין היותה רטובה - אינה יודעת אם הייתה רטובה מעצמה או מהנאשם, אך נראה לה שזה היה מהנאשם, "מהדבר הלבן הזה... זרע... אז לא ידעתי בכלל מה זה", אמרה וכבשה פניה בדוכן. בהמשך ניסתה התובעת לחזור עם א.א על חלק מהפרטים, אך לאחר שא.א אישרה שכאשר מנעה מהנאשם להכניס את איבר מינו לפיה, הוא אמר שהיא מחטיאה אותו, היא ביקשה "די, מספיק. זהו, זהו, די. אין לי כוח, אין לי כוח". התובעת ריעננה את זיכרונה של א.א מתוך חקירתה במשטרה, ואז א.א הוסיפה: "כשהתנגדתי שהוא יחדיר את איבר המין שלו לפה שלי, אז הוא אמר לי שאם אני כאילו, אם אני לא רוצה, אם אני לא מסכימה בצורה הזו אז אני אשתה את זה מתוך כוס". א.א עדיין לא הסכימה לעשות זאת, וכששאלה התובעת מה קרה אז, א.א השיבה: "לא יודעת, אני התקפלתי וכאילו, כאילו לא הייתי שם... כשהתקפלתי, אחרי שהתקפלתי, התנגדתי, אז כאילו הכל עבר מעלי. הייתי שם אבל הכל עבר מעלי... אני רק זוכרת שזה היה כואב ורטוב... כל הגוף כאב לי. הכל...". התובעת התעקשה ש-א.א תספר בכל זאת מה קרה אחר־כך, א.א אמרה תחילה שלא ראתה, כי עצמה עיניה, אבל אז אמרה: "מכות, לא יודעת, בעיטות. לא יודעת, דריכות. הוא צעק. לא יודעת,... הוא צעק, כן. לא רציתי לשמוע מה הוא אומר". התובעת ביקשה מ-א.א לספר מה שסיפרה במשטרה, אך א.א ענתה שאם תדבר על זה, זה "יפרק אותה" ושאלה אם אין אפשרות לחזור לזה אחר־כך. התובעת שאלה את א.א אם יש דברים שהיא מוכנה לא לספר אותם, למרות שהם קרו, העיקר לא להתפרק, ו-א.א השיבה: "כן. יותר חשוב לי הנפש שלי. כאילו, אני גם ככה עושה מאמץ מאד גדול". לבקשתה של א.א, הופסקה החקירה הראשית לגבי אירוע זה.
126. בחקירה הנגדית מיקמה א.א את אירוע ארון התרופות לקראת גיל 17, בכיתה י"א, ולא בכיתה ז', כבעדות הראשית והחקירה במשטרה . ליתר דיוק, היא ציינה שאירוע זה התרחש אחרי שהייתה אצל ד"ר בן יוחנן (שאליו נתייחס בהמשך), והוכח שהביקורים אצל בן יוחנן היו בשנת XX20, כש-א.א הייתה בת 16. החקירה בנושא בן יוחנן מיקדה לה שהאירוע קרה בגיל 17. היא ציינה שהאירוע קרה בלילה, ושהנאשם לבש פיג'מה ארוכה. היא ידעה לומר שהאירוע קרה אחרי שהייתה אצל בן יוחנן לפי זה שכבר אז הייתה, לדבריה, במצוקה כל כך קשה, שהדבר הוביל אותה לפנות כעבור מספר חודשים למורה מרים ק' (שגם אליה נתייחס בהמשך). היא שבה וסיפרה, כפי שהעידה בחקירה הראשית, שהיא עמדה עם הנאשם ליד ארון התרופות, "ואז הוא לקח את היד שלי והכניס אותה לתחתונים שלו ואז הוא אמר לי, ואז הוא הוציא את היד שלי והוא אמר לי, 'זו אשמתך, את זו שמחטיאה אותי, את זו שגורמת לי לזה' וזהו. היה אחר כך היה עוד דברים, אבל אני באמת לא יכולה לדבר על זה" . לאחר מכן שבה ואמרה שהיה עוד, אבל היא לא מסוגלת לדבר על זה.
127. לאחר דיון ממושך בין הסנגורית ו-א.א בשאלה מה גרם ל-א.א להיזכר רק בחקירה הנגדית שאירוע ארון התרופות התרחש בסביבות גיל 17 ולא בכיתה ז' , אמרה א.א את הדברים הבאים: "כמה שהאירועים... בגיל הצעיר היו קשים, עם האירועים בגיל הבוגר יותר היה הרבה יותר קשה לי להתמודד... בגיל הצעיר אני תופסת את עצמי כילדה רעה, כעונש, ככואב. היה הרבה בלבול גם לא הבנתי מה הוא רוצה, ובגיל הבוגר יותר היה הרבה יותר מורכב. כאילו גם הדרישות בגיל הבוגר הן הרבה יותר גבוהות... הדרישות של בית הספר, של בית, של חברה. כאילו אם ילדה קטנה בוכה זה לא נראה כל כך גרוע כמו שבוגרת יותר, או אם ילדה לא נמצאת בשיעור בכיתה א', זה פחות גרוע ממה שהיא לא תהיה בכיתה י"א, והיא צריכה להגיש מבחנים, היא צריכה לתפקד חברתית, היא צריכה וצריכה וצריכה ולכן... ולכן זה היה מורכב, זה היה הרבה יותר מורכב" . בהמשך אמרה שהגילים הצעירים, מבחינתה, הם 12-5, והגיל הבוגר הוא 18-13. א.א הוסיפה ש"בכיתה י' פחות או יותר היה כאילו זה היה יותר דברים שהוא העליב אותי או פגע בי מילולית, לא מינית, גם כאילו גם ב-ט' היה די שקט כאילו" , והסבירה לסנגורית שהשיח הממושך שלהן בחקירה הנגדית חיבר אותה למקום שהייתה בו אז: "הפרקליטוֹת הן דיברו איתי הן לא שאלו אותי כל כך הרבה שאלות על ד"ר בן יוחנן וכשאת שואלת אותי את השאלות האלה אני מסוגלת להתחבר למקום שהייתי בו אז ולהבין מה כאילו מה היה המצב הנפשי שלי, מה היה המצב שלי מול אבא שלי, מה היה...". הסנגורית המשיכה להטיח ב-א.א שאם היא לא הצליחה למקם נכון את האירוע היחיד שקרה בין כיתה ח' ל-י"א, סימן שהיא ממציאה את הסיפור, ולא ייתכן שהיא לא זכרה נכון את מועד התרחשותו. על כך השיבה א.א: "טוב, היה לי איזשהו שיח פה על עיר תחתית, עיר תחתית... ולא לכל המקומות יש גישה ולכן כשיש שיח על דברים זה מעלה דברים, זהו" , וכן: "זה כל כך כואב הזיכרונות האלה... וזה לא כמו סיפור של רצף אירועים שאת מדביקה אותם אחד אחרי השני ואת אומרת 'אה הנה הסיפור'... זה לא אירוע חד פעמי, זה אירוע מתוך רצף אירועים" . יש לציין שגם בשלב זה הפליגה הסנגורית להטחות פוגעניות ומיותרות בעדה, ואמרה לה: "אני באה ואומרת שאת המצאת את זה, זה בפנטזיה שלך או בשקר שלך או שהאישיות שלך זה ה-borderline personality הוא ממציא שקרים... שקרנית פתולוגית... את לא יודעת על מה את מדברת... [ואז פנייה להרכב שהעיר לה על סגנון השאלות:] היא borderline קלאסי... סליחה cluster C.... עם קווים נרקיסיסטיים" ולמרות מאמצי ההרכב לעצור את השטף ולמרות הערותינו - דבר לא הועיל . הוויכוחים עם הסנגורית המשיכו על פני עמודי פרוטוקול רבים, וכך גם ההעלבות שלה כלפי העדה: "מה לעשות? בתחילת כיתה י"א היית בת XXX, את ילידת XXX, אנחנו יודעים לספור, אולי את לא. אז אני עוזרת לך", הכול - חרף הערות ההרכב . למרות זאת, ולמרות ש-א.א אמרה לסנגורית בשלב מסוים שהיא מוציאה אותה מדעתה ומוציאה את דבריה מהקשרם, וזה לא הוגן, א.א דבקה בגרסתה. לאחר עשרות עמודי ויכוח על אותה נקודה, סיכמה הסנגורית את עמדת ההגנה בעניין זה ואמרה: "אני באה ואומרת... ש-4 שנים של אובדן זיכרון מתי זה היה והיום היא נזכרת שזה כמעט בגיל 17 זה אומר שזה שקר ופנטזיה שלה וחלק מהניסיון שלה להפליל את אביה, אצלה זה שילוב, זה גם הפרעת אישיות וגם שנאה לאבא שלה" . על כך השיבה א.א: "לסיכום, אני לא יודעת להסביר איך הזיכרונות שלי עובדים, לא יודעת להסביר מתי זה מסתדר ולא מסתדר ואומרת ולא אומרת. הנפש שלי לא שואלת אותי, ולא עובדת לפי מכונה שיורה אוטומטית תשובות. הנפש שלי מעלה את הדברים בקצב שלה ואני חושבת שאפשר להתנהג אלי בכבוד. אלי, אליה, בכבוד. ולהטיח בי שאני שקרנית וכולי וכולי זה לא רלוונטי, בגלל שהמקרה היה. אם הוויכוח פה הוא מתי הוא היה, אני לא חושבת שזה, או הוויכוח הוא מתי אני אמרתי מתי הוא היה, זה לא רלוונטי בכלל. מה שרלוונטי פה זה שנפגעתי" .
128. בדיון לאחר מכן נמשכה החקירה הנגדית לגבי אישום 12, אירוע ארון התרופות . הסנגורית ביקשה ש-א.א תמשיך לספר על האירוע, אחרי שהנאשם אמר לה שהיא גורמת לו לחטוא, ו-א.א סיפרה: "המשך האירוע היה במזווה, אבא שלי הכניס אותי למזווה, אני מצאתי את עצמי על הרצפה, הוא ניסה להכניס את האיבר שלו ואז הוא..." ובשלב זה א.א השתתקה. אחרי שתיקה אמרה: "זהו זה כל מה שאני יכולה לספר עכשיו". הסנגורית אמרה לה שבאירוע זה כבר הייתה גדולה, אז אולי היא לא זוכרת משום שזה לא קרה, ו-א.א השיבה: "אני זוכרת פשוט זה נורא קשה לי דווקא על האירועים המאוחרים יותר... זה היה הרבה יותר קשה כי... הבנתי יותר והבנתי שזה משהו שהוא לא הוא לא נכון ולא הצלחתי להתנגד אפילו... זה לעמוד מול אבא שלי שאמר שאני מחטיאה אותו ואני יודעת שמשהו לא בסדר ואין לי דרך לעצור את זה, זה חוויה נורא נורא, אני לא יודעת, אין לי מילים לתאר את זה... כן, קרה עוד משהו ואני לא מסוגלת לדבר על זה... לקח את האיבר ביד שלו הוא ניסה להכניס אותו לאיבר המין שלי... אני לא יכולה לדבר על זה". בהמשך לכך שאלה הסנגורית פרטים על המיקום המדויק של האירוע, כיצד היה המנח של א.א, ו-א.א השיבה שהייתה בחצי שכיבה, כי במזווה לא היה מקום. הסנגורית המשיכה בשאלות - היכן היו רגליה של א.א, היכן היו ידיו של הנאשם, האם א.א הייתה עם בגדים, מי הוריד לה אותם, מה לבשה לפני שירדו הבגדים, האם הפיג'מה הייתה שמלה או חולצה ומכנסיים, וכו'. א.א אמרה שממש קשה לה לדבר על האירוע. הסנגורית הטיחה בה: "א.א אני רוצה להגיד לך משהו, האירוע הזה שאת מדברת עליו שאת מדברת עליו, כמו שאת מתארת את הגוף שלך יכול להיות שחלמת? כי אף אדם גם אם הוא ספורטאי לא יכול לעבור בזה שהוא באוויר נשען עם הראש על תנור, ברכיים גם באוויר, אין מקום אפילו להישען על הרצפה ומישהו אחר מנסה להכניס לו מנסה להחדיר לו איבר מין בלי שיש לך תמיכה לכן אני שואלת איך זה יכול להיות שהיית באוויר או בין לבין בלי שהברכיים בכלל על הרצפה?" ו-א.א השיבה: "אבא שלי לא ממש שאל אותי באיזה תנוחה אני רוצה להיות... הוא פשוט קבע". הסנגורית המשיכה: "אולי את לא זוכרת נכון שהייתה תנוחה כזאת, אולי חלמת, אולי מרוב כדורים את כבר לא זוכרת?" ו-א.א השיבה שהכדורים לא פוגעים בזיכרון, שאינה חולמת ושהיא זוכרת את הזיכרונות שלה בנפרד, ואת החלומות שלה בנפרד. הסנגורית אמרה ל-א.א שמבחינה פיזית, מה שהיא מתארת לא אפשרי, אם היא נשענה חלקית על התנור ולא הייתה לה תמיכה, ו-א.א השיבה בציניות: "אני לא מבינה כאילו באמת כאילו אם אתה רוצה לשכב עם הבת שלך זה לא תקין אבל לפחות תסדר לה מיטה כאילו.... אני גם בעד כאילו שזה יהיה קצת יותר אנושי כלומר שזה לא אנושי גם אם זה על מיטה, אבל..." . לאחר מכן המשיכה הסנגורית בשאלות לגבי ההיתכנות הטכנית של האירוע, סידור המזווה, גובהה של א.א, הציגה שרטוט אדריכלי של הבית לרבות המזווה שעליו א.א התבקשה לסמן סימונים , הכול כדי לומר שמה ש-א.א מתארת לגבי התנוחה שלה באירוע לא אפשרי, וזה לא היה. א.א השיבה "אני אומרת שזה היה, פשוט היה וסתם כאילו אני לא נראית ככה, אבל אני בן אדם מאוד גמיש, אבא שלי לא, אבל אני יכולה להיכנס להרבה מקומות שהרבה אנשים אחרים לא יכולים להיכנס אליהם, לצאת מהם לא יודעת, אבל להיכנס אני יכולה" . הסנגורית המשיכה עוד עמודי פרוטוקול רבים לשאול על התנוחה - היכן הייתה רגל ימין, היכן רגל שמאל, היכן הראש, היכן "הטוסיק", האם הדלת הייתה פתוחה או סגורה, וכשהתובעת התנגדה להמשך השאלות הללו, טענה הסנגורית: "זה לב התיק" . הסנגורית שבה והטיחה ב-א.א שלפי מה שסיפרה על המנח שלה, בהינתן ממדי המזווה, ממדיה שלה וממדי הנאשם, בלתי אפשרי שהנאשם ניסה לחדור אליה בצורה זו, ו-א.א השיבה: "זה מה שהיה ואין לי עוד יותר מה לענות" . הסנגורית שאלה את א.א איך ייתכן שהיא לא סיפרה למרסי, שטיפלה בה מגיל 19 לערך על אירוע כל כך טראומטי, שקרה לה בגיל 17, אלא זכרה לספר למרסי רק על אירוע גיל 5, ו-א.א השיבה: "לא הייתי מסוגלת לדבר על זה אז". לאחר מכן שבה הסנגורית לפרטי המעשים עצמם, ו-א.א אמרה שהנאשם לקח את ידה ונגע איתה באיבר מינו. היא ציינה שזה היה בלילה, אך אינה זוכרת את השעה, באזור 21:00, 22:00 או 23:00. אשר לשאלת הסנגורית כיצד ייתכן שהנאשם עשה את המעשים בחדר ללא דלת, כשבני הבית בבית, השיבה א.א "אני לא זוכרת את השעה המדויקת, כבר אמרתי לך קודם, לגבי השאלה שאיך זה יכול להיות שהוא עשה את זה בפרהסיה אז קרוב לארון תרופות זה כמו זה כאילו כמו סגור שם עם קיר, לא סגור אלא יש איזשהו רווח של קיר... שמאחוריו יש את המקרר" ובהמשך ציינה שבני הבית כבר היו למעלה . לאחר מכן אמרה הסנגורית שלא ייתכן שבשעה כזו כולם כבר היו למעלה, ו-א.א השיבה "שזה אפשרי כי בבית היו זמנים שהלכו לישון יותר מוקדם ועיקר מוקד הבית היה למעלה של הילדים, הילדים לא היו מסתובבים בכל שעות הלילה כמו שאת מתארת". הסנגורית המשיכה להתווכח על א.א ואמרה לה שהיא ממציאה ונהנית להיות קורבן, ו-א.א השיבה: "אני לא ממציאה, אני אומרת את האמת שלי והיא כואבת לי, מגעילה ואני אשמח אם תוכלי לעבור לשאלה הבאה". א.א אישרה, פעם נוספת, לשאלת הסנגורית, שהיא לא סיפרה על האירוע למטפלת מרסי, ואינה זוכרת אם סיפרה עליו למטפלות אחרות . לאחר מכן שבה הסנגורית לשאלת ההיתכנות, גם מבחינת מבנה הבית, המקום שבו תיארה א.א שהתרחש האירוע והימצאות שאר בני הבית בסביבה, ו-א.א שבה ואמרה שהייתה שם גומה, שהסתירה אותה ואת הנאשם, ושאינה ממציאה. הסנגורית לא הסתפקה בכך וטענה באוזני א.א ששמעה מבני המשפחה וראתה תמונות שבאותו גיל היא הייתה "נערה מלאה, כבדת גוף". א.א הכחישה ואנחנו הורינו לסנגורית שתחדל מהאמירות הללו, אך הסנגורית המשיכה בשלה, ולבסוף א.א אמרה: "את מוכנה להפסיק להגיד שאני הייתי נערה כבדת גוף?". שוב הערנו לסנגורית ואמרנו לה שהורינו לה לחדול משימוש בביטוי הזה, והיא השיבה: "סליחה, אבל אני צריכה להגן על הלקוח שלי... בלתי אפשרי. ואסור לי לדבר על המימדים של הגוף של הלקוח שלי ושלה?". לאחר הפסקה בדיון נמשכו השאלות על מבנה החדר, מי עמד איפה ואיזו יד של א.א לקח הנאשם כדי לגעת באיבר מינו. א.א השיבה שאינה זוכרת. היא שוב נשאלה מה לבשו היא והנאשם בכל שלב של האירוע. לאחר מכן נשאלה היכן התרחש השלב שבו הנאשם החדיר איבר מינו לפיה והיא ענתה שבמזווה. הסנגורית שאלה את א.א מדוע לא סיפרה על כך לפני שנשאלה ו-א.א הסבירה שוב שקשה לה לדבר על זה. אחר־כך חזרה הסנגורית על שאלתה האם ייתכן שהנאשם ביצע את מעשי אירוע ארון התרופות כשבני המשפחה נמצאים בחדרים סמוכים, ו-א.א שבה ואמרה שכן. הסנגורית שאלה את א.א מתי נזכרה באירוע ו-א.א השיבה שהיא זכרה אותו כל הזמן. הסנגורית אמרה שזה לא ייתכן, שכן אילו זכרה זאת, הייתה מספרת על מה שעשה לה הנאשם לאחיותיה. א.א השיבה: "מי מדבר על אלוקים?". אז הטיחה בה הסנגורית עלבון נוסף: "תפסיקי לקרוא לו אלוקים, את היית מרדנית וחצופה ורבת עם אבא שלך, היה לך המון בעיות של סמכות בבית, תפסיקי לקרוא לו אלוקים, זה מה שאת ממציאה פה לבית משפט, לא היה דבר כזה, את היית הכי מרדנית בבית, כולם ידעו" . לאחר הערה תוקנה השאלה והסנגורית שאלה את א.א אם לא עלה בדעתה שהיא צריכה לספר לאחיותיה כדי להגן עליהן, ו-א.א השיבה בשלילה. בשלב זה עברה ההגנה להתמקד בנושא היחסים של הנאשם עם א.א ועם שאר ילדיו, ועל האווירה בבית, והדברים יפורטו בפרק שיעסוק בכך. רק אוסיף כי בשלב כלשהו, המשיכה הסנגורית ושאלה שוב מדוע לא סיפרה א.א לאחיותיה על האירוע מושא אישום זה, אפילו בסוד, ו-א.א השיבה: "מבחינת כאילו הדינמיקה של הבית זה לא היה, זה אפילו לא היה אופציה... כשניסיתי להעלות את זה קיבלתי כאלה שפכטלים שאני לא אשכח בחיי... את זה שאבא שלי פגע בי, לא היית שם 'אוקיי, בואי נשמע את דעתך, בואי', 'לא יכול להיות, אבא לא עשה דברים כאלה, זה לא יכול להיות', אלה התגובות שקיבלתי זה...". ו-א.א הוסיפה סיבות נוספות לכך שלא סיפרה לאחיותיה או אימהּ: "גם כי פחדתי מאבא שלי כי הוא אמר לי לא לספר את הדברים האלה ואם אני מספרת יקרה לי משהו רע וגם בגלל שהרגשתי אשמה כי הוא אמר לי שאני מחטיאה אותו... כי הייתי עסוקה בהישרדות" .
129. גם בדיון העוקב המשיכה החקירה הנגדית לגבי אירוע ארון התרופות . הסנגורית שוב הטיחה ב-א.א שהיא לא סיפרה קודם לכן בחקירותיה את הפרטים שסיפרה בחקירה הנגדית, משום שהיא המציאה אותם רק בדיון הקודם, כדי להסביר את האירוע במזווה (אירוע ארון התרופות), ובגלל זה לא סיפרה אותם ב-9 שעות החקירה שלך במשטרה. א.א השיבה: "אני חוזרת ואומרת, הדברים היו כפי שהיו, לצערי, והזיכרונות שלי הם בתמונות והם מאוד כואבים לי, מאוד קשה לי לדבר על הפרטים". החקירה הנגדית המשיכה בשאלות טכניות ואמירות של ההגנה שבלתי אפשרי שהאירוע קרה, מאחר שהמזווה קטן מכדי שהדברים יקרו כפי ש-א.א תיארה. א.א השיבה בציניות: "תראי, זה באמת בלתי אפשרי להבין איך הוא עשה דבר כזה, אבל זה הזיכרון שלי, זה מה שאני זוכרת". ואז, לנוכח התעקשות של ההגנה ש-א.א תתאר בדיוק איך המנח של הנאשם ("אני באה ואומרת שאם את שכבת כמו שאת אומרת עם האגן על הרצפה ככה לרוחב ורגל שמאל על הארון והרוחב שם הוא בערך מה שהידיים שלי מראות, קצת פחות ממטר, עם כל הרהיטים שיש שם והדלת, אבא שהוא כמעט מטר 90 לא היה יכול לעשות בך את מה שאת טוענת כי כל מה שהוא היה יכול לעמוד שם זה לכל היותר להתכופף, הוא לא היה מצליח להגיע לאיבר שלך, לאגן שלך" ) השיבה א.א שהנאשם התכופף על ברכיו, שהיו משני צידי ברכיה (בשלב מסוים אמרה שברכיו היו בין שתי ברכיה), ו"נכנס באמצע". לשאלות נוספות הבהירה: "ואז הוא ניסה להכניס את האיבר שלו ... לתוך איבר המין שלי". לשאלות נוספות של הסנגורית השיבה א.א שבשלב הזה היא הייתה בלי תחתונים; היא הורידה לעצמה אותם, כי הנאשם אמר לה. לשאלות נוספות של ההגנה, לרבות מדוע לא ברחה, השיבה א.א: "הציות בזמנים האלה היה אוטומטי... אני אומרת שוב, במצבים כאלה הייתי הופכת להיות מאוד צייתנית", והוסיפה את האמירה הקשה הבאה: "אמרתי לך באותה מידה שכאילו שצייתתי לו אז גם אם אבא שלי היה מגיע לפה הייתי עושה את אותו דבר, מה שהוא היה אומר לי לעשות הייתי עושה" , ולשאלת הסנגורית אישרה שהיא מתכוונת לזה, אף שכיום היא נשואה ואם ל-3 ילדים, מה שהוביל לשיח הקשה הבא בין הסנגורית ובין א.א:
"ש:אז אני חושבת שאם את עונה את זה או שאת משקרת או שאת חולת נפש, אחד מה-3, כי אף אישה נורמלית לא תגיד בגיל 30 פלוס נשואה, אמא ל-3 ילדים, שאם היא הייתה רואה את אבא שלך עכשיו פה והוא היה אומר לה 'תורידי תחתונים' אז היא הייתה מורידה תחתונים ונותנת לו לגעת בה באיבר המין.
ת: אלא אם כן היא נפגעה כל כך הרבה שנים.
ש: אני חקרתי עשרות נפגעות, מאות אולי מאות, מה שאת אומרת עכשיו זה דבר הכי מופרע ששמעתי ממתלוננת ולא שמעתי כאלה דברים בחיים שלי לכן אני חושבת..." .
בשלב זה התנגדה התביעה, המותב העיר ונתנו החלטה שאין מקום לניסוחים כאלה. על אף האמור, ההגנה המשיכה בשאלות בנושא זה, ולבסוף א.א אמרה שגם כאשר לא מדובר בפגיעות, "היו דברים אחרים שהגבתי באותה צורה שאני כלומר שיש לי בעצם כאילו שאני עושה דברים שאני לא רוצה לעשות אותם כשאני מול אבא שלי", ובהמשך: "כשאני מולו, אני נמחקת". למרבה הצער, גם לאחר דברים אלה המשיכה ההגנה ללחוץ בנקודה הזו, והסנגורית סיכמה באמירה: "אני חושבת שמה שאת מספרת עכשיו שהיית מסוגלת בתיאוריה לעשות בגיל 30 מבחינת העובדות שאישרת לי עכשיו, זה שקר, אני לא מאמינה אפילו שאת מאמינה בזה בעצמך, זה שקר שאת אומרת כדי לקבור את אבא שלך", ו-א.א השיבה: "ממש לא" .
130. החקירה הנגדית נמשכה עם שאלות על פרטי פרטים: מה הייתה השעה, באיזו שפה אמר הנאשם ל-א.א להוריד תחתוניה (אנגלית או עברית), האם א.א עמדה או ישבה כשהנאשם אמר לה להוריד את התחתונים, היכן הייתה אימהּ של א.א באותו זמן, מדוע לא ברחה ורצה לספר לבני המשפחה מה קורה, מי נכנס ראשון למזווה - היא או הנאשם, האם הדלת הייתה פתוחה או סגורה, מי סגר את הדלת, באיזה יד לקח הנאשם את איבר מינו כשניסה להחדירו ל-א.א, האם במזווה היה אור או חושך, באיזה רגל דרך עליה הנאשם, האם היה עם נעל כשדרך עליה, האם הנאשם הוריד מכנסיו או רק הפשילם, איזה סוג ריצוף היה במזווה, האם כשהרטיבה נוצרה שלולית, האם רגליה היו על התנור בשלב שבו ניסה הנאשם להכניס את איבר מינו לפיה, מה היה גובהה אז, האם הברכיים של הנאשם היו באוויר שעה שהכניס את איבר מינו אל פיה ועוד. א.א השיבה על כל השאלות, לגבי חלקן השיבה שאינה זוכרת, לחלקן השיבה שהיא זוכרת, אך לא מסוגלת לדבר על זה . א.א ציינה שאינה זוכרת באיזה יד החזיק הנאשם את איבר מינו אך ביד השנייה הוא גישש לעבר איבר מינה, ואז היא הרטיבה. הנאשם כעס מאוד, אמר ל-א.א שהיא הורסת כל דבר ואינה מסוגלת לשלוט בעצמה, ואז הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לפיה. בגלל שהנאשם התרגז, הוא דרך על איבר מינה בכף רגלו. הוא קם לאחר שהרטיבה . לאחר מכן הבהירה שאחרי שהנאשם גישש בידיו לעבר איבר מינה, הוא נגע באיבר מינה עם איבר מינו, ואז היא הרטיבה. הסנגורית הטיחה בה שהיא משנה גרסתה ושלא אמרה קודם לכן שהנאשם נגע עם איבר מינו בשלה לפני שהרטיבה, ו-א.א הסבירה שלא אמרה זאת קודם כי "בשבילי זיכרונות כאלה הם נורא קשים לדבר עליהם" . הסנגורית שאלה אם כאב ל-א.א כשהנאשם דרך עליה, א.א השיבה "מאוד" והסנגורית הקשתה: כיצד זה ש-א.א לא צעקה. א.א השיבה שהייתה מבועתת. עוד הוסיפה: "כאב לי מאוד, אבל פחדתי מה הולך לקרות אחר כך" לשאלת הסנגורית השיבה שבכתה קצת, בשקט. לאחר שאלות נוספות א.א אמרה: "זה מה שאני מסוגלת, אני עונה לשאלות שאני יכולה לענות עליהן, מה שלא אז לא" וכשהסנגורית אמרה לה שהשאלה שנשאלה פשוטה, א.א השיבה: "זה שאלה פשוטה אולי עבור מישהו שלא עבר פגיעה באותו רגע, אבל עבורי שהייתי עסוקה באיך אני נמלטת מהמכה הבאה לא תפס אותי" . בשלב כלשהו של השאלות על הפרטים הקטנים, שאלות שאף חזרו על עצמן שוב ושוב, כפי שהערנו לסנגורית, א.א אמרה: "אני כל הזמן מחזיקה בין המקום הזה שאני מסוגלת למקום שאני לא מסוגלת כי כשאני לא מסוגלת אני חושבת שכבר השופטים ראו, ראו איך אני נראית ואני לא חושבת שזה מה שאני מגיעה לפה שבשביל זה אני מגיעה לפה. אוקיי?... אני באמת בהתלבטות כזאת, אני לא יכולה לעבור את הגבולות של עצמי ואז פשוט למצוא את עצמי בלי כוח לדבר על כלום" . החקירה נמשכה תוך נבירה בפרטי פרטים ובהמשך אמרה שאינה יכולה עוד, והרכינה ראשה על הדוכן. כששאלנו אם א.א רוצה הפסקה, היא השיבה שהיא מבקשת להמשיך, ואז השיבה לשאלות הסנגורית כי לאחר שהרטיבה, היא לא הייתה יכולה לזוז, ואז הנאשם לקח את איבר מינו בידו וניסה להכניסו אל פיה. הוא כעס על א.א וצעק: "you can't control yourself, you are disgusting, so wet". הסנגורית אמרה ל-א.א שלא ייתכן שהנאשם צעק, שכן אנשי הבית היו שומעים, ו-א.א הסבירה שכך היה. שוב ושוב הטיחה הסנגורית ב-א.א שהיא ממציאה, שזה שקר ושכל הסיפור בלתי אפשרי, אך א.א עמדה על גרסתה. לאחר מכן אמרה שהנאשם דחף אותה לצד השני, כדי לנסות להכניס את האיבר שלו לפיה, ואמר לה לא לזוז, אך היא זזה. היא הייתה מקופלת, הנאשם עמד מעליה כשרגליו בשני צידי הגוף שלה, ואז התכופף. הנאשם עמד כשרגליו משני צידי הראש שלה, התכופף והכניס את איברו אל פיה. "בסוף הוא הצליח" . א.א אמרה שאלמלא הרטיבה, אולי זה היה נגמר אחרת, אולי הוא לא היה מנסה להכניס את איברו אל פיה. גם כאן, כשהטיחה הסנגורית ב-א.א שבעדות הראשית היא לא סיפרה שהנאשם הכניס את איבר מינו אל פיה ושאלה מדוע, א.א השיבה: "נורא קשה לי לדבר על העניין הזה". לשאלות נוספות בעניין זה השיבה א.א שהיא לא רצתה לפתוח את פיה, אך הנאשם דחס את איבר מינו פנימה . הצענו להגנה לסיים בכך, אך הצעתנו לא התקבלה ובהמשך - לשאלות הסנגורית, הדגימה א.א שהנאשם פתח את שפתותיה ולחץ על סנטרה עם האגודל, ופתח את פיה בכוח. לאחר דברים אלה, נכנסה א.א אל מתחת לדוכן העדים, שמה ידיה על אוזניה, בכתה וזעקה . זעקות השבר של א.א היו קשות ואלה הדברים שאמרה, ותועדו לפרוטוקול: "לא רוצה... אני לא יכולה, די, די, די'... 'אל תדרוך עלי'... 'כואב לי'... 'לא רוצה בפה, לא רוצה'... 'לא רוצה מגעיל בפה, לא רוצה'... די.... 'לך, לך, לך, די'... 'לא רוצה, אני רטובה'. 'תסלח לי, דדי, תסלח לי'... אני רוצה להיות ילדה טובה, אני לא אעשה דברים, אני אקשיב לך... 'אני אקשיב לך, לא רוצה להיות רטובה'... די, כואב לי... 'דדי, דדי, די'... 'זה כואב לי'... 'איפה ממי'? 'ממי, בואי תיקחי אותי מפה'. 'זה כואב'... זה כואב לי ... 'הוא דורך עלי, הוא דורך עלי'. 'אני אהיה ילדה טובה, דדי, די'... 'זה לא היה בכוונה בכלל'. 'זה יצא לי לבד'... 'אני לא רוצה שתיגע בגוף שלי, זה גוף שלי... זה גוף שלי. אני לא רוצה... 'אז מה אם אני הבת שלך, אז מה?'. 'אתה לא יכול לעשות כל מה שאתה רוצה'" . בשלב זה נעשתה הפסקה בישיבה, כדי לאפשר ל-א.א להירגע.
גם בשובנו מההפסקה לא הרפתה ההגנה: "אני אומרת שאת ממציאה כתוצאה מהבעיות הנפשיות שלך או שאת פשוט אדם רע שממציא על אבא שלו, אני לא יודעת, אני לא השופטת, אבל הסיפור הזה הוא לא נכון כי אם הוא היה נכון את היית אומרת את זה בחקירה ראשית כשעל פני מספר ישיבות שאלו אותך על האישום הזה וריעננו לך מהתמלילים, מההודעות שלך במשטרה כדי להזכיר לך כי את לא סיפרת בהתחלה שום דבר על המקרה הזה כמעט, אז בואי כדי שנמצה את זה, למה שינית פה גרסה לעומת חקירה ראשית?". א.א השיבה שהיא פשוט ענתה לשאלות ההגנה, ושהשאלות נשאלו אחרת מאשר על־ידי הפרקליטוֹת . היא הוסיפה שלא סיפרה את כל הפרטים בעדות הראשית כי: "מאוד קשה לי לספר הכול בבת אחת את כל הפרטים, גם ככה אני מרגישה קושי נפשי מאוד גדול לדבר על זה". לאחר מכן, לשאלת הסנגורית אם הנאשם החדיר את איבר מינו רק לתחילת הפה או עמוק, השיבה א.א שהיה לה קשה לנשום. בהמשך עומתה א.א הן על־ידי ההגנה, הן על־ידי המותב, עם העובדה שפרטים שעליהם העידה בבית המשפט שונים מדברים שסיפרה במשטרה, הן מבחינת סדר ההתרחשוית (תחילה הכנסת האיבר לפה ולאחר מכן אונס באיבר המין, או להיפך), הן מבחינת "עוצמת" הדברים (החדרת חלק מאיבר המין לפיה, או החדרה עד כדי שהיה לה קשה לנשום). א.א השיבה שהיו מספר אירועים במזווה, שעל הנוספים לא סיפרה כלל, וייתכן שהיא מבלבלת ביניהם . הסנגורית אמרה לה שתספר עכשיו על האירועים הנוספים, ו-א.א השיבה שהספיק לה, שהיא לא רוצה, שאין לה כוח ושאינה יכולה יותר. או אז הטיחה הסנגורית ב-א.א שמה שהיה נחזה לפלאשבק לא היה אלא הצגה מצידה: "אני אומרת שאת עושה הצגות, עשית פה הצגה קודם, גם אני האמנתי לך בהתחלה, אבל את עשית פה הצגה, את ראית שאת נופלת בדברים ואת לא מסוגלת לענות ויש הרבה סתירות ואת לא זוכרת את האירועים והאירועים מבולבלים לך והיה לך קל להתקפל ולעשות הצגה 'ממי, ממי, דדי, דדי', זה חלק מהאישיות שלך, מהפרעת האישיות שלך שאת עושה את זה... כדי שנרחם עלייך וזה יסב את תשומת הלב". על כך השיבה א.א: "אני אמרתי שזה יותר מידי בשבילי כל השאלות והפרטים זה יותר מידי, יש דברים שקשה לי לענות עליהם והמשכנו והמשכנו והמשכנו עד שנגמר לי... זהו כבר לא יכולתי להחזיק.... את באמת חושבת שאישה בת 30... תשב על הרצפה ותעשה לך הצגה פה?" . אחר־כך שוב דחקה הסנגורית ב-א.א שתספר איזה עוד אירועים היו במזווה, שעליהם לא סיפרה, ו-א.א השיבה: "אני חייבת לשמור על הנפש שלי, אני לא יכולה להיכנס לפרטים האלה, אני לא יכולה, אני לא יכולה". לאחר מכן הבהירה, לשאלת בית המשפט, שבאירוע מושא אישום 12 תחילה אנס אותה הנאשם, אחר־כך היא הרטיבה ואז הוא הכניס את איבר מינו לפיה . היא לא זכרה אם באירוע הזה יצא מאיברו של הנאשם "משהו לבן", כהגדרת הסנגורית בשאלתה . לדבריה, היו אירועים נוספים במזווה אחרי גיל 17, שעליהם לא סיפרה.
131. בחקירתה במשטרה סיפרה א.א על אירוע ארון התרופות. תחילה אמרה שהוא התרחש בכיתה י"א, אחר־כך אמרה שזה התרחש עוד קודם, משהו בין כיתה ז' לכיתה י"א, היא לא זכרה בדיוק מתי. גם כאן הסיפור לוּוָה בשתיקות רבות וטכניקת החקירה הייתה ברובה כזו ש-א.א אמרה חלקי דברים, והחוקרת שאלה שאלות מנחות, כש-א.א משיבה בהנהון לחיוב או ניד ראש לשלילה, או שותקת. א.א סיפרה שהיא והנאשם עמדו ליד ארון התרופות, הנאשם רצה שהיא תחזיק לו "את ה..." (החוקרת שאלה: את איבר המין? ו-א.א הנהנה לחיוב); "ואז פת... כאילו פתאום בלי קשר כאילו החזקתי, פתאום בלי קשר כזה הוא... הוא התעצבן עלי, אמר לי את גורמת לי לעשות את זה". החוקרת שאלה את א.א אם היא עזבה את איבר המין או שהנאשם החדיר אותו למקום אחר. א.א שתקה. החוקרת שאלה אם האיבר הגיע למקום אחר ו-א.א הנהנה לחיוב. החוקרת שאלה האם הוא החדיר לפיה, א.א שתקה. החוקרת שאלה בשנית ושאלה אם היא מבינה את א.א נכון, ו-א.א הנהנה לחיוב. החוקרת שאלה אם הנאשם הגיע לפורקן, ו-א.א הנהנה. החוקרת אמרה לה שהיא צריכה להגיד את זה ו-א.א השיבה שאינה מצליחה להגיד את זה. לאחר מכן אמרה לחוקרת שאינה יודעת אם הוא הגיע לפורקן. האיבר היה בפיה, אבל היא לא הייתה יכולה שזה יגיע לפה שלה, והיא הזיזה את הנאשם, כמו שכאשר הוא היה עושה לה משטחי גרון, היא הייתה הולכת אחורה, עד הקיר, עד שלא יכולה הייתה ללכת עוד, ואז היא הייתה דוחפת אותו. כך עשתה גם כאן. היא הלכה אחורה, הנאשם המשיך ללכת קדימה אליה, הוא לא המשיך לנסות להחדיר, כי א.א לא זזה מהתנוחה הזו , אז הנאשם השכיב אותה על הרצפה במזווה. בשלב זה דומה ש-א.א איבדה את חוט המחשבה או התנתקה, ולא זכרה מה אמרה רגע קודם. החוקרת הזכירה לה, ו-א.א המשיכה ואמרה שהנאשם הצליח להחדיר את איברו אל פיה "טיפ-טיפה". אחר־כך הנאשם השכיב את א.א על הרצפה, ואחרי שהחוקרת שאלה מספר פעמים אם הנאשם חדר אליה ו-א.א לא השיבה, לבסוף הנהנה לחיוב. היא נשאלה אם הנאשם אמר לה משהו כשחדר אליה, היא הנהנה לחיוב, אך לא ענתה תחילה לשאלות מה אמר, ואחרי שתיקות רבות השיבה שהוא אמר לה: "אם את לא רוצה את זה ככה, אז תשתי את זה מכוס". כשנשאלה מה קרה אחר־כך, השיבה: "זהו", והחוקרת שבה ושאלה: "אבל הוא החדיר את איבר המין שלו, נכון?" ו-א.א השיבה "כן" .
דיון לגבי אירועי אישום 12
132. לגבי אירוע ארון התרופות היו מספר גרסאות, כשההבדלים העיקריים בפרטים המהותיים הם אלה: האם האירוע התרחש כש-א.א הייתה בכיתה ז', או סביב גיל 17, בכיתה י"א; האם הנאשם הצליח להחדיר את איבר מינו אל פיה ואם כן - האם זה היה "טיפ-טיפה" או עמוק, עד שלא יכלה לנשום; מה קרה קודם: אירוע הכנסת איבר מינו של הנאשם לפיה או אירוע הכנסתו לאיבר מינה. יש הבדלים נוספים, רובם בפרטים מינוריים (שההגנה בסיכומיה מבקשת לייחס להם חשיבות רבה, ככאלה שמצביעים על חוסר אמינותה של א.א), וחלקם בפרטים חשובים יותר, אף שאינם מרכיבים בעבירות (וחלקם אף לא מוזכרים בכתב האישום), כגון: עניין הדריכה על איבר מינה של א.א; מה בדיוק אמר לה הנאשם; האם הנאשם הגיע לפורקן.
ראשית אציין שְלְ-א.א היה מאוד קשה לדבר על אירוע זה. הדבר ניכר בכל חקירותיה - במשטרה, בעדות הראשית ובשלוש הישיבות שבהן נחקרה על האירוע בחקירה הנגדית. איני סבורה, כטענת ההגנה, ש-א.א לא נתנה בעדותה תיאור קוהרנטי של האירוע. הדברים יצאו לאט, בקושי, אך כפי שתיארתי בפירוט לעיל - התקבלה גרסה קוהרנטית, אף אם "רזה". עוד ניכר היה ש-א.א לא חפצה לספר את פרטי האירוע, ואלה יצאו רק לאחר עידוד ושאלות חוזרות ונישנות. גם כאן איני מקבלת את טענות ההגנה לגבי החקירה במשטרה. אומנם, כפי שציינתי, גם כאן טכניקת החקירה הייתה של שאלות שכללו בחובן פרטים רבים, אלא ש-א.א לא השיבה באופן אוטומטי "כן" על כל "הצעה" של החוקרת, אלא ניווטה את החוקרת בהנהונים לחיוב וניד ראש לשלילה. יתר על כן: תחילת המשפטים היו בדרך כלל של א.א, וכשהיא "נתקעה", ניסתה החוקרת לדלות ממנה את ההמשך בשאלות שהתשובות לגביהן "כן" ו"לא". א.א נזקקה לעידוד רב כדי להמשיך ולספר, ובמקרה של החקירה הנגדית לא היה זה עידוד, אלא שאלות חוזרות ונישנות על אותם פרטי פרטים, והרבה הטחות והעלבות, שבסופו של דבר גרמו ל-א.א להוציא אט-אט את הפרטים. למרות ההעלבות, שלא פסקו גם לנוכח הערות ההרכב והתנגדויות התביעה, א.א דבקה בליבת תיאור האירוע. סדר הזמנים השתנה, לא סופרו בכל פעם פרטי הפרטים השוליים (מה לבש הנאשם, מה לבשה א.א, היכן בדיוק היו רגליו, היכן בדיוק היו רגליה, מה היה המנח שלה בעת האירוע, מה היה המנח של הנאשם, וכו'), אך המרכיבים העיקריים בסיפור נותרו עקיבים.
שנית, א.א היטיבה לטעמי להסביר את קשיי ההיזכרות באירועים השונים, את הדרך הלא־שגרתית שבה פועלת נפשה, והסבריה עולים היטב בקנה אחד עם כל מה שידוע בנושא ההשפעה של עבירות מין על הנפגעות, כפי שפירטתי בהרחבה בפסקה 22 לעיל. הסנגורית סנטה ב-א.א שההסברים שנתנה בעניין זה אלה דברי מורן מאלי, המטפלת שלה (הערה שלא הייתה במקומה ), ו-א.א השיבה לה, שמעולם לא דיברה עם המטפלת על הנושא הזה. הסבריה של א.א מקובלים עליי ואיני רואה בעובדה שנזכרה רק בחקירה הנגדית שהאירוע התרחש בגיל מבוגר מכפי שאמרה קודם לכן, משום פגיעה במהימנות. אזכיר, שבמשטרה א.א אמרה בתחילה שהאירוע התרחש בכיתה י"א ורק אחר־כך תיקנה ואמרה בין כיתה ז' ל-י"א, ובחקירה הראשית תיקנה לכיתה ז'. א.א הסבירה בעקבות מה נזכרה בחקירה הנגדית שהאירוע קרה דווקא סביב גיל 17 ולא קודם לכן. גם שינוי סדר ההתרחשויות בתוך האירוע אופייני לטראומה הנילווית לפגיעות מיניות. יתר על כן: אילו המציאה א.א את הסיפור, כטענת ההגנה, הייתה דווקא מקפידה להיות עקיבה בתיאור, ולא הייתה משנה לפתע את מיקום האירוע בזמן, או את סדר האירועים. אין מנוס מלציין שהחקירה הנגדית הייתה קשה, אם לנקוט לשון עדינה, ומרובת שאלות על פרטים שרובם, לטעמי, איזוטריים, כפי שהמחשתי לעיל. חרף האמור וכפי שציינתי, א.א עמדה בה בנחישות, ויותר מכך: ככל שנשאלה יותר שאלות וככל שהלחץ עליה גבר, התווספו הפרטים שאת רובם סיפרה א.א בחקירה במשטרה ושלא הצליחה לדבר עליהם בחקירה הראשית. לבסוף, כשהתעקשה הסנגורית לשאול עוד ועוד על פרטי האירוע, ש-א.א מיאנה לספר בעצמה תוך אמירה שקשה לה לדבר על זה, אכן התמוטטה א.א, ונכנסה למה שנראה ונשמע כפלאשבק. אף שההגנה טוענת שמה שגרם ל-א.א להרגיש רע זו העובדה שהיא משקרת, ושהיא עושה הצגות במקומות שהיא נתפסת בשקרים , איני סבורה כך כלל ועיקר. א.א הרי לא רצתה לספר את הפרטים הללו, וביקשה בכל לשון של בקשה להפסיק את השאלות בנושא זה. אילו רצתה להכפיש את הנאשם ו"לקבור אותו", כדברי ההגנה, הייתה מספרת את הפרטים הקשים והמפלילים ביותר מיוזמתה, ולא רק אחרי התעקשות ושאלות חוזרות של ההגנה, שסברה (כדברי הסנגורית) שבנבירה בפרטי הפרטים תצליח להוכיח ש-א.א משקרת ובודה את הסיפור.
גם ההסבר של א.א לגבי העובדה שחלק מהפרטים שלא סיפרה בחקירה הראשית (אך כן במשטרה) נחשפו רק בחקירה הנגדית, עקב שאלות הסנגורית, הגיוני בעיני ותואם את הדפוסים שהוכרו בפסיקה. אף שההגנה לא בחלה באמצעים להוציא את א.א משלוותה, תוך אמירת דברים פוגעניים, כעולה מציטוטי השאלות לעיל, א.א דבקה, כאמור, בעיקרי הגרסה לגבי האירוע.
ההתמקדות הממושכת של ההגנה בשאלות וטענות בדבר אי-היתכנות של קרות האירוע במזווה, בשל ממדי גופו של הנאשם וממדי גופה של א.א לעומת גודלו של המזווה, ובשל היותו של המקום פתוח באופן יחסי לבית, אינם מובילים אותי למסקנה שהאירוע לא קרה. עבירות מין מתבצעות, למרבה הצער, כדבר שבשגרה, במצבים שנראים "בלתי אפשריים" ובלתי הגיוניים, כפי שכבר ציינתי. דבריה הציניים של א.א בעניין זה, שצוטטו לעיל, מדברים בעד עצמם: "אם אתה רוצה לשכב עם הבת שלך זה לא תקין, אבל לפחות תסדר לה מיטה", וטענת ההגנה ש-א.א לא סיפקה הסבר כיצד הדבר אפשרי אינם מעלים ואינם מורידים. וכי יש ציפייה שהנפגעת תספק הסבר כיצד הצליח התוקף לבצע את זממו חרף תנאים לא נוחים?
לטעמי, התגובה הריגשית והפיזית של א.א לכך שנאלצה לשחזר את פרטי אירוע ארון התרופות מחזקת את אמינותה, ולא פוגעת בה. גם האמירה המביכה, שגם כיום, אילו דרש ממנה הנאשם לעשות דברים מיניים בניגוד לרצונה הייתה עושה כן - מלמדת על כנותה, ולא, כטענת ההגנה, שהיא מגזימה ומשקרת.
הכרעה באישום 12, אירוע ארון התרופות
133. לנוכח כל המפורט לעיל, אני מאמינה ל-א.א שאירוע ארון התרופות קרה, ואציע לחבריי לקבוע את הממצאים הבאים:
האירוע התרחש בין השנים XX עד XX, כש-א.א הייתה בין כיתה ז' לכיתה י"א, ככל הנראה בכיתה י"א, בבית המשפחה במקום המגורים, בחורף, בשעת לילה. במסגרתו עשה הנאשם את המעשים הבאים: לקח את ידה של א.א וגרם לה להחזיק את איבר מינו. כעבור זמן קצר הוא הוציא את ידה. הנאשם אמר לה שהיא מחטיאה אותו, או דברים ברוח זו. הנאשם השכיב את א.א על רצפת המזווה, ניסה באמצעות ידו להכניס את איבר מינו לשלה ואף הצליח. א.א הרטיבה. הנאשם ניסה בכוח להכניס את איבר מינו לפיה, היא התנגדה, אך הוא הצליח להכניס את חלקו. הנאשם כעס עליה ואמר לה מילים קשות.
לנוכח האמור אציע לחבריי לקבוע שבאישום ה-12 הוכח שהנאשם ביצע את העבירות הבאות: שתי עבירות של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק).
אישום 13 [המכונה "אירוע האונס בפי־הטבעת"]
134. על־פי כתב האישום, על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת XX20, עת הייתה א.א כבת 17, בביתם מקום המגורים, סיפרה א.א לאימה שאינה יכולה לשמוע את הנאשם וכי כאשר היא הולכת ברחוב ורואה את רכב הנאשם היא מתחבאת. אימה של א.א סיפרה את הדברים לנאשם ובתגובה החליט הנאשם להעניש את א.א. במועד שאינו ידוע במדויק, וכעונש על מה שסיפרה לאימה, לקח הנאשם את א.א לחדר העבודה שלו וכשהיא עירומה, חדר עם איבר מינו לפי־הטבעת שלה וגרם לה לכאב. הנאשם אמר לא.א כי מעולם לא ראה איברים מכוערים כמו שלה, שהיא שמנה, וכי חדר לפי־הטבעת שלה, בגלל שהיא תמיד מסבכת את העניינים, כי לא רצתה והתקפלה. כתוצאה ממעשי הנאשם דיממה א.א. היא נבהלה, ובתגובה הנאשם חייך ושאל אותה אם היא רוצה שוב. א.א שהייתה מקופלת באותה העת, לא ענתה והנאשם בתגובה ניסה לשחררה בכוח מהתנוחה שבה הייתה, אך לא הצליח. לאחר מאבק, הצליח הנאשם לשחרר את א.א מהתנוחה שבה שכבה מכווצת. בשלב זה, כשהיא שכובה על הרצפה מרוחה בדם ובנוזל זרע, הקיאה א.א על איבר מינו של הנאשם. א.א עצמה את עיניה ובשל ניסיונה להרפות את גופה, איבדה שליטה על סוגריה והטילה שתן. הנאשם זעם עליה, דרך בכוח על איבר מינה, וכשא.א התקפלה מכאב, בעט הנאשם בישבנה. בשלב זה ניסה הנאשם לחדור עם איבר מינו לאיבר מינה ואולם איבר מינו לא היה זקור. הנאשם כעס על א.א הסתכל עליה ואמר לה שמגעיל אותו כמה שהיא מלוכלכת ושהוא חושב שהיא לעולם לא תצליח להתנקות. כן אמר לה הנאשם שמעולם לא ראה בחורה כל כך יפה שמתנהגת בצורה כל כך מכוערת. בשלב זה הורה לה ללכת למקלחת בקומה השלישית. היא לא רצתה וביקשה לקרוא לאימה אך הנאשם סירב. בגין מעשיו אלה מואשם הנאשם בעבירת מעשה סדום בידי בן משפחה (ולנוכח התיקון המוזכר בפסקה 4 לעיל: עבירה של אינוס בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק) וניסיון אינוס בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק. למען הקיצור, לעיתים אכנה אירוע זה "אירוע האונס בפי־הטבעת".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 13
135. במהלך החקירה הראשית, באמצע עדותה של א.א על האונס בחדר העבודה (אישום 10), היא התקשתה לדבר וביקשה לדבר על אירוע אחר . בתחילה לא היה ברור על איזה אישום היא מדברת, אך התברר שהיה זה האירוע מושא אישום 13 . א.א נטלה 1 מ"ג לוריוון , ובעודה מציירת על דף שהיה לפניה, המשיכה להעיד: זה היה כשהיא הייתה בכיתה י"א, בממ"ד שהוא גם חדר העבודה של הנאשם, בקומה שנייה בבית במקום המגורים. א.א סיפרה את הדברים באופן מקוטע ולא בסדר "הגיוני": "אני הרטבתי (לא ברור) והוא דרך עלי והוא בעט בי... כי בגלל שאני הרטבתי אז הוא לא, אז הוא כאילו הזרע יצא לו לפני הזמן... הוא רצה להכניס את איבר המין שלו אליי, אני לא רציתי. הוא רצה להכניס את איבר המין שלו לאיבר המין שלי ואני לא רציתי... הייתי עם תלבושת בית ספר... הושכבתי... על הרצפה... יצא לי שתן ואז הוא לא יכל להתקרב ואז הוא התרגז והוא התקרב ואני לא, אני פחדתי שהוא, שהוא יעשה את זה בכל אופן וניסיתי להתקפל ואז הוא יצא לו לפני הזמן ואז הוא מאד התרגז... הזרע שלו. די, כבר הייתי ילדה גדולה... הייתי בת 17 כבר... זה הרגיש לי לא נכון. עד אז כאילו, עד אז חשבתי שכל האבות עושים ככה לבנות שלהם. אבל היו לי שיחות עם חברות. כאילו, לא סיפרתי או משהו אבל היו לי שיחות עם חברות ופתאום הבנתי שכאילו, לא כל האבות עושים את זה לבנות. כאילו, רוב האבות לא עושים את זה. כאילו, זה לא תקין. והתחלתי להרגיש את הגוף שלי מתפתח והכל. כאילו, זה כבר לא ילדה קטנה שלא מבינה כלום... עוד מאד התעצבן על השערות שלי, הוא מאד התעצבן, כאילו, הוא אמר שזה מגעיל. הוא אמר שמשהו מקולקל בי והוא ניסה לתקן אותי וזה לא מצליח... ככה הוא אמר. הוא לא הסביר. שכל מה שהוא עשה, הוא ניסה לתקן ואני מפריעה לו לתקן. אני זוכרת, יום אחר כך הגעתי לתיכון ובאתי למרים ק' שהייתי מדברת איתה, פשוט ישבתי לידה והורדתי את הראש ולא הצלחתי לדבר ולא עשיתי כלום. לא יכולתי כבר..." . כשניסתה התובעת לחזור אישום זה בהמשך אותה ישיבת הוכחות , א.א לא הצליחה לדבר, התכנסה ממושכות על דוכן העדים ושתקה. השעה כבר הייתה מאוחרת והדיון הופסק. בדיון העוקב נמשכה העדות הראשית לגבי אישום זה , ו-א.א אישרה, במענה לתובעת, שזה קרה ב-XX20 כשהייתה כבת 17. לאחר מכן התברר ש-א.א אינה זוכרת בדיוק על איזה אירוע מדובר והתובעת ריעננה את זיכרונה מחקירתה במשטרה . לאחר הריענון א.א סיפרה שמדובר בתקופה שהיא הייתה ללא טיפול והיה לה קשה מאוד. ואז, "יצאתי לסיבוב עם אמא שלי ברחוב, ... ואמרתי לה שקשה לי עם קשה לי מאוד, קשה לי עם, קשה לי עם אבא שלי וקשה לי עם לשמוע אותו, קשה לי לראות אותו ואז בכיתי נורא ואז היא כזה חצי חיבקה אותי וזהו" . לאחר מכן שוב שתקה א.א, אמרה שקשה לה וביקשה שהתובעת תרענן זיכרונה. התובעת ריעננה זיכרונה פעם נוספת ולבסוף א.א סיפרה על שיחה שהייתה לה עם אימה בגיל 17 : "בגיל 17 דיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה שאני מפחדת מאבא שלי ושאני לא יכולה לשמוע את הקול שלו וכשאני הולכת ברחוב, במקום המגורים אין הרי, לא היה אז תחבורה ציבורית בתוך מקום המגורים, אז כשאני רואה את אבא שלי נוסע אני מתחבאה בשביל שהוא לא יראה אותי וייקח אותי ושכשאני נוסעת איתו בא לי לפתוח את הדלת ולצאת... חוץ מזה היה גם עוד משהו, אמרתי לה שאני הולכת לגב' דיסקין... ואז היא הלכה לדבר על זה עם אבא שלי ואז היה לי שיחה עם אבא שלי ואמא שלי בְּגינה שם במקום המגורים... ושם דיברנו, כאילו בעיקר אבא שלי דיבר והוא אמר שזה מאוד עצוב לו שאני לא פונה אליו לעזרה ושאני מחפשת עזרה במקומות אחרים ואני לא יכולה באמת לדעת אם היא מקצועית ואולי היא תעשה נזק, אולי היא בכלל רוצה את רעתי... ושמאוד קשה לו לשמוע שאני ככה מרגישה כלפיו, שהוא מוסר את נפשו על פרנסת הבית ושהוא אומנם מאוד טרוד ועצבני, אבל הוא לא חושב שכאילו זו התגובה שאמורה להיות ואז הוא קם ואז אמרתי כאילו כן על כל דבר כי זה היה לפני מחנה ורציתי ללכת למחנה... ומה שסוכם זה שאמא שלי תדבר עם גב' דיסקין בטלפון והיא תתהה על קנקנה... ושתראה כאילו אם היא לא מסיונרית או משהו... אני אומרת את זה במרכאות... אז עכשיו אני יכולה לרענן את זיכרוני ולספר על האירוע שקרה בעקבות זה?". בעקבות בקשה זו של א.א, היא שוב התרעננה מהודעתה במשטרה. לאחר מכן אמרה שקשה לה, אך התחילה לספר: "ואז היה האירוע הבא שכאילו זה היה בממ"ד, זה חדר שהוא נמצא בקומה השנייה בבית של ההורים שלי במקום המגורים והייתה לי תחושה שזה מה שיקרה... כאילו מן אשמה כזו שדיברתי וזה היה באמת בגיל כאילו זה היה בכיתה י"א והיה לנו איזשהו סוג של פאנל כזה מבנות הכיתה שדיברו על הנושא היה הורות וסמכות משהו כזה ואז מישהי אמרה משהו על זה שכאילו, אני לא זוכרת בדיוק מה היה השיח שם, אבל אני כן זוכרת שפתאום כזה נפל לי האסימון שמשהו שמשהו לא נכון כאילו שזה לא אמור להיות ככה כי עד אז חשבתי שיש לי גם רגעים שגם אני חושבת ככה היום, אבל אני מבינה שזה לא נכון, שכאילו כל הבנות מקבלות יחס ומגע כזה מהאבות שלהם, כאילו הבנתי שזה כאילו חלק מהחיים, אבל אז בשיח הזה שדיברו על הורים אני זוכרת שאמרתי איזשהו משפט וחברה אמרה לי 'מה פתאום' כאילו 'מאיפה הגעת לזה?'... אני לא זוכרת בדיוק מה זה היה, אני רק זוכרת את ההלם שלי כזה ואז כשהוא כאילו כשהוא קרא לי אז כאילו הרגשתי את הגוף שלי כולו כזה במן התכווצות כזו שאני לא רוצה... וכנראה לכן גם כאילו התקפלתי כאילו לתוך עצמי התקפלתי... פיזית לתוך עצמי ואז הוא ואז הוא כאילו נכנס עם האיבר שלו מאחורה כאילו, אני לא ראיתי, רק הרגשתי כי כאילו... [שאלת הבהרה של ההרכב: למה הכוונה "מאחורה"] פי הטבעת... ואני כאילו לא ראיתי, אבל הרגשתי כאילו את את הנוזל החם כאילו יוצא ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה עוד פעם, כאילו הוא צחק כאילו, הוא צחק כאילו לא בשאלה אלא כאילו חייך כזה כאילו. ואני לא רציתי כאילו, לא רציתי, כאילו סתם אני מסבירה בשביל שגם אתם תבינו כאילו מה אני, זה היה כאילו שפתאום הבנתי יותר קצת כאילו את הגבולות כי עד אז כאילו זה כאב לי והתנגדתי במובנים אחרים, אבל זה כאילו לא היה זה היה יותר הישרדותי כזה, פה זה היה יותר כזה ממקום של הבנה, מעט הבנה כאילו לא, משהו התחלתי ואז התקפלתי בחזרה ואז הוא בעט בי מאחורה והוא צעק עלי ולמרות שלא רציתי והתקפלתי אז הוא כאילו היה חזק עלי, לא, לא באמת הצלחתי להחזיק את עצמי מולו ואז אמר, כאילו ואז חשבתי לעצמי שאם אני שאולי אם אני אפסיק להתנגד אז יהיה יותר פשוט, כאילו מה זה יותר פשוט, זה יהיה פחות כואב ואז הוא, אז כאילו כזה ניסיתי לשחרר קצת כאילו כי אני כאילו גם בטבע שלי אני מאוד מאוד מכווצת, מה זה בטבע? מכווצת ואז כאילו ברח לי הזה כאילו... השתן. ואז הוא נורא התרגז והוא בעט בי והוא אמר לי, הוא נורא נורא כעס". בשלב זה בדיון טען הנאשם שאינו שומע כראוי, בהיותו ב-VC, ולאחר ש-א.א הועמדה מול מיקרופון, היא המשיכה: "הוא ניסה כאילו לחדור בכל אופן, אבל האיבר שלו לא היה קשה מספיק ואז בסופו של דבר מצאתי את עצמי כאילו שוכבת מרוחה עם דם וזרע, מאיפה הדם הגיע? אני לא יודעת, זה היה כואב, אז יכול להיות שזאת הייתה הסיבה, זהו, אני מרגישה שמתתי שם... הוא אמר לי שיש לי כאילו שאני נורא שמנה ושאיבר המין שלי נורא שמן ושהוא בחיים כאילו זה מכוער והוא בחיים לא ראה, חיים הוא לא ראה בחורה כאילו כל כך יפה מתנהגת כל כך מגעיל ושאני כאילו כל כך מלוכלכת שהוא לא חושב שאני אוכל להתנקות מהלכלוך הזה לעולם, בקיצור לא נגמר טוב.... לא נגמר טוב. ואז הוא רצה שאני אלך להתנקות באמבטיה ורציתי שהוא יקרא לאמא שלי והוא לא הסכים וזהו" . לשאלות התובעת א.א הבהירה שהיא הרגישה את "החומר החם" באזור של פי־הטבעת והלאה. היא ציינה שהייתה מלוכלכת כולה ואשר לדם, "חלק מהדם היה, כאילו היה כמה מקומות, קצת היה על האיבר מין שלו, כאילו וכשראיתי את זה אז התקפלתי בחזרה כאילו כי נבהלתי נורא וחלק היה כאילו אצלי כאילו לא יודעת מאיפה זה יצא בדיוק, באזור התחתון של הגוף". היא המשיכה והעידה שהיא חשה שהמעשים היו עונש על כך שהפרה את כללי הבית, את הכללים של אביה. היא ביקשה את אימה בקטע הישרדותי. היא הרגישה כל כך רע, והיה לה מוזר שאימה לא נמצאת, "היינו בשיחה [שהייתה ימים ספורים קודם לכן עם שני הוריה - מ.ב.נ] ביחד כאילו איפה היא נעלמה? אני לא יודעת כאילו זה לא היה אחד אחרי השני אבל כאילו". הנאשם לא הסכים לקרוא לאימה, ו-א.א המשיכה ואמרה בהקשר לכך: "הבנתי שזה כנראה לא זה לא תקין כי כאילו הייתי במצוקה וכאילו הדבר הכי הגיוני שיהיה לי את אמא שלי לידי, אני לא יודעת, למרות שהיא אף פעם לא הייתה, אבל כאילו ברמת העיקרון... גם ראיתי שהיה כאילו בשיחה הזו כמה שהיא כעסה וכאילו לא הבינה והכול היה נראה לי שהיא כאילו כן היה איזשהו רגע שהיא הבינה שקשה לי וכאילו את הנוכחות הזו כן רציתי כאילו שמישהו יבין שקשה לי, לא יודעת, הרבה פעמים כשיש לי פלאשבקים זה עולה לי כזה כאילו איפה מאמי? כאילו למה מאמי לא הייתה פה? למה מאמי לא הגיעה? למה? למה הייתי שם לבד?". לשאלת התובעת האם לא צעקה באירוע הזה, השיבה: "אני לא, לא זוכרת את עצמי צועקת כאילו אני בדרך כלל מפנימה כאילו אני לא, זאת הייתה אחת הטענות של אבא שלי שאני לא מספיק מביעה את עצמי ושהוא היה מצפה לזה שאם מישהו ידרוך עלי שאני אגיד 'אי', אבל כאילו אני באמת לא אמרתי כי כאילו לא יודעת, כאילו זה היה סוג של לא יודעת, הפנמה, השתתפות כזאת כאילו, כאילו צרחתי בראש, לא יודעת איך להסביר לך את זה, לא יודעת" . בהמשך, לשאלות התובעת כיצד הבינה שהאיבר של הנאשם לא היה מספיק קשה בשביל לחדור אליה, הבהירה א.א שהיא ראתה שהנאשם מנסה להחדיר את איבר מינו לשלה, היא הרטיבה וראתה כיצד משתנה האורך של האיבר שלו. והמשיכה: "כאילו שברח לי השתן זה כאילו יצא לו הזרע אז כאילו, לא משנה... תוך כדי שברח לי השתן יצא לו הזרע, יצא... פעם שנייה". לשאלת התובעת אם היא יכולה לספר על כך שהנאשם ניסה לחדור לאיבר מינה השיבה א.א שזה קשה לה מדי, ואז היא הסבירה שאחרי שהנאשם שאל אותה אם היא רוצה עוד פעם (לאחר שחדר לפי־הטבעת שלה), היא התקפלה, הנאשם בעט בה והצליח "לפתוח" אותה .
136. החקירה הנגדית על אישום זה החלה שוב בבירור פרטי פרטים על אודות מיקום החדר בבית שבו התרחש האירוע, כמה מחשבים היו בחדר העבודה, איזה מחשבים היו בו (ניידים? נייחים?), מי ישן היכן בבית, וכו' . א.א סיפרה את אירועי אישום 13, העידה שהוא התרחש בגיל 17.5, כש-א.א הייתה בכיתה י"א, בממ"ד, שהוא חדר העבודה בבית. א.א רעדה שעה שדיברה, ולשאלתנו אמרה שאינה רוצה הפסקה, אך ציינה שקשה לה הסיפור הזה . א.א אמרה שאינה זוכרת באיזו שעה של היום זה קרה, וגם הוסיפה שאינה רוצה להיזכר. לשאלת הסנגורית השיבה א.א שהיא מעדיפה לענות לשאלות ספציפיות ולא לספר בעצמה. היא השיבה שהיא חושבת ששכבה מקופלת, כמו עובר, על המיטה. כשנשאלה האם היא שכבה כך על המיטה או על הרצפה, השיבה שאינה זוכרת ולשאלותינו הבהירה שאינה יכולה לדבר על זה. היא ביקשה לא להמשיך לספר על כך, אבל בסופו של דבר אמרה שחלק מהזמן הייתה על המיטה ובחלקו על הרצפה. כשהייתה על המיטה, הנאשם רצה להכניס את איבר מינו והיא התקפלה. בשלב זה בעדות א.א הורידה ראשה על הדוכן. כשנתבקשה להבהיר לאן ניסה הנאשם להכניס את איברו, השיבה "למטה" וכשהסנגורית שאלה האם לאיבר המין, השיבה בחיוב. היא הייתה עם תלבושת בית ספר והנאשם אמר לה להוריד את החצאית, וכך עשתה. אך את התחתונים לא הסכימה להוריד. הסנגורית המשיכה וחקרה לגבי פרטי הלבוש של הנאשם ו-א.א השיבה. אחר־כך הנאשם הוריד את מכנסיו וניסה להסיר את תחתוניה, ו-א.א התקפלה. לאחר מכן א.א אישרה לסנגורית שהיא נשארה עם תחתונים, ובשל כך הנאשם לא הצליח בכלל לחדור, והוא לא הצליח לגעת עם איבר מינו בשלה, כי התחתונים חסמו, והוא כעס ו"ברח לו זרע" . בהמשך אמרה שהקטע עם בריחת הזרע קרה מאוחר יותר באירוע. בשלב ראשון א.א שכבה על המיטה והנאשם ישב, ניסה לפתוח לה את הברכיים ולא הצליח. לא היה לו מקום לשכב על המיטה, אז הוא הוריד את א.א לרצפה. הסנגורית שאלה את א.א מדוע בכלל נכנסה עם הנאשם לממ"ד, ו-א.א אמרה שהוא אמר לה שהם צריכים לדבר על כמה דברים, ולא אומרים לא לאבא. היא חשבה שזה כיבוד הורים. אחרי שהסנגורית שאלה מדוע א.א לא קראה לאימה, א.א אמרה שאימה לא הייתה בבית, "זה היה בבוקר, קמתי מאוחר כי לא רציתי לקום כי אבא שלי העיר אותי ולא רציתי לקום, אז אמא שלי לקחה את כל הילדים", וכבשה פניה בדוכן. א.א עומתה עם העובדה שלא סיפרה פרטים אלה קודם לכן, ויותר מכך: אמרה שאינה זוכרת באיזו שעה זה קרה, והיא השיבה שלא סיפרה, כי אביה אסר עליה לספר. הסנגורית אמרה לה שהיא סיפרה כל כך הרבה פרטים וזה דווקא פרט שאפילו לא קשור למעשים עצמם, ו-א.א השיבה: "כי טיפשה מה לא קמתי מיד והלכתי? כאילו... אם הייתי קמה מיד והייתי נוסעת עם אמא שלי אז לא הייתי לא היה מצב שהייתי נשארת עם אבא שלי לבד... אני כועסת על עצמי" . או אז הטיחה בה הסנגורית שהיא המציאה את הגרסה הזו, כדי להסביר מדוע לא קראה לאימה ומדוע אף אחד לא היה בבית, הכול בשל מחלת הנפש שלה. א.א השיבה שעליה לשוחח עם המטפלת שלה, מורן מאלי, כי אם היא כל כך חולה, עליה להחליף את הטיפול. לאחר מכן אמרה א.א שלא המציאה את הדברים, ושאלה: "את תפסיקי לענות אותי אם אני אגיד לך 'כן, הכול שקר' ואז אני אוכל ללכת?... נגמר לי, אין לי כוח". הסנגורית אמרה לה שאם תגיד שהכול שקר, והיא המציאה את הכול, ישחררו את הנאשם ולה לא יקרה כלום, ויהיה לה פטור מאחריות פלילית. א.א שבה ואמרה שעליה להתקשר למורן. אמרנו ל-א.א שאינה יכולה להתקשר למורן מאלי, ואז היא אמרה: "אם אני אגיד שאני משקרת ישחרר אותי מהעינוי הזה?... מה אני אעשה שיש לי אמת אחרת?... הסיפורים המגעילים הזה זה האמת... יאללה תגמרי כבר, אין לי כוח לזה" . לאחר דברים אלה, המשיכה החקירה לגבי השאלה כיצד ייתכן ש-א.א והנאשם היו לבד בבית באותו בוקר, והסנגורית טענה שהוא צריך היה כבר להיות במרפאה ב-8:00 בבוקר. א.א השיבה שבימי רביעי היה לנאשם יום חופש, אך ציינה שאינה יודעת לומר אם האירוע התרחש ביום רביעי. היא העידה גם שהנאשם נהג לאחר לא מעט, ואמר על עצמו שהוא "גמיש". הסנגורית שבה והטיחה ב-א.א שהיא ממציאה את כל הדברים הללו כדי ליישב את גרסתה, ו-א.א שבה ואמרה שהדברים קרו, כפי שהעידה. הסנגורית המשיכה והתעמתה עם א.א לגבי העניינים הכספיים של ניהול הבית ואף עקצה אותה (לא בפעם היחידה) לגבי כך ש"סחבה" ממתקים מחנות כשהייתה כבת 10, כפי ש-א.א סיפרה במסגרת עדותה לגבי אישום 8, קראה לה "קלפטומנית גונבת מחנויות" והמשיכה בכך למרות הערות ההרכב ולמרות ש-א.א אמרה לה: "וואי את ממש נחמדה אלי... איזה עוד הגדרות את רוצה לתת לי?" . לאחר כל אלה חזרה הסנגורית לעניין אישום 13 , ושאלה את א.א כיצד הגיעה לרצפה. א.א לא רצתה להשיב, אך לאחר הסבר של ההרכב מדוע חשוב שתשיב, אמרה שהנאשם דחף אותה. לאחר מכן שוב הגיעו שלל שאלות על פרטי פרטים: הנאשם משך אותה או דחף אותה? מאיזה צד של המיטה? מאיזה צד בגוף? באיזה חלק של הגוף? מהקדימה של האגן או מהאחורה של האגן? ואז שוב שאלות מדוע א.א לא ברחה. א.א ענתה שלא חשבה על זה. א.א השיבה לשאלת הסנגורית, שכאשר הייתה על הרצפה, הנאשם נאבק בה וניסה לפתוח את הקיפול שבו הייתה נתונה. לשאלת הסנגורית האם אז הנאשם "גמר", א.א השיבה בחיוב. היא אמרה שהיא שמעה את זה, אך לא ראתה, והיא חשבה שהנאשם השתין. כיום היא יודעת שהוא גמר, כי היא מבינה מה היה הריח הזה. היא ראתה את זה על הרצפה, מין שלולית מוזרה קטנה, בצבע לבן כזה, כשיצאה מהממ"ד. בזמן שהייתה מקופלת, הנאשם דרך עליה ובעט בה בטוסיק, ואמר כל מיני דברים. אחרי ששמעה את הצליל שחשבה שהוא שתן, א.א יצאה מהקיפול ורצתה לקום וללכת, אבל הנאשם השכיב אותה חזרה על הרצפה ואז הנאשם עשה משהו שירד לה דם. א.א לא יודעת מה עשה הנאשם. הדם היה באזור איבר המין. הנאשם נגע באצבע שלו במקום שהיום היא יודעת שקוראים לו דגדגן . היא ראתה את הדם כשהלכה לשירותים. מאוד כאב ושרף לה, והיא הסתכלה וראתה דם על גופה. כאשר הנאשם בעט בה היא לא צעקה. הסנגורית שאלה מדוע לא נאבקה בנאשם כשהוא בעט בה, כפי שעשתה כשהוא ניסה לפתוח לה את הברכיים, ו-א.א השיבה שהיא לא רצתה שהוא "יעשה לה". ואז הסנגורית אמרה: "נו אז עכשיו הוא מרביץ לך זה עוד יותר גרוע, נותן לך בעיטות", ו-א.א השיבה: "לא, זה יותר גרוע שהוא עושה לי משהו" . אחרי דברים אלה התווכחה הסנגורית ממושכות עם א.א שלא ייתכן שהנאשם היכה אותה באכזריות, כפי שהיא מתארת, והיא לא צעקה. א.א השיבה שהיא אינה נוהגת לצעוק והיא גם פחדה מהנאשם. לשאלת הסנגורית אם היה לה עדיף לקבל מכות השיבה בחיוב: "אבל הוא רצה רק משהו אחד ואני לא נתתי לו את זה... היה עדיף לי לקבל את המכות מאשר את הדבר האחר" . הסנגורית טענה באוזני א.א שהיא אמרה קודם לכן שהנאשם שם אותה על המיטה ואז נגע לה בדגדגן (עובדה שאינה נכונה. א.א אמרה שהייתה על הרצפה ), ו-א.א השיבה שהייתה על הרצפה ואם אמרה אחרת - התבלבלה. הנאשם אמר לה שהיא bad girl כי היא לא עושה מה שהוא אמר, ואז אמר לה שעליה ללכת מיד לבית הספר, והלך, היא חיכתה לו באוטו והוא הסיע אותה לבית הספר.
137. לאחר כל אלה, הסנגורית עימתה את א.א עם הפערים בין מה שסיפרה בחקירה הנגדית ובין מה שסיפרה במשטרה ובחקירה הראשית: בחקירה הנגדית א.א לא הזכירה כלל את האונס בפי־הטבעת, ולגבי האונס באיבר המין אמרה רק שהנאשם ניסה, אך לא הצליח, והוא נגע לה בדגדגן, בעט בה והיכה אותה. א.א השיבה שאינה רוצה לזכור את זה. הבהרנו לה שעליה להסביר את הפער בין מה שהעידה במשטרה, שהיה הבסיס לכתב האישום, ובין הגרסה בחקירה הנגדית. הסנגורית אמרה לה שזה לא קרה והיא ממציאה, ו-א.א השיבה שזה קרה, אבל היא לא יכולה... ובהמשך השלימה, שאינה יכולה לסבול את הסיפור הזה עם פי־הטבעת. כשביקשנו מ-א.א להשיב, היא אמרה שזה עושה לה פלאשבקים, ואז הסנגורית אמרה: "זה תגובה היסטריונית שחלק מזה זה הצגה שלה, נכון שהיא במצוקה, אני לא חולקת על זה, זה מצוקה קשה מאוד, גם לי קשה, באמת, אבל זה תגובה היסטריונית כשמעמידים אותה בפני...". שוב ניסינו להסביר ל-א.א את הקושי שמתעורר מכך שלא רק שלא סיפרה בבית המשפט מה שסיפרה במשטרה, אלא סיפרה דברים אחרים, ו-א.א הסבירה: "יש דברים שאני פשוט לא רוצה לזכור". היא חזרה על כך מספר פעמים, וכששאלה הסנגורית אם עתה, שהיא הזכירה לה מה אמרה במשטרה, א.א נזכרת, א.א השיבה: "תפסיקי להזכיר את זה" . לבסוף א.א אמרה שזה קרה, אך אינה רוצה לזכור את זה, והיו כל כך הרבה מקרים, שאינה יכולה לזכור את כל פרטיהם. הסנגורית ביקשה ממנה לספר על אותם מקרים ו-א.א השיבה: "אין לי כוח בנפש שלי להמשיך לספר את הדברים האלה, די, באמת" . היא אמרה שהיו עוד מקרים סביב גיל 17, גם בממ"ד, אך אין לה כוח לספר עליהם. הסברנו ל-א.א את הקושי לקבוע ממצאים כאשר יש לנו מפיה גרסאות שונות בתכלית על אותו אירוע, היא שבה וציינה שהיו הרבה אירועים והיא מתקשה לדייק בכל הפרטים, ולאחר בקשות חוזרות ונישנות, סיפרה א.א על אירוע נוסף בממ"ד, שבו הכניס הנאשם את ידו לתחתוניה ו"שיחק לה שם" . המקרה אינו מופיע בכתב האישום. לאחר ש-א.א סיפרה על אירוע זה, אמרה הסנגורית: "את יודעת מה זה יש היגיון בשיגעון? את בחורה נורא אינטליגנטית וכשאת רוצה להמציא משהו המוח שלך רוצה להמציא משהו את מסובבת את הפרטים בצורה כזאת שלא נפיל אותך, ממציאה דברים תוך כדי, כמו שהמצאת את הסיפור הזה עם האוזניות עכשיו כדי כי נפלת באירוע המרכזי באישום 13 שסיפרת אותו בצורה אחרת וככה את מנסה לעורר את רחמי בית המשפט כאילו את איזה מסכנה שקרו לה המון מקרים, שבפועל לא סיפרת לאף אחד שקרו עוד מקרים בגיל 17 חוץ מהמקרים האלה שהם בכתב אישום" . אחרי דברים אלה, א.א אמרה שבזאת היא סיימה להיום, והסבירה: "היא גמרה אותי עד הסוף".
138. אחרי שלושה או ארבעה דיוני הוכחות נוספים, שבהם העידה א.א על אישומים אחרים, בדיון שנערך כעבור כחודש ומחצה, חזרה ההגנה להמשך חקירה נגדית לגבי אישום 13 . א.א נשאלה שוב מדוע סיפרה בחקירה הנגדית אירוע שונה לחלוטין ממה שסיפרה קודם לכן, והשיבה: "אני חושבת שסיפרתי כמה פעמים שהאירועים האחרונים היו האירועים הכי קשים עבורי כבחורה מתבגרת וזהו" . היא נשאלה שוב ושוב מדוע לא סיפרה את כל פרטי האירוע לפני הריענון בחקירה הראשית, והשיבה שזה מאוד קשה לה. היא נשאלה מדוע לא סיפרה מעצמה על החדירה לפי־הטבעת, וכיצד ייתכן שהיא לא זכרה אירוע כזה, שהיה יחיד מסוגו בכתב האישום, ו-א.א השיבה שלא סיפרה בגלל שזה היה כל כך טראומטי, בגלל שזה היה כל כך קשה . יש לציין שבשלב זה ניטשו ויכוחים ארוכים בין הסנגורית לתביעה (ולבית המשפט) והערנו שיש לאפשר ל-א.א, שגם כך קשה לה מאוד, להעיד ברצף. או אז שבה הסנגורית לשאול שוב ושוב על מה שלטענתה היו אי דיוקים בעדותה של א.א, ו-א.א השיבה שוב ושוב שהיה לה מאוד קשה, ולבסוף אמרה: "זה היה קשה לי נורא, די, מספיק, באמת. כמה פעמים אני יכולה לענות את אותה תשובה?" . הסברנו ל-א.א מדוע ההגנה מעמתת אותה עם כל הסתירות, ומדוע עליה לתת הסברים לסתירות, ו-א.א הבינה והסכימה, רק ביקשה שהסנגורית לא תחזור פעם אחר פעם על אותה שאלה. לאחר מכן נשאלה לגבי עדותה שהנאשם "גמר" פעמיים, ו-א.א אמרה שלהבנתה, פעם אחת הוא "גמר" ופעם אחת יצא לו שתן, אבל היא לא ראתה מה הוא הוציא . הסנגורית המשיכה להתעקש וכש-א.א אמרה שנית שאינה יודעת איזה נוזל יצא לנאשם, הטיחה בה הסנגורית: "אני רוצה להבין רק משהו, את מתקנת את מה שענית לבית משפט לפני זה בגלל ששמעת ממני שטעית, אז את פשוט מתקנת, מה שנקרא חומר בידי היוצר, ברגע ששמעת שטעית את מתקנת", וזאת - לא בפעם הראשונה ואף ש-א.א כבר אמרה לה שהביטוי הזה פוגע בה. הערנו לסנגורית, אך היא השיבה שהיא רק עושה את עבודתה, ושכל דבר מעליב את א.א. גם על אמירות אלה הערנו, אך ללא הועיל . א.א הבהירה שהיא תיקנה, כי נמאס לה כבר וכי אינה מסוגלת עוד להתעסק בסיפור הזה. הסנגורית שאלה מדוע לא סיפרה שהקיאה על איבר מינו של הנאשם, כפי שסיפרה במשטרה, ו-א.א השיבה שזה עושה לה רע. לעניין המאבק עם הנאשם שניסה לשחרר אותה מה"קיפול" שבו הייתה נתונה אישרה א.א שכך היה. א.א שבה ואישרה שבאירוע מושא אישום 13 היא הייתה בתלבושת בית ספר, אך אמרה שאינה זוכרת אם האירוע התרחש לפני שיצאה לבית הספר בבוקר, או שמא כששבה. החצאית שלה הייתה מורמת ותחתוניה לא היו עליה. המכנסיים של הנאשם היו מופשלים, "אבל זה השתנה תוך כדי" . לשאלה (החוזרת) מדוע באה לממ"ד כשאביה קרא לה ומדוע לא ברחה, השיבה: "בזמנים כאלה פשוט הייתי על אוטומט... אם אבא שלי קרא לי אני פשוט באתי... אני הרגשתי שהוא קורא לי היה לו מבט כזה בעיניים מסוים כזה, אני לא יודעת איך להגדיר אותו ואני הרגשתי שזה הולך לקרות, אבל לא היה לי מה לעשות... לאיפה אני אברח?... לאן לברוח. כאילו נניח הייתי בורחת תמיד הייתי חוזרת הביתה, זה או לסיים עם זה עכשיו או שזה יקרה אחר כך כשהוא יותר כועס עלי וזה לא שווה, כמה שהוא יותר כועס זה יותר כואב" . הסנגורית המשיכה לשאול על פרטי הפרטים, ומדוע א.א, שידעה - לדברי הסנגורית - לעמוד על דעותיה מול הנאשם בנושאים רבים שעליהם התווכחו, לא קמה וברחה, ו-א.א השיבה: "אני מרגישה שאת מכניסה אותי שוב למקום הזה שאני צריכה להגיד, כמו שאמרתי פה בעבר, שהיו עוד מקרים בין ובין. וחוץ מזה, להתווכח עם אבא שלי על השקפות, על דעות זה משהו אחד, לבוא מולו, ובכלל לחשוב להתנגד, לנסות להתנגד, זה אף פעם לא נגמר טוב, זה היה יותר גרוע בסוף... ולכן רציתי שזה ייגמר כבר וזהו, גם לאן הייתי יכולה לברוח? לא היה לי לאן לברוח, לאן אני אברח לבית ספר? כאילו... וגם יש לו רכב, כאילו אני מה אני, אין לי לא הייתה אז תחבורה ציבורית בתוך מקום המגורים וגם אם כן זה פעם בחצי שעה, רחוק מאיזה מרחק של 6 דקות מהבית, זה לא שכאילו הוא חזק עלי, זה לא...". כשנשאלה א.א מדוע גם במשטרה לא סיפרה על אף מקרה אחר בין הגילים הצעירים לגיל 17, השיבה: "כל העדות הזו הייתה בלתי אפשרית, יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת לדבר עליהם". לאחר דברים אלה חזרה הסנגורית ושאלה על החדירה לפי־הטבעת ומה היה המנח של א.א, ו-א.א השיבה שהייתה מקופלת, ולשאלות הסנגורית השיבה שהייתה על הרצפה, ראשה בין הברכיים. הסנגורית שאלה איך ניסה הנאשם לחדור לה לפי־הטבעת, א.א שתקה ואז הסבירה: "מאחוריי... אני לא יודעת איך להסביר לך איך זה בדיוק, כאילו אני יודעת להסביר אבל אני לא יודעת איך להגיד את זה... קשה לי לתאר. כאילו הייתי מקופלת, הראש שלי היה בין הברכיים לכיוון הרצפה והמאחורה שלי היה כלפי מעלה ואז הוא בא מעלי" . אז אמרה הסנגורית שהנאשם אדם גבוה והתיאור של א.א אינו אפשרי, ואולי היא מתבלבלת, ו-א.א השיבה שאינה מתבלבלת. לאחר מכן שוב נשאלה על סדר האירועים - מתי היא הרטיבה, והיא תיקנה את הסנגורית, שזה קרה לפני החדירה לפי־הטבעת. היא נשאלה על נושא ההקאה, והשיבה שאינה מסוגלת לדבר על הנושא הזה.
139. לאחר כל מה שתואר לעיל, ביקשה הסנגורית לעמת את א.א עם דבריה בחקירת המשטרה . היא פתחה בכך שבתחילה א.א רק אמרה שבאירוע זה הנאשם השפיל אותה בהתייחס לגוף שלה, ו-א.א השיבה שאכן כך היה. הוא גם אמר לה דברים משפילים לגבי גופה וגם דרך עליה באיבר המין. היא לא רצתה שהוא יגע בברכיים שלה עם גופו. אלא שאז, חלף שאלות על אודות החקירה במשטרה, שוב שאלה הסנגורית פרטי פרטים כמו - עם איזו רגל דרך הנאשם על א.א, ושאלות הכיצד זה ש-א.א לא צעקה, ו-א.א חזרה בפעם המי-יודע-כמה על כך שבכל העניינים עם הנאשם, היא מעולם לא צעקה. ואז, לשאלות חוזרות נוספות, אמרה א.א שסדר הזמנים היה כזה: היא התקפלה, הנאשם ניסה "לפתוח את הקיפול", כלומר להפריד בין הידיים לרגליים. אז ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לשלה מקדימה, היא הרטיבה, הנאשם התרגז ובעט בה ואז הוא ניסה להיכנס מאחורה. ואז יצא לנאשם "הנוזל", א.א לא ראתה כיצד. כשנשאלה מה קרה אחר־כך, אמרה שאינה זוכרת והוסיפה: "הרבה מהאירועים כאילו הסוף איננו... כאילו זה נמצא, אבל לא יכולה, זה כאילו הייתי הרגשתי דברים שאי אפשר להרגיש אותם... בנפש, בגוף, הכאבים, ההשפלה" ולשאלת ההרכב: "כלומר לא שאי אפשר טכנית אלא שאת חוסמת את עצמך מלהרגיש אותם, זה מה שאת מתכוונת?" השיבה א.א בחיוב . לאחר כל אלה, עזבה א.א את האולם ואמרה שהיא צריכה להקיא, ובשובה אמרה שאינה יכולה עוד לדבר על האירוע הזה, "באמת כאילו, אני לא חושבת שאני באמת צריכה להקיא, זה פשוט החרדה הזאתי וההשפלה הזו שכאילו והלכלוך והאיכסות... זה נשמע מוזר ואני גם מרגישה אשמה כאילו כועסת על עצמי כי אם הייתי נותנת לו להיכנס זה לא היה מגיע לשם, בקיצור, די, לא יכולה עם זה". ביקשנו מהסנגורית לעבור לאישום אחר, אך היא סירבה, הורינו לה לעבור לאישום אחר והיא התווכחה עם ההרכב ממושכות. נתנו החלטה שעליה לעבור לאישום אחר, ואז היא ביקשה רק לשאול שאלות כלליות על מה שנאמר בחקירת המשטרה. א.א אז אמרה: "אני אומרת שאני מבינה שהפרטים אפילו הכלליים מאוד חשובים, אבל גם אם הניתוח יצליח החולה ימות, אני לא, אני לא, די", והסנגורית, אף שהיה ברור למה הכוונה ושמדובר בביטוי מקובל, הודיעה: "היא מאיימת עכשיו במעשה אובדני, זה צריך ללכת לפסיכיאטר" . חרף החלטתנו הברורה, המשיכה הסנגורית להתווכח אך לבסוף נאלצה לעבור לנושא אחר .
140. בחקירה במשטרה א.א אמרה לחוקרת שהאירוע הבא היה בכיתה י"א, אך לאחר מכן שתקה. החוקרת שאזו אמרה לה שעליה לדבר, "כי אני לא יכולה לשים לך את המילים בפה... אנחנו נפיל את העדות... וחבל על העבודה". א.א אמרה בסדר, אל הוסיפה מיד שקשה לה מדי לדבר על כך וביקשה לעבור לאירוע הבא, שהוא האחרון . כך היה, ולאירוע האונס בפי־הטבעת הן חזרו רק אחרי ש-א.א סיפרה על האירוע מושא אישום 14 . א.א פתחה בכך שזה היה מאוד קשה ומאוד משפיל. המשפטים יצאו מפיה בקצרה, עם שתיקות רבות ביניהם, ובעידודה של החוקרת. היא אמרה שזה היה משפיל על הגוף שלה, שאין לה מילים, מה שהיה משפיל זה איך שהנאשם אמר והתנהג. הוא הכאיב ל-א.א "הרבה... הרבה הרבה". לשאלת החוקרת איפה, א.א השיבה "גם וגם". החוקרת שאלה אם גם מקדימה וגם מאחורה, ו-א.א שתקה. אחרי שאלות נוספות ושתיקה ממושכת א.א ענתה: "גם... גם אהה... ב..." ושתקה. החוקרת שאלה: "למטה" ו-א.א הנהנה ואמרה כן. א.א המשיכה "וגם" והשתתקה. החוקרת שאלה אם הנאשם נכנס מאחורה. א.א שתקה ולבסוף השיבה "כן", ובכתה. אחר־כך פנתה למטפלת, מאלי ואמרה: "אני רוצה יד". המטפלת סירבה, אמרה ל-א.א שהיא יקרה לליבה, אך הזכירה לה שהיא הבטיחה לה שלעולם לא תיכע בה. א.א שאלה אותה למה היא חושבת ש-א.א תעמוד בזה. החוקרת שאלה את א.א אם זו הפעם הראשונה שהנאשם חדר אליה מאחורה, ו-א.א השיבה שאינה זוכרת. לשאלות החוקרת א.א השיבה שהיא זוכרת שלא רצתה, אינה זוכרת איפה זה היה, היא זוכרת שהייתה עירומה, שהיא התביישה, שרצתה להתחבא. לשאלת החוקרת אם הנאשם אמר משהו א.א הנהנה לחיוב ולאחר שאלות חוזרות ושתיקה, א.א השיבה תשובות קטועות (עם שאלות של החוקרת באמצע): "שאף פעם הוא לא ראה... כזה מכוער כמו שלי... שאני שמנה". החוקרת שאלה את א.א האם בעלה או רופאי הנשים שבדקו אותה אמרו לה אי פעם משהו כזה, ו-א.א השיבה בשלילה, אך כשהחוקרת שאלה אותה מה זה אומר, א.א השיבה: "שאני כל כך מכוערת, שאפילו לא רוצים להגיד לי את זה...". לאחר שאלות נוספות לגבי מה שהנאשם אמר לה א.א הוסיפה: "שאני תמיד מסבכת את העניינים,... כי אני לא מציאותית". לאחר שיח נוסף ולשאלות החוקרת א.א המשיכה שלאחר מכן היא התקפלה, ולשאלת החוקרת מה קרה אז לא ענתה. החוקרת שאלה אם הנאשם חדר מאחור ו-א.א הנהנה לחיוב. החוקרת שאלה מה היא הרגישה ו-א.א השיבה: "מה אפשר להרגיש?... כלום. לא הרגשתי כלום... זה היה נורא נורא לא... נעים. אמרתי לו". לשאלת החוקרת אם הנאשם הגיע לפורקן א.א לא השיבה. לאחר שיח נוסף על עניין שקשור לעשיית צרכים, אך לא לאירוע מושא האישום, ושיח על נושאים נוספים, א.א אמרה שהיה עוד אירוע, בכיתה ד', כשהייתה בת 10, וזה היה עונש, אך אינה רוצה לספר עליו, אלא לחזור לאירוע של כיתה י"א. החוקרת שאלה אותה אם לא הסתיים האירוע של י"א ו-א.א השיבה בשלילה. אז המשיכה וסיפרה שאחרי שהנאשם חדר מאחורה היה דם. א.א אמרה שאינה יודעת מה היה, ולבקשת החוקרת ציירה את מקום הדם. החוקרת הגיבה לציור: "הבנתי. זאת אומרת שהדם הוא מאחורה?" ו-א.א השיבה בחיוב, אבל הוסיפה שאינה יודעת בדיוק איך זה היה. כשנשאלה איפה כאב לה, השיבה בניד ראש לשלילה על השאלה האם מאחורה, ובהנהון לחיוב על השאלה אם מקדימה. היא אמרה שכאשר ראתה את הדם היא נבהלה, ואז - אינה יודעת מדוע, אבל הנאשם חייך ושאל אותה (באנגלית) אם היא רוצה עוד פעם. היא לא ענתה, היא הייתה מקופלת, הוא ניסה לפתוח אותה בכוח ולא הצליח. א.א אמרה שלפעמים אינה יודעת כיצד היא פועלת, החוקרת אמרה לה שזה מנגנון של הגוף ש"ננעל" במצבי חירום, לא מרגישים כאב והשרירים ננעלים, ו-א.א שאלה האם זה מסביר גם את ההרטבה. אחר־כך אמרה: "השכל שלי אמר תרפי תרפי אבל לא הצלחתי. כאילו לא... לא יודעת גם... הרגשתי, מזה לא בנוח כי כאילו... היה לי משהו שכבר... כאילו נוצרה בי איזושהי תובנה שמשהו לא... לא נכון. לא יודעת... מה זה משהו לא נכון? אני חשבתי שכל האבות עושים את זה לבנות שלהם, אבל זה לא הסתדר לי כאילו... לא הסתדר לי... ביו"ד אל"ף באמת, אז... פתאום התחלתי להבין שזה... שמשהו לא נכון פה... קורה איתו, משהו לא... היה לנו איזה פאנל על אהה... לא זוכרת מה זה היה בדיוק. אבל דיברו על זה ש... איכשהו הגיעו לזה ש... משהו שבנות אוהבות את האבא שלהן, בנות... שבנות מפ... לא יודעת, אז אמרתי ברור שהבנות יפחדו מהאבות שלהם וכולם הסתכלו עלי כאילו מה... על מה את מדברת ואז פתאום קלטתי שאמרתי משהו לא נכון (הדובר מצקצק בלשונו) כאילו משהו לא...". לאחר שיח על עניינים שאינם קשורים ישירות לאירועי כתב האישום, שאלה החוקרת מה קרה כש-א.א הבינה שמשהו לא נכון קורה עם הנאשם ו-א.א השיבה שהיא התנגדה, הגוף שלה התנגד. היא הוסיפה: "כאילו עד אז הרגשתי רק רע אם הייתי מתנגדת ואז לא הרגשתי רק רע, הרגשתי גם רע וגם כאילו נלחמת על החיים שלי, לא יודעת" . לאחר כל זאת, שאלה שאזו את א.א האם יכול להיות שהיו עוד אירועים ו-א.א השיבה: "הכול יכול להיות... אני לא יודעת, יש לי הרבה שחור". אחרי דברים אלה א.א סיפרה על דברים נוספים, "מינוריים", כפי שכינתה אותם, ודיברה לפתע על רגשות נקם קשים שעלו לה כלפי הנאשם (בניגוד לדברים רבים שאמרה קודם לכן באותה חקירה), ואז אמרה שעוד לא סיימה לספר על האירוע של כיתה י"א. היא המשיכה ואמרה שזו הייתה כמו זירת היאבקות, הגוף שלה התנגד, "וכמובן אהה... הוא זה שבסופו של דבר הצליח אהה... הייתי שכובה על הרצפה... דמייני את זה, מרוחה בדם ובזרע... היום אני יודעת שזה זרע, אז לא ידעתי מה זה... או- קיי. ואז רק ראיתי את האיבר שלו... עצמתי עיניים והכרחתי את הגוף שלי לשחרר... ואז הרטבתי... הוא חטף עוד קריז (מילים לא ברורות). לא יודעת למה אבל זה היה אחד מהקשים" . החוקרת שאלה את א.א אם בשלב הזה הנאשם חדר לאיבר מינה והיא השיבה שהוא לא הספיק, רק מאחורה. הקריזה התבטאה באלימות, הנאשם עשה "הכול", "דברים לא נעימים". היא השיבה בחיוב לשאלת החוקרת אם הנאשם הרביץ לה "למטה", ושתקה או הנידה ראשה לשלילה לשאלות רבות כיצד היו המכות. לבסוף הנהנה לחיוב לגבי השאלה אם הנאשם דרך, והוסיפה שזה מאוד כאב. ואז היא שוב התקפלה. כשהחוקרת שאלה מה היה אחר־כך, א.א ענתה: "די, לא מגעיל אתכם כבר?", ואחרי שנענתה בשלילה, אמרה שהנאשם בעט בה מאחורה, בישבן, היא הייתה מלוכלכת ומסריחה, מרוחה בכל הגוף. אז היא נפתחה והנאשם ניסה עוד פעם לחדור מקדימה. כשנשאלה אם הצליח, התקשתה להשיב, ענתה שזה עצוב לה ולבסוף אמרה שהנאשם לא הצליח, כי זה לא היה מספיק קשה. הוא כעס על א.א כל הזמן ואז "הוא אמר אהה... כאילו... שמגיע לי כמה שאני מלוכלכת ושהוא חושב שאני לעולם לא אצליח להתנקות מהלכלוכים. ואז הוא אמר משהו מוזר שהוא בחיים לא אמר. בחורה כל כך יפה שמתנהגת בצורה כל כך מכוערת" . בהמשך לכך סיפרה א.א שהנאשם רצה שהיא תלך להתנקות באמבטיה "למעלה", בקומה השלישית, והתברר שהאירוע התרחש בחדר העבודה של הנאשם, בקומה השנייה. היא לא רצתה לבוא, הוא הלך, ו-א.א רצתה שאימא שלה תבוא, אבל הנאשם לא הסכים. א.א תיארה את "ההרגשה המתה" שהייתה לה ואמרה שאינה יודעת למה זה היה "אחד הקשים שהיה לי". לאחר מכן א.א סיפרה על השיחה שהייתה לה עם אימה לפני האירוע הנ"ל, לגבי כך שקשה לה מאוד לשמוע את הנאשם, וכאשר היא רואה את מכוניתו ברחוב היא מתחבאה, ולשאלת החוקרת אם זה היה הטריגר לאירוע מושא אישום 13 הנהנה א.א לחיוב ואישרה את דברי החוקרת שאחרי שאימה סיפרה לנאשם על השיחה, א.א קיבלה עונש.
חיזוקים לעניין אירוע האונס בפי־הטבעת
141. א.א העידה שלא סיפרה לאיש על אירוע האונס בפי־הטבעת, אך נמצאו חיזוקים לגבי עניינים קשורים שלגביהם העידה א.א.
האימא, אימה של א.א, העידה על השיחה ש-א.א קיימה איתה בסביבות כיתה י"א-י"ב (כדברי האימא) מחוץ לביתם, ובה אמרה לה שהיא "היא הייתה עומדת בצד אם זה מאחורי רכב או משהו שהוא לא יראה אותה ותגיד לה 'בואי... לעלות לרכב, אני אקח אותך הביתה' " . התיאור חזר גם בחקירה הנגדית, והאימא טענה שניסתה לברר מה הרקע לחשש של א.א, אך אינה זוכרת בדיוק מה נאמר. היא הוסיפה ש-א.א אמרה שהיא שיתפה מורה בכך שלא נוח לה, והמורה המליצה על איזה מטפלת לדבר איתה . האימא טענה, הן בעדות הראשית, הן בחקירה הנגדית, שהיא פירשה את הדברים על רקע מתיחות שהייתה בין א.א לנאשם בשל ויכוחים שהיו ביניהם בנושאים אידיאולוגיים, וגם בשל כך ש-א.א איחרה לפעמים כשהנאשם היה אוסף אותה מחוג ציור, וגם מתח בשל פעם אחת שציור, שהיה עדיין רטוב אחרי השיעור, לכלך לנאשם את הז'קט והוא כעס מאוד . האימא טענה שהדברים העציבו אותה מאוד והיא לא הבינה מדוע הדברים יצאו מפרופורציה. היא הוסיפה ש-א.א הייתה ילדה מאוד רגישה ונהגה להוציא דברים מפרופורציה . אציין שבמהלך כל דבריה בחלק זה של החקירה הנגדית העידה האימא כשעיניה עצומות . היא אישרה שלא בשיחה זו ולא אחריה שאלה את א.א מדוע היא אומרת את הדברים האלה. לאחר מכן האימא אישרה שבאותו ערב היא סיפרה לנאשם על השיחה . מעבר לנאשם היא לא סיפרה לאיש ולא התייעצה עם אף אחד, אך היא והנאשם התייעצו מה כדאי לעשות. הנאשם, לדבריה, היה מופתע לשמוע את זה והם חשבו יחדיו מה מאחורי זה ומה אפשר לעשות כדי לתקן את זה. הם הגיעו למסקנה ש-א.א ילדה מאוד רגישה "שלוקחת דברים הרבה יותר ללב מאחרים, שמוציאה דברים מפרופורציה, שצריך התייחסות קצת אחרת מבנות אחרות" והאימא חשבה שנכון לקיים שיחה שלושתם ביחד. זמן קצר לאחר מכן הם יצאו שלושתם לשיחה משותפת תוך כדי הליכה בישוב, ונאמר בה ש-א.א מאוד רגישה. האימא לא זכרה בדיוק מי אמר מה, אבל היא עצמה בקושי דיברה. בין היתר עלה הנושא ש-א.א הופנתה על־ידי מורתה מרים ק' לטיפול אצל מישהי, והאימא רצתה לבדוק מי היא אותה מישהי ופנתה למרים ק'. כאמור, כל מה ש-א.א סיפרה לגבי אותן שיחות שקדמו לאירוע מושא אישום 13 קיבלו אישור מלא בעדותה של האימא.
גם הנאשם בעדותו אישר את קיום השיחה, אף כי שם בפיה של א.א, ולא בפיו או בפיה של האימא, את האמירה ש-א.א לא שולטת ברגשות שלה: "היה סיפור שהיא נחבא אחרי השיחים שבמקום לבקש טרמפ ממני והלכנו במקום המגורים והיא אמרה שיש לה בעיה לשלוט על ההרגשות שלה, שנקרא ויסות רגשי והיה ויסות רגשי". לבקשת התובעת הוא דייק ואמר ש-א.א לא השתמשה במילים ויסות רגשי, אלא אמרה "'אני לא שולט על ההרגשות שלי'... היא אמרה ש'יש לי בעיה'... אני מאוד סוער, אני לא שולט'... לא שולטת ברגשות שלה, בגדול" .
כפי שציינתי בנוגע לאישום 11, האונס במרפאה, אילנה קוזיק העידה ש-א.א סיפרה לה שאבא שלה נהג להגיד שהיא שמנה ונהג גם להגיד שאיבר המין שלה מכוער וכשצמחו לה שערות הערווה, הוא אמר לה על זה שאיבר המין שלה נהיה מכוער . א.א סיפרה לאילנה שהוא גם אמר לה שאיבר המין שלה שמן . מאחר ש-א.א סיפרה שהנאשם אמר לה דברים אלה גם באירוע מושא אישום זה, איני יודעת לאיזה מהאירועים התייחסה א.א, אם כי השילוב של העלבות גם כלפי שיערות הערווה וגם הטחה שהיא שמנה הוא ייחודי לאירוע זה.
דיון לגבי אירועי אישום 13
142. הארכתי מאוד בתיאור החקירה הנגדית מאחר שחשוב להמחיש עד כמה זו הייתה קשה, ולא פעם אף מעליבה ואגרסיבית. עם זאת, ההתעקשות של ההגנה לשאול עוד ועוד על האירוע איפשרה בסופו של יום, להשלים תמונה. שהרי החלק הראשון של החקירה הנגדית לגבי אירוע זה הותירה אותנו, כמומחש לעיל, עם שני סיפורים שונים, שקשה היה ליישב ביניהם אלמלא ההמשך. ההגנה שבה ושאלה על אישום זה גם לאחר מספר דיונים ובכך איפשרה ל-א.א גם להסביר מדוע סיפרה תחילה סיפור חלקי ושונה, וגם להשלים את התמונה. סדר ההתרחשויות באירוע זה נותר לא עקיב בגרסאותיה של א.א, אך המעשים שהם ליבת האירוע סופרו, בסופו של דבר, במלואם. התגובות הגופניות של א.א במהלך העדות, כמו גם במהלך חקירתה במשטרה שבה צפינו בסרטון, לא הותירו בעיני ספק שההסבר שלה על הקושי העצום לספר את פרטי האירוע הוא אמת. שלא כמו ההגנה, אין בי כל ספק שההתנהגות של א.א במהלך עדותה על אישום זה, קרי: השתיקות, תחושת הצורך להקיא, ההתכנסות בתוך עצמה, כבישת הפנים בדוכן העדים, השירבוט על נייר תוך כדי העדות, הצורך לקחת כדור הרגעה בתחילת הדיבור על האישום הזה, הבכי (בחקירה במשטרה) ויתר התגובות - אמיתיות לחלוטין. איני סבורה שמדובר בהצגה, כטענת ההגנה, וגם אם צודקת הסנגורית שמדובר בתגובה היסטריונית של א.א (אין בידי הכלים המקצועיים לקבוע זאת ואיני קובעת שכך הדבר), אזי אין הדבר נובע - כטענת ההגנה - מכך ש-א.א נתפסה בשקר, אלא ממה שההיזכרות במעשיו של הנאשם גורמת לה. תחושות האשם, האמירות שאילו רק נהגה אחרת אולי יכולה הייתה למנוע את זה ותחושות ה"ההשפלה... והלכלוך והאיכסות", כהגדרתה, והתיאור החי של אי־ההבנה שלה מדוע אימה אינה שם להגן עליה, מחזקים את מסקנתי שמדובר בתיאור של זיכרונות אמיתיים.
143. ההגנה טענה גם לגבי אישום זה שהחקירה במשטרה הייתה כולה שימת דברים בפיה של א.א על־ידי החוקרת והמטפלת. גם כאן איני מקבלת את הטענה. אומנם החקירה דרשה הרבה מאוד עידוד ושאלות ישירות מצד החוקרת, אך הבאתי את הדברים בהרחבה הן כדי להמחיש שהדברים נאמרו ברובם על־ידי א.א תחילה, ומעבר לכך - א.א לא אישרה כל דבר שהחוקרת אמרה, אלא השיבה בבירור לשלילה לגבי חלק גדול משאלות החוקרת. ניתן לראות עד כמה קשה הייתה החקירה ל-א.א, וניתן להיווכח שהמקומות היחידים שבהם א.א דיברה ברצף ושטף, ללא שתיקות והתכנסות בעצמה, היו אלה שבהם דיברו על נושאים שסביב הפגיעות, ולא על מעשי הפגיעה עצמם. התרשמותי הברורה היא שאין מדובר בהעמדת פנים.
144. ועדיין, אף שאני נותנת אמון מלא בכך ש-א.א העידה על מה שהיא זוכרת שעברה באירוע זה, עליי לבחון האם ניתן להרכיב מעדותה תמונה מלאה, קוהרנטית ואמינה. אני מאמינה ל-א.א שהיו עוד אירועים שבהם פגע בה הנאשם, שעליהם לא העידה ולא רצתה לפרט, ולכן יש פרטים שאולי "השתרבבו" לזיכרונה לגבי אירוע האונס בפי־הטבעת מתוך אירועים אחרים. בשל כך יש לבחון היטב מה היא הגרסה העקיבה, שחזרה על עצמה, לגבי אירוע זה. ההגנה הצביעה על סתירות רבות בין הגרסאות של א.א, ואכן - חלק מהטענות נכונות, ואל המהותיות שביניהן אתייחס.
145. ההגנה טענה בסיכומיה שעניין החדירה מאחורה הוכנס לפיה של א.א בצורה מדריכה, על־ידי החוקרת, אך אין הדבר כך. אחרי ש-א.א סיפרה שבאותו אירוע הכאיב לה הנאשם, החוקרת שאלה איפה, ו-א.א השיבה "גם וגם". דומה כי בנסיבות העניין ובהיכרות עם שפתה של א.א, הכוונה ברורה, ואיני מקבלת את טענת ההגנה שהמילים של א.א יכלו להתכוון למקומות אחרים ורק בשל הַמְצָאָה של החוקרת ולחצהּ על א.א, נולד אירוע זה. אז שאלה החוקרת אם גם מקדימה וגם מאחורה, ו-א.א שתקה. אך בכך לא די. לאחר ששאלות נוספות נענו בשתיקה ממושכת, א.א ענתה "גם ב...", החוקרת שאלה "למטה?", א.א הנהנה אך המשיכה: "גם", ואז השתתקה. רק אז שאלה החוקרת בשנית אם הנאשם נכנס מאחורה, ו-א.א השיבה כן, ובכתה. ההגנה טוענת שהעובדה ש-א.א הרבתה בתיאורים על המילים המעליבות שאמר לה הנאשם במקום לספר על מעשים מלמדת על חוסר אמינות הגרסה, ולטעמי ההיפך הוא הנכון. ראשית, ל-א.א היה קשה מאוד לספר את פרטי האירוע. אף שגם מילותיו הרעות והמעליבות של הנאשם פגעו בה ונחרטו בה, היה לה קל יותר לספר עליהן מאשר על הפגיעות הפיזיות הקשות. ההגנה טוענת שהעובדה ש-א.א החלה לספר על אירוע נוסף שקרה, כשהייתה בכיתה ד', אך לא המשיכה לספר, מלמדת שלא היו אירועים נוספים. ואילו אני למדה על כמה קשה היה ל-א.א לספר גם על מה שסיפרה, והיא דווקא לא רצתה להוסיף דברים. שהרי אילו נכונה הייתה טענת ההגנה ש-א.א המציאה את כל האירועים, מתוך רצון להעליל על הנאשם, לא היה כל קושי להמציא סיפורים נוספים. טענת ההגנה כאילו המטפלת מורן מאלי "הגדילה לעשות" כששיכנעה את א.א שתפיסתה הייתה שכל האבות עושים כך לבנותיהם מתעלמת מכך שזמן קצר לפני כן בחקירה, א.א היא שסיפרה מיוזמתה בדיוק את זה . ההגנה טענה שהצורך לרענן את זיכרונה של א.א בחקירה הראשית לגבי מה שסיפרה במשטרה על אירוע זה הוא תמוה, מאחר שמדובר באירוע מגיל 17, שהיה אירוע משמעותי. לכן אין לתת כל משקל למה ש-א.א סיפרה לאחר הריענון. טענה זו דינה להידחות. ראשית אזכיר, שעדותה של א.א נשמעה יותר מעשר שנים לאחר גיל 17. שנית, הקושי של א.א לספר את פרטי האירוע היה ברור לעין כל, ועל כן נדרש הריענון. א.א אמרה לא אחת שהיא זוכרת, אך אינה יכולה לדבר על הדברים, ולפרקים אמרה שאינה רוצה לזכור את הפרטים.
נוסף על טענות אלה, וטענות נוספות מסוגן, שלא מצאתי בהן ממש, טענה ההגנה לסתירות בפרטים כגון: האם ראתה א.א דם אחרי האירוע ואם כן - היכן; כמה פעמים הגיע הנאשם לפורקן; היכן ראתה את הזרע - על עצמה או בשלולית על הרצפה; האם הייתה עירומה או שרק חצאיתה הייתה מורמת; האם האירוע התרחש על הרצפה או על המיטה; כאשר א.א הייתה "מקופלת", האם הנאשם שחרר אותה בכוח או האם "נפתחה" מעצמה; באיזה שלב באירוע הרטיבה א.א; מתי דרך עליה הנאשם, ועוד. לטעמי אין מדובר בפרטים שבליבת האירוע, ואיני מוצאת שבסתירות בנושאים אלה יש כדי לפגום במהימנות של א.א.
146. א.א אכן תיארה את אירועי אישום 13 במספר דרכים. בחקירת במשטרה סיפרה שהאירוע היה מאוד קשה ומשפיל. הנאשם הכאיב לה גם מקדימה וגם מאחורה. הוא חדר עם איבר מינו לפי־הטבעת שלה. היא ראתה דם. הנאשם אמר לה שהיא שמנה ושאף פעם לא ראה איבר מין מכוער כשלה. הנאשם חייך ושאל אותה אם היא רוצה עוד פעם. הוא ניסה לפתוח אותה בכוח. כשראתה את איבר המין של הנאשם היא הרטיבה. הנאשם "חטף קריז" והרביץ לה באיבר המין ודרך עליה. זה מאוד כאב. הוא בעט בה מאחור, בישבן. בסופו של דבר הייתה מרוחה בדם וזרע. היא "נפתחה" והנאשם ניסה לחדור אליה מקדימה אך לא הצליח, כי האיבר שלו לא היה מספיק קשה. הנאשם שוב אמר לה מילים פוגעות (כפי שפורט לעיל).
בתחילת החקירה הראשית ציינה א.א שהאירוע קרה כשהייתה בכיתה י"א, בחדר העבודה של הנאשם, שהוא הממ"ד, בקומה השנייה בבית במקום המגורים. אחר־כך "פלטה" את "אבני היסוד" של האירוע, ללא סדר "הגיוני". בגרסה ראשונית זו היא העידה שהנאשם דרך עליה ובעט בה; היא הרטיבה; הנאשם רצה לחדור עם איבר מינו לשלה והיא התנגדה; הנאשם פלט את זרעו "לפני הזמן"; הנאשם השכיב אותה על הרצפה; היא התקפלה; הנאשם כעס מאוד; הנאשם התרגז על שיערות הערווה של א.א; הנאשם אמרה לה שמשהו בה מקולקל והוא מנסה לתקן.
בפעם השנייה ש-א.א העידה על האירוע, עדיין בחקירה הראשית, היא סיפרה את סיפור השיחה עם האימא על אודות תחושותיה כלפי הנאשם. כפי שכבר ציינתי - גרסתה לגבי השיחה תואמת בכל הפרטים המהותיים את גרסתה של האימא לגבי השיחה. היא קשרה בין השיחה ובין מה שקרה באירוע מושא אישום 13, כמעין עונש על דבריה. כשתיארה את האירוע סיפרה שהיא התקפלה לתוך עצמה והנאשם נכנס עם איבר מינו לפי־הטבעת שלה, והיא חשה את הנוזל החם יוצא. לאחר מכן הנאשם צחק ושאל אם היא רוצה עוד פעם. א.א התקפלה בחזרה, הנאשם בעט בה מאחורה וצעק עליה. הנאשם היה חזק ממנה, היא ניסתה לשחרר קצת וברח לה השתן. הנאשם התרגז ובעט בה. הוא ניסה לחדור אליה, איבר מינו לא היה קשה מספיק, היא מצאה עצמה מרוחה בדם וזרע, היא אינה יודעת מהיכן הגיע הדם. הנאשם אמר לה שהיא נורא שמנה, שאיבר המין שלה נורא שמן ומכוער, והעלבות קשות נוספות (שפורטו). את הדם ראתה על איבר מינו של הנאשם ואצלה - באזור התחתון של הגוף. היא אמרה שכאשר ראתה שהנאשם מנסה להחדיר את איבר מינו לשלה - היא הרטיבה, ואז ראתה כיצד משתנה אורכו של איבר המין של הנאשם ויצא לו הזרע, פעם שנייה.
בחקירה הנגדית הראשונה על אירוע זה סיפרה א.א, כפי שציינתי לעיל, פרטים רבים שהיו שונים ממה שסיפרה עד כה (בתחילה היא הייתה על המיטה. הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה אך היא נשארה עם תחתונים והנאשם כלל לא הצליח לגעת עם איבר מינו בשלה. הנאשם ניסה לפתוח את ברכיה ללא הצלחה. הנאשם נגע ל-א.א בדגדגן. היה לה דם באזור איבר המין), והחסירה פרטים רבים שסיפרה קודם לכן (האונס בפי־הטבעת, הנאשם לא הצליח להחדיר את איבר מינו לשלה כי איבר המין שלו כבר לא היה קשה, ברח לה שתן). חלק מהפרטים היו זהים (א.א הייתה מקופלת, חלק מהזמן הייתה על הרצפה, הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, כשהייתה על הרצפה הנאשם נאבק בה וניסה לפתוח את הקיפול שבו הייתה נתונה. בזמן שהייתה מקופלת הנאשם דרך עליה ובעט לה בטוסיק).
בפעם השנייה שהסנגורית חקרה את א.א על האירוע, השלימה א.א פרטים שנעדרו בפעם הראשונה. היא ציינה שחצאיתה הייתה מורמת ותחתוניה לא היו עליה, שכאשר שכבה מקופלת הנאשם חדר עם איבר מינו לפי־הטבעת שלה, פעם אחת הנאשם שפך זרעו ופעם נוספת א.א חושבת שהוא השתין, הנאשם אמר לה דברים משפילים לגבי גופה, הנאשם דרך על איבר מינה, הנאשם ניסה לפתוח את הקיפול שבו הייתה נתונה וכשהוא ניסה להיכנס עם איבר מינו לשלה, ברח לה שתן, הנאשם התרגז ובעט בה ויצא לו נוזל זרע.
הכרעה באישום 13, אירוע האונס בפי־הטבעת
147. למרות ההבדלים בין הגרסאות, בסופו של דבר קיימים פרטים מרכזיים זהים, ואת הסתירות ניתן להבין לנוכח הקושי הרב של א.א לספר על האירוע, כפי שפירטתי. הפרטים שחזרו על עצמם באופן עקיב, ואציע לחבריי לקבוע שהם הוכחו, הם אלה: האירוע התרחש כש-א.א הייתה כבת 17, בכיתה י"א, בקומה השנייה בבית המשפחה במקום המגורים, בחדר העבודה של הנאשם, הממ"ד. לפני האירוע, א.א סיפרה לאימה שאינה יכולה לשמוע את הנאשם וכאשר היא הולכת ברחוב ורואה את רכבו של הנאשם היא מתחבאת. אימה של א.א סיפרה את הדברים לנאשם והתקיימה שיחה בין שלושתם. א.א סבורה שהאירוע המתואר באישום זה הוא תוצאה של אותה שיחה, שעליה החליט הנאשם "להעניש אותה". הנאשם קרא ל-א.א לחדר העבודה שלו ועל אף התנגדותה חדר עם איבר מינו לפי־הטבעת שלה. הוא אמר ל-א.א שהיא שמנה, שאיבר מינה שמן ומכוער, או עלבונות ברוח זו. א.א ראתה דם. הנאשם חייך ושאל אותה באנגלית אם היא רוצה שוב. א.א הייתה מקופלת, כמו עובר, והנאשם ניסה בכוח "לפתוח את הקיפול". בשלב כלשהו הרפתה א.א את גופה וברח לה שתן. הנאשם כעס עליה, דרך על איבר מינה ובעט בה מאחור. הוא ניסה לחדור לאיבר מינה, אך איבר מינו לא היה זקור והוא לא הצליח. הנאשם הוסיף עלבונות כלפי א.א ולא שעה לבקשתה לקרוא לאימה.
לנוכח דברים אלה, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם באישום זה בביצוע עבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), וניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק).
אישום 14 [המכונה "האירוע האחרון"]
148. על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במחצית השנייה של שנת XX20, עת הייתה א.א כבת 18, בביתם במקום המגורים, קרא הנאשם לא.א לבוא לחדר העבודה שלו. הוא הצטייד בכלי עבודתו כרופא ואמר לה שהוא רוצה לבדוק אם יש עוד מה לתקן. הנאשם הורה ל-א.א לשכב על המיטה והיא עשתה כן. בשלב זה נטל הנאשם פנס בידו והאיר באמצעותו לתוך איבר המין שלה, וכן נגע עם ידיו באיבר מינה, תוך שהוא מחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. הוא נתן לה "חוות דעת" שלפיה ניסה לתקן ולא הצליח, וכנראה שיש דברים שהם לא הפיכים, המבנה נשאר לא תקין ואיבר המין שלה שמן ובולט. בשלב זה איים הנאשם על א.א שאם תספר למישהו על כל מה שקרה ביניהם לעולם היא לא תצליח להתחתן ואף גבר לא יאהב אותה. הנאשם נטל את אקדחו ואיים על א.א באמצעותו, כשהוא מחדיר אותו לאיבר מינה. א.א שנבהלה, איבדה שליטה על סוגריה והטילה מימיה, והנאשם כעס על כך שלכלכה את אקדחו בשתן שלה. בשלב זה נטל הנאשם את המכשירים הרפואיים שבהם הצטייד מבעוד מועד ותפר את קרום הבתולין של א.א כשהיא ללא הרדמה. לאחר יום זה חדל הנאשם לפגוע מינית ב א.א. במעשים האמורים לעיל אנס הנאשם את בתו שטרם מלאו לה 21 שנים, תוך איום בנשק חם וביצע בה מעשים מגונים. לפיכך הוא מואשם בביצוע שתי עבירות של אינוס בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(ב) לחוק וכן מעשה מגונה בבן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(ג1) לחוק. למען הקיצור, לעיתים אכנה אירוע זה "האירוע האחרון".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 14
149. "כשהייתי בי"ב, אז היה האירוע האחרון שהוא, בראש זה כאילו מתויג לי כמו תיקון כי ככה הוא אמר. זה גם היה בממ"ד ואני שכבתי שם על המיטה. הוא קרא לי, הוא אמר שזאת הפעם האחרונה והוא צריך לבדוק שהוא באמת הצליח לתקן הכל כי משהו באיבר מין שלי הוא לא תקין אז הוא צריך לבדוק אם הוא הצליח לתקן הכל והוא בא עם כל מיני כלי רופא וכאלה, כל מיני דברים שזה היה נראה כאילו הוא הולך לעשות לי איזה ניתוח או משהו. ואז הוא הסתכל מאד ברצינות והוא עשה כל מיני דברים, לא יודעת מה, ירד לי דם. אני לא הבנתי מה קורה שם. כאילו, אני שכבתי על המיטה. אני לא ידעתי מה קורה שם. הוא אמר לי שאני לא אדבר כי הוא צריך להתרכז כי זה מאד מסובך ועדין מה שהוא עושה והוא מקווה מאד שהוא יצליח לתקן כי איבר המין שלי מאד גדול והוא לא פרופורציונאלי לגוף שלי ומשהו בו לא טוב. ובסוף הוא היה עם האקדח שלו והוא אמר שאני לא אספר לאף אחד מה הוא עשה לי ושאם אני אספר אז יקרה לי משהו רע. אז אני מבקשת סליחה daddy שאני סיפרתי את הכל. אפילו שאמרת לי לא לספר. בבקשה, אני ממש מתחננת שלא תעשה לי שום דבר. אני בכלל לא צריכה לבקש ממנו סליחה. אוף. הוא צריך לבקש ממני סליחה, לא אני. הוא הרס לי את החיים... כל דבר טיפשי אני צריכה להוציא כל כך הרבה אנרגיות ולשתוק ולשתוק ולשתוק ולשתוק כאילו אני עשיתי משהו רע. אני לא מבינה גם למה הוא לא הרג אותי. אם הוא היה הורג אותי בטוח לא הייתי מספרת לאף אחד. חבל שהוא לא הרג אותי. אני לא מבינה מה, אבא נהנה לראות שבת שלו סובלת כל כך? אני לא מבינה כאילו מה לא בסדר איתו. הוא תמיד אמר לי שהוא כל כך אוהב אותי וכל כך, לא יודעת. כאילו, באמת הייתי ילדה כל כך רעה שהגיעו לי כאלה עונשים? באמת, והייתי אצל רופאות נשים. כולן אמרו לי שהכל תקין, הכל תקין. אין לי שום דבר שם לא תקין" . ובהמשך: "הוא בדק את איבר המין שלי. אני שכבתי במיטה שם... הוא אמר לי לפשק את הרגליים, כמו אצל רופאת נשים. לא הייתי אצל רופאת נשים קודם אבל היום אני מבינה שזה כמו אצל רופאת נשים. הוא היה עם פנס, הוא היה עם מראה כזאת, הוא היה עם, לא יודעת, כל מיני כלים היה שם. לא הבנתי מה הוא רוצה... [ש: מה הוא אמר לך שהוא עושה?] שהוא מתקן. הוא רוצה לבדוק אם הוא הצליח לתקן... זה כאב והיה דם. אבל אני לא יודעת מה הוא עשה שם... [ש: ואמרת שזה כואב?] לא. אבא שלי תמיד התלונן על זה שאני לא מביעה כאב. הוא אמר לי 'אני רוצה לראות שמישהו דורך עלייך ואת אומרת 'איי'. כאילו, כל הזמן המסרים הסותרים האלה של כאילו 'תצעקי אבל אל תצעקי', לא יודעת מה הוא רוצה ממני כאילו. אני מבינה שהוא בן אדם לא בריא אבל כאילו, בכל אופן אני הבת שלו כאילו... אני לא יודעת מה הוא עשה שם. אני רק הרגשתי... שהוא מזיז דברים, שהוא מסתכל. הוא אמר לי שאני, שהוא צריך להתרכז ושאני לא אפריע לו..." ובהמשך:
"ש: ואת זוכרת גם מאיפה היה דם?
ת: מאיבר המין. זה לא היה המון אבל היה משהו.
ש: מאיזה חלק של איבר המין היה דם?
ת: לא יודעת. לא יודעת מה הוא תיקן שם.
ש: מה הרגשת בגוף שלך? מה הרגשת?
ת: כואב, כואב.
ש: איפה כואב?
ת: באיבר המין. לא יודעת איפה שם, משהו שם.
ש: סליחה על השאלה, אבל איבר המין, את אומרת כואב באיבר המין אבל את יכולה להגיד איפה באיבר המין?
ת: איפה שהוא מתחת לאיפה שיוצא השתן.
ש: למה הוא היה צריך פנס ומראה?
ת: בשביל לראות טוב מה יש שם. אבא שלי הוא רופא מאד יסודי.
ש: מה הוא עשה עם הידיים שלו?
ת: לא יודעת, הוא היה עם כפפות... הוא בדק, הוא פתח, הוא הסתכל, הוא קימט את המצח שלו. זה היה מאד,
עו"ד ליברמן: מה הוא עשה לדעתך?
העדה, א.א: אני לא יודעת. אני באמת באמת לא יודעת. יכול להיות שהוא סתם פצע אותי בשביל להגיד שהוא תיקן. אני לא יודעת. אולי הוא באמת תיקן שם משהו, אני לא יודעת.
ש: מה אפשר לתקן?
ת: מה שהיה מקולקל.
ש: מה היה מקולקל?
ת: לא יודעת. זה היה מידי גדול, זה היה לא סימטרי" .
א.א המשיכה והעידה שהנאשם לא נתן לה משהו נגד כאבים. היא המשיכה בתיאור האירוע: "אני לא יודעת איזה כלים היו לו. רק שמעתי אותו מקשקש כזה עם המתכת, לא יודעת... היה לו גם כאלה מספריים של ניתוח, לא יודעת... אני לא יודעת מה הוא עשה. אני לא ראיתי. אני לא ראיתי". בשלב הזה נקטעה ההקלטה ושיחזרנו לפרוטוקול את מה ש-א.א העידה בשעה שההקלטה לא עבדה . לפי הרישומים שלנו, אלה היו הדברים: "לא ראיתי מה הוא עשה. הכניס, חיטט, לא יודעת. הוא אמר שהוא מתקן את הפגמים שלי... היה דם. לא הרבה. היה דם על גזה שהייתה לו ביד. לא יודעת מה הוא עשה שם. הרגשתי שהוא מזיז כל מיני דברים. הרגשתי את זה בפנים. אני השתדלתי לא לזוז. בקושי נשמתי. היה לי גם קר... האקדח היה ביד שלו. הוא קרב אותו ל...". בשלב זה החלה א.א למלמל והורידה ראשה על הדוכן, ולנוכח זאת שאלנו אותה האם דווקא בקטע הזה היא חוששת, לאחר שסיפרה את כל האירוע, והיא השיבה: "לא, אני מרגישה את זה מאד חזק בגוף... כמו פלאשבק תחושתי כזה... אני לא יודעת להגדיר בדיוק איפה זה נמצא אבל,... על איפה שזה נגע... אני יכולה לצייר?... אבל אני לא בטוחה איך קוראים לזה... זה לא שאני כאילו, אני לא חזקה באנטומיה... יא את השפתיים החיצוניות, אז יש את השפתיים הפנימיות... והחלק העליון כאילו של השפתיים הפנימיות, זה נקרא דגדגן?.. אה או קיי, אז שם... הוא תקע אותו [מדגימה עם העט לחיצה]... [ש: מה הרגשת?] זה כאב מאד מאד מאד... זהו זה נגמר. [ש: איך את הגבת לזה? מה קרה לגוף שלך?] התכווץ... [ש: מה הוא אמר לגבי האקדח?] שאני לא אספר. אם אני אספר, יקרה לי משהו רע". לאחר דברים אלה ניסתה התובעת לשאול עוד על סיום האירוע, אך א.א השיבה "זהו. אני נגמרתי" והבהירה שיש עוד דברים, אך היא מעדיפה לא לספר, כדי לשמור על עצמה .
150. בחקירה הנגדית עימתה הסנגורית את א.א עם העובדה שהיא סיפרה לאילנה קוזיק (המכונה בפי א.א "חני"), שלעדותה נתייחס בהמשך, שבגיל 18 תפר הנאשם את קרום הבתולין שלה ללא הרדמה, ואילו בבית המשפט לא סיפרה זאת בעדותה הראשית. א.א אישרה שאכן כך, והוסיפה: "כפי שציינתי כבר האירועים האחרונים האירועים הכי קשים... אני סיפרתי את זה לחני אחרי הנישואין, פה במסגרת בית המשפט לא הייתי מסוגלת לספר את זה" . הסנגורית הטיחה ב-א.א שהסיפור שלה לא ייתכן, שמדובר בניתוח מורכב, שלנאשם אין את הידע לעשותו, ושאילו היה עושה זאת, הייתה צורחת מכאב, ולא יעלה על הדעת שהדבר התרחש. א.א השיבה: "אני רועדת כשאני עונה לך וכשאני שומעת את הדברים שלך כי כל כך הרבה דברים אבא שלי עשה שהם לא יעלו על הדעת, באותה מידה שאת שואלת על זה את יכולה לשאול על כל הסיפורים איך זה יכול להיות שאבא עושה דברים כאלה לבת". היא המשיכה ואמרה שזה היה כאב מטורף, והיא הרגישה שעוד רגע היא מתה, וגם עכשיו, כשיש לה פלשבקים לשם, היא מרגישה שהיא כמעט מתה. כשהסנגורית המשיכה ועימתה את א.א עם פערים שמצאה בין גרסאותיה על אירוע זה, א.א השיבה: "אם הייתי מקריאה לך את הסיפורים שהייתי ממציאה אז הייתי יכולה לחזור לך בעל פה על כל הנתונים, מכיוון שזה לא טקסט שהמצאתי אלא המציאות של החיים שלי, קשה לי קשה לי עד טירוף לדבר על זה, פשוט קשה לי" .
בחקירתה הראשונה של א.א במשטרה היא סיפרה על האירוע האחרון, כפי שסיפרה עליו בבית המשפט, אך לא סיפרה שהנאשם תפר לה את קרום הבתולין . הפרט הזה באירוע עלה רק בחקירה השנייה של א.א במשטרה, אחרי שאילנה קוזיק מסרה הודעה וסיפרה את הפרט הזה, ו-א.א נקראה להשלמה. הסנגורית עימתה את א.א עם עובדה זו, וטענה ש-א.א סיפרה את הפרט הזה לחוקרת רק כשהיא הזכירה ל-א.א שסיפרה פרט מסוים לאילנה. ואכן, במשטרה א.א השיבה שאינה זוכרת ואינה רוצה לזכור. היא התקשתה מאוד לספר, דיברה באיטיות ובמקוטע, ואט אט סיפרה שהנאשם אמר לה שזו תהיה הפעם האחרונה , הוא הכין את כל הכלים הרפואיים שלו , הוא בדק לה את הנרתיק, הוא הסתכל, אמר שזה מסובך וצריך לתקן את מה שהיה שם, היה לו מטוש, ופנס, וכל מיני דברים. א.א לא רצתה לומר מה עשה הנאשם עם הכלים ואמרה לחוקרת "תנחשי" ו"אני לא יודעת". בהמשך היו מילות עידוד מהחוקרת ושאלות רבות, והחוקרת אמרה לה שתיתן לה רמז: ש-א.א סיפרה ל"חני" מה הנאשם עשה עם הכלים, ואחרי עוד סירובים של א.א לספר, וטענות שאינה זוכרת, ואחרי ש-א.א שאלה אם תוכל לשבת מתחת לשולחן כדי לספר, ושמה ראשה על השולחן, היא אמרה שהנאשם פגע בה "שמה". היא שוב ביקשה שהחוקרת תגיד מה ש"חני" סיפרה, והיא (א.א) רק תאשר, והחוקרת סירבה והסבירה שזה חייב לבוא מ-א.א, ואמרה שהיא רוצה לוודא ש"חני" לא התבלבלה בין מטופלות שלה, או דמיינה. אחר־כך א.א ביקשה קפוצ'ון בשביל להסתתר בתוכו. אחרי שיכנועים נוספים א.א אמרה שהיו גם מספריים. ורק אז א.א אמרה: "הוא תפר שם את..." ואז אמרה "די" ומלמלה עוד משהו. החוקרת שאלה אם הוא תפר בתוך הנרתיק ו-א.א השיבה בחיוב. החוקרת שאלה אם הוא תפר לה את קרום הבתולין, ו-א.א אישרה . לאחר מכן א.א התיישבה על הרצפה. החוקרת שיכנעה אותה להתיישב בחזרה על הכיסא, ו-א.א שאלה "אז חני התבלבלה?". אחר־כך הסבירה שהיא ידעה שזה האירוע האחרון לא רק בגלל התפירה, אלא בגלל שהנאשם אמר לה "אני מנסה לתקן את מה שאפשר, מה שלא היה תקין שם". היא השיבה לשאלות החוקרת שזה כאב מאוד, אבל היא לא צעקה, והוסיפה: "הייתי בלחץ שהוא לא יצליח לתקן... אני אומרת שזה מוזר, כי היום אני מבינה שזה לא היה תיקון (הדובר מגחך)... [זה היה] סתם. לסתום לי את הפה" . במענה לשאלת הסנגורית כיצד א.א מסבירה את זה שרק כששאזו הזכירה לה שדיברה על התפירה עם "חני" היא סיפרה על כך, א.א השיבה שלספר מעצמה זה קשה ובלתי אפשרי. גם כששאזו שאלה על זה היה לה קשה לענות, במיוחד שהיה שם גם אקדח. זו חרדה מטורפת . הסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא מאשרת כל מה שאומרים לה, ו-א.א השיבה: "ממש לא, תגידי לי אם אני כאילו, תגידי לי דברים שהם לא נכונים אני אגיד לך שהם לא נכונים, זה פשוט דבר נכון שקשה לי מאוד מאוד מאוד לדבר על זה, קשה לי וגם אם אני נראית אולי בסדר עכשיו אחר כך זה גומר אותי, אני לא מסוגלת לישון, לא מסוגלת, לא מסוגלת... כאילו, זה פשוט קשה לי, קשה לי נורא". אך הסנגורית לא הסתפקה בכך ושוב שאלה את א.א האם יכול להיות שהיא פשוט מאשרת כל מה שאומרים לה, ו-א.א ענתה: "לא, לא יכול להיות, זה פשוט קרה לי וגם אם תשאלי אותי את זה עוד 10 פעמים אני אענה לך את אותה תשובה כי זאת האמת, זאת האמת ואין לי תשובה אחרת לענות לך, זה שקשה לי לדבר על זה ואני מסוגלת רק לאשר, נכון, כי הנפש שלי היא לא, היא נפש פוסט טראומטית, נפש פוסט טראומטית לא יכולה לדבר באופן חופשי על חוויות הפגיעה שלה, אני לא מכירה ויכול להיות שקיים דבר כזה, אבל אני לא מכירה שום נפגעת שכתבה תיעוד של כל הפגיעות שהיא עברה כולל התאריכים וכולל תמונות, אין דבר כזה" . בהמשך אמרה הסנגורית ל-א.א: "אני באה ואומרת שלא יכול להיות שהוא תפר לך בתולין בגלל שלא היו בתולין לתפור אחרי 13 שנה של קיום יחסים", ותגובתה של א.א הייתה: "אני לא רופאה, אני מספרת את הדברים כפי שחוויתי אותם, מה שכן זה אני לא קיימתי יחסים עם אבא שלי" . לאחר מכן שבה א.א והסבירה, שוב ושוב, שהיא לא סיפרה על תפירת קרום הבתולין בחקירה הראשית ובחקירת המשטרה הראשונה, כי מאוד קשה לה; היא הסבירה שוב את פרטי המקרה, עם הפנס, הכלים מברזל, ה"התעסקות" הממושכת, הצמדת האקדח לחלק החיצוני של איבר מינה, לדגדגן (וכשביקשה הסנגורית לוודא עניין זה השיבה א.א שהיא לא מסוגלת לדבר על זה ), האמירה שעליו לתקן, "הוא אמר שצריך לבדוק אם צריך לתקן שם משהו שהוא לא תיקן כי תמיד האיבר שלי היה מקולקל ופגום... כי זה היה לא תקין ומשהו לא טוב שם והוא צריך לבדוק אם הוא הצליח לתקן כי אני הפרעתי לו כל השנים וזהו... וכשהיה לו את האקדח אז הוא אמר שאני לא אספר לאף אחד ממה שהיה בינינו ושאני צריכה לדעת לשמור סוד ואם אני אספר אז יקרה לי משהו רע וחוץ מזה שאם אנשים ידעו שהיה לי משהו פגום הם לא ירצו להתחתן איתי" . הסנגורית המשיכה עם שאלות על מיקום בבית, איך א.א הצליחה לראות את האקדח, ועוד. בשלב מסוים החלה לשאול עם פרטי הלבוש שהיו על א.א, ונראה לי שהדברים ש-א.א אמרה בהמשך חשובים:
"עו"ד וייסבוך: את זוכרת אם היית לבושה?
העדה, גב' א.א: אני לא מסוגלת.
ש: לא, אבל עד עכשיו דווקא ענית לעניין, אז אני פשוט שאלתי שאלה פשוטה אם היית לבושה בחלק העליון, בחלק התחתון, מי הוריד את הבגדים? אולי לא הוריד את הבגדים אולי הפשלתם אותם? שאלה מאוד פשוטה.
ת: בשבילי היא לא פשוטה בכלל.
ש: הרגע אמרת, דיברת על האקדח שזה הרבה יותר קשה ופירטת מה אבא אמר לך שזה הרבה יותר קשה מלענות אם היית לבושה או לא?
ת: אני מרגישה דברים באופן אחר ממה שהגיוני לך שאני ארגיש.
ש: אז קשה לך לענות אם היית לבושה או לא?
ת: קשה לי לענות באופן כללי עכשיו" .
בהמשך החקירה הנגדית שבה א.א ואישרה לסנגורית שבאירוע זה הנאשם לא החדיר את אקדחו לאיבר מינה, גם כשהובהר לה שבכתב האישום זה מיוחס לנאשם באירוע זה. היא השיבה: "אני זוכרת שהוא אנס אותי עם האקדח כשהייתי בכיתה ג'" . כשנשאלה בהמשך מדוע לא תיקנה את החוקרת כשהדבר עלה בחקירת המשטרה והחוקרת הבינה מפיה של א.א שגם באירוע האחרון הייתה החדרה של האקדח לנרתיק, א.א השיבה שנית שהיו מספר אירועים דומים וכנראה התבלבלה עם אירוע כיתה ג' . א.א העידה שהצמדת האקדח קרתה אחרי התפירה, בעוד שבכתב האישום נכתב שהאונס עם האקדח היה לפני התפירה. א.א אמרה שייתכן שהיא מתבלבלת בסדר הדברים, אך אציין שבעדותה בבית המשפט תיארה את הדברים בסדר הנ"ל, ולא כבכתב האישום, בעקיבות. היא עומתה עם כך שבכתב האישום כתוב שהיא איבדה שליטה על סוגריה, השתינה, לכלכה את האקדח והנאשם כעס עליה. גם כאן השיבה א.א שלמיטב זיכרונה, הדבר הזה קרה בכיתה ג' (אישום 7) ולא במקרה דנן . בהמשך כשנשאלה שוב, אישרה לסנגורית שזה קרה גם באירוע זה, אך האישור היה מהוסס ובלשון רפה וכשעומתה עם כך שלא אמרה זאת קודם, השיבה: "לא יודעת להגיד לך" ובפעם השלישית או הרביעית שנשאלה על כך בחקירה הנגדית שוב אמרה שזה היה בכיתה ג', ושאינה בטוחה אם זה קרה גם באירוע האחרון, וחזרה שוב ושוב שזה קרה בכיתה ג' .
הסנגורית הטיחה ב-א.א שזה מוזר שדווקא לגבי האירועים המאוחרים בזמן היא טוענת שאינה זוכרת פרטים מסוימים, או מתבלבלת, ו-א.א השיבה: "באמת היו הרבה מקרים והיה בין המקרים הרבה דברים שחופפים במידה כזו או אחרת, אין סיבה שזה לא יתבלבל כאילו, זה דבר אחד והדבר השני זה שנכון שאני הייתי בת 18 וזה כאילו גיל שאני אמורה לזכור ממנו יותר, אבל אני מוצאת את עצמי זוכרת הרבה פחות בגלל שהבנתי יותר ואז שזה כבר היה במקום שהבנתי ולא התנגדתי וכאילו בגיל הזה זה היה הרבה יותר קשה מהמאורעות שהיו בגיל צעיר יותר" .
בהתייחס לשאלה האם, לנוכח עדותה שהנאשם תפר לה את קרום הבתולין, היה לה קרום בתולין בליל הכלולות השיבה א.א שהיא חושבת שהיה לה מעט, שכן היה לה מעט דימום . אציין שגם בעלה העיד שמספר ימים אחרי החתונה, כאשר הצליחו "לקיים את המצווה", אכן היה דם .
דיון לגבי אירועי אישום 14
151. גם לגבי אישום זה האריכה ההגנה בטיעוניה, הן בחקירה הנגדית והן בסיכומים, לגבי החקירה במשטרה, שלטעמה "זוהמה", הייתה מגמתית, שמה מילים בפיה של א.א עם שאלות מדריכות ו-א.א רק אישרה את דברי החוקרת, כדי לרצותה . דנתי כבר בטענות הללו במסגרת אישום 7 (אירוע האקדח) ואיני מוצאת לחזור על הדברים. כאמור, התרשמותי בנושא שונה לחלוטין מזו של ההגנה ואני מקבלת את ההסבר של א.א, בין השאר לנוכח הקושי שראינו בעדותה בבית המשפט, שהיא הייתה זקוקה להרבה עידוד ושאלות מפורשות כדי להוציא את הסיפור הקשה מנשוא, מפיה. גם לגבי האישום הספציפי הזה אמרה החוקרת שאזו ל-א.א במפורש "אני לא יכולה להגיד לך. אני צריכה שזה יבוא ממך" , כש-א.א ביקשה ממנה להסתפק במה ש"חני" סיפרה ש-א.א סיפרה לה, או לחלופין שהיא תגיד ל-א.א מה "חני" אמרה ו-א.א רק תאשר.
152. כטענת ההגנה בסיכומיה , היו אומנם פערים או הבדלים בין התיאורים של א.א לגבי אירוע זה, אך גם כאן, הדברים מוסברים היטב גם על־ידי א.א עצמה, שהעידה כמה קשה לה לדבר על פרטי האירוע, וגם מתוך היכרות עם התופעות המאפיינות עדות של נפגעי עבירת מין במשפחה. ההגנה טענה לגבי בלבול בסדר ההתרחשויות בתוך האירוע, בלבול בין אירוע זה לאירועים אחרים ופרטים שהוספו או הושמטו. גם אלה תופעות מוכרות מאוד בעדות של נפגעים. התגובות הפיזיות של א.א בעת סיפור האירוע ותיאוריה לגבי הכאב שהיא חשה בזמן אמת, ושוב כשהיא העידה מה היה, היו, לטעמי אותנטיים. כך גם התיאורים של "קימוט המצח" של הנאשם והמראה הרציני שלו כש"עבד" וניסה "לתקן אותה", וכן אמירתו שהיא צריכה להיות בשקט כדי שיוכל להתרכז. ליבת האירועים תוארה באופן עקיב, ומה שהיה שונה היו פרטים שאינם מהווים עבירה כשלעצמם, כמו נושא ההרטבה, או דווקא פרטים שמקלים עם הנאשם. כך, חשובה ההבהרה של א.א שהאקדח לא הוחדר לאיבר מינה, אלא הוצמד מבחוץ, לדגדגן, וזאת אף לאחר שהסנגורית אמרה לה שבכתב האישום כתוב אחרת. דבר זה מלמד על כך שלא היה כאן כל ניסיון להעליל על הנאשם עלילת שווא, או להשחירו אגב הגזמת התיאורים. ההתנצלות של א.א מפני הנאשם, על כך שהיא מספרת מה קרה תוך הפרת ההבטחה כלפיו שתשתוק, ובהמשך לכך הדואליות שנגלתה כשמיד לאחר מכן הביעה כעסה כלפיו על כך שהיא בכלל מרגישה צורך להתנצל, אף הם מלמדים על האותנטיות של התחושות.
חיזוקים לעניין האירוע האחרון
153. א.א העידה כי סיפרה על האירוע האחרון גם לאילנה קוזיק וגם לח.ק .
אילנה העידה שאכן א.א סיפרה לה על תפירת הבתולין, והיא גם התנתקה ונכנסה להבזק לעבר סביב זה, שבמסגרתו היא צעקה: "זה התחיל מהניתוק. היא התחילה, נראה לי שדיברתי על זה... היא התחילה לדבר בקול ילדותי כמו שכאן שיקפו לי, 'יש פה המון כלים, יש פה המון דברים, יש פה הרבה דם. תגידי שהוא לא ייקח את זה. תגידי שהוא לא ייקח את זה. תגידי לו שלא ייקח את זה'... 'תגידי שלא ייקח את זה, אני לא רוצה, אני לא רוצה. אני מפחדת. יש פה אקדח' וחלק מהדברים היא סיפרה אחר כך כשהיא חזרה... דיברה על הדם, עוד שהייתה מנותקת היא דיברה על הדם, היא דיברה על הכאב, היא דיברה על האקדח" . לעניין החדרת האקדח לאיבר מינה של א.א אילנה העידה ש-א.א לא אמרה לה זאת במפורש, אלא זו הייתה ההבנה של אילנה שכך קרה, מתוך מה ש-א.א סיפרה לה על הפחד שלה מהאקדח ועל כלל האירוע .
ח.ק, לעומת זאת, זכרה ש-א.א אמרה לה שהנאשם בדק אותה לפני החתונה, אך לא זכרה סיפור על תפירת קרום הבתולין . היא העידה ש-א.א הלכה להבדק אצל איזה אחות לפני החתונה, כי הייתה מוטרדת מכך שאינה בתולה, ואחר־כך התייעצה עם הרב של בעלה האם וכיצד לספר זאת לבעלה . ח.ק לא זכרה מה היו תוצאות בדיקת האחות, אך מדבריה שלאחר הבדיקה א.א הלכה להתייעץ עם הרב כיצד לספר לבעלה, עולה שהבדיקה של א.א העלתה שאינה בתולה.
נוסף על כך, אני מפנה לדברים שכתבתי לגבי תגובתה של א.א לעצם ההימצאות בממ"ד במשטרה לצורך מסירת הודעתה (באישום 10 לעיל) ומוצאת גם בכך חיזוק לעובדה שאירועי פגיעה התרחשו בממ"ד.
לעניין עדותה של א.א שהנאשם אמר לה שאסור לה לספר מה שהיה, כי אם אנשים ידעו שהיא פגומה, אף אחד לא ירצה להתחתן איתה, מצאתי חיזוק בעדותו של בעלה. הוא העיד שהנאשם אמר לו, בפגישה שנערכה במלון בישוב בצפון (שעליה אפרט בהמשך), שאם הוא היה יודע ש-א.א תספר על זה שהיא נפגעה, הוא לא היה נותן לה להתחתן. הבעל של א.א העיד ש-א.א אכן אמרה לו שהנאשם אמר לה שאסור לה לספר על מה שהיא חושבת שקרה, ובשום פנים ואופן אסור לה להגיד שהיא נפגעה, כי אז היא לא תוכל להתחתן .
תפירת קרום הבתולין, עדותו של ד"ר מרדכי בן דוד, עדותה של ד"ר ענת קלטר
154. בהתייחס לאמונתה של א.א שהנאשם תפר את קרום הבתולין שלה, ברור מהיכן זו נובעת. הנאשם אמר לה שהוא "מתקן אותה". הוא אמר לה "שאם אנשים ידעו שהיה לי משהו פגום הם לא ירצו להתחתן איתי", הוא חיטט לה עם מכשירים רפואיים בתוך הנרתיק, היא חשה כאב עז וירד לה מעט דם. המסקנה המתבקשת, בוודאי לנערה חרדית, היא שהנאשם תפר בחזרה את קרום הבתולין שלה. אני מאמינה ל-א.א שהיא האמינה שכך עשה הנאשם, אך אני סבורה, כפי שסבורה גם ההגנה, שהדבר לא נעשה. זאת, לא בגלל ש-א.א לא אמרה אמת, כטענת ההגנה , אלא מאחר שתפירת קרום בתולין דורשת מומחיות מיוחדת, כפי שכתב מומחה ההגנה ד"ר מרדכי בן דוד בחוות דעתו , וכפי שהסביר בעדותו בבית המשפט , מומחיות שאותה אין לנאשם (ועל כך אין מחלוקת). נוסף על כך, ד"ר בן דוד ציין בחוות דעתו ש"במספר מחקרים על קורבנות אונס בגיל ההתבגרות, שבהם נבדקו מטופלות בבית חולים בעקבות תקיפה מינית, מחצית או פחות מקורבנות הבתולים [כך במקור] סבלו מפגיעה כלשהי בקרום הבתולים. הכוונה לאירוע חד פעמי... במחצית האחרת אירוע התקיפה החד-פעמי הוביל לדימום וביתוק קרום הבתולין". בהמשך הבהיר כי אינו רואה אפשרות של קיום יחסים במשך תקופה כשהקרום שמור. בסיכוי נמוך, א.א נכנסת בגדר האפשרות הראשונה שתיאר ד"ר בן דוד, של אלה שהקרום נשאר אצלן שלם, אם כי אפשרות זו מתוארת על־ידו כאפשרית אצל מי שנפגעה באופן חד פעמי, וזה אינו המקרה של א.א. כך או אחרת - הנאשם לא יכול היה לתפור ל-א.א את קרום הבתולין. אוסיף, כי ד"ר בן דוד אישר בעדותו שגם נשים שאינן בתולות עשויות לדמם בעת קיום יחסי מין , ועל כן עדותה של א.א שירד לה קצת דם בליל הכלולות (כפי שהעיד גם בעלה), אינה מלמדת שהייתה בתולה.
בנקודה זו חשוב להתייחס לעדותה של ד"ר ענת קלטר, גניקולוגית מקופת חולים מאוחדת שאצלה ביקרה א.א ב-1.8.13, כעולה מהתיק הרפואי של א.א . בתיק הרפואי מתועד הביקור. קלטר העידה שאינה זוכרת את הביקור והיא העידה מתוך הרישומים ומתוך האופן שבו היא נוהגת תמיד, כשגרה . בחלק הראשון של תיאור הביקור רשומים פרטים שנמסרים על־ידי הנבדקת (גיל, רגישות לתרופות, תרופות קבועות, האם קיימה כבר יחסי מין, וכו'). בין היתר כתוב באותו חלק Virgo. לאחר מכן מתועדת סיבת הפנייה לרופאה, אחר־כך כתוב: "בבדיקה -" ובהמשך כתובים הממצאים. בגליון של א.א נכתב: "לא נבדקה PV". ד"ר קלטר הסבירה בעדותה לפנינו, כי הרישום Virgo פירושו שהנבדקת בתולה, וזה, כאמור, על סמך מה שהנבדקת מוסרת. עוד הסבירה שכשמישהי אומרת שהיא בתולה, אין בודקים אותה בדיקה פנימית, ולכן כתוב "לא נבדקה PV", והפירוש של PV הוא Per Vaginal. במקרה כזה, ד"ר קלטר מפשקת מעט את שפתי הנרתיק ומסתכלת, וכך היא יכולה לראות את קרום הבתולין, את הכניסה ואם יש הפרשה. כך, לדבריה, עשתה גם כאן, והוסיפה: "אני כמובן לא יכולה לזכור זה ברור לכם, אבל זה צורה קבועה שאני עובדת איתה כבר כל כך הרבה שנים שאין לצאת מזה עכשיו". היא אמרה שאילו הייתה רואה משהו חריג, למשל צלקת, או היעדר קרום אצל מי שאמרה שהיא בתולה, הייתה מציינת את זה. היא ציינה שאילו קרום הבתולין של א.א היה נתפר הייתה רואה זאת, וכותבת. מאחר שכבר ציינתי שאיני מאמינה שהנאשם תפר את קרום הבתולין של א.א, לא ארחיב בנקודה זו, ועדותה של קלטר חשובה בגלל האמירה שלה ש-א.א הייתה בתולה ב-XX20, דבר שסותר, לכאורה, את טענותיה של א.א על המקרים שהנאשם אנס אותה.
א.א השיבה בשלילה לשאלות הסנגורית האם הרופאה אמרה לה שהיא בתולה, או האם היא אמרה לרופאה שהיא בתולה , וציינה שהרופאה רק צעקה עליה כל הזמן מאחר שהיא זזה כל הזמן, ואמרה לה שהיא בסך הכול בודקת אותה, מדוע היא בהיסטריה. א.א הסבירה שהיא לא יכולה לסבול מגע באזור הזה בגלל כל מה שעברה. הסנגורית המשיכה לשאול את שאלותיה בצורה מעליבה, שלא לצורך ("את בחורה היסטרית מטבעך", "מאיפה לי לדעת שזה נכון ואת לא ממציאה את זה פה לעורר רחמים, כמו שאת אוהבת"), ושוב נאלצנו להעיר לה על הסגנון . בהמשך טענה שהרישום Virgo נעשה על בסיס בדיקה שד"ר קלטר בדקה את א.א, אף שזה לא נכון.
המאשימה טענה בסיכומיה כי היא מקבלת את טענת ד"ר קלטר שככלל, היא נוהגת בכל בדיקותיה באותה דרך, אך ברור שייתכנו גם חריגים, כאצל כל בעל מקצוע. מעדותה של א.א עלה כי היא הייתה במצב נפשי קשה בעת שהגיעה לבדיקה אצל ד"ר קלטר . עוד עולה מדבריה של א.א כי מצב נפשי זה היווה מכשול במהלך הבדיקה עצמה. א.א תיארה עצמה כנסערת ומפוחדת, ובניגוד לד"ר קלטר, שלא זכרה את המקרה, היא זכרה היטב את הליך הבדיקה, כולל העובדה שד"ר קלטר, שלא הבינה את מצוקתה, אף הרימה עליה קול. הנתונים שאותם ניתן ללמוד מהתיק הם היות א.א בחורה צעירה חרדית, המצב הנפשי שהייתה בו בעת הבדיקה וכן העובדה שמסרה לד"ר קלטר בעל פה כי היא בתולה. שילוב כל אלה, בצירוף העובדה ש-א.א הגיעה עם תלונה פשוטה יחסית, יכולים להעיד על כך שלא היה נדרש מד"ר קלטר לבחון את נושא הבתולין של א.א, כך שהיא לא באמת שמה ליבה לעניין זה ולא בדקה ובהיעדר סיבה לבדוק את העניין לעומק, לא עשתה כן.
155. נוסף על טיעוני המאשימה, המקובלים עליי, יש לזכור כי הפסיקה התייחסה לא אחת לכך שקיומו של קרום בתולין או היעדרו אינו יכול לשמש בסיס להגעה למסקנה האם מישהי נאנסה, אם לאו. וכך נקבע: "אין בהיעדר ממצאים כאמור כדי לשלול או לאשש אמיתות תלונה של נפגעת עבירות מין" . לכן גם אם ד"ר קלטר אכן בדקה את א.א וראתה קרום בתולין, אין בכך כדי לשלול את מסקנותיי באישומים הכוללים עבירת אונס, שאכן כך היה.
156. מסקנתי היא, אפוא, שבניגוד לאמור בכתב האישום, לא עלה בידי המאשימה להוכיח שהנאשם תפר ל-א.א את קרום הבתולין, או שהחדיר לה את האקדח לאיבר המין, אלא הוכח שהוא הצמיד את האקדח לדגדגן שלה. לא הוכח גם ש-א.א הרטיבה. פרט לכך, מצאתי שעדותה של א.א (ביחד עם כל שאר הראיות שעוד נדון בהן) מבססת את אישום 14 כמתואר בכתב האישום.
הכרעה באישום 14, האירוע האחרון
157. אציע לחבריי לקבוע שבאירוע האחרון, הוכחו העובדות והמעשים הבאים, כאשר מתוכם - המעשים המגבשים את העבירות שבהן יורשע הנאשם מודגשים בקו תחתון: במחצית השנייה של שנת XX20, כשהייתה א.א כבת 18, בביתם במקום המגורים, קרא הנאשם ל-א.א לבוא לחדר העבודה שלו (הממ"ד). הוא הצטייד בכלי עבודתו כרופא ואמר לה שהוא רוצה לבדוק אם הצליח לתקן אצלה הכול, כי משהו באיבר המין שלה לא תקין. הנאשם הורה ל-א.א לשכב על המיטה והיא עשתה כן. בשלב זה נטל הנאשם כלי רופא למיניהם, החזיק פנס בידו והאיר באמצעותו לתוך איבר המין שלה, וכן נגע עם ידיו באיבר מינה, תוך שהוא מחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. זה כאב וירד לה דם. הוא עלב בה, אמר לה שאיבר המין שלה מאוד גדול ולא פרופורציונאלי לגופה ושהוא מתקן את הפגמים שלה. הנאשם אמר ל-א.א שתמיד איבר המין שלה היה לא תקין ושהיא הפריעה לו כל השנים. בשלב זה איים הנאשם על א.א שאם תספר למישהו על כל מה שקרה ביניהם, יקרה לה משהו רע ושאם אנשים ידעו שהיה בה משהו פגום, הם לא ירצו להתחתן איתה. הנאשם נטל את אקדחו ואיים על א.א באמצעותו, כשהוא מצמיד את האקדח לדגדגן שלה. במעשים האמורים לעיל אנס הנאשם את בתו שטרם מלאו לה 21 שנים, תוך איום בנשק חם וביצע בה מעשה מגונה.
לנוכח האמור אציע לחבריי להרשיע את הנאשם באישום ה-14 בביצוע העבירות הבאות: עבירה של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ב) לחוק) וכן מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(ג1) לחוק). עוד אציע לזכות את הנאשם ממעשה של אונס באמצעות האקדח.
הראיות הנוספות בעניינה של א.א
158. לאחר שפירטתי את כל האישומים הנוגעים ל-א.א, והצעתי לחבריי כיצד להכריע בהם, אבהיר, כפי שציינתי בתחילת הכרעת הדין, בפסקה 8, מה הן הראיות הנוספות שעליהן התבססתי בקביעתי שאני מעדיפה את גרסתה של א.א (שהיא נפגעה מינית מהנאשם), על פני גרסתו של הנאשם (שלא היו דברים מעולם). לשם כך חשוב לתאר כיצד בא כתב האישום אל העולם (שאז יהיה ברור עד כמה טענת ההגנה על עלילת שווא שנולדה מתוך רצון לנקום מחוסרת בסיס), חשוב לתאר את כלל קורותיה של א.א בדגש על טיפולים שעברה לאורך השנים, וחשוב להביא את שלל החיזוקים לאמינותה, באופן כללי, בין בסוגיות שנוגעות למשפחה ובין בסוגיות אחרות שלגביהן הוטח בה שהיא ממציאה ומשקרת.
כיצד בא כתב האישום אל העולם
159. בפסקה 7 הובא תיאור כללי של האירועים שהתרחשו עובר להגשת כתב האישום והובילו להגשתו. עתה אפרט. כפי שציינתי, סמוך לאחר יום הולדתה ה-18 שחל ביום XXX, החליטה ב.ב לעזוב את הבית, לטענתה - בשל פגיעות הנאשם בה, האחרונה שבהן יום לאחר הגיעה לגיל 18 . בהמשך לכך, ב-15.3.20, עזבה ב.ב את הבית לדירת מסתור שאירגנו לה, וביקשה להוציא צו הגנה נגד אביה. היא פנתה לבית המשפט, והצו אכן ניתן . סמוך לאחר שהצו ניתן שוחחה ב.ב עם אחיה אח 3, וזה האחרון אמר ל-ב.ב דברים שנחוו על־ידה כאיום וכמסר מאביה, ולפיכך פנתה להגיש תלונה במשטרה על האיום (ולא על הפגיעות המיניות מצד הנאשם). נוסף על כך, בית המשפט (כבוד השופט נמרוד פלקס, אז - סגן הנשיא בבית משפט לענייני משפחה בירושלים), שנחשף לפרטים שעלו מהבקשה לצו ההגנה, העביר את העניין לבדיקת המשטרה, כעולה מההחלטה שנתן בתום הדיון במעמד הצדדים . הן בתצהיר שנמסר בתמיכה לבקשה, הן במהלך הדיון בבית המשפט, ואפילו בגוף תלונתה לגבי הפרת צו ההגנה , צוין במפורש ש-ב.ב אינה מעוניינת למסור תלונה במשטרה על מעשי הנאשם. מפקח מורן שאזו, החוקרת שנתבקשה לטפל בתיק, יצרה קשר עם ב.ב, שבתחילה לא רצתה לפגוש את שאזו, אך לבסוף הסכימה. שאזו הלכה לפגוש את ב.ב בדירת המסתור, ו-ב.ב חזרה על כך שאינה רוצה להגיש תלונה ואינה רוצה שהנאשם יכנס לכלא, כי זה יפרק את המשפחה . בתום השיחה הסכימה ב.ב לחשוב על הנושא, וכעבור מספר ימים הסכימה למסור עדות, שאכן נגבתה ב-22.3.20 . עם זאת, בשלב די מוקדם של מסירת ההודעה, ביקשה ב.ב להפסיק ולהמשיך בפעם אחרת . היא נאותה להשיב על שאלות ספורות נוספות, אך נכתב בהודעה שהיא התעצבנה ואמרה שהיא לא מסוגלת לדבר על זה. גביית ההודעה הופסקה בשלב די מוקדם, ו-ב.ב הגיעה מספר פעמים נוספות למסור הודעות במשטרה. מרבית הפעמים על־פי זימון משאזו, פעם אחת ביוזמתה, אך היא הביעה שוב ושוב את חוסר שביעות רצונה מכך שהנאשם עצור ובאחת הפעמים אף שאלה אם ניתן לכתוב מכתב לשופט ולבקש שהנאשם ישוחרר לחג הפסח . שאזו העידה שעוד קודם לכן, לאחר ששמה של א.א עלה מפי ב.ב כאחות נוספת שנפגעה ועוד לפני ש-ב.ב מסרה הודעתה, שאזו פנתה ל-א.א . הפנייה הייתה ביום 18.3.20. שאזו הסבירה ל-א.א את חשיבות עדותה, א.א אמרה שתחשוב על זה . למוחרת שאזו שוב יצרה קשר עם א.א, א.א אמרה שיש לה מטפלת בשם מורן מאלי וביום 19.3.20 א.א ביקשה ששאזו תשוחח עם מאלי . שאזו אכן עשתה כך, מאלי אמרה שתתייעץ עם א.א ותשיב לשאזו בהמשך. ואולם ביום שישי, ה-20.3.20, ב.ב התקשרה לשאזו וביקשה לדחות את גביית הודעתה לאחרי השבת (ליום 22.10.20) ושעות אחר־כך א.א התקשרה ומסרה שאינה מסוגלת להיות חלק מההליך הפלילי בשל מצבה הנפשי והפיזי (א.א הייתה אז בהיריון) . ב-23.3.20 בערב א.א התקשרה לשאזו, אמרה שהיא מסכימה שמאלי תמסור הודעה בעניינה, ושאחרי שזה יקרה, יהיה לה קל יותר להחליט האם למסור הודעה או לא . שאזו ציינה ש-א.א נשמעה מופתעת שמעצרו של הנאשם הוארך, ושאזו חשה שהעובדה שלראשונה מישהו, מלבד מאלי, מאמינה לה, הפיחה בה חיוניות ושאזו חשה בניצוץ ראשון של נכונות לשתף פעולה. בהמשך לכך, מורן מאלי הגיעה למסור הודעה ב-25.3.20 ובהמשך לכך הגיעה גם א.א למסור הודעה, ב-29.3.20 . כבר כאן חשוב לציין ששאזו העידה לגבי עדותה של א.א כך: "לפני שגביתי עדות מ-א.א גביתי המון עדויות של נפגעות ואני חושבת על זה ואני מרגישה שאני צריכה להכניס אוויר, זה עדות הכי קשה שגביתי וגביתי בתיקים מאוד מורכבים והיא הייתה הכי קשה" . מכאן, השתלשלות העניינים עד להגשת כתב האישום ברורה, ואיני מוצאת מקום לפרט מעבר לכך. אוסיף רק, שהן בעדותה של א.א, הן בעדותה של ב.ב קיימת התייחסות לחוסר רצונן לפתוח בהליך פלילי נגד הנאשם. א.א ציינה שלא רצתה להיכנס לכל הנושא של תלונה במשטרה, כי לא ידעה במה זה כרוך, קשה לה מאוד לדבר על הפגיעה, וזה שוב להיכנס למקום של חוסר שליטה. נוסף על כך, לא רצתה לאבד את המשפחה וידעה שזה מה שיקרה . עדותה של ב.ב בעניין זה תפורט בהמשך.
הרקע של א.א, תהליך החשיפה והטיפולים שעברה
160. עתה, לעניין הרקע של א.א, תהליך חשיפת מעשי הנאשם והטיפולים שעברה לאורך חייה. חשוב לציין כבר בפתח הדברים, שהנאשם היה מעורב מאוד בשליחתה של א.א למטפלים השונים, ולתפיסתה - עובדה זו הקשתה מאוד על יכולתה להפתח בפניהם ולתת בהם אמון. גם ניסיונותיה לספר לאימה על הדברים שמעולל לה הנאשם לא עלו יפה. נתחיל בתיאור תהליך החשיפה.
ניסיון החשיפה הראשון של א.א באוזני אימהּ ("אירוע הבצל")
161. א.א כתבה ביומנה: "קשה לי עם אמא שלי, אני כועסת עליה ואני מאוכזבת ממנה, היו כמה פעמים שלכל בר דעת היה ברור שקורה איתי משהו והיא 'לא שמה לב'. מה, לא היה אכפת לה? זה כואב לי לחשוב כך. שתי הזדמנויות זכורות לי היטב" . בהמשך לכך א.א מפרטת את המקרים, והיא העידה עליהם בבית המשפט: המקרה הראשון היה כאשר הייתה בכיתה ב', בבית במקום מגורים קודם. נזכיר שעד אותו זמן התרחשו, לכל הפחות, אירועי אישומים 3-1 (אירוע גיל 5, אירוע הכורסה ואירוע הטיול), וייתכן שגם אירועי אישומים 6-4 (אירוע המחסן, אירוע השירותים במחסן ואירוע הבדיקה במחסן). א.א ואימה היו לבד במטבח. "היינו רק שתינו במטבח שזה היה די נדיר ואז רציתי להגיד לה, כאילו רציתי לדבר איתה ואז... על מה שקורה עם אבא. ואז אמרתי לה, 'אני רוצה להגיד לך', התחלתי לבכות, היא התחילה לשיר איזה שיר על לא יודעת מה והיא גם קילפה בצל ואז התחלתי לבכות, היא שאלה 'למה את בוכה? את בוכה בגלל השיר שאני שרה? הוא מעצבן אותך? את בוכה בגלל הבצל?', אז ברחתי לשירותים... אז היא באה אחרי והיא אמרה לי, 'מה קרה? למה את בוכה ככה?', בתקופה הזאת היא באמת הייתה קצת יותר קרובה עם השנים היא התרחקה הרבה יותר, הרבה יותר... כן, יותר מחוברת, קצת יותר מחוברת. ואז היא אמרה לי 'למה את בוכה?', אז אמרתי לה 'אני אספר לך אם את תבטיחי לי שאת לא תספרי לאבא', אז היא אמרה, 'אין כזה דבר, כל דבר שאת מספרת לי אני מספרת לאבא'" . גם האימא זכרה את "אירוע הבצל" , אך טענה שהיא חשבה ש-א.א בוכה בגלל הבצל, ושהיא לא אמרה ל-א.א באותו אירוע שהיא מספרת כל דבר לנאשם, אלא זה משפט שנאמר ל-א.א בגיל הרבה יותר מבוגר, בכיתה י"א. באירוע הבצל היא לא דחקה ב-א.א לספר מדוע היא בוכה. "ניסיתי לדובב אותה להגיד לי מה קרה? היא לא ענתה לי, ואמרתי בסדר, לפעמים בנות בוכות ו/או יותר מאוחר היא תגיד לי או זה משהו שהיא הייתה עצבנית, עצובה ובכתה וזהו... היא לא רצתה להגיד, בסדר...". כשתהתה התובעת על כך שהיא זוכרת אירוע של בכי שהתרחש מעל 20 שנה קודם עם אחת מבנותיה, האימא השיבה שזה היה בכי יותר מרגיל. בחקירה החוזרת ניסתה הסנגורית "לעמעם" את עוצמת האמירה הזו ושאלה את האימא אם לאורך השנים מאז לא היו עוד מקרים שבהם א.א בכתה, והאימא השיבה: "לא היה כמו זה, לא... לא היה כמו בגיל שהיה עם הבצל" . דברים אלה כמובן לא מתיישבים עם דבריה הקודמים, ש"לפעמים בנות בוכות" ויתר האמירות שמהן עלה שמדובר במשהו מינורי ושיגרתי. ולמרות שמדובר היה ב"בכי לא רגיל", כהגדרתה, האימא לא עשתה כל מאמץ נוסף לברר את פשרו, כך עולה מעדותה.
המקרה השני המוזכר ביומן התרחש כש-א.א הייתה בת 19, היא חשה מצוקה, רצתה לשוחח עם אימה והן "יצאו לסיבוב" בהליכה בשכונה. על מקרה זה נרחיב בהמשך, בפסקה 178, לפי הסדר הכרונולוגי.
האינדיקציה הבאה למצוקה של א.א - תרופה אנטי-דיכאונית בגיל 10
162. האינדיקציה הבאה למצבה של א.א עולה מהתיק הרפואי שלה בקופ"ח מאוחדת . כפי שכבר הוזכר, הנאשם היה הרופא של א.א (ושל כל ילדיו), וכפי שניתן ללמוד מהתיק, רשומים עשרות רבות של ביקורים שלה במרפאתו. בעמוד האחרון של התיק, קרי: התיעוד המוקדם ביותר שנמצא בו, רשום שביום XXX, כש-א.א הייתה בת 10, היא ביקרה אצל הנאשם "ביקור מנהלי" והוא רשם לה תרופה בשם Fluden Tab., למשך 30 ימים . מדובר בתרופה אנטי־דיכאונית, וכפי שהנאשם העיד: זה פרוזק . נזכיר שקדם למועד הנ"ל אירוע אישום 7, אירוע האקדח. כשנשאל הנאשם מדוע רשם ל-א.א תרופה זו טען תחילה שאינו מכיר את התרופה, ואחרי שהתברר (אגב חיפוש באינטרנט) שמדובר בתרופה אנטי־דיכאונית, והוא נשאל מדוע היה צריך לרשום לילדה בת 10 את התרופה הזו, הוא טען שאינו זוכר. אחר־כך אמר שעליו לראות מה היה בביקורים קודמים (כאמור - זו הרשומה הראשונה שיש בתיק הרפואי שנמסר מקופ"ח), אחר־כך אמר שהיה לו שותף במרפאה, וכשנשאל האם הוא מנסה לומר שהשותף רשם ל-א.א תרופה אנטי־דיכאונית בלי לספר לו, התחמק והשיב שהוא בטוח שהיא לא קיבלה את התרופה הזו ושאינו יודע את כל הנסיבות. הוא עומת עם כך שכאשר הרופא השותף, ד"ר מיכאל פקטרוביץ, טיפל ב-א.א הדבר רשום במפורש בתיק , ואז חזר לטענה שעליו לראות ביקורים קודם ותקף את התובעת על כך שלא הביאה לו את התיק מהמרפאה הקודמת שבה עבד . המאשימה בסיכומיה ציינה שסיבה נוספת לכך שאין לתת אמון בגרסתו של הנאשם בנוגע לרישום התרופה הנ"ל ל-א.א מקורה באמירותיו לגבי מקרים אחרים שבהם רשם לבניו כדורי הרגעה בגיל צעיר מאוד, ואף זכר את הנימוק לכך . ואולם, את העובדה כי רשם את התרופה הנ"ל במשך 30 יום לביתו בת ה-10 הוא לכאורה לא זכר כלל. עוד טענה, כי יש לראות ברישומה של תרופה מסוג זה חלק מדרכו המניפולטיבית והמתוחכמת של הנאשם להסתיר את מעשיו בזמן אמת, תוך שימוש בכובעו כרופא של א.א. כך או אחרת, אין ספק שרישום תרופה אנטי־דיכאונית ל-א.א בגיל 10 היא אינדיקציה משמעותית לכך ש-א.א הייתה שרויה במצוקה משמעותית. העובדה שהנאשם רשם לה את התרופה, ושאימה, האימא, לא ידעה על כך ואמרה בעדותה שהיא לא זוכרת שום דבר שהצריך מתן תרופה כזו ל-א.א , מחזקת מאוד את המסקנה שמצוקתה של א.א נבעה ממעשי הנאשם, שאותם הסתיר, כמובן, מרעייתו.
הפוביה של א.א מהקאות והטיפול אצל ד"ר בן יוחנן
163. ציון הדרך הבא הגיע בהמשך למה ש-א.א תיארה כפחד שלה מהקאות, פוביה שהחלה בכיתה ה' . נושא זה עלה בצורה חזקה מאוד הן בעדותה של א.א , הן בעדויות של מטפלות שונות , הן בעדויות של הנאשם ושל האימא. א.א ייחסה את הפחד מהקאות לכך שהנאשם הכריח אותה לבצע בו מין אוֹרָלי, והתייחסה לאירוע מושא אישום 9, אירוע המרפסת, שהתרחש ב-XX20, כשהייתה כבת 11. כך היא העידה וכך העידו גם חלק מהמטפלות שלה . לאחר שהעידה על אירוע המרפסת, שבו החדיר הנאשם את איבר מינו לפיה והגיע לפורקן בפיה, אמרה א.א:
"אחרי איזה כמה זמן אני הקאתי וזה היה נורא כאילו בשבילי זו הייתה אחת החוויות היותר קשות המקום הזה של ההקאה כאילו וכאילו מהאירוע הזה כאילו היום אני מבינה את זה, אז לא הבנתי את זה, מהאירוע הזה היו לי כאבי בטן וכל מיני כאילו אבא שלי לקח אותי לכל הבדיקות האפשריות לבדוק למה יש לי כאבי בטן ובסוף הוא גילה שיש לי צרבות ולקחתי טיפול תרופתי בשביל זה, אבל כאילו לצרבות, לא ל, אבל הייתי נורא, כאילו היה לי ממש פוביה מהקאות כאילו פשוט לא יכולתי לסבול את הרעיון הזה של הקאה, הייתי נכנסת לפניקה וצורחת, הייתי שמה את האצבעות באוזניים, הייתי רק מדמיינת שמישהו מקיא, הייתי בוחנת את הפנים של כולם שהם לא הולכים להקיא עוד שנייה ולא יודעת כאילו למה זה יצא לי דווקא שם, אבל כאילו במחשבה שנייה אני כן יכולה להבין, כי כאילו מקום של לאבד שליטה לגמרי כאילו, שהכול יוצא ממך גם אם אתה לא רוצה להגיד כלום, עד היום אני מתמודדת עם הפחד הזה, אבא שלי רצה לעשות לי סוג של חשיפה, כמו שסיפרתי בפעם הקודמת, וכמובן שזה לא עזר בכלל אלא רק החמיר את המצב, הלכתי גם, הוא שלח אותי לאברהם בן יוחנן, גם את זה אמרתי והוא ניסה לעשות לי חשיפה והרגשתי שמה שהטיפול עשה הוא כאילו הפנים את כל מה שהרגשתי בפנים ועדיין נורא נורא פחדתי מהקאות כאילו גם, כאילו בפורים אז נוהגים להשתכר, זה היה חג ששנאתי, עד היום אני שונאת אותו עם השנים כשאני הייתי בטיפול אז זה היה כאילו קצת אחרת, כאילו משהו קצת נרגע לי בזה, כאילו הפחד הנוראי נוראי נוראי הזה זה כאילו לפעמים אני חושבת שכאילו זה משהו שיקרה לי אם אני מספרת, אם אני כאילו זה אחד הדברים הרעים...
... אני נורא מפחדת להקיא. פעם חברה שלי שאלה אותי 'אבל אני לא מבינה למה את מפחדת, אולי מגעיל, למה מפחיד?' אמרתי לה 'לא יודעת, זה עושה לי הרגשה כזאת שבא לי לברוח, להתחבא, לא יכולה, לא יכולה', כאילו זה מפחיד אותי ברמות שאני לא, לא מסוגלת וגם כאילו מרגיש לי אשמה כזאת כאילו בגלל שעשיתי משהו אז זה יקרה או שאני אהיה נוכחת בהקאה של מישהו אחר או שאני אקיא בעצמי שזה עוד יותר נורא, כאילו לא יודעת, המשפחה גם מאוד לא אהבה את זה, כאילו את הקטע הזה עם ההקאות, עם הפחד מהקאות" .
בחודש מאי XX20 לקחו הנאשם ואשתו את א.א לטיפול נגד פוביה מהקאות, Emetophobia בשמה המקצועי, לד"ר אברהם בן יוחנן, שטיפל בשיטת CBT . א.א הייתה אז בת 16. בהתייחס לטיפול זה ובמענה להטחות החוזרות ונשנות של ההגנה בה שהיא חולת נפש, א.א ציינה: "סביב זה אני יודעת שלמשפחה היה פחות נוח, שעברו שנים הבנתי את זה יותר אבל אף אחד לא אמר שאני חולת נפש" . בסיכומיה טענה המאשימה שהנאשם ידע מלכתחילה כי א.א לעולם לא תשתף את ד"ר בן יוחנן במעשי הנאשם וזאת משתי סיבות: ראשית, הוא ציין בפניה שבן יוחנן הוא חברו וקולגה שלו למקצוע. שנית, מדובר במטפל דתי ממין זכר, דבר שאינו מקובל בחברה החרדית (לעיתים אף מקשה על מתלוננות צעירות בחברה החילונית). הקושי של א.א לנוכח מעורבות הוריה בתחילת הטיפול, ולנוכח היותו גבר, אכן עלה גם מעדותה של א.א, גם מעדות הנאשם וגם מעדותה של האימא . א.א העידה שהיא חשה שלא בנוח עימו, ורצתה שהטיפול ייגמר כמה שיותר מהר, ולכן אמרה להוריה שהטיפול הצליח. למעשה, זה עזר לה רק לחנוק בתוך עצמה את מה שחשה, אך לא פתר לה את הבעיה. כדבריה: "זה עזר לי לכלוא את הצרחות בתוכי ולהיות, כאילו להתנהג קצת יותר נורמלי, להגיד שזה עבר. עד היום זה לא עבר, היום אני במצב יותר טוב, אבל זה בעקבות טיפול מאוד ארוך אצל מגוון מטפלים בתחום של טראומה מינית" . גם ביומנה כתבה שכאשר הוריה לקחו אותה ל"טיפול ההקאות", כהגדרתה, הם נכנסו לפניה לד"ר בן יוחנן, וסיפרו לו עליה, ושהיא נכנסה אחר־כך וסיפרה על עצמה, המטפל אמר לה "איך זה יכול להיות שכך וכך? ההורים שלך אמרו אחרת", וזה מאוד הרגיז אותה . גם בן יוחנן בעדותו אישר שהוא ישב תחילה לבד עם הנאשם ורק אחר־כך עם א.א .
הנאשם טען בעדותו שהוא שלח את א.א לבן יוחנן כי הוא "הכי טוב בעיר... למקרה כזה שזה נדיר צריך מישהו ברמה שלו" , אבל התברר מעדותו של בן יוחנן עצמו, שלבן יוחנן לא הייתה כל מומחיות בטיפול באמטופוביה, והוא טיפל במשך עשרות שנותיו המקצועיות רק ב-10-5 מקרים כאלה .
מתוך רישומיו של בן יוחנן , שהגיע כעד הגנה, עולה התרשמותו הראשונית מ-א.א: "התרשמות: א.א היא מתוחה, ללא סימני חרדה והיא נערה עניינית שרוצה עזרה, היה קשה לקבל תיאור מדויק מה מוביל לבחילה". בהמשך הסביר שכתב זאת מאחר שראה קמטים במצחה של א.א וחשב שזה יכול להיות ממתח, אבל בשיחה לא עלו סממני חרדה. א.א נראתה נינוחה, אך בכל זאת היו הקמטים האלה. גם בפגישה הבאה, כעבור שבוע, ציין בן יוחנן ברישומיו שלימד את א.א הרפיה "בגלל ההתרשמות של מתח". בפגישה השלישית התרשם בן יוחנן מ"מבט של רוגע", א.א דיווחה לו שאינה חווה עוד התקפי חרדה סביב עניין של הקאות ולאחר הפגישה החמישית והאחרונה צלצל הנאשם להודות לו על ה"נס" (כהגדרתו ברישומיו, וכפי שאישר גם הנאשם בעדותו ). לשאלת התובעת בחקירה הנגדית האם הייתה לו יכולת לקבוע האם הרבה שנים לפני, לאורך הרבה שנים, א.א עברה התעללות מינית סדיסטית על-ידי אבא שלה, ובן יוחנן השיב שלא . נזכיר, שעל פי כתב האישום (וכפי שהצעתי לחבריי להכריע), אישומים 11-1 התרחשו עד XX20, אישומים 14-13 התרחשו מ-XX20 ואילך, ולגבי אישום 12, שעל־פי כתב האישום התרחש בין XX עד XX, האמנתי ל-א.א שהוא התרחש כשהייתה בכיתה י"א, כלומר ב-XX20 , ומכאן, שבמשך השנים הסמוכות לפני הטיפול אצל בן יוחנן שהיה ב-XX20, לא היו פגיעות של הנאשם ב-א.א. לפיכך, שאלתה של התובעת (ותשובתו של בן יוחנן) רלוונטיים יותר לעניינו משאלת הסנגורית, ששאלה האם ייתכן ש-א.א עברה בימים שלפני שהגיעה אליו אונס ברוטאלי ואצלו היא ישבה מחייכת וצוחקת, ועל כך השיב שהוא לא חושב שזה יכול היה לקרות בלי שהוא ישים לב . לכך יש להוסיף את עדותה של א.א בנושא זה, שהשיבה לסנגורית, שהטיחה בה שאילו דבריה שהנאשם פגע בה היו אמת, בן יוחנן היה קולט את החרדה שלה, אף אם לא אמרה לו דבר. וכך היא העידה: "אני לא מסכימה איתך, כי אני חושבת שצריך להכיר בן אדם טוב, ולאבחן אותו, וליצור איתו קשר בסיסי של אמון, בשביל שהוא ישתף. ולא תמיד דברים כאלה עולים בטיפול אם אין ביטחון, אם אין אמון. אני אמנית בלשחק ולהחביא את מה שאני מרגישה" .
א.א העידה שד"ר בן יוחנן גרם לה להרגיש לא בנוח, גם כאשר סיפר לה על מחקר כלשהו שבמהלכו ניסו לגמול גברים מצפייה בצילומים פורנוגרפיים, וגם כאשר שם רגליו על שולחנו באופן שהן כמעט נגעו בה ונכנס למרחב האישי שלה, ועל כן רצתה "לעוף משם" כמה שיותר מהר: "הוא אמר לי, איך הוא אמר לי? הוא אמר שיש איזה מחקר על גברים שמכורים לתמונות ערווה, כן. להזכיר את הגיל שלי, הייתי בת 16 ילדה חרדית, תמימה, והוא אמר שכשנתנו להם סמי הקאה ואז חשפו אותם לתמונות ערווה האלה... הוא אמר לי, 'את צריכה, את נראית לא מרגישה בנוח', ואז הוא שם את הרגליים שלו על השולחן, הן כמעט נגעו בי. אז אמרתי, אוקיי מהמקום הזה אני הולכת לפני שקורה לי משהו, אז פשוט עשיתי מהר מהר את כל התרגילים בשביל לסיים אותם" . הסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא ממציאה את הסיפור שכך עשה ד"ר בן יוחנן, ושלא ייתכן שנהג כך, אלא שבעדותו הוא אישר את הדברים, ועל כך מיד בהמשך. את אי הנוחות שלה בעניין זה הביעה א.א בפני הנאשם בדיעבד, כפי שהעיד הנאשם: "א.א סיפרה לי שבגלל ד"ר בן יוחנן ששם את הרגליים על השולחן שלא היה מתאים מה אתה חושב מתאים? אני אומר 'אני בדרך כלל לא עושה את זה, יכול להיות היה לו איזה בעיה בגב', זה, היא אומר 'איך אתה יכול, אתה יכול לשלוח לי הבת שלך לגבר לטיפול?', אמרתי הוא היה הכי טוב, זה דבר נדיר שקשה לטפל בו והוא הצליח, אבל היא מאוד התרגזה". זאת, בניגוד לדבריו דקות ספורות קודם לכן בעדותו, ש-א.א לא אמרה לו משהו לא טוב על בן יוחנן, לא סמוך לאחר הטיפול וגם לא לאחר מכן, אף שהסנגורית שאלה אותו במפורש על שימת הרגליים על השולחן ועל מחקר "תמונות הערווה" .
164. סיכומם של דברים, בניגוד לטענת ההגנה בסיכומיה, אין בעובדה ש-א.א לא סיפרה לבן יוחנן על הפגיעות המיניות של הנאשם בה כדי להוביל למסקנה שאלה לא קרו. מכל הסיבות שהוזכרו לעיל (המעורבות של הנאשם בהבאתה לטיפול והצגת הבעיה על ידו לבן יוחנן כש-א.א ממתינה בחוץ, היותו גבר מולה - נערה חרדית, ואי־הנוחות שחשה בעת הטיפול עימו) ברור מדוע א.א לא שיתפה אותו בדברים הללו. מעדותו של בן יוחנן עצמו אנו למדים הן שהתרשמותו הראשונית מ-א.א הייתה שהיא במתח, אף אם לא בחרדה, שהמתח לא התפוגג גם בפגישה הבאה ועל כן לימד אותה תרגילי הרפיה, וכי העובדה שהוא לא שם לב למצוקה יוצאת דופן ואף התרשם ש-א.א "עניינית", כהגדרתו, אינה מלמדת על כך שהיא לא נפגעה מינית מהנאשם. אוסיף, שבחקירה הנגדית נשאלה א.א מה זכרה מאירוע גיל 5 כשהייתה אצל בן יוחנן, והיא השיבה שזכרה את החרדה מהשירותים, זכרה שזה כאב אבל לא את כל הפירוט של המעשים. כשנשאלה מתי נזכרה בהכול השיבה: "מה זאת אומרת מתי נזכרתי? זה תמיד היה שם, לא היה לזה מילים וכל פעם אני זוכרת את, כמו שאמרת, על הפריזמה הזאת, אז יש את הרגעים שמשהו מסוים מואר ויש רגעים שמשהו אחר מואר" .
165. מעבר לכך שעדותו של בן יוחנן אינה מחלישה (כטענת ההגנה) את המסקנה שעדותה של א.א לגבי הפגיעות שפגע בה הנאשם היא אמת, יש בעדותו חיזוק משמעותי לאמינותה, באופן כללי, כפי שאמחיש מיד, וכאמור - מדובר בעד הגנה. כפי שהזכרתי לעיל, כאשר א.א תיארה את המפגשים אצל בן יוחנן, היא העידה שחשה אי נוחות וחשה מוטרדת על ידו, הן מאחר שבמהלך אחת הפגישות הוא שם רגליו על השולחן וכמעט נגע בה, הן משום שסיפר לה על מחקר שנעשה לגבי גברים שהיו מכורים לתמונות ערווה. הסנגורית הטיחה בה שהיא ממציאה את הדברים הללו ומה שהיא מתארת לא ייתכן: "ואם אומר לך שהסיפור שלך שאת סיפרת להורים שד"ר בן יוחנן הטריד אותך מינית זאת המצאה שלך כדי למשוך תשומת לב? כי הוא לא הטריד אותך מינית ולא שם רגליים על השולחן. זה משהו שד"ר לפסיכולוגיה לא היה עושה בטיפול. הוא גם הכחיש את זה" . עוד הטיחה בה הסנגורית: "התמכרות לתמונות ערווה, זאת גם המצאה שלך" , אלא ש-א.א עמדה על שלה.
והינה, כאשר העיד בן יוחנן בבית המשפט, הוא אישר שעשה את שני המעשים המתוארים, ואף הסביר את הרקע להם . לגבי המחקר על אודות תמונות הערווה הוא גם הסכים, בהגינותו, שהצגת מחקר זה לנערה חרדית בת 16 אינה מתאימה , כפי שגם אמרה א.א, כשהסבירה מדוע חשה מוטרדת מינית מהתנהגותו, כפי שצוטט לעיל. עוד העידה: "לדבר עם ילדה בת 16, נערה בת 16, חרדית, על גברים שמכורים לתמונות ערווה, ולשבת בצורה שהוא ישב, בעיני..." .
אציין שהסנגורית התייחסה לפרטים הנ"ל, שאותם סיפרה א.א ושהתבררו אחר־כך כנכונים, גם כשחקרה עדים אחרים, והיא ניסתה לשכנעם ש-א.א ממציאה דברים ומפנטזת שאחרים גם פגעו בה מינית. כך, למשל, בחקירה הנגדית של המטפלת של א.א, מורן מאלי, שציינה ששמעה על הטיפול אצל ד"ר בן יוחנן רק אחרי החקירה במשטרה, ו-א.א אמרה לה שהיה לה מאוד קשה שם, אמרה הסנגורית: "שמעת סיפור קשה שהוא גם ניסה לפגוע בה מינית ד"ר בן חנן (הטעות במקור - מ.ב.נ), דרך אגב הוא בן 70 פלוס, שמעת את זה ממנה על ניסיון הפגיעה מינית של ד"ר בן חנן במהלך הטיפול?". ואוסיף, שתשובתה של מאלי הייתה: "לא שמעתי ממנה על פגיעה מינית, שמעתי על התנהגויות שלו שהיו בשבילה מאוד לא נוחות ומאוד לא נעימות" . גם דברים אלה מלמדים על אמינותן של שתי העדות - א.א ומאלי, והדבר גם מצביע, פעם נוספת, על כך שבניגוד לטענות ההגנה, א.א לא ניסתה להעצים דבר, וגם את ההרגשות שלה, שהתבססו על עובדות שהתבררו כנכונות, לא החצינה בפני המטפלת.
המקרה השני של ניסיון החשיפה לפני האימא (בגיל 17)
166. התייחסתי לניסיון החשיפה השני סביב פירוט האישום ה-13, ועתה אפרט. א.א העידה: "בגיל 17 דיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה שאני מפחדת מאבא שלי ושאני לא יכולה לשמוע את הקול שלו וכשאני הולכת ברחוב, במקום המגורים אין הרי, לא היה אז תחבורה ציבורית בתוך מקום המגורים, אז כשאני רואה את אבא שלי נוסע אני מתחבאה בשביל שהוא לא יראה אותי וייקח אותי ושכשאני נוסעת איתו בא לי לפתוח את הדלת ולצאת..." . א.א התייחסה לכל ניסיונות החשיפה גם בדיונים נוספים . אציין שמקרה זה אינו מוזכר ביומן כאחד משני המקרים ש-א.א כתבה לגביהם שהם זכורים לה היטב.
כפי שציינתי לעיל, בפסקה 141, האימא אישרה את עדותה של א.א לגבי השיחה, טענה שזה העציב אותה מאוד והיא חשבה שהרקע לתחושות של א.א קשור בחילוקי דעות שיש בינה ובין הנאשם. היא לא ניסתה לשאול את א.א מעבר לכך, לא באותה שיחה ולא לאחר מכן. האימא העידה בקטע זה, כפי שציינתי לעיל, כשעיניה עצומות. ניכר היה שקשה לה לדבר על השיחה, והדבר מעיד על כך שהיא הבינה היטב שמדובר בעניין גדול, קשה ומשמעותי. במקום לנסות להבין מ-א.א מדוע היא מרגישה כפי שהיא מרגישה, האימא שיתפה את הנאשם. הוא, לדבריה, היה מופתע לשמוע את מה ש-א.א אמרה, הם חשבו יחדיו מה עומד מאחורי זה ומה אפשר לעשות כדי לתקן את זה. הם הגיעו למסקנה ש-א.א ילדה מאוד רגישה "שלוקחת דברים הרבה יותר ללב מאחרים, שמוציאה דברים מפרופורציה, שצריך התייחסות קצת אחרת מבנות אחרות". העובדה שהאימא מיד הלכה לספר לנאשם על השיחה, והדבר הוליד שיחה משולשת בין ההורים ל-א.א, איששה את החשש של א.א שאינה יכולה לספר דבר לאימה בלי שזה יעבור לנאשם, כפי שהיא העידה. ואילו הנאשם, שידע היטב מדוע א.א חשה כלפיו כפי שהיא חשה, תלה באוזני האימא את האשם ברגישות יתר של א.א.
הנאשם העיד אף הוא על אירוע זה, כפי שציינתי לעיל, אך בשלב אחר של עדותו, בחקירה הנגדית, בניגוד למה שאמר קודם שהמסקנה הייתה שְלְ-א.א יש קושי בוויסות רִגשי , ובניגוד לכך שאמר פעמים רבות שלא זיהה אצל א.א חרדות, אמר שכאשר א.א התחבאה מאחורי השיחים, הם ראו חרדות .
השיחות עם אחות 3
167. האחות הקרובה ביותר בגיל ל-א.א היא אחות 3, שקטנה מ-א.א בשנה, והאח הקרוב ביותר הוא אח 1, שגדול מ-א.א (יליד XX19). מעדויות רבות עלה שאח 1, א.א ואחות 3, שלושת האחים הקרובים בגיל, היו "שלישיה". אח 1 העיד שהייתה להם "חבורה" שהם קראו לה בראשי התיבות של שלושתם . א.א ציינה שהיא ואחות 3 היו "קרובות בגיל ומאוד קרובות גם בנפש... עד לרמה שהייתה [צ"ל הייתי] יכולה כמעט לקרוא לה מחשבות... היא הייתה מתחילה משפט אני הייתי מסיימת אותו, אותו דבר איתה כאילו" . על הקרבה ביניהן העיד הנאשם שהן היו כמו תאומות . א.א העידה שבאזור גיל 18 היא דיברה עם אחות 3 על הנאשם, ואחות 3 השיבה: "'די, א.א, תפסיקי, זה מעלה לי דברים ממעמקים, אני לא יכולה להתמודד עם זה'". לאחר מכן א.א המשיכה: "היה לי מאוד קשה עם זה, אבל הבנתי שאם אני רוצה להיות איתה בקשר אז אני חייבת לכבד את זה כי זה היה נראה, כי בצורה שהיא התנהגה זה היה נראה שהיא ככה כאילו, זה או אני, כאילו זה או הקשר או לדבר, כאילו בקיצור שהקשר יוכל להימשך רק אם לא נדבר על זה. אני זוכרת סתם זה היה תקופה הרבה יותר מוקדמת, כנראה אזור גיל 17, 16, 17, משהו כזה, הייתה לי תקופה שדיברתי עם היועצת של התיכון בקשר לחברה אחרת שניסיתי לעזור לה והיה שלב שככה התלבטתי אם לספר לה או לא... ליועצת. ואז כשסיפרתי את זה לאחותי לאחות 3 אז היא כאילו הבינה בדיוק מה מה עבר עלי ברגעים האלה שאני אספר, לא לספר, מה תגידי, איך תגידי?" . היא העידה שהיא סיפרה לאחות 3 על הפגיעה של הנאשם בה בגיל 5 . בדיון לאחר מכן המשיכה ופירטה בעניין זה, אם כי הפעם מיקמה את השיחה בשנים מאוחרות יותר, ב-XX20, כשהייתה כבת 20 . א.א החלה באמירה שמאוד קשה לה לספר על כך ליד הנאשם, כי היא מרגישה שהיא בוגדת באחות 3, כי הן דיברו על דברים שאסור היה להן לדבר. ואז העידה: "עם אחות 3 היה לי קשר, אני חושבת שהזכרתי את זה אבל בכל אופן חשוב לי להדגיש את זה שהיה לי קשר כמעט סימביוטי איתה, סימביוטי... קראו לנו בנות זוג כי היינו ממש קרובות אחת אל השנייה... היא אחרי בגיל, היינו ישנות ביחד וחולקות את כל מכמני ליבנו חוץ ממה שלא, חוץ מהמעבר, אבל מאוד מאוד הרגשנו אחת את השנייה, הרבה פעמים היינו מתכננות לברוח מהבית ביחד והיינו מנסות לחשב אם היה לנו מספיק כסף לשכר דירה, זה נורא מצחיק אותי היום... היינו צעירות, שנות יסודי מאוחרות... את כל השטויות עשיתי איתה. והיה לה קשה עם אבא שלי, אבל היא לא דיברה על זה, אבל כשאני אמרתי לה שאני ניגשתי ליועצת היא הבינה למה אני ניגשת ליועצת... זה היה כשהייתי ב-י"א... כשניגשתי ליועצת היא לא התפלאה, היא מאוד הבינה על מה מדובר, אבל היא אמרה לי 'א.א איך את תגידי?'... מה תגידי?'... ככה היא שאלה, אבל אנחנו שתינו הבנו אחת את השנייה, כאילו עד היום יש לנו את הקטעים האלה שאנחנו די מבינות אחת את השנייה, אנחנו צריכות לחשוף הרבה פעמים כי זה מתערבב לנו... אמרתי לה 'אני לא יודעת'" .
א.א העידה שבהמשך, ממש לפני ש-ב.ב עזבה את הבית, אחות 3 התקשרה אליה כשהייתה לפני לידה. בטרם המשיכה א.א לספר מה היה בשיחה, שוב הביעה את חששה מפני תגובת הנאשם כלפי אחות 3 על הדברים, ואמרה: "אני רק אבקש באמת מאבא שלי שלא יעשה עם זה שימוש לרעה לאחות 3 כי באמת אחות 3 היא לא עושה דברים מרוע לב, היא פשוט זו הייתה המצוקה שלה" . אז המשיכה וסיפרה שאחות 3 ביקשה להתייעץ איתה כיצד הצליחה למנוע מהנאשם להיכנס אליה לחדר הלידה כשילדה את בנה.
היא המשיכה והעידה על הקשר עם אחות 3: "אחרי ש-ב.ב יצאה מהבית אז הקשר שלנו נהיה מאוד שונה, היה לה מאוד מאוד קשה לדבר איתי וזה, היא אמרה 'א.א, במפורש אני אומרת לך אני לא מסוגלת לדבר על הדברים האלה, זה עושה לי רגרסיות, אני לא יכולה לתפקד אחר כך ואני לא מסוגלת לדבר על זה בכלל על שום דבר ברמה שאני', ... היא לא מסוגלת לדבר לא על אמא שלי, על כלום, שום דבר שקשור לנושא הזה, אבל מה שכן זה שהיא שומרת על קשר איתי היום ואנחנו מדברות, שוב בגבולות שלה כי היא באמת מאוד מאוד מבקשת, היא אומרת לי, 'א.א אם אנחנו נדבר על זה אנחנו לא נוכל להיות בקשר'" .
בשולי הדברים אציין ש-ב.ב העידה, שכאשר הייתה בכיתה ח', בפסח XX20, הייתה לה שיחה עם אחות 2 ואחות 3, ששאלו אותה אם הכול בסדר, בעקבות כך שבבית הספר של ב.ב עלה חשש שמא נפגעה (אך על כך - בהמשך). לאחר דברים אלה, אחות 3 דיברה איתה לילה אחד והציעה ל-ב.ב, ללא ידיעת ההורים, שתבוא לישון אצל אחות 3 בחדר, כי ב.ב ישנה אז לבד. על כך העידה גם אחות 2 . אחות 3 אמרה לה שאם ישאלו למה, שיגידו "לא יודעת...", ושיש להסתיר זאת מההורים. הדבר ארך לילה אחד בלבד, כי האימא שאלה מדוע עברה לחדרה של אחות 3 ו-ב.ב לא ידעה מה להשיב . בעוד שאחות 2 העידה שהיא עצמה לא האמינה ש-ב.ב נפגעה מהנאשם, דומה, לנוכח הזמנתה של אחות 3 ש-ב.ב תבוא לישון איתה, שאחות 3 התייחסה לכך אחרת.
אציין עוד, שחיזוק לגרסתה של א.א שהיא סיפרה לאחות 3 בשלב מוקדם יותר על הפגיעות ניתן למצוא בעדותה של עדת ההגנה אחות 2, אחותן של א.א ואחות 3. אחות 2, א.א ואחות 3 קיימו שיחה בשביעי של פסח, בשנת XX20, אחרי שהתעוררו חששות ש-ב.ב נפגעת מהנאשם, ובאותה שיחה א.א סיפרה שהיא עצמה נפגעה מהנאשם. אפרט על שיחה זו בהמשך, אך בשלב זה אציין שכאשר אחות 2 נשאלה כיצד אחות 3 הגיבה לדבריה של א.א, היא השיבה: "אני חושבת שהיא כבר אמרה לאחות 3 בעבר" . עוד קודם לכן העידה אחות 2 שכאשר התעורר עניין ב.ב ב- XX20, אחות 3 סיפרה לה בעדינות שכבר כמה שנים קודם לכן א.א שיתפה אותה בכך שהנאשם פגע בה כשהייתה בת 3 .
168. מובן כי לנוכח הדברים המשמעותיים שסיפרה א.א על שיחותיה עם אחות 3, חשוב היה לשמוע את עדותה של אחות 3. אחות 3 גם מסרה הודעה במשטרה והכחישה שנפגעה על־ידי הנאשם, אך לא ידוע אם נשאלה על השיחות עם א.א בגיל 16, 17, 18 בנושא הפגיעה . עדת התביעה ח.ק, חברתה של א.א, העידה שהיא שוחחה עם אחות 3, שאלה אותה אם היא נפגעה על־ידי הנאשם, ואחות 3 לא רק הכחישה אלא גם כעסה על ח.ק בשל עצם השאלה . ואולם אחות 3 לא זומנה לעדות. המאשימה בסיכומיה הסבירה שלא מצאה לנכון לזמן אותה כעדת תביעה בשל העוינות והניתוק של בני משפחת פלוני מ-א.א ו-ב.ב. הסנגורית ציינה מספר פעמים במהלך הדיונים שבכוונתה לזמן את אחות 3 לעדות , ובית המשפט אף הזהיר את א.א, לנוכח הצהרה זו, שלא תשוחח עם אחות 3 על אודות נושאי המשפט , אך ההגנה לא זימנה את אחות 3 כעדת הגנה. הסנגורית טענה בבית המשפט שלא זימנה את אחות 3 מאחר שדי להגנה בעדויות של מרבית האחים האחרים. בסיכומי ההגנה נכתב שאחות 3 "בחרה שלא להעיד להגנה" . אם ההסבר שנכתב בסיכומים הוא נכון, ראשית - תמוה שהדבר לא נאמר בבית המשפט, ושנית - הדבר מעורר תהיות של ממש, לנוכח הסוגיה שעל הפרק והכחשותיה של אחות 3 שנפגעה על־ידי הנאשם, אמירה שיכולה הייתה להועיל להגנה בקעקוע אמינותה של א.א לגבי תגובתה של אחות 3. מדוע לא תרצה אחות 3 לבוא להעיד לטובת הנאשם, כש-א.א כביכול ממציאה שיחה שלא הייתה ושיש בה כדי להכתים את הנאשם? אם להתייחס להסבר הראשון, שדי בעדות האחים האחרים - קשה לקבל הסבר זה, גם משום שכל האחיות האחרות שמסרו הודעות במשטרה זומנו לעדות (אחות 1, אחות 2, אחות 4), גם מפני שהסנגורית חזרה מספר פעמים על כך שבכוונתה לזמן את אחות 3 כעדה, גם מפני שהשיחה עם אחות 3 מלמדת שהזיכרון של א.א על פגיעה בגיל 5 קודם לטיפול עם מרסי, וגם מפני שמדבריה של א.א על תגובותיה של אחות 3 בשיחותיהן עולה חשד שמא גם אחות 3 נפגעה מינית מהנאשם. לפיכך חשוב היה לשמוע את גרסתה לגבי השיחות, ואת הכחשתה לגבי פגיעה, מפיה, בבית המשפט. לפיכך, לאחות 3 יש מעמד שונה מ"כל האחים האחרים", מבחינת הרלוונטיות לעניין הנדון. יותר מכך: בעיצומה של פרשת ההגנה, במהלך עדותה של עדת ההגנה, הפסיכיאטרית ד"ר וישנה, התייחסו הן התובעת , והן ההרכב לעדותה של א.א על אודות כך שסיפרה לאחות 3 על הפגיעה בה ולתגובתה הנטענת של אחות 3. בכל התייחסות כזו מיהרה הסנגורית להעיר שאחות 3 לא הובאה כעדת תביעה (וחזרה על כך בסיכומיה ), והתפתחו חילופי דברים בנושא זה . משראתה ההגנה, למצער בשלב זה, שייתכן שנייחס משמעות לעדותה של א.א בנושא זה, הייתה יכולה עדיין לזמן את אחות 3 לעדות כעדת הגנה. ידועה היטב ההלכה שלפיה הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים מבססת הנחה לרעת הצד שהיה אמור להעיד אותם . בנקודה זו אין גזרה שווה במקרה זה בין התביעה להגנה, ואבהיר: התביעה סיפקה הסבר מניח את הדעת לאי הבאת אחות 3 כעדת תביעה (כמפורט לעיל), ונוסף על כך, לתביעה יש ראיה שהדברים נאמרו: עדותה של א.א, שאמרה אותם וראתה את התגובה של אחות 3, וכל עוד עדות זו לא נסתרת - היא ראיה שניתן להסתמך עליה. ואולם לנוכח מה שפירטתי לעיל, ההסבר של ההגנה שדי היה ביתר האחים אינו מספק. ההגנה לא יכולה לדעת אם נסתמך על ראיה זו וניתן בה אמון, ומשמדובר באמירה משמעותית, כפי שציינתי, ומשחשיבותה בעיני הצדדים התבהרה (כאמור) בחקירתה הנגדית של ד"ר וישנה, היה על ההגנה להביא את אחות 3 לסתור את עצם קיום השיחות ותוכנן, או לפחות לומר שהדברים אכן נאמרו, אך תגובתה לא נבעה מכך שהיא עצמה נפגעה. אוסיף עוד, כי כידוע, "הלכה מושרשת היא כי המדינה אינה מחויבת בהבאת 'הראיה המקסימלית' לשם הרשעה, אלא די לה בקיומן של 'ראיות מספקות' שבכוחן להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר [ע"פ 2127/17 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (28.2.2018)]. בהמשך לכך, אחר שהמשיבה הסתפקה בהבאת העדים שהביאה, המערער יכול היה להעיד מטעמו כל עד שיחפוץ אם היה סבור כי יש בכך כדי להוות תימוכין לגרסתו. משלא עשה כן בפני הערכאה הדיונית - אין לו להלין אלא על עצמו" .
169. לנוכח כל האמור, עדותה של א.א שלפיה כבר בגיל 16, 17 דיברה עם אחות 3 על הפגיעות, ברמיזה, ציינה באוזניה שהיא רוצה לדבר על כך עם היועצת ואף ניסתה לספר לה (לאחות 3) במפורש, בשלב קצת יותר מאוחר (בגיל 18 או 20), על הפגיעה בגיל 5, לא נסתרה, ומדובר בעדות חשובה ביותר. היא מחזקת את גרסתה של א.א בדבר פגיעות הנאשם בה (ב-א.א) ובפרט - היא מתווספת לראיות השומטות את הקרקע תחת טענת ההגנה שהזיכרון הראשון של א.א כי נפגעה מאביה בגיל 5 התעורר בה רק אצל מרסי ועקב הטיפול אצלה.
דגנית ריינמן
170. א.א הזכירה ניסיון נוסף שלה לספר למישהו את שעובר עליה, אך גם ניסיון זה לא צלח. מדובר באותה יועצת שלגביה אמרה לאחות 3 שהיא מתכוונת לשוחח עימה. הדבר היה כש-א.א הייתה בת 17, בכיתה י"א. היא העידה: "לא דיברנו על היועצת. אז קוראים לה, וואו איך קוראים לה? דגנית ריינמן... אני הייתי תלמידה, ניגשתי לדבר איתה על חברה שהיו לה מחשבות אובדניות והיה לה רקע מאוד קשה וניסיתי להבין כאילו מה המקום שלי מולה מול החברה... ותוך כדי שאני מדברת איתה, היו לנו כמה שיחות, אני ככה מעבירה בראש איך אני הולכת לדבר איתה על זה ואז ממש לפני שנפרדנו, כשסיימנו לדבר על החברה הזו אז, אני אפילו זוכרת את החדר שהיינו בו, אני אמרתי לה, 'אני רוצה לדבר עם המורה על עוד משהו', דיברנו אז בגוף שלישי... אז היא אמרה 'כן, אני שומעת', אז אמרתי לה ואז נאלמתי דום, הלכתי אחורה פשוט כיסיתי את הפנים שלי עם היד וכזה לא דיברתי איתה, היא אמרה לי 'א.א את בסדר, את לא נראית לי טוב, מה קרה?' וזה, 'אולי תכתבי לי'... לא הייתי מסוגלת לדבר איתה, כאילו כשניסיתי לחשוב מה היו התוצאות אמרתי לעצמי 'יאללה תסתמי את הפה שלך ואל תדברי', היא הביאה לי כוס מים... ובזה זה נגמר. טוב, אחר כך אמרתי לה שזה סתם שטויות ולא רציתי לדבר איתה על כלום, וסתם נלחצתי וזה ככה לטשטש עקבות" . מאחר שאני מאמינה ל-א.א שהדברים הם אמת, הדבר מלמד עד כמה קשה היה לה לחשוף ולבקש עזרה, וכן שכבר באותן שנים היא חשה מצוקה לנוכח מעשי הנאשם.
הטיפול אצל בת שבע גולדברג (סוף XX20 עד XX20)
171. בת שבע גולדברג הגיעה כעדת הגנה. היא פסיכולוגית שיקומית מומחית בעלת התמחות קלינית מזה מעל 30 שנה, ושימשה, בין היתר, כמנהלת היחידה להתפתחות הילד למשך 17 שנה. היא העידה שבשנים האחרונות היא עובדת כפסיכולוגית פרטית . הנאשם שלח את א.א אליה לטיפול בדצמבר XX20 , בשל חרדות, אחרי השיחה של א.א עם האימא לגבי כך שהיא מתחבאת מפני הנאשם בשיחים. הוא קיבל עליה המלצות מד"ר פ.ס, מטפלת קרובת משפחה של האימא, שהיא גם זו שהמליצה לנאשם על בן יוחנן. בסיכומיה טענה התביעה כי על אף שהשיחה של א.א הייתה עם האימא, ונושא השיחה היה חששה של א.א מהנאשם, אף שהאימא ו-פ.ס הן בנות משפחה, ואף שבנסיבות המתוארות (אישה, חרדית, מטפלת) ניתן היה לצפות שהאימא תפנה אליה, מי שפונה לגב' פ.ס לקבל המלצה על מטפל הוא הנאשם . המאשימה טוענת כי ניתן לראות את השליטה של הנאשם בכל צעד שנעשה והכל כדי לטשטש את דבר הפגיעה ב-א.א. כשהאימא נשאלה על כך, היא השיבה שזה לא היה עניין בעיניה, ומאחר שהנושא היה מקצועי, והנאשם היה בתוך המערכת של המטפלים, ופנה בעבר עבור מטופלים שלו, היא לא ראתה בכך משהו מוזר.
172. גולדברג ציינה שלא שמרה את התיק הטיפולי של א.א, ועל כן העידה מזיכרונה. היא מסרה הודעה במשטרה והודעתה הוגשה לבקשת ההגנה (והיא תואמת לחלוטין את עדותה בבית המשפט). וכך אמרה גולדברג במשטרה: "אני זוכרת בחורה קפואה, קוקו ארוך בלונדיני, תלבושת בית ספר צנועה, בעיקר אני זוכרת קיפאון וקושי עצום לדבר, פחד עצום שהיא מקרינה, כאילו פחדה ממני, במהלך הפגישות הבאות היה לי מאוד ברור שהיא רוצה לבוא ולדבר אבל משהו כל כך לא נותן לה. בתקופה הזו לא ידעתי על פגיעה מינית, לא עלה דיון נושא של פגיעה מינית, ברור לי שבעקבות ההתנהגות שלה שאלתי האם נפגעה מינית והיא ענתה בשלילה, הטיפול עסק בחרדה, בקשרים משפחתיים" . בבית המשפט הסבירה: "לפעמים בטיפול פסיכולוגי אני חושבת שלאו דווקא מילים שנאמרות הוא הדבר העיקרי אלא מה שמתרחש שם אפילו לעיתים ללא המילים, ... מה שזכרתי זכרתי את הילדה יושבת ליד הדלת, אני זוכרת אותה באמת עם קוקו בלונדיני עם ארוך מאוד, שיער בלונדיני ארוך, אם זיכרונו לא מטעה אותי, עם תלבושת בית ספר, יושבת יותר קרוב לדלת, זה מה שאני זוכרת את התמונה". עוד הוסיפה לתיאור שְלְ-א.א הייתה שפת גוף קפואה, היא ישבה מאוד זקופה, יציבה, לא זזה, והתקשתה בדיבור . גולדברג נשאלה מדוע שאלה את א.א אם היא נפגעה מינית, והסבירה: "כשאני רואה מטופלת שמגיעה, גם אם היא קפואה, אבל היא ממשיכה להגיע ואני מרגישה בחדר את הרצון לדבר ואת הקושי לדבר, אני מרגישה את זה, אלה דברים שהם בחדר מורגשים, מורגשים אפילו אם בן אדם זקוף ואת רואה קצת הטיה שלו קדימה כלפי, את מרגישה שנוצר איזה משהו איזשהו ויברציות שנוצר משהו בטיפול, אבל היכולת היכולת לבטא את הדברים במילים, כמו שאנחנו קוראים לזה, מנטליזציה, כנראה לקח לה זמן להתפתח... וכנראה זה מה שהעלה לי את החשש ובדרך כלל אני שואלת, ... במקרה כזה כשאני רואה ילד שהוא מאוד מנותק, הוא מסויג ועם קושי במנטליזציה אני שואלת אותו" . הסנגורית שאלה את גולדברג האם במהלך הטיפולים היא ראתה אצל א.א התקף פאניקה, וגולדברג השיבה: "אני לא זוכרת שראית התקף פאניקה, זכור לי שאני ראיתי את הישיבה הקפואה שזאת הימנעות מדיבור או הימנעות ממשהו שיכול לגרום לאיזשהו התקף... הרבה פעמים כשמתחילים לדבר כאשר אנשים מדברים על דברים שמציפים אותם או שהם בחלק שאליו הם לא מתייחסים, אז נוצר התקף פאניקה ואנשים נמנעים מלהגיע להתקפי פאניקה על ידי הימנעות מדיבור... הישיבה הקפואה הזאת היא מה שאנחנו קוראים לה 'ישיבה דיסוציאטיבית'... אני רק מתארת לך את מה שאני רואה ולכן אני לא נכנסת לנושאים האלה" . בהמשך גולדברג העידה: "זאת הייתה מטופלת שהקושי ליצור איתה קשר היה בולט, הקושי ליצור קשר הוא בדרך לא עם אדם שיושב מולי ומיישיר אלי מבט ומחייך אלי, הקושי ליצור קשר עם בן אדם שהוא לא איתי כל כך, לכן קשה לי ליצור איתו קשר" .
לשאלת התובעת השיבה גולדברג שהיא לא זוכרת שראתה אצל א.א סימנים ל-Borderline Personality Disorder (הפרעת אישיות גבולית) , כטענת ההגנה. עוד השיבה שאינה זוכרת אם אמרה לנאשם ש-א.א עברה טראומה, אך אם הנאשם העיד שכך אמרה, ואם היא שוחחה איתו במהלך הטיפול, בהחלט יכול להיות שהיא אמרה . העובדה שגולדברג אכן שיתפה את הנאשם בכך שהיא חושבת ש-א.א עברה טראומה קיבלה תוקף הן בעדות הנאשם , הן בעדותה של האימא, שאומנם לא שוחחה בעצמה עם גולדברג, אך אישרה שהנאשם סיפר לה על התרשמותה זו של גולדברג . היא נשאלה מה עשתה לאחר ששמעה על כך, ויש לציין שבנקודה זו בעדותה האימא נראתה כמי שחשה במצוקה, והיא השתהתה עם תשובתה. הדבר בא לידי ביטוי גם בפרוטוקול , וכשנשמעו הערות הסנגורית, התובעת והמותב על כך, היא אמרה שהיא מנסה להיזכר מה היה לפני כן.
א.א העידה על הפגישות עם גולדברג: "לא יכולתי לדבר שם שאבא שלי אחר כך אחרי כל שיחה היה יושב ומדבר איתי לשמוע מה אמרתי... באיזשהו שלב היה לי ממש ממש קשה כי רציתי לדבר, אבל לא יכולתי לדבר והיה לי הצפות וניתוקים וכאלה" . הסבר זה ברור ומעקר את טענת ההגנה בסיכומיה, כי ל-א.א לא היה כל הסבר מדוע לא סיפרה לגולדברג על אודות הפגיעות המיניות. א.א העידה כי בשלב מסוים הציעה גולדברג ש-א.א תיעזר בפסיכיאטר כדי לקבל טיפול תרופתי, כדי שהן תוכלנה להתקדם בטיפול. הנאשם אישר דברים אלה בעדותו . א.א העידה: "הרגשתי מאוד אשמה, הלכתי לאבא שלי ואמרתי לו 'יש לי משהו שאני צריכה להגיד לך ואני לא רוצה להגיד לך', לא משנה, איכשהו, אני אפילו זוכרת איפה ישבנו אז... בספריה... אמרתי לו שהפסיכולוגית אמרה שאני צריכה לקחת, שהיא חושבת שאני צריכה לקחת כדורים, שאני אלך לפסיכיאטר, כי ההצפה שלי, כאילו יש לי הצפה מידי גדולה ואני לא פנויה לטיפול ואז הוא התקשר, הוא אמר לי 'דבר ראשון את מפסיקה שם טיפול' ודבר שני הוא דיבר עם הפסיכולוגית והוא עשה ממנה צחוק וזה וזהו, נגמר... מה זה עשה ממנה צחוק? הוא אמר שהוא התרשם ממנה שהיא מאוד היסטרית והיא לא, היא לא יציבה והיא לא, לא יודעת, זה בערך מה" . גולדברג לא זכרה אם כך היה, אך ציינה: "כשאני רואה שמטופל לא מצליח להתגבר באמצעות הטיפול שאני מנסה או CBT או טיפל אחר להתגבר ואני רואה את הסבל או המצוקה של האדם, אז אני תמיד, אני מפנה...אם יש בעיה... ויש סבל... ויש מצוקה ואני לא נותנת לה מענה, אני מנסה לתת לשלוח ואני כן בעד לקחת תרופות פסיכיאטריות" .
בחקירה הנגדית אמרה הסנגורית ל-א.א שהנאשם הפסיק לה את הטיפול אצל גולדברג משום שגולדברג רצתה ש-א.א תיקח תרופה פסיכיאטרית ואילו הנאשם חשב ש-א.א שפויה ואינה זקוקה לכך. א.א השיבה: "הוא לא רצה שאני אקח כדורים פסיכיאטריים בשביל שאני לא אוכל לדבר בטיפול, כי אני לא הייתי מסוגלת לדבר בטיפול והחרדה, רמת החרדה שלי הייתה כל כך גבוהה שבת שבע אמרה 'את צריכה כדורים בשביל שתהיי פנויה לטיפול, לא כל הזמן עסוקה בהגנות שלך'" .
כפי ש-א.א העידה, הנאשם שם קץ לטיפול אצל גולדברג. אף הנאשם עצמו אישר זאת, כך גם האימא (אף שהיא אמרה "בחרנו יחד עם א.א לא ללכת על הדרך של הטיפול התרופתי"), וגם גולדברג העידה שכך. במשטרה גולדברג העידה שהיא רצתה להמשיך לטפל ב-א.א, אך הייתה שיחה עם הנאשם שהייתה בה תחושה לא נוחה, ובה הוא אמרו לה שהוא ואשתו לומדים CBT וכבר היו צריכות להיות תוצאות. בבית המשפט היא הרחיבה, ודבריה הכנים חיזקו באופן מוחלט את מה ש-א.א סיפרה בעדותה על כך שהנאשם עשה צחוק מגולדברג: "כשאומרים לי שאני לא מצליחה ושאני סתם לוקחת כסף ושזה, זה אולי נקודה רגישה שלי ... כשבאים ואני מרגישה איזה תחושה של זלזול או תחושה של חוסר הכרה במקצועיות שלי אישית, מה שקורה הרבה גם בסוג טיפולים מסוים, את זה אני זוכרת, זאת פגיעה נרקיסיסטית שלי עצמי שאיננה קשורה לחלוטין לטיפול" .
לעניין טענות ההגנה כי הזיכרונות המדומים של א.א נולדו בעקבות הטיפול אצל מרסי, יש לשים לב שגולדברג פגשה ב-א.א הרבה לפני ש-א.א טופלה על־ידי מרסי. התרשמותה כבר אז ש-א.א פוסט־טראומטית, והשאלה לגבי פגיעה מינית, שומטת את הקרקע מתחת לטענות ההגנה שלפיהן מרסי גרמה ל-א.א להזכר בדברים שלא קרו.
173. בניגוד לטענות שנשמעו מפי הנאשם ומפי האימא , גולדברג הבהירה שהחרדות של א.א לא היו במישור החברתי. "זאת לא הייתה חרדה חברתית, היא לא הייתה משהו שדווקא היה קשור לבית ספר שהיה יותר קונפליקט-free, הוא היה קשור למשהו ששייך למכוניות, לאוטובוסים, למשהו מסוים, אני זוכרת, ויותר למערך המשפחתי, זאת לא היה social פוביה... משהו היה במערך משפחתי, בדיוק מה? אני לא זוכרת" . עוד ציינה גולדברג כי לא ראתה אצל א.א התפרצויות או קושי לשלוט ברגשות, כדברי הנאשם ואשתו בעדויותיהם . אומנם גם קיפאון יכול להעיד על קושי לשלוט ברגשות, אך אין זו התופעה שעליה העיד הנאשם .
174. חיזוק נוסף לעדותה של א.א ניתן למצוא במה שהתרחש במהלך פגישה מקרית בין גולדברג לבינה במהלך XX20, בחנות בירושלים: שתיהן ערכו קניות בחנות, כש-א.א ניגשה לגולדברג ושאלה אותה אם היא זוכרת אותה. גולדברג זכרה אז את פניה של א.א, אך לא את שמה. א.א אמרה לגולדברג את שמה, סיפרה לה שהתחתנה (והיא אכן הייתה בכיסוי ראש ועם עגלת תינוק) ואז אמרה: "נכון שהיית בקשר עם אבא שלי אז?", "ידעת?". גולדברג, לדבריה, הייתה בהלם, והשיבה בשלילה. א.א אז הוסיפה כי אחרי תקופת הטיפול אצל גולדברג היא הלכה "לטיפול מיוחד בדברים האלה למישהי בהר נוף" וציינה שזה מאוד עזר לה. גולדברג העידה שהיא אמרה ל-א.א כי היא ממש שמחה לראות אותה כך, נשואה ועם תינוקת [כך אמרה גולדברג - מ.ב.נ], ושיהיה לה בהצלחה. בעדותה לפנינו גולדברג הבהירה כי מחילופי הדברים הללו הבינה שאכן א.א סבלה פגיעה מינית, אף שלא השתמשה במילים אלה, וזאת מתוך השימוש במילים "טיפול בדברים האלה אצל מישהי מיוחדת" וחיבור לשפת הגוף בהווה ובעבר. עוד הבינה שהפוגע היה אביה, מתוך השאלה של א.א אם גולדברג הייתה בקשר עם אביה . גולדברג העידה שפנייתה של א.א אליה באותו מעמד, "הייתה טרוניה, בוודאי שהיה שם איזשהו, איזה שהיא טרוניה 'של משהו שלא ראית'" וכי שפת הגוף של א.א ואופן דיבורה השתנו לפתע, לעומת מה ש"שידרה" ברגעי המפגש הראשונים . עוד אמרה: "את רואה פתאום איזה מבט פנים משתנה, את רואה איזשהו מבע אחר ויוצא איזשהו ייצוג עצמי שונה ואחר שמתאים לאיך שבן אדם נראה... היה בזה משהו כועס, כן, בהחלט היה בזה משהו כועס" . אציין, ש-א.א עצמה העידה על אותה פגישה כבר בחקירתה הראשונה במשטרה, ואף שחילופי הדברים שעליהם העידה א.א שונים מאלה שגולדברג זכרה, בשני המקרים דובר על כך שהנאשם פגע ב-א.א. א.א אמרה שבאותה פגישה, "שאלתי אותה אם היא הבינה מה היה לי ואז היא אמרה לי, עברת התעללות מאבא, נכון? אז אמרתי לה נכון. היא אמרה אני יודעת" . גם א.א ציינה שלא סיפרה לגולדברג על הדברים שקרו. הסנגורית הציעה לגולדברג שפנייתה של א.א אליה, בשאלה אם הייתה בקשר עם הנאשם בתקופת הטיפול, היא חריגה, וייתכן שהיא מצביעה על פרנויה מצידה של א.א, בכך שחשדה בגולדברג שהיא הייתה בקשר עם הנאשם. על כך השיבה גולדברג: "חריג זה חריג, זה לא יהיה חריג בעולם של הפגיעות המיניות מחשבות מסוג כזה... אני לא אתן פה איזה שהיא הרצאה, אבל אלה השלכה של ילד על דמות משמעותית, חזקה, גדולה שהוא נצרך אליה בטיפול כשיש, מה שאנחנו קוראים את ה-split, זה יכול להופיע אלא שכשזה נעשה במהלך טיפול מופעים במהלך פגישה טיפולית עוד המון מופעים אחרים" . וכן: "המופע של או ההשלכה על המטפלת, לא בסופר, במהלך טיפול אני אומרת, השלכה של המטפל תחושה של פרנויה היא לא דבר נדיר כאשר מטפלים באנשים עם טראומה, יש לפעמים זה ההזדהות עם התוקפן והזדהות עם, לפעמים המציל, יש הרבה מאוד מופעים של אדם שעובר בעצמי שלו כשהוא עובר טראומה ולעיתים רבות יש השלכה על המטפל גם את איזשהו חלקי עצמי כאלה של כאילו המטפל הוא גם תוקפן" .
175. לסיכום, עדותה של עדת ההגנה בת שבע גולדברג מחזקת בצורה משמעותית את המסקנה ש-א.א נפגעה מינית מאביה, בשנים שקדמו לטיפול אצל גולדברג, שהיא הייתה פוסט־טראומטית כשהגיעה לטיפול, ושהיא סבלה מחרדות שנגעו ל"משהו במערך המשפחתי". גולדברג גם חיזקה את אמינותה של א.א באופן כללי, בנקודות שהתייחסו להתנהלותו של הנאשם מול גולדברג. גם כאן, העובדה שהנאשם הוא שיזם את הטיפול אצל גולדברג, קבע את זהות המטפלת וגם החליט מתי להפסיק את הטיפול, מתיישבת עם ההסברים של א.א מדוע היה לה קשה להפתח. זאת, למרות שגולדברג העידה שאינה זוכרת מעורבות של ההורים בטיפול או פניות מצידם להפגש עימה .
המורה מרים ק' וההפנייה ללאה דיסקין
176. א.א העידה שבכיתה י"ב היא שיתפה את מורתה, מרים ק', בכך שקשה לה. יום למוחרת האירוע האחרון (אישום 14), היא הלכה לתיכון ובאה למרים ק', שעימה א.א נהגה לדבר, ופשוט הורידה את הראש ולא יכלה לדבר . א.א סיפרה על שיחה זו בחקירתה במשטרה אך לא קישרה אותה לאירוע מושא אישום 14 . היא ציינה את קשריה עם מרים ק' ושהיא נהגה לדבר איתה, אך אמרה שהתרשמה שמרים ק' לא רצתה לשמוע ושהיא פחדנית . בבית המשפט א.א העידה שהיא גם שאמרה למרים ק' שהיא רק רוצה שהנאשם ילך, אך מרים ק' לא הייתה כתובת מתאימה לספר לה את הפרטים . כמו כן ציינה גם במשטרה וגם בבית המשפט שמרים ק' היא זו שהפנתה אותה למטפלת לאה דיסקין . על השיחה עם המרים ק' העידה גם האימא, שאמרה ש-א.א סיפרה לה שדיברה עימה על הקשיים מול הנאשם, ושמרים ק' הפנתה אותה למטפלת רגשית . הסנגורית אמרה שבכוונתה לזמן את מרים ק', כדי להזים את השקרים של א.א (כדבריה) , אך הדבר לא נעשה.
א.א העידה שדיסקין הייתה כמו אימא רוחנית עבורה. סביב אירוע ההתחבאות בשיחים א.א סיפרה לאימהּ שהיא הולכת לדיסקין, האימא סיפרה לנאשם, שניהם הביעו חשש שמא דיסקין לא מספיק מקצועית, או שהיא "מיסיונרית", והפסיקו ל-א.א את הטיפול אצלה. לדברי א.א, דיסקין היא שהמליצה לה לפנות לבת שבע גולדברג. כזכור, הנאשם והאימא העידו שהגיעו לגולדברג באמצעות המלצה של פ.ס. שמה של לאה דיסקין יעלה בהמשך (מתוך עדותה של ש.ט, שהעידה שהיא פנתה ללאה דיסקין, שאמרה לה שהיא מכירה את הסיפור של הפגיעה ב-א.א, שכן טיפלה בה ), הסנגורית אמרה פעמיים שתזמן אותה לעדות , אך גם זה לא נעשה.
שושנה סביון
177. בשלב הבא שלח הנאשם את א.א לטיפול אצל שושנה סביון. מדובר בהיליו-תרפיסטית , לדברי א.א, או מטפלת באומנות, לדברי הנאשם, שהמליץ עליה ד"ר אליאור ואש, שהנאשם סמך עליו מאוד, כדבריו , ואליו אתייחס בהמשך. סביון אינה פסיכולוגית, או עובדת סוציאלית עם התמחות קלינית, והנאשם אמר שהרושם שלו הוא שסביון למדה בארה"ב ויש תעודה, אבל הוא לא יודע. הוא סמך על ד"ר ואש . א.א הייתה אצלה בפגישות בודדות, לא התחברה אליה והפסיקה ללכת. אין צורך להכביר מילים לגביה, שכן לא התרחש כל דבר חשוב בקשר אליה. הסנגורית אומנם הודיעה שהיא תזמן אותה לעדות , אך הדבר לא קרה. חשוב לציין שחרף הסתייגות ההגנה מ"מטפלות לא מוסמכות", כפי שנטען פעם אחר פעם לגבי מרסי יבלינוביץ' (שאליה אתייחס ארוכות), במקרה של שושנה סביון סבר הנאשם שהיא דווקא מתאימה לטפל ב-א.א.
ניסיון החשיפה השלישי
178. כפי שציינתי לעיל, בנוגע לניסיון החשיפה הראשון, א.א כתבה ביומנה: "קשה לי עם אמא שלי, אני כועסת עליה ואני מאוכזבת ממנה, היו כמה פעמים שלכל בר דעת היה ברור שקורה איתי משהו והיא 'לא שמה לב'. מה, לא היה אכפת לה? זה כואב לי לחשוב כך. שתי הזדמנויות זכורות לי היטב" . עתה אפרט את המקרה השני המוזכר ביומן. כאן הוא מכונה הניסיון השלישי שכן ביומנה לא התייחסה א.א לניסיון החשיפה השני, אלא רק ל"אירוע הבצל" ולאירוע דנן.
א.א כתבה ביומן: "מקרה שני היה כשהייתי בת 18-19 [המחיקה במקור], הייתי מאד כאובה, לא הייתה לי מטפלת והרגשתי שחיי אינם חיים. אמא שלי הציעה לי לצאת איתה לסיבוב ולדבר איתי. אז יצאתי איתה, ופתאום באמצע שדברנו, בלי קשר, התחלתי, לבכות נורא. ואמא שלי 'היתה איתי' אולי נבהלה. היא באמת לא הבינה?" . בעדותה בבית המשפט העידה א.א שאכן היו שתי שיחות עם אימה. זו שהוזכרה לעיל, בגיל 17 (על כך שהיא מתחבאת בשיחים מפני הנאשם), שאינה מופיעה ביומן, והשיחה ברחוב בגיל 19 , קרי: בשנת XX20. "הייתי בערך כנראה בת 18, 19 כנראה... אז יצאתי עם אמא שלי והיה לי נורא נורא קשה, גם קשה לדבר... רציתי לדבר איתה... אני לא יודעת אם היא הציעה או שאני, בסופו של דבר מצאנו את עצמנו ברחוב... ורציתי לדבר ואז כאילו היה בי תסכול כזה שאני רוצה לדבר אבל אני לא יכולה לדבר כי אין עם מי לדבר, אז פשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ואמא שלי חיבקה אותי אחרי זה בעדינות וזהו וחזרנו הביתה... אמרתי שאני לא יכולה, שקשה לי, שהעולם הזה קשה... אני מנסה להיזכר אם אמרתי משהו בהקשר לאבא שלי... אני חושבת שהיא כן שאלה משהו, אבל לא... גם היה לי קשה לדבר וגם הבנתי שזה לא הכתובת כאילו... כי היא תמיד תהיה בצד של אבא שלי, בצל של אבא שלי, בצל של אבא שלי, כאילו היא לא, היא לא ישות בפני עצמה שיכולה להגיד 'אוקיי א.א בואי אני אציל אותך', כאילו גם באזור כיתה ח' כזה היה לי הרבה שיחה איתה על זה שאני רוצה שהיא תתווך ביני לבין אבא שלי כי אני לא יכולה לדבר איתו ישירות. היא מאוד מאוד לא אהבה את זה, היא אמרה 'את צריכה לדבר איתו ישירות', כאילו... שהיא תבין שמשהו לא, שהיא תבין כאילו מתוך כאילו לא יודעת, אני חושבת על זה שכאילו אמא רואה את הבת שלה כל כך בוכה היא אמורה להסיק איזה שהיא מסקנה. כאילו מהמקום הזה יצאתי... יכול להיות שהיא שאלה, אבל אני לא עניתי... לא יכולתי לענות... מה ציפיתי ממנה?... שהיא תעזור" .
גם האימא העידה על שיחה זו: "אני זוכרת שהלכנו ביחד הליכה ברחוב, אני לא זוכרת תוכן של כל השיחה... היא הייתה נסערת, בכתה קצת, אני ניסיתי לדבר איתה, לשמוע מה יש לה לומר, מה הרגשות? אני לא זוכרת את התוכן, אני לא רוצה סתם" . ובהמשך לכך, כשהסנגורית שאלה אם השיחה הייתה סביב נושא הפגיעה בגיל 5, האימא השיבה:
"האימא: השיחה הייתה סביב מה שקורה עכשיו ומה שהיא זוכרת, לא, אבל לא נכנסנו לפרטים של הדברים.
כב' הש' ברודי: אבל כן על הפגיעה המינית?
ת: על הזיכרון שלה, כן, אני לא זוכרת עוד פרטים, אני זוכרת שהיא כן בכתה קצת.
כב' הש' ברודי: אז איך התייחסת לזה?
...
ת: איך התייחסתי?
כב' הש' ברודי: לבכי שלה?
ת: הייתי איתה, הייתי עם א.א.
עו"ד וייסבוך: אבל, את אומרת שאת לא זוכרת בדיוק את תוכן השיחות, אבל השיחות היו על העניין הזה של מה שהיא סיפרה, השאלה אם היא סיפרה לך פרטים נוספים או שהכול היה סביב האירוע הזה של גיל 5 בשירותים, או שהיו עוד סיפורים?
האימא: היא לא דיברה על משהו נוסף, היא גם לא נכנסה שוב לסיפור הזה, יותר הרגשה כללית כזה.
ש: מה זה אומר 'הרגשה כללית כזה'?
ת: שהיא הייתה בהרגשה כללי שלה, אני לא זוכרת בדיוק מה היה תוכן הסיפור, ניסיתי לדבר איתה מה היא זוכרת מתי שהיא קטנה? לא הלך לשום מקום.
כב' הש' ברק נבו: את אמרת לנו שהיא בכתה, אז אפרופו מה היא בכתה? אם לא דיברתן על המקרה הזה?
האימא: לא יודעת.
...
עו"ד וייסבוך: ומה היא ענתה לך שניסית לשאול אותה מה היה? היא הרגע אמרה את זה.
האימא: אמרתי שהיא בכתה, לא רצתה לדבר עוד.
ש: בואי תפרטי מה ניסית לשאול אותה? ומה היא ענתה לך?
ת: שוב אני לא זוכרת את המילים המדויקות.
ש: לא מדויק, בכלליות?
ת: דיברנו על.
ש: מה שאלת אותה בשיחות?
ת: על מה שעברנו בימים האחרונים מה שהיא, מה שהייתה מתי שהיא הייתה קטנה.
ש: ומה היא ענתה לך?
ת: אני לא זוכרת, שיחה ארוכה, אני לא זוכרת את התוכן של השיחה, אני זוכרת שהיא באיזשהו שלב היא בכתה קצת וזה היה, זה סיים ככה.
ש: עכשיו, מבחינת הגישה שלך ל-א.א בכל זאת היא בת שלך, את אומרת שהיו לכן אחר כך... שהיו כמה שיחות בנושא הזה.
..
כב' הש' ברודי: ושהיא בכתה ושהיא בכתה.
עו"ד וייסבוך: הנושא הזה של גיל 5, איך הייתה הגישה שלך, תתארי את הגישה שלך כלפי א.א בשיחות הנוספות?
כב' הש' ברודי: שאת רואה שהיא בוכה, מה שאת מספרת שהיא בכתה.
עו"ד וייסבוך: בשיחות הנוספות?
האימא: כן, הייתי איתה, הייתי אמא בשבילה, לא.
כב' הש' ברודי: מה הפירוש?
ת: מה הפירוש?
כב' הש' ברודי: תראי, להגיד 'הייתי איתה'.
ת: להיות אמפתי.
כב' הש' ברודי: זה מילים, זה מילים, בינתיים אנחנו יודעים שאת מאמינה, קיבלת את הגרסה של בעלך, אז כשאת אומרת 'הייתי איתה' אולי תסבירי למה כוונתך?
ת: הקשבתי לה, הייתי אמפתי לה... הקשבתי, הייתי אמפתית והיא לא פירטה עוד דברים ומה שהבנתי מההמלצה של הפסיכיאטר זה לא לעשות עניין מהמקרה הזה, אז המשכנו את החיים עם אני מקבלת אותה כמו שהיא ואנחנו יכולים להמשיך בחיים" .
יש לומר שהתייחסותה של האימא מעוררת תמיהות. לא היו לה הרבה שיחות כאלה בחייה, לא עם א.א וודאי לא עם אף אחת אחרת. לא ברור כיצד אינה זוכרת בדיוק את תוכן הסיפור (כדבריה), אך יותר מכך: היא מתארת את תגובתה כ"הייתי איתה". היא הקשיבה ל-א.א, הייתה אמפתית (אך לא יכולה לתאר באיזה מילים באה לידי ביטוי האמפתיה) ו"לא עשו עניין מהמקרה הזה", אלא "המשיכו את החיים".
מרים (מרסי) יבלינוביץ'
179. אומר תחילה, שלנוכח הראיות שפירטתי כבר לעיל, על ניסיונות החשיפה מצד א.א של הפגיעות שפגע בה הנאשם עובר לתחילת הטיפול אצל מרסי, ולנוכח התרשמותה הברורה של בת שבע גולדברג, שאותה פירטתי לעיל, ממצבה של א.א כלוקה בפוסט־טראומה, לרבות החשד שלה ש-א.א נפגעה מינית, גם זאת - עובר לטיפול אצל מרסי, נשמטה זה מכבר הקרקע מתחת לטענה מרכזית של ההגנה שלפיה הזיכרון של פגיעה בגיל 5 הוא זיכרון שווא, ש"צץ" אצל א.א במהלך הטיפול אצל מרסי ובעקבותיו. חרף האמור, ובשל מרכזיותה של הטענה בקו ההגנה, אדון בנושא הטיפול אצל מרסי, יחסית בהרחבה.
180. מרסי היא מטפלת, בעלת תואר שני בסוציולוגיה קלינית מאוניברסיטת North Texas. היא עשתה התמחויות בטיפול משפחתי, זוגי ופרטני, התמחויות ב-CBT, IFS ו-EMDR. היא פירטה את ניסיונה האקדמי, ההכשרות שעשתה בקליניקות כדי לקבל הסמכה ואת ניסיונה המקצועי . הנאשם ואשתו פגשו בה בקורס IFS שבו נטלו שלושתם חלק. הנאשם הוא שהפנה את א.א למרסי, לאחר שהתרשם ממנה באותו קורס, ואף קיבל המלצות לגביה מעינת ברונסטין, שהייתה המדריכה של הנאשם בקורס IFS, מד"ר לויט, שאת דעתו העריך, וערך חיפוש על אודותיה בגוגל, והתרשם לחיוב. א.א התחילה ללכת למרסי כשהייתה בת 19 , ולדבריה, בשלב מסוים אמר לה הנאשם שעליה להפסיק את הטיפול, שכן היא מתמכרת אליו. א.א עצמה הציעה פירוש אחר לדרישת הנאשם להפסיק את הטיפול, כפי שאפרט בהמשך. ההגנה הציגה דפי בנק המלמדים על צ'קים ששולמו למרסי החל מחודש פברואר XX20 (אך ציינה ש-א.א החלה את הטיפול אצל מרסי באוקטובר XX20 ), ו-א.א העידה שמאחר שהוריה לא הסכימו להמשך הטיפול, היא מימנה את הטיפולים לאחר מכן. טיפולים ספורים (כנראה שניים) מומנו על-ידי אחות 1, אחותה הבכורה של א.א. לאחר שהנאשם אמר ל-א.א להפסיק את הטיפולים, היא המשיכה ללכת בסתר. כעבור תקופה נאלצה להפסיק, מאחר שלא הייתה יכולה עוד לממן את הטיפול, אך היא חזרה בשנית בהמשך, והמשיכה בטיפול אצל מרסי עד חתונתה, בדצמבר XX20. א.א העידה שכמו בת שבע גולדברג, בשלב מסוים המליצה לה מרסי לקבל טיפול תרופתי נגד חרדות, מאחר שחשה שרמות החרדה שלה גבוהות מאוד, אך א.א פחדה מהנאשם בעניין זה .
הפעם הראשונה ש-א.א סיפרה במסגרת טיפול על אירוע גיל 5 היה אצל מרסי. היא העידה שלפני כן סיפרה על כך למורה שלימדה אותה בסמינר על ציורי ילדים , כפי שציינתי בפסקה 11 לעיל, אך בחדר הטיפולים זו הייתה הפעם הראשונה .
הסנגורית הטיחה ב-א.א שאחרי שנה וחצי של טיפול, נולד הסיפור על הפגיעה בגיל 5, דבר שלא קרה וש"נבט" במוחה של א.א בעקבות ה"טיפול" של מרסי, שהרי א.א לא זכרה אותו קודם. א.א השיבה: "במשך כל הילדות אני הסתובבתי ברגשות מאוד מאוד קשים מאוד מאוד קשים, לא היה, זאת לא הייתה ילדות רגילה שהייתי יכולה להגיד לך בגיל 20 פתאום נפל לי האסימון פתאום הבנתי מלא דברים והחלטתי שזהו עברתי פגיעה מינית מאבא, זה הרבה יותר מורכב מזה, כאילו כל הנושא של התעסקות סביב השירותים, החרדה הזאתי, הפוביה מהקאות, הפחד שלי מאבא שלי, הפחד. השנאה שהרגשתי אליו, החוסר יכולת להיות איתו בחדר אחד בלי להיכנס לחרדה זה לא משהו שהתחיל אצל מרסי, זה גם לא משהו שהתחיל בחדר של החוקרת. הוא התחיל הרבה קודם. הכל היה בתוכי וזה מוציא כל מיני צורות התבטאות שונות אבל זה שלא תמללתי את כל מה שקרה לי מגיל 5, לא כתבתי תארך לא כתבתי מקום לא כתבתי התחלה אמצע סוף, למה שאני אעשה את זה? למה שאני אעשה תיעוד של כל הפגיעות?... זה היה סוג של חור שחור. היה קיים משהו אבל לא ידעתי להגדיר אותו אני חשבתי שככה כ הבנות גדלות, שכל הבנות האבות שלהם פוגעים בהם" . הסנגורית אמרה ל-א.א: "את נזכרת אצל מרסי אחרי שנה וחצי של טיפול שאני אבדוק איתה איזה טיפול היא עשתה לך. נזכרת באירוע מגיל 5. וזה מה שעשית אצלה שלוש שנים" ו-א.א השיבה: "את יודעת כמה קשה זה להוציא סיפור כזה?". דווקא מעדותה של א.א עצמה התברר כיצד יצא הסיפור דווקא אחרי תקופה ממושכת: כפי שציינתי לעיל, בשלב מסוים, אחרי הפסקה בטיפול בשל סירוב הנאשם להמשיך לממנו, חזרה א.א לטיפול בסתר, במימון עצמי. ועל טיב הטיפול כשהלכה בלא ידיעת הנאשם היא העידה: "[כ]שזה היה לא בידיעתו של אבי, זה היה הרבה יותר טוב... יכולתי לדבר ובאיזשהו שלב סיפרתי גם על האירוע הראשון... סיפרתי לה על מה שהיה בגיל 5..." . בשולי הדברים אציין שלא ברור מאין לקחה ההגנה את הטענה שהחשיפה קרתה כעבור שנה וחצי של טיפול, שכן לא מרסי ולא א.א ידעו לומר בדיוק מתי זה קרה.
181. עדותה של מרסי התבססה על זיכרונה מאחר שלא הייתה לה ניירת מהטיפול. היא העידה שאינה זוכרת בדיוק מה קרה שגרם לאובדן הניירת, אבל בשלב כלשהו ריצפו מחדש את משרדה, שמו את הארגזים שלה שבהם הייתה ניירת במרפסת ולא החזירו למשרדה, והארגזים נשארו שם. היא העידה שהיא משערת מה קרה למסמכים: היא זוכרת שהיה חורף עם גשם חזק, היו עכברים והיא נאלצה לזרוק ארגזים. מה שהיה במרפסת ניזוק וכשחיפשה ניירת - לא הייתה. מכל מקום, מרסי העידה שגם כשהייתה לה ניירת, היא כתבה רק משפטים שמזכירים לה את הנושא .
182. מרסי העידה לגבי הטיפול ב-א.א. היא זכרה שהנאשם הפנה אליה את א.א. הוא אמר לה שהיא סובלת מהתקפי חרדה, לחץ, קושי לישון וקושי להתרכז . הדבר היחיד שקשור לטיפול ב-א.א שמרסי לקחה לביתה ממשרדה היו ציורים, ואותם מרסי מסרה למשטרה. כשהנאשם פנה למרסי, היא ביקשה ש-א.א עצמה תיצור עימה קשר, וכך היה . א.א הייתה לחוצה בפגישה הראשונה. מרסי ניסתה להרגיע אותה, שאלה אותה על עצמה, איפה היא גרה. לא שאלה למה א.א באה, אלא ניסתה להכיר אותה. כבר בפגישות הראשונות א.א סיפרה שהיא אוהבת לצייר, ושהיא מנגנת. מרסי העידה שהיא התרשמה ש-א.א מאוד יצירתית ומאוד חכמה. הן התחילו לדבר על הסיבה שבשלה א.א באה והיא דיברה על המון לחצים, חרדות, קושי להתרכז וקושי לישון. מרסי ציינה שלעיתים קרובות יש סיבה, שהיא כינתה אותה "כרטיס הביקור", שבשלו אדם מגיע לטיפול, אך לפעמים יש מאחוריו סיפור הרבה יותר רחב . מאוד מוקדם בטיפול מרסי המליצה ל-א.א לצייר, לכתוב, לנגן בבית, כל מה שעושה לה טוב ומסייע לה לווסת את עצמה, כי הסיבה שהיא באה איתה היה קושי בוויסות. גם במהלך הטיפול מרסי המליצה ל-א.א לצייר, כי היה לה קושי לדבר, והיא התנתקה. וכך המשיכה מרסי והעידה: "גם אצלי היה קשה לה לדבר, היה קשה לה, היא רעדה, רועדת, היא רעדה, לפעמים היא מאוד מוקדם בטיפול ראיתי שהיא התנתקה, זאת אומרת, ראיתי מאוד מוקדם סימנים... אני לא רוצה להגיד dissociation בשלב הזה, אבל התחלה... אני רק רוצה להגיד לכם שאנשים שמטפלים בטראומה יש לא או זה או זה, לפעמים אנשים יכולים להתנתק יש איזשהו נתק, אבל הם עדיין יושבים בחדר ויש אנשים שזה דיסוציאציה מוחלט הם לא פה, זאת אומרת הבן אדם שאת רואה הוא לא נמצא, הוא נמצא בגוף ולא בנשמה, בוא נגיד ככה, אוקיי?... בהתחלה אני לא ראיתי את הדיסוציאציה המוחלט, אבל ראיתי את... שאלות שאני הייתי שואלת אותה מסביב המשפחה, זאת אומרת, ועוד פעם, שאלות מאוד רגילות בטיפול, 'תספרי לי קצת על אבא, קצת על אמא, מי זה המשפחה שלך? כמה ילדים?' דברים מאוד ולהיכנס קצת יותר בעומק, 'סיפור עליו, סיפור עליה, איך?', שאלה שאני שאלתי אלף פעמים, יותר, 2000. 'תספרי לי קצת על השולחן שבת שלכם', דברים שאלות כאלה. ראיתי איזשהו התנתקות, זאת אומרת, היא הייתה, אבל ראיתי שזה היה לא רק קשה, אבל... גם מתח.... סימן, זאת אומרת, אני באנגלית קוראים לזה post it, אני שמתי את זה ואמרתי 'אוקיי, בואי נראה מה יהיה'.... אני כבר אמרתי לעצמי 'האם אני מסתכלת על Complex PTSD?' Complex PTSD, מורכב, יש הבדל. בדרך כלל PTSD... זה מקרה אחד סימנים.... בדרך כלל. אני לא רוצה להעיד על זה. בדרך כלל, כשאני מדברת, אני מדברת על PTSD. לפעמים זה תאונת דרכים, משהו שקרה פעם אחת, ויכול להיות שזה מבוסס על בן אדם שיש לו רקע לא חזק, אבל זה מקרה פעם אחת. Complex PTSD במקצוע שלי יותר מדבר על דברים שזה יותר המשכי. אוקיי? זה לא דבר אחד, זה המשכי,... אז עוד פעם, דוגמה, בן אדם יכול לעבור התעללות מינית פעם אחת, אבל אם הוא גר בבית, אם הוא גדל בבית, שהוא סובל המשכי מ-Relational Trauma" .
מרסי המשיכה ותיארה את הטיפול. היא ציינה שהיה מאוד קשה, מרסי ניסתה לעשות עם א.א CBT אבל המצב רק החמיר. א.א חשבה שהיא תשתגע מהסימפטומים ושאינה יכולה להתמודד עימם . לכן מרסי עברה איתה לשיטת טיפול אחרת: IFS, וניסתה לעשות את זה בעדינות. היא ראתה שגם זה לא מועיל והמצב מחמיר, ואז הציעה ל-א.א לנסות טיפול תרופתי, SSRI, תרופה נוגדת דיכאון : "אני אמרתי 'אני חושבת שאת צריכה ללכת לפסיכיאטר, אני לא חושבת שאני יכולה לעזור לך בטיפול בלי תמיכה תרופתית'... היה לה התקפי פניקה, מתח כרוני, התנתקות, זאת אומרת, התנתקות... זה החמיר, זה לא היה יותר, זאת אומרת, כל פגישה זה היה יותר קשה בשבילה, לא יותר קל... אני לא חושבת שאני הייתי אומרת שהסימפטום המרכזי שלה היה דיכאון, אבל לפעמים מתחת הסימפטומים של חרדה ומתח כרוני וכל ההצפה הזאת לא תמיד יש דיכאון, אבל התרופות האלו, מאוד חשוב לדבר עם פסיכיאטר, זה לא המומחיות שלי. יש תרופות שעוזר את הדיכאון ויש תרופות שעוזר את החרדות, אוקיי? אבל זה נקרא תרופות נגד דיכאון". א.א אמרה שאביה לא יסכים, ומרסי אמרה שהכול היה מתחיל מהאבא, ואיך א.א תלך מאחורי גבו, והפחד מפניו. ותוך 20 דקות מרגע שהתחיל השיח הזה, א.א התנתקה. מרסי ראתה ש-א.א לא איתה, א.א נעמדה והתחבאה מאחורי הספה . לאחר אותו מפגש, התופעה חזרה על עצמה בכל פגישה: "התחבאה בפינה שמה, 'אני לא רוצה, אני לא רוצה, אני לא', הנה אני אפילו אומרת את זה איך שאני שמעתי אותה, 'אני לא רוצה, אני לא רוצה', ככה over, ככה אומרת בזה traumatic איך אומרים את זה?... traumatic repeat איך אומרים את זה?... זהו, בגלל שזה היה, סליחה, זה היה כאילו stuck... תקוע. עוד פעם, ככה כמו דיסק, או בתקופה שלי ה-record, זאת אומרת משהו שחוזר וחוזר על עצמו". מרסי המשיכה והעידה שהטריגר היה יכול להיות סביב שאלה על המשפחה, כשדיברו על משהו קשה, לספר למרסי על אבא שלה, על ההתנהגויות שלו. לפעמים א.א ישבה בשקט, קשה היה לה לדבר, היא לא ענתה, ואז התחבאה. זה יכול היה לקרות גם ללא שום טריגר. "אם בן אדם יודע שזה המקום שהוא צריך שהוא בא לדבר, הוא בא לדבר על דברים קשים, אז חלקים דיסוציאציה של dissociation 'עוזר' ככה, עוזר את הבן אדם לא לדבר, עוד פעם, זה טראומה... אבל אני רוצה לציין שזה לא במודעות של הבן אדם" . והיא המשיכה: "בשלב הזה אמרתי לעצמי 'וואו, וואו', בגלל שאני, אני מלמדת את זה, אם אני רואה 100 אנשים ובן אדם אחד לא כמו ה-100 זה אומר לי הרבה, אז בטראומה כמו שאמרתי היא לא, עוד פעם, כל אחד יש את איך שהוא איך שהוא בא ומגן את עצמו, אבל אמרתי לעצמי 'אם היא צריכה הגנה כזה משהו קרה לה'... בשלב הזה היא לא הייתה אפילו להגיד 'אני חושבת משהו קרה לי'... מה אני חשבתי?.. התעללות מינית או אלימות, חשבתי לעצמי התעללות מינית, זאת אומרת, 'אני לא רוצה, אני לא רוצה', זה היה כל כך מאפיין... את הניסיון שלי מצד השני, אני לא קופצת... אני לא קופצת למסקנות והחלטות, אני לא, אני יכולה לחשוב את זה, אבל אני לא, זה לא עלי להגיד לבן אדם 'או בטח זה קרה לך'... אני חשבתי את זה וגם בגלל שהיא גם סיפרה לי על המשפחה, אני אמרתי לעצמי, 'וואו, it's bad זה לא טוב... אבא שהוא שתלטני והוא לא, הוא מסתובב בבית, עוד פעם, במגזר שלנו לבוש צנוע זה חלק מהתרבות שלנו, אז מסתובב עם הגטקס, איך אומרים? גטקס?... עם הגטקס, בעולם שלנו זה נקרא לא צנוע... ושהוא ישב בשולחן שבת ודיבר כל אחד היה צריך לשבת ולהקשיב לו והוא קרא מספרים והוא הציק לה והשפיל אותה ודברים כאלה. זאת אומרת זה היה כבר בשלב שהיא התחילה לגלות יותר את החוויה שלה במשפחה" . בהתייחס להמלצתה ש-א.א תיקח תרופה נגד החרדות הבהירה: "אני לא הסתכלתי על א.א כבן אדם שיש לה מחלת נפש, אני לא. אבל אני כן הסתכלתי על בחורה שסבלה, אוקיי? וחשבתי שכתרופות היה יכול לעזור לה והיא כן לקחה משהו" .
מרסי העידה שבשלב מסוים א.א הפסיקה את הטיפול. הנאשם התנגד לטיפול והפסיק לשלם, ואחר־כך א.א חזרה. היא חזרה בסביבות חנוכה (מרסי לא זכרה באיזו שנה) ואז מאוד הטריד אותה שמשהו קרה והיא לא זוכרת את זה, ולא יכולה לדבר על זה. מרסי אמרה לה שזה בסדר, הגוף זוכר משהו, אם זה צריך לבוא, זה יבוא. מרסי ציינה מספר פעמים שהיא זוכרת בוודאות שלאחר ש-א.א חזרה לטיפול החלו לצוץ ההתייחסויות של א.א לפגיעה, תחילה בציורים ואחר־כך במילים . באותה תקופה היא גם הרבתה להתחבא מאחורי הספה. גם בחקירה הנגדית היא חזרה על הדברים והבהירה שלא תמיד אנחנו זוכרים, אבל אנחנו יכולים לסמוך על ההרגשה שלנו. המוח לא זוכר, אבל הגוף זוכר. היא חשה של-א.א קרה משהו. לא היו לה הרבה אנשים שהתחבאו מאחורי ספה, או שהייתה להם דיסוציאציה. מרסי העידה שהיא לא ידעה מה קרה ל-א.א, אבל הבינה שקרה לה משהו . בתקופה הזו א.א המשיכה לצייר גם בפגישות עם מרסי וגם בבית, ואז היא התחילה להביא לפגישות ציורים שמספרים על דברים שיותר קשה לה לדבר עליהם. בשלב מסוים היה ברור למרסי שאבא שלה נגע בה ושהיא עברה התעללות מינית. בקליניקה פעלה גם קבוצה של נפגעות תקיפה מינית. מרסי שאלה את א.א אם היא חושבת שזה יעזור לה להיות בקבוצה כזו, היא אמרה שכן ואז היא התחילה בקבוצה. הייתה תקופה שהיא הייתה במקביל בקבוצה ואצל מרסי, ואז היא הפסיקה את הטיפול אצל מרסי. ואז, "אני לא זוכרת איך זה קרה, אבל הציורים מתחיל לדבר במקום הדיבור" . מרסי ציינה שלא הסתכל בציורים לפני שמסרה אותם למשטרה, אז היא מדברת מתוך הזיכרון, ו-א.א קרעה חלק מהציורים, אז מרסי גם לא יכולה לומר בוודאות מה היה בחבילה שנמסרה למשטרה, "אבל אני כן זוכרת... זה שלפני שהיא הייתה יכולה לספר מה קרה לה, אז היא ציירה את זה. והציורים, כמו הרבה טיפול... אמנותי הציורים מתחילים לא כל כך עם כל הפרטים... אז הציורים שלה זה גם היה ככה, זה לפי הזיכרון שלי שזה מתחיל עם אולי הטיפות של דם, טיפה אחת גדול, טיפות, אחר כך ילדה... ילדה עם טיפות דם באזור הנרתיק שלה גם עם טיפות, לא ילדה בגיל ההתבגרות שאולי היינו יכולים להגיד וסת, זה היה ילדה קטנה ועוד פעם היא... אנחנו לא מדברים על ציורים שהיא ציירה ילדה בגיל 11, 12. זה היה ברור שזה היה ילדה קטנה וכל ציור היה יותר ברור, זאת אומרת, יותר פרטים על הילדה. זאת אומרת, בהתחלה זה היה קווים ואולי, אני לא זוכרת, אבל לפי הזיכרון שלי זה ככה, זה התפתח, היא התפתחה ובציורים היותר אחרונים בתהליך הזה זה היה בשירותים עם ילדה קטנה, אני לא זוכרת, אבל לא היה בגדים מפה לפה... אני לא זוכרת שהיה בגדים מהחלק התחתון, יכול להיות שהיה למעלה, אני לא זוכרת את זה. אבל אותו דבר ומבוגר על ידה, ועוד פעם זה היה בטיפול האמנותי, ... סדרה של ציורים, אז זה מתפתח ככה סדרה של ציורים ואולי הציור האחרון שאני זוכרת זה היה ילדה קטנה בשירותים עם אסלה משהו כזה עם ככה שירותים ועם האצבע של אבא בתוכה, אני לא זוכרת אם דווקא בציור הזה היה דם, אבל ככה series כזה בסגנון כזה" .
183. מרסי המשיכה ותיארה בעדותה הראשית את ציוריה של א.א, שהוגשו, ונתנה הסבריה, ובמהלך עדותה הוגשו ציורים נוספים שלגביהם היא העידה שזכור לה שהם מתוך הטיפול . היא ציינה בפנינו, שכאשר היא מסבירה בבית המשפט את מה שראתה, זה מאבד חלק מהמורכבות שאותה היא יכולה להבין במהלך הטיפול באמצעות הציורים . איני מוצאת צורך לפרט את כל הציורים וכל הסבר פרטני, שהרי איננו אנשי מקצוע ואין ביכולתנו לבקר את התוקף הטיפולי שבדברים. אביא את עיקר מסקנותיה ודוגמאות ספורות. הדברים חשובים מאחר שהם מובילים אותנו להבין את דרכה הטיפולית והמקצועית של מרסי, ומבהירים לנו כיצד הגיעה למסקנות שהגיעה. מובן שמרסי העידה כמי שטיפלה ב-א.א, ולא כמומחית (שהרי המומחה צריך להעיד כגורם ניטרלי, ולא יכול להיות גורם שטיפל במושא העדות).
מרסי העידה ש-א.א ציירה מספר "סדרות", themes שונים, כהגדרתה. הייתה תֵּמָה (נושא) של בחורה שיושבת על ספסל מסתכלת על הנוף והנוף רגוע. מרסי הבינה שזו פנטזיה על מה ש-א.א רוצה; הייתה סֶריה (סִדרה) של חיפושית שזה היה הרבה יותר ילדותי מהבחורה של קודם. מרסי ראתה בזה חלקים רגרסיביים, לא immature, אלא קטן. הייתה סדרה של א.א עם פגיעה מאבא שלה . ציורי הפגיעה היו אלה שמרסי תיארה של הילדה עם טיפות הדם, ואלה צוירו עוד לפני ש-א.א הלכה לקבוצה של נפגעות תקיפה מינית, שאלמלא כן, כך מרסי הסבירה, מרסי לא הייתה מציעה ל-א.א את הקבוצה . מרסי ציינה שעם הזמן, נוספו לצד הציורים גם מילים, כאשר במהלך הטיפול א.א הצליחה לזהות רגש בצורה טובה יותר ולכן לציורים הצטרפו מילים . מרסי הצביעה על ציורים מסוימים שסביבם א.א הצליחה לבטא יותר את מה שזכרה לגבי הפגיעה בגיל 5, למשל ציור ובו גוף חסר ראש וחסר רגליים, שבו מצוייר האזור שבין הרגליים עם דם ניגר . דוגמה לשילוב של ציורים ומלל ניתן לראות במעין חוברת קטנה ש-א.א יצרה , כתובה ומצויירת בשחור, שכותרתה "רגעים שחורים", ובה ציורים של אצבע מושתת לעבר איבר מין נשי עם כיתוב "זה לא נעים להיות עירומה. זה לא נעים שצוחקים עלי"; "זה כואב אצבע גדולה במקום קטן"; "זה לא נעים לראות אבא עירום. זה כואב מאד ושותק מאד. זה לא נעים שיורד דם"; ובעמוד האחרון: ציור חיוור של אסלה, גליל נייר טואלט וכיתוב: "רק ביקשתי עזרה!". מרסי ציינה שהדברים מדברים בעד עצמם , ונראה שאכן כך.
עוד חשוב לציין, שמרסי הבהירה מספר פעמים שהיא לא ראתה ב-א.א חולת נפש ולא הסתכלה עליה ככזו .
184. מרסי עומתה בחקירתה הראשית עם טענת ההגנה שזיכרון השווא של א.א "צץ" לראשונה בטיפול אצלה. היא השיבה תשובה ארוכה ומנומקת שהבהירה שאין היא מסכימה עם הטענה. עוד ציינה שבכל הקריירה שלה מעולם לא נתקלה בטיפול שלה במקרה של זיכרון שווא. היו שני מקרים שבהם מטופלות טפלו על מישהו אשמת שווא לגבי פגיעה שנגרמה להן על־ידי אדם אחר, אך זה איננו זיכרון שווא . היא המשיכה וציינה את המחירים הכבדים שמשלם מי שטוען כלפי הורה שהוא פגע בו: משפחה, מעמד, זהות, "אז מישהו שבא, ילד שבא נגד ההורה, ולהגיד דברים שדברי שקר? ויכול להפסיד את זה? אני רק רוצה לשאול אתכם וגם את עצמי, מי עושה את זה?" . היא המשיכה והסבירה שראתה אצל א.א את הקונפליקט המוכר אצל נפגעי תקיפה מינית: "הסבל של הזיכרונות מבחינת 'האם זה כן נכון או לא נכון, זה באמת קרה לי, זה לא קרה לי? אולי המצאתי את זה, אולי זה לא קרה?' ואני לא מדברת על כמה פגישות, אני מדברת על שנים. אנשים אצלי בטיפול שנים והם עדיין נמצאים, לא כולם, ברוך השם, אבל זה לוקח הרבה זמן לבן אדם מבוגר לסמוך על הילד שעבר את זה... חלק מזה, זה מה שהילד מפסיד. חלק מזה שעוד פעם, אתם יכולים לשאול פסיכולוגים הרבה יותר חכמים ממני, אבל הביטחון של הילד הבסיסי זה ההורים. הורה שעושה את זה לילד, זה פשוט אין לו מקום לשים את זה. אין לו אפשרות להבין איך זה יכול להיות. 'זה או אני או הוא. אם הוא עשה את זה אני לא קיים, אם אני אמרתי שהוא עשה את זה, אני גם כן לא קיים'. אז ממילא אני מפסידה מהשניים. אם אני אומרת לעצמי שאבא שלי כן עשה את זה, אז מה זה אומר על אבא שלי ומה זה אומר עלי שאני עשיתי את זה לאבא? ואם אני אומרת שזה לא קרה, אז אני כל החיים אני נשארת עם ההרגשה הזה שאני לא הייתי כנה עם עצמי, ישר עם עצמי'. כל הסימפטומים שרוב הקורבנות חיים עם זה, זה אמרתי אם אין (אנגלית) הם נשארים בבלבול הזה 'למה אני כל כך דפוקה?', אז הילד מאבד את עצמו וגם הוא מאבד את ההורים שלו, גם כילד וגם כמבוגר, זה מאוד נדיר, זה נדיר, זה נכון?" . מרסי העידה שהיא לא תופתע אם א.א תגיד שהיא ידעה את הדברים כל הזמן, שכן זו הייתה תחושתה של מרסי. במהלך הטיפול, מרסי הרגישה ש-א.א ידעה משהו שלא יכולה לספר עליו. היא חזרה על כך שאם א.א הייתה מעידה בבית המשפט שידעה, אבל היה לה קשה לדבר על זה - זה לא היה מפתיע אותה . עוד הסבירה שלעיתים, כשילד חווה פגיעה בגיל צעיר, הוא אינו מסוגל להתמודד עם העובדה שזה קרה לו והמוח מדחיק את האירוע. בשלב אחר, כשתת המודע חש שלנפגע יש את היכולת להתמודד עם הדבר, הדבר עשוי להתעורר .
185. א.א התייחסה בעדותה לנושא הציורים אצל מרסי. תחילה הוגשו בעדותה הראשית שמונה ציורים וטקסטים מתוך עשרות ציורים, אלה שהוצגו לה בחקירה במשטרה . בהמשך הוגשו ציורים נוספים . היא נשאלה תחילה אם יש ציורים שעוסקים בנושא "שלשמו אנחנו כאן", והשיבה בחיוב. אחר־כך הסבירה: "דבר ראשון, ציור זה אחד מהכלים שלי לבטא את עצמי, את הדברים היותר פנימיים ויש משהו בציור שכאילו, אני לא יודעת אם אני עונה לעניין, לא יודעת מה... זה כאילו להרחיק, להרחיק את זה ממני, להוציא את זה ולהרחיק את זה ממני לא ברמה המילולית... לא שאני מספרת את הסיפור אלא הציור מספר את הציור שלי... הוא מתאר חלק שקשה לי בציור, בסיפור. זה אומר שיש לי אלבום לחזור אליו ולדפדף, לא שהייתי רוצה, אבל ברעיון, זה נותן לי מן, כן, זה עוזר לי לבטא את עצמי" . ובהמשך: "היה לי מאוד קשה להביע את עצמי מילולית והציורים עזרו לי לסדר לעצמי וגם להביע את עצמי, אחרת הייתי יכולה לשבת ופשוט להגיד לה 'לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה' או 'לא יודעת, לא רוצה, לא', כאילו זה עזר לי להביא את הקושי בצורה אחרת" .
המסמך הראשון שאליו התייחסה א.א בעדותה היה תיאור כתוב של אירוע גיל 5, שאותו כתבה "בתקופת מרסי" . בהמשך התייחסה לטקסטים נוספים ואחר־כך גם לציורים. היא הסבירה את המשמעות מאחורי הציורים והטקסטים, ואת הקשר שלהם לפגיעה מידי הנאשם . מאחר שאין מחלוקת ש-א.א סיפרה למרסי על פגיעה, אלא טענת ההגנה היא שהזיכרון הכוזב לגבי הפגיעה בגיל 5 התעורר אצל א.א בעקבות הטיפול אצל מרסי , איני מוצאת טעם לפרט את דבריה של א.א על אודות מה שהתכוונה אליו כשציירה. יותר מכך: א.א הבהירה שהיא ציירה חלק מהציורים במודעות לגבי משמעותם, וחלק אחר יצאו בזרימה, ללא תיכנון. שהרי א.א עצמה עברה קורס בפירוש ציורים (כפי שציינתי בפסקה 11 לעיל), וידעה מה מסמלים מוטיבים מסוימים בציורים, ועל כן הייתה יכולה לכוון את מרסי, לו חפצה בכך. אציין, עם זאת, שכשנשאלה א.א אם התכוונה להעביר מסר, השיבה "כן ולא" והשיבה לשאלת התובעת למי נועד המסר, ענתה "לעצמי" . לנוכח האמור, אני סבורה כי מה שמוסיף למארג הראייתי בנקודה זו, זו הפרשנות של מרסי ולא הכוונה של א.א, ובפרט - התסמינים שמרסי ראתה כמטפלת, לא רק בציורים אלא בהתנהגות של א.א ובתגובותיה, ולאלה התייחסתי לעיל.
186. בשלב מסוים א.א נשאלה מדוע בחרה לספר דווקא את אירוע גיל 5, שהוא הכי רחוק בזמן והכי פחות "טרי" במוחה. היא השיבה: "זה היה הכי קל לדבר על האירוע הזה... כי היה לי מילים לזה... דברים שהיו בשלבים מאוחרים יותר היו קשים יותר, כשמספרים משהו על הילדות זה כאילו משהו יותר רחוק כזה, פחות מחייב... על ילדה בת 5 אי אפשר לשאול 'למה לא התנגדת?'... גם סיפור מגיל 5 אני לא אמורה לזכור את כל הפרטים, אני לא חייבת לספר את כל הפרטים כי לא מצופה שאני אזכור... זה היה מאוד ראשוני. זה היה יותר תמים כזה, כאילו זה לא תמים, אבל פחות מלוכלך" . לטעמי, יש בהסבר זה היגיון, אותנטיות ושיקוף של רגשות האשם האופייניים כל כך לנפגעות, על כך שלא התנגדו לתוקף , ואני רואה גם בו חיזוק למהימנותה של א.א.
187. נקודה נוספת שראויה לציין היא התייחסותה של א.א לעצם שליחתה דווקא למרסי, ולנושא דרישת הנאשם שתסיים את הטיפול:
ת: מרסי היא מטפלת בין השאר גם בפגיעות מיניות, הייתי אומרת שזה דבר הזוי שאבא שלי שלח אותי אליה.
...
כב' הש' ברק נבו: למה את אומרת שזה דבר הזוי?
העדה, גב' א.א: בגלל שאבא שלי שלח אותי אליה, אבל ברגע שאני התחלתי לדבר שם הוא היה חייב לסתום לי את הפה והיא שלחה אותי... הוא סתם לי את הפה. והוא אמר שהוא לא סומך על מרסי כי מרסי גרמה לכל מיני אנשים להיזכר בכל מיני פגיעות שלא היו וזה לא סיפור ראשון אצלה, אז כאילו אתה שולח אותי אליה ואז אתה אומר כאילו כשאני מתחילה לדבר שם.
כב' הש' ברודי: איך הוא ידע את זה בעצם שאת מתחילה לדבר?
העדה, גב' א.א: כי אני דיברתי עם אימא שלי ואז הוא שאל אותי אם אני הולכת למרסי, אז פחדתי ממנו ואמרתי לו שכן ואז הוא כעס נורא על מרסי והוא דיבר עליה מאוד לא יפה והוא גם אמר את מה שאמרתי קודם שהיא גורמת לכל מיני אנשים לדמיין שקרה להם כאילו שהאבות שלהם פגעו בהם וכל מיני מקרים" .
188. ההגנה התנגדה ללא הרף במהלך חקירתה הראשית של מרסי לשאלות רבות מאוד , ובהמשך תקפה אותה במילים קשות, הן בחקירה נגדית קשה ומעליבה, למרות הערות ההרכב לגבי הסגנון ("העדה מאריכה בדברים לא רלוונטיים"; "התשובה שלך ארוכה, את מתפזרת"; "את לא מקצועית"; "את גרמת נזקים לא בכוונה"; "הטיפול הכושל והלא מקצועי שלך"; "אל תחמיאי לעצמך"; "כל תשובה רבע שעה"; "כרגיל את מספרת סיפור שלם במקום לענות לעניין"; "קחי כדור"; "זו ספקולציה שלך שנועדה לבסס את התביעה"; "זה הפרשנות המאוחרת שלך שנועדה לספק את הסחורה לבית המשפט" ועוד), הן בסיכומי ההגנה ("גרמה לנזק משמעותי לא.א בהובלתה לזיכרון שווא מגיל חמש"; "תובנות מנותקות מהמציאות"; "חילצה מפיה של א.א סיפור הזוי על פגיעה בשירותים"; "חוסר מהימנות שיורד גם לשורש הטיפול המפוקפק שעשתה לא.א והביא לזיכרון השווא"; "מרסי נוטה להפוך את המטופלות שלה לקורבנות"; ועוד). כפי שכבר ציינתי, טענת הגנה מרכזית מופנית לטיפול אצל מרסי, כמקום שבו החל מה שההגנה מכנה זיכרון השווא של א.א. מרסי אף שיקפה, מספר פעמים, את תחושתה הקשה מהאופן שבו פנתה אליה הסנגורית, או האופן שבו התבטאה כלפיה . ההגנה תקפה פעם אחר פעם את האסמכתות של מרסי ללימודיה וטענה שאין לה הסמכה לטפל באנשים, וגם כשמרסי הביאה את התעודות שלה, זלזלה בהן הסנגורית חרף הערות השופטים לגבי אופן ההתבטאות . מרסי הבהירה שוב ושוב את נושא השכלתה והסבירה כיצד קיבלה הסמכה לטיפול . כאשר הטיחה הסנגורית במרסי שהיא בעצם שתלה אצל א.א זיכרונות שווא ושאלה אותה שאלות מדריכות, מרסי הכחישה זאת, ובמילותיה: "אני לא שתלתי שום זיכרון, שום זיכרון ב-א.א, כמו שאני סיפרתי לשוטרת, אני לא שואלת שאלות that lead the witness". עוד אמרה שהציורים דיברו בשמה של א.א . כשהמשיכה הסנגורית לבדוק עם מרסי לגבי השכלתה הרלוונטית (או - לטענת ההגנה - היעדרה), הזכירה מרסי שהנאשם הוא שפנה אליה, בעקבות המלצות שקיבל, והוא גם שאלה אותה לגבי השכלתה והכשרתה, ואף החליט להצטרף לקורס בנוגע לאחד מתחומי השכלתה . בשולי הדברים ניתן להזכיר שדווקא בשאלות ההגנה ל-א.א בחקירה הנגדית בחרה הסנגורית להתייחס למרסי כמטפלת מוסמכת, וזאת כדי לעמת את א.א עם כך שאחרי הטיפול אצל מרסי א.א בחרה לספר על פגיעות נוספות דווקא למטפלת לא מוסמכת . עוד ניתן להזכיר שדווקא אחד מהפסיכיאטרים שהגיע כעד הגנה, ד"ר ואש, אמר שאינו מייחס כל חשיבות להסמכות הפורמליות של מטפלת, כי לעיתים יש מטפל עם תואר שהוא לא סומך עליו, ולעיתים מטפל בלי תואר שהוא סומך עליו .
ההגנה שאלה את מרסי כיצד היא מסבירה את העובדה שהנאשם שלח את א.א לטיפול, אם הוא אכן פגע בה. מרסי ענתה שצריך לשאול אותו, אך הוסיפה שיש לה ספקולציה מדוע עשה כן, וציינה שיש אנשים שיש להם את הפיצול הזה . ההגנה בסיכומיה טענה שהעובדה שהנאשם הפנה את א.א למרסי, שהייתה ידועה כמטפלת בנפגעות תקיפה מינית, סותרת את הטענה שהוא פגע ב-א.א . ואילו אני סבורה להיפך: מה היה לו, לנאשם, לשלוח את א.א דווקא למטפלת בפגיעות מיניות אם א.א לא נפגעה מינית? ובהתייחס לחוסר ההיגיון שבדבר, אכן - ה"משחק באש" מעורר שאלה, אך לא ניתן לומר שאינו מאפיין פוגעים מינית, בכלל, ואת הנאשם בפרט, בשים לב, למשל, בכך שבחר לפגוע ב-א.א לא אחת בתוך הבית, כשאחרים בסביבה, ישנים או ערים. ובענין זה אפנה לפסיקה הענפה על אודות "חוסר ההיגיון" במעשיהם של פוגעים מינית. מעבר לכך, לנוכח עדותה של א.א לגבי החשש שלה מפני הנאשם, המורא שהטיל עליה שאם תספר על מה שהוא מעולל לה יקרה לה משהו רע, ואמונתה שכך הדבר (כפי שנוכחנו לדעת גם במהלך מסירת עדותה בבית המשפט), יכול היה הנאשם לצפות במידה רבה של בטחון, ש-א.א לא תאמר דבר למטפלות . וכאשר התבדה הנאשם, והתברר לו ש-א.א דווקא החלה לדבר על הפגיעה אצל מרסי, לאחר ש-א.א דיברה לראשונה באופן מפורש על אירוע גיל 5 עם האימא ביוני XX20 ובאוגוסט XX20 התברר לו שהיא עדיין בטיפול אצל מרסי, הוא אכן מיהר לנסות לשכנע אותה להפסיק את הטיפול. האימא מצידה לא הבינה מה הבעיה בסמיכות הזמנים הזו וכל ניסיונות התביעה לחלץ ממנה הסבר לעניין העיתוי לא צלחו .
הסנגורית שאלה גם לגבי חלק מהציורים והטקסטים, ומה פשרם. אחד המסמכים שעליהם שאלה הוא מכתב תודה ש-א.א כתבה למרסי, ובין היתר הודתה לה על כך שהכילה אותה, גם - כפי שכתבה - כאשר "הייתי תשומיסטית מזעזעת וקטנה כל כך" . מרסי נשאלה אם היא מסכימה להגדרה הזו של א.א, והיא השיבה שזו הרגשה סובייקטיבית של א.א, שנבעה בין היתר ממה שעשה לה הנאשם . היא הזכירה שדיברה על Complex PTSD, וציינה שאחד המאפיינים של פוסט־טראומה מורכבת זה קונפליקט בין "לתפוס מקום", ל"לא לתפוס מקום". כל דבר זה קונפליקט. א.א הסתתרה מאחורי הספה אצל מרסי, זה בא עם המון רצון להסתתר, א.א לא רצתה לתפוס מקום. עוד העידה, שהפגיעה הראשונה בטראומה מנציחה את המקום שהאדם נמצא בו, אז אם הנאשם פגע ב-א.א כשהייתה קטנה, היא נתקעה שם, מבחינת המצב הרגשי והפסיכולוגי . מרסי ביקשה לחזק את הנקודה הזו אצל א.א: לעזור לה לגדול ולא להיות קטנה ומושפלת. לא.א היו חלקים שדרשו תשומת לב, החלקים של גיל 4. זו שתיפקדה בעולם, למדה בסמינר, יכולה הייתה לעשות את זה בגיל 19, אבל המקום הפגוע שלה היה בגיל 4. מרסי הבהירה שכש-א.א התחבאה מאחורי הספה, היא לא הייתי אומרת שזו דרישה לתשומת לב, אלא זה היה המקום שדרש טיפול. האישה הבוגרת, בת ה-19, לא דרשה תשומת לב. זו הילדה בת ה-4 שהייתה צריכה תשומת לב . ההגנה שאלה את מרסי האם היא סבורה ש-א.א לוקה בהפרעת אישיות גבולית (Borderline Personality Disorder) ומרסי השיבה בשלילה וציינה פעם נוספת, שהאבחנה שלה היא של-א.א יש פוסט־טראומה מורכבת .
189. גם בנושא הציורים מצאה ההגנה להטיל דופי בחקירתה של א.א במשטרה וטענה, בין היתר, להתערבות של מאלי בהסברים של א.א לגבי הציורים. כך, למשל, נטען להתערבות לגבי האמור ב-ת/31ב, בעמוד 122 מדקה 2:35:00 עד 2:35:10 . ההגנה דלתה מתוך עמודים רבים של חקירה בנושא הציורים את המקום היחיד שבו מאלי בכלל מדברת, וזה הקטע, במלואו:
"נחקרת, א.א : שאני לא כלום כזה (הדובר צוחק).
חוקרת מס’ 1, מורן שאזו: למה? משולש זה צורה מהממת?
נחקרת, א.א: כן, אבל אין ראש, אין ידיים.
חוקרת מס’ 2, מורן מאלי: [02:35:03.000] זה רק...
נחקרת, א.א : [02:35:04.313] אין...
חוקרת מס’ 2, מורן מאלי: (מילים לא ברורות)...
נחקרת, א.א : רגליים.
חוקרת מס’ 2, מורן מאלי: [02:35:03.777] שמלה?
חוקרת מס’ 1, מורן שאזו : (הדובר מהנהן בראשו לחיוב).
נחקרת, א.א : [02:35:09.028] (הדובר מהנהן בראשו לחיוב).
חוקרת מס’ 1, מורן שאזו : זה גם משהו מאוד נשי בסופו של דבר, [02:35:09.710] משולש.
נחקרת, א.א: כן?
חוקרת מס’ 1, מורן שאזו : (הדובר מהנהן בראשו לחיוב) כן".
אסתפק ואומר שאם זו הדוגמה שמצאה ההגנה להתערבות של מורן מאלי בנושא הציורים, איני מוצאת לנכון להרחיב את הדיון בנושא זה.
190. זה המקום לציין שבשלב מסוים במהלך הטיפול של א.א אצל מרסי, א.א דיברה עם האימא, לראשונה באופן מפורש, על אירוע גיל 5. אפרט על כך בהמשך, אך בשלב זה אציין שהאימא שיתפה את הנאשם בדברים אלה, והוא מצידו פנה לשניים מחבריו הפסיכיאטרים: ד"ר ברני יהודה ויינשטיין וד"ר אליאור ואש (שלעדות שניהם אתייחס בהמשך). לדברי הנאשם, ויינשטיין אמר לו שלפי הקריטריונים ולפי מה שהנאשם סיפר לו - מדובר בזיכרון שווא, ושלח לו מאמרים בנושא. ד"ר ואש הוא זה שהמליץ, כאמור לעיל, על המטפלת שושנה סביון, ש-א.א ציינה לגביה שהיא הייתה מוזרה ו-א.א לא התחברה אליה כלל ועיקר. הנאשם טען שכאשר סיפר לד"ר ואש מה ש-א.א אמרה למטפלת, ואש מיד אמר לו: אל תגיד לי מה שם המטפלת אני אגיד לך: מרסי יבלינוביץ', ולדברי הנאשם ואש אמר לו שכבר היו לו מקרים בעבר שאצל מרסי התעורר זיכרון שווא והתברר שהיא טעתה . זה השלב שבו נולדה "תיאוריית זיכרון השווא", שהנאשם וסביבתו שמחו לאמץ כהסבר למה ש-א.א סיפרה על הפגיעה המינית של הנאשם בה. שני הרופאים הללו זומנו כעדי הגנה. ויינשטיין העיד שכאשר הנאשם סיפר לו על כך ש-א.א אמרה שהוא אנס אותה בגיל קטן, הנאשם "אמר 'חד משמעי זה הכול שקר וכזב, אין שום אמת בדבר'" , והוא (ויינשטיין) העלה את הרעיון של זיכרון שווא מתוך "בעיקר התקווה שלי, הרצון שלי שהחבר הטוב שלי לא עשה את זה, לא יותר מזה, קיוויתי שזה העניין, לא שידעתי שזה העניין" . וואש אמר בעדותו הראשית שהשם של מרסי הועלה על־ידי הנאשם, ולא על־ידו . בהמשך, כשהוצגה לו השאלה על־ידי התובעת, האם ייתכן שהוא אמר לנאשם "אל תגיד לי את השם, אני אגיד לך: זו מרסי", התפתל על פני 7 עמודי פרוטוקול בין "אולי", "קשה לי להאמין" ו"לא סביר", אבל בסוף אישר שקשה להאמין שזה מה שאמר . העובדה שגרסת הנאשם שונה מהמציאות שאותה זוכר ד"ר ואש לא מנעה מהנאשם להפיץ את הסיפור בהתאם לגרסתו, כפי שסיפר, למשל, האימא ואחות 2 . הסנגורית עימתה את מרסי עם הטענה שהנאשם שמע מד"ר ואש על מטופלים שנזכרו אצלה בזיכרון שווא, ומרסי השיבה שהיא אינה יודעת על איזה מטופלים מדובר, אך עם ד"ר ואש יש לה סכסוך. לדבריה, "מדובר במישהו who screwed up medications, ואותו את מחליטה להביא לי כמומחה?" .
00
0191. בסיכומיה טענה ההגנה שלמרסי לא הייתה ההכשרה הנדרשת לפרש את ציוריה של א.א ושהתנהגותה החריגה של א.א, שהתחבאה מאחורי הספה ועוד כיוצא באלה התנהגויות, היא שהובילה את מרסי לפרשנות של הציורים כפי שפירשה אותם. עוד טענה ההגנה בסיכומיה שלא ברור מעדותה של מרסי האם ההיזכרות של א.א הייתה לפני ששולבה בקבוצת תמיכה לנפגעות תקיפה מינית, או אחריה . טענה זו שגויה בעליל, כפי שפירטתי לעיל. מרסי אמרה במפורש שהדבר עלה מהציורים של א.א לפני שהציעה לה להצטרף לקבוצה, שאם לא כן לא הייתה מציעה לה זאת. ההגנה טענה שמרסי, שאינה מטפלת מוסמכת, לקחה את הטרוניות של א.א כלפי הנאשם בקשר להתנהגותו שהיא מוזרה וחריגה במגזר החרדי, וניצלה את מצבה הנפשי הקשה של א.א והפכה את התלונות לסיפור על פגיעה מינית. הכול תוך "חקירה" ושאלות שארכו חודשים רבים, שבסופן "חילצה" מרסי מ-א.א את הסיפור ההזוי על פגיעה בשירותים בגיל 5-4 .
192. איני מוצאת לחזור על כל טענות ההגנה או לדון בכולן. כך, למשל, העלתה ההגנה בסיכומיה טענות על פגם בתפיסת המסמכים - הציורים והכתובים, אך גם א.א וגם מרסי העידו לפחות לגבי חלקם שהן זוכרות בוודאות שהם נעשו בזמן הטיפול אצל מרסי; טענות לגוף פרשנות הציורים, אך כפי שציינתי לעיל - אין לבית המשפט, ואף לא להגנה, הכלים לבקר את הפרשנות; טענות לגבי הפרטים שמרסי זכרה לעומת כאלה שלא זכרה, ותמיהות שהועלו, אך עסקינן בטיפול שהתחיל כ-11 שנים לפני מועד מסירת עדותה בבית המשפט, והסתיים כ-8 שנים לפני כן. מרסי הסבירה כיצד היא זוכרת דברים מסוימים , ולא מצאתי כל בסיס לתמיהות או מגמתיות בדברים שזכרה לעומת אלה שלא, מה גם שלעדי ההגנה אמרה הסנגורית במפורש שאיש אינו מצפה שיזכרו בדיוק מה היה בשיחה לפני 10 שנים ; טענות לחוסר מהימנות של מרסי, מאחר שפעם אמרה שהמסמכים מהטיפול של א.א (מלבד הציורים) אבדו כשהייתה הצפה במשרדה, ופעם אמרה שהם נאכלו על-ידי עכברים, אך למעשה, כפי שציינתי לעיל, מרסי העידה שגם וגם. תחילה הייתה הצפה ולאחר מכן עכברים, ומכל מקום היא ציינה שזו רק השערתה; טענה שמרסי התנגדה למסור את המסמכים גם לאחר שהיה ויתור של א.א על סודיות רפואית, ודרשה שיהיה צו של בית המשפט ועוד. חלק מהטענות נטולות בסיס עובדתי, חלקן מנוגדות לחלוטין להתרשמותי מהעדה וכולן, לדעתי, נטולות משקל לצורך הכרעה בטענות ההגנה. מילה אחרונה לגבי טענת ההגנה בסיכומיה, שמרסי גילתה תוקפנות קשה כלפי ההגנה : הסנגורית אכן גרמה למרסי לצאת מכליה, ומרסי התבטאה בצורה לא יפה כלפיה מספר פעמים (והערנו לה על כך ). הסנגורית בסיכומיה הלינה על כך שבמענה לשאלת הסנגורית האם מרסי חשבה ש-א.א לוקה ב-Borderline Personality, השיבה לה מרסי בשלילה ושהיא (הסנגורית) לוקה בכך . כמובן שמייד הערנו למרסי על כך, אך את האמת יש לומר: הדבר קרה לאחר שהסנגורית עלבה בעדה פעם אחר פעם וצעקה עליה, העדה הביעה מצוקתה לא אחת (כפי שציינתי לעיל), ונאלצנו להעיר לסנגורית מספר רב של פעמים על יחסה לעדה ואף להפנותה להלכה הידועה, שלפיה "חובותיו של סניגור לייצג את מרשו בנאמנות, אינן גוברות על חובתו לנהוג כבוד בצדדים האחרים" (עניין לוגסי, פסקה 5 מפי כבוד השופט (כתוארו אז) עמית) . קיצורו של דבר: מוטב היה אילמלא בחרה ההגנה להעלות טענה זו בסיכומיה.
193. לסיכום, אפילו הסכמתי לטענות ההגנה בדבר חוסר מקצועיותה של מרסי, ואיני מסכימה להן, אין הדבר משנה לעניין הכרעה בטענת ההגנה בדבר שתילת זיכרון שווא, או בדבר טיפול לקוי שהוליד, אפילו שלא במתכוון, זיכרון שווא. זאת מאחר שכפי שציינתי בפסקה 179 לעיל, הוכח שעוד לפני הטיפול של מרסי יש עדות לכך ש-א.א זכרה את הפגיעות שפגע בה הנאשם. חרף האמור, ובין היתר בשל המקום הנרחב שייחדה ההגנה לנושא מרסי, וגם לנוכח האופן שבו התייחסה ההגנה למרסי, אציין שהתרשמותי הייתה שמרסי היא אשת מקצוע ראויה ורבת ניסיון . כמתחייב, היא נהגה ב-א.א בזהירות בטיפול, היא לא הכניסה ל-א.א כל זיכרון, וודאי שלא זיכרון שווא. היא הייתה זהירה גם בעדותה לפנינו והותירה בנו רושם חיובי, ולא מצאתי כל מקום להטיל דופי במהימנותה. נוסף על כל אלה יש לשים לב, שההגנה לא הציעה כל הסבר או מניע אפשרי מדוע תרצה מרסי לשכנע את א.א (או לטעת במוחה מחשבה) שהיא נפגעה מינית מהנאשם, שהפנה את בתו אליה לטיפול, ושעימו הייתה למרסי היכרות מוקדמת חיובית, מהקורס שהם למדו יחד.
אילנה קוזיק ("חני")
194. א.א העידה לגבי הפנייה למי שהיא כינתה "חני": כאשר האימא הייתה בהיריון עם האחות הקטנה ביותר (שנולדה ב-XX20), א.א חשה שהנאשם מתקרב אליה יותר מדי. ובמילותיה: "זה מוזר להסביר את זה, כאילו להגיד את זה, אבל הרגשתי שאבא שלי כאילו מתקרב יותר מידי.... אלי, מסתכל עלי בכל מיני צורות שהזכירו לי דברים מפעם ומאוד פחדתי שהולך לקרות עוד משהו. ... אז בשלב הזה אחת החברות שלי מקבוצת תמיכה שהייתי בה היא אמרה לי, היא סיפרה לי שיש קו תה"ל בירושלים, היא נתנה לי את המספר שלהם וזהו. באמת לא ידעתי מה לעשות, אז התקשרתי לשם, אז אמרו לי שאני אדבר עם אמא שלי כאילו שאני אנסה לפנות אליה, אז אמרתי 'כן, אבל אמא שלי לא תעזור', אמרו 'כן, אבל בכל אופן היא אמא, תנסי', כאילו" . בהמשך לכך אכן סיפרה א.א לאימה על אודות אירוע גיל 5, אך על כך - בהמשך.
195. אילנה קוזיק [אילנה] התנדבה בתקופה הרלוונטית ב"מרכז סיוע תהל - לחברה הדתית והחרדית". היא בעלת תואר ראשון בייעוץ חינוכי ועמדה אז לסיים תואר שני בטיפול באומנות פסיכותרפיה. היא העידה שדיברה לראשונה עם א.א כשהייתה בת 22 (שבע שנים לפני שהעידה לפנינו, קרי: ב-XX20). השיחה הייתה אנונימית ואילנה השתמשה בכינוי "חני". א.א מסרה לה את שמה האמיתי. נכון למועד מסירת עדותה, אילנה אמרה שהיא מדברת עם א.א מדי שבוע, כ-50 דקות. לפעמים, כש-א.א מוצפת, השיחות עשויות להיות תכופות יותר . אילנה מעולם לא פגשה את א.א, אלא רק שוחחה עימה טלפונית. בהתייחס לשאלה על אודות תיעוד ציינה אילנה שהן מתעדות רק את עצם הפגישה, שם ותאריך. השיחה הראשונה ביניהן הייתה לפני החתונה של א.א, ולפני תאונת דרכים שהייתה לה. א.א סיפרה שהיא נפגעה מאביה. היא סיפרה שהיא משתתפת בקבוצה טיפולית בעירה. א.א דיברה על בדידות וריקנות והשיחה לוותה בשתיקות ממושכות. א.א שאלה את אילנה האם זה בסדר שאבא מנגב את הילדה שלו בשירותים בגיל 3, ואילנה ענתה לה שיש משפחות שבהן זה מקובל . א.א אמרה לאילנה "הוא הכאיב לי", הייתה נסערת וקולה נקטע . אילנה חששה שהיה עוד משהו ש-א.א אינה מספרת, והציעה לה לבוא למרכז, למנהלת המרכז, דבי גרוס, כדי לדבר יותר בפרטיות. אילנה ציינה שהיא יודעת ש-א.א אכן הגיעה, אבל אילנה לא נכחה בפגישה. אחרי הפגישה א.א אמרה לאילנה שאינה מתכוונת לבוא יותר, כי היה לה קשה מאוד. עוד אמרה לה שדבי שאלה אותה אם ראתה דם, והיא השיבה שכן. א.א סיפרה לאילנה שדבי אמרה לה שעליה להתלונן, אך א.א אמרה לאילנה שאינה רוצה לעשות זאת, כי היא מפחדת לפרק את המשפחה. דבי אמרה לא.א שהיא מאוד ממליצה לה לפנות למשטרה, כי היא חוששת שאבא שלה יפגע גם בבנות אחרות בבית. אילנה העידה שהיא גם חשבה שזו עצה נכונה אבל לא הביעה עמדתה כי תפקידה היה רק לתמוך במי שפונה . א.א סיפרה לאילנה שהנאשם רופא, שהוא הרופא של כל בני המשפחה וגם שלה, ושלא נוח לה עם זה, אך זה מה שמקובל במשפחתה. היא סיפרה לאילנה שהיא עברה לקופת חולים אחרת, אך היא חוששת שהנאשם יעבור בעקבותיה ויוכל לראות את כל הרישומים הרפואיים עליה, ואז סיפרה לאילנה שכך אכן קרה. לפני החתונה א.א הייתה בטיפול בירושלים, אך זה היה יקר מאוד ו-א.א אמרה לאילנה שאינה יכולה לעמוד בזה. אילנה שאלה למה, שהרי א.א עובדת, ו-א.א אמרה לה שאביה אמר לה שהיא תצטרך לאסוף סכום כסף מאוד נכבד לחתונה ו-א.א חששה שהיא לא תצליח לעמוד בסכום. כבר היה ל-א.א חתן מיועד, והייתה לה חרדה רבה סביב יחסי מין. א.א סיפרה לאילנה שהיא הלכה להדרכת כלות מיוחדת לנפגעות פגיעה מינית, אך ההדרכה הייתה לה קשה מאוד והיא חשה מאוד מוצפת. א.א אמר לאילנה שהיא יכולה להקשיב להדרכה רק כשהיא יושבת עם הגב למדריכה.
אילנה העידה שאחרי החתונה של א.א השיחות השתנו . "היא התחילה להתנתק במהלך השיחות ולהגיד לי משפטים כמו 'קחי אותי מכאן, קחי אותי מכאן, תוציאי את האיבר שלו ממני, אני מרגישה את האיבר שלו בפנים, זה מגעיל אותי, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה', ככה, 'לא רוצה, לא רוצה, מאמי, לא רוצה', כאילו שאני מדברת פתאום עם ילדה קטנה, או ש'יש פה המון דם, יש פה המן דם, לא רוצה, לא רוצה, לא, לא, לא', ככה", והכול בקול ילדותי. אילנה הבהירה שְכְּשְ-א.א אמרה "מאמי", היא התכוונה לאימהּ, שכך היא קוראת לה. א.א אמרה לאילנה פעמים רבות שהיא מפחדת ללכת לשירותים, הייתה לה חרדה בעניין השירותים. הרבה פעמים ביקשה מאילנה שהיא תקשיב כשהיא נכנסת לשירותים, ואמרה שהיא יודעת שזה לא הגיוני, אבל היא מפחדת. היא אמרה לאילנה שהיא תיקח את הטלפון לשירותים כדי שאילנה תשמע. כשאילנה הבינה ש-א.א מתנתקת, היא שאלה אותה בת כמה היא, ו-א.א ענתה "בת 5", או "בת 7". אילנה הייתה שואלת אותה איפה היא גרה, ו-א.א הייתה אומרת "במקום המגורים", למרות שגרה כבר בישוב בצפון. אילנה הייתה "מקרקעת" אותה ואומרת לה "תורידי רגליים על הרצפה", אז א.א הייתה עונה "אין לי רגליים", "אין לי גוף". אילנה הייתה אומרת ל-א.א "תסתכלי על מה שיש מולך". א.א הייתה נשמעת פתאום מרוחקת. אילנה העידה שהיו ל-א.א פלשבקים, ואף שהיא לא ראתה אותה, אלא רק שמעה, אותה, היא יכולה לזהות זאת. היא סיפרה לאילנה שכשאבא שלה היה בא אליה בלילה כדי לאנוס אותה, דרש ממנה שתלך לשירותים, כי כשהיה חודר אליה, היה בורח לה פיפי והוא מאוד כעס והיה מכה אותה באיבר המין. היה הולך איתה לשירותים לוודא את זה. א.א שיתפה את אילנה שכיום יש לה חרדה נוראה שישמעו אותה בשירותים או שהיא תשמע אחרים בשירותים . לאחר מכן א.א סיפרה לאילנה על אירוע המזווה, כפי שתיארתי לעיל . בהמשך, תיארה באוזניה גם פרטים המתקשרים לאירוע הטיול והאירוע האחרון, כפי שפירטתי בפסקאות המתייחסות לחיזוקים בכל אירוע. מדובר, למעשה, בפעם הראשונה ש-א.א החלה לספר פרטים על אירועים מעבר לאירוע גיל 5.
הסנגורית שאלה את א.א בחקירה הנגדית מדוע סיפרה דווקא לאילנה על פגיעות נוספות, שלא סיפרה עליהן למרסי (שאותה הגדירה הפעם הסנגורית כמטפלת מוסמכת), כשאילנה כלל לא הייתה מוסמכת והייתה - כהגדרת הסנגורית - אישה זרה . א.א השיבה: "היא לא הייתה זרה היא הייתה מאוד מאוד קרובה אליי. והרגשתי איתה מאוד בנוח במיוחד בגלל שזה היה בטלפון. בטלפון זה כאילו אני בבית שלי במקום הבטוח שלי, מדברת איתה, היא לא רואה אותי, כאילו יש בזה משהו קצת יותר מרוחק והיא כאילו מצאתי אותה כתובת מאוד משמעותית בשבילי בשנים האלה... אני אומרת שנכון שהייתי בטיפול והכול אבל בטיפול יש את החדר טיפולים ואת המטפלת שנמצאת מולי, ויש במעמד איתה משהו מאוד מביך, מאוד, לא יודעת עצם הנוכחות של המטפלת בחדר ולדבר על זה זה נורא קשה. בטלפון זה הרבה יותר קל כי אין את ההתמודדות הזו עם הנוכחות של אדם נוסף. זה משהו מרוחק יותר" .
התביעה בסיכומיה ציינה שעדותה של אילנה חיזקה מאוד את עדותה של א.א, הן בתיאוריה לגבי התסמינים של א.א שנחשפו באוזניה בעת שיחותיהן, תסמינים המלמדים על היותה של א.א פוסט־טראומטית, הן מאחר שניתן לראות בפרטים ש-א.א סיפרה לאילנה על הפגיעות משום חיזוק דבריה של א.א לעצם אמירת הדברים. ואולם, טוענת התביעה, בנסיבות התיק ניתן לראות בדבריה של אילנה לגבי תוכן הפגיעות אף ראיה לאמיתות תוכנם, שכן התיאורים שתיארה א.א בפני אילנה הם ה"גרעין הקשה" של האישומים בכתב האישום, ומתכתבים ככלל עם פרטים רבים נוספים שתיארה א.א בעדותה. התביעה הזכירה שאילנה היא עדה אובייקטיבית, חיצונית וניטראלית, שלא היה לה כל קשר לנאשם או ל-א.א עובר לפנייתה של א.א אליה, ועל כן היא נטולת כל אינטרס להעליל על הנאשם. עוד טוענת התביעה כי לא בכדי מצאה א.א באילנה מקום בטוח לספר את דבר הפגיעות בה, כפי ש-א.א הסבירה. יתרה מזו, א.א פנתה מיוזמתה לסיוע ולראשונה למעשה מצאה שיח עם צד ג' לא מעורב, לא קשור לנאשם או לאימהּ ושאין לו נרטיב מולה. כך, שיחותיה עם אילנה אפשרו לה לחשוף בפניה פרטים קשים רבים על אודות הפגיעה, בשונה ממה שעשתה באותה התקופה עם מטפליה, ואף עם מרסי .
ההגנה ציינה בסיכומיה שעל חלק מהדברים שעליהם העידה אילנה א.א כלל לא העידה, למשל הנושא הכספי בהתייחס לדברי הנאשם לקראת חתונתה, או העובדה שבהדרכת הכלות ישבה עם הגב למדריכה . ואכן ברור, שכל דבר שאילנה העידה עליו שהיא שמעה מ-א.א, ו-א.א לא העידה עליו, הוא ראיה רק לעצם אמירת הדברים, ולא לאמיתות התוכן. עוד טענה ההגנה שקיימים פערים בין עדותה של א.א לעדותה של אילנה, למשל בשאלה האם א.א שמעה מ-ב.ב או סיפרה ל-ב.ב את פרטי פגיעת הנאשם בה, והדבר פוגע במהימנותה של א.א . ראשית, אפילו הדברים היו נכונים, הרי שבהתחשב בחלוף הזמן, בכמות השיחות שהיו בין א.א לאילנה לאורך השנים (לרבות אחרי הגשת כתב האישום) ובשיבושים בהבנה שיכולים להתרחש כשסיפור מסופר מאחד לשני, לא הייתי רואה בכך פגיעה משמעותית במהימנות של א.א. שנית, וזה העיקר, איני סבורה שהפרשנות של ההגנה לעדותה של אילנה בנקודה זו - נכונה, וההגנה בסיכומיה הביאה ציטוט חלקי והשמיטה את הדברים שאסמן להלן בקו, המשנים את המשמעות, או לפחות יוצרים אי בהירות. כך העידה אילנה: "א.א סיפרה לי ש-ב.ב מספרת סיפורים מאוד מאוד דומים למה שקרה לה שהייתה ילדה, באחת השיחות א.א אמרה ש-ב.ב סיפרה לה שהוא קרא לה לחדר עבודה שלו, 'כמו שזה קרה לי', ואמר לה 'בואי אלי ילדה קטנה שלי' ל-ב.ב. א.א סיפרה שאבא שלה אמר ל-ב.ב 'בואי אלי ילדה קטנה שלי', כמו שהוא היה אומר לה ל-א.א, ככה היא מספרת ואז אחרי זה פגע בה... לא יודעת איזה סוג של פגיעה, אבל ככה הוא, ככה הוא קרא לה לפני שפגע בה" . גם אם כשאילנה אמרה "ואז אחרי זה פגע בה" היא התכוונה שהנאשם פגע ב-ב.ב (ולא ש-א.א סיפרה שהנאשם היה קורא לה כך ואחרי זה פוגע בה, ב-א.א), אזי ברור מדברי אילנה שלא פורטו הפגיעות, מעבר לאמירה כללית שהיו כאלה, ולכן גם בפרשנות של ההגנה לא ניתן לומר ש-א.א ו-ב.ב סיפרו זו לזו את פרטי הפגיעות של הנאשם בהן. אשר לטענת ההגנה שסיפורי הפגיעות המיניות הנוספות, מלבד אירוע גיל 5, התעוררו אחרי הנישואין של א.א בשל קשיים בחיי אישות עם בעלה (שאותם כינתה הסנגורית, לא פחות ולא יותר, "חיי אישות של סבל עם בעלה") : מדובר בטענה מכוערת, נטולת בסיס עובדתי, שנסתרה הן בעדותה של א.א, הן בעדות בעלה. יותר מכך: ביומנה המאוד אישי של א.א היא כתבה דברים הקשורים ביכולתה להפריד בין העבר והפגיעות של אביה, להווה והנאתה מהמגע עם בעלה, ולא אפרט מעבר, מפאת פרטיותה . הסנגורית הציגה את הטענה בפני א.א ו-א.א השיבה: "[את] מכאיבה לי ברמות שאני לא יודעת להכיל את זה ממש. חיי הנישואים שלי עם בעלי זה אחד הדברים המדהימים שיש לי ולקחת את זה למקום של, אין לי אפילו מילה להגיד על זה. כאילו זה שאבא שלי פגע בי זה משהו אחד זה הדבר הנכון החיים שלי עם בעלי הם ברוך השם דבר טוב דבר טוב ומיטיבי והוא הבן אדם הכי מקסים שהכרתי. הכי מקסים שהכרתי בחיי וזה שאבא שלי ניסה לחבל בחיי העתידיים זה לא קשור לבעלי" . א.א חזרה על כך גם בפעמים נוספות שבהן הטיחה בה הסנגורית שהיא המציאה את סיפור תפירת הבתולין משום שהיה לה קשה עם בעלה . הסנגורית טענה את הטענה בצורה בוטה גם באוזני בעלה של א.א, והשתמע משאלותיה שהדברים הם מפיה של א.א , ובית המשפט העיר לה על כך וציין ש-א.א לא אמרה את הדברים . במהלך עדותו של בעלה של א.א וגם בתום עדותו מצאנו לנכון להקריא לו את הקטע הנ"ל מעדותה של א.א, שבו הרעיפה עליו מחמאות, והבהרנו שכאב לנו מאוד שהוא חזר הביתה בין הדיונים שבהם נחקר נגדית, עם רושם מוטעה שכך אמרה עליו א.א . חבל שחרף כל האמור מצאה ההגנה להעלות את הטענה גם בסיכומיה, ולא פעם אחת אלא פעמים רבות, בחלק מהפעמים בצירוף ספקולציות נטולות בסיס ומכפישות, ולא אפרט .
196. לסיכום, אני מוצאת שעדותה של אילנה קוזיק מחזקת את עדותה של א.א ומלמדת שהיכולת שלה לדבר על הפגיעות ולחשוף אותן נולדה אט-אט, לא מאחר שלא זכרה את הדברים קודם, ובוודאי לא משום שהמציאה אותם, אלא בשל כלל הנסיבות שתיארתי עד כה. הדבר החל להתרחש החל מ-XX20, אחרי הטיפול אצל מרסי ומספר שנים לפני החקירה וכתב האישום.
החשיפה המפורשת של אירוע גיל 5 בפני האימא - מאי XX20
197. כפי שציינתי לעיל, בעידודה של אילנה החליטה א.א לחשוף בפני אימהּ, האימא, את העובדה שאביה פגעה בה מינית. וכך העידה: "ואז באמת עשיתי כעצתה וכשאף אחד לא היה בבית רק אמא שלי, זה היה די נדיר, אז אמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה, ישבנו בסלון ואז אמרתי לה כאילו סיפרתי לה את הסיפור של גיל 5... שמגיל 5 עם השירותים והנייר טואלט וזה וכאילו לא סיפרתי את כל הפרטים, סיפרתי כאילו את חלקו ואז אמרתי לה שאני מפחדת שאבא שלי יעשה איזשהו כי אני מרגישה שהוא מסתכל עלי מוזר ומתקרב אלי ויוצא יותר מידי פעמים שאנחנו לבד בבית ואז השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי היא אמרה לי 'מה את רוצה שאני אתגרש ממנו?' ואז הרגשתי מאוד אשמה ואז היא אמרה ואז היא אמרה לי 'אני יודעת שלאבא יש נקודות שהוא צריך לעבוד עליהן, אבל זה לא אחת מהן' והיא הייתה כזו מאוד כזו, הרגשתי אותה כאילו כזה כאילו אין בה ממש ממשות, לא יודעת איך להסביר את זה, כאילו חלק ממנה זה אוויר... ואז ובכיתי מאוד וזה ואז היא אמרה 'טוב, אני אדבר על זה עם אבא'... ומזה באמת פחדתי, ולכן פחדתי גם לדבר איתה, כי ידעתי שכל דבר שאני אגיד לה היא תגיד, היא תלך אליו, וזהו. ואז אבא שלי קרא לי, אני כאילו אני מכירה את הריטואל הזה, כי היו פעמים שכאילו כל מיני שיחות כאלה שלא הובילו לשום מקום ורק אבא שלי דיבר ודיבר ודיבר ואני הייתי צריכה להגיד 'כן, כן, כן'. ואז הוא קרא לי באמת לחדר הורים, והוא דיבר איתי ואמא שלי הייתה שם.. אז הוא אמר שהוא מאוד דואג שיש לי מחשבות כאלה, איך אני אוכל להתחתן אם ככה אני חושבת עליו דברים, וששוב, פה היה את הזיכרון היצירתי. הוא שאל את אמא שלי למי היא מאמינה? אז היא אמרה 'לך וגם לה', כאילו כזה כאילו. ... וזהו ואחר כך היו בהמשך כל מיני כאילו כאלה עקיצות של אבא שלי, או כל מיני אמירות שהוא קרא איזה מחקר על אבות שמנגבים את הבנות שלהם אחרי השירותים, כל מיני כאלה, ועל זיכרונות, כאילו זיכרונות שמושתלים, זה נקרא זיכרונות שווא אני חושבת, וגם הוא בדק על מרסי והוא אמר שמרסי מכניסה, שזה לא המקרה הראשון, שהוא בדק ושזה לא המקרה הראשון שהיא הכניסה, שהיא, לא יודעת איך אומרים, שתלה או השתילה זיכרונות ובקיצור כאילו הוציא אותה כאילו, לא יודעת איך להסביר..." .
198. על שיחה זו העידו גם הנאשם וגם האימא. האימא העידה בעדותה הראשית שהשיחה התרחשה כשהיא הייתה בהיריון עם אחות 6, בתה הצעירה ביותר, ב-XX20: "במאי XX20, א.א הייתה בבית איתי... וישבנו ביחד ליד שולחן בסלון ואני לא זוכרת בדיוק איך התחיל השיחה, אני כן זוכרת שהיא התחילה לדבר על חברה שיש לה שהיא נפגעת מינית בתוך המשפחה... לא זוכרת את אם היא נתנה פרטים או לא נתנה פרטים, היא אמרה שאמא שלה לא האמינה לה והיא אמרה שאמא שלה הייתה בהיריון, אז היא אמרה 'גם אמא שלי בהיריון' ואז אני הסתכלתי עליה ואני שאלתי 'את מנסה להגיד לי משהו?' והיא אמרה לי 'כן' ושאלתי שוב אני לא ... יודעת שאני מדייקת עם כל מילה ומילה, אבל זה היה בעצם הסיפור, שאלתי 'מה היה? נפגעת ממישהו במשפחה? עם אבא? עם האחים?' והיא ענתה 'כן' ואז אמרתי 'מי? מה?', היא אמרה 'עם אבא' ואז היא התחילה, שאלתי 'מה קרה?' והיא תיארה לי מה, אני צריכה להגיד התוכן?... היא אמרה שהיא הייתה בשירותים... אז היא אמרה שהיא הייתה בערך בגיל 5... ואני מאוד מקווה שאני מדייקת במילים, כי אני לא זוכרת בדיוק כל מילה, אני זוכרת התוכן... ואמרה שהאבא בא לנגב אותה, לא זוכרת אם היא אמרה שהיא קראה למישהו או לא, ..., אחרי שהיא עשתה והוא הגיע לשירותים, ניגבה אותה... ואז א.א אמרה שבעלי שם שאבא שם את האצבע שלו באיבר מין שלה ואז הוא הכניס את האיבר מין שלו לאיבר מין שלה עד שיצא לה דם ואז הוא ואז היא אמרה שהוא ניקה אותה ונתן לה נשיקה על המצח ואמר ש'זה הסוד שלנו' וזה מה שהיא אמרה, זה הסיפור... [ש: ומה היה בהמשך? איך הגבת?] אני הייתי בסערה, לא הבנתי... והקשבתי לה והתחלתי לשאול אותה שאלות, שאלתי 'איך זה יכול להיות בתוך השירותים?' והיא אמרה 'ככה, ככה על האסלה', משהו כזה היא אמרה ושאלתי עוד כמה שאלות... אני מנסה לזכור, אני כן שאלתי אם זה כאב, אני לא יודעת אם זה היה בשיחה הזו או אחרי זה מתי שעלינו למעלה? ושאלתי אותה 'איך זה היה נראה?' כי קשה לי להאמין שהיא עברה משהו כזה והיא לא כל כך ענתה לי... [ש: איך מה נראה?] האיבר מין של בעלי נראה?... והיא לא כל כך נתנה לי תשובה על זה. מה עוד אמרתי באותו זמן? אני חושבת שאני קצת קופצת לסוף השיחה כי היו עוד דברים, אני אנסה לזכור, אני כן זוכרת שאמרתי, 'האם זה היה חד פעמי או אם קרה עוד דברים?', זה אני זוכרת שאני שאלתי והיא אמרה לי שזה היה חד פעמי, לא היה שום דבר אחרי זה ואני כן שאלתי עוד שאלה, לא זוכרת אם זה היה לפני זה או אחרי זה, שאלתי אותה 'האם זה משהו שאת זכרת כל החיים או רק זוכרת עכשיו?' והיא אמרה לי שהיא זוכרת את זה כל החיים, דיברנו על למה היא לא אמרה לי את זה לפני זה? היא, לא זוכרת אם אני שאלתי או היא אמרה? היא אמרה שהיא פחדה שיהיו גירושין ולא רצתה שיהיו גירושין, באיזשהו שלב עלינו למעלה לאיזה סיבה לקומה שנייה ואני זוכרת שאמרתי סוג של אמפתיה, אני לא זוכרת בדיוק המילים, 'זה קשה לך', שוב לא זוכרת המילים, 'אני כן אומרת שאת תמיד הבת שלי', חיבקתי אותה וזה נשאר אצלי... [ש: מה הייתה מטרת השאלות?] מטרת השאלות האלה היו להבין מה קרה במה שהיא אומרת? ולראות אם זה אפשרי בכלל" . בהמשך נשאלה האימא מה קרה אחר־כך והשיבה: "אני זוכרת שהיא ישבה ליד השולחן, המצב רוח שלה הייתה, היא סיפרה את זה ישר, לא היה קטע בכי או שום דבר לא היה שם... לא היה שום רגשות שעלו בכי או צעקות או... לא היה ביטוי לרגשות, נכון... היא אמרה את זה די ברצף, ... מה שאני כן זוכרת מתי שהיא אמרה שהוא בעלי נשק אותה על המצח ואמרה 'זה הסוד שלנו' היא חייכה ומתי ששאלתי בטח זה היה קשה לה, שאלתי אם זה כאב? היא אמרה 'כן, מאוד' ובסוף השיחה אז היא בכתה קצת, אז זה היה מצידה, מצידי אני הייתי בהלם מלא לשמוע דבר כזה... וגם הייתי, כמו שאמרתי לפני זה, בסערה בפנים, גם לשמוע את זה וגם לחשוב מה לעשות עם זה? ותוך כדי אני זוכרת עכשיו שמתי היא דיברה על גירושין תהיתי בקול 'מה להתגרש ממנו?' זה היה סוג של תהייה בפנים וזה בפנים השיחה, לא... תהייה כזה, לא שאני שואלת אותה, לא שאני שואלת את עצמי, פשוט כסוג של 'את מדברת גירושין, מה?', זה לא היה, לא החלטה, לא שואלת אותה, יותר המילה [ש]לה ואני המשכתי עם המילה, לפי מה שהיא סיפרה... זה היה סערת רגשות מעורבב עם הרבה רגשות, כל מיני מחשבות עלו בראש שלי באותו זמן, כל מיני רגשות עלו אצלי בזמן הזה, אני גם זוכרת הפיזי שלי היה... דופק של לב יצא הרבה, אני הייתי מאוד... מצד אחד לשמוע את הנושא הזה בכלל היה משהו שלא, לא חלק מהמשפחה, לא חלק של הבית שלנו, אז לשמוע את המילים האלו בכלל היו מאוד קשות, לשמוע שהיא מספרת את זה על עצמה היה מאוד קשה בשבילי, לחשוב מה אני עושה עם הדבר הזה עכשיו? .. כלומר אם אני לוקחת את מה שהיא אומרת לי ומה אני עושה הלאה עם זה? והיה עוד דבר שעלה לי, רק רגע, פשוט רציתי להיות איתה כי ראיתי שהיה קשה לה בסוף ורציתי להיות איתה, לשים את כל הזה בצד ופשוט להיות איתה עם החוויה שהיא מספרת באותו זמן... את כל ההתלבטויות... של עצמי... אמרתי לה 'תמיד הבת שלי' וחיבקתי אותה והיא חיבקה אותי וזה סוף השיחה... לקח לי זמן לעכל מה שהיא אמרה, לעכל את המחשבות שלי, לעבור בין מה שהיא אומרת לבין החיים שאני הכרתי בתוך הבית שלי ולא זכור לי שום דבר בסוג הזה או שום השלכות על דבר כזה בתוך הבית שלי אף פעם, אני שמרתי את זה לעצמי, התלבטתי הרבה הרבה לדבר עם מישהו, להתייעץ עם מישהו, לשתף עם מישהו ופשוט השארתי את זה לעצמי כל אותו יום והיו עוד הרבה דברים שקרו באותו יום שאני זוכרת וזה השפיע עלי רבות ראו אצלי שאני לא אני, גם למוחרת... זה המשיך והייתי מאוד כל הזמן בדבר הזה והיה לי תור עם רופא נשים בישוב במרכז הארץ, בעלי הגיע הביתה מהעבודה, אנחנו תמיד הלכנו לטיפולים ביחד, לביקורים ביחד וכל הזמן הוא אמר לי 'אני כל כך דואג עלייך ועל העובר, מה קורה? מה קרה לך? אני נורא נורא דואגת לך', לפני שהוא הלך לעבודה, בתוך העבודה, 'אם את בסדר? מה קורה? שתף אותי מה קורה?' ולא, עדיין התלבטתי אם להתייעץ עם מישהו? אם לעשות משהו? ואחרי הביקור אצל הרופא הלכנו ביחד ישבנו בגינה והחלטתי לעשות את הדבר שאני חשבתי נכון לעשות, תמיד היה לנו ויש לנו חיי נישואין מאוד מאוד פתוח, אנחנו משתפים אחד את השני, אני ובעלי משתפים אחד את השני בכל דבר שקורה וכל התלבטויות, החלטות, כל מיני, אני יכולה להאריך, אבל אני לא, אמרתי אני אשב איתו, אני אספר לו בעדינות לאט לאט מה ש-א.א סיפרה לי ואני רוצה לראות את התגובה שלו, כי אני גם מכירה אותו ואיך הוא מגיב לדברים וזה מה שעשיתי ואני ראיתי לפי התגובה שלו שלא היה דבר כזה, לא קרה את הדבר הזה וזה היה מה שקרה באותו זמן, בהמשך אני לא יודעת אם זה היה אותו יום או יום למחרת, אני ובעלי היו בחדר שינה שלנו ו-א.א הגיעה, אני לא יודעת ביוזמת מי היא הגיעה לחדר שלנו ועמדה ליד הדלת של החדר ובעלי אמר לה, 'אני מבינה שאמרת דברים לאמא, דברים שאני עשיתי לך' והתגובה שלה היה מיד 'אין לך עדים שאתה לא עשית את זה'... והוא אמר 'ואין לך עדים שעשיתי את זה' והיה המשך של השיחה, אני מנסה לזכור, אני באמת לא זוכרת יותר פרטים של השיחה הזה, אני כן זוכרת... אני הרגשתי מאוד בין 2 אנשים שאני מאוד אוהבת, לשמוע מה שהיא אומרת ולהקשיב לו ואני ידעתי שאני הייתי צריכה לעשות החלטה שלי לפי מה שאני שמעתי מ-2 הצדדים ולפי מה שאני חייתי כל השנים בתוך הבית, גם שהיא הייתה בגיל הזה לא היו שום סימנים, היא הייתה בגן באותו זמן, לא זכור לי איזה יום שהיא לא הלכה או היה קשה לה ללכת אחרי דבר כזה או סימנים... אני הייתי צריכה להאמין, שניהם אומרים 2 דברים... למי? למה? כן. כי היה דבר סותר בין הסיפור שמה שהיא אמרה ומה שבעלי אמר... אם ראיתי איזה סימנים? אם היה איזה רמז? איזה דבר שמעיד על מה ש-א.א סיפרה? ולא היה שום דבר לא בהתנהגות בבית שלה או של בעלי או... עכשיו אני זוכרת עוד דבר שהיא אמרה 'ואני יודעת גם מה שאתה עושה עם אחות 4', זה מה שהיא זרקה כזה... אני מנסה לזכור אם התלבטויות קרו מהזמן שהיא סיפרה לי את זה עד שאני דיברתי עם בעלי, אחרי זה זה כבר אני האמנתי לבעלי באותו זמן, אז כל ההתלבטויות האלו אני לא חושבת קרה באותו שיחה, אני הייתי כבר אחרי ההתלבטויות האלו, זה לא אומר שזה עזב אותי לגמרי, זה... ההחלטה שלי" . האימא סיפרה על השיחה גם בחקירה הנגדית , וחזרה על אותם פרטים, אך חשוב מכך: התיאור של האימא חפף במידה רבה את התיאור של א.א על השיחה.
199. התגובה של האימא למה שסיפרה לה א.א הייתה בדיוק כפי ש-א.א חששה: האימא הלכה ושיתפה את הנאשם, ותוך יממה הכריעה שהיא מאמינה לנאשם שזה לא קרה. עוד לפני כן, בשיחה עצמה, האימא שאלה (או - כהגדרתה - תהתה בקול, באוזני א.א) האם עליה להתגרש מהנאשם, שזה היה בדיוק מה שהפחיד את א.א שיקרה, כפי שהאימא עצמה העידה ("דיברנו על למה היא לא אמרה לי את זה לפני זה? היא... אמרה שהיא פחדה שיהיו גירושין ולא רצתה שיהיו גירושין"). חשובה העדות של האימא על כך שהיא שאלה את א.א האם נזכרה בזה עכשיו, ו-א.א השיבה לה (כפי ש-א.א ציינה בעדותה לפנינו מספר פעמים) שהיא זכרה זאת תמיד. עוד חשוב לשים לב, ש-א.א אמרה לאימא שזה היה חד פעמי. ההגנה טוענת בסיכומיה שתשובה זו מתיישבת עם כך שמדובר בזיכרון שווא, ובצירוף העובדה שהאימא טיפלה במסירות בילדיה כל חייה ולא ראתה כל בעיה, היכרותה של האימא עם הנאשם והכנות והפתיחות בין האימא ובינו - העובדה שהאימא בחרה להאמין לנאשם ולא ל-א.א אינה פוגמת במהימנותה. אני סבורה שייתכן שתשובתה של א.א מעידה, מצד אחד, על רצונה "להעיר" את האימא ולחפש אצלה כתף ואוזן קשבת, אך מצד שני, לצמצם באוזני האימא את הסיפור בשל חששה ממה שזה יעשה למשפחה (כפי שהאימא ציינה). ייתכן שהיו גם שיקולים או סיבות נוספות, הקשורות בנפשה הפגועה של א.א, שלא נחשפו, אך מכל מקום התרשמתי שחשיבות השיחה נעוצה בעצם חשיפת העובדה ש-א.א נפגעה על ידי אביה, ופחות בהיקף הפגיעה, שכן, כזכור, לא בכל עת מסוגלת הנפגעת לפרוש את מלוא רוחב היריעה. אציין ש"תיאוריית זיכרון השווא" התעוררה רק בשיחות עם ד"ר ויינשטיין וד"ר ואש (כפי שציינתי בפסקה 190 לעיל), ואלה התרחשו רק אחרי שהאימא כבר הכריעה בינה ובין עצמה שהיא מאמינה לנאשם ולא ל-א.א. איני שותפה, אפוא, למסקנת ההגנה בעניינה של האימא. כפי שעוד אפרט בהמשך, אני סבורה שהאימא חטאה, במקרה הטוב, בעצימת עיניים בלתי מוסברת.
השיחה המוקלטת עם הנאשם והאימא בדרכם לבית החולים, ללידת אחות 6
200. במענה לשאלה כיצד הגיב הנאשם כשנודע לו (באמצעות האימא) ש-א.א ממשיכה ללכת למרסי, היא סיפרה ששוחחה עם הוריה כשהם היו יחד במכונית. א.א הייתה בדרכה למרסי והם היו בדרך לחדר הלידה, לקראת לידתה של הילדה הצעירה ביותר, והיא הקליטה את השיחה כי אמרה לעצמה שאם לא תקליט, היא לא תאמין לעצמה אחר־כך שהשיחה הייתה. השיחה נערכה ב-14.8.14. א.א העידה על השיחה כך: "כשאבא שלי שמע מזה הוא מאוד מאוד כעס שאני הולכת למרסי, אבל כבר לא היה לו כל כך שליטה עלי, ... אז אבא שלי אומר לי, 'את מתמכרת לטיפול, זה לא עושה לך טוב, עוד מעט תתחתני לא תוכלי לשלם טיפול, את לא צריכה את זה כבר, את יכולה להסתדר וזה, אני לא זוכר משהו משמעותי שקרה לך שבגללו את צריכה להיות בטיפול כל כך הרבה שנים'... לא עניתי לו. אמרתי לו 'נכון, נכון'. כמו כלב כזה" . הוגש תמליל שההגנה ערכה מהשיחה , ודיסק, שהגישה התביעה , ושם אכן נשמע הנאשם (שהוא הדובר העיקרי בשיחה) אומר: "There was nothing major that happened in the last year besides Shlomo" . נזכיר, ששיחה זו התקיימה לאחר השיחה המפורשת על אירוע גיל 5, שתוארה בפסקה לעיל.
201. גם בחקירה הנגדית וגם בסיכומים טענה ההגנה שהתיאור של א.א את השיחה אינו נכון, מאחר שלא ניכר בה כל כעס, ובפרט מאחר שלא מוזכרת שם הפגיעה בגיל 5, ודבר זה פוגע באמינותה. ואולם - כפי ש-א.א השיבה לסנגורית בחקירה הנגדית, היא מעולם לא טענה שנאמרו דברים על הפגיעה בגיל 5. כל שאמרה, כמצוטט לעיל, וכפי שהיא חזרה והבהירה במענה לסנגורית, הוא שהנאשם אמר לה שאין שום סיבה שהיא תמשיך ללכת למרסי, כי הוא לא יודע על שום בעיה משמעותית ש-א.א מתמודדת איתה. לעניין הכעס - הקשבתי להקלטה ואכן, למשמע השיחה, הטון בה נשמע רגוע לחלוטין, אך א.א העידה מתוך תחושה סובייקטיבית שלה, ולנוכח כלל יחסיה עם הנאשם אין בכך שהיא חשה כעס בדבריו כדי לפגוע במהימנותה, כנטען. לטעמי, השיחה דווקא מחזקת את אמינותה של א.א, ששוב תיארה במדויק את חילופי הדברים, ומצד שני, פוגעת מאוד באמינות הנאשם משתי סיבות. ראשית, כיצד יכול היה הנאשם להגיד שאינו יודע על שום דבר משמעותי שקרה בשנה האחרונה, כשרק חודשים ספורים לפני כן התרחשה השיחה של א.א עם האימא על הפגיעה בגיל 5, והשיחה בחדר השינה בין הנאשם, האימא ו-א.א על אודות העובדה ש-א.א סיפרה את הדברים לאימא? בהנחה שכפי שהנאשם טוען האירוע לא היה ולא נברא, ומדובר בזיכרון שווא - האם ניתן לומר שהעובדה שבתך החלה להאמין שפגעת בה מינית בגיל 5 הוא לא דבר משמעותי, שכשלעצמו דורש טיפול? שנית, השימוש המניפולטיבי של הנאשם בטרמינולוגיה שאינו יודע על משהו משמעותי שקרה בשנה האחרונה (דקדוק ש-א.א אפילו לא העידה לגביו, אך עולה מהשיחה) מלמד על ניסיונו לשכנע את א.א בכל מחיר שאין צורך בטיפול. האם רק דברים שקורים לאדם בשנה החולפת יכולים להוות בסיס למצוקות? וזאת, כשהדברים נאמרים מפיו של רופא, שעל־פי עדותו הוא ואשתו בעצמם עסקו במתן טיפולים זוגיים במרפאה.
202. בסופו של דבר, החקירה הנגדית בהתייחס לשיחה המוקלטת הסתיימה כאשר הסנגורית צעקה על א.א ו-א.א יצאה מהאולם, חזרה ואחר־כך נכנסה מתחת לדוכן העדים בעודה נתונה בפלשבק, בוכה בכי תמרורים וזועקת זעקות שבר, כשהיא מכוסה בבד (גלימת התובעת) .
חיה שרה רבין
203. שרה רבין היא בעלת תואר שני בסוציולוגיה, עם התמחות בטיפול משפחתי. היא התמחתה בטיפול בטראומה ב'מיטיב', שזו שלוחה של בית חולים 'הרצוג'. היא עבדה גם שש שנים במרכז סיוע לנשים דתיות והנחתה בתחומים של פגיעה מינית ואלימות במשפחה, בעיקר בציבור החרדי. רבין טיפלה ב-א.א החל מסוף מרץ XX20 ועד לאפריל XX20 . גליון הטיפולים שלה ב-א.א הוגש, ובו נכתב ש-א.א עברה פגיעה בילדות ושהמטרה הטיפולית היא להפריד בין העבר לחיי הנישואין. עוד נכתב שהעובדה ש-א.א עברה בין הרבה מטפלות, עולה שאלה בדבר יכולתה לתת אמון במטפלת . בחקירה הראשית רבין נשאלה על הנסיבות שבעטיין א.א הגיעה אליה לטיפול והסבירה ש-א.א הייתה נשואה כמה חודשים והיא לא סיפרה לבעלה על הפגיעה אז היא רצתה שרבין תעזור לה ותכין אותה לספר לבעלה על הפגיעה. א.א עשתה על רבין רושם של אישה מאד אינטליגנטית, חכמה, בוגרת. היא אמרה לרבין שהעבר שלה ממש מפריע לה בהווה שלה, בזוגיות, בקשר עם בעלה. היא הגיעה אחרי כמה וכמה טיפולים במשך כמה שנים אצל מטפלות שונות וציינה באוזני רבין שבחלק גדול מהטיפולים היה הנאשם מעורב. רבין העידה ש-א.א החלה לספר על הפגיעות תחילה בעדינות, "כנראה רצתה לבדוק אותי", והאירוע הראשון שעליו סיפרה היה אירוע הטיול. רבין אמרה שזו הייתה הפעם הראשונה ש-א.א פתחה את זה. היא העידה ש-א.א סיפרה לה על הלחץ שלה סביב נושא השירותים; א.א אמרה לה שכאשר הייתה בת 17 הנאשם "לקח לה את הבתולין" . רבין הסבירה שהיא הבינה מכך שהיה אונס, שהייתה חדירה, והסבירה: "בציבור שלנו לא מדברים על הנושאים האלה, לא מחנכים לדבר על הנושאים האלה, אין שיח ואין מילים. אז המילים, הם דולים את המילים ממה שהן קוראות ולומדות. אז כשהיא אומרת 'אבא שלי לקח לי את הבתולין' זה בדיוק המשמעות, בעיניי זה היה ברור לי. כמישהי שגדלה בציבור החרדי, אני נולדתי לציבור החרדי, זו השפה". הדברים עולים, כמובן, בקנה אחד עם מה שאנו נוכחנו לראות כש-א.א העידה, כפי שכבר ציינתי לעיל, ונדרשנו להבהיר ל-א.א שעליה לדבר בבית המשפט בצורה יותר ברורה ומפורשת. בהמשך רבין העידה ש-א.א סיפרה לה שכאשר הייתה בכיתה ה' הכריח אותה הנאשם לעשות בו מין אורלי ולאחר מכן היא הקיאה, ומאז יש לה פחד מהקאות.
204. רבין תיארה בצורה מאוד מוחשית את התגובות הפיזיולוגיות של א.א כשהן דיברו על הפגיעות: "כל פעם שהיינו מתחילים לדבר על הנושאים האלה של הפגיעה זה לקח הרבה זמן בגלל שהיא הייתה פשוט מוצפת ואחרי שהיא הייתה מוצפת היא הייתה מתנתקת. אז בהתחלה זה היה רק הצפות והתנתקות וזה היה מאד מאד קשה לצפות, הגוף שלה היה רועד, רועד רועד ממש, רועד ככה, היא גם הייתה מסובבת את הגוף בהצפה... היא הייתה מסובבת את הגוף בכיסא, כבר התחלתי להתרגל, ידעתי שזה הולך לקרות, ואז היא הייתה נותנת בעיטות לרצפה כאילו היא מנסה להפסיק את ההצפה מלהגיע ואז הייתה הצפה וניתוק. ניתוק היה לפעמים שקט בחדר, הייתי קוראת לה, היא לא שמעה אותי... ניתוק זה דיסוציאציה... היא לא שמעה, היא לא ענתה... האדם בעצם נזרק בחזרה לחוויה של העבר... עכשיו, זה יכול להיות כל דבר שזורק אותה לחוויה של העבר, זה יכול להיות מילה, ריח, זה יכול להיות התחלה של סיפור, זה יכול להיות משהו שאני אומרת, זה יכול להיות משהו שהם רואים אצלי. למשל, אנחנו בנינו רשימה של מילים שהיו מציפות אותה וזה היה מילים שהיו קשורות נגיד, ברור למין, למגדר, ... לחלקי גוף... אפילו 'מכנסיים'... 'חגורה'... אפילו כשאמרתי פעם את המילה 'די' זה הכניס אותה להצפה... היא הייתה נהיית מאד אדומה... היא התחילה לרעוד בכל הגוף, היא הייתה מסובבת את הגוף ואז היא הייתה עושה עם הרגליים קצת ככה על הרצפה... הגוף דיבר, בדיוק. הגוף פשוט,... ממש דיבר. הוא רעד ככה, הוא רעד ואז זה היה מפסיק, הגוף כאילו נרגע ואז היא הייתה מתנתקת. זה היה ממש ניתוק, ולהחזיר אותה חזרה,... היא מאד פחדה מהניתוקים... היא כאילו לא אתך, הגוף נמצא, היא כאילו לא שומעת. את מדברת אליה היא לא שומעת, היא לא נמצאת... הייתי אומרת 'א.א, א.א, את איתי, את במקום בטוח, זה בסדר', ככה... היא הייתה מסובבת את הגוף, היא גם הייתה, העיניים שלה היו כאלה... her eyes would be glossy... כשיש הצפה אז כל הפעילות המוחית עוברת למוח השורד ורציתי להחזיר אותה למוח החושב. חשבתי שזו הדרך להחזיר אותה בחזרה לחדר וזה היה עוזר, לאט לאט היא הייתה חוזרת... לפעמים זה היה 10 דקות, לפעמים זה היה 20 דקות, לפעמים זה היה יכול להיות פגישה שלמה, ובהמשך בפגישות היותר מתקדמות אז היא פתאום נהפכה להיות משהו אחר" . רבין הסבירה שבהיריון הראשון של א.א ולקראת הלידה הראשונה הן עשו הכנה משמעותית, כי זה היה נושא מאוד מציף: הרעיון שאנשים זרים יכנסו לחדר הלידה ויגעו בה. כך גם הנושא של המקווה, הצורך להיחשף לפני נשים זרות, התחושה שאחרי הטבילה יש חובה לקיים יחסי מין - כל אלה היו ל-א.א קשים מאוד. רבין ציינה שאחרי הלידה א.א התארחה בבית הוריה וגם זה היה לה אירוע מאוד מציף, שהעלה בה הרבה זיכרונות. היא אמרה שאחרי הלידה הניתוקים וההצפות החמירו. רבין שיתפה בכנות שגם עבורה לראות את א.א באותם קטעי היזכרות והצפה היה קשה מאוד, וניכר היה בעדותה שהיא אכן נסערת. היא תיארה את שראתה, והתיאורים היו אכן קשים . כפי שציינתי לעיל, בתיאור פלשבקים שהיו ל-א.א במהלך העדות, גם אנו חזינו במו עינינו בחלק מהתופעות, לרבות בכי מר, זעקות שבר, תחינות כלפי הנאשם ש"לא יכניס", קריאות של א.א שהיא "לא רוצה", ועוד. רבין העידה ש-א.א אמרה לה "שהיא לא רצתה, היא לא רצתה ושהוא אמר לה ש-, פעם אחת שהוא שכב איתה הוא אמר לה 'את רצית, את רוצה' ואז היא התחילה לצעוק 'לא רציתי, לא רציתי' ואז היא התחילה לצעוק 'אל תכניס, אל תכניס' והיא בכתה נורא נורא, היא ממש ייבבה. זה יבבות של אבל, של יגון... היא באה לפגישה אחת והיא אמרה שהיא רוצה לספר לי עוד משהו שהיא זכרה והיא לא יכלה להגיד את מה שהיא זכרה אז הצעתי לה לכתוב את זה על נייר והיא כתבה, והיא כתבה שפעם אחת שאבא שכב איתה היא כיווצה את הגוף שלה בצורה כזאת להוציא את האיבר שלו מהגוף לה והוא צעק עליה והוא אמר לה שהיא לא יודעת איך לעשות את זה, 'את לא יודעת איך לעשות את זה' והיא אומרת, אני לא יודעת איך היא אמרה שהוא דרך עליה והוא בעט בה והוא קרא לה שמות לא יפית [הטעות במקור] ושהזרע שלו השפריץ עליה. כל משפט כזה שהיא אמרה כמובן היה מלווה בהצפות וניתוקים" .
רבין נשאלה מה א.א סיפרה לה לגבי הגיל שבו החלו הפגיעות והיא השיבה: "היא אמרה שמאז שהיא זוכרת את עצמה אבא שלה מתעסק איתה. היא אמרה שהוא היה מגיע איתה לשירותים הרבה בהתחלה כשהייתה קטנה. היא לא נתנה לי פרטים", ולשאלת התובעת אישרה ש-א.א קישרה בין הפגיעה ובין השירותים .
לאחר מכן רבין העידה על מה שקרה כשעלה חשש שמא גם ב.ב נפגעת וסיפרה שתגובתה של א.א הייתה קשה מאוד. א.א סיפרה לרבין שיצרו איתה קשר מבית הספר לגבי אחות שהייתה אז בכיתה ח', שרבין אינה יודעת מה שמה, סיפרו שעולה חשש שהיא נפגעה מינית, אך אינה מוכנה לשתף פעולה עם מי שניסה לברר זאת, והציעו ש-א.א תנסה לדובב אותה. א.א נלחצה מאוד שכן היא חששה שיקרה שוב מה שקרה כשהיא עצמה ניסתה לספר לאימה שהנאשם פגע בה. א.א אמרה לרבין ש"אימא שלה הייתה בהלם, היא הזדעזעה, היא לא האמינה, היא אמרה 'אני לא יודעת איך את ממציאה כזה דבר מזעזע על אבא', היא אומרת שאבא שלה אמר לה שהיא מדומיינת והיא צריכה טיפול, היא אמרה שאחיות שלה לא האמינו לה ולא סלחו לה ולא סולחים לה עד היום ולא מאמינים לה... היא נלחצה שהיא אמרה שאם היא תדבר עם אחותה אז אחר כך במשפחה יאשימו אותה שכאילו היא הסיטה אותה". רבין נשאלה אם א.א ידעה ש-ב.ב נפגעה אף היא והשיבה: "היא לא ידעה אבל היא חששה. היא מאד חששה... היא אמרה גם שהאחות הזאת כשהיא בבית היא מאד מאד נקייה, היא אובססיבית עם ניקיון. אז היא כבר הבטן שלה אמרה לה, היא כאילו, היא כבר... היא מאד מאד חשדה. היא חשדה להיות במגע עם האחות הזאת בנושא הזה שמא שוב יתפוצץ כל הסיפור ויגידו שהיא זאת שמדומיינת, מכניסה לה רעיונות, כנראה שזה מה שהיא פחדה. אבל זה הסעיר אותה כל כך שכשדיברנו על זה היא התנתקה, היה לה שוב הצפה והיא התנתקה ואז היא קמה מהכיסא והתיישבה בפינה של החדר והיא פשוט לא יכלה להוציא מילים מהפה הגיוניות, היא פשוט לא יכלה לדבר בצורה הגיונית. היא אמרה, הי הסתכלה עליי ואמרה 'מה, מה, מי, מה' היא הייתה ברגרסיה מטורפת, זה היה הזוי לראות את זה. דיברתי אליה ברוך, דיברתי אליה ברוגע כמו שמדברים אל ילדה קטנה. לאט לאט הזזתי אותה לשבת בחזרה בכיסא אבל היא נשארה מאד מאד ילדית. היא קמה, היא עמדה, זה הגיע סוף הפגישה והייתי צריכה לשלוח אותה הביתה וזה לשאלה הזאת של מה עושים כשמישהי מנותקת והיא כבר כאילו במקום אחר ולאן אני שולחת אותה, והיא עמדה ליד המפסק של האור והיא התחילה לכבות את האור והיא עשתה לי 'אני לא הולכת, אני לא עוזבת', היא ממש הייתה כמו ילדה קטנה. ונגמרה הפגישה והייתי חייבת לשלוח אותה וזה היה מאד מלחיץ. אני לא יודעת איך היא הגיעה הביתה" . בהמשך רבין סיפרה על מפגש אחד שאליו הגיעה א.א, ורבין ראתה מיד שזו לא א.א שהיא מכירה, ו-א.א החלה לדבר בקול גברי ואמרה דברים שאינם מקובלים כלל בחברה החרדית שבה א.א גדלה.
205. בחקירה הנגדית שאלה הסנגורית את רבין האם התופעה של "שינוי דמויות" שראתה אצל א.א, פעם לילדותית, פעם דיברה בקול גברי, לא עוררה בה מחשבה ש-א.א לוקה בסכיזופרניה. רבין השיבה בנחרצות שלא, ושהתופעות שהיא ראתה אצל א.א הן אופייניות למי שעברה פגיעה מינית בגיל צעיר . היא נשאלה האם לא עלה לה אפילו בקצה־קצה המחשבה שהתופעות המאד קשות שראתה אצל א.א הן חלק מבעיה פסיכיאטרית, שאין לה שום קשר לפגיעה מינית, והיא השיבה בנחרצות בשלילה. הסנגורית המשיכה והטילה ספק במומחיותה ובכישוריה המקצועיים של רבין, אך רבין עמדה על שלה: "אני חושבת שאני נשענתי על הניסיון שלי שהיא [הסנגורית] הטילה בו ספק אבל הניסיון שלי עם הרבה מאד נפגעות תקיפה מינית. זאת אומרת, יש להם כמו סל כזה של סימפטומים שהוא היה מאד מוכר לי כשהיא התיישבה מולי, זה היה מאד מוכר. למשל היא שאלה אותי הרבה פעמים במשך הטיפול 'שרה, זה קרה באמת? זה באמת קרה?', שזה קורה המון עם נפגעות תקיפה מינית בגלל שהזיכרון כל כך מקוטע. [גם א.א שאלה את זה] ואני אף פעם לא עונה כששואלים אותי את זה, אני לא עונה. התהליך הטיפולי הוא זה שבעצם עוזר להם לאחד את כל הדמויות ולהבין את כל הסיפור שהם חוו... אני אתן לך דוגמה למה אני לא מסכימה. כל הנושא של השירותים, הלחץ סביב השירותים, עשיית פיפי בכוס, תחושות האשמה, תחושות הגועל מהגוף, היא שנאה את הגוף שלה, כל הנושא של יציאות, היא נמנעה מלשתות, היא נמנעה מלאכול, כל הרגישות שלה למילים שקשורים לגוף, למין, לחלקי גוף, למגע, העוררות שלה המינית שהיא לא הייתה תואמת בת שחונכה בתיכון XX, בת שלא צפתה בסרטים, לא קראה ספרים, לא היה שום שיח בנושא. פשוט זה לא היה, זה צעק פגיעה מינית, זה פשוט צעק פגיעה מינית, השפה, המילים, ... הידיעה שלה בנושא של מין, כמו למשל, זה קשה, אני הולכת להגיד את זה, מין אוראלי לדוגמה,... ממה שאני הכרתי את בעלה וממה שאני הבנתי ממנה זה לא היה הדמות, בעלה לא היה כזה.... לא היה מצב כזה, בעלה אפילו לא התפשט לידה, הוא גם כיבד אותה מאוד" .
206. כאשר הסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא המציאה דברים בעקבות הטיפול, השיבה לה א.א כך: "אני אומרת שמה שיפה בטיפול זה שיש כל כך הרבה רגשות ותהליכים נפשיים שקשה למצוא להם המללה והבנה והיגיון... ובטיפול, אז פתאום נהיה שם לדברים שמרגישים וכאילו וזה נהיה בסדר, כאילו כי כל מיני דברים שהרגשתי בעבר הייתי אומרת לעצמי 'ואי, כאילו מה הסיפור שלך?' ופתאום כאילו לבוא לטיפול, לא רק אצל שרה, באופן כללי לקבל איזשהו מלל, איזה שהיא הגדרה למה שאני חווה, מרגישה" .
207. בסיכומיה מדגישה ההגנה שגם בשלב הזה, היה ל-א.א ספק בדבר אמינות זיכרונותיה , וההגנה רואה בכך חיזוק לכך שאין הדברים אמת. אלא שכפי שהעידה רבין (והעידו מטפלות נוספות, כפי שכבר ציינתי ועוד יצוין בהמשך), דווקא פקפוק זה הוא תסמין מוכר של מי שחווה פגיעה מינית בגיל מוקדם. עוד נטען בסיכומי ההגנה ש-א.א השליכה את קשייה בחיי האישות על הנאשם, אך גם רבין וגם א.א עצמה ציינו שהדבר אינו נכון, ורבין העידה ש-א.א ציינה באוזניה עד כמה בעלה "בחור מקסים" ו"אדם מדהים" ושהיא זכתה בו . עוד נטען שמתוך מה שרבין סיפרה על החששות של א.א בנוגע לאחותה שהייתה בכיתה ח' (ואנו יודעים שהכוונה ל-ב.ב), ניתן ללמוד על ניסיון ההשפעה של א.א על ב.ב , אלא שמתוך עדותה של רבין אני למדה בדיוק את ההיפך. רבין העידה ש-א.א לא רצתה להתערב, "שמא שוב יתפוצץ כל הסיפור ויגידו שהיא זאת שמדומיינת, מכניסה לה רעיונות", והמחשבה על כך כל כך הטרידה אותה שהיא נכנסה לרגרסיה הכי גרועה שרבין ראתה במשך כל תקופת הטיפול. עוד נטען ש-א.א כלל לא הזכירה אצל רבין את אירוע גיל 5, אלא שגם טענה זו אינה נכונה, כפי שציטטתי לעיל . ככל שהטענה נסמכת רק על גיליון הטיפולים, ברור שגיליון זה, שבו על כל פגישה נכתבו שורות בודדות, לא כולל את כל מה ש-א.א סיפרה בפגישות הטיפוליות. נטען שמתוך 39 מפגשים טיפוליים יש איזכורים בודדים לאירועי פגיעה, ואף אלה מתוארים בשונה מכתב האישום . ראשית, יש לזכור ש-א.א הייתה אז בראשית תהליך החשיפה, ורבין עצמה תיארה את התהליך כתהליך איטי והדרגתי. שנית, מה שתואר - תואר דווקא בצורה דומה מאוד למה ש-א.א העידה במשטרה ובבית המשפט, וממילא - בחדר הטיפולים אין המטופל מחוייב בדיוק ואין המטפל מחוייב ברישום מדויק, משל מדובר בעדות לבית המשפט. ההגנה המשיכה ותקפה את מקצועיותה של רבין, וטענה שלנוכח היעדר השכלה פורמלית וחוסר ניסיון, אין להתפלא שהטיפול של א.א אצלה לא התקדם ואף הייתה רגרסיה וכי לנוכח חוסר מקצועיותה, אין לייחס כל חשיבות למסקנותיה ותובנותיה . חרף הנטען בסיכומי ההגנה, חשוב לציין שדווקא הנאשם בעדותו לפנינו ציין ששרה רבין הייתה מטפלת אובייקטיבית, אמיתית .
208. בסיכומו של דבר, ובניגוד לטענות ההגנה, מצאתי את שרה רבין עדה אמינה ביותר, זהירה, ישירה ומקצועית. כפי שטענה התביעה בסיכומיה, מדובר בעדה ניטרלית ואובייקטיבית שאין בינה ובין הנאשם כל קשר. על כן, אין לה מניע להזיק לנאשם או להעליל עליו עלילות שווא והיא העידה באופן "נקי" על אודות התרשמותה מ-א.א ועל הדברים ששמעה ממנה לגבי הפגיעות של הנאשם בה במשך השנים . רבין גם לא הכירה את א.א עובר לטיפול, כך שגם לא היה לה אינטרס כלשהו להעיד "לטובתה" אלמלא היו הדברים אמת. רבין העידה במשטרה שהמקרה של א.א הוא המקרה הכי קשה שנתקלה בו , וזאת אף שטיפול בפגיעות מיניות הוא תחום התמחותה. מצאתי בעדותה משום חיזוק משמעותי לעדותה של א.א, שהיא נפגעה פגיעות מיניות קשות מידי הנאשם, כבר מגיל צעיר מאוד, ועד הגיעה לבגרות.
מורן מאלי
209. מורן מאלי היא עובדת סוציאלית (עו"סית) קלינית. היא החלה את העיסוק שלה בתחום של טראומה כ-10 שנים לפני שהעידה בבית המשפט. לאורך השנים היא עבדה בתחנה לבריאות נפש, במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, מחלקת נשים. עוד עבדה במרכז לחקר הטראומה בבית חולים הדסה ובמועד עדותה עבדה במרכז "בנפשנו", השייך למשרד הרווחה, מרכז רב תחומי, רב מקצועי, שעובדים בו עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים, מטפלת באמנות. המרכז מעניק טיפול ארוך טווח לנפגעות ונפגעי טראומה מינית. הייחודיות שלו היא בכך שנותן מענה לאוכלוסייה החרדית והדתית, ומפעילה אותו עמותה בשם "בית חם". ההכשרה הקלינית של מאלי כוללת תואר שני מאוניברסיטת בר אילן בעבודה סוציאלית קליני, את עבודת התזה שלה הקדישה לתחום של טראומה. לאחר לימודי התואר השני עשתה לימודי המשך ביחידה ללימודי המשך בבר אילן, לימודי טיפול בטראומה מינית, ובעת עדותה לפנינו הייתה סטודנטית בתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. נכון לדצמבר 2020, היא עבדה כמטפלת כ-10 שנים, טיפלה בעשרות מטופלים ומטופלות, לא כולם עם רקע של טראומה מינית, אבל החל מספטמבר XX20 היא עבדה במרכז "בנפשנו", שם טיפלה בנשים בלבד, שעברו טראומה מינית, בעיקר בנשים שעברו פגיעה ממושכת בילדות, אבל לא רק כאלה. מאחר שבמרכז יש, כאמור, צוות רב תחומי, לכל מטופלת שחפצה בכך יש גם ליווי וטיפול פסיכיאטרי. יש במרכז פסיכיאטרית שחלק מהמטופלות מקבלות טיפול משותף. מנהלת המרכז, עדנה לודמיר, שמכירה את רוב המטופלות, גם את א.א, הייתה נוכחת בפגישת ה-intake (פגישת ההיכרות) עם א.א, והיא גם ליוותה אותה במשך תקופה מסוימת שבה מאלי לא הייתה נוכחת במרכז, בשל חופשת לידה והיא החליפה אותה. נוסף על מאלי טיפלה ב-א.א גם פסיכיאטרית מהמרכז, ד"ר ענבל ברנר, טיפול שהחל סביב משבר שאותו חוותה א.א ב-XX20. מאלי נכחה במרבית הפגישות של א.א עם ד"ר ברנר בגלל כל מיני קשיים של א.א (שאותם פירטה בהמשך עדותה), אבל חלק מהתפקיד של מאלי היה גם תפקיד מתווך ומסביר, כי המפגש עם רופאה, כל רופא או רופאה, היה מפגש מאוד מאוד מעורר אימה וחרדה עבור א.א .
210. בפתח דבריה הדגישה מאלי שהיא מדברת על א.א והטיפול בהסכמתה המלאה והמפורשת של א.א, והוסיפה: "אני רוצה להדגיש בזה את הקושי שבמעמד הזה, הקושי עבורי שבעצם בכך שאני מספרת עליה ומדברת עליה בבית משפט או בכלל שאני מדברת עליה מחוץ לחדר הטיפול, יש הפרה של אחד מהחוקים והכללים הכי הכי בסיסיים בטיפול, שהדברים שנאמרים הם נאמרים בחדר ויש עליהם סודיות מוחלטת". מאלי העידה כעדת תביעה ראשונה, הן כדי להכין את בית המשפט לקראת המצב של א.א, והן כדי לאפשר ל-א.א להמשיך בטיפול אצל מאלי אחרי שמאלי תעיד. היא גם מסרה הודעתה במשטרה לפני א.א, וליוותה את א.א במהלך חקירותיה, כפי שנדוֹן כבר בהרחבה במהלך הדיון על האישומים השונים ובדיון על הדינמיקה בחקירה. מאלי העידה שהיא נכחה בחקירתה של א.א באישור ראש צוות החקירה, והסבירה את הצורך שהוביל לכך: "זה שהייתי נוכחת גם שייך לחרדות, כמו שהתחלתי להסביר מקודם, הנגיעה ההיזכרות בתכנים הטראומטיים, הדיבור עליהם הוא כשלעצמו מעורר חרדה ומוביל כמעט באופן תמידי גם בסופו של דבר להתנתקות, להתנתקות של הנפש, להתנתקות ממה שקורה כאן ועכשיו, חזרה של הנפש של הזיכרון לעבר ובעצם הליווי שלי לחקירה היה נועד להקל עליה, לעזור לה, כמו שאנחנו עושות בטיפול, למצוא את הדרכים לחזור למה שקורה עכשיו, לווסת את עצמה, אנחנו קוראים לזה קרקוע ובעצם כל אדם בריא, שלא סובל מהפרעה דיסוציאטיבית יודע היטב מה היה בעבר, מה קורה עכשיו ולסווג ביניהם ואצל אנשים שסובלים מהפרעה פוסט טראומטית מורכבת והפרעת דיסוציאציה בעצם מטשטשים הגבולות בין מה שהיה פעם והיום ואחד מהתפקידים שלי כמטפלת שלה זה לעזור להחזיר את הסדר ולעזור לה לחזור לאיפה שהיא נמצא, למצב מודעות והייתי בשבילה שם כדי לתמוך בה ולעזור" .
211. מאלי סיפרה ש-א.א פנתה למרכז "בנפשנו" בבני ברק בספטמבר XX20, לאחר שלא מצאה בישוב בצפון, מקום מגוריה, מטפל חרדי. כבר בתחילה, בפגישת ה-Intake, שבה נכחה גם עדנה לודמיר, היא סיפרה שנפגעה מהנאשם מגיל 5 עד 17, שהיא זוכרת מספר מקרים ואינה רוצה לספר את פרטיהם. גליונות הטיפול של א.א הוגשו ולבקשת ההגנה - גם הודעתה של מאלי במשטרה . מאלי התרשמה ש-א.א היא אישה אינטליגנטית, יצירתית ומוכשרת. מנגד, א.א תיארה תסמינים רבים, שכמטפלת מאלי ידעה לאבחן באמצעותם ש-א.א סובלת מפוסט־טראומה מורכבת, complex PTSD. נוסף על כך היא ציינה סימפטומים נוספים, של שינויים קוגניטיביים ורגשיים וכן סימפטומים דיסוציאטיביים. מאלי פירטה מהם הסימפטומים ש-א.א תיארה ושהיא עצמה ראתה במהלך הטיפולים, והסבירה את מהותם . מפאת חשיבות הדברים, אביא את דבריה במלואם (ההדגשות הוספו, כמו גם מספר סימני פיסוק, שיסייעו להבנת הנקרא): "אז היא מספרת לנו על סימפטומים, על תסמינים של חודרנות, חודרנות זה אומר שיש היזכרות ספונטנית באירועים טראומטיים או ברסיסים, בחלקים של האירוע הטראומטי. חודרנות זה חלומות לילה, סיוטי לילה על אירועים טראומטיים ו-flashbackים. flashback זה מצב שבו יש ממש חוויה מחודשת של אירוע טראומטי, הגוף יכול ממש להגיב ... באותה צורה כמו שהגיב בעת האירוע, יכולים להעלות ריחות, מראות, לשמוע קולות שהיו באירוע. זה שונה משמיעת קולות פסיכוטיים, זה ממש היזכרות נקודתית באירוע שהיה בעבר. זה הסימפטומים החודרניים שהיא מספרת לנו. היא מספרת לנו על סימפטומים של הימנעות, הימנעות מלהיזכר, כל פעם שעולה זיכרון היא מנסה להדחיק אותו, היא מנסה לשכוח אותו, מנסה לחשוב על דברים אחרים, היא מספרת לנו על הימנעות מלדבר... ניסיון להדיפה שבמקרים הקיצוניים, שהנפש לא מצליחה להדוף את הזיכרונות, מגיע גם ניתוק, שעל זה אני אסביר עוד כמה דקות. היא מדברת על הימנעות מקשר עם בני משפחתה, כאשר יש לדפוס הזה גם איזשהו הסבר, היא מדברת על כך שכאשר כן קיים איזשהו קשר עם המשפחה, הם מעליבים אותה, מנדים אותה. היא מדברת על דיבור לא הולם של אביה. בתור אישה חרדית קשה לה מאוד לשמוע אותו מתאר איברי מין או דיבורים אחרים שהם קשורים למיניות. עוד סימפטומים שהיא העלתה שהיא דיברה עליהם הם סימפטומים של דריכות ועוררות יתר... תחושה שהסכנה נמצאת בכל מקום, קושי להירדם בלילה כי הגוף והנפש לא מצליחים בעצם להירגע ולהגיע למצב של שינה, התעוררות מרובה במהלך הלילה, יש לה תגובות בהלה מרעשים או מתזוזה בלתי צפויה. זה נקרא 'סטרטר מוגבר' וחרדה תמידית מכל דבר הוא עלול להיות סכנה, כל מראה או כל מקום שמזכירים במשהו את האירוע יכולים להיות מעוררי חרדה. כך למשל, העדות שלה, החקירה שלה במשטרה, שהתקיימה בממ"ד, כבר הכניסה לממ"ד והסגירה של הדלת הייתה בשבילה מעוררת חרדה. אם תראו את החומרים של העדות אז תיווכחו לדעת שחלק מהפגיעות שהיא זוכרת, שהיא מספרת עליהן קרו בממ"ד. זה בשבילה כבר טריגר מאוד גדול לחרדה...אי שקט, משהו, לא הכול רואים, נכות נפשית בשונה ממוגבלות פיזית לא תמיד רואים אותה, אבל אפשר לראות את זה באי שקט שבה היא יושבת, אני ראיתי את זה כבר במבט שלה אלי, כבר כשנכנסנו לחדר, עוד לפני שהתחילו להקליט, היא הסתכלה עלי ואני התחלתי להגיד לה, 'א.א, הממ"ד שבו אנחנו נמצאות היום זה לא הממ"ד שבו היית פעם, זה לא הממ"ד בבית שלך'... במשטרה, במשטרה בישוב בצפון, החקירה התנהלה בממ"ד. חוץ מהסימפטומים הפוסט טראומטיים, היא מתארת סימפטומים נוספים של שינויים קוגניטיביים ורגשיים, שינויים קוגניטיביים הם כוללים, למשל, קושי בהיזכרות או קפיצות כאלה בזמן בין הווה לעבר וכל מיני שינויים רגשיים, שינויים במצב הרוח, חרדה מאוד גבוהה, עצב, שפתאום עולים, וסימפטומים דיסוציאטיביים שזה התנתקויות, דפרסונליזציה ודה-ריאליזציה... סימפטומים דיסוציאטיביים שביניהם היא מתארת התנתקויות, למשל, היא סיפרה לנו כבר בפגישת ההיכרות שהיא יכולה למצוא את עצמה ברחוב והיא לא מבינה איך היא הגיעה לשם, פתאום נאבדת לה תחושת הזמן או המקום, היא יכולה לשבת מולי בחדר ולבהות דקות ארוכות בלי יכולת להגיב אלי, זה נקרא ניתוק. היא מספרת על תופעות של... דפרסונליזציה, זה תופעה שבה אדם רואה את עצמו מבחוץ, מסתכל על עצמו כאילו הוא מסתכל על עצמו מהמחשבות מבחוץ, הוא יכול, איברי גוף נראים אחרת ממה שהם, ככה, למשל, לפעמים היא מספרת שיש לה הרגשה כאילו הרגל שלה מנותקת מהמקום, כל ההתייחסות לגוף היא התייחסות כאילו אין גוף, הגוף הוא לא שלה ודה-ריאליזציה... זאת תופעה שהסביבה נראית כמו חלום, היא מטושטשת, היא מעורפלת, הדברים נראים איטיים יותר או מהירים יותר. כל זה תופעות שאנחנו מכירים בעולם בריאות הנפש כתופעות שמבדילות תסמונות פוסט־טראומטית, מתסמונת PTSD, מתסמונת פוסט טראומטית רגילה, שקורית לרוב אחרי אירוע טראומטי בודד, אלה תופעות שמגדירות הפרעה פוסט־טראומטית מורכבת complex PTSD שבעצם ההבדלים, יש ביניהם כמה הבדלים, ההבדל המהותי והעיקרי הוא שהתסמונת פוסט טראומטית מורכבת היא נגרמת כתוצאה מחשיפה ממושכת חוזרת ונשנית לאירועים פוגעניים מעשה ידי אדם המסכנים את שלמותו של הגוף או הנפש, אירועים שבהם הפוגע לרוב יש לו איזשהו אלמנטים שליטה בנפגע, לרוב זה פגיעה שנוצרת בתוך יחסים של אמון והיכרות שבהם הפוגע בוגד באמון של הנפגע ומחולל לגופו, לנפשו מעשים נוראיים... אני מספרת על שורה של סימפטומים שהיא סיפרה שמהם היא סובלת, שאני יודעת לקשר בין הסימפטומים שהיא מספרת לבין הפרעה פוסט טראומטית מורכבת".
הדברים הללו של מאלי חשובים מאחר שהם גם משקפים וגם מסבירים תופעות שראינו בעצמנו, הן במהלך עדותה של א.א לפנינו, הן בחקירתה במשטרה (כעולה מהתיעוד החזותי של החקירות). הכוונה לניתוקים ופלשבקים, וכן לאופן מסירת העדות גופה (הימנעות ממסירת פרטים מסוימים, חוסר מסוגלות לדבר על חלק מהפגיעות בחלק מהדיונים, בלבול בסדר ההתרחשות של דברים, הדואליות ביחס לנאשם ועוד).
212. מורן העידה על כך ש-א.א סיפרה לה פרטים חלקיים על חלק מהפגיעות, וציינה שהיו דברים שהיא שמעה לראשונה עת ליוותה את א.א למסירת הודעתה במשטרה, או שרק אז רסיסי דברים ששמעה מ-א.א בטיפול הצטרפו לרצף של סיפור . מאחר שמאלי מסרה הודעתה במשטרה לפני ש-א.א נחקרה, אזי כל מה שסיפרה היה מתוך מה שידעה מתוך הטיפול. היא גם הקפידה להבחין באוזנינו בין דברים ש-א.א סיפרה ממש, ובין דברים שהיא הבינה . כך העידה ש-א.א סיפרה לה על הפגיעות הבאות:
א.א סיפרה שהנאשם הכניס את האקדח לתוך הגוף שלה, לאיבר המין שלה, ולאחר מכן הוא האשים אותה שהיא לכלכה את האקדח. היא לא סיפרה מעבר לכך על הסיטואציה במהלך הטיפול, אלא רק בחקירה .
א.א סיפרה שכשהנאשם היה פוגע בה היא הייתה מרטיבה, היה בורח לה שתן. הנאשם היה כועס עליה מאוד ואחרי חלק מהאירועים הוא היה מכה אותה עם חגורה, דורך על איבר מינה. בהמשך הפגיעות הוא היה מחייב אותה ללכת לשירותים, אם היא הייתה מתאפקת הוא היה נכנס לפניה לשירותים, אומר לה להקשיב איך הוא מטיל את מימיו ואז דורש ממנה להיכנס לשירותים ולהטיל את מימיה .
אחת הפגיעות הייתה בטיול, כנראה בחנוכה, שם הנאשם לקח את א.א להתפנות ולאחר מכן פגע בה . מאלי לא יודעת באיזה גיל זה קרה או לאן היה הטיול. היא העידה על הקשר בין שני הדברים הללו לחרדה ש-א.א פיתחה סביב הנושא של הליכה לשירותים.
א.א סיפרה שהנאשם החדיר את איבר מינו לפה שלה וזה עורר בה את הרצון להקיא, ומאלי קישרה בין סיפור זה לחרדה של א.א מפני הקאות, ופירטה באוזנינו את טיבה של החרדה מהקאות ;
א.א סיפרה כי הפגיעה הראשונה התרחשה בשירותים, כשהיא הייתה בת 5, בבית במקום מגורים קודם ;
חלק מהפגיעות המיניות התרחשו במרפאה של הנאשם .
אציין, שמגליונות הטיפול של מאלי לגבי א.א עולים איזכורים למקרים נוספים, למשל במפגש מיום 18.12.17 מאלי כתבה ש-א.א בפלאשבק ונזכרת באירוע שהיה ככל הנראה בממ"ד ועם מספריים, היא מתפתלת מכאב, בוכה ומייבבת, ולמאלי קשה להחזיר אותה . כנראה שהמדובר באירוע האחרון.
213. א.א ציינה אף היא בעדותה, שמאלי שמעה ממנה רק קטעים. לדבריה, הגישה של "בנפשנו" היא שהפרטים לא משנים. מדברים על ההשפעה, לא על המעשים עצמם. העיקר זה "להחזיק" ולא "לאבד את זה לגמרי". הגישה שלהם היא שאין טעם להיכנס שוב לטראומה. אז א.א חשבה שמאלי פחדנית ולא יכולה לשמוע את הפרטים. היא אמרה שכיום היא מבינה שמאלי צדקה ושיש לזה גם סימוכין אקדמיים .
214. מאלי העידה שבכל שלוש וחצי שנות הטיפול הראשונות מעולם לא שמעה מ-א.א שהיא רוצה להגיש תלונה לגבי הפגיעות של הנאשם . מאלי לא זיהתה אצלה כל יצר של נקמנות, א.א פחדה מאוד להעיד וגם בעלה חשש מה הדבר יעשה לנפשה. א.א אמרה למאלי לא פעם שמבחינתה, אם הנאשם היה מסכים ללכת לטיפול, אז מבחינתה זה מספיק, היא לא צריכה יותר מזה. מאלי הסבירה שבשביל א.א זה ישר מתחבר לזה שאם הנאשם הולך לטיפול אז הוא לא יפגע יותר . נושא התלונה במשטרה עלה בעצם רק בעקבות ב.ב.
215. הסנגורית הטיחה ב-א.א שלמעשה, מאלי שיכנעה אותה שהיא נפגעה מאביה, שעה ש-א.א עצמה הטילה בכך ספק, ו-א.א השיבה: "בטיפול אין מצב שיושבת ומשכנעת אותי, 'א.א, נפגעת, אני אומרת לך שאת נפגעת, אנחנו זוכרות ביחד שאת נפגעת, תזכרי לעולם ועד שנפגעת', אין בכלל שיח כזה, השיחה הוא כל כך שונה, הוא כל כך המטרה שלו היא שונה לחלוטין, היא מחזקת אותי להיות אני ואני חושבת שההבדל של מה שהיה במשטרה לבין מה שיש היום זה גם הרבה מזה שפגשתי את הפנים האמיתיות והמכאיבות של המשפחה שלי, שאין לי קשר איתם ואז אני מתחילה לחיות את החיים שלי ולהגיד את האמירה שלי והם לא מוכנים לקבל אותה, אז הם לא מוכנים לקבל אותה, אבל היא עדיין קיימת, אני לא קיימת רק בזכות המשפחה שלי" .
216. טענות ההגנה העיקריות כלפי מאלי הן שהיא התערבה בחקירתה של א.א במשטרה, שהיא עודדה את א.א באמירות ש-א.א אינה הוזה, שמאלי שמה מילים בפיה של א.א ובכך זיהמה את החקירה. ההגנה ממשיכה וטוענת שלנוכח הדברים הללו, ומאחר שההגנה לא קיבלה לידיה את התיק הטיפולי של א.א לתקופה שאחרי העדות של א.א, יש להגנה בסיס איתן להניח שגם בשיחות הטיפוליות בין מאלי ל-א.א, שהיו במהלך העדות של א.א ואחרי העדות של מאלי, עלו דברים שהייתה להם השפעה מכרעת על עדותה של א.א .
כפי שכבר ציינתי, איני מקבלת כלל וכלל את טענת ההגנה שמאלי שמה מילים בפיה של א.א בחקירה במשטרה. נהפוך הוא: מאלי נזהרה מאוד שלא לעשות כן, כפי שעשתה גם מורן שאזו, החוקרת, ויותר מכך: כפי שניתן לראות בהשוואה בין ההודעה של מאלי במשטרה, שנמסרה לפני חקירתה של א.א, ובין הודעתה של א.א - א.א גם מסרה הרבה יותר פרטים על מקרי פגיעה שעליהם מאלי סיפרה ששמעה בטיפול, וגם סיפרה על מקרים נוספים, שמאלי כלל לא ידעה עליהם. מאלי עצמה העידה, כפי שציינתי לעיל, שרסיסי מידע שידעה מהטיפול הפכו לרצף רק במהלך הודעת של א.א במשטרה, והיו דברים ששמעה לראשונה.
אני מסכימה עם ההגנה שמאלי עודדה את א.א בחקירה, ואמרה לה שהיא לא הוזה, אלא שלדידי אין בכך כל פסול. מאלי העידה בבירור על הסיבה שבשלה ליוותה את א.א לחקירה, ומה עשתה במהלך החקירה: "בשונה מהתערבות טיפולית בחדר הטיפול..., כל מטופלת או מטופל יגידו שהם חולים ואני יכולה לתת מקום למחשבות ולתחושות ולשאלות אם חולים או לא חולים, פה הסיטואציה היא אחרת, ביציאה הזאת מחדר הטיפול לחדר החקירות א.א, ביקשה ממני שוב שאני אזכיר לה למה היא באה, שאני אזכיר לה שיש סיבה שהיא מעידה, שאני אתמוך בה גם בזה שאני אגיד לה מה אני יודעת, משהו שאני יודעת עליה, משהו שאני יודעת עליה זה שהיא לא חולה במחלה נפשית והיא לא הוזה והזיכרונות הם זיכרונות מאוד מאוד קשים, מאוד קשה להכיל אותם ובגלל גם אופי הפגיעה והגיל שהיא התחילה, כמו שהסברתי לכם בדיונים הקודמים, הזיכרונות הם מתעתעים והם קטועים והם לא קוהרנטיים, אבל הם קיימים ואני הרגשתי שיש צורך וגם לבקשתה ליוויתי אותה, כמו שהיא רצתה, והזכרתי לה שהיא לא חולה וכמה שזה נשמע מופרך ואולי אפילו מופרע שאבא יעשה דברים כאלה לילדה שלו, אני מאמינה ש-א.א לא הוזה ואני יודעת שהיא לא חולה במחלה נפשית... היא ביקשה שכשהיא מתבלבלת, כשהיא נורא מוצפת, שהיא נסערת, להזכיר לה שיש סיבה שהיא החליטה לבוא ולהתלונן וחלק מזה זה שהיא יודעת בתוכה והיא מרגישה באופן יומיומי בכל רגע בחייה היא מרגישה את השלכות הפגיעה, להזכיר לה שהיא יודעת שהיא נפגעה" . צפייה בתיעוד החקירות מלמד שזה בדיוק מה שמאלי עשתה, בניגוד לטענות ההגנה.
217. ההגנה טענה בסיכומיה ארוכות שהטלת הספק מצד א.א באמיתות זיכרונותיה מלמדת על כך שהדברים לא קרו, ואין בידי לקבל את הטענה. כפי שציינתי כבר פעמים רבות, כפי שהעידה מאלי והעידו מטפלים נוספים, וכפי שקובעת הפסיקה באינספור מקרים, הטלת ספק בעצם קרות הפגיעות ופקפוק עצמי הם תופעות ידועות ומוכרות אצל נפגעי תקיפה מינית, בעיקר כזו שאירעה בילדות. כך העידה ד"ר ענבל ברנר, הפסיכיאטרית שטיפלה ב-א.א (ואליה אתייחס בהרחבה מיד): "הנושא של היה או לא היה והשאלות לגבי קיומה של הפגיעה זה דבר מאוד שכיח, זה כמעט הכלל אצל נפגעי פגיעה מינית בילדות והסיפור גם יכול כאילו להשתנות" . א.א עצמה הסבירה בצורה ברורה את המקום שממלא אצלה הצורך בהטלת ספק. היא העידה שהקושי שלה לספר נובע מהאיסור החמור של הנאשם לספר. היא חשה שהיא כאילו מפרה הבטחה, ואז השימוש במילים "הוזה" וכו' כביכול מעדן את זה. גם מאוד קשה לה לעמוד מול הזיכרונות האלה. היא הסבירה שיש בה חלק אחד שמתפקד מאוד ומצליח, ומצד שני, יש את החלק של הזיכרונות - שאותו היא לא רוצה. "אני לא רוצה אותם, אני לא רוצה, אני לא רוצה שהם יהיו בכלל, אני רוצה להיות נורמלית... וכאילו לשמוע את עצמי אומרת את זה או ... עצם לדבר על זה, זה גורם לי להרגשה מאוד מאוד קשה, אז אני אומרת 'טוב, זה לא היה, לא רוצה', זה כמו שאני אומרת לאנשים 'אין לי גוף' כאילו באותה רמה, כי זה משהו שקשה לי מאוד להתמודד איתו... קרה לי הרבה מאוד פעמים שהתקשרתי לקו סיוע, ניסיתי להתחיל לדבר ואז או שאמרתי 'טוב, אני אתקשר מאוחר', או שפשוט ניתקתי את הטלפון כי לא הצלחתי לדבר" . עוד אמרה שגם כיום, כשהיא לא בקשר עם הנאשם, יש חלק ממנו שנמצא בה. בגלל שההשפעה שלו עליה כל כך גדולה, והוא תמיד אמר שזה לא קרה, אז אם הוא אמר - מי אומר שזה כן קרה? הוא תמיד הכחיש תוך כדי המעשים הוא הכחיש ואמר לה שהיא הוזה ויצירתית.
מאלי, שטיפלה ב-א.א במשך מספר שנים, ראתה אצלה את כל התופעות שפירטנו לעיל המעידות על פוסט־טראומה. בהתאם - היא האמינה ל-א.א שזו נובעת מכך ש-א.א, כטענתה, אכן נפגעה מינית בילדותה, ולכן עודדה אותה לספר את גרסתה. אין זה מתפקידו של מטפל לקבוע מה האמת, אך משנשללו הסברים אחרים, כגון פסיכוזה, מחלת נפש או מחשבות שווא, המסקנה של מאלי הייתה שהדברים קרו. מאלי נכחה בחקירה כדי ש-א.א תוכל למסור את דבריה. היא הייתה נחוצה שם כדי להזכיר ל-א.א, כש-א.א נכנסה לפלשבקים, שהדברים שהיא נזכרת בהם אינם מתרחשים בהווה, וכדי "לקרקע אותה", כפי שעשתה גם במהלך הטיפולים כשזה קרה. מאלי העידה לפנינו על ההכנה והשיחות שעשתה עם א.א כדי לסכם עימה כיצד ייעשה הדבר, למשל על־ידי מציאת דברים בחדר החקירות שיזכירו ל-א.א איפה היא נמצאת (למשל, ציור של פרפר על הקיר) .
ההגנה רואה בשיחות של א.א עם מאלי, בשלב שבו א.א התכוננה לעדותה בבית המשפט, משום "חזרה גנרלית" שהן עושות יחד לקראת העדות, דבר שזיהם, אף הוא, את העדות ואפילו - לטענת ההגנה - עולה כדי "הדחה בוטה של א.א במהלך המשפט על־ידי עדת תביעה אחרת" . אני קובעת שמאלי אכן "התכוננה" עם א.א לקראת העדות, אך זאת במובן של הכנה נפשית, ובשום אופן לא "חזרה גנרלית" על הפרטים . ההגנה מפנה למשל לשיח שהתקיים ביום 8.12.20 . עיינתי היטב בשיח (הכתוב ממש כ"תסריט", שבו מפרטת מאלי בדיוק מה נאמר על־ידי כל אחת משתיהן, לרבות שתיקות) במלואו. אני רואה שם זהירות רבה מאוד של מאלי, שאינה מדברת עם א.א כלל על תוכן האירועים. כך, לגבי האירוע האחרון, היא אומרת ל-א.א שלא שמעה את פרטיו ממנה לפני שליוותה אותה בחקירתה במשטרה (מבלי שמי מהן אומרת מה הפרטים). א.א אומרת למאלי שהגיוני שהיא תתחיל בעדותה מהאירוע הראשון, ויש את האירוע האחרון, אבל מאוד קשה לה לדבר עליו. מאלי שותקת ו-א.א אומרת לה: "אם את לא מגיבה אני מרגישה שאת נעלמת", ומאלי משיבה: "אני יכולה להבין למה לא תרצי לדבר על האירוע האחרון. ואני חושבת שיש בו ייחוס של כוונה רעה, זה באמת אירוע מאוד קשה, אני לא חושבת שמישהו יוכל להשאר אדיש לעדות של(ך) על אירוע כזה". א.א שואלת את מאלי אם היא מאמינה ל-א.א שהיא משקרת ומאלי משיבה שמעולם לא חשבה כך. א.א מסבירה שחשוב לה לדייק, ומאלי משיבה שזה העניין איתה: שמאוד חשוב לה לדייק, ואם היא לא מדייקת, היא ישר מרגישה שקרנית. מאלי גם אומרת לה, שזה לא משנה אם היא הגזימה במשהו בטיפול, "אני לא בית משפט".
מכאן שאיני מוצאת כל "בסיס איתן" (כהגדרת ההגנה), או אפילו בסיס קלוש, לטענה שמאלי השפיעה על עדותה של א.א בבית המשפט, לא כל שכן "הדיחה אותה" או "זיהמה את עדותה".
218. טענות הגנה נוספות מתייחסות לכך שההגנה קיבלה את התיק הטיפולי של א.א כשהוא מלא במחיקות. זה המקום להזכיר שבהמשך לבקשות ההגנה לקבל את התיק הטיפולי במלואו, ואף להעביר לה חומר ממועדים שאחרי כתב האישום, קיימנו מספר דיונים מפורטים לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982, שבמסגרתם עברנו, בצורה מדוקדקת, על התיק, כדי לבחון האם יש בו פרטים שהתביעה חשבה לחסות ואולי יכולים להועיל להגנה. בהתאם, הורינו לחשוף מספר פרטים נוספים ואפילו חרגנו ואיפשרנו להגנה לקבל חומרים שנגעו לתקופה שאחרי הגשת כתב האישום, לקראת עדותה של א.א. נתנו בנושא לא פחות מארבע החלטות מנומקות וארוכות. לפיכך האמירות החוזרות בסיכומים שההגנה קיבלה תיק עם הרבה מחיקות, הן אומנם נכונות, אך נשמע שיש בהן לרמוז שאולי היו בתיק דברים נוספים שהיו יכולים לשנות את התמונה. אבהיר שוב: אין זה המצב .
ההגנה טוענת בסיכומים שפרטים מסוימים עלו אצל מאלי ולא עלו קודם לכן, ומכאן שלפנינו גרסה מתפתחת. אכן, הגרסה מתפתחת, אך זאת - כפי שהסבירה א.א עצמה, וכפי שהסבירו חלק מהמטפלות - בהתאם ליכולתה של א.א לחשוף את הדברים ולדבר עליהם. אזכיר, שגם בבית המשפט, בעדותה, היא ציינה שעדיין יש פרטים נוספים, ואפילו מקרים נוספים, שעליהם אינה מספרת. בהמשך יש בסיכומי ההגנה ציטוטים רבים מהתיק הטיפולי, השוואות בין מה ש-א.א העידה בבית המשפט ובין דברים שאמרה בטיפול, הפניות רבות למקומות שבהם א.א מעלה ספקות ומאלי מסבירה לה שספקות הם מנגנון של הפגיעה, ועוד.
219. לסיכומם של הדברים, אני מוצאת שמאלי היא עדה אמינה ביותר, אני סבורה שהיא נזהרה מאוד בטיפולי עם א.א שלא לשים דברים בפיה, ובוודאי כך בחקירות במשטרה. מסקנתי היא שמאלי נהגה כמטפלת אחראית ומקצועית כשעודדה את א.א לספר ולדבר, ולנוכח אמונתה בדבריה של א.א, אמונה שהתבססה על ההתרשמות המקצועית שלה, ניסתה להשקיט ב-א.א את הספקות, שאותם הגדירה כמנגנון הגנה של הנפש, שמא היא ממציאה והדברים לא קרו כלל.
ד"ר ענבל ברנר
220. אדגיש כבר בתחילת ההתייחסות לד"ר ענבל ברנר, שחשיבותה הרבה לתיק נובעת מכך שהיא הפסיכיאטרית היחידה מבין הפסיכיאטרים שהעידו בתיק, שטיפלה ב-א.א (אפילו היחידה שבכלל פגשה בה). ד"ר ברנר היא פסיכיאטרית מומחית. היא סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב והתמחות בפסיכיאטריה במרכז לבריאות הנפש שלוותה. במועד עדותה כבר הייתה מומחית במשך כ-10 שנים. עוד משלב התמחותה ובעיקר אחרי היותה מומחית, תחום המומחיות שלה הוא פגיעות מיניות בַּילדוּת ו-complex PTSD. נכון למועד עדותה ומשנת 2017, היא ניהלה מרפאה לטיפול בפגיעות מיניות במרכז לבריאות הנפש לב השרון, ומשנת 2020 שימשה גם כעוזרת מנהל המרכז לבריאות הנפש לעניינים אמבולטוריים. עוד קודם לכן, כשסיימה את ההתמחות, הקימה במרכז לבריאות הנפש שלוותה יחידה לטיפול בפגיעות מיניות שאותה ריכזה, ובאותה תקופה התחילה גם לעבוד במרכז 'בנפשנו - בית חם'. היא הצטרפה לצוות המקים של המרכז ומשם היא מכירה את א.א. ד"ר ברנר עבדה במרכז כיועצת פסיכיאטרית קרוב ל-6 שנים. נוסף על כך, היא מייסדת שותפה ויושבת ראש של איגוד מקצועי בהסתדרות הרפואית שעוסק בכל הנושא של פגיעה מינית והקשר שלו לבריאות, "היפ"ם - החברה לקידום, אבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית". ד"ר ברנר גם מלמדת במסגרת בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב בתוכנית הכשרה ללימודי תעודה, תוכנית של שנתיים, שבמסגרתה ניתנים קורסים בנושא של פגיעה מינית וההשלכות על הבריאות ודיסוציאציה וטראומה.
ד"ר ברנר טיפלה ב-א.א החל מספטמבר XX20 ועד לאוקטובר XX20, בתדירות של אחת לחודש . א.א סיפרה לד"ר ברנר כי נפגעה פגיעה ממושכת מצד אביה, שהיה רופא, אך ד"ר ברנר לא זכרה אם היא ציינה גילים או זמן. בהודעתה במשטרה אמרה ד"ר ברנר שהיה לה ברור שהפגיעה ב-א.א הייתה ממושכת, קשה ועם מאפיינים סדיסטיים , לנוכח תסמיניה שעלו בטיפול. היא הבהירה את ההבדל בין הטיפול שלה ב-א.א ובין זה של מורן מאלי: "התפקיד של פסיכיאטרית זה לא הפסיכותרפיסטית. אני לרוב לא יודעת פרטי פרטים ולפעמים אני יודעת תמונה מאוד כללית על הפגיעות שהמטופלות שלי עברו. הפסיכותרפיסטית נכנסת באמת הרבה יותר לעומק לעשות עיבוד של הפגיעה, אני יותר עסוקה בלהבין איתם אם ואיך הפגיעה משפיעה, באיזה אופן היא משפיעה עליהם כיום ובכלל על המצב הנפשי שלהם" . עוד ציינה: "התשאול צריך להיעשות בהתאם למטרות המפגש ואחת המטרות מבחינת תשאול רפואי פסיכיאטרי זה לא להיכנס ולהציף כי אין לזה ערך, בשונה מכם אני אינני בית משפט, אני לא צריכה להיכנס ולדעת את כל הפרטים" .
היא המשיכה והעידה על האבחנה שלה לגבי א.א: "קודם כל רפואה בכלל וגם פסיכיאטריה זה לא מדע מדויק ואי אפשר להגיד 100%... אז אני אתחיל עם ההסתייגות הזאת... מה שנקרא having said that, א.א מבחינתי הייתה אחד המקרים שהיו clear cut, היא הציגה תמונה מאוד אופיינית להפרעה פוסט טראומטית מורכבת ולהפרעה דיסוציאטיבית, כפי שאמרתי לכב' בית המשפט ראיתי מאות אם לא אלפי מקרים במשך השנים, היו מקרים, יש מקרים שאנחנו חושבים אומרים 'אולי יש כאן פסיכוזה? אולי יש כאן רווח משני? אולי התחזות? אולי יש עוד משהו?' א.א לא הייתה אחד מהמקרים האלה לרגע לא" . ד"ר ברנר הסבירה בצורה מפורטת לגבי התופעות שהיא מנתה כמאפיינות את מי שסובל מהפרעה פוסט־טראומטית מורכבת, ואיני מוצאת צורך לחזור על הדברים. לגבי א.א העידה: "אצל א.א היה מאוד ברור כבר משלב מוקדם כבר בפגישה הראשונה ובהחלט גם בפגישות אחרי שהתופעות הדיסוציאטיביות אצלה הן מאוד משמעותיות, לא אמרתי קודם אבל הרבה פעמים ב-PTSD בכלל וב-complex PTSD תופעות דיסוציאטיביות הן דבר מאוד שכיח. אצל א.א הן היו בדרגת חומרה גבוהה, סוג הניתוקים שלה היה כזה שהיו רגעים בחדר שהיא לא הייתה מגיבה בכלל, זאת אומרת היא הייתה קופאת לגמרי, נכנסת כאילו לתוך עצמה ולא מגיבה לא לדיבור, לא לקול, והיה לוקח לה לפעמים כמה רגעים טובים לחזור לעצמה, כשבעצם אז בהתחלה לא תמיד היא הייתה מזהה איפה היא נמצאת. היא הייתה באיזה שהיא דיסאוריינטציה לגבי המקום. אלה בעצם ניתוקים דיסוציאטיביים די קלאסיים, אנחנו רואים אותם לא מעט פעמים באנשים עם הפרעה פוסט טראומטית מורכבת חמורה" . עוד העידה ד"ר ברנר: "היא לא הייתה פסיכוטית באף אחת מהפגישות... היא לא הייתה פסיכוטית וגם לא היו סימנים לדיכאון מג'ורי ולא על מצב מאני. טיפול תרופתי ב-complex PTSD הוא המטרה, זה לא מרפא, אוקיי? בכלל בפסיכיאטריה אנחנו לא כל כך מרפאים, אבל בטח לא ב-complex PTSD הטיפול העיקרי זה הטיפול בפסיכותרפיה, הטיפול התרופתי המטרה שלו היא לתמוך, להרגיע, לשפר את השינה" . ד"ר ברנר ציינה מספר פעמים את הפער בין התיפקוד היומיומי הנורמלי של א.א, שעבדה בעבודה קבועה, ניהלה זוגיות ותיפקדה כאימא, ובין ההצפה הקשה שחוותה בטיפולים, פער שהוא אופייני להפרעות דיסוציאטיביות .
221. מאחר שבמהלך כל הדיונים שבהם העידה א.א מצאה ההגנה לנכון להטיח בה פעם אחר פעם שהיא חולת נפש והא ראיה, שהיא לוקחת תרופות פסיכיאטריות, חשוב להביא את דבריה של ד"ר ברנר בנוגע לטיפול התרופתי של א.א: "הצעתי לה טיפול תרופתי והיא גם לקחה אותו. אני זוכרת שבהתחלה היה הרבה חשש, כמו שאמרתי, כל מה שקשור מבחינתה ברפואה, רופאים, תרופות, כל הדבר הזה היה טריגר, שוב משום שהאבא הפוגע היה רופא וגם לקח זמן עד שהיא אמרה לי את זה. אבל אחרי שהיא הסכימה והשתכנעה, גם בעידודה של מורן, אני חושבת שגם הקשר איתי שנבנה וההיכרות וקצת יותר אמון שאפשר היה לתת, היא הסכימה לקחת טיפול תרופתי. היא טופלה רוב הזמן בעיקר בתרופה שנקראת 'לוסטרל' או 'סרטרלין' ... שזה SSRI, תרופה שהיא נוגדת דיכאון וחרדה. זה לא איזה שהיא תרופה פסיכיאטרית מאוד מורכבת, גם רופאי משפחה יכולים לרשום אותה, שבעצם תרופה שפועלת כך שאחרי 3, 4 שבועות שלוקחים אותה יש איזה שהיא ירידה בהתקפי חרדה וברמת עוררות הכללית. ספציפית זה תרופה שגם יש עבודות עליה שהיא טובה בפוסט טראומה ובנשים הרבה פעמים אני אוהבת, היא לא ממכרת, היא לא מערפלת, לא שום דבר מהסוג הזה... מעבר לזה היא קיבלה עוד 2 סוגים של תרופות באופן שהוא לפרקי זמן שהם לא היו כל הזמן, הם היו לפרקי זמן משתנים, קיבלה תרופה להרגעה מיידית שנקראת לוריוון שזה בנזודיזפינים תרופות כמו קלונקס זה בעצם הרגעה מיידית שהיא... השתמשה בה בעת הצורך ולא משהו שהיה קבוע, והיא גם ידעה להשתמש בזה בצורה טובה. היא גם פחדה מאוד מלקחת את זה בהתחלה, אני זוכרת. וסוג שני של תרופות שהיא קיבלה בעיקר למיטב זיכרוני סביב ההיריון, יכול להיות שגם בהמשך, היא קיבלה תרופות בשם 'זיפרקסה' ואחר כך זה הוחלף ל'סרקוול', שזה תרופות שהן רשומות כאנטי פסיכוטיות, אבל זה שאדם מקבל את התרופות האלה זה לא אומר שהוא פסיכוטי. זה דבר שמאוד חשוב להבין, היא קיבלה אותן במינונים נמוכים, מינונים הרגעתיים וזה תרופות שנמצאות בשימוש מאוד שכיח בפסיכיאטריה גם במצבים לא פסיכוטיים בשביל השרייה של שינה, בשביל הרגעה" . מכאן שיש להבהיר שכל ההטחות של ההגנה ב-א.א שהיא פסיכוטית וחולת נפש מאחר שנטלה לוריוון, אין להן כל בסיס.
222. בחקירה הנגדית שאלה הסנגורית את ד"ר ברנר האם הפרעה דיסוציאטיבית מקוטלגת תחת הפרעות אישיות או הפרעות התנהגות וד"ר ברנר הבהירה: "הפרעות דיסוציאטיביות זה לא סוג של הפרעת אישיות, זה ספקטרום הפרעות בפני עצמו כשהפרעה דיסוציאטיבית ברוב המכריע של המקרים היא על רקע של טראומה, לפעמים זה יכול להיות טראומה יותר מוקדמת, יותר מאוחרת. ההפרעות הדיסוציאטיביות היותר משמעותיות והקשות לרוב זה על רקע של טראומה מתמשכת בגילאים צעירים". הסנגורית המשיכה ושאלה: "בשפת העם..., הפרעת זהות דיסוציאטיבית אומרת שכביכול יש א.א א' ו-א.א ב', יש הפרדה בין א.א א' שמתפקדת, עובדת, נשואה, יש לה ילדים, יש לה עבודה, יש לה תואר לבין א.א ב' שזאת הייתה שנפגעה? לזאת הכוונה הפרעת זהות?" וד"ר ברנר הבהירה: "אנסה להסביר את זה בצורה פשטנית, ברור, זה לא באמת כמה אנשים, ברור ש-א.א היא אחת, יש בן אדם אחד, אבל ... הפיצולים קורים תוך כדי החשיפה לטראומה, ... זה איזה שהיא דרך של הנפש לגונן על עצמה כדי שהנפגע, הנפגעת, יוכלו להמשיך בשגרת יומם, ללכת לבית ספר, לתפקד, לשבת עם אותו פוגע בבית והחלק הזה כאילו עובר איזה שהיא אמפולציה [לא ברור מה נאמר] כזאת ונמצא במקום אחר, בקצה היותר משמעותי של הפרעות דיסוציאטיביות, כמו שאמרתי כהפרעת זהות דיסוציאטיבית או הפרעה דיסוציאטיבית לא ספציפית, אנחנו הרבה פעמים רואים את זה לפי החומרה, יש כמה סוגים של סימפטומים דיסוציאטיביים וגם החומרה שלהם. 1. זה באמת החילופים האלה בזהויות שלא יודעת אם ראיתם כאן, אבל אצל א.א גם קלינית זה משהו שהיה ניכר, זאת אומרת זה גם המצבים האלה שהיא פתאום הייתה לגמרי מתנתקת, נכנסת לאיזשהו מצב אנמנסטי של שכחה, יכולה לפעמים לדבר בקול אחר או להגיב באופן אחר ואחר כך לא לזכור מה היה או פשוט לקפוא. אז מצבים אנימיסטיים [אנמנסטיים?] וגם תופעות אחרות של דה ריאליזציה ופרסונליזציה זה איזה שהן חוויות הרבה פעמים שהעולם נראה לא מציאותי, או שהיא רואה כמו דרך ערפל או חוויות של איזשהו ניתוק וריחוק שלה מהגוף שלה. ברגע שיש כמה סוגים של סימפטומים דיסוציאטיביים אז זה מכוון לקצה היותר חמור של הספקטרום של ההפרעות הדיסוציאטיביות, זה מה שקורה" .
הסנגורית הציעה לד"ר ברנר את הפירוש של ההגנה למצבה של א.א: "האם יכול להיות שההפרעה הדיסוציאטיבית הזאת שאת סבורה ש-א.א סובלת ממנה כתוצאה מטראומה, היא לא כתוצאה מטראומת ילדות או טראומת ילדות מתמשכת? האם היא יכולה לנבוע כתוצאה מאיזה שהיא הפרעת אישיות שממנה סובלת א.א כגון... אולי הפרעת אישיות גבולית borderline? יש גם משהו שנקרא borderline אמרו לי cluster B עם הפרעה נרקיסיסטית והיסטריונית, שהתופעות של אותה הפרעת borderline לפי מה שנאמר לי יכולות לדמות הפרעה דיסוציאטיבית במובן של ההתעלפויות, הניתוקים, הניתוקים לחילופין, תשומת לב מוגזמת שהיא רוצה להיות במרכז העניין כקורבן וכולי, האם יכולה להיות אבחנה מבדלת כזאת של borderline?". וד"ר ברנר נתנה הסבר ארוך על ההבדלים בין א.א למקרים שבהם אבחנה כזו קיימת, וסיכמה: "יש חפיפה מסוימת בדברים אבל זה לא 100% ואצל א.א לא הייתה שאלה, ... יש מטופלות גם במרכז 'בנפשנו' שנתתי להן גם אבחנה של complex PTSD וגם אבחנה של הפרעת אישיות גבולית, אני לא מהפסיכיאטריות שחושבות שזה לא קיים, לא חשבתי שאצל א.א זאת האבחנה" .
הסנגורית שאלה את ד"ר ברנר מדוע היא לא התעמקה בפרטי הסיפורים שעלו בטיפול של א.א ולא שאלה אותה כיצד נזכרה פתאום בפרט כזה או אחר, וד"ר ברנר הבהירה (כפי שאמרה גם בעדות הראשית, כמצוטט לעיל): "התפקיד שלי, אני לא בית משפט, כשמטופלת מגיעה בהחמרה להתחיל לשאול אותה שוב במרכז שמטפל בנפגעות תקיפה מינית בילדות, שחלק גדול מההתמודדות של הנשים האלה זה לא רק עם הפוגע אלא עם הסביבה שלא מאמינה ושלא רואה, להתחיל לשאול שאלות כמו 'מאיפה פתאום נזכרת? ואיך זה?'... פקפוק בסיפור שלה או שאלה כמו 'איך פתאום נזכרת?' זה דבר שיכול לחבל בכל התהליך הטיפולי, העמדה הבסיסית שלי זה כמובן עמדה שמאמינה... העמדה הבסיסית שלי כרופאה וכפסיכיאטרית ובוודאי כמי שעובדת עם נפגעות היא עמדה של להאמין במה שהמטופלת מספרת לי אלא אם יש אינדיקציות ברורות אחרות שמעלות חשד שיש כאן סיפור של משהו לא אמין ואז אני אשקול באמת לשלוח לבירור יותר מעמיק בשאלה של אמינות, לרוב זה לא המקרה... אני יכולה לתת דוגמאות של מקרים אחרים כולל מטופלות שהיו ב'בנפשנו' ועלתה לנו שאלה לגבי האמינות שלהם, זה לא מקרים שלא היו בכלל, היו מקרים כאלה, שוב כשיש פער מאוד גדול בין התיאור לבין תמונה קלינית שנראית לא תואמת או לא מתאימה לתמונת הסימפטומים, מה שלא היה במקרה של א.א. או כשמטופלת מגיעה כבר בשלב ה-intake או אלי ומספרת סיפור היזכרות שאיננו טיפוסי, לא זה היה המקרה עם א.א ולכן לא עלתה השאלה הזאת" . עוד העידה: "במהלך שנות עבודתי היו מקרים לא רבים אבל היו מקרים בודדים שבהם התמונה הקלינית לא נראתה, עלה חשד שהסיפור שהמטופלת מספרת הוא לא אמין, אצל א.א זה לא המקרה, לא היה לי שום חשד לפי התמונה הסימפטומים הקליניים שלה, התמונה האופן שבו היא הסטטוס הפסיכיאטרי שלה בבדיקות, השילוב של הניתוקים, האופן שבו היא תיארה את הדברים לא העלה חשד. יש מצבים שבהם יש לנו חשד וזה חלק ממה שפסיכיאטר מומחה ובטח שמתמחה בתחום של טיפול בפגיעות מיניות לומד במהלך ההכשרה שלו, מהם הדגלים האדומים לזהות שאולי יש כאן איזשהו מקרה של התחזות או של זיכרון שהוא שקרי, לא היה שום דבר כזה בבדיקות שלה" .
223. בסיכומיה טענה ההגנה ש-א.א הייתה במצב נפשי קשה בעת שטופלה על־ידי ד"ר ברנר, ויש בכך כדי לפגוע באמינות עדותה . לא מניה ולא מקצתיה. כפי שהעידה ד"ר ברנר, ומורן מאלי לפניה, וכל יתר המטפלות, אכן א.א הייתה במצב נפשי קשה - מצב של פוסט־טראומה מורכבת, כתוצאה מפגיעות הנאשם בה. אך אף לא מטפלת אחת מצאה שבשל כך א.א המציאה דבר מה, או חשבה שהיא שיקרה, וגם אני, כפי שפירטתי בהרחבה בכל אישום ואישום, לא מצאתי שיש במצבה הנפשי הקשה של א.א כדי לפגום באמינותה. כאשר מצאתי פערים בגרסאותיה של א.א היה זה בשל קשיים להעיד באופן סדור בגלל מצבה הנפשי, אך לא בשל חוסר מהימנות, ואכן זקפתי כל פער משמעותי לטובת הנאשם ועל כן הוא זוכה מעבירות מסוימות בחלק מהאישומים (אך לא מאישומים שלמים).
224. הדופי העיקרי שמצאה ההגנה בעדותה של ד"ר ברנר היה שהיא לא ידעה פרטים על הפגיעות ב-א.א , אך תשובתה הברורה של ד"ר ברנר בעניין הזה, כי אין זה מתפקידו של מטפל לחקור ועליו להיזהר מגרימה להצפה אצל המטופל מסבירה היטב מדוע לא ביררה פרטים. תשובתה מקובלת עליי לחלוטין, בהתחשב בתפקיד המטפלת, כפי שהסבירו גם חלק גדול מהמטפלות שהעידו. עוד טענה ההגנה שלד"ר ברנר הייתה הטייה לכיוון של פגיעה מינית ועל כן יש לתת משקל מועט לעדותה. מדובר בטענה תמוהה, מאחר שד"ר ברנר אכן עבדה במרכז המיועד לטפל בנפגעי תקיפה מינית, ו-א.א בחרה לפנות דווקא למרכז שזו התמחותו. מובן, אפוא, שהתלונה שעימה הגיעה א.א לטיפול היא תלונה על פגיעה מינית, כפי שאמרה מיד בפגישה הראשונה במרכז. לכל היותר הייתה ד"ר ברנר להגיע למסקנה ש-א.א ממציאה דבר שלא קרה, אך לנוכח כל התסמינים שלה, העולים בבירור בקנה אחד עם אלה שד"ר ברנר מכירה מניסיונה הרב בטיפול בנפגעות תקיפה מינית, לא הייתה לה כל סיבה לחשוד בכך, ההיפך הוא הנכון. תסמינים אלה איששו את תלונתה של א.א, וד"ר ברנר אף ציינה ש-א.א הייתה מקרה קשה וקיצוני של התופעות הללו, ומבין 120, 150 מטופלות המרכז, המקרה של א.א היה כזה שהעסיק אותם במיוחד . ההגנה גם זוקפת לחובת ד"ר ברנר את עמדתה בנוגע לזיכרונות שווא . כששאלה אותה הסנגורית על כך, היא השיבה שהיא מכירה את המחקרים בנושא, את המחקר של אליזבת לופטוס, את הניסוי הידוע על הילדים שכביכול הלכו לאיבוד בקניון, ואולם: "יש הבדל מאוד גדול בין לשקול זיכרון של איזשהו אירוע שאין לו משמעות רגשית מג'ורית כמו ללכת לאיבוד בקניון לבין לעבור פגיעה מינית מתמשכת בילדות בידי קרוב משפחה... הרוב המכריע של עולם הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה ובריאות הנפש וגם ספר האבחנות מדברים על פוסט טראומה ופוסט טראומה מורכבת והפרעות דיסוציאטיביות בתור אבחנות תקפות שהן תוצאה של טראומה, והסיפור הזה של ה-false memory syndrom זה לא אבחנה פסיכיאטרית זה לא משהו שמישהו אומר 'זה בן אדם שזה מה שיש לו'" . ובהמשך: "זה לא ה-main stream של הפסיכיאטריה הדבר הזה שאת מתארת זאת אומרת המקום של נושא הזיכרונות המושתלים יש לו מקום מאוד מצומצם וכפי שאמרתי יש הבדל בין לשתול זיכרון של 'הלכתי לאיבוד בקניון בגיל 7' לבין זיכרון של פגיעה מינית מאדם קרוב ומתמשך, הרוב המוחלט של הנפגעים מעדיפים לחשוב שהם משוגעים והמציאו מאשר לחשוב שאדם קרוב כל כך עשה להם דבר נוראי כזה, זה הניסיון שלי מלפגוש אלפי מטופלים" . וכאמור לעיל - ד"ר ברנר לא פסלה את האפשרות שמטופל מספר סיפור לא אמין, ושהתמונה הקלינית שלו אינה עולה בקנה אחד עם תלונותיו, אך אצל א.א זה לא היה המקרה ולא היה כל חשד כזה.
ההגנה שבה וטענה בסיכומיה כי כל התסמינים של א.א מתאימים גם להפרעות נפשיות אחרות, ואלמלא דיווחה א.א שנפגעה מינית, הייתה המסקנה של מטפליה ש-א.א לוקה בהפרעת אישיות גבולית או הפרעה נפשית אחר. טיעון זה סותר את עדותה הברורה והמנומקת של ד"ר ברנר, שהיא, כזכור, הפסיכיאטרית היחידה מבין כל אלה שהעידו בבית המשפט שפגשה ב-א.א וטיפלה בה. מדובר בטיעון שאין לו על מה להתבסס ואין טעם להעמיק את הדיון לגביו.
225. בסיכומו של דבר, מצאתי את עדותה של ד"ר ברנר אמינה ביותר, מקצועית, ישירה וברורה. מסקנתה הברורה לגבי א.א שוללת כליל את הטענה ש-א.א לוקה בהפרעה נפשית כלשהיא, ומבססת לחלוטין את האבחנה ש-א.א לוקה בפוסט־טראומה מורכבת, שהיא תוצאה של פגיעה מינית ממושכת, מאז הילדות, שפגע בה הנאשם.
התרחשויות נוספות במשפחת פלוני
226. בטרם אעבור לתיאור חיזוקים נוספים לעדותה של א.א, לצורך הבנת ההמשך יש לתאר מה קרה בינתיים בבית משפחת פלוני. אציין שחלק מהתאריכים המדויקים שבהם התרחשו מאורעות מסוימים מבוססים על מסמך שכתב הנאשם לעצמו , לדבריו ביוני XX20, לטענתו משום שחשב שאולי יכתוב בעתיד ספר.
פורים XX20 - "סיפור האִסלאם" והתחלת החשש ש-ב.ב נפגעה
227. בשנת XX20 החל להתעורר עניין ב.ב. עוד אתייחס ל-ב.ב בהרחבה, אך לצורך הבנת ההמשך עם א.א, אזכיר את הדברים בקצרה וב"קווים גסים": בפורים XX20, נעור ב-ב.ב פחד שהנאשם מתכוון להתאסלם. היא סיפרה על החשש שלה למורה בבית הספר שלה, ש.ט, שעליה עוד יורחב הדיבור, וציינה שלנאשם יש אקדח וזה מפחיד אותה. המידע האמור הועבר לשב"כ, שערך בירור והעביר את העניין לטיפול המשטרה . ב-XX.29.3 נלקח הנאשם לחקירה ונטלו ממנו את האקדח. הנאשם שוחרר בתום החקירה ולאחר כחצי שנה הוחזר לו האקדח.
בהמשך לדברים הללו, עלה חשש בקרב גורמים בבית הספר של ב.ב שהיא נפגעה מינית, וב-XX.5.4 ש.ט, ששמעה על הפגיעה של הנאשם ב-א.א מאחרים , קראה ל-א.א לבית הספר לשוחח עם ב.ב. א.א שאלה את ב.ב אם משהו קורה לה ואם הכול בסדר בבית. א.א לא שאלה את ב.ב שאלות מפורשות, אלא שאלות כלליות. ב.ב לא סיפרה ל-א.א דבר על פגיעות שפגע בה הנאשם, ו-א.א לא אמרה ל-ב.ב דבר על כך שהיא עצמה נפגעה ממנו. ב.ב כעסה על המפגש, ולא הבינה מדוע א.א הגיעה להתערב בענייניה, וכשש.ט הבינה זאת, היא חשה צורך להסביר ל-ב.ב ש-א.א רוצה בטובתה, ואמרה ל-ב.ב ש-א.א בעצמה עברה דברים מאוד קשים בבית ושהנאשם היה לא מוסרי כלפיה . בעקבות כך חלה התקרבות בין ב.ב ל-א.א ובאחת השיחות ב.ב אמרה ל-א.א שהיא פוחדת מהנאשם, אך היא לא אמרה משהו מדויק על האקדח.
הדיווח של ש.ש לגורמי הרווחה ומעורבות המשטרה
228. בערך באותה תקופה, חברה של א.א, ש.ש, שהיא מטפלת באומנות (ואליה אתייחס בהמשך), שמעה מ-א.א וכן מחברתן המשותפת ח.ק, ש-א.א נפגעה מידי הנאשם, הן פיזית והן רגשית. כש-א.א סיפרה לש.ש שעלה חשש שגם אחותה הצעירה, ב.ב, שהייתה אז בכיתה ח', נפגעת, ש.ש החליטה לדווח לגורמי הרווחה ביישוב במרכז על כך ש-א.א נפגעה מידי הנאשם כשהייתה ילדה . היא סברה, כאשת מקצוע, שיש לה חובה לדווח על כך בגלל הִמצְאוּתן של קטינות נוספות בבית, ועשתה כן על דעתה בלבד . א.א כעסה על ש.ש שדיווחה , ואמרה לש.ש שלאחר שהרווחה התערבה, ועקב כך התברר למשפחה ש-א.א סיפרה לחברותיה על אודות הפגיעה, כעסו עליה מאוד . גורמי הרווחה פנו ל-א.א, אך א.א לא ביקשה לדבר על עצמה אלא הביעה דאגה ל-ב.ב .
בהמשך לכך, באפריל XX20, אחרי פסח, הגיעה חוקרת נוער לבית הספר וחקרה את ב.ב לגבי השאלה אם מישהו פוגע בה, ו-ב.ב הכחישה. המשטרה התקשרה גם ל-א.א, אך א.א סירבה להגיע. לדבריה כבר ראתה את תגובת המשפחה כלפיה על כך שרק פתחה את הנושא והיא לא רצתה להעצים את הנתק .
א.א ובעלה משתפים את אחות 2 וגיס 1
229. בעלה של א.א, העיד שלאחר ש-א.א הייתה אצל העו"ס ברווחה, הוא ו-א.א התלבטו מה לעשות בקשר לחשש בנוגע ל-ב.ב. הם חשבו לשתף את המשפחה וחשבו שיתמכו בהם . הבעל של א.א פנה לגיסו, בעלה של האחות אחות 2, גיס 1, ואמר לו שהם שמעו ש-ב.ב נפגעת על־ידי הנאשם, אך לדבריו - לא מצא אוזן קשבת. הבעל של א.א לא אמר לגיס 1 פגיעה מינית, אבל גיס 1 הבין שלכך הכוונה . הוא היה בהלם ואמר לבעל של א.א שזה לא נשמע לו הגיוני. רק למוחרת שיתף גיס 1 את אשתו, אחות 2, שגם הייתה בהלם וחשבה שזה לא ייתכן. הם לא עשו עם זה כלום כי הם לא רצו "לתפוס צד". מעט אחר־כך התקשרה אל גיס 1 מורה מבית הספר של ב.ב ואמרה לו לגבי החשש ש-ב.ב נפגעה. גיס 1 העיד שהם התרשמו ש-א.א ובעלה "בונים קואליציה" נגד הנאשם והם לא רצו להשתתף בזה. גיס 1 העיד שהוא חשב שזה אולי קטע של א.א ובעלה "לפתוח תיק" על הנאשם . גם הבעל של א.א העיד שהוא התרשם שגיס 1 (ואחות 2) אינם מאמינים שהנאשם פגע ב-ב.ב והם חושבים שהוא ו-א.א ממציאים את סיפור הפגיעה משום שיש להם כל מיני אינטרסים, אלא שהוא ו-א.א האמינו ביתר קלות ש-ב.ב נפגעה מאחר שהיה להם את הרקע שהנאשם פגע ב-א.א . גיס 1 העיד שהוא לא דיבר עם א.א, ולדבריו: לא מקובל שהוא ידבר איתה שיחות נפש, והוסיף ש-א.א מעולם לא התקשרה אליו . באותם ימים א.א שיתפה את אחות 2, תחילה בשיחת טלפון, בכך שהנאשם פגע בה. לדברי א.א, אחות 2 ממש נחנקה ונשמעה בוכה, וסגרה את הטלפון, ובהמשך אחות 2 הייתה כעוסה ומבוהלת . לאחר מכן, מיד אחרי "שיחת האחיות" שתפורט מיד, א.א דיברה עם אחות 2, בנוכחות אחות 3, על כך שהנאשם פגע בה, והייתה שיחה קשה מאוד. א.א הייתה נסערת, וכך גם אחות 2. אחות 2 לא האמינה ל-א.א שהנאשם פגע בה, ולדבריה - זה לא התאים להתנהלות של הבית ולהתנהגות הנאשם . אחות 2 אף הטיחה ב-א.א שאם זה נכון, כיצד זה שהיא לא ידעה שצריך מגבות בעת קיום יחסי אישות ו-א.א ענתה שאין לאחות 2 זכות לשאול אותה כאלה דברים . א.א העידה שחשבה לעצמה, כשאחות 2 שאלה אותה על המגבות: "נראה לך שאבא שלי דאג לנו גם למגבות שיהיו אחרי?", אך היא לא אמרה דבר . אחות 2 העידה ש-א.א הייתה כעוסה וכואבת, וגם היא עצמה הייתה מאוד נסערת, וייתכן שהייתה צריכה להיות יותר מכילה באותו זמן.
טענת הנאשם על שיחה "מאוד גרפית והיסטרית" ש-א.א עשתה עם גיס 1
230. הנאשם העיד בחקירתו הנגדית, שאחות 2 סיפרה לו שבאותו זמן, א.א התקשרה לגיס 1, בעלה של אחות 2, וקיימה איתו שיחה מאוד חריגה: היא צעקה עליו וסיפרה לו בצורה מאוד גרפית שהנאשם אנס אותה, ותיארה חדירה ודיברה בצורה שלא מתאימה לשיחה עם גיס . הנאשם חשש ש-א.א לא יציבה, בגלל איך שהיא דיברה עם גיס 1, אז הוא התקשר אליה. אלה פרטים שמספרים לאחות בפרטיות. א.א יכלה להגיד שהנאשם אנס אותה, אבל היא דיברה בצורה מאוד גרפית וגיס 1 שאל את הנאשם מדוע א.א סיפרה לו ככה . גם בדיון לאחר מכן חזר הנאשם בפעם השלישית על כך ש-א.א צרחה על גיס 1, וסיפרה לו פרטים גרפיים, וזאת מספר פעמים, עד שהוא סירב לדבר איתה . בהמשך טען הנאשם שב-XX20 הוא זה שלא רצה ש-א.א ובעלה יבואו לבקר, כי הוא חשש מפני ההשפעה שלהם על הילדות הקטנות בבית. ואז הוא המשיך והסביר (בפעם הרביעית) שאם א.א צורחת על גיסה, גיס 1, כל מיני פרטים אנטומיים של הפגיעה, יש סכנה שהיא תאמר זאת גם לילדים הקטנים . גם במסמך ת/42 שהנאשם כתב לעצמו הוא תיאר את א.א כלא יציבה. כשנשאל בחקירה הנגדית מדוע כתב כך, שוב חזר, בפעם החמישית, על התיאור ש-א.א צעקה על גיס 1 ותיארה לו תיאורים גרפיים לגבי הפגיעה . אחר־כך אמר שמי שחשב ש-א.א לא יציבה הם אחות 2 וגיס 1, אבל בגלל שהיא סיפרה פרטים גרפיים לגיס 1 (פעם שישית), גם הוא חשב כך , ושוב חזר על כך (פעם שביעית) , ואחר־כך שוב הלין על כך שהקושי היה באופן ש-א.א סיפרה לגיס 1 את הדברים, כפי שהוא סיפר לנאשם: בהיסטריה ובצעקות ובאמירה שהנאשם אנס אותה בגיל הזה. לדבריו היא יכלה פשוט להגיד את הדברים, אבל ההיסטריה הייתה יותר מדי בשבילם (פעם שמינית). בהמשך שוב חזר הנאשם על כך ש-א.א פנתה שוב ושוב לאחות 2 וגיס 1 בהיסטריה, וזה היה חריג (פעם תשיעית), אך הוא לא ידע לומר כמה פעמים זה קרה . כשנשאל מה בדיוק היו התיאורים הגרפיים השיב "כל הפרטים... בדיוק הפעולה", אך כשנתבקש להבהיר למה הוא מתכוון אמר שהוא לא זוכר. אבל גיס 1 אמר לו את הדברים . כשנתבקש שוב להבהיר מה בדיוק גיס 1 סיפר לו שהיה כל כך גרפי, הודה שגיס 1 בעצם אמר לו אמירה יותר כוללת, והטענה הייתה על ההיסטריה והחזרתיות.
231. ואולם, חרף תיאוריו הדרמטיים, החוזרים ונשנים של הנאשם, על היסטריה ושיחות גרפיות רבות של א.א עם גיסה, גיס 1 (שבסופו של יום כל מה שנותר מהם זו טענה שגיס 1 אמר ש-א.א הייתה היסטרית והתקשרה אליו שוב ושוב), התברר שלא הייתה אפילו שיחה אחת כזו. כפי שציינתי לעיל, גיס 1 העיד ש-א.א מעולם לא התקשרה אליו, וכי אין זה מקובל לקיים שיחת נפש עם הגיסה. כאשר עומת מפורשות עם סיפור השיחה הגרפית הוא העיד בצורה נחרצת שבוודאות לא הייתה שיחה כזאת, ואילו הייתה - הוא היה זוכר . גיס 1 המשיך והעיד שלגבי הפגיעה ב-א.א הוא שמע בהמשך, מאשתו, אחות 2, אך הוא עצמו מעולם לא דיבר עם א.א על כך .
"שיחת האחיות" עם ב.ב
232. בשביעי של פסח XX20, עוד לפני שהגיעה החוקרת לבית הספר של ב.ב (בחודש יוני XX20), המשפחה התארחה אצל הנאשם והאימא, והאחיות אחות 2, אחות 3 ו-א.א לקחו את ב.ב לטיול בחוץ . הן שאלו אותה אם קרה משהו והיא הכחישה. גם א.א וגם ב.ב העידו לגבי שיחה זו, שמה שאחות 2 אמרה ל-ב.ב היה שעליה לחשוב טוב טוב על המילים שלה, ולפי א.א, נאמר פחות או יותר כך: "אם נעשה לך משהו אז תגידי אבל שתדעי לך שלכל מילה שלך יש משמעות ואם את תגידי משהו זה יכול להשפיע על כל המשפחה, אז רק אם זה ממש אמת תגידי את זה" . ב.ב העידה לגבי שיחה זו שהאחיות שאלו אותה כל הזמן אם הכול בסדר איתה ואם אף אחד לא עשה לה שום דבר, והיא כלל לא הבינה על מה מדובר. לדבריה, "הם ממש לא נכנסו לפרטים, כמו שאמרתי קודם, שאלתי את אחות 3, 'מה כבר קרה לאחותי?'" .
האימא והנאשם הגיעו לשיחה בבית הספר של ב.ב
233. שבועיים לפני תום שנת הלימודים, הגיעו הנאשם ואשתו לבית הספר. הנאשם הודיע למנהלת שיש לו הרבה טענות כלפי ש.ט והוא מבקש להגיע לשיחה. על תוכנה של השיחה ארחיב בהמשך. לאחר מכן קראו הנאשם והאימא ל-ב.ב לשיחה, ושאלו אותה על מה שאלה אותה החוקרת שהגיעה לבית הספר. ב.ב שיקרה להם ואמרה שנשאלה על כמה ילדים יש בבית. בהמשך ההורים דיברו עם ב.ב והנאשם אמר לה שאמרו שהוא נגע בה בצורה לא ראויה. הוא שאל אם שמעה על זה ו-ב.ב השיבה שלא .
הנאשם חשד ש-א.א עומדת מאחורי הדיווח לרשויות
234. הנאשם חשד ב-א.א שהיא עמדה מאחורי הדיווחים לרשויות, כפי שהוא עצמו העיד , ו-א.א אכן חשה שכל המשפחה נגדה, וכי בהתאם ל"נרטיב" שטבע הנאשם, גם האמינו כולם שהיא עמדה מאחורי סיפור האִסלאם או הדיווח לרווחה (או שניהם) (אף שהוכח כאן במשפט שלא הייתה לה יד באף אחד מהם), והתייחסו אליה כמשוגעת . גם הבעל של א.א העיד שהמשפחה חשבה שהוא ו-א.א עומדים מאחורי הדיווח לרשויות, ובלשונו - שהם "מעוררי העניין" ו"האשמים" .
הנאשם מציע טיפול משפחתי אצל פרן אקרמן
235. בשלב מסוים, ביוני XX20, לאחר שהנאשם נחשף לכך שיש חשד שהוא פגע ב-ב.ב, ולנוכח חשדו ש-א.א עומדת מאחורי הדבר, הוא והאימא הגיעו לישוב בצפון לנסות לדבר עם א.א ובעלה. א.א ובעלה העידו שניהם שההורים ביקרו תחילה אצל אחות 2, וכשנודע ל-א.א ובעלה שהם מתכוונים להגיע גם אליהם, א.א, שלא הייתה מוכנה למפגש עימם, ביקשה מבעלה שהם יצאו מדירתם, והם אכן הלכו לביתו של הרב של בעלה, הרב פלוני, שגר בסמיכות אליהם. בעודם אצל הרב פלוני התקשר אליהם הנאשם והבעל של א.א ענה. רק כש-א.א הבינה שהם עזבו את המקום, היא ובעלה חזרו לדירה . כעבור ימים ספורים, כש-א.א הייתה בגינה עם בנה הקטן, הנאשם שוב התקשר. א.א חששה מאוד שהם שוב בישוב בצפון וירצו לבוא לבקר, והיא ביקשה מבעלה לבוא הביתה מהישיבה. הבעל של א.א הגיע לגינה וכשהיה שם, הנאשם התקשר שוב. הבעל של א.א ענה, ולדבריו - הייתה שיחה מאוד קשה. וכך העיד הבעל של א.א: "תוך כדי השיחה אז הוא אמר שהוא מכיר את התיק הרפואי שלה, בלי להרחיב. והוא אמר לנו שיש הגנה של המשפחה, ואם אנחנו רוצים להיות שייכים לחלק מההגנה של המשפחה, אז אנחנו חייבים להשתתף איתם בטיפול משפחתי... אנחנו הבנו, אני ו-א.א שזה אומר שאנחנו נהיה מוחרמים מהמשפחה, אלא אם כן אנחנו נסכים ללכת לטיפול המשפחתי. לאחר מחשבה ושיקול דעת הסכמנו ללכת. הטיפול המשפחתי התנהל בכזו צורה, למטפלת קראו פרן אקרמן, קודם כל היא נפגשה עם ההורים של א.א, ואחר כך היא נפגשה איתנו." . בעלה של א.א דיבר עם הנאשם בשיחת הטלפון על כך שהוא מפיץ שמועות על א.א שהיא ממציאה ומדמיינת, אך הם לא דיברו על פרטי הפגיעות . א.א העידה אף היא על שיחת הטלפון, אך עדותה היא עדות מפי השמועה שכן היא לא שמעה את השיחה כולה בעצמה, אלא שמעה על תוכן השיחה מבעלה .
במסמך ת/42 כתב הנאשם שב-13.6.16 הגיע בנם, אח 1, לדבר איתו. מעדותו של אח 1 עולה שיום אחרי שבועות גיס 1 ואחות 2 דיברו איתו, סיפרו לו שדיברו איתם מבית הספר של ב.ב ויש חשד שהנאשם פוגע ב-ב.ב. הם הטילו עליו ללכת לדבר עם הנאשם , ובלשונו של גיס 1, "הטלתי עליו את המשימה ה'מאוד נחמדה' ללכת לספר להורים... הלבשתי עליו את התיק" . אח 1 הבין שגם א.א בעסק, אך הוא לא זכר להסביר כיצד ומדוע הבין זאת, מלבד אמירה שגם אחות 2 וגם א.א גרות בישוב בצפון . א.א העידה שב-XX20 היא ניסתה לדבר עם אח 1, לספר לו על הפגיעה בה, אך הוא לא רצה לשמוע . אח 1 העיד שהוא צלצל לנאשם וקבע איתו ועם האימא להפגש לשיחה ביער בן שמן. הוא סיפר להם על החשד, והיה בטוח שהנאשם יתעלף או יחוויר, אבל מי שהייתה בשוק הייתה האימא, שהייתה מזועזעת מאוד, ואילו הנאשם היה די רגוע ואמר לאח 1 שלא ידאג, הכול יהיה בסדר . נושא א.א לא דובר כלל בשיחה זו. למרות זאת, א.א העידה שאחרי השיחה הזו, הנאשם מאוד כעס ורצה להגיע לישוב בצפון לדבר איתה . גם אח 1 העיד שהנאשם כעס מאוד על כך שעשו מהלכים מאחורי גבו . הנאשם כתב ב-ת/42 שהוא צלצל לאחות 2, שמע ממנה חלק מהסיפור וב-15.6.16 הם נסעו לישוב בצפון, לאחות 2, "To hear story, interview with Shaina". בעדותו בבית המשפט ניסה הנאשם לשוות לביקור אצל אחות 2 נופך אחר, העיד שהביקור היה נחמד ושמח, והם הביאו מתנת יום הולדת לאחד הנכדים, ולדבריו, מאחר שהם היו ממילא בישוב בצפון, הם החליטו לבקר גם את א.א, שמא היא תשמע שהם היו בישוב בצפון והיא תיעלב שהם לא ביקרו גם אותה . במסמך ת/42 אין כל איזכור לניסיון הביקור אצל א.א באותו יום.
המפגשים אצל המטפלת פרן אקרמן
236. כאמור, א.א ובעלה הסכימו בלית ברירה ללכת לטיפול משפחתי עם הנאשם ואשתו, משום שְלְ-א.א היה מאוד חשוב להמשיך להשתייך למשפחה, וזה היה התנאי של הנאשם. על כך העידו גם הבעל של א.א (כאמור לעיל), גם א.א וגם מורן מאלי העידה שכך א.א הסבירה לה . א.א העידה שהנאשם והאימא הלכו לבדם פעם אחת לאקרמן, ואז היא ובעלה באו אליה. "באנו ואני סיפרתי את הסיפור שלי כאילו, אז היא הייתה די בהלם, ואז היא אמרה 'אם אתם רוצים אפשר', לא משנה ואז היינו צריכים עוד מפגש בשביל להסביר לה את כל המורכבות, היא הקשיבה מאוד ברצינות ואז היא אמרה לי, 'אולי אתם פשוט צריכים להסכים על לא להסכים', כאילו 'שאתם חושבים שזה היה והם חושבים שזה לא היה, תסכימו שאתם לא מסכימים על זה ופשוט תעברו הלאה' כי כאילו לאבא שלי היה מאוד חשוב שהכול יהיה כאילו רגוע במשפחה כי זה יצר הרבה בלגן הסיפור של XX20. ואז היינו אמורים להיפגש לעוד מפגש ואז פרן אקרמן אמרה שאבא שלי לא מסכים, היא התקשרה אלי אמרה לי שאבא שלי לא מסכים להסכים ולא להסכים ושהיא לא מוכנה להמשיך לטפל בנו בגלל שהיא מרגישה שאבא שלי משתמש בה בשביל לפגוע בי ובזה זה נגמר" . הבעל של א.א העיד שהטיפול נגמר מאחר שהנאשם התעקש שבמפגש הבא יהיו נוכחים ארבעתם - גם הנאשם והאימא, וגם הוא ו-א.א. א.א מאוד חששה להימצא שם עם הנאשם, ופחדה שהוא יטיח בה ויאשים אותה, והם הציעו שיהיה תחילה מפגש של א.א עם אימה, האימא, ולחוד של הבעל של א.א עם הנאשם, אך הנאשם לא הסכים לכך ולכן הטיפול הסתיים . עם זאת הוא העיד שבשיחה במלון בישוב בצפון, שאליה אתייחס מיד, הנאשם אמר לו שפרן אקרמן טעתה בכך שהיא חשבה שהוא משתמש בה כדי לפגוע ב-א.א ובעלה של א.א התרשם מדברי הנאשם שכך אמרה לו פרן . הנאשם מצידו טען שהוא סיים את הטיפול, אך בחקירתו נתן לכך מספר סיבות משתנות : הוא ראה שזה נסחב ואין תוצאה; א.א הייתה אז בטיפול אצל מאלי ומאלי המליצה לה להפסיק; פרן אקרמן צלצלה אליו ואמרה לו ש-א.א רוצה להפסיק; הוא רצה במסגרת הגישור לברר גם את נושא האִסלאם; א.א רצתה להפגש ביחידות עם האימא והוא התנגד, אך גם להתנגדות מסר מספר סיבות שונות: הטיפול היה מאוד יקר, ואם הוא הבעיה, אין טעם למפגש בלעדיו; הוא לא רצה שהאימא תיסע לבד עד זיכרון יעקב; הוא למד טיפול משפחתי, אז אם הוא נוכח - יש סיכוי לפתור את הבעיה, אבל אם הוא לא שם - אולי הבעיה לא תפתר; זה אמור להיות טיפול משפחתי, ואם הם לא יושבים ביחד שני הזוגות - זה לא טיפול משפחתי; א.א והאימא יכולות להפגש גם במקום אחר, לאו דווקא אצל אקרמן, ועוד הסברים שהיו גם מופרכים וגם סתרו בחלקם אלה את אלה. בסופו של דבר, אולי שלא במתכוון, יצא המרצע מהשק, והנאשם אמר: "אשתי תהיה לבד עם בעלה, עם פרן אקרמן, יהיה א.א לשכנע אשתי שבאמת זה קרה... וזה אין תועלת כי כבר עברנו את זה ב-XX20" .
השיחה שהנאשם יזם עם הבעל של א.א במלון בישוב בצפון
237. הנאשם אמר שלקראת החתונה של אחות 3, הוא רצה לקרב את א.א חזרה למשפחה, אך חשש שמא א.א "תעשה נזק למשפחה", והוא רצה, כדבריו, לעשות את זה באופן שיהיה מובן שאף אחד לא יעשה להם נזק בלי להגיד לו קודם. הוא הרגיש שזה יצא משליטה - הוא מזמין את א.א ובעלה והם עושים נזק למשפחה . לפיכך יזם הנאשם פגישה עם הבעל של א.א. הפגישה הייתה במלון בישוב בצפון. א.א לא רצתה להשתתף בפגישה . לדברי הנאשם, הוא אמר לבעל של א.א שהם מאוד רוצים להזמין אותם לחתונה, אבל יש לנאשם בעיה עם זה שהם מדווחים על דברים מהבית כפי שהם עשו (לטענת הנאשם) ב-XX20, ואם הם מוצאים משהו לא בסדר, הוא חייב לדבר קודם עם הנאשם, ורק אם הנאשם לא מטפל בזה ,יש להם רשות לדווח . הנאשם רצה להחתים את הבעל של א.א על מסמך ברוח זו, או - בלשונם של א.א ובעלה - "שאנחנו מתחייבים לא לדבר על הנושא הזה יותר", אבל הבעל של א.א לא הסכים לכך, אלא אמר לנאשם שבתוך המשפחה לא צריך לחתום, צריך להאמין אחד לשני . הבעל של א.א העיד שתוך כדי השיחה הנאשם אמר לו ש-א.א לא נפגעה כלל, ואחר־כך, כשראה שהבעל של א.א לא משתכנע, הוא אמר לו שאכן א.א נפגעה, אך הפוגע היה מישהו אחר, שהוא יודע מי הוא, אך לא אמר מי, והבעל של א.א לא שאל . אחר־כך הנאשם המשיך להתווכח עם הבעל של א.א ש-א.א לא נפגעה, ואמר שהבעל של א.א מאמין ל-א.א רק משום שהוא בעלה, וסתר עצמו בשיחה מספר פעמים. הבעל של א.א העיד שהוא גמר אומר לא להתווכח עם הנאשם, כי מטרת השיחה הייתה לייצר מחדש את הקשר בין א.א והמשפחה, מאחר שדבר זה היה חשוב ל-א.א מאוד . הבעל של א.א לא זכר את כל פרטי השיחה, אך זכר שהנאשם והאימא ניסו לדלות כמה שיותר פרטים לגבי ב.ב, מי דיבר עם הבעל של א.א ו-א.א לגבי הפגיעה וכו'. עוד ציין שהנאשם אמר לו שאילו ידע ש-א.א תספר על כך שנפגעה, הוא לא היה נותן לה להתחתן . הבעל של א.א ציין שאכן גם א.א סיפרה לו שלפני החתונה דיבר איתה הנאשם ואסר עליה לספר שהיא חושבת שהיא נפגעה .
אירועים לאחר מעצר הנאשם בתיק זה, במרס XX20
238. בתקופה שלאחר מכן "היה שקט", אך במרס XX20, אחרי ש-ב.ב יצאה מהבית, נעצר הנאשם. גם בעניין זה לא אכנס לכל ההתרחשויות, אלא אציין מספר עניינים שרלוונטיים לעניינה של א.א.
239. אח 1, אחיה של א.א, העיד (מטעם ההגנה) שאחרי ש-ב.ב יצאה מהבית, ימים ספורים אחרי פורים XX20, התקשר אליו הנאשם ואמר לו שהגיע אליהם שוטר הביתה, לקח לנאשם את הנשק ונתן לו צו הגנה שקבע שאסור לו (לנאשם) להתקרב ל-ב.ב . הנאשם סיפר לו שעל־פי הכתוב בצו ההגנה, נטען שהנאשם פגע מינית ב-ב.ב.
240. א.א העידה שלאחר שהנאשם נעצר, אחיה אח 1 התקשר אליה, אמר לה שהמצב לא טוב וביקש ממנה שתספר לו הכול. לאחר זמן מה א.א התקשרה בחזרה לאח 1, היא כעסה עליו והטיחה בו שכאשר רצתה לספר לו ב-XX20 שהיא עצמה נפגעה, הוא לא רצה להקשיב. עוד אמרה לו שכל השנים שחלפו מאז שהיא נפגעה היא לא התלוננה, אך ברגע שעוד אחות נפגעה, לא הייתה לה ברירה. השיחה הייתה קשה וטעונה מאוד לשניהם. בכעסה הרב גם אמרה לאח 1, שגם בלי שהתלוננה, ואף שסבלה בשקט, כל המשפחה הדירה אותה וכעסה עליה, אז מה הם רוצים ממנה עכשיו .
אח 1 העיד אף הוא על שתי השיחות הללו . גם הוא ציין שהיו שיחות קשות וטעונות, ש-א.א בכתה כמעט כל השיחה וסיפרה לו שגם היא נפגעה מאביה במשך שנים, שלוחצים עליה במשטרה לבוא להעיד והיא אינה רוצה לעשות כן, אך אם לא יתייצבו לצידה בסוף לא תהיה לה ברירה. עוד הלינה באוזניו שהמשפחה ממדרת אותה. הוא אמר שבמהלך השיחה א.א גם אמרה שהנאשם לא עמד בהתחייבויות הכספיות שלו כלפיה וכלפי הבעל של א.א, ובסוף הדברים אמרה לו שגילוי עריות זו עבירה. אח 1 הדגיש שאמר ל-א.א שבעניין העדות במשטרה עליה לעשות מה שהיא חושבת לנכון. למוחרת התקשר לאח 1 הבעל של א.א. אח 1 העיד שהבעל של א.א שאל אותו אם הוא שמע את הדברים החמורים ש-א.א סיפרה, אח 1 השיב בחיוב והבעל של א.א אמר לו, לדבריו, שאם הם לא יתייצבו לצידם של א.א והבעל של א.א, א.א תלך למשטרה. אח 1 השיב לו שהוא מצהיר בפני כל מי ששומע את השיחה שהוא מעודד את א.א ללכת למשטרה ולהעיד. עוד ציין, שלאחר מכן הבעל של א.א התקשר ואמר שהוא רוצה שהם יפגשו לדבר על כל מיני עניינים והוא השיב שישקול זאת. במקביל, אח 1 קיבל שיחה מגיס 1, שגם אליו הבעל של א.א התקשר והציע להיפגש ולסגור כל מיני עניינים. הוא העיד שהבין ש-א.א ובעלה רוצים משהו בתמורה לזה ש-א.א לא תלך להעיד, אך הוא לא הבין בדיוק מה וגם לא רצה להיכנס לזה .
מאחר שאחת מטענות ההגנה מתייחסת למניעים של א.א במסירת דבריה נגד הנאשם, ונטען שהם קשורים לאינטרסים שונים, לרבות כעס בגלל אי עמידה בהתחייבויות כספיות, חשוב לציין שהסנגורית ניסתה להתרכז במשפט שאח 1 ציטט מפי א.א על אודות כך שהנאשם לא עמד בהתחייבויותיו הכספיות בקשר לחתונתה, ולשים עליו זרקור. אח 1 ציין את הדברים כחלק קטן במכלול הדברים של א.א, וחרף התנגדות התביעה ודברי בית המשפט שהשאלות של הסנגורית בנושא אינן מתאימות לחקירה ראשית, שבה הסנגורית ושאלה על כך. כאשר חקרה את א.א על השיחה, הסנגורית שמה דגש רב על הנושא הכספי וטענה באוזני א.א שאח 1 סיפר שהיא התקשרה אליו אחרי שהנאשם נעצר ואמרה לו שהיא כועסת על הנאשם כי הוא לא שילם את כל הכסף שהבטיח לנישואין . א.א השיבה שאכן, גם דברים אלה נאמרו, אבל הם היו ממש בשולי השיחה, והסנגורית מוציאה דברים מהקשרם. והינה, מעדותו של אח 1 אנו למדים שוב, שעדותה של א.א עולה בקנה אחד עם זו של עד ההגנה אח 1, ולמרות הטחותיה החוזרות של הסנגורית, א.א עמדה על גרסתה, שנמצאה נכונה. הדברים הללו מקבלים חיזוק גם בעדותו של הבעל של א.א, בעלה של א.א, שעמד לידה במהלך שיחת הטלפון עם אח 1, ושמע במו אוזניו את הצד של א.א בשיחה. אף שהסנגורית הציגה גם לו טענה לא נכונה, שלפיה אח 1 העיד ש-א.א התקשרה אליו בטענות שהנאשם חייב לה כסף וכל השנים לא שילם לה את הכסף, הבעל של א.א השיב שההצגה הזו של הדברים היא שקר גמור. הוא אמר ש-א.א אמרה לאח 1 שעל העניינים הכספיים עוד אפשר למחול, אבל על הפגיעות בה - לא . במאמר מוסגר אציין שהבעל של א.א דבק בגרסתו גם כשהסנגורית הטיחה בו שאח 1 אמר במשטרה ש-א.א כלל לא סיפרה לו על הפגיעות, וכשנשאלה על־ידי בית המשפט אם יש אימרה של אח 1 במשטרה, השיבה בחיוב ואף אמרה: "כן, כן, כן. הוא מדבר על שיחה. תכף יש לנו את האמרות פה בחוברת הקטנה" . אלא שאח 1 כלל לא מסר הודעה במשטרה, ואחרי תום עדותו של אח 1, הצביעה על כך התביעה והסנגורית תיקנה עצמה .
241. ב-26.3.20, אחרי שהנאשם נעצר ולפני ש-א.א מסרה הודעתה במשטרה, הבעל של א.א התקשר לגיס 1. הסנגורית שאלה את הבעל של א.א האם נכון שהוא בא לגיס 1 בהצעה כספית שתסיים את העניין, והבעל של א.א השיב בשלילה. הוא העיד שהתקשר לגיס 1 בעקבות ההתלבטות של א.א ושלו האם על א.א להסכים לבוא למשטרה למסור הודעה, כי מצד אחד א.א פחדה לאבד את הקשר עם המשפחה, ומצד שני היא חשה שממילא כבר איבדה אותו, ושמבחינת המשפחה הם כבר "שרופים" . ואז הבעל של א.א חשב, שאולי אם א.א לא תעיד, יש סיכוי אולי בכל זאת לשמר את הקשר עם המשפחה, והוא ו-א.א דיברו ביניהם, וכך העיד: "אז דיברנו שאני אדבר עם גיס 1 שינסה להבין ממנו האם יש סיכוי באמת שהקשר המשפחתי יימשך או שאין סיכוי? ואני אמרתי לו, אני לא זוכר את המילים שבהן השתמשתי, אבל אני אמרתי לו שאם א.א לא תלך להעיד ויהיה איזשהו פתרון לזה שנדע שאבא שלה לא ממשיך לפגוע ... והקשר המשפחתי יהיה כמו שצריך, אז א.א לא תלך להעיד, זה היה מה שאני באתי להציע לו ואני לא התכוונתי... ולא אמרתי על שום עניין כספי, יכול להיות שהוא הבין את זה, אבל אני לא אמרתי כזה דבר ולא התכוונתי" . הסנגורית אמרה לבעל של א.א שגיס 1 הבין שהבעל של א.א מציע לו ש-א.א לא תעיד תמורת סכום של 100,000 ₪ (בהמשך דייקה ואמרה שלא נאמר 100,000 אלא שדובר על הנדוניה לחתונה), אך גיס 1 לא הסכים וטרק את הטלפון. הבעל של א.א השיב שלא הייתה שום הצעה כספית, למיטב זכרונו גיס 1 לא טרק את הטלפון, וייתכן שהוא אמר לבעל של א.א שהוא חושש לדבר. הוא אמר לבעל של א.א שבפעם הקודמת שהוא ואחות 2 התערבו, כשהיה הסיפור עם ב.ב ב-XX20, לא יצא מזה טוב, והם מעדיפים לא להתערב. הבעל של א.א חש שייתכן שגיס 1 לא הבין אותו כראוי והתקשר אליו בשנית, וגם אז גיס 1 לא הסכים לדבר. הבעל של א.א השיב לסנגורית שאם גיס 1 אמר שהבעל של א.א הציע הצעה כספית, או שגיס 1 לא אומר אמת או שהוא לא הבין נכון .
גיס 1 העיד אף הוא על השיחה. הבעל של א.א צלצל אליו אחרי שהנאשם נעצר ואמר לו שהוא רוצה להציע לו הצעה, שהם (אחות 2 וגיס 1) יבואו איתם, כדי ש-א.א לא תעיד. הוא אמר שהבעל של א.א לא דיבר על כסף באותה שיחה, אך הוא הבין שיש עניין של כסף, אם כי ייתכן שהבעל של א.א רצה דברים אחרים. הוא רצה שהם יעמדו ביחד נגד הנאשם. גיס 1 העיד שהם היו מאוד מפוחדים באותו שלב, והוא אמר לבעל של א.א שזה נשמע לו פלילי ושהוא לא מעוניין, והוא ניתק מגע. לאחר מכן הבעל של א.א צלצל שוב מספר פעמים, אבל גיס 1 לא ענה. בחקירה הנגדית גיס 1 אמר שייתכן שהוא חשב שהבעל של א.א מעוניין בכסף למרות שזה לא נאמר, גם משום שידע יותר דברים מכפי שידע ב-XX20, וגם משום שהוא חשב שלא יכולה להיות לבעל של א.א תועלת בכך שהוא יעמוד לצידם . הבעל של א.א אמר משהו כמו "שצריך לסגור את הסיפור", ולעמוד לצידם זה לא יסגור את הסיפור. הוא חשב שאולי הבעל של א.א רוצה שגיס 1 יפנה לנאשם לבקש את הכסף.
אחות 2 העידה גם היא על השיחה . היא אמרה שהבעל של א.א התקשר לבעלה ואמר שיש לו הצעה, אבל גיס 1 לא רצה לשמוע מהי. לדבריה, "הוא לא רצה לקבל ממנו הצעות שאחר כך הן יכולות להתפרש באופן של פגיעה בתהליך, הוא שיער שהוא רוצה, הוא שיער, עכשיו זה השערות, הוא שיער שהוא רצה להציע איזשהו הצעה של 'אתם תהיו איתנו ואז אנחנו לא נתלונן למשטרה' או משהו כזה" . היא ציינה שהם חששו. היא גם הסבירה שלא היה להם אמון בבעל של א.א, מאחר שכאשר הבעל של א.א נפגש עם הנאשם ועם האימא ב-XX20 ודיבר איתם על ב.ב, הוא אמר להם ששמע על הפגיעה ב-ב.ב מאח 1, מה שכידוע לא היה נכון, וזאת כדי לחפות על א.א. אציין שאח 1 העיד על כך וציין שנודע לו שכך היה כי הבעל של א.א צלצל אליו להתנצל ולספר לו שכך עשה.
242. עד כאן האירועים שקרו סמוך לאחר מעצרו של הנאשם, ולפני ש-א.א מסרה הודעה במשטרה. לטעמי, יש בדברים כדי ללמד שהתזה של ההגנה, שלפיה א.א התלוננה במשטרה (או ליתר דיוק - הסכימה בסופו של יום למסור את דבריה, אף שלא רצתה לעשות כן בהתחלה ובוודאי לא יזמה את זה) מתוך אינטרסים כספיים, או רצון לנקום, אין בה ממש והיא פרי פרשנויות של אח 1 וגיס 1. הבעל של א.א לא דיבר על כסף בשיחות הללו, ולא בכדי: כל מה ש-א.א רצתה זה את הגיבוי של המשפחה לסיפור שלה, שאותו היא שיתפה מאוד בצמצום עם חלק קטן מבני המשפחה. העובדה שהרצון היחיד שלה היה לקבל הכרה מהמשפחה שהיא לא ממציאה ולא מעלילה, ולקבל בחזרה את הקשר עם המשפחה, עולה מכיוונים רבים בעדותה ובמעשיה. כך, למשל, בדבריה בסוף החקירה הראשית , שאותם אביא בהמשך, וכך עולה בפירוש מעדותו של הבעל של א.א לגבי השיחה עם גיס 1, שצוטטה לעיל, שבה אמר לו שאם יהיה פתרון לכך שהנאשם לא ימשיך לפגוע, ושהקשר המשפחתי "יהיה כמו שצריך", א.א לא תלך להעיד.
חיזוקים נוספים לעדותה של א.א
243. התייחסתי בכל אישום לעיל למקרים שבהם קיים חיזוק לגבי אישום ספציפי, למשל - העובדה ש-א.א סיפרה על אירוע מסוים למישהו, או דבר־מה שהתרחש באותה תקופה שיכול לחזק פרט כזה או אחר לגבי המעשים עצמם. לאחר מכן התייחסתי לחיזוקים שנובעים ממטפלות (או מטפל) שטיפלו ב-א.א לאורך השנים, ולניסיונות החשיפה שעשתה א.א לאורך השנים. התייחסתי להשתלשלות העניינים לאחר מעצרו של הנאשם, שלדעתי מחלישים, כאמור, את תזת ההגנה בדבר מניעים זרים. נוסף על אלה, קיימים חיזוקים רבים לעדותה של א.א בעניין מהימנותה באופן כללי, לרבות בנקודות רבות שבהן הטיחה בה הסנגורית שהיא משקרת לגבי תיאור עובדות מסוימות שאינן קשורות לתיאור מעשי הנאשם, או שטענותיה באותם נושאים הזויים ומופרכים. חיזוקים כאלה יש למכביר, גם מתוך עדויות עדי ההגנה, ואפילו מעדויות הנאשם עצמו ומעדויות אימה, האימא, ואפרט את חלקם. דוגמה מובהקת הובאה לעיל במסגרת ההתייחסות לעדותו של בן יוחנן, בפסקה 165 לעיל, שבה אישר את עדותה של א.א, שהוגדרה על־ידי הסנגורית "המצאה של א.א שנועדה למשוך תשומת לב", על כך ששם רגליו על השולחן וסיפר לה על מחקר לגבי גברים שמכורים לתמונות ערווה. אתייחס עתה, בקצרה ככל הניתן, לחיזוקים נוספים.
חיזוקים הנובעים מעדים נוספים
ח.ק
244. התייחסתי לעיל פעמים מספר לעדותה של ח.ק, חברתה של א.א, באישומים או נושאים ספציפיים. ח.ק העידה כעדת תביעה. היא הייתה מנחה פדגוגית של מורות לקריאה והכירה את א.א כששימשה מדריכה שלה בבית ספר מש"י (מרכז שיקומי לילדים), שם שימשה א.א כמורה לקריאה וכתיבה, בסביבות XX20, ולאחר מכן הן הפכו לחברות. ח.ק חיזקה את עדותה של א.א בנקודות רבות, שלחלקן התייחסתי כבר, כאמור. אוסיף עתה מספר נקודות נוספות.
עם התקדמות הקשר בין השתיים, א.א החלה לספר לח.ק חלקי סיפורים על אודות הפגיעות שחוותה מהנאשם. הדברים סופרו בצורה מקוטעת ולא מסודרת, בלי התחלה, אמצע וסוף, ולעיתים לוו בשתיקות ארוכות, שח.ק למדה לימים שאלה היו אירועים של דיסוציאציה והתנתקות . מרבית הסיפורים יצאו בשיחות הטלפון בין השתיים. אופן החשיפה האמור מאפיין נפגעי תקיפה מינית, ואת מי שלוקה בפוסט־טראומה מורכבת, כפי שהעידו המטפלות. שברי הסיפורים של א.א התייחסו גם לאירוע גיל 5, גם לאירוע הטיול, אירוע המחסן, אירוע המרפסת והאירוע האחרון, הכול כפי שציינתי בחיזוקים לאישומים הללו.
ח.ק העידה לגבי הפחד של א.א מפני הנאשם, שחילחל גם אליה, כפי שציינתי בפרק המתייחס לעדותה של א.א באופן כללי, לרבות ייחוס כוחות מיסטיים לנאשם על־ידי א.א. ח.ק חיזקה גם את העובדה ש-א.א כלל לא רצתה להתלונן נגד הנאשם, שהיא פחדה מאוד שזה יפרק את המשפחה ושהיא לא רצתה לאבד את הקשר עם המשפחה . א.א התייסרה בכך שמה שהיא מספרת על הנאשם הוא חוסר כבוד כלפיו בגלל שאסור לדבר לא יפה על אביה . היא ציינה ש-א.א התעסקה בענייני בריאותה הרבה מעבר למה שנראה לח.ק סביר לבחורה בגילה וגם יחסית ל-א.א עצמה, שלא נהגה "לעשות עניין" בתחומים אחרים . זה הדליק לח.ק "נורות אדומות" והיא הרגישה שיש משהו מאחורי זה. כך למשל העידה לגבי כך ש-א.א שברה רגל: "לא יפה שחשבתי שהיא מתלוננת סתם על הרגל, אבל זה היה התחושה שלי שכאילו שכואב שם משהו יותר עמוק מהרגל הזאת, שיש שם איזשהו, זה התחבר לי עם הפחדים, אולי זה היה הדרך שלה ליצור קשר? או שבאמת להקל מעליה? אני לא יודעת, אפשר לנתח את זה בהרבה דרכים, אבל אני אחזור למה שאני יודעת סביב גיל 4, 5 שאני חושבת" . ח.ק ציינה שהיו פעמים שהיא לא יכלה להכיל את הסיפורים של א.א על הפגיעות, היא הייתה מרחיקה את הטלפון מאוזנה ורק אומרת "כן, כן", בלי להקשיב .
ש.ש
245. גם לעדותה של ש.ש, עדת תביעה שהיא מטפלת באומנות וחברתה של א.א, התייחסתי מספר פעמים, הן באישומים ספציפיים שבהם חיזקה את עדותה של א.א, הן בקשר לדיווח של ש.ש לגורמי הרווחה על הפגיעה של הנאשם בבתו. אוסיף עתה מספר נקודות נוספות: ש.ש הכירה את א.א באמצעות ח.ק, בערך בשנת XX20, כש-א.א כבר הייתה נשואה, לפני ילד ראשון. ש.ש העידה ש-א.א סיפרה לה על ניסיונותיה לדבר עם אימה, על המפגש בין הנאשם לבעל של א.א שבו אמר הנאשם לבעל של א.א שהוא מכיר את התיק הרפואי של א.א, על החשש שלה שכאשר היא עברה מקופת החולים שבה עבד הנאשם לקופה אחרת, כדי שהוא לא יוכל להיכנס לתיקה הרפואי, היא גילתה שהנאשם עבר אף הוא לקופה שאליה עברה, על שיחות שהיו לה עם הנאשם שבהן הוא התעמת איתה לגבי הפגיעה ואמר לה שזה לא קרה .
ש.ש העידה ש-א.א מאוד כעסה עליה שהיא דיווחה על הפגיעות של הנאשם לשירותי הרווחה, ואמרה לה שכל המשפחה חושבת שזה היא (א.א) דיווחה, והמשפחה הענישה אותה רגשית על כך. עוד העידה שבעקבות זאת, היחסים ביניהן עלו על שרטון והן כבר לא בקשר .
אוריה בלטמן
246. עדת הגנה שחיזקה את עדותה של א.א היא עו"ס לחוק הנוער, אוריה בלטמן, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית . היא העידה לפנינו על אודות הקשר שלה לעניינן של א.א ו-ב.ב. נרחיב בכל הקשור ל-ב.ב בהמשך, אך כעת לעניין אותו חלק מעדותה שמחזק את עדותה של א.א: מתוך דוח שבלטמן כתבה ביום 10.4.16, שמוען למשטרת ישראל, כ"דווח על קטינים חסרי ישע" , עולה כי למחלקה לשירותים חברתיים במערב בנימין, שבה עבדה בלטמן, הגיע דיווח מחברה של א.א, שלפיו א.א חשפה בפני אותה חברה שבהיותה ילדה, אביה פגע בה בצורה ממושכת . בלטמן יצרה קשר עם א.א. א.א לא דיברה באותה שיחה על עצמה, אלא הביעה באוזני בלטמן דאגה לאחותה הצעירה, ב.ב, בת ה-14 וציינה שגם בית הספר של ב.ב מודע למצבה . בהמשך לכך בלטמן פגשה את א.א במשרדי הרווחה במקום המגורים הקודם. מטרת הפגישה הייתה, בין היתר, לשמוע על דאגתה של א.א לאחיה הצעירים. מהדוח שכתבה בזמן אמת ומעדותה לפנינו עולה כי א.א סיפרה על אודות הפגיעה בה מידי הנאשם מגיל 5 עד 18, אך מעבר למה ש-א.א סיפרה, בלטמן התרשמה בעצמה, באופן ישיר, ש-א.א במצב מאוד קשה. לקראת סיום הפגישה ביניהן, א.א "התנתקה" ולמספר רגעים היה נראה שהיא לא מודעת למצבה. בלטמן העידה: "היא נעלמה פתאום, חשבתי שהיא התעלפה... חשבתי על ניתוק. דיסוציאציה" . תיאור זה עולה בקנה אחד עם עדותו של בעלה של א.א, שהעיד כי נציגת הרווחה פנתה ל-א.א בשנת XX20 בעניינה של ב.ב, וכש-א.א שבה משם היא סיפרה לבעלה שהיא חוותה ניתוק בשעה שהייתה אצל אותה נציגה . בלטמן כתבה בדוח: "בהבנתנו המקצועית, דיסוציאציה זו תגובה הסתגלותית, המופיעה במצבי דחק ובמצבים טראומטיים, בהם האדם מוצא את עצמו חסר אונים וחסר יכולת להלחם או לברוח ולכן משתמש בניתוק על מנת להגן על עצמו" . הדוח נועד, כאמור, למשטרת ישראל, ודווח בו על החשש ש-ב.ב נפגעה על־ידי הנאשם. בלטמן ציינה עוד, כי בעקבות מה שראתה, היא הבינה ש-א.א אינה יכולה לעמוד בחקירה ו-א.א ביקשה שמי שמלווה אותה כמטפלת תבוא איתה לחקירה. עוד הוסיפה בלטמן: "לא בכדי זה עבר לטיפול המשטרה. כשאין תמונה כזו קשה או מורכבת אנחנו יודעים גם לפנות... כשאין תמונה שהיא מורכבת או שמעלה איזשהם סימני שאלה רבים אנחנו יודעים גם לפנות לוועדות פטור, פה הלכנו למשטרה..." .
בלטמן היא, כאמור, עו"ס קלינית לנוער, והיא בעלת ניסיון בתחום של פגיעות מיניות . היא זומנה, כאמור, להעיד כעדת הגנה. דבריה על אודות ההתרשמות הישירה שלה מ-א.א, שכלל לא באה לדבר על עצמה אלא על דאגתה לאחותה הצעירה, הם בעלי משקל ממשי לחיזוק עדותה של א.א בדבר היותה נפגעת עבירת מין, הלוקה בפוסט־טראומה מורכבת.
הרב א.ו
247. עד הגנה נוסף שחיזק חלקים משמעותיים בעדותה של א.א הוא הרב א.ו , תושב יישוב במרכז שעסק במשך יותר מ-40 שנה בנושא של "חריגים בקהילה". בין היתר עסק הנושא של טענות לפגיעות מיניות. גם הפנייה אליו הייתה דווקא בעניינה של ב.ב, והוא לא האמין לטענות שלפיהן הנאשם פגע במי מבנותיו (ולכך נתייחס בנפרד), אך התרשמותו מהנאשם ומאשתו, וממה שקורה במשפחתם, תואמת עד מאוד את עדותן של א.א ו-ב.ב. לדבריו, סמוך לשנת XX20 הגיעו אליו הנאשם ואשתו, שבאו להתייעץ עימו לגבי כך שאחת מבנותיהם מתלוננת שהנאשם פגע בה מינית, ורצו לשמוע כיצד הוא יכול לסייע להם כדי שהמשפחה לא תתפרק. לדבריו: "באו וסיפרו לי את מה שהוא עבר שהוא נעצר והמשפחה התפרקה ושיש אחות מבוגרת יותר, אם אני זוכר נכון, שהיא מדברת נגדם והיא מפעילה את האחיות והייתה טענה ואז 'מה אתה יכול לעזור לנו?'... לעזור להם בכלל עם הילדות, עם השלום בית, עם כל הכאוס הזה... הוא אמר לי שהמשפחה שלו התפרקה, יש הילדים שלו מדברים נגדו, הילדים שלו מאשימים אותו והוא בא עם אשתו כדי לראות האם אפשר איזשהו דרך לקחת אחריות, אני חושב שעוד הייתה שם עוד איזה ילדה בבית עדיין... לקחת אחריות על מי שיכול לקחת אחריות לקחת לארגן את המשפחה שלו מחדש, המשפחה שלו מתפרקת, מאוד מודאג מזה" .
הרב א.ו התרשם מאוד מכך שהנאשם, חרף היותו "מאויים" מהסיפור, לא דאג לעצמו אלא לשלמות המשפחה. הוא תיאר את הנאשם, ואת הדינמיקה בינו ובין האימא, אשתו, כך: "ההתרשמות שלי אם אני עכשיו מציף את התמונה בראש של אדם מאוד אינטליגנט ודומיננטי, שזה הגבר, האישה שקטה, עונה 'אמן', לא מדברת, לא מביעה, מסכימה, 'מה שבעלי אומר מסכימה', זה זוגיות מסוג מסוים שאני, זה מה שאני ראיתי מול העיניים" . וכן: "היא שתקה, היא שתקה לאורך כל השיחה" .
חרף נטייתו החיובית כלפי הנאשם וספקנותו לגבי האפשרות שאיש זה פגע במי מבנותיו, ציין א.ו כי בשיח עם הנאשם משהו נראה לו משונה. כדבריו: "יש כאן הפרדה בין החלק העובדתי לבין החלק הרגשי, בחלק העובדתי זה מה שהם אמרו לי שכך וכך מתנהל, במקביל יש את החלק שאתה רגיל לאמוציות שבאות כתוצאה מסיפור שמבטאות תסכול, זעם, אכזבה, איך לי כאבא זה קורה לי, כל השאלות היותר כאובות של החיים שהן נכללות תחת מסגרת עכשיו אשם, רגשי אשם, זה כולל את כל... זה היה לי קצת משונה, למה אין אמוציות? למה אין לא יודע, רגש שאומר, כאבא, כאמא, משהו פה עורר לי שאלות... של החלק הרגשי בתוך המשפחה הזו ותרשו לי לומר שבתפיסה האישית שלי כאן נמצא אולי הפתרון שלי לפלונטר הזה, יש כאן בת, יש כאן בעיה, יש פה משהו של משפחה שלא משוחחת רגשית עם עצמה וזה עם זה ויתכן מאוד שעל הרקע הזה צומחים אצל ילדים שכבר גדלים בארץ תסכולים, משפחה מדי שכלית, חסר לי פה רגשי, אני לא, עוד פעם אני לא מאשים... זה הניתוח שלי כמחנך, כמי שבאמת רואה את הדברים מהצד..." . וכן: "אני יכול כן לומר שבתוך המשפחה הזו היה לא נעים אולי אבל היה קיפאון רגשי במשפחה,... היה משהו תקוע, משפחה קוגניטיבית טובה, רגשית לא" . "מה שהעסיק את המחשבה שלי אחרי שהם הלכו זה יותר מה הדינמיקה בתוך המשפחה?... אני זוכר שאחרי שיוצאים מהבית אני אומר לעצמי 'יא, מה עכשיו קרה שם בעצם, איך משפחה נורמטיבית... עברה לשם'... אני זוכר שאני מעבד לעצמי את זה בראש מאוד איך זה קורה? כי זה הטריד אותי ברמה המקצועית, איך זה קורה שמשפחה שנראית לך בחוץ ככה מתפוצץ לך בסוף בפנים ככה, זה הטריד אותי" .
חיזוקים הנובעים מגרסתה של א.א לגבי עניינים אחרים
הנוהג לדבר בקודים וברמזים במשפחה
248. א.א העידה על עולם ה"קודים" הנהוג במשפחתה. כדבריה, "אצלנו בבית דיברו בקודים" . כך, למשל, כאשר רצה הנאשם לברר איתה אם דיברה עם מרסי על הפגיעות המיניות, הוא שאל "האם דיברת איתה על זה" . כך, למשל, כאשר הייתה שיחה בין א.א לאביה ואימה לגבי האפשרות של השכנת שלום במשפחה למרות טענותיה של א.א כלפי הנאשם, ההורים כעסו על כך שהיא דיברה על הפגיעות עם אחרים, ולא איתם. לפיכך הם ישבו בשיחה בפנים עצובות, הנאשם (לדברי א.א) עשה כאילו הוא בוכה, ואימה ישבה "כקדושה מעונה", ו-א.א הבינה זאת כ"קוד אשמה":
"העדה, גב' א.א: הם בעצם באים בסוג של דאגה והאשמה שאני באה והולכת לדבר עם אנשים אחרים במקום לדבר איתם..., אמא שלי יושבת עם פרצוף מעונה, אבא שלי עושה את עצמו בוכה.... ואני שואלת את עצמי איך אני יוצאת מזה הכי בזול? זהו... עושה את עצמו בוכה, הוא בכה, אבל זה היה נראה שהוא עושה את עצמו בוכה.
כב' הש' ברק נבו: למה זה נראה לך שהוא עושה את עצמו? למה את לא חושבת שהוא באמת בכה?
העדה, גב' א.א: כי אני חושבת שילד פונה להורה ונוצרת סיטואציה כזו הבכי לא אמור להיות על זה שלא פנו אליו אלא הבכי אמור להיות על המצב.
כב' הש' ברק נבו: אולי זה היה על המצב?
ת: אבל הוא לא דיבר איתי על המצב.
עו"ד ליברמן קובי: אז למה הוא בכה? את מה זה שירת?
העדה, גב' א.א: זה שירת את הקודים.
כב' הש' ברק נבו: כלומר?
ת: זה קוד אשמה.
כב' הש' ברק נבו: כלפי מי?
ת: כלפי.
כב' הש' ברק נבו: לא אשמה שלו.
ת: מה פתאום, מתי הוא אשם?" .
עוד העידה: "זה נשמע אולי הזוי, אבל כאילו, יש כל מיני קודים כאלה, היום אני יודעת לקרוא לזה קודים, פעם לא ידעתי שהם שהם הוטבעו בי ברמה כל כך אוטומטית ולא מודעת שזה גם הדבר היותר הזוי מזה זה שכל המשפחה יודעת מה, לא בטוחה לגבי הקודים אלה שהזכרתי, אבל יש קודים שכל המשפחה יודעת אותם... אז קוד אחד זה למשל אם תדברי יקרה לך משהו רע" .
חיזוק לגבי קיומם של "קודים" וייחוס משמעות לרמזים קיבלנו גם מעדות הנאשם אשר סיפר שכאשר א.א ילדה את בנה השני, היא קראה לו "בן בכור של א.א", והנאשם ראה בכך רמז (כדבריו) לכך שבני הזוג רוצים אווירה טובה במשפחה, בכל הנוגע להאשמות של א.א כלפיו .
חיזוק נוסף לעניין הדיבור בקודים קיבלנו מ-ב.ב, שלעניינה טרם התייחסנו, אך אפנה כרגע רק לדבריה בנקודה זו: ב.ב העידה שבשיחות בינה ובין א.א לגבי הנאשם, לא נאמרו אף פעם מילים מפורשות. גם כשדיברו, הכול היה מאוד ברמזים. ב.ב לא אמרה שום דבר מפורש וגם א.א לא. ב.ב הבינה שהיה משהו בין א.א לבין הנאשם, אבל לא נאמרו דברים מפורשים. למשל, א.א אמרה ל-ב.ב ש"בנפשנו" זה מרכז לטיפול "בדברים כאלה", ו-ב.ב הבינה ש"דברים כאלה" הכוונה לפגיעות מיניות. ב.ב אמרה ל-א.א שקרה לה משהו "עם מישהו שאחראי על הבית שלנו" . גם הנאשם עצמו ציטט שיחה שהייתה לו עם א.א, שממנה עולה שהדיבור ברמזים איפיין גם את שיחותיו עימה. לדבריו, הייתה שיחה בינו ובין א.א בסוף XX20, למעשה - השיחה האחרונה ביניהם. הנאשם והמשפחה היו בנופש בניר עציון, הנאשם התקשר ל-א.א להגיד שבת שלום, והוא שאל אותה: "אנחנו יכולים לסגור כל העניין הזה כבר?" ו-א.א השיבה שהיא תחשוב על זה. הנאשם נשאל אם א.א ידעה שהוא מתכוון לנושא הפגיעה המינית, למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, והנאשם השיב בחיוב .
את עדותה של ב.ב בעניין זה חיזקה עדת התביעה מ.ק, שהעידה ש-ב.ב סיפרה לה שאצלם בבית "דיברו בקודים" . הדבר היה כל כך רגיש אצל ב.ב, שבאחת הפעמים, כשמ.ק רצתה לתת ל-ב.ב דוגמה למשהו והתייחסה לקיומם שלך קודים, ב.ב "התנתקה" לרגע, וכשמ.ק שאלה אותה מדוע, ב.ב הסבירה שגם אצלם בבית דיברו בקודים.
הנאשם סיפר ל-א.א על מאמר לגבי תסמונת שאחד ממאפייניה איבר מין בגודל יוצא דופן
249. א.א העידה שבתקופות שהיא נמנעה מלהגיע לבית הוריה בשבת, לאחר נישואיה, הנאשם היה מתקשר מדי פעם, אבל הוא היה אומר לה דברים מוזרים. "פעם אחת הוא סיפר לי שיש לו איזשהו מקרה איזה שהיא תסמונת נדירה שאחד מהמאפיינים שלה זה שאיברי המין הם גדולים או קטנים יותר, לא יודעת מה, עכשיו, כאילו שיחה של פעם בשבוע כמה דקות כאילו זה משהו שאתה מספר לי? בשביל מה?" . הסיפור נשמע היה מוזר, אך הוא חוזק על־ידי מספר עדות - מורן מאלי ו-ש.ש , ש-א.א סיפרה להן על כך. ואז, הנאשם, בחקירתו הנגדית, אישר את ליבת הסיפור. לדבריו, "היה פעם שהם היו בבית שלנו ולכבוד א.א כאישה מקצועית בתחום של XXX הצעתי לה מקרה עם 12 פריטים של מום גנטי אחד היה שהאיבר מין של הזכר היה קטן, מזה הם [א.א ובעלה - מ.ב.נ] עשו הם לקחו את זה למקום מלוכלך ומוזר" .
בדיקת הדופק של א.א אחרי הלידה
250. דוגמה נוספת ש-א.א נתנה לגבי התנהגותו המטרידה של הנאשם כלפיה, מקרים שבהם אהב "להניח אותה בכל מיני פינות שהיא לא ידעה איך לצאת מהן", כהגדרתה, הייתה לגבי תקופה שבה היא התארחה בבית הוריה אחרי לידת בנה הבכור, בשנת XX20. היא התארחה שם ביחד עם בעלה. בלילה לפני הברית היא חשה שלא בטוב. הבעל של א.א קרא לנאשם שהגיע ובדק אותה. הבעל של א.א שאל מה הוא עושה והנאשם השיב לו (לטענת א.א) בקוצר רוח, שהוא בודק את א.א, ושהוא רופא ויודע מה לעשות. הבעל של א.א שאל את הנאשם איפה הוא בודק דופק, והנאשם השיב שיש כל מיני אפשרויות: בצוואר, בשורש כף היד ואז הוא אמר שאפשר גם לבדוק "למטה". א.א ציינה שבפועל הנאשם בדק לה ביד, אבל הוא אמר את מה שאמר "כדי להנכיח את עצמו", כדבריה .
הבעל של א.א העיד לגבי אירוע זה שאחרי לידת בנם הבכור הם התארחו אצל הוריה של א.א. לילה לפני הברית א.א חשה מאוד ברע והוא חשב שהיא עומדת להתעלף. בלית ברירה הוא הלך לקרוא לנאשם. הנאשם בדק ל-א.א את הדופק ואמר שיש שני מקומות שבהם אפשר לבדוק דופק: ביד ובאיבר המין. בדיעבד זה נשמע לבעל של א.א מאוד לא מתאים . הוא עמד על עדותו גם כשהסנגורית אמרה לו, בחקירה הנגדית, שהוא ממציא את הסיפור .
הנאשם העיד לגבי אירוע זה שְלְ-א.א היו כאבי בטן עזים והוא חשש שיש לה זיהום ברחם. הוא לחץ שהיא תלך לבית החולים, אבל א.א ובעלה לא רצו, ו-א.א התעקשה שהוא יבדוק אותה. הוא ידע ש"עם הסיפור שהיה בינינו" (כדבריו) זה מאוד מסוכן לו, אז הוא בא עם האימא ועם הכלים. הוא ניסה לבדוק ל-א.א דופק ביד והתקשה למצוא דופק, אז הבעל של א.א שאל אותו אם יש עוד מקומות שאפשר לבדוק דופק, והוא השיב שגם בצוואר וגם במקרים נדירים של טראומה - במפשעה . כשהנאשם העיד על אירוע זה בחקירה הנגדית, הוא עומת על־ידי התובעת עם עדותו של הבעל של א.א שאמר שהנאשם אמר שאפשר לבדוק גם באיבר המין והכחיש זאת הוא אמר שהבעל של א.א מעוות את האמת. עוד אמר שהסיבה שאמר שאפשר לבדוק את הדופק גם בצוואר ובמפשעה זה משום שהבעל של א.א שאל. לדבריו, "הוא סקרן ברפואה". הבעל של א.א השיב לשאלת הסנגורית בחקירה הנגדית שהוא שואל כל אחד שהוא פוגש במה הוא עוסק, אבל אין זה נכון שענייני רפואה עניינו אותו .
תיאור התנהגויות חריגות של הנאשם, באופן כללי
251. א.א התייחסה לכך שלנאשם היו התנהגויות בפרהסיה, שהיו מביכות ולא מקובלות בציבור החרדי. הנושא עלה בעקבות עדותה של א.א על תחושות קשות שעלו אצלה כלפי הנאשם, בשלב מסוים. וכך העידה: "בתקופה הזאת התחלתי ממש לא לסבול אותו ולא הייתי מסוגלת לראות אותו, לא לשמוע אותו ולא להרגיש אותו והיה לו כל מיני דברים מוזרים כאלה כאילו, כאילו יכול להיות שהם לא מוזרים בציבור הכללי, אבל בציבור החרדי זה יותר בעיה... נניח הוא היה נכנס לשירותים והוא לא היה נועל, הוא לא היה סוגר עד הסוף ... והוא היה מדבר על כל מיני חלקי גוף צנועים בקול או נניח הוא היה צריך ללכת לשירותים אז הוא אמר 'אוי יש לי פיפי, יש לי פיפי' ובציבור החרדי לא מדברים ככה. .. כלפי כולם, זה לא היה אישי אלי... אני חושבת שכל האחים התביישו בו מאוד, הוא היה חריג. ... הוא היה חריג כאילו האישיות שלו הייתה חריגה, הוא אף פעם לא התמזג בנו, אף פעם, כאילו גם לא היה לו חברים או משהו, כאילו היה כזה מן, לא יודעת, אנשים קראו לו 'עוף מוזר' כאילו, לא יודעת, נניח סתם היינו ליד בית ספר הוא לקח אותנו כל בוקר, אז נניח הוא הוריד, היה לו כזה מן סוודר שלובשים מלמעלה, אני לא יודעת איך קוראים, סריג אולי, לא יודעת, ולא אכפת לו שנניח הוא הרים את זה וכאילו ראו לו את הכול, כאילו החולצה התרוממה וכזה ראו לו את הכול וגם הוא היה כאילו, אולי זה לא יפה להגיד, אבל הוא, טוב, לא יודעת עד כמה זה משמעותי... כן, זה איזשהו משהו פיזי שלו, אבל זה בכל אופן, לנו הילדים זה גרם להרבה בושה כאילו הוא לא היה מצליח לשלוט על כנראה, כאילו היה יוצא לו גזים ברחוב, בשולחן שהיה אורחים וזה וזה היה נורא נורא מבייש את כולנו, אבל באמת כמו שאני אומרת זה לא באמת קשור, זה סתם ההרגשה הזאת כאילו... אני לא ראיתי שהוא התבייש, אבל הילדים מאוד התביישו... מאוד נזהרנו מלדבר על אבא שלי... כשדיברתי עם אחותי כאילו אמרתי לה שאני רוצה ללכת ליועצת, היא אמרה לי, 'מה תגידי לה שיוצא לו גזים? כאילו מה תגידי לה?' כאילו היא צחקה כאילו, לא..." .
לא הייתי מתייחסת לנושא זה (שגם א.א היססה מאוד כשדיברה עליו), אלמלא שימשו דברים אלה את ההגנה בסיכומיה לטענה ש-א.א ניפחה לצורך עדותה בבית המשפט דברים טריוויאליים שקרו בבית, וזאת כהוכחה לשנאה הרבה של א.א לנאשם .
252. תחילה יש לומר, שהפרטים לא סופרו לראשונה בבית המשפט, שכן אילנה קוזיק העידה ש-א.א סיפרה גם לה שהנאשם "גס ושהוא היה יכול להפליץ, סליחה, באמצע סעודת שבת, שזה נורא הביך אותה, שזה מאוד, ההתנהגות הזאת הפריעה לה, הוא היה יכול לשחרר אוויר בתוך הבית, לא בשירותים, מתי שהתחשק לו, כאילו לפני אנשים" .
שנית, א.א ו-ב.ב אינן היחידות מבין ילדי הנאשם שהעידו לפנינו על התנהגויות מביכות של הנאשם. אח 1, למשל, העיד שהנאשם היה מגיע אליו לתלמוד תורה שבו למד "עם כל מיני בגדים שממש לא התאימו לי שהוא יבוא איתם" . אח 2 העיד שכאשר סיפר לו הנאשם על הטענות של א.א כלפיו בנוגע לפגיעה המינית, הנאשם אמר לו: " She claims that when she was a little girl I put my penis in her hole " ואח 2 היה בשוק, לא רק בגלל תוכן הדברים אלא בגלל סגנון הדיבור. כדבריו: "זה היה שוק בפרצוף כי זה לא, א. זה לא דיבורים שבכלל סגנון דיבור... זה לא סגנון דיבור שמעולם נחשפתי אליו ובכלל לחשוב על סיטואציה כזאת" .
שלישית, ניתן לומר שלמרבה הצער, אפשר היה להבין על מה א.א דיברה, שכן גם בבית המשפט נחשפנו למספר התנהגויות לא מתאימות ולא מקובלות של הנאשם ואתייחס לשתי דוגמאות:
בעיצומו של הדיון ביום 20.10.21, כשהנאשם עוד היה עצור והשתתף בדיון באמצעות VC, בזמן עדותה של מורן מאלי, החל פתאום לעשות שכיבות סמיכה ;
במהלך החקירה הנגדית של הנאשם, הוא עיווה לפתע את פניו. התובעת שאלה אותו: "מה זה הפרצוף הזה? למה אתה מכווץ עיניים" והנאשם ענה: "יש לי גזים, סליחה" .
דומה, אפוא, לנוכח דברים אלה, שקשה לומר שהתיאורים של א.א היו הגזמה שנבעה משנאתה אליו, ובוודאי שאין בהם משום הוכחה לכך.
תיאורים של הנאשם, האימא וחלק מהאחים עד כמה א.א הייתה מוצלחת בתיכון
253. כפי ש-א.א העידה, איש לא אמר או חשב שיש לה בעיה נפשית עד הרגע שבו חשפה את הפגיעה מידי הנאשם, שאז הוא החל לטעת את הנרטיב הזה בבית. ההיפך הוא הנכון - כולם, כולל הנאשם והאימא עצמם, תיארו את א.א כילדה ואחר־כך נערה חכמה, מוכשרת, בעלת כישרון יצירתי ומקובלת בין חבריה. דבר אחד שכולם הדגישו, למשל, היה ש-א.א נבחרה להדריך עוד כשהייתה בתיכון, שזה דבר יוצא דופן ונחשב לכבוד גדול. כך העידה אחות 2 , וכך העיד הנאשם :
"ש: ... בבית ספר איך היא הייתה בגיל 16 וחצי? היא כבר הייתה בתיכון אז, נכון?
ת: היא הייתה יותר מסורה מכל הבנות, אפילו קיבל איזה כבוד גדול גם המשפחה היא הייתה בחרו אותה להיות מדריכה של הכיתה של הבת שלה".
254. האימא העידה שבתיכון א.א הייתה תלמידה מצטיינת ומאוד חברותית . כך העידו גם הנאשם ואחיה ואחיותיה, כפי שאפרט בהמשך.
התייחסות לטענת ההגנה לגבי זיכרון שווא
ד"ר אליאור ואש
255. ד"ר ואש הוא פסיכיאטר כללי וחבר של הנאשם. ב-2008 שכר משרד במרפאה של הנאשם לתקופה, והם נשארו חברים . התייחסתי לעיל, בפרק על מרסי יבלינוביץ', לעדותו של ואש ולכך שבשיחות עימו ועם ד"ר ויינשטיין נולדה תיאוריית זיכרון השווא. עתה ארחיב בעניין זה. כאמור, אחרי ש-א.א סיפרה לאימא שהנאשם פגע בה בגיל 5, והאימא סיפרה לנאשם, החליט הנאשם לדבר עם שני חברים פסיכיאטרים - ואש וויינשטיין. ואש העיד שבשנת XX20 צלצל אליו הנאשם ואמר לו שאחת מבנותיו התחילה טיפול אצל מרסי. לוואש הייתה היכרות עם מרסי, שאיתה טיפל 3-2 מקרים, הוא כפסיכיאטר, היא כמטפלת, ולדבריו היו לו התנגשויות איתה - היה לה, כדבריו, strong personality והיא לא כל כך רצתה להקשיב והיו לה אג'נדות ודעות עוצמתיות . הוא לא סמך עליה מבחינה מקצועית, ובדיעבד שמע גם מהסנגורית, לפני עדותו בבית המשפט, שאין לה הכשרה. בזמן אמת לא ידע זאת, הוא לא בדק את זה וזה גם לא כל כך שינה לו, כי "במגזר החרדי ... יש פחות דגש על הכשרה" . ואש ציין שהוא לא זוכר מקרים ספציפיים לגבי אי שיתוף הפעולה של מרסי, הוא זוכר את התחושה. בסופו של דבר ואש הסכים שההתרשמות הלא חיובית שלו ממרסי נבעה בעיקר מאי-שיתוף הפעולה שלה איתו ולא מטעמים מקצועיים. חשוב גם לציין שדעתו השלילית על מרסי גובשה מבלי שפגש אותה אי פעם, כפי שהוא העיד . נזכיר שמרסי נתנה נימוק אחר לכך שהיא וואש הגיעו לעימות, כפי שפירטתי בפסקה 190 לעיל.
ואש העיד שהוא אמר לנאשם שכדאי להוציא את הבת מטיפול אצלה. כשנשאל מה הייתה הסיבה לכך, נתן תשובות משתנות, עד שאפילו הסנגורית, שהביאה אותו כעד מטעם ההגנה, נאלצה להעיר לו על כך . התברר שוואש טיפל רק בשניים-שלושה מקרים של פוסט־טראומה, אף לא אחד מהם בשל פגיעה מינית. לעניין פניית הנאשם אליו, ואש אמר שהוא לא זוכר היטב את השיחה, אבל הנאשם דיבר איתו על כך שהועלו טענות כלפיו שהוא פגע מינית בבתו . לשאלה מה גרם לו להגיד לנאשם ש-א.א, שאותה לא פגש מעולם, לא שוחח עימה ואפילו לא ידע בת כמה היא, אולי סובלת מ-false memory syndrome (תסמונת זיכרון שווא), השיב שהיו מספר גורמים . בחקירה הראשית הזכיר תחילה שני גורמים: 1) התסמונת בדרך כלל מתרחשת אצל מטפלים לא מקצועיים ולנוכח התרשמותו ממרסי, חשב שזה יכול להיות; 2) הנאשם אמר לו ש-א.א טוענת דבר שלא קרה, אז ואש רק נתן לזה שם. בחקירה הנגדית הוסיף ד"ר ואש עוד שני טעמים: 3) המקרה מורכב ומתוך היכרותו עם מרסי, זה לא מתאים לטיפולה. הטעם הרביעי הוא המעניין מכולם, ונדמה שסוף סוף יצא המרצע מהשק: 4) "אני ככה מחשיב את עצמי כשופט סוג של שופט אופי... אז אני היה לי רושם שד"ר הנאשם הוא לא, זה לא הפרופיל שלו, זה היה הרושם שלי, לא בגלל שהוא קולגה" .
בהמשך החקירה הראשית ד"ר ואש העיד שטיפל בארה"ב במקרים של זיכרון שווא, אך לא ידע להגיד מתי או כיצד ידע שהזיכרון אכן היה זיכרון שווא ולא אמת.
בחקירה הנגדית טען ואש תחילה שאינו יודע בכמה מקרים של זיכרון שווא טיפל, אך כשנתבקש בכל זאת לנקוב בהערכה, טען לפתע שהוא טיפל במאות . כשנשאל כיצד ידע שמדובר היה בזיכרון שווא, הוא השיב שהמטופל הודה בכך. כשעומת עם העובדה שמה שהוא תיאר היה מטופל ששיקר, ולא זיכרון שווא, אזי אחרי שאלות רבות נוספות הוא הודה שאכן אין קשר בין מה שהוא תיאר לזיכרון שווא .
256. איני מוצאת טעם להמשיך ולפרט את עדותו של ד"ר ואש, לא רק משום שמעולם לא פגש את א.א ולא ידע עליה דבר, לא רק משום שסתר עצמו בתשובותיו, לא רק משום שבאופן כללי היה רושם שהוא מאוד לעומתי לתביעה, ואף דיבר סרה בקולגה שלו מחמת אי־שיתוף הפעולה שלה איתו ולא מטעמים מקצועיים, אלא בעיקר משום נימוקיו, שאותם פירטתי לעיל, לכך שהציע את תיאוריית זיכרון השווא. אם הדבר שהנחה אותו הוא שהנאשם לא מתאים לפרופיל של פוגע מינית, קשה להתייחס ברצינות למסקנות המקצועיות שלו. לא ידוע לי שמישהו הצליח עד כה לנבא מהו הפרופיל של פוגע מינית, ובכל מקרה - בסיס ההיכרות של ד"ר ואש עם הנאשם, סביב ענייניהם המקצועיים, לא נראה כבסיס מספיק לאבחן זאת.
ד"ר דוב (ברני) ויינשטיין
257. ד"ר ויינשטיין אישר בעדותו שהנאשם פנה אליו לאחר ש-א.א חשפה את טענתה שהנאשם פגע בה מינית, אמר לו שבתו טוענת שלפני הרבה שנים הוא התעלל בה מינית, ושהוא (ד"ר ויינשטיין) העלה את האפשרות שמדובר בזיכרון שווא. אומר כבר עתה שאין בכוונתי להרחיב את הדיון בעדותו של ד"ר ויינשטיין, מאחר שאיני מוצאת שניתן להבנות ממנה לצורך קבלת אינדיקציה לגוף הטענה האם א.א פיתחה זיכרון שווא. זאת, מכמה טעמים: ראשית, ד"ר ויינשטיין מעולם לא פגש את א.א. כשנשאל האם ניתן לאבחן שלמטופל יש זיכרון שווא מבלי לפגוש אותו, הוא השיב: "בגישה שלי טיפולי בלי לפגוש את מי שאתה נותן אבחנה עליו בדרך כלל מגוחך וטיפש מטופש" . הנאשם רצה שויינשטיין יטפל ב-א.א, אך ויינשטיין סירב ואמר שאלה מקרים מסובכים, שבהם גם צריך לפגוש את כל המשפחה, והוא לא מעוניין לטפל. שנית, הנאשם אמר לוויינשטיין באופן נחרץ שהדבר לא קרה. שלישית, הנאשם אמר לוויינשטיין ש-א.א נזכרה פתאום בגיל מבוגר במשהו שקרה בגיל צעיר ומהראיות במשפט, שלובנו עד כה, טענה זו אינה נכונה. רביעית, ויינשטיין העיד שהוא העלה את הרעיון של זיכרון שווא מתוך "בעיקר התקווה שלי, הרצון שלי שהחבר הטוב שלי לא עשה את זה, לא יותר מזה, קיוויתי שזה העניין, לא שידעתי שזה העניין" . כפי שציינתי לגבי ד"ר ואש, דומני שאין זו נקודת מוצא מקצועית שמקדמת דעה מקצועית אובייקטיבית.
ד"ר טלי וישנה
258. ד"ר טלי וישנה, המומחית מטעם ההגנה, היא רופאה מ-1998 ומומחית פסיכיאטרית מ-2008. היא עוסקת בין השאר בפגיעות מין ובעיוותי זיכרון. כבסיס לעדותה הוגשו שני מסמכים: נ/69 ו-נ/70. מיד בתחילת עדותה הסכימה וישנה ש-נ/70 אינו חוות דעת, אלא מסמך פנימי. הוא מפרט את הבסיס התיאורטי לנושא של זיכרונות שווא, וההבחנה בינם ובין זיכרונות מודחקים. הוא נערך מבלי לראות חומר כלשהו שקשור ב-א.א, בשלב מוקדם של ההליך, לבקשת בא־כוחו הקודם של הנאשם. מאחר שאין מחלוקת שתופעה של זיכרונות שווא מוכרת, וגם הפסיקה הכירה בכך, איני מוצאת טעם להתעמק בחוות הדעת התיאורטית.
נ/69, הנושא כותרת "חוות דעת משלימה", נערך לבקשת ההגנה ב-2024, על בסיס ראיות שהוגשו במשפט, כמפורט בפתח חוות הדעת, לרבות ההודעות של העדים ושל הנאשם במשטרה, התיקים הטיפוליים של א.א ועדותה של ד"ר ברנר בבית המשפט. מלבד עדותה של ד"ר ברנר היא לא נחשפה לאף עדות בבית המשפט, לרבות לא של א.א . ד"ר וישנה כמובן לא פגשה ב-א.א ולא שוחחה איתה, מטבע הדברים. ההגנה השקיעה רבות בניסיון לבסס את הטענה ש-א.א לוקה בזיכרונות שווא, לרבות הבאתה של ד"ר וישנה לעדות. הבסיס לכלל טענות ההגנה בעניין זה מושתת על מספר הנחות יסוד, שההגנה טוענת שהן עובדות, והן גם אלה שהוצגו לעדים הרלוונטיים בנושא, כולל ד"ר וישנה. הנחות היסוד הן ש-א.א נזכרה לראשונה באירוע גיל 5, ובו בלבד, במהלך הטיפול אצל מרסי, והא ראיה שלא סיפרה לא למרסי ולא לאימה האימא על אף אירוע אחר באותו שלב; שכל שאר האירועים שתוארו הם פיתוח מאוחר של א.א בעקבות טיפולים מאוחרים יותר, וש-א.א לוקה בהפרעת אישיות . אלה הנחות הבסיס שאליהן התייחסה ד"ר וישנה ובהתאם גיבשה את חוות דעתה, כעולה מהדברים שכתבה .
דא עקא, שמסקנתי מכל הראיות שפורטו בהכרעת דין זו, ושאותן אציע לחבריי לאמץ, עולה שכל הנחות היסוד הללו שגויות. א.א זכרה את הפגיעות מאז ומתמיד. כפי שהיא העידה, וכעולה מעדויות כל המטפלים ובפרט מעדותה של ד"ר ענבל ברנר, הפסיכיאטרית היחידה שבדקה אותה, רק תהליך החשיפה היה הדרגתי, והוא החל, או לפחות א.א ניסתה להתחילו, הרבה לפני הטיפול אצל מרסי. א.א פשוט לא יכלה להמליל את הזיכרונות בשלבים מוקדמים יותר, ועניין זה נדון ונדוש לעיל בהרחבה. את הסימפטומים של הפוסט־טראומה מעבר לכך, כל המטפלים שטיפלו ב-א.א קבעו בצורה חד משמעית ש-א.א אינה לוקה בשום מחלת נפש או הפרעה נפשית, אלא היא לוקה בפוסט־טראומה מורכבת, תוצאה של הפגיעות המיניות מידי הנאשם החל מגיל צעיר ביותר.
259. ד"ר וישנה העידה, בהגינותה, שהחולשה העיקרית של חוות דעתה היא שהיא לא בדקה את א.א . היא דיברה בעדותה על סוגים שונים של זיכרונות שווא. למשל - סיפורים שניתנים לבדיקה אובייקטיבית (אדם מדבר על אירוע שניתן לבדוק אם התרחש או לא). סוג אחר הם סיפורים של אנשים שנותנים פרשנות לא נכונה לאירוע שקרה. סוג נוסף הם סיפורים שאנשים מספרים לפני גיל הזיכרון, למשל על משהו שקרה בגיל חצי שנה. בהתייחס לזיכרונות מודחקים, ד"ר וישנה העידה שמצב שבו אדם לא זוכר דבר, ופתאום צץ זיכרון בגיל מבוגר, זה לא דבר שכיח. יותר שכיח שאדם זוכר במעורפל שהיה משהו, שהייתה טראומה, שהיה משהו לא תקין, אבל לא זוכר את הפרטים: "הרבה פעמים לא יהיה לו מילים או לא יהיה רצון לתת לו מילים" . היא ציינה שנדיר מאוד שלפגיעה לא תהיה כל עדות בהתנהגות של הנפגע לאורך השנים, ברצף החיים, ואז פתאום עולה זיכרון. לדבריה, זה בדרך כלל קורה בתוך טיפול. כאשר הוצגו לה התנהגויות ותגובות של א.א לאורך השנים היא חיוותה דעתה שאלה לא תגובות יוצאות דופן, והן לא מספיק משמעותיות כדי להחשב ככאלה שמצביעות שהייתה פגיעה. ולעומת כל אלה, מקרה אחר לגמרי, העידה ד"ר וישנה, הוא כאשר אדם זוכר את הדברים כל החיים, אך קשה לו לספר אותם או לדבר עליהם, ואז קורה משהו שגורם לאדם לספר את הדברים למרות הקושי, או המחיר שהוא עשוי לשלם על כך שהוא מספר . זה לא זיכרון שווא ולא זיכרון מודחק.
בהמשך החקירה הנגדית, הוקראו לד"ר וישנה קטעים מעדותה של א.א בבית המשפט, שאליה, כאמור, היא לא נחשפה. הוקראו לה הקטעים שבהם א.א העידה: "כל השנים הסתובבתי עם הרגשה של סוד של הסתרה, לא תמיד היו לי את המילים כמעט ולא היו לי את המילים, אבל הגיהינום שבתוכי לא התחיל בגיל 20, הוא כבר פשוט היה בלתי אפשרי להכלה ומשם יצאו המילים, בהתחלה בציורים" , וכן: "תמיד זה היה כתמונה בזיכרון שלי, להגיד את זה? אמרתי את זה עכשיו, כאילו... זה היה גם פרטים... אני אומרת יש בזה גם פרטים בתמונה... מאוד קשה לי לדבר על הפרטים... הדברים היו כפי שהיו, לצערי, והזיכרונות שלי הם בתמונות והם מאוד כואבים לי, מאוד קשה לי לדבר על הפרטים" . בתגובה לכך השיבה ד"ר וישנה, בהגינותה: "אני אומרת פה משהו לא לטובת הנרטיב שלי דווקא, כן, אני אומרת שזה שייך לקטגוריה של 'היה לי, ידעתי שמשהו קרה ולא הצלחתי לתמלל'... 'ולבנות את הסיפור', זה פשוט שייך לקטגוריה השנייה... זה לא חשיפה, אלא זה הקטגוריה השנייה... זה שייך לקטגוריה של 'אני זוכרת שמשהו קרה ואין לי עדיין את המילים בשבילו', זה לא ש'יש לי סיפור מובנה ואני פוחדת או לא יכולה לספר אותו בנסיבות' אלא... מה שהקראתם עכשיו זה לא ממעיט בקיום הזיכרון, אני משייכת את זה לקבוצה הזאת" .
אציין, שדבריה הנ"ל של ד"ר וישנה אף עולים בקנה אחד עם דברים שנאמרו בפסיקה בנסיבות דומות :
"נוכח המפורט לעיל ברי כי אין מדובר ב'זיכרון מודחק' במובנו הקליני אלא בהדחקה וניסיון לקבור חוויות טראומטיות. תופעה מוכרת בקרב נפגעות עבירות מין (ע"פ 1647/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (9.1.2019)). על כן, אין לי אלא לסמוך ידיי על דברי בית המשפט המחוזי בעניין זה:
'המתלוננות העידו על זיכרון רציף של האירועים מגיל מאוד צעיר. עם זאת, בעוד שאירועים מסוימים נצרבו בזיכרונן כאירוע מוגדר ומפורט, עם סוף והתחלה, אירועים אחרים נחקקו בזיכרונן כדפוס של מעשים חוזרים ונשנים, שתיאורם המפורט הודחק עם השנים. הנה כי כן, אין לפנינו 'זיכרון מודחק'...'. (פסקה 98 להכרעת הדין; ההדגשות הוספו - ד.מ.)".
סיכום ומסקנה לגבי הטענה בדבר זיכרונות שווא
260. סיכומם של הדברים: חוות דעתה של ד"ר וישנה ועדותה בבית המשפט התבססו על הנחות יסוד שנאמרו לה על־ידי ההגנה, אלא שאלה הופרכו, לטעמי, במהלך המשפט. משנחשפה לעדותה של א.א במשפט, כהווייתה, הסכימה ד"ר וישנה שהדברים עולים בקנה אחד עם מי שזוכרת שמשהו קרה, אך אין לה עדיין את המילים כדי לתארו. בכך, לטעמי, נסתם הגולל על תיאוריית ההגנה, שלא נמצא לה כל בסיס, על אודות זיכרונות שווא שיוחסו ל-א.א. מסקנתי שנשמט הבסיס העובדתי לטענה, מייתרת את הצורך לדון בפן המשפטי של טענה זו.
אוסיף גם, כפי שציינתי בפסקה 5 לעיל, שטענת זיכרון השווא סותרת את טענת עלילת השווא, שהרי בזיכרון שווא, החווה אותו מאמין שהאירוע קרה, ואילו בעלילת שווא יודע המעליל שהוא דובר שקר, וראו בעניין זה גם את דברי כבוד המשנה לנשיא סולברג ב-עפה"ג 24996, פסקה 23. נמצא, אפוא, שההגנה טוענת שתי טענות סותרות, אך מאחר שדחיתי את שתיהן, אין הדבר משנה.
מיותר לציין שכאשר הנאשם נשאל מדוע "איבחן" את א.א כלוקה בזיכרון שווא, תשובתו הייתה בפשטות שזה זיכרון שווא כי הוא לא עשה את הנטען. הוא חזר על הסבר זה יותר מפעם אחת .
חוסר הרצון של א.א להתלונן ותגובת המשפחה
261. א.א העידה על שיחה עם אחיה אח 1, שאליה התייחסתי לעיל, כאשר ניסתה לספר לו שהיא נפגעה מהנאשם. עתה אביא את הדברים במלואם, כדי להמחיש את ההיבט של התייחסות המשפחה לתלונה של א.א :
"עו"ד אבירי: ועם אח 1 אחרי שאמרת לו את הדברים.
ת: אז הוא היה מאוד נסער כי גם צעקתי ובכיתי מאוד ואמרתי לו, אמרתי לו 'כל השנים אני סבלתי ועכשיו אני צריכה לסבול עוד יותר מהמשפחה?' כאילו אני לא מבינה, כאילו, אני נפגעתי, אני סבלתי, אני התחתנתי, לא פתחתי את הפה, לא דיברתי עם אף אחד רק שזה היה נוגע לאות אחות במשפחה אז אני פתחתי את הפה, אבל עד אז הייתי בשקט, לא עשיתי כלום, 'אתה לא יכול להבין את זה שכאילו, אתה לא יכול להבין את המקום הזה?' והוא היה מאוד מאוד נסער ואז הוא רצה להיפגש איתנו ובסופו של דבר הוא החליט שלא.
ש: איתנו זה איתך.
ת: איתי ועם בעלי.
כב' הש' ברודי: רגע, רגע, רק שנייה, שנייה, רק רגע. אז איך את בדינמיקה של המשפחה איך את מסבירה בעצם מה שאת מספרת זה שאח 1 נקרע בעצם בין השיחה איתך לבין המחויבות שלו כלפי ההורים, כמו שהוא הציג את זה ואת מציגה את זה.
העדה, גב' א.א: כן.
כב' הש' ברודי: איך את מסבירה את זה באמת בדינמיקה של המשפחה שהוא בעצם בחר בבחירה הזאת, זאת שאלה ראשונה שאני רוצה לשאול אותך ויש לי עוד שאלה.
ת: איך אני מסבירה את זה? כי אבא שלי אליל, אבא שלי היה אליל וכמה שהוא היה עצמאי אח 1 עדיין מאוד מאוד חשוב לו שאבא שלי יהיה מרוצה מאוד.
כב' הש' ברודי: עכשיו שאלה.
ת: באמת ממקום טוב, לא ממקום רע.
כב' הש' ברודי: שאלה שנייה, אמרת בעצם לאח 1 משפט שהוא על פניו הוא נשמע משפט שהוא משמעותי שאלמלא הייתה ב.ב נפגעת אלמלא ידעת שהיא נפגעה שעד שידעת שהיא נפגעה לא חשפת ושתקת וכולי, אלמלא היית יודעת ש-ב.ב נפגעה איך את חושבת שהיית נוהגת הלאה?
ת: לא הייתי מדברת על זה.
כב' הש' ברודי: את חושבת עד היום?
ת: כן. לא הייתה לי לא היה לי, היה לי עניין לבנות את החיים שלי, לא היה לי עניין לטפל במשפחה".
262. הן א.א, הן ב.ב אמרו יותר מפעם אחת, שכל מה שהן רצו הוא שהנאשם יודה בכך שפגע בהן, כדי שהמשפחה תאמין להן, ושיקח אחריות. כך, למשל, באחת הפעמים ש-א.א אמרה לסנגורית כמה קשה לה עם שאלות מסוימות, הטיחה בה הסנגורית שלנאשם יותר קשה בכלא, וא.א השיבה: "אם לאבא שלי יותר קשה בכלא הוא היה יכול לתקן את המעשים שלו" , והמשמעות ברורה. א.א נשאלה מה השתנה בין XX20, שאז היא לא הסכימה להתלונן במשטרה אחרי שהתפוצץ סיפורה של ב.ב, ובין XX20, שלבסוף התרצתה ומסרה הודעתה במשטרה, והיא השיבה: "XX20 זה היה כאילו פעם ראשונה שהדבר הזה נפתח, אבל XX20 אני אמרתי כאילו היה לאבא שלי 4 שנים לעשות שינוי ואם הוא לא עשה את השינוי אז זה כבר לא כאילו בעיני הוא לא נתון לרחמים במקום הזה, כאילו כי כל הזמן ריחמתי עליו, על המשפחה והוא מפרנס והוא זה. ... וגם לאמא שלי היה את הזמן לעשות את זה וניסיתי לדבר איתה אישית לבד והוא לא אפשר את זה וניסיתי לדבר עם אחות 1, ניסיתי וכלום לא עזר ואף אחד לא עשה כלום, אין ברירה אלא כאילו אם בן אדם לא עוזר לעצמו אז מה אני יכולה לעשות? ועוד יש עוד ילדות קטנות בבית" .
בסיום חקירתה הראשית נשאלה א.א אם יש משהו שהיא רוצה לומר לנאשם, וכך השיבה:
"הדבר העיקרי שאני רוצה לומר לו שזה לא, לא היה לי עניין להכניס אותו לכלא, ואם הוא היה לוקח אחריות על עצמו, היה לוקח, הולך לטיפול, אדם מלומד ומשכיל, הייתי מצפה ממנו בתור בן אדם לעשות לעשות עם עצמו עבודה. לא להשאיר את זה ככה. כואב לי שאילצתי אותו לעמוד בפינה ושכל המשפחה ככה התפרקה למלא חלקים. ושאם יש משהו שחשוב לי ממש זה שהוא, לא שיבקש סליחה, כי סליחה זה מגוחך לבקש, אבל שלפחות ייקח אחריות, יגיד 'עשיתי'. שלא יגיד 'אני מתחרט', אבל שיגיד 'עשיתי', כי מבחינתי המקום הזה החסר של, כאילו הקולות החזקים שלו בתוכי, אני חושבת שזה מאוד מאוד ירגיע במשהו. אבל איך אבא שלי לימד אותי כל החיים? לא מגיע לי כלום, אז אני לא מעזה לבקש אפילו" .
טענת ההגנה כי א.א העלילה על הנאשם עלילת שווא
263. בטרם אכנס לגופן של הטענות והראיות בנושא זה יש להעיר מספר הערות: ראשית, אם מדובר בעלילת שווא, יש להבין מה המניע לכך. ההגנה טוענת ליחסים רעועים בין א.א לנאשם, על רקע פערים בהשקפה הדתית, על רקע מחלוקת כספית סביב החתונה, על רקע רצונו של הנאשם ש-א.א תנשא לגבר "עובד" ולא לאברך, בחור ישיבה, ועוד. שנית, טענה זו צריכה להבדק גם לגבי ב.ב, שהרי אם מדובר בעלילת שווא, גם סיפוריה של ב.ב הם כאלה, והדבר אף הצריך תיאום בין האחיות. נושא מעבר המידע מ-א.א ל-ב.ב ייבחן בהמשך, לנוכח חשיבותו להכרעה בטענת ההגנה ש-א.א היא שהשפיעה על ב.ב להמציא סיפור פגיעה, בדומה לשלה.
טענת ההגנה שְלְ-א.א היו ויכוחים, חילוקי דעות ויחסים גרועים עם הנאשם בגיל ההתבגרות
264. ההגנה שמה דגש רב על כך שהיה בליבה של א.א על הנאשם, בשל ריבוי ויכוחים ביניהם, שעוררו כעסים רבים מצידה . היא תלתה בכך את הרצון להעליל עליו עלילת שווא.
265. לשאלות ההגנה, א.א אישרה לסנגורית שהיו לה ויכוחים עם הנאשם בכל מיני נושאים, למשל: "אם מותר פלאפון כשר, פלאפון שהוא לא כשר למשל? אם אני חייבת ללכת למכללה אם אני לא רוצה? אם זה אפשרי להקים בית עם בעל שיושב ולומד ולא עובד?", היא ציינה שהיא הייתה פחות ליברלית ממנו והוסיפה: "במיוחד שאבא שלי רצה בשבילנו את החינוך הכי טוב, שלח אותנו למוסדות לימוד הרבה יותר סגורים מהבית מבחינה דתית, הרבה פחות ליברליים וזה יצר הרבה קונפליקטים". ההגנה המשיכה בשאלות שביססו את הטענה ש-א.א הייתה דעתנית ובסוגיות מסוימות פעלה בניגוד לעמדת הנאשם (למשל - התחתנה, כרצונה, עם אברך, תלמיד חכם, ולא עם בעל מקצוע שיוכל לפרנסהּ), ואז המשיכה ושאלה מדוע, אם כך, "כמו שידעת להתווכח עם אבא בענייני הלכה והלימודים ועל כל הדברים שהתווכחתם למה לא הלכת לאחיות שלך לעזור להן לספר להן את זה [את אירוע ארון התרופות - מ.ב.נ] אפילו בסוד?". א.א השיבה: "מבחינת כאילו הדינמיקה של הבית זה לא היה, זה אפילו לא היה אופציה... כשניסיתי להעלות את זה קיבלתי כאלה שפכטלים שאני לא אשכח בחיי... את זה שאבא שלי פגע בי, לא היית שם 'אוקיי, בואי נשמע את דעתך, בואי', 'לא יכול להיות, אבא לא עשה דברים כאלה, זה לא יכול להיות', אלה התגובות שקיבלתי זה...". ו-א.א הוסיפה סיבות נוספות לכך שלא סיפרה לאחיותיה או אימהּ: "גם כי פחדתי מאבא שלי כי הוא אמר לי לא לספר את הדברים האלה ואם אני מספרת יקרה לי משהו רע וגם בגלל שהרגשתי אשמה כי הוא אמר לי שאני מחטיאה אותו... כי הייתי עסוקה בהישרדות" . מאחר שהסנגורית המשיכה לטעון כלפי א.א שהיא הייתה מרדנית והרבתה בוויכוחים עם הנאשם, א.א ביקשה לתת לה דוגמה לוויכוחים: "כשאנחנו גרנו במקום המגורים והיה לו חשוב להחזיר אותי הביתה, אז לא היה לי נעים להיות עם הפלאפון, זה לא היה מקובל בכלל, גם פלאפון לא כשר וגם פלאפון, אז כיביתי אותו ואז אבא שלי מאוד מאוד התעצבן עלי שכאילו הוא אמר לי 'מה זה הדבר הזה, איך את חושבת שאני אוכל להשיג אותך? איזה חוצפנית את', זה אלה היו רמת הוויכוחים או שחזרתי הביתה ושמתי את הציור שמן על המושב האחורי והוא שם מעל זה את החליפה שלו והיא התלכלכה והוא נורא צעק עלי, זה היה הוויכוחים ככה זה היה נראה" . דוגמה אחרונה זו חשובה, שכן היא קיבלה דגש רב מאוד בעדות הנאשם, כפי שיתואר. הסנגורית הטיחה ב-א.א שכל האחים טענו שהבית היה מאוד פתוח, השיח היה חופשי, איש לא רעד מפני הנאשם, הנאשם לא היה "אלוקים", התווכחו איתו באופן חופשי ו"מכל האחים והאחיות היית הכי וכחנית והכי דעתנית והכי חוצפנית והכי קריזיונרית, זה מה שהם אומרים". א.א ענתה: "אני לא יודעת מה הם אמרו, אני יכולה לספר לך מה אני הייתי" והוסיפה: "כן אחים שלי פחדו מאבא, אחים שלי פחדו מאבא ועד היום הם מפחדים ממנו וזה לא, זה משהו שהוא ברור מאליו ומה אמרת שהייתי קריזיונרית? אני לא חושבת שהייתי קריזיונרית" .
266. ואולם, כאשר התובעת הציגה לנאשם טענה מפורשת, שלפיה מערכת היחסים בינו ובין א.א לא הייתה נורמלית ולא הייתה טובה כפי שהעיד בחקירתו הראשית, אלא א.א לא הסתדרה איתו, היא הייתה נעלבת ממנו והייתה בוכה, הוא השיב: "להכיר פנימיות של בני אדם מאוד קשה, מבחינה חיצונית ממה שאני ראיתי אני לא מסכים איתך זה לא צודק, אני זוכר פעם אחת שהיא בכתה... זאת אומרת, מה שאני ראיתי ... הסתכלות שלי... מהסתכלות שלי לא, חוץ מפעם אחת עם הציור שמן מגב' ש.ט שנגע בג'קט והופתעתי שהיא לא אמר 'סליחה' והיא בכתה שהיא חזרה לבית לאשתי, לפני אני לא זוכר שהיא בכתה חוץ מעם הזמן של השידוכים..." . הוא הסכים שהיו ויכוחים, למשל בשאלה אם על א.א להנשא לאברך או לגבר שיעבוד ויוכל לפרנס, אך הוא לא סבר ש-א.א נעלבה בשל כך. האימא, בדומה לנאשם, ציינה את "תקרית הז'קט" , אמרה שהיו ויכוחים על רקע הבדלי השקפה וש-א.א הייתה יותר רגישה מהאחרים. גם אחיה של א.א, משה, ציין שהיו חילוקי דעות, אך מבחינתו היו אלה דיונים ולא ויכוחים . כך גם האח אח 1, שציין שהיו ויכוחים, אך ברמת הסביר . האחות אחות 4 העידה שהיה רגיל, כמו בכל בית . היחידה שטענה שהיו "ויכוחים עזים וקשים" בין השניים, יותר מאשר עם כולם, הייתה אחותה הבכורה של א.א, אחות 1 , אלא שעדותה בכלל "הצטיינה" בביטויים קשים ומוגזמים כלפי א.א, למשל שהיא הייתה משוגעת, שהיא מניפולטיבית, שהיא אוהבת לסדר את הדברים לטובתה ושהיא אוהבת להציג את עצמה כדי שירחמו עליה .
267. מעבר לכל אלה, כאשר נשאלו גם הנאשם, גם האימא וגם האחים האחרים מדוע תעליל א.א (ובהמשך - גם ב.ב) על הנאשם עלילה שקרית וכה נוראה, לאיש מהם לא הייתה תשובה, או אפילו השערה, מעבר לאותם ויכוחים.
268. אצל א.א, מטבע הדברים, הייתה דואליות כלפי הנאשם, כפי שאופייני לנפגעי עבירות מין במשפחה, ובצד הרגשות השליליים שהיא תיארה ושאותם פירטתי לעיל, למשל סביב אירוע ההתחבאות בשיחים, היה ניכר שהיא קרועה בין רגשות סותרים, כפי שאפרט מיד.
תיאורים חיוביים של א.א על אודות הנאשם
269. מעבר לחיזוק הטמון בעצם כך של-א.א היה קשה מאוד, במהלך רוב עדותה, להשחיר את פני הנאשם, ובחקירתה במשטרה אף כעסה מאוד על החוקרת שדיברה בו רעות, היא הרבתה בתיאור הצדדים החיוביים שלו והדואליות ביחס שלה אליו ניכרה היטב, ונראה שאף ייסרה את נפשה מאוד. הדוגמאות לכך רבות, החל מתיאור מנהגים שמחים ואהובים שאיפיינו את המשפחה - "היה טקסים נחמדים" , התייחסות לשיחות המעניינות שנהג הנאשם לנהל עם הילדים, לשחק איתם על הרצפה, לעשות חידונים על פרשת השבוע, לספר סיפורים בהמשכים שהילדים מאוד ציפו להם , אמירות על כך שכאשר הוא היה הרופא שלה, הוא היה מאוד מסור , ובכלל - "היה הווי טוב בבית מבחינת כיף" . למשל, הינה אחת האימרות שהציגה היטב את הדואליות: "בתוכי באמת הרגשתי מן כאילו גם, כילדה אני זוכרת את המקומות האלה שלא מדברים עליהם. כאילו שכאילו מן שחור בפנים, שגורם לי לרצות להתחבא, זה גורם לי לרצות... להתחבא, לא ללכת לשירותים, לפחד מאבא שלי, זה כאילו וגם לצד זה אני זוכרת הרבה דברים טובים על אבא שלי מהגיל הזה, כאילו הוא היה מספר לנו סיפורי מתח לפני שהיינו הולכים לישון, שזה היה ממש משמעותי. כולם זוכרים את הסיפורים שלו. הוא היה משחק איתנו על הרצפה, ואני זוכרת הרבה דברים מאז" .
אפילו בכתובים שעשתה א.א במהלך הטיפול אצל מרסי השתקפה הדואליות, כשבמסמך אחד , באותו הקשר, היא כתבה גם "שנאה, עלבון, ייאוש" וגם "רוצה אבא".
סיכום לעניין טענת ההגנה ש-א.א העלילה עלילת שווא על הנאשם
270. עולה מכל האמור לעיל, שלא היו בין א.א ובין הנאשם שום ויכוחים יוצאי דופן, או מחלוקות שהן מעבר לאלה שקיימות במשפחות רבות בין הורים וילדיהם. בוודאי לא היו כאלה שיצדיקו באופן כלשהו להעליל על הנאשם עלילת שווא כה איומה. לכל אלה יש להוסיף את האופן שבו נולדה החקירה בתיק, כשלא א.א ולא ב.ב רצו להתלונן. לעניין חשיבות "הולדתו של כתב האישום" כשולל את טענת העלילה אפנה לדברי כבוד השופט אלרון :
"אף דין טענת המערער בדבר 'עלילה שרקמה נגדו המתלוננת' - להידחות. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם אופן השתלשלות העניינים, אשר הוביל לחשיפת התלונה...
המתלוננת פנתה לאמה וביקשה את עזרתה; בהמשך לכך, שיתפה את חברתה ש' הן באירועים המיניים והן באשר לחוסר האמון שהביעה בה אמה; ביום חשיפת האירועים בבית הספר, אשר החל מזיהוי מצוקה אצל המתלוננת והתגלגל לשיחה עם יועצת בית הספר, שלא ביוזמת המתלוננת, ואגב שיחה בעניינים אחרים, החלה המתלוננת לשתף בפגיעות, תוך הבעת חשש מההשלכות של דבריה.
הליך החשיפה בפני חוקרת הילדים אף הוא שולל את טענת "העלילה". הליך זה כלל חקירה ראשונה ארוכה, כאשר לאחר מספר ימים בודדים יזמה המתלוננת חקירה נוספת על מנת להשלים פרטים שבהם נזכרה - על אודות שני האירועים שקרו במקלחת - אשר בשניהם לא מתוארת פגיעה מינית קשה. מדובר בתוספת מפלילה אך מתונה אשר נוגדת את טענת 'העלילה'.
האותנטיות של תיאוריה של המתלוננת בחקירתה אינה מתיישבת עם הטענה שהיא הכינה סיפור בדוי מראש, כחלק מעלילה נגד המערער. אף העובדה שלא היססה לומר לגבי דברים מסוימים כי היא אינה זוכרת, או אינה יודעת לפרט מעבר למה שסיפרה, גם היא אינה מתיישבת עם הטענה כי מדובר בסיפור שבדתה המתלוננת ממוחה".
271. אוסיף גם זאת: עלה בבירור מעדותה של א.א, שכשניסתה לדבר עם ב.ב, או בעניינה של ב.ב עם אחרים כדי לסייע לה , היא הקפידה לעשות זאת מבלי להגיע למצב שעליה או על השומע תהיה חובת דיווח לרשויות. א.א העידה שכאשר היא ניסתה לדבר עם ב.ב לברר אם קורה איתה משהו, היא דיברה מאוד במרומז, מאחר ש"גם לא רציתי להזיק, רציתי רק להועיל וגם לא רציתי להיכנס לפינות שאני לא אדע איך לצאת מהן כמו חובת דיווח וכאלה" . כשנגיע לדון בעניינה של ב.ב, יתברר שגם היא, כשהייתה עדיין קטינה ורצתה להתייעץ עם מישהו לגבי מה שעובר עליה, פעלה באותה צורה. בעניין זה, וחשיבותו כסותר טענה על רצון להעליל עלילת שווא, כמו גם לקביעות נוספות שרלוונטיות במקרה שלפנינו, אפנה לדברי כבוד השופט קרא :
"בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההגנה כי המתלוננת "העלילה" על המערער, ובדין כך. בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה מהראיות הסבר כלשהו מדוע תעליל המתלוננת עלילה כה קשה כלפי המערער או תגיש תלונת שווא. מדובר בדוד של המתלוננת, עליו העידה המתלוננת כי היה אוהב ואהוב. בית משפט קמא דחה אחת לאחת את טענות ההגנה למניעים של המתלוננת "להעליל" על המערער: ראשית, המתלוננת העידה על יחסים טובים בינה לבין המערער ואין היגיון שתעליל עליו כי ביצע בה פגיעות מיניות. ... שלישית, נקבע כי המתלוננת לא התכוונה להתלונן נגד המערער על מעשיו, כפי שבשנים הרבות שחלפו מאז הפגיעות לא התלוננה. אפילו כשפנתה המתלוננת לפסיכולוגית לקבל טיפול, היא הזדהתה בשם בדוי והסתירה את שמו של המערער, מחשש מפני חובת הדיווח של הפסיכולוגית. התלונה הוגשה רק לאחר שהמערער הגיש את תביעת הדיבה ובית הדין הפנה את אביה להגיש תלונה במשטרה. בשלב זה, לאחר שממילא נחשפו הפגיעות שפגע בה ואשר הסתירה במשך שנים - לא היה עוד טעם בשתיקה ובהסתרה. מבחינת המתלוננת, כפי שאמרה בעת שהגישה את התלונה (ת/7) - 'עכשיו אני במצב של חוסר ברירה כי הוא תבע אותנו בבית דין על הוצאת דיבה אז לפני שהוא ממשיך הלאה עם השטויות שלו אני מעדיפה להיות התובעת ולא הנתבעת'. רביעית, .... ככל שהדבר נוגע בצורך להסביר, ערב מפגשי השידוכים, את העובדה שאינה בתולה - לא היה צורך בהגשת התלונה נגד המערער, והיו לכך פתרונות אחרים. חמישית, נקבע כי לא סביר שהמתלוננת הייתה מטופלת בטיפול פסיכולוגי ממושך ויקר - רק כדי לבדות עלילה בדבר אונס נגד דודה האהוב וכדי להסתיר 'בעיית בתולין'.
נפסק כי 'לצורך קבלת טענה מסוג עלילת שווא, עליה 'להיות ממשית לעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר'' (ע"פ 8050/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 40 וההפניות שם (31.10.2018)). בענייננו, הנסיבות לא מעלות היתכנות כי מדובר בעלילה או כי יש לה מניע כלשהו להעליל על המערער. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי למתלוננת לא היה מניע להעליל על המערער ולבדות סיפור פגיעה כה קשה על המערער, ולהשתלב במסגרת טיפולית ממושכת ובעלות גבוהה. ... כפי שקבע בית המשפט המחוזי, טענת העלילה אינה מתיישבת עם החשיפה ההדרגתית של האירועים, באשר המתלוננת חשפה לראשונה את המעשים בפני חברתה בגיל צעיר, שנים לפני פרוץ הסכסוך המשפחתי. כאמור, נקבע כממצא כי למתלוננת לא הייתה כל כוונה להתלונן נגד המערער. ...הנה כי כן, הנמקותיו של בית משפט קמא לדחיית טענת העלילה - מעוגנות בראיות בלוחות הזמנים באשר לאופן התפתחות הדברים, בשכל הישר ובהיעדר הגיון בהעלאת טענת עלילה בנסיבות העניין שלפנינו".
272. נקודה רלוונטית נוספת שיש לשים אליה לב בהתייחס לטענה בדבר עלילת שווא, היא שלקח ל-א.א, שגדלה כילדה חרדית, לא מעט שנים להבין שמה שהנאשם עושה לה הוא חריג, וגם אז לא ידעה בדיוק להגיד את הדברים. היא אמרה בעניין זה: "בציבור שבו גדלתי המגזר שבו גדלתי הוא מגזר חרדי שאפילו להגיד 'מחזור' זה לא מקובל כאילו, ואני לא הכרתי את הרעיון הזה של פגיעה מינית, אף אחד לא אמר דבר כזה, אף אחד לא הסביר לנו מה זה, לא היה שיח על מוגנות בכלל כאילו, באופן כללי. ואני זוכרת את עצמי חושבת לעצמי כאילו 'איך זה יכול להיות מה שקרה לי?' כאילו אין מציאות כזאת, איך זה יכול להיות? זה כאילו, כנראה שהמצאתי את זה. עד שכאילו כששמעתי שיש מציאות כזאת של מין אוראלי הייתי פשוט בהלם. אני חשבתי שאבא שלי המציא את זה או שאני המצאתי. כאילו אני לא הייתי חשופה בכלל לכל הנושא של מיניות בכלל. וזה גם כאילו גרם לי, גורם לי לתחושה כזו שכאילו זה לא יכול להיות, זה לא אמיתי, זה לא, לא, גם לא היה לי, לא, גדלתי הרבה שנים בחוסר ידיעה שיש בכלל בנות שנפגעות כאילו. אני חושבת שגם אמרתי את זה שכאילו חשבתי שככה כל הבנות גדלות כאילו שכל הבנות האבות שלהן עושים את זה" . לא ניתן אפוא לקבל את האפשרות ש-א.א יכולה הייתה להמציא את הדברים כדי להעלילם על הנאשם.
טענות שלא דנתי בהן
273. לשני הצדדים היו טענות נוספות שבהן לא דנתי . זאת לנוכח כמות הראיות ומאחר שסברתי שבטענות הנוספות אין כדי להשפיע על כפות המאזניים. לתביעה, לגישתי, יש די ראיות והותר להוכיח את האישומים הנוגעים ל-א.א, וטענות ההגנה שלא התייחסתי אליהן אין בהן כדי לערער את המסקנות או לעורר ספק באשמת הנאשם. כידוע, אין כל חובה להתייחס לכל הטענות ואף לא להפנות לכל המוצגים והראיות: "אתייחס בקצרה לטענת המערער המאשימה את בית המשפט המחוזי בהתעלמות מהמוצגים אליהם הפנה בסיכומיו. לטענה זאת יש מענה ברור המניח את הדעת, ולפיכך אין בה כדי להצדיק עיכוב ביצוע. מענה לטענה זו מצוי בהכרעת הדין גופה, אשר מנתחת בהרחבה את כלל גרסאות המעורבים באירוע שבו עסקינן, הגם שאינה מפנה לכל המוצגים (כאשר הפנייה לכל המוצגים והראיות ממילא אינה בגדר חובה: ראו: יניב ואקי דיני ראיות - כרך ג 1574 (2021))" . עוד אפנה לדברי כבוד השופט עמית (כתוארו אז): "טיעון זה של המערער מתכתב עם טיעונים נוספים שהעלה בפנינו, ולפיהם בית משפט קמא לא התייחס לכל הפרטים והטענות שנשמעו בפניו. ברם, הערכאה הדיונית אינה בבחינת קצרן שאמור להעלות על הכתב כל תג ותג בדברים שעלו במשפט או שהועלו על ידי מי מהצדדים, והיא אף אינה נדרשת להתייחס לכל טענה וטיעון שהעלו הצדדים. כך במשפט האזרחי וכך גם במשפט הפלילי" .
274. ההגנה הקדישה פרק בסיכומיה לחוקרת, מורן שאזו. אני סבורה שההתייחסות המקיפה והרחבה שפרשֹתי בכל אישום ואישום מכסה את כל הנדרש. כעולה ממסקנותיי בכל אישום, אני סבורה, בניגוד גמור לטענות ההגנה, שהחוקרת שאזו פעלה בדיוק כפי שנדרש, ואף מעבר לכך, תוך רגישות, נחישות ומקצועיות. היא נזהרה שלא להכניס ל-א.א דבר לפיה והדגישה כל העת באוזני א.א שהיא צריכה להגיד מה קרה, אף שזה קשה לה, אחרת לא יהיה לדברים משקל בבית המשפט. לפיכך איני מוצאת צורך להרחיב מעבר למה שכבר לובן.
אמירות של עדות שהמקרה הזה הוא אחד הקשים שפגשו
275. טרם סיום עניינה של א.א, אני מוצאת מקום להעיר הערה חשובה. חלק נכבד מכל העדות שנחשפו למקרה של א.א מתוקף עבודתן העידו שזה אחד המקרים הקשים ביותר, אם לא הקשה ביותר, שבו נתקלו. עובדה זו חשובה מאחר שהדברים נאמרו בהתייחס, בין השאר, לעוצמת התסמינים של א.א, ולמובהקוּת שלהם, ככאלה שהובילו למסקנת אותן עדות שדבריה אמת ושהיא נפגעה קשות מגיל צעיר. ואפרט:
מורן מאלי בהודעתה במשטרה אמרה: "אני עו"סית קלינית עם הסמכה לטפל בטראומה מינית... אני עוסקת בתחום כ-10 שנים והמקרה של א.א הוא אחד המקרים הקשים שפגשתי". לצד דברים אלה, שעליהם חזרה גם בסוף עדותה, היא ציינה ש-א.א היא אחת הנשים המרשימות, החכמות והמוכשרות ביותר שפגשה .
מורן שאזו, שחקרה את התיק, ציינה בעדותה לפנינו: "לפני שגביתי עדות מ-א.א גביתי המון עדויות של נפגעות ואני חושבת על זה ואני מרגישה שאני צריכה להכניס אוויר, זה עדות הכי קשה שגביתי וגביתי בתיקים מאוד מורכבים והיא הייתה הכי קשה" .
המטפלת שרה רבין העידה במשטרה שהמקרה של א.א הוא המקרה הכי קשה שנתקלה בו , וזאת אף שטיפול בפגיעות מיניות הוא תחום התמחותה.
הפסיכיאטרית שטיפלה ב-א.א, ד"ר ענבל ברנר, העידה: "א.א הייתה מטופלת שהעסיקה אותנו במרכז. בכל רגע נתון יש, לא יודעת, 120, 150 מטופלים. א.א הייתה מישהי שמאוד התעסקנו איתה כי דאגנו לה גם בגלל האובדנות ושוב גם בגלל הפערים האלה שהם אופייניים, כמו שאמרתי, להפרעות דיסוציאטיביות. מצד אחד בחורה, כמו שאמרתי, תפקוד גבוה, עובדת, אימא, ומצד שני הפגישות, ההגעה שלה למרכז הרבה פעמים היו מאוד טעונות. אולי משהו חשוב שלא ציינתי קודם, היה שלב שכדי להגיע לפגישות איתי היא נזקקה למלווה ממרכז סיוע כי הפגישות איתי היו כל כך, זה דבר נדיר, זאת אומרת אני לא זוכרת הרבה מצבים שעשינו את זה, היא הייתה יוצאת כל כך מוצפת מהפגישות, מוצפת ומתנתקת, זאת אומרת לא רק מוצפת, היא הייתה יכולה להיתקע באיזשהו מקום ואני חושבת שפעם מצאנו אותה שם בקומה הרביעית של המרכז כשהיא מסתכלת למטה" .
עדת ההגנה, העו"ס אוריה בלטמן השיבה לשאלת התובעת האם מה שעלה מן המידע שבידיה של בלטמן הוא "חתיכת תמונה קיצונית": "נכון, ולא בכדי זה עבר לטיפול המשטרה. כשאין תמונה כזו קשה או מורכבת אנחנו יודעים גם לפנות... כשאין תמונה שהיא מורכבת או שמעלה איזשהם סימני שאלה רבים אנחנו יודעים גם לפנות לוועדות פטור, פה הלכנו למשטרה..." .
חברתה של א.א, שהיא מטפלת באומנות, ש.ש, העידה: "ברשות בית המשפט אני רק אגיד עוד משהו אחד, אני מקווה שמותר לי להגיד את זה. באמת נפגשתי עם הרבה, לפחות מאות, סיפורים של פגיעה מינית. את החלק של ההתעללות הרגשית שפגשתי פה לא פגשתי באף סיפור כל כך קשה, זה משהו" .
אפילו ההגנה בסיכומיה ציינה שהמקרה של א.א היה חריג אפילו במרכז "בנפשנו", הרגיל לטפל בנפגעות תקיפות מיניות .
276. עתה נעבור לעניינה של ב.ב.
ב.ב
דברי רקע ומתווה החלק הבא של הכרעת הדין
277. עניינה של ב.ב שונה במידה רבה מעניינה של א.א, במספר היבטים: סוג הפגיעות שונה, תהליך ההיזכרות של ב.ב שונה והדרך שבו מסרה ב.ב את עדותה שונָה, אף היא. הבדל משמעותי נוסף הוא ש-ב.ב מסרה עדותה הראשית בפברואר XX20, פחות משנה לאחר הפגיעה האחרונה הנטענת של הנאשם בה, שאירעה, לדבריה, בחודש מרס XX20. נוסף על כל אלה, ב.ב, בניגוד ל-א.א, לא עברה כל טיפול של ממש עד מועד עדותה.
278. אזכיר שבפסקאות הפתיחה של הכרעת הדין, ובפרט בפסקה 7, תיארתי את האופן שבו נחשפו אירועי כתב האישום, והדברים רלוונטיים כאן. אפנה גם לפסקה 8, ובה תמצית מסקנתנו, המתייחסת אף ל-ב.ב.
279. ההגנה בסיכומיה טוענת שעדותה של ב.ב היא שקר מוחלט, שאין ליתן בה כל אמון. לטענת ההגנה, ב.ב ניצלה את הסיפור של א.א כי נפגעה מינית על־ידי הנאשם, סיפור שאליו התוודעה ב.ב כבר בהיותה בת 14 בשנת XX20, כדי לצאת מהבית בגיל 18, אחרי שהוריה סירבו כי תלך ללמוד במוסד חינוכי הרחק מהבית. ב-XX20 הכחישה ב.ב בחקירתה במשטרה וכן בשיחה עם מורתה ש.ט כי נפגעה מינית. טוענת ההגנה ש-ב.ב הייתה נתונה להשפעתה של א.א, ואף ייתכן כי "חששה" שנפגעה בגיל צעיר ואינה זוכרת זאת. במשך ארבע שנים ,סבב סיפור החשד לפגיעה סביב ב.ב, עד כי בהתבגרותה ניצלה את תמיכתם של גורמים שונים, כגון מורתה ש.ט, כדי לצאת מהבית. עוד הזכירה ההגנה בסיכומיה, כי ב.ב יצאה מהבית בהותירה מכתב תודה להוריה וכן מכתבי פרידה מאחותה ואחיה, מבלי שסיפרה לאיש, לרבות אחותה אחות 4 שהיתה קרובה אליה מאוד, כי נפגעה מהנאשם. גם בבקשה לצו הרחקה שהגישה לא נתנה תצהיר, אלא הבקשה הוגשה בהתבסס על תצהיר חתום על־ידי ש.ט, אשר מזה שנים ניסתה להוציא מ-ב.ב כי נפגעה על־ידי הנאשם. לטענת ההגנה, התנהלות זו, שלגביה יורחב בהמשך, מבססת למעלה מספק סביר שאין לתת אמון בתלונתה של ב.ב.
280. חלק מהאמור בטענה הנ"ל של ההגנה אינו לגמרי מדויק, מבחינה עובדתית/ראייתית, אך אומר כבר עתה, שלטעמי, כל מה שפירטה ההגנה כאמור לעיל מוביל דווקא למסקנה ההפוכה מזו של ההגנה. ב.ב רצתה לייצר כמה שפחות נזק בעת שעזבה את הבית. כל שרצתה הוא להפסיק את פגיעות הנאשם בה, ולהרחיקו ממנה. ש.ט, שהנאשם הפך אותה בנרטיב שאימץ לעצמו למקור כל צרותיו , היא בעיני אישה גיבורה, שפעלה לפי צו מצפונה כשחשה שמשהו לא בסדר עם ב.ב, למרות אזהרות של רבים מסביבה שעדיף לה לא להתעסק עם הסיפור בכלל, ועם הנאשם - בפרט. בסופו של יום ולנוכח מסקנותיי שהנאשם פגע מינית בשתי בנותיו, ברור לי שש.ט עשתה את הדבר הנכון וראויה לכל הערכה ושבח. מסקנותיי, שאותן אציע לחבריי לאמץ, נשענות, כמובן, לא רק על היגיון, אלא בראש וראשונה על הראיות, על עדויות של עדים רבים לרבות עדי הגנה, ועל התרשמותי מ-ב.ב, כאמור בפסקה 8, וגם מש.ט, והכול יפורט וינומק גם בהמשך.
281. בנוגע לאישומים הקשורים ב-ב.ב, מצאתי לומר דברים אלה: עדותה של ב.ב הייתה כנה, נקייה ומטלטלת. קולה השקט, דמעותיה והתוכן הזועק של דבריה, שנאמרו בחלקם כמעט בלחש, נותרו עימי עד היום. מכל הדברים שאמרה, ושיובאו בהמשך הכרעה זו, ארצה לשוב לקטע אחד: לאחר ש-ב.ב סיפרה על כלל הפגיעות, הסנגורית שאלה אותה מה היה מבחינתה האירוע הכי קשה, ו-ב.ב ציינה את מה שְכֻּנָה במהלך המשפט "אירוע ההיצמדות", שבו הנאשם "רק" נצמד עם גופו לשלה. הסנגורית הטיחה בה: "אני רוצה להגיד לך גברת צעירה, שבחורה, ... נערה צעירה בת 17-18, שאבא שלה חודר לה לפי הטבעת בדרך האכזרית שתיארת, מחזיק לה את בית השחי וחודר ללא שום מעשה הכנה, ... זה מעשה פיזי שכואב וחמור פי עשרות מונים מזה שאבא הסתכל לך בעיניים, נצמד בלילה, שאת אפילו לא זוכרת שיכול להיות שזה היה חלום" . אלא ש-ב.ב הבהירה, בצורה שאין סימני אמת גדולים ממנה, מדוע דווקא אירוע זה, שלא היה בו אקט מיני אלים וכואב, היה לה כל כך קשה: "שהוא נצמד אלי עם כל הגוף שלו,... והרגשתי אותו נושם והרגשתי אותו ביחד איתי וחוץ מזה כן, הוא גם הסתכל לי בעיניים. כן, זה היה אירוע שאני זוכרת אותו הכי קשה. נראה לך לא הגיוני? תסתדרי עם זה" .
282. במקרה של ב.ב, אתאר תחילה את השתלשלות האירועים הכללית בעניינה, בטרם אפרט את האישומים, מאחר שלטעמי הדבר נחוץ להבנת ההתרחשויות. עוד קודם לכן אתייחס לקשר בין ב.ב ל-א.א, וזאת לנוכח טענת הגנה מרכזית בעניינה של ב.ב, והיא ש-א.א, כחלק ממצבה הנפשי (הנטען על־ידי ההגנה), השפיעה על ב.ב להאמין שהיא, כמוה, נפגעה מינית מידי הנאשם. לטענת ההגנה, כבר כּשְ-ב.ב הייתה בת 14, א.א ניסתה לבסס חשד שהנאשם פגע ב-ב.ב, אף ש-ב.ב הכחישה זאת בחקירת משטרה ב-XX20 . כדי להבין כיצד ומדוע א.א בכלל נכנסה לתמונה בעניין ב.ב, אני מפנה לפסקה 227 לעיל, ומזכירה את מה שכונה "סיפור האִסלאם", שאליו אתייחס בהרחבה בהמשך. בעקבות סיפור האִסלאם התעורר, כאמור לעיל, חשד בקרבה של ש.ט, שהייתה מורתה של ב.ב לאנגלית והייתה בקשר קרוב עימה, שהיא נפגעת מינית מידי הנאשם. עולה מיומנה של ש.ט ומעדותה בבית המשפט , שהמחשבה שסיפור האִסלאם הוא כיסוי לפגיעה מינית עלתה בשיחה עם הרב י.ש מירושלים , שעימו התייעצה ש.ט על המקרה של ב.ב.
הקשר בין א.א ו-ב.ב, באופן כללי, ובהתייחס לנושא של פגיעה מינית
283. ב.ב ילידת XXX, קרי: צעירה מ-א.א ב-10 שנים. באופן כללי, לא היה ביניהן קשר חברי, שכן כל אחת מהן הייתה בקשר קרוב יותר עם האחים והאחיות שנולדו בשנים סמוכות יותר אליהן, אך א.א העידה שכְּשְ-ב.ב הייתה קטנה, היא טיפלה בה כפי שמטפלים באחות קטנה. הנאשם עצמו העיד שעד המשפט הוא לא ידע על קשר מיוחד ביניהן, אך כְּשְ-ב.ב יצאה מהבית, הוא בדק את פלט השיחות שלה וגילה שהיא ו-א.א דיברו 3 פעמים בשבוע בשנתיים שקדמו ליציאה מהבית . חשוב לציין ששנתיים לפני יציאתה של ב.ב מהבית מביא אותנו לשנת XX20, כך שגם אם הנאשם מדייק בדבריו, מדובר על תקופה מאוחרת לחשיפת הפגיעות של ב.ב בפני אחרים.
284. הן א.א, הן ב.ב הכחישו מכול וכול ש-א.א סיפרה ל-ב.ב ש-א.א עצמה נפגעה מהנאשם, בשנים שקדמו להעלאת הטענה מצד ב.ב שנפגעה מידיו. להכחשה זו יש תימוכין חיצוניים, כפי שאפרט בהמשך. יתר על כן, גם כשהתברר לכל אחת מהן שהאחרת נפגעה מהנאשם אף היא, הן מעולם לא סיפרו זו לזו את תוכן הפגיעות ולא דיברו על פרטיהן. ב.ב למדה על כך ש-א.א נפגעה אחרי שבית הספר כבר היה מעורב בעניינה (של ב.ב) עם חשד לפגיעה, ואחרי שהיא חשפה בצורה כזו או אחרת את הפגיעה בפני אחרים (כפי שיפורט בהמשך), ועובדה זו כשלעצמה שומטת את הקרקע מתחת לטענת ההגנה ש-ב.ב המציאה את הפגיעה בה מתוך רצון לחקות את א.א, או בהשפעתה.
285. במרס XX20, כּשְ-ב.ב הייתה לקראת סיום כיתה ח', ממש ביום הולדתה של ב.ב, הגיעה א.א לבית הספר של ב.ב, לאחר שקיבלה פנייה מהמורה ש.ט, בעקבות חשש שהתעורר בבית הספר לגבי מצבה של ב.ב, ועל כך אפרט בהמשך. ב.ב העידה שלא רצתה לספר ל-א.א דבר על אודות הפגיעות מצד הנאשם, שבהן נזכרה באותה תקופה, מאחר שהיא לא ידעה אם אפשר לסמוך על א.א שלא תספר להוריה. ובמילותיה: "לא ידעתי איזה צד היא באמת, אם אני אדבר איתה חופשי, היא תעביר דברים הלאה? לא ידעתי איפה היא נמצאת, אם היא בשבילי או בשביל... או כאילו בשביל מי היא משחקת פה? אם היא בשבילי או בשביל המשפחה, הצד של המשפחה שזה כולל גם את אחות 3 ואחות 2 שהן למעשה הלכו וסיפרו בסוף להורים שלי" . עצם הפקפוק של ב.ב באיזה "צד" א.א נמצאת, מלמד ש-א.א אכן לא סיפרה לה עדיין באותו שלב שהיא עצמה נפגעה, אחרת לא היה בליבה של ב.ב כל פקפוק. יותר מכך: ב.ב ממש כעסה ש-א.א באה לדבר איתה בבית הספר, מאחר שלא ידעה מה היא רוצה להגיד לה, והיא ביקשה מש.ט להגיד ל-א.א ללכת, והוסיפה באוזני ש.ט: "אני לא מספרת כלום על מה שקורה בבית" . ב.ב העידה שחרף התנגדותה הראשונית לפגוש את א.א, ש.ט שיכנעה אותה להפגש. בשיחתן א.א שאלה אותה שאלות כלליות: האם יש משהו שקורה לה? האם הכול בסדר במשפחה, בחברות? היא שאלה את ב.ב למה המורות מספרות שהיא מסתגרת. ב.ב שללה מכל וכול ש-א.א שאלה אותה אם הנאשם פגע בה, או כל שאלה אחרת, ישירה או עקיפה, על פגיעה מינית, ושללה גם שנשאלו שאלות כגון "האם אבא נכנס לחדר בלי רשות? יש משהו לא צנוע?" . היא אמרה שאינה זוכרת בדיוק את תוכן השיחה, אך לשאלת הסנגורית האם אמרה ל-א.א משהו על האקדח של הנאשם, והקת של האקדח, השיבה ב.ב שהיא לא חושבת שדיברה על האקדח, אך הגיוני שאמרה ל-א.א שהיא פוחדת מהנאשם. לשאלה אם דיברה עם א.א על נגיעות של הנאשם, או מעשים שלו השיבה: "נגיעות ומעשים ממש לא ואולי גם אז הזכרתי שאני פוחדת ממנו, אני לא זוכרת" . אף ש-ב.ב אמרה שאינה זוכרת מה כן נאמר באותה שיחה, היא זכרה היטב מה לא נאמר בה, ועמדה על כך בנחישות: א.א לא אמרה לה דברים רעים על הנאשם, א.א לא אמרה לה שהיא עצמה נפגעה, ונכון לאותה עת, היא גם לא ידעה ש-א.א מטופלת בטיפול נפשי . דבריה אלה של ב.ב מקבלים אישור ביומנה של ש.ט, שם תיארה ש.ט את המפגש שלה עם ב.ב ביום 6.4.16, למוחרת המפגש עם א.א, וציינה ש-ב.ב כעסה מה פתאום א.א "נכנסה לה לחיים", והתברר שהרב י.ש הזהיר את א.א מפני זיהום חקירה והורה לה לא לדבר על עצמה, כך שהתוצאה הייתה ש-א.א בעצם רק "חקרה" את ב.ב . ב.ב עצמה סיכמה את השיחה שניהלה עם א.א ב-5.4.16 כך: "רוב הזמן אני שתקתי ולא הסכמתי לשתף איתה פעולה ושוחחנו על, אני לא זוכרת על מה, אבל לא עניינים כל כך חשובים, סתם" .
ב.ב המשיכה והעידה בעדותה הראשית, כי מי שלמעשה סיפרה לה לראשונה ש-א.א נפגעה, וגם זאת - בלי לומר שהפוגע הוא הנאשם, ותוך שימוש בביטוי "מישהו הרס לה את החיים", היא ש.ט, וכל זאת לאחר שהנושא של הפגיעה ב-ב.ב כבר עורר דאגה בבית הספר: "בזמנו שהיא באה בכיתה ח' אז אחר כך ש.ט סיפרה לי שהיה איזה מישהו אחד שהרס לה את החיים, היא לא אמרה לי מי זה... ואז יומיים כזה אחר כך ששוב דיברתי עם ש.ט, ... היא אמרה לי שהאיש הזה היה אבא שלי ... היא לא הסבירה לי מה זה אומר, ... היא השתמשה בביטוי הזה ולא ידעתי כלום... ואז אמרתי לה... 'טוב, לפחות אני מרגישה שאני לא באמת מדמיינת', כאילו... ולא דיברנו על זה עוד, אחר כך גם, כאילו, זה בכלל לא היה הנושא ביני לבין א.א, כמו שאמרתי, דיברתי על דברים אחרים... לא, לא, היא לא סיפרה לי כלום בעצם" . ב.ב עמדה על כך שוב ושוב, גם לנוכח שאלות חוזרות ונוקבות של ההגנה. הסנגורית אמרה לה שש.ט כתבה ביומנה שהיא אמרה ל-ב.ב בלשון נקיה שהנאשם השתמש בגופה של א.א להנאותיו , ו-ב.ב השיבה בצורה נחרצת, שוב ושוב, "היא לא אמרה ככה, היא אמרה לי שמישהו הרס את החיים שלה של אחותי" . לאחר מכן הסנגורית שאלה את השאלה שוב, והוסיפה שש.ט כתבה שהיא אמרה ל-ב.ב שהנאשם פגע ב-א.א מינית ו-ב.ב המשיכה לעמוד על שלה, שכל שאמרה לה ש.ט הוא שמישהו הרס ל-א.א את החיים, ואף הוסיפה: "היא לא השתמשה במילים האלו והיא לא, היא רק אמרה לי שמישהו הרסה לה את החיים, היא לא השתמשה לא במילה מינית שבחיים לא שמעתי אותה לפני זה" . לשאלת ההרכב הוסיפה שהיא חשבה, בעקבות דבריה של ש.ט, שמישהו העליב את א.א, או משהו כזה. הסנגורית עימתה את ב.ב עם כך שש.ט כתבה ביומן שלאחר שאמרה ל-ב.ב שהנאשם השתמש בגופה של א.א להנאותיו, ב.ב המטירה עליה שאלות, כגון: למה א.א לא עשתה שום דבר, מה יקרה אם היא תפנה למשטרה ואיפה אימהּ בכל הסיפור. תיאורים אלה, טענה הסנגורית באוזני ב.ב, אינם מתיישבים עם טענתה של ב.ב שחשבה שמדובר רק בעלבון. על כך השיבה ב.ב: "אני אחזור על מה שאמרתי, שהיא אמרה לי שמישהו הרסה לה את החיים ואז היא אמרה שזה היה אבא שלי ואז כן אני הזדעזעתי, היא לא אמרה לי איך, היא לא השתמשה במילה מינית, היא לא השתמשה במילה פגיעה, היא השתמשה, היא בסך הכול אמרה שמישהו הרסה לה את החיים, עכשיו, כן, נבהלתי, לא ידעתי מה זה אומר, לא ידעתי מה היא התכוונה לומר? עוד פעם אני אומרת, זה היה, חשבתי שזה לא יודעת עלבונות, לא יודעת, לא ידעתי מה זה אומר וגם לא בדיוק, גם היא לא אמרה לי מה זה, אבל כן אני הזדעזעתי, אוקיי" . ב.ב המשיכה והתעקשה, חרף כל שאלות ההגנה, שש.ט לא השתמשה במילים מפורשות: "אני זוכרת שהיא שאלה משהו כמו, גם לך קורה דברים?... בכלל לא ידעתי במה מדובר, כמה ימים אחר כך היא אמרה, 'את זוכרת שיש דברים', היא אמרה, 'יש לנו בלב מצפון שזה כמו מצפן ואם כאילו קורים דברים שהם לא תקינים' והיא לא הרחיבה יותר מזה... ש'אנחנו יודעים להתנגד לדברים לא תקינים שקורים', היא לא אמרה לי במה מדובר", והיא חזרה על כך שלא הבינה בכלל שיש הקשר מיני, שזו מילה שלא הכירה .
בהמשך עדותה הראשית ציינה ב.ב שהיא ו-א.א מעולם לא סיפרו זו לזו פרטים על תוכן הפגיעות: "בסוף כיתה ח' אני, כמו שאמרתי, נזכרתי בכמה הרגשות ותמונות מהעבר שאותם גם סיפרתי פה ואני אמרתי ואני, כאילו, אני שאלתי אותה... את א.א, כאילו, אמרתי לה, אני לא דיברתי איתה בכלל על הפרטים, רק אמרתי לה שאני זוכרת שנזכרתי במשהו וזהו וכאילו היא לא אישרה לי ולא... לא שהיא לא התייחסה, לא נכנסנו יותר מידי לנושא... היא כן חשבתי שאולי ללכת לאיזשהו טיפול ובסוף ראינו שזה לא... אני לא זוכרת אם היא הציעה, אני חושבת שדיברנו על זה ביחד והבנו שזה לא כל כך מעשי, בעיקרון היא הציעה לי ללכת למ.ק לדבר איתה, .. היא הציעה את האופציה שאני אלך לדבר איתה על זה ואז, כאילו, עשיתי 1 ועוד 1 והבנתי שמה שאני זוכרת שקרה לי מסתבר שאותו סוג של אירועים קרה גם לאחותי... חיברתי את זה שש.ט אמרה לי בעצם את הביטוי הזה שאמרתי קודם ואז אני נזכרתי בדברים שקרו לעצמי, כאילו, בחלקיקי דברים ובהרגשות של דברים ואז לא יודעת זה התחבר לי בראש, כאילו, וזהו וזה לא היה עוד נושא, אני זוכרת שבתחילת כיתה י"א כשסיפרתי למירי אז אני גם, אני זוכרת שאני פלטתי לה ... איזשהו משפט לאחותי, אבל כאילו, לא, לא נכנסנו לזה בכלל, כאילו, דיברנו הרבה על המסביב, דיברנו גם על המשפחה עצמה, כאילו, מה זאת אומרת על המשפחה על... אירועים משפחתיים שקרו וכאילו חתונות וניתחנו...". ב.ב העידה ש-א.א אפילו לא אמרה לה את הביטוי שבו השתמשה ש.ט בהמשך, שהנאשם "הרס לה את החיים" . בהמשך ב.ב נשאלה מפורשות האם היא סיפרה ל-א.א פרטים על הפגיעות והאם א.א סיפרה לה פרטים על הפגיעות בה. ב.ב השיבה שלא, ולמעשה עד יום מתן עדותה היא לא סיפרה ל-א.א פרטים ו-א.א לא סיפרה לה פרטים. "אני לא חושבת שהיא יודעת פרטים, למעשה, בכיתה י"ב שזה חזר אז סיפרתי לה על זה רק, כאילו, סיפרתי לה משהו חודש לפני שיצאתי מהבית, אחרי הפעם השנייה, יום לפני הפעם השנייה שהלכתי לרב ק', אז סיפרתי לה שאני לא יודעת בדיוק מה קורה, אז היא אמרה לי, 'מה זאת אומרת לא יודעת?', כאילו, היא מאוד נבהלה, אמרתי לה, לא רציתי להיכנס לזה בכלל ולא דיברתי איתה על זה, כאילו, כאילו, התחמקתי ממנה איכשהו ואז ואז זהו ואז יום לפני שיצאתי מהבית אמרתי לה שאני יוצאת מהבית וזהו" . ב.ב ציינה עוד, כי בשיחת האחיות בשביעי של פסח XX20, שאליה התייחסתי לעיל בפסקה 232, "כשניסיתי לשאול את אחותי אחות 3 שלפני פסח הם רצו לדעת אם הכול בסדר איתי? שאלתי 'מה הוא כבר עשה לה? מה הוא כבר עשה לה?', היא אמרה, 'אני לא מדברת על זה, זה משהו של א.א, אנחנו לא, אני לא אומרת לך מה זה', לא היה לי מושג מה" .
ב.ב העידה שהנסיבות שאפפו את הגעתה של א.א לבית הספר, כגון שיחה ש-א.א קיימה עובר להגעתה עם הרב י.ש והתרחשויות נוספות, נודעו לה רק בדיעבד "הרבה שנים אחרי", כדבריה .
לסיכום עדותה של ב.ב בנוגע לתזת ההגנה בנקודה זו, אביא את תשובתה לסנגורית, שטענה כלפיה שאחרי שהיא שמעה ש-א.א נפגעה, ושהנאשם "הרס לה את החיים", ואחרי שאנשים רבים באו ושאלו אותה אם היא עצמה נפגעה (א.א, אחיות נוספות, ש.ט, החוקרת מיארה), ומאחר שהיא עצמה לא הייתה בטוחה אם זיכרונות שצפו ועלו בה הם אמת, אז אולי היא פקפקה בעצמה ושאלה את עצמה אולי זה קרה גם לה בילדותה. ב.ב ענתה בצורה נחרצת, ואף בכעס: "אם את היית יודעת מה זה, לא היית רוצה לחשוב שאולי זה קרה לך פעם, נראה לך אני בחרתי בזה לחשוב על זה? ... שום בן אדם נורמלי שאני מכירה לא היה רוצה לחשוב שאולי זה קרה לו" . גם בדיון העוקב חזרה הסנגורית על אותה שאלה, וגם הפעם השיבה לה ב.ב בצורה נחרצת: "שום בן אדם נורמלי שאני מכירה, שום בן אדם הגיוני שאני מכירה לא היה בוחר לעצמו את המציאות הזאת, בחיים... זה לא משהו שאפשר להבין בכלל, זה לא זוועה בכלל שאפשר לפרש אותה וזה לא, זה לא משהו שנראה לי שווה לדבר עליו... בעד שום מחיר בעולם לא הייתי מוכנה להיכנס לסיפור הזה... אם אני הייתי יכולה למחוק את הזיכרונות האלו להגיד ששום דבר לא היה ואם זה היה באפשרותי לעשות את זה, אז הייתי מוכנה לשלם כל כסף בעולם העיקר לא להיכנס למצב הזה... הייתי מוכנה להתאבד ותכננתי להתאבד רק בשביל לא להיות במציאות הזאתי... אי אפשר לדמיין כזה דבר, אי אפשר לעשות כזה דבר, אי אפשר לבחור לרצות שדבר כזה יקרה לך ולהחליט שפתאום זה נכנס לך לשכל, ממש ממש לא, אין כזה דבר, שום ילדה שאני מכירה, אם היה באפשרותי להגיד 'לא היה כלום, הכול טוב, הכול שמח, זה הבית שלי, אני אוהבת אותו, אני נשארת בו'" .
286. א.א העידה שכאשר בית הספר עורר את הקשיים לגבי ב.ב ב-XX20, הייתה פנייה מ"לב שומע" לבעל של א.א. הרב י.ש ביקש לדבר איתו, והבעל של א.א הוא זה שסיפר ל-א.א שיש חשש לגבי ב.ב בבית הספר . היא אמרה לבעלה שהיא חלק ממשפחה של 12 ילדים ואין מצב שהם מטפלים בעניין הזה לבד, כי אחרת יבואו אליהם בטענות על כך שהם אלה שעשו משהו שגורם לצרות . היא ניסתה לערב את אחותן אחות 3, בעזרת מורה של אחות 3, אך הדבר לא צלח . א.א ציינה שעוד קודם לכן, באזור כסלו, לאחר שהיא ילדה את בנה הבכור, היא אמרה לבעלה שמשהו לא נראה לה טוב עם ב.ב, שהפכה מילדה שמחה ופתוחה לילדה מכונסת: "היא הייתה אדם מאוד מאוד שמחה ומדברת ומביעה דעה בכל עניין... ופתאום כאילו כזה שינוי דרסטי, לראות אותה פתאום קמלה, לא מדברת, מאוד מכונסת, מאוד, היה לה גם כל מיני עניינים עם האמבטיה, לא יודעת, לא הצלחתי להבין מה היה שם". א.א ציינה שהתעוררו בה חששות שמא ב.ב נפגעת, והוסיפה בציניות: "היה לי איזשהו סימן שאלה כי מהעבר המפואר שלי היה לי אלו חששות, אבל לא שמעתי את זה ממנה", אבל "אמרתי אני לא הולכת להסתבך בזה. הייתי אחות רעת לב. מה אני אעשה?" . גם בהמשך, כשהגיעה הפניה מ"לב שומע", א.א העידה שלא היא ולא בעלה רצו להיכנס לזה: "גם בעלי לא רצה, כאילו בעלי רצה לבנות את החיים שלנו בשקט... אף אחד לא אוהב להתלכלך בבוץ" . ואולם, לדברי א.א, הרב י.ש שיכנע אותה ללכת לבית הספר של ב.ב ולנסות לדובב אותה. לדברי א.א הוא נתן לה הדרכה מה לשאול, "אבל בתכלס כשבאתי וראיתי אותה לא, לא הצלחתי להגיע בכלל לשאלות האלה, כאילו ראיתי אותה וזה פשוט כל כך ציער אותי שלא והיא גם הייתה כל כך מבוהלת מזה שהגעתי היא לא רצתה לדבר איתי, היא לא רצתה פשוט לא רצתה כלום רק ישבה ובכתה... אמרתי לה 'אני רואה שנורא קשה לך, מה קורה איתך? תספרי לי אני רוצה לעזור לך, אני אחותך', לא דיברה, לא כלום, אומנם הקלטתי את השיחה אבל לא היה בה דבר ואז אמרתי לה 'ב.ב, אני מבקשת ממך שגם אם את לא מדברת איתי עכשיו על זה שאנחנו נדבר פעם בשבוע בשביל שאני אהיה רגועה, כי אני לא רואה אותך, אני לא גרה איתך היום, אז אני ממש מבקשת ממך להבטיח לי שזה משהו שאת הולכת לעשות'... היא הסכימה בעל כורחה. היא לא רצתה, היא לא רצתה שאף אחד יתקרב אליה" . א.א העידה שהרב י.ש הוא גם זה שהפנה אותה לדבר עם ש.ט, שסיפרה ל-א.א "ש-ב.ב עברה שינוי מאוד מאוד דרסטי ושההורים לא מוכנים לשתף פעולה עם בית ספר ולעזור לה ושהיא סיפרה משהו על, איך זה נקרא? דאעש, שהיא סיפרה משהו על דאעש... ושהם מאוד נבהלו ושהם לא יודעים מה לעשות עם זה. והיא אמרה לי, 'היא כל כך סגורה שכשאני מגיעה, שניסיתי להניח יד על הכתף שלה היא כל כך קפצה', היא הפסיקה לרקוד, הפסיקה, כמעט לא זזה, פשוט לא, היא אומרת לי 'אני מאוד מודאגת ממנה' וזה, אז היא סיפרה לי גם שהיה את הסיפור עם השב"כ, אני לא ידעתי מהכול, הייתי מאוד בהלם. אז תוך כדי שיחה איתה כבר קיבלתי טלפון מהרווחה שביקשו שאני אבוא לדבר שם" . א.א העידה שכאשר ש.ט סיפרה לה, בדיעבד, שהיא אמרה ל-ב.ב שגם א.א "עברה דברים" (כהגדרת א.א), א.א מאוד כעסה ושאלה את ש.ט בשביל מה סיפרה זאת ל-ב.ב, "אני גם חושבת שזה לא כאילו, לא נכון בכלל. לי יש את הסיפור שלי, לה יש את הסיפור שלה, אז מה אם אנחנו אחיות?" . כמו ב.ב, גם א.א העידה שהיא מעולם לא סיפרה ל-ב.ב את פרטי הפגיעה בה, וגם ב.ב לא סיפרה לה פרטים: "עד היום לא סיפרתי לה כלום. זה לא נושא שמדובר בינינו ברמה הזו, אבל בהמשך היא התחילה להגיד כל מיני משפטים שהבנתי, שהבנתי שהיה משהו... אני לא יודעת בפרטים, לא. אני גם לא צריכה לדעת הכול כאילו, כאילו זה שהייתה במצוקה, זה שזה קשור לאבא שלי אין לי שום שאלה. אבל מעבר לזה למה אני צריכה לדעת פרטים?... אני לא סיפרתי, לא סיפרתי לה... היא אמרה משפטים כאלה, אם פגשתם אותה אתם בטח תוכלו להבין על מה אני מדברת, כאילו דו משמעיים כאלה, אומרת מילה, מסתירה, כאילו מגלה טפח מסתירה טפחיים. ככה היא, כאילו זה הסגנון תקשורת שלה, אבל היה שלב שהיא דיברה קצת מפורש ואני לא ראיתי לאן לפתוח את זה אפילו, כאילו אני ראיתי את עצמי בתור אחות, לא בתור מטפלת ולא בתור אחת שתבוא להציל אותה כי באמת אין לי דרך להציל אותה. פשוט רציתי להיות בשבילה שם במקום הלא קל שהיא הייתה בו" .
לשאלה האם היא ו-ב.ב דיברו על האקדח של הנאשם השיבה א.א בחיוב, אך אמרה שזה היה מתישהו בין XX20 ל-XX20. לדבריה, ב.ב דיברה על האקדח בהיסטריה, היא אמרה ל-א.א שהולכים להחזיר את האקדח לנאשם והיא מאוד מפחדת, אך מעבר לכך א.א לא זכרה שיח בנושא זה. עוד אמרה: "במקביל הלכתי ללמוד נוער בסיכון בשביל באמת להבין מה המקום שלי מולה, באמת נתן לי הרבה כלים להיות כאילו בתור מאזינה, לא להיכנס יותר מידי, לא, לא לקחת מקום של מטפלת. למרות שזה מאוד קשה". כשנשאלה מדוע לא ניסתה לדבר עם ב.ב על מה שהיא עצמה עברה, שכן זה אולי היה מקל על ב.ב להיפתח, השיבה: "היא הייתה מאוד מאוד מוצפת ובקושי שרדה את החיים בבית, שלא ראיתי עניין להוסיף לה על הקושי שלה", ובהמשך שאלה: "זאת אומרת שגם בזה אני לא בסדר?" . היא המשיכה: "היה הרבה סיבות לא לדבר, כן אמרתי לה 'אני עברתי דברים מאבא ואני יכולה להבין אותך', אבל מעבר לזה לא אמרתי לה כלום כי לא. הרגשתי צורך לשמור עליה ולשמור על השפיות שלה במצבים הלא הגיוניים שהיא עברה... זה מאוד מאוד הציף אותי השיחות איתה... גם לא רציתי להזיק, רציתי רק להועיל וגם לא רציתי להיכנס לפינות שאני לא אדע איך לצאת מהן כמו חובת דיווח וכאלה". בסיכומו של דבר א.א ציינה שכיום (במועד עדותה) היא ו-ב.ב מאוד קרובות, מדברות הרבה אבל לא על הפגיעות. לדבריה, עד היום היא לא יודעת פרטים ולא רוצה לדעת פרטים. מצד שני, היא מאוד רוצה כבר לדבר עם ב.ב על המשפט, אך הן מאוד נזהרו לא לדבר עד אחרי ש-א.א תעיד, מלבד ש-ב.ב סיפרה לה שהיה לה מאוד קשה ושבעת שהעידה, הנאשם זימזם איזה שהיא מנגינה שהיו שרים אצלם בשבת בזמירות שבת, וזה שיגע אותה. בסיום עדותה הראשית של א.א בנקודה זו עימתה אותה התובעת עם הטענה שהיא השתמשה ב-ב.ב ככלי, וכל הסיפור של XX20 הוא יוזמה שלי, והיא השיבה: "אם זה לא היה עצוב זה היה באמת מצחיק כי אם אני הייתי יוזמת את זה אז הרב י.ש לא היה פונה אלי, זה דבר אחד, דבר שני, אם באמת רציתי לפתוח תיק אז למה לא הלכתי למשטרה? כאילו למה ללכת דרך הרב י.ש? וגם למה שאני ארצה לוותר על המשפחה שלי?" .
287. עינינו הרואות שהחששות של ש.ט וההתנהגות החריגה של ב.ב קדמו למפגש הראשון של א.א עם ב.ב, ואף באותו מפגש ראשון - אף אחת מהן לא סיפרה לאחרת על פגיעות של הנאשם בה. כבר מן הטעם הזה, כפי שציינתי לעיל, אין אחיזה בראיות לתיאוריית ההגנה, ההיפך הוא הנכון. גם בהמשך, על־פי העדות של שתיהן, גם אחרי שהן שיתפו זו את זו שהנאשם פגע בשתיהן, הן לא סיפרו אחת לשנייה את פרטי הפגיעות. מעבר לכך שהאמנתי לעדותן של א.א ושל ב.ב, דבריהן קיבלו חיזוק גם בעדותה של ש.ט, שאף תיעדה חלק מהדברים בזמן אמת, כפי שאפרט. נוסף על כך, כל אחת העידה על סוג אחר של פגיעות ועל היזכרות שונה. אילו, כטענת ההגנה, מי מהן המציאה את הדברים, ואילו א.א גרמה ל-ב.ב, בדרך כלשהי, להאמין שגם היא נפגעה, היו הסיפורים מן הסתם דומים.
288. המורה ש.ט כתבה יומן באותה תקופה , שבו התייחסה למה שקורה עם ב.ב. היא הסבירה שהחלה לכתוב אותו כי "עם הסיפורים של ב.ב הרגשתי שבאמת יש כאן משהו וכדאי שאני ארשום את הדברים, כי אולי יום אחד אנחנו נצטרך לעשות שימוש, וכדי שיהיה לי מסודר מה היה לפני מה, התחלתי לכתוב אותם. וכך נוצר היומן שכתבתי בצורה מאד פורמלית את העובדות שהתרחשו בדרך כלל באותו יום, ותיעדתי למקרה שנצטרך ... הוא משקף את אמצע התהליך בעצם... כי אנחנו התחלנו את התהליך לפני וכאן זה פתאום, את נופלת לי, אפילו לא עשיתי איזושהי הקדמה או מה, פשוט כתבתי לי את המשפטים שיהיו לי לעת מצוא... ב.ב לא ידעה שכתבתי אותו" . ובהמשך: "באיזשהו שלב שהרגשתי שיש כאן משהו מאד גדול ורציני, שנראה לי שיוביל לאיזושהי התפתחות דרמטית, ואני עוד ארצה להיזכר בפרטים הקטנים וזה יהיה חבל אם אני אפספס אותם. פתחתי מחברת ובצורה יבשה ביותר התחלתי, נפגשנו לפני פורים... כך התחלנו" . מיומנה, שנכתב כאמור בזמן אמת, עולה שהמפגש בין א.א ו-ב.ב בבית הספר, היה ביום 5.4.16, וש-ב.ב, כפי שהיא עצמה העידה, כעסה על כך ש-א.א הגיעה. הכתוב ביומן מחזק בצורה מוחלטת את עדותה של ב.ב, כי לא רצתה לפגוש את א.א ושש.ט היא זו ששיכנעה אותה לעשות כן, כמו גם את העדויות של א.א ושל ב.ב, ש-ב.ב לא סיפרה ל-א.א דבר על אודות הפגיעות מצד הנאשם, וגם א.א לא סיפרה ל-ב.ב דבר על אודות הפגיעות שהוא פגע בה.
אירועי העבר הקשורים ב-ב.ב, שקדמו להגשת כתב האישום
הערה מקדימה
289. כפי שציינתי לעיל, תהליך ההיזכרות של ב.ב בפגיעות היה שונה מזה של א.א. בעוד ש-א.א העידה שהיא זכרה את פגיעות הנאשם בה מאז שהן החלו, לאורך כל השנים, ורק היכולת שלה למצוא את המילים הגיעה בגיל מאוחר יותר, ב.ב העידה שרק בסוף כיתה ח' התחילו לחזור לה פלשבקים, והיא נזכרה בכמה זיכרונות ותמונות מהעבר. ב-XX20 ב.ב עדיין לא זכרה דברים ספציפיים. בגיל 14.5, 15, כלומר בסוף כיתה ח' עד תחילת כיתה ט' היו לה רק רסיסי זיכרונות ותחושות כלליות שהיה משהו לא תקין, כדבריה, ולא היה לה זיכרון מלא וברור על דברים שקרו עם הנאשם. היא אמרה זאת במילותיה כך: "אני הרגשתי שלא יודעת אני לא יודעת איך להסביר את זה, כן היה משהו, הרגשתי שיש משהו ביני לבינו... שיש איזשהו קשר מוזר, אני לא יודעת איך להסביר את זה, לא ידעתי גם להסביר את זה אז... מה זה אומר קשר מוזר? קשר מוזר ולא תקין, אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה. שיש, לא קשר במובן המילולי, שיש משהו אחר שהוא ביני לבינו ולא ידעתי איך להסביר את זה" . "מה שידעתי בגיל הזה זה שאני פוחדת מאבא שלי, שיש משהו לא תקין, לא ידעתי להסביר מה, לא ידעתי מה היה, לא ידעתי איך להסביר מה קורה ומה" . התמונות הברורות החלו לעלות רק בכיתה י"א. הדברים יפורטו בהרחבה בהמשך, אך לצורך הבנת האמור בפסקאות הבאות, ומדוע ב.ב מתארת שהיה לה פחד לא מוסבר מהנאשם בגילים המוקדמים יותר, חשובה ההבהרה הנ"ל.
290. נקודה חשובה נוספת שיש להעלותה כבר עתה, היא שכל סובביה של ב.ב - בני משפחה, מטפלת ומוריה - תיארו אותה כילדה עליזה, שמחה, חברותית, חזקה, תלמידה מצויינת, "קוטפת פרחים ושרה כל הזמן", "חכמה במיוחד" ואפילו מבריקה. הדברים יובאו בהמשך. כך גם תיארו אותה הנאשם והאימא, הוריה, מלבד בתשובות לשאלות ספציפיות, כפי שיודגם מיד, שם בחרו לתאר אותה כמוזרה ושונה. הנאשם עצמו כינה אותה, בשיחה בבית הספר שלה, "חתיכת גאונית" ואמר "יש לי בת זהב" .
גיל 10: כאבי ראש, נוירולוג ורצון של ב.ב לצאת לפנימייה
291. התביעה בסיכומיה מתחילה את תיאור השתלשלות העניינים שהובילו לחשיפת הפגיעות ב-ב.ב מהשנים XXX, ואף קודם לכן . ב-XX, כְּשְ-ב.ב הייתה כמעט בת 10, מתועד בתיק הרפואי שלה ביקור אצל נוירולוג ילדים, ד"ר בארי קיי, ובתיעוד נרשם כי היא סובלת מכאבי ראש מזה 4 חודשים, 5 פעמים בשבוע, עד כדי הקאה והתעוררות משינה. הרופא מפרט את המענה לשאלותיו, ובין השאר מציין מפי האם שאין סיפור של טראומה, ב.ב תלמידה טובה, אין שינויים או לחצים בתקופה האחרונה, אין ילדים נוספים שסובלים ממיגרנות ואין בעיה חברתית. באותו בוקר נבדקה ב.ב בשל אותן תלונות אצל רופאת עיניים (ד"ר ברגוורק קטי). ב.ב הופנתה לבדיקת MRI, שלא העלתה דבר. מספר ימים אחר־כך הפנה הנאשם (שכזכור שימש גם כרופא של ילדיו) את ב.ב, בגין אותן תלונות, לנוירולוג ילדים נוסף, ד"ר קונסטנטיני, בבית החולים דנה, אך בתיעוד שהוגש לא מצאתי איזכור לתוכן הביקור. טוענת התביעה כי כאבי הראש של ב.ב, שלא נמצא להם שום הסבר רפואי פיזיולוגי, מקורם בטראומה ובפגיעה הקשה שעברה באותם הימים על ידי הנאשם, ואולם, באותה העת לא היו בידיה כלים או יכולת לחשוף דברים אלו בפני הנירולוג, בעוד הנאשם יושב מולה.
ב.ב עצמה העידה על אותו ביקור אצל הנוירולוג כך: "כשאני הייתי בכיתה ג', אני לא יודעת אם זה היה ג', ד', משהו באזור הזה, ... היה לי התקפי מגרנות ממש קשים וההורים שלי הלכו ביחד איתי לנוירולוג בשביל לבדוק אם זה משהו שצריך בדיקה, והנוירולוג שאל אותי אם הכול בסדר בבית? כאילו לא דווקא בבית, אני לא חושבת שהוא הדגיש בבית, הוא סיפר, 'הכול בסדר?', כאילו 'טוב לך?' ואני אמרתי שכן, אני ראיתי אותו מסתכל עלי ואני אמרתי שכן". התובעת שאלה בהמשך מדוע ציינה בתשובתה שראתה שהנאשם מסתכל עליה, ו-ב.ב השיבה: "יכול להיות שאם הוא לא היה נוכח בחדר אולי אני הייתי מספרת, אני לא יודעת, אבל הפחד ממנו כאילו... שהפחד ממנו, היה לי פחד ממנו שהוא ישמע כאילו שאני מספרת את זה כאילו זה היה חייב להיות כן ברור, ברור שהכול טוב בבית וזהו.. אם אני נכנסת לראש שלי בתור ילדה קטנה יכול להיות שהייתי מספרת שרע לי ואני לא יודעת בדיוק למה וקורים דברים ואני לא יודעת, לא יודעת בדיוק" . הקישור שעושה התביעה בין התסמינים שבהם מדובר ובין הפגיעה של הנאשם ב-ב.ב הם במקומם, לא רק כהקשר הגיוני ומתוך היכרות עם תסמינים דומים של נפגעי תקיפה מינית, שאין להם הסבר פיזיולוגי, אלא משום שהתיאור הנ"ל, והמשך המשפט של ב.ב, שיצוטט מיד, באו בתגובה להערה של הסנגורית ש-ב.ב מעולם לא סיפרה לאימה, האימא, על כך שנפגעה. ב.ב פתחה את דבריה על אודות כאבי הראש והביקור אצל הנוירולוג במילים: "אני יכולה להוסיף על מה שהסנגורית העירה", והמשך התיאור של הביקור אצל הנוירולוג היה: "ואז בבית אמא שלי קילחה אותי וסיפרתי לה, אני לא זוכרת כמה זמן אחרי זה היה, 'האמת היא שבכלל לא טוב לי בבית ואני רוצה לצאת לפנימייה' ואני ביררתי ואני כבר הכנתי, לקחתי קופסאות נעליים, ואני שמתי בפנים את הבגדים שלי, קיפלתי אותם... חיפשת(י) באלפון של ספר טלפונים של ירושלים על פנימיות, העתקתי את המספרים האלו ונתתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני רוצה לצאת מהבית לא טוב לי ושלא תספר את זה לאבא שלי... והיא הייתה עצובה מזה ואחרי איזה שבוע בערך אז, שבוע יותר מזה, אני לא כל כך זוכרת את הטווחי זמן... ואז היא בשעה מסוימת ביקשה לספר את זה לאבא שלי ואז הסכמתי לה כאילו היא ממש ביקשה והיא סיפרה והיא אמרה לי שהוא היה ממש עצוב מזה ואז תוכניות נגוזו והכול נגמר, היא ידעה שלא טוב לי, אולי היא חשבה שזה נגמר" . בדיון שלאחר מכן ב.ב ציינה שהבקשה שלה לצאת לפנימייה הייתה משום שהיה לה קושי ופחד מהנאשם באותם גילים . גם בחקירה הנגדית הזכירה ב.ב מספר פעמים את העובדה שאמרה לאימא שהיא רוצה לצאת לפנימייה, וזאת במענה לכך שהסנגורית אמרה לה שמעולם לא סיפרה לאימהּ דבר על פגיעת הנאשם בה .
292. אימה של ב.ב, האימא, העידה אף היא הן על הביקור אצל הנוירולוג בשל כאבי הראש של ב.ב, שבה נכחו ב.ב, הנאשם והאימא, הן על השיחה בגיל 10 שבה ב.ב אמרה לה שהיא רוצה ללכת לפנימייה , וגם על כך שהאמירה לוותה בכך ש-ב.ב נתנה לה מספרי טלפון של פנימיות , אך הכחישה שהשיחה התקיימה בזמן שהיא קילחה את ב.ב והכחישה ש-ב.ב בכתה ואמרה לה שלא טוב לה בבית . האימא טענה בהקשר זה שבהמשך היא הבינה ש-ב.ב מתביישת באחותה אחות 4 "שהייתה בכיתה קטנה", ואחר־כך טענה ש-ב.ב חששה שמא גם היא תהיה ב"כיתה קטנה", דבר שהיה מלווה בסטיגמה בעייתית. האימא אמרה שהיא שאלה את ב.ב מדוע היא רוצה לעבור לפנימייה, ו-ב.ב לא ענתה משהו ספציפי. לדבריה, היא לא יכולה להוציא תשובה מ-ב.ב בכוח, והיא הסכימה שבקשה זו של ב.ב הייתה יוצאת דופן. לאחר מכן ניסתה לתלות את הבקשה של ב.ב באיזה ספר ש-ב.ב קראה, בשם "קרן אור", מתוך סדרה "חלונות אור", מאת שרה ליאון, על ילדה יתומה שהלכה לפנימיה . המאשימה בסיכומיה ציינה כי תשובה זו תמוהה, הן מאחר שמדובר בספר שעניינו ילדה יתומה המחפשת לצאת מהפנימייה ולמצוא לה משפחה חדשה, כך שלמעשה מדובר בהיפוכם של דברים, והן מאחר שלא היה מדובר באמירה בעלמא אלא באמירה חוזרת אשר לוותה במעשים של ממש, דבר אשר ממחיש ומחזק את רצונה העז של ב.ב לברוח מביתה. לא זו אף זו, בקשתה של ב.ב מהאימא שלא לספר לנאשם הייתה מתוך רצון כֵּן ואמיתי לעזוב את הבית, ולא בגחמה ילדותית . האימא העידה שהיא לקחה את האמירה של ב.ב ברצינות, ואף התייעצה עם אשת מקצוע, עינת ברנשטיין, מה לעשות, אבל ציינה גם שְלְ-ב.ב היו "כל מיני דברים מעניינים מאז שהייתה בגיל צעיר" . כשנתבקשה לתת דוגמאות לאותם "דברים מעניינים", ציינה (בשלישית ) ש-ב.ב נהגה לברך בימי הולדת בצורה מוזרה, למשל "שיצאו לך בלונים מהראש ופרחים מהבטן", אך תחילה לא הצליחה להציג דוגמה נוספת , ואחר־כך ציינה שבשלב מסוים ב.ב החליטה שהיא רוצה שיקראו לה בשמה השני (שמפאת השמירה על פרטיותה, לא נציין אותו כאן במפורש). בהמשך האימא אמרה ש-ב.ב הייתה מוזרה, אחר־כך שינתה את ההגדרה ל"שונה", בהמשך אמרה שבאנגלית היא הייתה אומרת שהיא "הייתה קצת קוקו" ולנוכח פליאה שהבענו על אמירה זו דייקה ואמרה שהתכוונה שזה היה חמוד (cute). כשנתבקשה לתת דוגמה, אמרה שלפעמים, כשהיא הייתה מאוד עסוקה, ב.ב הייתה מבקשת ממנה משהו מאוד לא הגיוני לאותו זמן . האימא הכחישה ש-ב.ב ביקשה ממנה לא לספר לנאשם על רצונה לצאת לפנימיה, ואישרה שהיא אכן שיתפה את הנאשם ברצונה של ב.ב ובכך שהיא נתנה לאימא מספרי טלפון. אז היא ציינה שלמעשה, גם הנאשם נכח בהתייעצות עם עינת ברנשטיין. האימא אמרה שכאשר סיפרה לנאשם על רצונה של ב.ב לצאת מהבית, הוא אמר שהיא בטח לא מתכוונת לזה, "מה היא יודעת בכלל מפנימיה", אך באותה נשימה אמרה שהם לקחו את דבריה של ב.ב מאוד ברצינות והלכו להתייעץ . לנוכח עדותה של האימא, עדת ההגנה, אימה של ב.ב, לא ברורה טענת ההגנה בסיכומיה שאין שמץ של ראיה לעניין "סיפור הפנימייה" .
הרגלי שינה "מוזרים"
293. בהמשך לתיאוריה את ב.ב כ"שונה", האימא העידה שבשלב מסוים, ב.ב לא רצתה לישון עם אחיותיה בחדר והוציאה את המזרן שלה לפרוזדור והחליטה לישון במקום פתוח בבית, בלי דלתות . ב.ב עצמה העידה, שבשלב מסוים היא הייתה הולכת לישון מתחת למיטה, מאחר שפחדה . היא אמרה שפחדה שיקרה משהו באמצע הלילה, אך לא ידעה להסביר מה חשבה שיקרה. היא העידה שפחדה שמישהו יבוא בלילה, אך לא ידעה להגדיר לעצמה מי זה .
אני סבורה שההסבר ל"מוזרויות" הללו יגיע בהמשך, כשאדון באישומים הקונקרטיים ובתהליך ההיזכרות של ב.ב בפגיעות, אך הם ישמשו חיזוק, לא רק מפי ב.ב אלא גם מפי אימהּ, למה שהתרחש בילדותה.
רישום כדור הרגעה ל-ב.ב בגיל 12
294. בדומה למה שקרה עם א.א בגיל 10 , מהרישומים הרפואיים של ב.ב מתברר שהנאשם רשם לה כדור לוריוון, ב-14.12.14 . מדובר בכדור הרגעה. הנאשם נשאל מדוע רשם ל-ב.ב לוריוון, הוא עיין ברישומים הרפואיים (ונזכיר שהוא עצמו היה הרופא של ב.ב, כמו של כל ילדיו), ואמר תחילה שהוא רשם רק כדור אחד. אחר־כך אמר שזה היה לפני 9 שנים (נכון לאותו יום). אחר־כך התפלמס עם התובעת (בין השאר: "את לא רופאה, את לא יודעת; אני מופתע שאת לא יודעת שנותנים את זה לילדים ; אולי יש תרופה אחרת שאת ממליצה; אם אני לא בסדר אז תתלונן למשרד הבריאות; זה שאלה שטותית"), אחר־כך אמר שייתכן ש-ב.ב הייתה אמורה לעשות בדיקת דם וזה היה כדי להרגיע אותה . בהמשך אמר (פעמיים) שכדי לענות על השאלה הוא צריך לשאול את אשתו , תשובה די תמוהה יש לומר, לנוכח העובדה שהוא היה הרופא של ב.ב, לא האימא, והוא זה שרשם לה לוריוון. בהמשך אמר על ב.ב "כל פעולה אצלה היה בלגן שלם... היא הייתה הרבה עוינות לעשות בדיקה". עוד תשובה שמעוררת תמיהה, שהרי אם הדבר נכון, ואם הנאשם רשם לה לוריוון כדי להרגיעה לפני בדיקה, היינו אמורים לראות הרבה מקרים שבהם רשם לה לוריוון לפני בדיקותיה. כשהתובעת הטיחה בנאשם שהוא רשם ל-ב.ב לוריוון בגיל 12 מאחר שהיא הייתה מאוד נסערת בגלל שהוא פגע בה. במענה לכך הנאשם צחק ואמר לתובעת שהוא צוחק "כי לוקחים דבר בתיק שנתתי תרופה ולוקחים את זה לכיוון שהפרקליטות צריך לעשות זה להאשים אותי וזה מצחיק כי זה עצוב, כי זה לא נקרא משפט" .
295. האימא בחקירתה הנגדית נשאלה אף היא מדוע רשם הנאשם ל-ב.ב לוריוון בגיל 12. היא ציינה שצריך לשאול את הנאשם, אך לאחר מכן העלתה השערה ("יכול להיות" ), שאט-אט התגבשה לכדי זיכרון שכך היה ("אני זוכרת שהיה דיבור על, אם יש צורך אפשר לתת משהו להרגעה") , שכדור ההרגעה נדרש ל-ב.ב לקראת בדיקת ה-MRI שעשתה בקשר לכאבי הראש שתוארו לעיל. אלא שכאמור לעיל, ה-MRI היה בינואר XX20, ולא בדצמבר XX20. האימא גם אמרה שהיא לא יודעת אם הנאשם רשם ל-ב.ב את הכדור. מעניין היה לשמוע שהאימא זכרה את הפרט הזה (שאותו אף ליוותה בעדותה באמירה שבפועל לא זכור לה ש-ב.ב אכן נטלה את הכדור ), כאשר לא הצליחה להיזכר בפרטים מאוד מהותיים אחרים הקשורים ב-ב.ב, כגון מה שאפף את שיחותיה עם ב.ב על אודות רצונה לצאת לפנימייה, והפליאה אכן שוקפה לה, אך היא עמדה על כך שלא שוחחה על כך עם הנאשם עובר לחקירתה . בהמשך האימא אמרה שזה היה סביב החתונה של א.א (אך לא הבהירה מה הקשר בין הדברים) ושאולי זה קשור לכך שְלְ-ב.ב היה כאב ברגל .
296. בהיעדר כל הסבר רפואי לכך שהנאשם מצא לנכון לרשום לבתו בת ה-12 כדור הרגעה, יש לפנינו אינדיקציה נוספת למצוקה של ב.ב, שההסבר היחיד שנמצא בראיות הוא ההסבר של ב.ב, כי נפגעה מהנאשם.
שינוי שחל בהתנהגותה של ב.ב בכיתה ח', גיל 13.5, ספטמבר XX20
297. האימא העידה שעובר לתחילת שנת הלימודים XX20 ניגשה אליה ב.ב ואמרה לה שאינה רוצה עוד להיות "כוכבת" בבית הספר: "אני חושבת שזה היה אפילו כמה ימים לפני תחילת השנה, יכול להיות, או בתחילת השנה או כמה ימים לפני זה שהיא סיפרה 'אני יודעת, ברוך השם יש לי עמדה טובה בכיתה ויש לי', היא הכירה את הכישרונות שלה שהיא חכמה, שהיא תורמת הרבה והיא אמרה ש'אני רוצה לקחת צעד אחורה לתת מקום במה לעוד בנות שגם כן יכולות לשמוע את הקולות שלהן, לראות את הכישרונות שלהן, שגם יהיה להן, אני יודעת את עצמי ואני רוצה לתת את זה גם לבנות אחרות'" . ואז, אחרי החגים, קיבלה האימא שיחת טלפון ממורה של ב.ב, ש-ב.ב אינה כתמול שלשום. בלימודים הציונים שלה טובים מאוד, אבל ב.ב השתנתה, יותר שקטה, פחות משתתפת. האימא סיפרה למורה ש-ב.ב החליטה "לא להיות כוכבת", אבל המורה אמרה לה שיש עוד דברים . האימא אמרה למורה ש-ב.ב גם רצתה לעבור למסגרת אחרת. באסיפת ההורים שהייתה לפני חנוכה, בחודש כסלו, נובמבר-דצמבר XX20, שוב אמרה המורה רותי לאימא ש-ב.ב אינה אותה ב.ב שהיא זוכרת. אף שהאימא העידה שזו הייתה פנייה חריגה, שכמוה לא הייתה נוספת לגבי ב.ב, היא סברה שהדבר נובע מהחלטת ב.ב שלא להתבלט, ולא הוטרדה מכך יותר .
גם הנאשם העיד על הדברים הללו, אך עיקר עדותו הייתה דברים ששמע מפי האימא והוא חזר על דבריה .
298. על השינוי הדרסטי שחל בהתנהגותה שמענו גם מעדת התביעה ש.ט, מורתה של ב.ב לאנגלית. היא העידה לגבי ב.ב: "ילדה מאד חיונית מכיתה ז' קיבלתי אותה, ילדה מאד שמחה, חיונית, מוסיפה לחברה, לומדת, מגיבה מאד מהר תורמת מעצמה לחברה, הייתה כותבת שירים, שותפה פעילה בשיעור גם מבחינה לימודים וגם מבחינה חברתית, זה היה בכיתה ז', בכיתה ח' פתאום חל שינוי מאד דרמטי שלא יכולתי לעבור עליו לסדר היום, אני זוכרת שהגעתי למנהלת ואמרתי לה תשמעי מתוך הניסיון שלי זה משהו לא שיגרתי, אני מרגישה שמשהו קורה עם הילדה, משהו עובר עליה... היא אמרה לי זה מאד מעניין, כי את לא היחידה שהגיעה אלי, אני קיבלתי עוד דרישות שלום כאלה ממורות נוספות... זה היה נראה ש-ב.ב נכנסה למין בועה כזאת, היה לי קשה לתקשר איתה, היא פתאום התחילה לחלום, התגובות שלה הפכו להיות אחרות לגמרי. היא מיעטה להשתתף בשיעור, הפכה להיות יותר מופנמת, היא העדיפה לשבת בקצה מסוים של הכיתה, בדרך כלל לבד, לא תקשרה עם חברות. כל מה שידעתי לספר עליה לפני כן פשוט הלך ונעלם, שינוי של 180 מעלות ממה שהכרנו לפני, והייתה לי איתה היכרות יפה של שנה וקצת. בתחילת כיתה ח' ראיתי את השינוי הגדול. אז זהו, הלכתי למנהלת והיא אמרה לי שמורות נוספות ניגשו אליה בעניין" .
הקשר בין ב.ב לש.ט
299. כמתואר לעיל, ש.ט פנתה למנהלת, מרים פוזן , ותיארה באוזניה את השינוי שחל ב-ב.ב, ומאחר שהמנהלת שמעה דברים דומים ממורות נוספות, היא ביקשה מש.ט להתחבר ל-ב.ב ולגלות מה קורה איתה. "המנהלת מכירה אותי כבר שנים, אנחנו ידידות טובות ובמשך הזמן עסקתי עזרתי בפעילויות שלא קשורות לתחום הלימודים שאני מלמדת, כל מיני קשיים עם תלמידות ופרויקטים, והיא אמרה לי תעשי לי טובה תתחברי אליה קצת, בוא ננסה לראות מה קורה איתה. במסגרת הזאת הרגשתי צורך כי באמת הילדה שידרה מצוקה, חייכתי אליה יותר, ניסיתי ליצור קשר קצת יותר אישי, פירגנתי יותר מתלמידה רגילה, התעניינתי קצת יותר, וככה לאט לאט בניתי קשר בונה אמון, וזה היה מאד מעניין. אותה ב.ב. שהכרתי, כשהייתי מגיעה אליה לשוחח איתה היא פשוט הייתה נרתעת כמה צעדים אחורנית וזה לא היה שגרתי איתה. הקטע הזה, הפחד שאני אכנס לטריטוריה הפרטית שלה, וכל הזמן הזה הרגשתי שיש איזשהו סיפור. משהו כאן קורה. כשהעניינים התחילו להיות יותר משמעותיים והיא גילתה רצון לתקשר ולספר אז היינו לפעמים נשארות בכיתה אחרי שהתלמידות כבר היו הולכות הביתה. היא הייתה מספרת לי על הבית, על החוויות שלה, על האהבה שלה למוזיקה. וכך התחלנו באמת ליצור קשר יותר ..." . ש.ט ציינה שבשלב מסוים, היא החלה לראות דברים שלא ניתן להתעלם מהם. אף שאינה "בן אדם של יומנים", כהגדרתה, בשלב מסוים בתהליך היא החלה לתעד ביומן דברים ש-ב.ב אמרה לה . "עם הסיפורים של ב.ב הרגשתי שבאמת יש כאן משהו וכדאי שאני ארשום את הדברים, כי אולי יום אחד אנחנו נצטרך לעשות שימוש, וכדי שיהיה לי מסודר מה היה לפני מה, התחלתי לכתוב אותם. וכך נוצר היומן שכתבתי בצורה מאד פורמלית את העובדות שהתרחשו בדרך כלל באותו יום, ותיעדתי למקרה שנצטרך" . היומן משקף את אמצע התהליך, ש.ט לא כתבה אותו במהלך הפגישות עם ב.ב, אלא כשחזרה הביתה, לפי מיטב זיכרונה. ב.ב לא ידעה שש.ט כתבה יומן.
ש.ט ציינה שהיא עברה "קורס מוגנות", בגלל ריבוי מקרי פגיעה במגזר שאליו היא משתייכת (המגזר החרדי), ומדובר בחברה שהבנות הצעירות בה מאוד תמימות. קיימת חובה להשתמש בלשון מאוד נקייה, "אבל כן היה לי את החשש הגדול שאולי יש כאן משהו שיכול להיות קשור, ואני כן משחררת משפטים חופשיים לחלל, שבהתחלה זה היה מאד כללי כי דיברתי עם ב.ב על אה... 'ב.ב, מה קרה? אני זוכרת אותך אחרת משנה שעברה'. הייתי משחררת משפטים כמו 'את יודעת, אנחנו במקום של, אנחנו גם ילדים ואנחנו מקבלים מרות מאנשים אחרים, אבל אין שום צורה שמישהו איכשהו יזיק לנו. הקדוש ברוך הוא נגד הגישה הזאת, אנחנו חייבים לדאוג לרווחתנו, שאף אחד לא ירמוס אותך חס וחלילה'. זה היה משהו מאד כולל, לא דיברתי על מישהו ספציפי בכלל. ואז היא התחילה עם משפטים, אני זוכרת שני משפטים שמאד היממו אותי... היא אמרה לי שני משפטים, דרך אגב את המשפטים האלה כתבתי, חזרתי הביתה ומיד רשמתי אותם כי זה היה לי כל כך, אמרתי לה שאנחנו חייבים לדאוג לכך שאף אחד, אבל אף אחד, לא יזיק לנו, לא פיזית ולא מילולית ולא נפשית. היא אמרה לי 'גם אם זו הצורה היחידה שלי לקבל אהבה מאבא?' זה היה משפט אחד... והשאלה השנייה שלה, לא בסמיכות, אבל זה נאמר באותה שיחה 'גם אם זו הצורה היחידה שלי להיות בקשר עם אבא?', שני משפטים שאני מצטטת מילה במילה... אני חייבת לומר כמו שהזכרתי על הלשון הנקייה, כל מה שאמרתי, אמרתי את זה בצורה כל כך ערטילאית שאיך הדריכו אותנו שאם היא לא שם, אם היא לא עברה, לא היה שום דבר, אז היא לא תבין בכלל מה הקשר" .
סיפור האִסלאם
300. ש.ט העידה שכאשר התהדק הקשר בינה ובין ב.ב, היא החלה לשמוע יותר סיפורים על הבית. הנאשם היה דמות מאוד דומיננטית בסיפורים. בהתחלה החוויות הקשורות בו לא היו שליליות. ב.ב מאוד אהבה את הנאשם, שהצטייר כאדם הכי דומיננטי בבית, אבל בד בבד ש.ט הרגישה ש-ב.ב גם מפחדת ממנו, פחד ששיתק אותה. עם זאת ציינה: "היא מאד לא רצתה לפגוע באבא, מאד היה חשוב לה הקשר שלה איתו" .
301. לקראת פורים XX20 הלחץ של ב.ב הגיע לשיאו . ש.ט העידה על המשך השתלשלות העניינים: "הייתה לה הרגשה שאבא מתכנן לצאת מהבית. היא דיברה על תיקים מחוץ לבית, היא דיברה על לחץ מאד גדול שמתרחש בבית ואין לה מושג למה... היא כל הזמן אמרה לי שהיא מפחדת שזה יקרה, היא מפחדת עליי ואסור לי בשום אופן להיות מעורבת... אני אף פעם לאורך כל הדרך עד עצם היום הזה אף פעם לא ניסיתי לחקור מה היה... עד היום אני לא יודעת שום שום כלום... היא הגיעה לדבר על כך שלפי דעתה אבא אולי מתכוון לערוך פיגוע, היא דיברה על אִסלאם, דברים מאד לא ברורים שגם לי גרמו לתמוהה מה קורה פה. אני לא ידעתי לקשור את הדברים ביחד... לחץ לא נורמלי בבית, אבא מסתגר, זה לא מה שהיה, הוא מאד כועס. היא התגנבה כמה פעמים למחשב שלו, היא דיברה שהיא ראתה כל מיני אתרים בערבית, זה מה שזכור לי שהיא דיברה, מאד, היא דיברה על זה שהיא חוששת מאבא מאוד. היא דיברה על זה שאם הוא יברח היא יודעת שהוא ייקח אותה איתו, היא רועדת מפחד, כן, היה המון פחד". בהודעתה במשטרה ש.ט ציינה ש-ב.ב אמרה שלנאשם יש אקדח והוא איים עליה איתו. ש.ט העידה שלא ידעה מה לעשות, היא התייעצה עם בעלה והוא הציע לה לפנות לרב הרב ס', מנכ"ל החינוך העצמאי. כך עשתה והוא הפנה את ש.ט לשני אנשים: לרב י.ש מירושלים, "שיש לו ניסיון מאד גדול בעניינים האלו" וללאה דיסקין שהיא יועצת או מטפלת. כך אכן עשתה ש.ט.
302. כאן למעשה מתפצל הסיפור לשניים: מה שקרה עם סיפור האִסלאם ועם הנאשם, ומה שקרה עם ב.ב. לגבי מה שקרה מאותה נקודה עם ב.ב התייחסתי לעיל, בפסקה 285. מה שקרה עם הנאשם הוא שביום 29.3.16 הוא עוכב לצורך תשאול על־ידי המשטרה. קיימת תעודת חיסיון לגבי האופן שהגיע המידע לגבי החשש בנוגע לנאשם לשב"כ, והשב"כ העביר את המידע לטיפול המשטרה. כעבור מספר שעות תשאול שוחרר הנאשם לביתו, ואקדחו ניטל ממנו.
ההגנה ייחסה חשיבות רבה מאוד לסיפור האִסלאם, ששימש אותה פעם אחר פעם לטעון בדיונים שבשל כך אין לייחס כל אמינות ל-ב.ב ולדבריה. בסיכומיה טענה כי סיפור האִסלאם הוא הוכחה חד משמעית ליכולתה של ב.ב להמציא סיפורי פנטזיה משכנעים ו"מי שיכלה לשקר ולהמציא שאביה החרדי הולך להתאסלם ולפגוע ביהודים, יכולה גם להמציא שגם פגע בה מינית ולהעיד על כך ללא היסוס במשטרה ובית משפט" . יותר מכך: ההגנה טענה שהמצאת סיפור האִסלאם על־ידי ב.ב היא סימן ל"שנאה עזה לאביה" .
303. ב.ב העידה על סיפור האִסלאם וכך אמרה: "מה שקרה שאני מאוד מאוד... השתניתי בבית ספר וש.ט ו-ש.ט דיברה איתי... היא שאלה אותי אם הכול בסדר? אמרתי לה שכן, אחרי כמה פעמים אמרתי לה שאני, אני מאוד מאוד פוחדת מאבא שלי, היא שאלה אותי, 'למה?' לא ידעתי איך להסביר לה את זה שאני פוחדת, לא ידעתי ממה, אז אמרתי, ניסיתי לחשוב, כאילו, איכשהו בראש שלי נבנתה לי תדמית שכאילו הוא רוצה להתאסלם, זאת אומרת, היה כמה סימנים קטנים לזה, אבל לא משהו שיכולתי להגיד בבירור, כמו למשל, שידעתי שהוא מנסה להתקבל בשערי צדק להיות רופא שמה... אז כאילו לא הבנתי למה השינוי הזה ואז חשבתי שבשערי צדק יש הרבה ערבים, ... עובדים ערבים ... אולי גם הוא, כאילו, אם הוא יעשה את הצעד הזה, לא יודעת, ראש של ילדה קטנה, אז אם הוא ירצה, והוא היה מקבל כל מיני מכתבים כאלו בדואר מוזרים וספרים שהוא הזמין, לא ידעתי מה זה, אבל בראש שלי זה היה, כאילו, כאילו, ידעתי שאני פוחדת ממנו ומהאקדח שלו מאוד ואני ובשביל להסביר את הפחד ממנו, אז השתמשתי בתור בפחד, כאילו, בתור זה שאני חושבת שהוא הולך להתאסלם, לא באמת הייתי בטוחה בזה, היו כל מיני סימנים לזה, סימנים שאני פירשתי אותם כסימנים, אבל זה מה... שאני החלטתי בראש ואמרתי לה שאני לא בטוחה ואמרתי לה 'אני ממש ממש לא בטוחה, אני לא יודעת, אני, אני פוחדת ממנו' ואז אחרי כמה זמן הוא נעצר" . בהמשך ב.ב הבהירה שכיום היא מבינה שהיא פירשה דברים בצורה לא נכונה, אך הסבירה: "אני לא יודעת מאיפה זה בא, אני כן יכולה להסביר שאני ידעתי שאני פחדתי מפניו שיש משהו לא תקין ולא ידעתי איך להסביר את זה והדברים שראיתי אני פירשתי אותם בצורה כזאתי" . ושוב בהמשך: "אני חששתי ממנו ופרשתי פרשנות לא נכונה, לא המצאתי דברים, דברים כאלו אף אחד לא ממציא אותם" .
חשוב לציין, שהנאשם בעדותו אישר את כל העובדות ש-ב.ב תיארה שבעטיין חששה שהנאשם עומד להתאסלם, אלא שהפרשנות שלה הייתה שגויה: "היה לי תיק בבית ששמתי על יד הדלת... שאני לא אשכח את הדברים שלי בבוקר, שאני יהיה מסודר... וכן קראתי עיתון באינטרנט שהיה הפגנות... והיא כנראה נכנסה לחדר וראה את הערבים שמה... את הערבים בהפגנה וזה הפחיד אותה או משהו... היא אמרה 3 דברים שהיא סיפרה לגב' ש.ט על התיק, על תיק רפואית בכניסה לבית, על שאני קראתי עיתונים, שהיא ראה אותי מסתכל על משהו עם הפגנות של ערבים ושניסיתי לקבל עבודה בשערי צדק וכמה היה עוד דבר רביעית שאני דיברתי בלחש על הטלפון, אבל זה חלק של התפקיד שלי... כל מה שהיא, כל שהיא דיווחה לגב' ש.ט היה נכון, אבל הפירוש של זה באיזה דרך מהישיבה עם גב' ש.ט יצא משהו הזוי" .
304. בניגוד לטענת ההגנה, אנשים שסבבו את ב.ב באותה עת נתנו פרשנות אחרת לסיפור ש-ב.ב רקמה במוחה על אודות כוונת הנאשם להתאסלם ולקחת אותה איתו. כבר ציינתי לעיל שהרב י.ש אמר לש.ט, כפי שהיא העידה וכפי שהיא כתבה ביומנה בזמן אמת , שהוא חושב שסיפור האִסלאם הוא כיסוי לפגיעה מינית. כזכור, הרב י.ש לא היה עד במשפט, אך עדותה של ש.ט שכך הוא אמר לה קבילה, ואינה עדות מפי השמועה לעניין עצם אמירת הדברים.
ש.ש, עדת תביעה שאליה התייחסתי מספר פעמים, והיא זו שמסרה את הדיווח לרווחה ב-30.3.16 על אודות הפגיעה ב-א.א. ש.ש הייתה חברה של א.א והכירה גם את ש.ט. בחקירתה הנגדית שאלה אותה הסנגורית על ב.ב וסיפור האִסלאם. וכך העידה ש.ש: "אני אשתמש בחלק שאני יודעת בתור מטפלת, לפעמים כשבן אדם נמצא במצוקה ובאיום מסיפור אחד, הוא יכול להשליך את הפחד שלו על ולנסות לספר את הדברים באופן אחר. הייתה מצוקה נפשית, היה לה קשה לספר מה זה ... מה שאני מבינה בתור מטפלת שאם היה שם אקדח בפגיעה המינית אם האקדח היה נוכח בחדר זה יכול מאוד להפחיד ולבלבל נערה בכיתה ח'... אני סבורה את זה מתוקף היכרותי מעולם הטיפול והפגיעה" .
הרב ק', שהעיד מטעם ההגנה, ציין אף הוא שהייתה לו שיחה עם מ.ק, שנערכה בשלב מאוחר יותר, אחרי ש-ב.ב עצמה פנתה אליו בקשר לפגיעה מינית של הנאשם בה. הוא פקפק בדבריה של ב.ב, הן מאחר שלא הייתה החלטית בדבריה, האם הדברים קרו או לא, הן משום שזכר את סיפור האִסלאם. בשיחה עם מ.ק היא אמרה, לדבריו - "בצדק", שכאנשי מקצוע הם יודעים שלעיתים, כתוצאה מטראומה בגיל קטן הילד יכול לפתח תלונות על משהו אחר, שהוא משליך כתוצאה מהטראומה. בעדותו ציין שייתכן שלמעשה ב.ב מאוימת מהנאשם ולכן השליכה זאת על סיפור האִסלאם. עוד הוסיף: "זה מה שאני מכיר ממקרים אחרים שיכול לקרות דבר כזה, לכן אני לא יכול פה להגיד חד משמעית שהיא מפנטזת כאילו בשפה הלא הכי נחמדה והיא ממציאה דברים אלא שיכול להיות שזה חלק, זה אחד מהתוצאות של הטראומה שעברה עליה... הטראומה הייתה, אם זה נכון שהוא פגע בה מגיל קטן, אז היא מאוימת ממנו וכתוצאה מזה היא מפתחת חרדות ופחדים בעוד תחומים שהאבא המבחיל הזה עלול לעשות דברים הכי גרועים, הכי נוראיים" .
305. אף אני סבורה שסיפור האִסלאם אינו פוגע באמינותה של ב.ב, וכפי שעולה מהאמור לעיל: ל-ב.ב היה באותה עת פחד עמוק ובלתי מוסבר מהנאשם. זה היה לפני שהיא נזכרה באופן ממשי בפגיעות, וכפי שהיא הסבירה, "אני הרגשתי שלא יודעת ... איך להסביר את זה, כן היה משהו, הרגשתי שיש משהו ביני לבינו... שיש איזשהו קשר מוזר... קשר מוזר ולא תקין, אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה. שיש, לא קשר במובן המילולי, שיש משהו אחר שהוא ביני לבינו ולא ידעתי איך להסביר את זה" . לדעתי, אותו פחד עמוק ולא מוסבר נבע מהפגיעות שהנאשם פגע בה, וכל מיני סימנים שאותם פירשה לא נכון, בצירוף תחושת הפחד, הולידו במוחה את סיפור האִסלאם. חשוב לציין, ש-ב.ב עמדה על כך שסיפרה את הדברים לש.ט, אך היא ביקשה מש.ט לא לספר לאיש, ואף אמרה לה שהיא לא בטוחה בדברים. ב.ב העידה שלאחר שהתברר לה שש.ט העבירה את דבריה הלאה, היא חשה שהיא מעלה באמונה ואף ניתקה את הקשר עימה עד סמוך לפני עזיבתה של ב.ב את הבית בגיל 18. אציין עוד, שההגנה שאלה את ב.ב האם הסיבה שסיפרה לש.ט את סיפור האִסלאם היא בעצם בגלל שנפגעה מאביה, ו-ב.ב, בכנות רבה, השיבה: "אני לא יודעת לענות על השאלה הזאתי" . אילו רצתה לחזק את סיפורה, הייתה ב.ב עונה בחיוב, אך כפי שהתרשמתי לאורך כל עדותה, האמת הייתה נר לרגליה.
החוקרת הילה מיארה מגיעה לבית הספר כדי לחקור את ב.ב
306. כפי שציינתי לעיל בפסקה 228, בעקבות הדיווח של ש.ש לרווחה על אודות הפגיעה ב-א.א, הגיעה חוקרת המשטרה, פקד הילה מיארה, לבית הספר של ב.ב, כדי לגבות ממנה אימרה. מיארה העידה כעדת הגנה והוגש מזכר שכתבה בעקבות הפגישה עם ב.ב . בעדותה הסבירה ש-ב.ב סירבה לשתף עימה פעולה ולכן הסתפקו במזכר ולא גבו הודעה . לפי המזכר, מיארה הגיעה ב-XXX לבית הספר של ב.ב ביישוב במרכז. הפגישה תואמה עם המורה ש.ט והמנהלת. ב.ב הכחישה בכל תוקף שנפגעה ממישהו בכלל, ומאביה בפרט, והביעה מורת רוחה על כך שכל כך הרבה אנשים מדברים איתה על כך ושלא מאמינים לה. עוד אמרה שאילו הייתה נפגעת - הייתה מספרת, לאחר מסע השיכנועים שעברה, ואמרה למיארה שיחסיה עם אביה והמשפחה בכלל טובים.
הסנגורית שאלה את מיארה, לנוכח האמור במזכר, מדוע היא אומרת ש-ב.ב לא שיתפה פעולה, שהרי מהמזכר עולה שהיא דיברה ואמרה שלא נפגעה מאיש. מיארה השיבה ש"זה לא בגלל שהיא אמרה שלא היה כלום אז מבחינתי זה לא שיתוף פעולה, זה בגלל שהיא לא רצתה לדבר" וכן "זה לא בגלל התוכן, זה בגלל שהיא לא רצתה לדבר איתי. כי היא הביעה מורת רוח, היא כעסה, התעצבנה, ואפשר גם לראות את זה במזכר אחר, שגם עם המורה היא כעסה ולא רצתה לשוחח על הנושא. אז מרגע שיש התנגדות אז כאילו מבחינתי זה היה חוסר שיתוף פעולה, לא בגלל שהיא אמרה שלא היו דברים, אני רשמתי את כל מה שהיא אמרה" . לשאלת הסנגורית השיבה מיארה כי אילו ש.ט הייתה נוכחת בפגישה עם ב.ב, היה הדבר רשום במזכר. אשר לשאלה מדוע יצרה קשר גם עם א.א לא זכרה מיארה להשיב. מהמזכר בעניין עולה שעובר לפגישה עם ב.ב, ב-XX.31.5, ניסו לתאם מועד לגביית עדות מ-א.א, אך א.א השיבה שהיא לא מגיעה בקרוב לישוב במרכז הארץ ושהיא מתגוררת בישוב בצפון. מיארה לא זכרה להוסיף פרטים בעניין זה. התשובה טמונה ככל הנראה במזכר נוסף מיום XX.31.5 , שבו מתועדת שיחה עם ש.ט. מהמזכר עולה שש.ט אמרה למיארה שלא יתאפשר לגבות עדות מ-ב.ב שכן ב.ב מסרבת לשתף פעולה בעניין, אינה מוכנה לדבר על הנושא וכך אמרה גם למורה שניסתה לדבר איתה על זה. עוד עולה מהמזכר שש.ט אמרה למיארה שככל הנראה אחיותיה של ב.ב מפעילות עליה לחץ כבד שלא לספר לאף אחד שום דבר, מחשש שזה יפגע במשפחה והן כולן נגד א.א, האחות שדיווחה על הפגיעה . עוד נכתב שש.ט אמרה ש-ב.ב מאוד סגורה וחסומה ריגשית, ולכן לא ניתן לדבר עימה.
307. ש.ט העידה ש"כשהגיע קצין מבחן, קצינת מבחן לבית הספר כדי לשוחח עם ב.ב ואני חושבת שהמנהלת אפילו יידעה אותי על כך, אני אמרתי לה 'חבל, לא יצא מזה שום דבר, אחרי שנייה וחצי ב.ב תצא מהחדר בלי שום' וזה בדיוק מה שקרה, קצינת המבחן יצאה כלעומת שבאה בכיתה ח', ועל זה כנראה מדבר... המנהלת יידעה אותי שהיא הגיעה ובאמת יידעה אותי שבאמת שום דבר לא יצא מזה והיא עזבה את המקום... ו-ב.ב גם אימתה אחר כך את מה ששמעתי... דיברנו על זה שהגיעה מישהי והיא לא הייתה מוכנה לשוחח על זה" .
308. ב.ב העידה על מה שקרה כשמיארה הגיעה לבית הספר: ראשית, חשוב לומר ש-ב.ב ציינה בחקירה הנגדית שמיארה היא הראשונה ששאלה אותה שאלה מפורשת על פגיעה ועל הנאשם, ורק אז הבינה ב.ב לראשונה ממה חוששים. כדבריה: "ממנה הבנתי ממה הם חוששים כאילו, לפני פסח זה היה שאלות כלליות 'אם הכול בסדר איתך? אם קורה לך משהו? שלא יקרה לך משהו' שלא זה ואז עצמו זה היה 'אם קורה' והיא הגדירה את זה, כמו שהגדרתי קודם, ספציפית" . דברים אלה מחזקים מאוד את עדויותיהן של א.א ושל ש.ט שהן לא אמרו ל-ב.ב שום דבר מפורש, שהן שאלו שאלות כלליות ושהן נזהרו שלא להכניס ל-ב.ב מילים לפה או רעיונות לראש. בהתייחס לשאלה מהו "מסע השיכנועים שעברה" השיבה שניסו לשכנע אותה שאם קרה לה משהו, עליה לספר, ואמרה שה"משכנעות" היו אחיותיה אחות 2, אחות 3 ו-א.א (והוסיפה: "א.א האמת היא קצת פחות, היא ירדה ממני מהר"), ש.ט, מנהלת בית הספר והיועצת .
ב.ב נשאלה מדוע לא רצתה לשתף פעולה עם החוקרת, והשיבה: "לא רציתי לפגוע במשפחה שלי בכלל וגם ידעתי שבמצב שלי עכשיו שאני בת 14 שאין לי בכלל, אוקיי, יכול להיות שיפתחו דברים ואז מה? ואז אני תכלס זאת שיישאר להתמודד שמה בבית, גם אם יכנסו וישנו דברים, מה שבכלל לא רציתי, כי רציתי לשמור על המשפחה שלי ולהגן עליהם, אני גם לא, לא רציתי להיות זאת שבסוף נשארת עם כל זה, כי הייתי אז ילדה קטנה וחוץ מזה שאז לא כל כך זכרתי מה שהיה, לא יכולתי להגיד בכלל בבירור, לא היה לי שום זיכרון, כאילו, לא שום זיכרון אלא, לא היה לי ודאות בכלל במחשבה אם היה, כאילו, אז שחשבתי שאם היה..." . לשאלה האם שיקרה למיארה ב.ב השיבה: "אני לא הייתי אומרת ששיקרתי לה, אבל לא סיפרת לה את האמת", ובהמשך: "למה שאני כן אספר לה? כאילו, אני דיברתי עם ש.ט על כל הפחד ואז פתאום התפוצצו דברים, לא רצית, לא סמכתי על אף אחד, לא היה לי אמון באף אחד, אני לא רציתי שזה יחזור אלי כבומרנג אחר כך, כל כך הרבה אנשים היו מעורבים בזה, לא היה לי עניין לא לפגוע במשפחה שלי, כמו שאמרתי קודם, בפעמים הקודמות, לא רציתי לערער שם את הכול ולא רציתי ולא סמכתי על אף אחד שמה ולא האמנתי שאף אחד באמת רוצה לעזור, ראיתי אותה בתור מישהי שבאה נטו בשביל, לא יודעת איך להסביר את זה... ראיתי אותה בתור מישהי מהצד של הרעים שמנסה להוציא ממני תשובה בשביל לדפוק אותי אחר כך, אמרתי אני לא, שלום, ביי, לא" . היא המשיכה וציינה שאחרי שסיפרה לש.ט על חששותיה בנוגע לסיפור האִסלאם, ואחרי שהנאשם נעצר, "אז אני די חששתי, די לא ידעתי בדיוק מה, מי נגד מי שמה ומה הולך שמה". כשהטיחה בה הסנגורית שהאמת היא דווקא מה שאמרה למיארה, ולש.ט ולאחיותיה, כשהכחישה שנפגעה, ועתה בבית המשפט היא משקרת, השיבה: "התחילו לחזור אלי זיכרונות כאילו פלשבאקים קצרים ודברים כאלו וזה היה בתקופה שאחרי פסח הייתה שטח אפור שלא בכלל לא הייתי בטוחה והייתי בין הכעס על כל... האנשים שהיו מסביב ולא ידעתי מי פה בשביל לעזור לי ומי פה בשביל לספר את הכול להורים שלי" . וכן: "לא אמרתי לה [לחוקרת הילה מיארה] את האמת במלואה ולא רציתי לתת בה אמון ולא הייתי בטוחה בדברים שאני הולכת לומר, כאילו, איך קוראים לזה? לא הייתי בטוחה בדברים אם קרו או לא קרו והעדפתי לא, לא להגיד את האמת" .
309. ההגנה בסיכומיה טענה שהכחשתה של ב.ב בפני מיארה שנפגעה הייתה האמת . התביעה בסיכומיה טענה שהיעדר שיתוף הפעולה של ב.ב בת ה-14 עם החוקרת המשטרתית, מעיד על הקושי הרב בחשיפת הפגיעות בה, וזאת, על אף קיומם של סימפטומים רבים של פוסט טראומה אשר כבר אז היו ל-ב.ב . אני סבורה שעדותה של ב.ב לפנינו הייתה אמת לאמיתה: בתקופה שמיארה הגיעה לבית הספר לתשאל אותה, הגוף של ב.ב כבר דיבר בקול רם, והפגין את קשייה לפני מי שהיה סביבהּ והכיר אותה, כגון מורותיה בבית הספר. ואולם ב.ב עצמה הייתה עדיין בהכחשה ובחוסר ודאות, כפי שהיא העידה. היא הרגישה שמשהו ביחסים עם הנאשם אינו תקין, אך הזיכרונות טרם התגבשו לתמונה ברורה. הן מהטעם הזה, ובפרט בשל החשש שלה מההשלכות והרצון לשמור על המשפחה היא בחרה להכחיש בצורה נחרצת את מה שלא רצתה להאמין בו. הדברים מתיישבים גם עם עדויות ששמענו מאחרים, שיפורטו בהמשך, על אופיה של ב.ב, כמי שמנסה בכל כוחה להקפיד על אמת, על אי־אמירת לשון הרע ועל השכנת שלום.
ביקור הנאשם והאימא בבית הספר ביוני XX20
310. לאחר שהנאשם והאימא ביקרו אצל אחות 2 בישוב בצפון, וניסו לבקר גם את א.א, אזי כפי שפירטתי בפסקה 233 לעיל, כשהתברר שבבית הספר של ב.ב מודאגים לגביה ושחוקרת הגיעה לבית הספר, יזם הנאשם פגישה בבית הספר של ב.ב. תחילה נטען בסיכומי ההגנה שהיוזמה באה על רקע דאגתו של הנאשם ל-ב.ב בעקבות דיווחי בית הספר על התדרדרות במצבה , אך בהמשך נכתב שלמעשה היה הנאשם "מודאג מהתנהלות ש.ט בשיחותיה עם ב.ב והטלפונים לבנותיו הנשואות, בייחוד כשהדבר גרם למעצרו לראשונה בחייו" . ובמילותיו של הנאשם: "הרגשתי שבגדו בי ואשתי לא מדווח אותנו כמה הם... לקחו את המצב ברצינות" . מאחר שגם ההגנה מודה לבסוף שהגעת הנאשם והאימא לבית הספר הייתה בשל הדאגה מהתנהלות ש.ט ותחושה ה"בגידה", חבל מאוד שהסנגורית הטיחה בש.ט בחקירתה הנגדית שהיא משקרת כשהיא טוענת שמה שהביא את הנאשם לבית הספר לא היה הדאגה ל-ב.ב . למקרא תמליל הפגישה , שהוגש על־ידי ההגנה, מדובר למעשה בכתב אישום של הנאשם כלפי בית הספר, וכלפי ש.ט בפרט, על הקשר שלה עם ב.ב. ש.ט אף העידה שהמנהלת הזהירה אותה בטלפון, לפני הפגישה, שהנאשם רודף אותה ושהוא מסוכן . בפגישה השתתפו המנהלת, המחנכת של ב.ב - רותי, פסיכולוגית המלווה את בית הספר - נועה, הנאשם והאימא. בהמשך הצטרפה רינה אסטרייכר ואחר־כך גם ש.ט. הנאשם והאימא טענו כלפי בית הספר שחבל שהם לא עודכנו מוקדם יותר שמודאגים לגבי מצבה של ב.ב, אלא שהצוות הזכיר לבני הזוג פלוני שדווקא כן עידכנו אותם, מספר פעמים, גם המנהלת, גם המחנכת רותי, ואף נאמר להם שמציעים לשלוח את ב.ב ליועצת . האימא טענה שלא הבינה שמוצע לשלוח את ב.ב ליועצת . המחנכת רותי הזכירה לאימא שגם הייתה ביניהן שיחת טלפון שבה האימא אמרה לרותי שלא תעשה שיחות עם ב.ב, כי ייתכן שהשיחות מזמינות את ב.ב "לדבר לפי זה, קשה לי לא קשה לי", ורותי כיבדה את הבקשה. האימא אישרה שאכן ביקשה זאת, ואמרה שהשיחות "רק מקפיצים אותה" . עוד טענו בני הזוג שהקשיים הנטענים של ב.ב הם כנראה רק בבית הספר, שכן בבית ב.ב שמחה ושרה, עוזרת בבית, מתנדבת ב"עזר מציון", הולכת לחברות . האימא טענה שלא טוב ל-ב.ב בכיתה ולא טוב לה עם הבנות. הנאשם התייחס לכך שהתגובות "המקפיצות" של ב.ב והמצוקה שהיא מפגינה זה רק בבית הספר ולא בבית, "שזה מעניין" .
המחנכת שבה ואמרה ש-ב.ב מאוד השתנתה מהילדה השמחה שהייתה, שהיא מסתגרת, מסויגת, לא רוצה שישבו לידה, כמעט לא מתקשרת, וגם חברותיה לכיתה, שאוהבות אותה, שואלות מה קרה לה. הצוות דיבר על כך ש-ב.ב סובלת מכאבי ראש בתדירות גבוהה, והנאשם השיב שזה בגלל שהיא לא אוהבת לצאת לטיולים. המנהלת חזרה ואמרה שלאחר שדיווחו להורים על הקושי, חיכתה זמן מסוים להורים, אך בסופו של דבר, כשהיא רואה מצוקה ברמה מסוימת, היא מחוייבת בדיווח. למרות זאת, היא לא דיווחה, אך השנה מסתיימת ועליה להעביר את ב.ב למסגרת הבאה עם דוח, ועליה לומר ש-ב.ב בלחץ ומומלץ טיפול פסיכולוגי. היא אמרה להורים שהבינה שהם מתנגדים לטיפול פסיכולוגי, והנאשם השיב שהם היו בהלם, כי הבינו שהם שמעו רק קטע קטן משיחה, ושיש סיפור מלא שבנוי על ב.ב והם מרגישים ש-ב.ב קשורה לאחת מצוות בית הספר "שהלכה למרחקים". הנאשם טען שש.ט טיפלה ב-ב.ב ויצרה קשר עם הרשויות, בלי ידיעת המנהלת. המנהלת הבהירה מיד שש.ט לא עושה דבר בלי ידיעתה, בוודאי לא פנייה לרשויות.
הנאשם חזר פעם אחר פעם על כך שדיברו עם בנותיו הנשואות, המנהלת אמרה שמעולם לא עשתה כן והנאשם אמר לה שהיא בסדר גמור, זו ש.ט שעשתה זאת, ש"דיווחה" למשפחה שלו, ושלפי מה שהאחיות סיפרו, היא דיברה עם ב.ב על דברים שלא מתאימים לגילה . המנהלת הבהירה שלש.ט יש ערוץ טוב מאוד עם הילדות, שהיא זו שביקשה מש.ט להתקרב ל-ב.ב, כי ב.ב מרגישה מאוד בנוח איתה, שהיא משוכנעת שש.ט לא אמרה ל-ב.ב דבר שלא הייתה צריכה לומר, והציעה (שוב ושוב) לקרוא לש.ט להצטרף לפגישה. היא גם ציינה שש.ט הדגישה ש-ב.ב מעולם לא אמרה לה מילה רעה, לא על אימא ולא על אבא. הנאשם אמר ששמע את השם של ש.ט "חמישים פעמים בארבעים ושמונה השעות. אני לא שומע את השם של אף אחד פה. רק את השם שלה", והמנהלת השיבה: "נכון. זה בדיוק העניין. היא נהדרת". אז הזכירה רינה לנאשם שהמצוקה של ב.ב החלה לפני שש.ט החלה לשוחח עימה, ויותר מכך: אותה מצוקה, שנצפתה הן על ידה והן על־ידי המחנכת רותי ששיתפה את המנהלת, הייתה הסיבה שבגללה ביקשה המנהלת מש.ט לייצר קשר עם ב.ב . רינה אמרה שכל שפת הגוף של ב.ב הראתה שהיא במצוקה.
הפסיכולוגית נועה שבה ודיברה על המצוקה של ב.ב, שמדובר בסימנים מדאיגים ובכיוון של דיכאון, ושהדבר המדאיג ביותר הוא שהילד לא משתף במה שמפריע לו. לכן, כשש.ט הצליחה לפתוח ערוץ ל-ב.ב, בית הספר לא רצה לוותר עליו, וסיכמה: "יש פה ילדה בסיכון אנושי" .
כאשר ש.ט הצטרפה לפגישה, הנאשם שאל אותה מה היא שמעה מ-ב.ב. ש.ט אמרה שהיא לא שמעה ממנה שום דבר מפורש, ואינה יודעת מה יושב לה על הלב, אך היא ראתה אצלה תופעה של הסתגרות, של התבודדות, של התנזרות מהחברה, וזה הדאיג אותה . לאמירת הנאשם שהיא יצרה קשר עם בנותיו הנשואות השיבה ש.ט שלא היה ולא נברא, היא לא יצרה קשר עם איש, והיא גם אמרה לנאשם, לנוכח האופן שבו הטיח בה את שאלותיו, שהיא מרגישה כמו בחקירה . כשנשאלה על שיחה שהייתה לה עם אחות 2 השיבה שהיה משהו כזה, אך אינה מעוניינת לפרט. מתוך הדברים ניתן היה להבין שאחות 2 היא שיצרה קשר עם ש.ט , וש.ט השיבה לנאשם שמטעמי אמון אינה מעוניינת לפרט מה נשאלה בשיחה. היא רק ציינה שהיא לא מסרה לאחות 2 שום מידע על ב.ב.
בהמשך למתקפה של הנאשם על ש.ט אמרה לו נועה, שלנוכח העובדה שהתגלו לו ולאשתו דברים בימים האחרונים שמציקים להם, היא בהחלט מעודדת אותם לפנות למשטרה, לרווחה ולמי שירצה, אך אין זה הוגן לייחס למורה ש.ט קנוניה, שהרי היא פעלה לסייע ל-ב.ב. ואילו ש.ט אמרה לנאשם שמוזר לה מה מפחיד אותו כל כך בכך שְלְ-ב.ב יש קשר טוב עם מורה בבית הספר, שעה שהיא מגלה סימני מצוקה. כשהנאשם שב ואמר לש.ט שרק בבית הספר ב.ב מראה סימני מצוקה, היא השיבה לו שזה מאוד מוזר, כי אין מדובר בשינוי קטן, אלא במהפך של 180 מעלות, שלא רק היא, אלא עוד מספר מורות ראו זאת. הנאשם המשיך והטיח בש.ט: "קיבלתי כל מיני דברים הזויים, סיפורים הזויים עם השם שלך" וכשנתבקש לפרט אמר, למשל, שש.ט כביכול אמרה ל-ב.ב שהיא שמחה שהמשטרה באה לבית שלהם. ש.ט כמובן הכחישה שאמרה דבר כזה, ואכן לא עלה מאף עדות במשפט שמישהו טען שש.ט אמרה כך. ש.ט אמרה לנאשם שהיא לא מבינה את טענותיו: בית הספר מביע דאגתו וההורים מאשימים את בית הספר? "אתה מגיע ואני מרגישה שאתה תוקף אותי על דברים. כל כך ניסיתי לעזור... וניחא אם היה לדברים האלה איזשהו קשר למציאות, אבל הם כל כך מופרכים" . בסיום השיחה חזר צוות בית הספר על האמירה שיש להפנות את ב.ב לטיפול פסיכולוגי, הנאשם אמר שהוא מקבל זאת ולאחר מכן הודה לש.ט על מסירות הנפש שלה ל-ב.ב, ומחל לה אם "יצא משהו לא טוב", וש.ט מחלה לו על דברים מעליבים שאמר לה.
311. הנאשם בעדותו הראשית סיכם את הפגישה בבית הספר כך: "אז ראשון התרשמתי שגב' ש.ט משקרת בצורה בתוך הזה ראינו כמה שקרים שהסכמנו עם הבת אחות 2 שיש בעיה עם האישיות שלה וגם עם הכוונות שלה לקראת המשפחה... הייתי מופתע שהיא לוקחת את המשפחה שלנו כפרויקט והיא אומרת שהיא מכירה את הבת שלי יותר מאשתי שמדברת איתה 3 שעות כל לילה" . הוא סתר דברים העולים במפורש מהתמליל ולא עלה בידו להסביר את הסתירות. כך, למשל, טען בעדותו, כפי שטען בבית הספר ונסתר על־ידי המנהלת, שבית הספר לא עידכן אותם לגבי הדאגה ל-ב.ב, בפרט לא אחרי אסיפת ההורים בכסלו. כשנשאל בחקירה הנגדית איפה אמר זאת בפגישה בבית הספר, עילעל ארוכות בתמליל אך כמובן לא מצא זאת . שהרי בפגישה בבית הספר לא השיב למנהלת כשהעמידה אותו על כך שאין זה נכון, ומהתמליל עולה במפורש שהאימא אישרה שבית הספר עידכן אותה הן אחרי חגי תשרי, הן בסביבות כסלו, הן באסיפת ההורים, הן אחרי פסח . עוד טען שכל מה שבית הספר רצה בפגישה (שאותה הוא זימן) היה לנקות עצמו מאחריות ולהגיד שהוא יידע את ההורים על מצבה של ב.ב. כשנשאל מה קרה שממנו צריך היה בית הספר לנקות עצמו, הוא לא השיב .
לשאלת התובעת מדוע קבע את הפגישה בבית הספר השיב שזה היה בגלל שהם גילו פתאום שאולי לבית הספר יש קשר כלשהו לסיפור האִסלאם . דא עקא, שבכל הפגישה בבית הספר לא עולה סיפור האִסלאם, ולו פעם אחת. כשהתובעת תהתה לגבי כך השיב הנאשם לפתע שכלל אינו יודע אם בית הספר ידע על סיפור האִסלאם. ואז התחלפה מטרת הפגישה לבירור מי היא ש.ט ומה הקשר שלה לכל הסיפור. הדאגה ל-ב.ב לא קיבלה ביטוי בדברים אלה כמטרת הפגישה.
עוד נשאל הנאשם בחקירה הנגדית כיצד ייתכן, שבפגישה בבית הספר לא העלה את נושא הטענות שלפיהן הוא פגע מינית ב-ב.ב, כאשר הוא ידע (בין היתר בעקבות השיחה עם אחות 2 ובעלה בישוב בצפון) שהייתה חוקרת בבית הספר שחקרה את ב.ב על כך. התובעת הטיחה בו: "ב-XX20 ב-16.6 רצת, אתה רצת לקבוע פגישה בבית הספר פתאום מסיבה אחת בלבד, כי הבנת שבמשך חודשיים וחצי הבנות הגדולות שלך יודעות על החשדות של פגיעה ב-ב.ב, יודעות על הטענות של א.א על הפגיעה בה ואז פתאום אמרת, 'רגע, צריך לבדוק, צריך לכסות, צריך לסגור את זה בכספת שאף אחד לא ידע', נכון, מר נאשם?" והנאשם השיב: "לא, לא ראיתי להזמין פגישה עם צוות מלא על נושא זה, זה היה לפרסם את העניין, אני העניין של מינית היה עניין צדדי מבחינתי. זה משהו שאם יש כבר דיווח לפקיד סעד אז צריך להיות איזה רשויות שבודקים את העניין, אבל זה לא, זה לא היה דומיננטי בכלל אצלי, הדאגה שלי היה איך ש.ט כבר חושבת שהיא אחראית על המשפחה שלנו ומטפלת לבת שלי בלי ללמוד מקצועי... ואיך הכול התגלגל ומה לעשות הלאה? אבל עניין של מינית לקח הראש שלי בכלל" .
ובהמשך:
"ש: ידעת באותו רגע 2 דברים מרעישים, 1. שדווח לפקידת סעד ו-2. שהגיעה שוטרת, אז אל תגיד לי 'לא באתי בשביל זה לבית ספר', זה מטלטל.
ת: אבל זה לא היה נושא, זה לא היה מה.
ש: איך, מר נאשם? איך? אתה אבא של הילדה הזאת, שיממה קודם אומרים לך שיש חשד לפגיעה מינית מצידך בה, ואתה נסעת עד ישוב בצפון כדי לתחקר את אחות 2, ועכשיו אתה רוצה שאנחנו נאמין שהגעת לצוות בית הספר עם המנהלת, עם היועצת, עם החוקרת, בפעם הראשונה וזה לא היה על הפרק? 'זה לא אכפת לי מזה, אני לא יודע למה אומרים ש-ב.ב לא בסדר, לא הייתה שום טענה, הכול פיקס', באמת, מר נאשם?
ת: ידעתי זה חלק של התהליך שאם בית ספר לא יכול להסביר מה קורה איתה, שיכול להיות שהם התקשרו, מישהו התקשר לפקיד סעד מזה יכול להיות שוטר, אני ידעתי זה לא הנושא פה כי לא פגעתי בה, הנושא מה התגלגל עם הבית ספר, למה, למה ש.ט כזה דומיננטי עם הסיפור ומה לעשות הלאה" .
תשובת הנאשם תמוהה ביותר, שהרי אילו מדובר היה בעלילת שווא, כטענת הנאשם, היה עליו להיות מאוד מודאג מכך שבתו ממציאה עליו סיפור נורא שכזה, ואם מדובר בחשדות מוצדקים, היה עליו להיות מוטרד מאוד מכך שהדבר התגלה ואף הגיע למשטרה. כך או אחרת מדובר בסיפור שיכולות להיות לו השלכות קשות מאוד על הנאשם, ולא סביר שראה בו עניין צדדי, כטענתו.
312. חשוב לציין כי בניגוד למצג שעשו הנאשם והאימא בבית הספר, כאילו שבבית ב.ב עליזה ושמחה והם לא חשו בכל שינוי בהתנהגותה, חודש לאחר מכן דיווחו לד"ר רבקה קפלן, פסיכולוגית שאליה לקחו את ב.ב, בהמשך לדרישת שירותי הרווחה, שחל ב-ב.ב שינוי דרסטי במהלך שנת הלימודים, ומבחורה מתוקה וממושמעת היא הפכה תוקפנית, כועסת ומופנמת, והמשפחה הופתעה מהשינוי, כולל האחים שלא הבינו מה עובר עליה . הדברים יפורטו בפסקה הבאה.
313. ש.ט בחקירתה הנגדית נשאלה האם לא חשבה שעשתה ל-ב.ב נזק בעקבות השיחות שלה עימה, מאחורי הגב של ההורים, וכל מה שקרה אחר־כך, והיא השיבה בכנות רבה: "אני כבר עכשיו אומר לך שבעקבות מה שהיה וכל הבלגן שנוצר, להגיד לך שזה עשה לי טוב ואני, ממש ממש לא. אכלתי את עצמי מבפנים אם כן עשיתי טוב, לא עשיתי טוב. אולי אני צריכה בסך הכול להיות המורה לאנגלית שתמשיך ללמד את האנגלית ושלא תדע שום דבר מעבר לזה? כן, זה הרבה פעמים מצפוני נקף אותי על כך" . נושא זה יעלה וילובן בהמשך, בפסקה המתייחסת ל-ש.ט.
314. מסקנתי מכל האמור לעיל היא שכטענת התביעה, הנאשם החל לחשוש שמעשיו עשויים להתגלות, בין היתר לנוכח פועלה של ש.ט, ועל כן הוא חש לבית הספר כשלנגד עיניו מספר מטרות: בירור מה בדיוק ידוע בבית הספר, עשיית דה-לגיטימציה לש.ט והבהרה לצוות ש"הוא נכנס לאירוע" מולם.
רבקה קפלן
315. בחודש יולי XX20, אחרי הפגישה בבית הספר ואחרי הפניה של שירותי הרווחה, הנאשם והאימא לקחו את ב.ב לד"ר רבקה קפלן. הם הכירו את ד"ר קפלן שטיפלה קודם לכן בבת אחרת שלהם, אחות 4. היו עימה שלושה מפגשים, וסיכום הטיפול הוגש . ד"ר קפלן, שהעידה כעדת הגנה, מסרה כי הנאשם והאימא ביקשו לקבוע פגישה בעניין ב.ב, ותיארו זאת בפניה כ"מקרה חירום" . לדבריה ועל־פי סיכום הטיפול (וכמפורט לעיל), בפגישתם הראשונה הנאשם והאימא סיפרו כי בשנה האחרונה חל שינוי דרסטי בהתנהגותה של ב.ב, שינוי שגם אחיה הבחינו בו. קפלן עצמה ציינה ש-ב.ב עשתה רושם כמי שכלל אינה רוצה להדבר איתה, ונראתה כועסת ועצובה גם יחד . עוד ציינה שבאמצע הפגישה השנייה ב.ב פשוט הפסיקה לדבר, וכדבריה: "עשתה shut down", ישבה בראש מורכן, זרועות שלובות ושפתיים קפוצות. קפלן העידה שבתום הטיפול היא דיווחה לעובדת הסוציאלית, וציינה שהיה נראה לה מאוד מוזר שכאשר יש טענה לפגיעה מצד האב נותנים להורים לקחת את הילדה לטיפול פרטי ולא מטפלים באמצעות הרווחה, אך העו"ס אמרה לה, לדבריה, "ככה אנחנו עושים את זה". קפלן השיבה לשאלת התובעת שההורים לא סיפרו לה את "תיאוריית הכוכבת", קרי: שהם לא הופתעו ש-ב.ב הפכה שקטה יותר בהתאם להצהרה שנתנה להאימא לפני תחילת שנת הלימודים שהשנה אינה רוצה להיות "כוכבת" . ההיפך הוא הנכון: ההורים אמרו במפורש שהופתעו מהשינוי שחל ב-ב.ב. קפלן העידה ש-ב.ב נמנעה מליצור עימה קשר עין ומאחר שהמצב הדאיג אותה, היא יצרה קשר עם העו"ס. היא ציינה שהיא התרשמה מילדה באמת במצוקה , ומאחר שכך, ובהעדר יכולת לייצר עימה קשר, קפלן חשה שאינה מתאימה להיות המטפלת במקרה זה, ושאין זה מקרה מתאים לטיפול בקליניקה פרטית, מאחר שהייתה הפנייה של הרווחה לטיפול, בשל חשד לפגיעה מינית . את סיכום הטיפול נ/63 הכינה קפלן, לדבריה, עבור שירותי הרווחה, אך היא לא העבירה אותו שאחר שהעו"ס לא ביקשה . קפלן העידה שאחרי שתי פגישות היא אמרה להאימא שהיא לא הכתובת הנכונה לטיפול, שהילדה במצוקה, שהיא לא יוצרת קשר והעניין לא מתקדם. היא הסכימה לדברי התובעת שהתסמינים שראתה אצל ב.ב (עצב, כעס, מופנמות, התנגדות, סגירות, שינוי דרסטי בהתנהגות) יכולים להצביע על פוסט־טראומה, אך היא עצמה לא הלכה לכיוון הזה, מאחר שלא היה לה מספיק מידע. בחקירה החוזרת אף הסכימה שהתסמינים הללו יכולים להצביע על מצוקה אחרת. קפלן הסכימה שהסיפור של ב.ב היה מאוד מטריד, אלא שלטענתה היא הבהירה זאת לרווחה ואמרה להם שהם צריכים לטפל בזה ולא פסיכולוגית פרטית . ולמרות כל תחושתה שיש כאן משהו מדאיג, ולמרות שידעה שברקע יש חשד לפגיעה מינית מידי האב, קפלן הסתפקה בכך שאמרה להאימא שהיא לא האדם המתאים לטפל, שהיא לא מצליחה לייצר קשר עם ב.ב וש-ב.ב צריכה טיפול. היא לא ניסתה לכוון זרקור לכיוון שאולי נכון יותר שבמקרה כזה לא הנאשם יהיה זה שיקח את ב.ב לטיפול ויציג את המקרה בפני המטפל .
316. ב.ב העידה שלפני שהלכו לקפלן, ההורים שאלו אותה על החוקרת שבאה לבית הספר. הם אמרו לה שאומרים שהנאשם נגע בה בצורה לא ראויה ושאלו אם היא שמעה על כך. ב.ב השיבה "לא, מה פתאום? הכול בסדר". אחר־כך אמרו לה: "'יש לנו משהו להגיד לך שיעצבן אותך, אנחנו יודעים שאת מאוד מאוד לא אוהבת פסיכולוגים וזה, אבל הרווחה דורשת שתלכי לפסיכולוגית ואל תדאגי ואנחנו נמצא מישהו שיסדר את העניינים מהר ולא תצטרכי ללכת לשם הרבה פעמים'". לדבריה, קפלן אמרה לה "שההורים שלי סיפרו לה שנפגשתי עם חוקרת ונהיה לי מאוד טראומה מזה וזה ושנדבר על זה" . היא אמרה לקפלן שהכול בסדר, ולא זכרה משהו משמעותי מהמפגש. בעדות הראשית סיפרה ב.ב שבסוף כיתה ח', בעקבות הסיפור שהיה אז, רצו שהיא תלך לטיפול ולקחו אותה לרבקה קפלן, שהייתה חברה של ההורים וגם טיפלה קודם באחות אחרת שלה. לדבריה, "בעצם לא כל כך היה לי רשות דיבור, זאת אומרת, ההורים שלי הציגו את זה בצורה של 'היה חקירה משטרתית, כתוצאה מהחקירה', כאילו, זה מה שהיא אמרה לי, אני לא יודעת מה הם הציגו לה... היא הסבירה את עצמה שהיא כאילו באה לשחרר אותי מהטראומה שנחקרתי והיא הייתה ומאוד מאוד פחדתי שהיא, היא, כאילו, חברה של המשפחה ולא, לא נתתי בה אמון בכלל, בכלל והיא ניסתה, כאילו, להוציא אותי מהטראומה של החקירה וזה, בשלב כלשהו היא הרימה ידיים". ב.ב הוסיפה, שבכלל לא הייתה לה שום טראומה מהחקירה, שהייתה קצרה והיא לא אמרה בה דבר . בחקירתה הנגדית שאלה הסנגורית האם נכון שאז לא זכרה דבר לגבי פגיעות בילדות, ו-ב.ב השיבה: "בתקופה הזאתי, כמו שאמרתי קודם, אז התחלתי התחילו לי רסיסי זיכרונות... חלקיקי זיכרונות... זיכרונות קצרים" ומיקמה את תחילת ההיזכרות בסיוון, באמצע הקיץ, בסוף הקיץ, בסוף שנת הלימודים. קפלן ניסתה לברר איתה אם הכול בסדר, אם יש לה טרוניה כלפי מישהו, והיא אמרה לקפלן שהכול בסדר. ואז, בפגישה השלישית, בנוכחות ב.ב, "הפסיכולוגית קפלן ... אמרה לאמא שלי שחבל על הזמן ועל הכסף של שתינו, כאילו על הזמן של שתיהם והכסף שלהם, אני לא משתפת איתה פעולה, אני לא מדברת, כאילו אני מאוד עצבנית עליה, אני לא מוכנה לדבר איתה, אז כאילו חבל על הזמן ועל הכסף... אני כן זוכרת היה הלך רוח של רוב הפגישות האלו שהייתי מאוד צינית ולא הסכמתי לשתף איתה פעולה... שידרתי לה עצבנות וכאילו 'תרדי ממני', כאילו זה מה ששידרתי לה... היא יותר ניסתה כאילו ליצור איתי קשר ולנסות לדבר איתי והיא לא הצליחה, עכשיו, הייתי עצבנית כי לא סבלתי אותה וכאילו אמרתי, 'אוקיי, זה מה שההורים שלי סיפרו לה שאני בטראומה מהחקירה', אז כאילו מה יש לי לעשות אצלה? היא מכירה את ההורים שלי, היא תספר להם כל דבר שאני אומרת, למה שאני אשב ואדבר איתה?... ידעתי שהיא, זה בסך הכול משהו שההורים שלי רוצים לעשות V בשביל שכאילו בשביל לשחרר את העניינים, היא חברה של ההורים שלי, היא תספר להם כל דבר, הם אין לי סיבה לשבת ולדבר איתה" . ב.ב המשיכה והסבירה שהיא לא סמכה על אף אחד, וכפי שסיפרה לש.ט על האִסלאם והעניין יצא החוצה, היא לא רצתה לדבר על שום דבר אישי.
317. הנאשם העיד ש-ב.ב מאוד אהבה את ד"ר קפלן , בניגוד לעדותה של ב.ב, המצוטטת לעיל "הייתי עצבנית כי לא סבלתי אותה". הוא אמר שהם חשבו שזה ילך טוב עם קפלן, אבל אחרי שלוש פגישות היא הודיעה ש-ב.ב אינה משתפת פעולה וחבל על הכסף. לדבריו קפלן דיווחה לפקידת הסעד (הכוונה לעובדת הסוציאלית) וזו האחרונה סגרה את התיק. הוא העיד שבפגישה הראשונה הוא והאימא נכנסו עם ב.ב כי רצו לעשות את זה נעים ל-ב.ב .
318. האימא העידה שד"ר קפלן אמרה לה שהיא לא תמשיך לטפל ב-ב.ב כי ב.ב לא משתפת פעולה, והיא (האימא) הבינה שזה בשל כך ש-ב.ב מפגינה חוסר אהדה לטיפולים פסיכולוגיים .
319. התביעה בסיכומיה טענה שבדומה להתנהלותו של הנאשם בעניינה של א.א, נוכחותו בחדר הטיפולים בפגישה הראשונה עם ד"ר קפלן, שאליה לקחו את ב.ב לטיפול (לראשונה בחייה) הייתה על מנת לוודא כי ב.ב לא תשתף פעולה בטיפול - וכך היה.
ההגנה בסיכומיה טענה שהעובדה שהנאשם הביא את ב.ב לטיפול, ואף שיתף את המטפלת בכך שקיים חשד לפגיעה מינית בה מצידו, מלמדת שלא היה לו ממה לחשוש והסיבה ש-ב.ב לא שיתפה פעולה בטיפול לא הייתה קשורה לנאשם אלא לכך שלא אהבה טיפולים פסיכולוגיים. עוד נטען שד"ר קפלן לא כתבה בדוח שלה לרווחה, נ/63, כל נושא המצוקה של ב.ב וההמלצה שיש להמשיך בטיפול, אלא כל שמסרה קפלן לעו"ס, אוריה בלטמן (שאליה אתייחס מיד) הוא שהטיפול לא רלוונטי ולכן הופסק.
320. למרבה הצער, הדברים שעליהם העידה קפלן בבית המשפט על אודות התרשמותה מ-ב.ב כילדה "באמת במצוקה" לא נרשמו בסיכום הטיפול, לא נכתב שם שהיא סבורה ש-ב.ב זקוקה להמשך טיפול, היא לא העבירה את סיכום הטיפול לרווחה ("כי הם לא ביקשו"), לעו"ס אוריה בלטמן היא רק אמרה שהטיפול לא רלוונטי, וגם לאימא לא אמרה ד"ר קפלן שהיא ממליצה על המשך טיפול. התרשמותי היא שד"ר קפלן חששה מכניסה לעובי הקורה, לא רק כמטפלת בעצמה, אלא גם כמי שתתניע מהלך ברווחה. לא ברור מדוע אפילו לא אמרה לאימא את התרשמותה ואת המלצתה ש-ב.ב צריכה המשך טיפול.
אוריה בלטמן
321. עו"ס קלינית לחוק הנוער, אוריה בלטמן, (שהוזכרה לעיל בפסקה 246 גם בהקשר ל-א.א) העידה לפנינו, על סמך דוח שכתבה ב-10.4.16 , כי עניינה של ב.ב הגיע אליה באמצעות א.א . חברה של א.א (ש.ש) דיווחה למחלקת הרווחה ש-א.א חשפה בפניה כי בהיותה ילדה, אביה פגע בה מינית בצורה ממושכת. עקב דיווח זה, פנתה בלטמן ל-א.א בשיחת טלפון. עדות זו על האופן שבו הגיע לידיעתה המקרה תואמת לחלוטין את דבריה של א.א בחקירתה הנגדית בנושא . אוריה ו-א.א שוחחו מספר פעמים ו-א.א אמרה לבלטמן שהיא דואגת מאוד לאחותה הצעירה, ב.ב, בת ה-14. ב-7.4.16 נפגשה בלטמן עם א.א, בין היתר במטרה לשמוע על דאגתה לאחיה הצעירים. התייחסנו כבר לעיל להתרשמות בלטמן מ-א.א, ולא נחזור על הדברים. אשר ל-ב.ב, בלטמן כתבה בדוח שהיא יצרה "קשר עם המורה ופסיכולוגית בית הספר אשר דיווחו בע"פ כי ב.ב, בת 14, מתארת פחד גדול מאביה, אך ממעטת לדבר" . עוד נכתב בדוח כי "משיחה עם המורה עולה כי ישנה התדרדרות במצבה הריגשי, התנהגותי והלימודי". המורה תיארה "נערה סגורה ומופנמת, הממעטת לשתף" . מובן, כי דברים אלה הם עדות מפי השמועה לגבי תוכנם, אך לא לעצם אמירתם באוזני בלטמן, והם מחזקים את עדותה של ש.ט ומסבירים את המשך פעולותיה של בלטמן. בלטמן ביקשה דוח מפורט מבית הספר, אך כזה לא נמסר לה. בלטמן שלחה "דוח על קטינים חסרי ישע" לחוקר בשם ליאור אסרף , וידאה שהדוח התקבל, ולמרות ש-ב.ב אינה מתחת לגיל 14 ולפיכך לא נדרש שתיחקר על־ידי חוקר נוער, היא ביקשה שהחקירה תיעשה במקום לימודיה של ב.ב . על־פי עדות בלטמן, היא אינה יודעת מה המשטרה עשתה אך נאמר לה שמהבירור לא עלה שום דבר מדאיג. עוד העידה כי רשום אצלה שהייתה חקירת משטרה, אך היא לא ידעה לומר מה היה בה. היא ידעה ש"לא אמרה שום דבר" . היא שוחחה, כאמור, עם צוות מבית הספר ולפי עדותה, רשום לה שגם פגשה את אימה של ב.ב, "באזור יולי XX20", "בין מאי ליולי XX20" , אלא שאינה זוכרת כיום את הפגישה. עם זאת העידה, שהיא אמרה לאם שהם (הרווחה) מודאגים מהמצב ומבקשים שהילדה תהיה בטיפול . האם אמרה לה שייקחו את ב.ב לטיפול, ובתיעוד מעקב מספטמבר XX20 נכתב ש-ב.ב אכן בטיפול, אצל מטפלת בשם "רֶבֶּקָה" . לגבי התהליך כולו הסבירה בלטמן שיש "מעקב ממאי, מעקב מיולי, מעקב מספטמבר, מנובמבר ומינואר" . לפי עדותה, "בספטמבר קיבלתי מידע מהמטפלת שהיא לא רואה שום דבר חריג וההורים מגויסים לטיפול ובנובמבר בשיחה שלי שוב עם המטפלת הבנתי שהיא אמרה ... שהטיפול לא רלוונטי... לא קיבלנו מידע שאין פגיעה מינית, קיבלנו מידע שהיא נמצאת בטיפול ואחר כך קיבלנו מידע שהטיפול ככל הנראה לא היה רלוונטי" . היא שוחחה עם המטפלת רבקה בספטמבר ובנובמבר, ובינואר סגרה את התיק. בספטמבר אמרה לה רבקה שהיא לא רואה שום דבר חריג ושההורים מגוייסים; בנובמבר אמרה לה רבקה שהטיפול לא רלוונטי . דברים אלה סותרים את עדותה של ד"ר רבקה קפלן שהיא אמרה לעו"ס ש-ב.ב במצוקה ונדרש המשך טיפול, אך לא על־ידי פסיכולוגית פרטית אלא על־ידי גורמי הרווחה. כך גם ציינה ההגנה סיכומיה, והדגישה, בצדק, שדבר המצוקה, שעליה העידה קפלן בבית המשפט, לא נרשם כלל בסיכום הטיפול, שאף לא הועבר לרווחה .
הרב הרב א.ו
322. התייחסתי לרב א.ו לעיל, בפסקה 247, בהקשר של א.א. עתה אשלים את התמונה, שכן הפניה אליו נעשתה דווקא בשל הקושי עם ב.ב. הוא העיד שפנתה אל הרב ק', ואחר־כך אליו, ש.ט, לפני פורים בשנת XX20, עם סיפור האִסלאם . לדבריו, שמע היסטריה בקולה ואמר לה להרגע, כי זה לא הגיוני. היא אמרה לא.ו שהילדה אמרה שהמשפחה רוצה להתאסלם, ושלאבא יש אקדח והיא פוחדת ממנו, ושאולי היו פגיעות בילדה. לדבריו ש.ט לקחה את הסיפור "לכיוון המיני", אבל עליו לא היה מקובל שלוקחים כל דבר לכיוון המיני. הוא אמר לש.ט שאין שום דבר בעובדות שמוביל לכיוון המיני. הוא העיד שש.ט הגיעה איתו לעימות, וצעקה עליו, ואמרה לו שהוא ציני ולדבריו היא לקחה את העניין באופן אישי. לדבריו, בשנת XX20 הגיעו אליו הנאשם והאימא, ועל כך כבר הרחבתי לעיל, ואין צורך לחזור על הדברים. אציין רק שהדבר קרה כנראה יותר קרוב ל-XX20 ולא ב-XX20, על סמך הנסיבות שעליהן סיפר, לרבות דבריו שהנאשם השתחרר בערך אז מהמעצר בקשר לסיפור האִסלאם וההפניה של הנאשם והאימא לרווחה, דבר שקרה ב-XX20. עוד אוסיף שהוא מאוד התרשם מהנאשם ומכך שלמרות שהוא היה מאוים מכך שמספרים עליו שפגע בבתו, מה שהטריד אותו זה שלמות המשפחה. הוא ציין שהנאשם חיפש "קייס מנג'ר", מישהו שייקח אחריות על איחוד משפחתו, וא.ו יעץ לו לפנות לרווחה לשם כך. הוא ציין שלא שאל את הנאשם האם עשה את מה שאומרים שעשה או לא, לא היה לו עניין לדעת וגם "מה פתאום שאדם יגיד לי את האמת" . בחקירה הנגדית השיב לשאלת התובעת שאילו ידע את כל העובדות שהיא הציגה לפניו בשאלתה (שכבר שנתיים לפני סיפור האִסלאם בת אחרת של הנאשם אמרה לאימה שהנאשם פגע בה מינית, ושהיא בטיפולים שאת חלקם יזם הנאשם), לא היה מקבל את הנאשם ואשתו לפגישה . הוא הגדיר זאת באופן שאם אין לו את העובדות - הוא פרווה, הוא לא "בשרי" ולא נוקט עמדה.
מ.ק
323. מ.ק שימשה כיועצת בתיכון XX של הרב פלוני 2 שבו למדה ב.ב החל מכיתה ט' (החל משנת הלימודים XX20). היא תיארה את ב.ב כילדה מוכשרת, מחוננת וממושמעת. היא העידה שבמהלך השנה הראשונה היא קיבלה דיווח מאוד עקיף על אודות ב.ב מבית הספר שבו למדה ב.ב עד כיתה ח' . באותו דיווח נרמז לה שככל הנראה ב.ב נפגעה מאביה, לא נמסרו לה פרטים, אך ביקשו ממנה לפגוש אותה. היא ציינה שכאשר ניסתה לברר פרטים, שלחו אותה מאחד לשני "בצורה מאוד מבוהלת" , ומשכך, פנתה לרב ק', הרב של העיר במרכז הארץ ושאלה מה לעשות. לגבי השיחה בין מ.ק לרב ק' התייחסתי לעיל, בפסקה 304. הוא אמר לה שאין להם כל מידע, אז שתזמין את ב.ב לשיחה, ולכן עשתה כן. במסגרת אותה שיחה, כשמ.ק אמרה ל-ב.ב שהיא הבינה שקרה משהו בשנה שעברה עם אביה, ב.ב ברחה מהחדר ולא הסכימה לשתף עמה פעולה באומרה: "אז את יודעת הכל". מ.ק קראה ל-ב.ב שוב כעבור שבוע, והיא לא רצתה לדבר, וכך כעבור שבוע נוסף, ולבסוף מ.ק אמרה לה שהיא לא תקרא לה שוב, אך שתדע שאם היא נפגעה, היא צריכה טיפול, ושאם היא רוצה לדבר עם מ.ק, שתפנה בכל עת.
324. בשנת הלימוד הבאה, כְּשְ-ב.ב הייתה בכיתה י', א.א יצרה קשר עם מ.ק. מ.ק לא הכירה את א.א ואינה יודעת כיצד א.א קיבלה את מספר הטלפון שלה. א.א סיפרה למ.ק ש-ב.ב סיפרה לה (ל-א.א) שילדה שלמדה באותו סמינר הוצאה למסגרת חוץ-ביתית ועקב כך הורחקה מהסמינר. א.א אמרה למ.ק ש-ב.ב רוצה לצאת מהבית, אך חוששת שאם תעשה כן, גם אותה ירחיקו מהסמינר. העדות היא עדות מפי השמועה לגבי מה ש-ב.ב אמרה ל-א.א, אך הדברים קיבלו אישור בהמשך והם מובאים כאן כדי להסביר את המשך פעולותיה של מ.ק. לנוכח דברים אלה קראה מ.ק ל-ב.ב לשיחה. זה היה הקשר היחיד של מ.ק עם ב.ב בכיתה י' . מ.ק העידה שבאותה שיחה ראשונה עם א.א, א.א אמרה לה שהיא חוששת ש-ב.ב עברה פגיעה בעבר. מ.ק לא שאלה על סמך מה יש לה חשש כזה .
325. כְּשְ-ב.ב הייתה בכיתה י"א, א.א שוב יצרה קשר עם מ.ק, ואמרה לה שהיא מאוד מודאגת לגבי ב.ב, אך מ.ק אמרה לה שאם ב.ב לא רוצה שיעזרו לה, אי־אפשר להכריח אותה. לשאלת הסנגורית העידה מ.ק שהיא דיברה עם א.א אולי עשר פעמים במהלך כל כיתה י"א ואמרה ש-א.א לא אמרה לה בכל השיחות הללו שיש לה חששות ש-ב.ב נפגעת מינית. רק כְּשְ-ב.ב הייתה בכיתה י"ב אמרה א.א דברים כאלה, וגם אז - לא היו אלה דברים ש-א.א שמעה מ-ב.ב, אלא היא אמרה למ.ק שהיא חוששת שזה מה שקורה . בשיחות בכיתה י"א א.א אמרה למ.ק שהיא שמעה מ-ב.ב משפטים שהדאיגו אותה, למשל שהיא צריכה למות ושהיא חנוקה בבית ושלא נותנים לה לצאת, ואפילו לדואר היא צריכה לבקש רשות . מ.ק העידה ש-א.א מעולם לא סיפרה לה על הפגיעות של הנאשם בה, וכן ציינה ש-א.א בכלל לא הייתה נושא לשיחה בינה ובין ב.ב .
ואז, כעבור כשבועיים יצרה ב.ב קשר עם מ.ק, ביקשה להפגש ובפגישה, שהייתה בחורף (חשוון) XX20, שאלה אותה מי סיפר לה עליה . מ.ק אמרה שאינה חושבת ש-א.א אמרה ל-ב.ב לפנות, אלא ב.ב באה מרצונה. לאחר מכן ב.ב "תחקרה" את מ.ק מה יקרה אם ב.ב תספר לה משהו, למי היא תספר. מ.ק הסבירה ל-ב.ב שיש חובת דיווח (ב.ב הייתה אז כבת 17). ב.ב הבינה ומ.ק אמרה לה שהן יכולות להמשיך להפגש ולא חייבות לדבר על העניין הזה, ואכן כך היה. מ.ק שאלה את ב.ב האם בעת הזו היא נפגעת ו-ב.ב השיבה בשלילה. הן המשיכו להפגש מדי שבוע, עד פסח XX20. מ.ק העידה שהן דיברו רבות על הדימוי העצמי של ב.ב, כי "ממש הרגשתי שהיא הייתה ילדה מחוקה, היה לה כל מיני ביטויים של שהיא לא שווה ושלא הייתה צריכה לחיות והיא המון התנצלה על זה שהיא מבזבזת לי את הזמן כל שבוע מחדש... לא שווה, היא לא אמורה לחיות, הדימוי העצמי שלה היה ממש מרוסק" . כשנשאלה מ.ק בחקירה הנגדית אם היא לא חשבה שיש לה חובה לדבר עם אימה של ב.ב או לדווח על כוונותיה האובדניות השיבה מ.ק שכאשר יש חשש שילד מתכוון להוציא אל הפועל כוונה אובדנית, יש פרוטוקול כיצד צריך לפעול, אך כאן זה לא היה המקרה, ובמילותיה: "אם היא הייתה אומרת לי שיש לה תוכניות והיא הולכת לעשות את זה כמובן הייתי באותו רגע עושה את מה שאת אומרת, אבל תמיד זה נגמר בזה שאין לה תוכניות והיא לא תגרום לעצמה למות, רק היה לה תקווה למות" . עוד העידה: "בפגישות הראשונות שלי איתה אז היא סיפרה שיש לה תמונות מהעבר, היא זוכרת שהיא יש לה תמונות מגיל 7... תמונות בראש... שהיא עומדת ערומה במרפאה של אבא שלה והיא לא ידעה לקשר את זה אם זה תוך כדי טיפול או תוך כדי פגיעה, היו כמה וכמה פעמים במהלך הפגישות שחווינו שהיא עברה פלשבקים... התנתקות, הייתי רואה אותה פתאום לא איתי והעיניים שלה היו במקום אחר... היא לא ענתה לי לפעמים כמה שניות, לפעמים כמה דקות ואז היא הייתה חוזרת לעצמה, 'מה אמרת?'. כשתשאלתי אותה למה זה קרה? אז היא הייתה, היו כל מיני דברים שאמרתי לתומי וזה הציף לה דברים... אני זוכרת שפעם סיפרתי לה משהו על קודים שהיה קוד בין מישהו למישהו אני אפילו לא זוכרת מה זה היה, היה קוד מסוים שכשהוא עשה את הקוד אז היה הבחורה הייתה צריכה לעשות משהו ופתאום היא התנתקה, אחר כך היא אמרה, שאלתי אותה מה קרה? אז היא אמרה 'את אמרת קודם היה קודים' שאלתי אותה 'גם אצלכם יש קודים?', אז היא אמרה 'כן, היה קודים', היא לא רצתה לפרט... היא לא רצתה כי כל השיחות האלה זה כביכול היה מונח בחדר הסיפור שלה והוא לא היה מדובר... אני לא ידעתי, לדעת לא ידעתי... היה כל מיני סימנים שאמרו לי, למשל שהיא לא יצרה קשר עין או רוב הזמן רק אחרי תקופה מאוד מאוד ארוכה פתאום היא הייתה מרימה את העיניים" .
326. בחופש הגדול בין כיתה י"א לכיתה י"ב, בסביבות אוגוסט XX20, מ.ק הייתה בחופשת לידה ו-ב.ב התקשרה אליה ושאלה אם היא יכולה לבוא אליה. ב.ב הגיעה למ.ק הביתה, ישבה שם ולא דיברה, היא שתקה במשך שעתיים. מ.ק העידה שאחרי כמה ימים ב.ב התקשרה אליה, התנצלה על ההתנהגות שלה, ואמרה לה 'רציתי לבוא אלייך ורציתי לשתוק, לא רציתי לדבר' .
בדצמבר XX20, לאחר שמ.ק חזרה לבית הספר מחופשת הלידה, היא ו-ב.ב חזרו להפגש. "באותה תקופה היא הייתה מבחינתי בנסיגה מבחינת המצב רוח שלה, מבחינת שוב הדימוי העצמי שהיה מאוד ירוד, באחת השיחות שהיה לנו לאורך הסתיו והחורף אז היא אמרה לי שהיא הזכירה את הפעם הזאת שהיא באה אלי הביתה והיא אמרה שקרו אז דברים, ככה היא הסבירה את זה וניסיתי לברר איתה איזה דברים? היא לא, היא לא דיברה איתי... היא הייתה מאוד מוצפת ואז היא התחילה לספר ולדבר על זה שקורים כל מיני דברים והיא לא יודעת אם היא חולמת את זה בלילה, אם זה הזיות או שבאמת זה קורה, באותה תקופה היא גם הייתה מתקשרת אלי לפעמים בלילות בערבים ומדברת איתי על כל מיני דברים לא משמעותיים... היא הייתה מספרת לי למשל שקר לה מאוד, אז אמרתי לה 'אז תדליקי חימום', אז היא אמרה 'לא, מגיע לי עונש, אני צריכה להישאר ככה שקר לי', היא הייתה מספרת לי שהיא שוכבת על הרצפה... היא כל הזמן לא ידעה להחליט אם אבא שלה עושה לה דברים או שהיא רק חולמת את זה... היא אמרה לי שהיא קמה בבוקר היא לא זוכרת כלום ולפעמים במהלך היום זה עולה לה... עולה לה כל מיני תמונות... היא ניסתה לעשות כל מיני דברים בשביל לבדוק האם היא חולמת או שזה קורה באמת... למשל היא הניחה את הנעליים, נעליים בפתח של החדר בצורה מסוימת ורצתה לבדוק אם הן זזו, היא הייתה שמה לעצמה שעון מעורר כדי שיעיר אותה כל חצי שעה או כל שעה בלילה, היא הייתה קמה ועושה סיבובים בבית לראות אם אבא שלה פוגע באחיות שלה, בתקופה הזאת היא גם החליטה להמשך הלימודים שלה רצתה מאוד לעזוב את הבית וללמוד באופקים, ההורים שלה לא הסכימו, באיזשהו שלב אני הצעתי לה לפנות לרב ק' ולשאול אותו את כל השאלות האלה" . מ.ק העידה לגבי השיחה של ב.ב עם הרב ק', שעימו שוחחה באותו ערב, ומאחר שהדברים שסיפרה זהים למה שהוא עצמו סיפר על שיחתו עם ב.ב, נביאם מיד מפיו. לגבי השיחה שלה עם הרב ק', מ.ק העידה כך: "הוא אמר לי שהוא לא יודע מה להגיד, היא הייתה נשמעת לו מאוד מאוד משונה ואיך אני רואה את הדברים? אז אמרתי לו שהיא ילדה מדהימה וכרגע היא בתקופה שהיא מספרת היא מספרת דברים והיא לא יודעת אם זה קורה או לא קורה, אני בעצמי לא ידעתי אם זה שחזור של העבר הרחוק או שזה באמת קורה והוא נתפס לזה שהיא הייתה נראית משונה ודיברה באופן משונה והוא לא נטה להאמין שקורה דברים... היא שאלה אותו כמה שאלות אבל את השאלה הזאת אם קורה דברים או לא קורה דברים היא כתבה לו בפתק, זה היה פתק מאוד קטן עם כתב מאוד קטן וזה היה חלק מההרגשה שלו שמשהו פה מאוד מוזר" . הפתק נמצא אצל מ.ק והוגש .
לאחר מכן מ.ק ו-ב.ב המשיכו להפגש, ב.ב אמרה לה שדברים ממשיכים לקרות והיא לא בטוחה אם זה חלומות או לא, וגם מ.ק לא ידעה. בחקירה הנגדית הבהירה ש-ב.ב שאלה: "'אם אני מספרת לך הזיות שחלמתי בלילה, יש לך חובת דיווח או אין לך חובת דיווח?', אז אמרתי לה 'אין לי חובת דיווח אם זה הזיות'" . ב.ב העידה שמ.ק אמרה לה ש"אם אני לא מספרת לה דברים בצורה של 'היה', היא לא צריכה לדווח, אז כאילו זה מה שהיה, אמרתי לה שאני, אני התנסחתי מאוד בזהירות, אמרתי 'אני לא יודעת, אני לא זה', בשביל שהיא לא תצטרך לדווח, כאילו, זה יסתבך ואז כן אני סיפרתי לה כמה סיפורים" . מ.ק העידה שלאחר מכן ב.ב סיפרה לה על תכנים של פגיעות, אך לשם כך ביקשה ממ.ק שמ.ק תשב אליה עם הגב, והיא תשב מאחורי מ.ק, וכשסיפרה, אמרה שאלה הזיות . עוד אמרה ב.ב למ.ק שכשימלאו לה 18, בתוך חודשים ספורים, היא רוצה לעזוב את הבית, "כי היא לא הייתה מסוגלת להמשיך לחיות עם ההרגשה הזאת שכן קורה דברים או לא קורה דברים". מ.ק מצאה ל-ב.ב אלמנה, ללא ילדים [האלמנה], שאצלה היא תוכל לגור כשתצא מהבית.
327. יום אחרי פורים, ביום חמישי XX, לאחר יום הולדתה ה-18, ב.ב התקשרה למ.ק, "ואז היא סיפרה לי ממש דברים אמיתיים... היא כבר לא דיברה על זה בתור חלום, היא אמרה 'זה היה אתמול בלילה'... והיא אמרה 'כל יום רביעי זה קורה'" . מ.ק המשיכה והעידה ש-ב.ב סיפרה לה את האירוע מליל אמש: "הוא בא אליה למיטה... אבא שלה ואז היא תיארה לי את זה כאילו זה תמונה כאילו זה קורה עכשיו, הוא שוכב על הצד, היא שוכבת על הצד בלי בגדים, הוא מחזיק לה את הידיים, את הראש עם הידיים ויוצר איתה קשר עין, הוא מסתכל לתוך העיניים שלה, היא אמרה 'הייתי מחוסרת הכרה'... 'הרגשתי מחוסרת הכרה, אבל בכל זאת אני הצלחתי להסתכל בעיניים שלו'... שניהם בלי בגדים, היא אמרה שהיא מרגישה את איבר המין שלו עליה, שאלתי אותה אם הוא חדר? אז היא אמרה שלא בגלל שהיא הייתה במחזור, היא מרגישה אותו והיא מרגישה את הנשימות שלו ואת השערות שלו... היא לא הצליחה להגיד את המילה 'שערות' והיא אייתה לי, אמרה לי את האותיות... שאלתי אותה אם הוא חדר? אז היא אמרה שלא, שאלתי אותה אם פעם בעבר זה כן קרה שהוא חדר? אז היא אמרה שלא... היא אמרה שלפעמים הוא מגיע אליה עם בגדים, לפעמים בלי בגדים, לפעמים הוא חצי ערום... זה משהו שקורה כל יום רביעי... היא אמרה שלפעמים הוא משאיר אותה על הבטן והוא מנסה לחדור מאחורה... היא שאלה אותי למה לפעמים הוא מנסה לעשות ככה ולפעמים אחרת? אמרתי לה 'אני לא יודעת, אבל הוא שטן', אז היא אמרה לי, 'תשתקי, אל תגידי ככה, אבא שלי צדיק'" . מ.ק ציינה גם ש-ב.ב תמיד אמרה שאביה טוב אליה, גם כשסיפרה דברים שלמ.ק לא נשמעו טובים. ועוד לגבי הדברים ש-ב.ב סיפרה לה: "היא אמרה שהיא אשמה ושכל הזמן הוא אומר לה שהיא אשמה והיא גורמת לו לעשות את זה. ופעם אחת שהוא קם וזה נשפך על הרצפה אז הוא אמר לה 'תנקי' והיא לא זזה כי היא הייתה קפואה, אז הוא ניקה את זה והוא אמרה לה 'את דוחה, את מלכלכת ואני צריך לנקות'... שאם היא הייתה מתפשטת בעצמה אז הוא היה אומר לה 'את רואה את רוצה את זה'. היא תיארה לי תמונות כאילו זה קורה עכשיו 'הוא שוכב עלי, אני מרגישה אותו, הוא יורד, יורד, יורד'" . מ.ק לא ידעה להסביר את המשמעות של מילים אחרונות אלה. ובהמשך העידה: "היא אמרה שהיא מרגישה שהיא צריכה אותו והיא רוצה אותו, היא אמרה לי 'אני לא מאמינה שאני אומרת לך את זה, אבל אני צריכה את זה, בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה'. ... היא צריכה את המגע, את הקיום יחסים... אז היא אמרה לי כשהיא באה אלי בחופש אז זה התחיל שוב, זה היה בעבר כשהיא הייתה קטנה וכשהיא באה אלי בחופש זה התחיל שוב. בהתחלה זה לא היה קבוע, אבל אחר כך זה היה קבוע כל שבוע... הזיכרון שלה זה מגיל 7... היא אמרה שלפעמים הוא היה בא כשהיא שכבה על הבטן ומנסה להיכנס מאחורה... ואז הוא היה חודר מאחורה" . מ.ק נשאלה כיצד דברים אחרונים אלה מתיישבים עם מה שסיפרה קודם, ש-ב.ב אמרה לה שהנאשם לא חדר אליה אף פעם. היא השיבה שהדברים אינם מסתדרים, אך היא בטוחה ש-ב.ב אמרה לה את שני הדברים. היא הבהירה ש-ב.ב אמרה לה שהנאשם לא חדר לאיבר מינה, אלא רק לחלק האחורי.
ב.ב עצמה העידה שביום 12.3.20 (כלומר יומיים לאחר יום הולדתה ה-18), היא צלצלה למ.ק ואמרה לה שכל מה שסיפרה לה עד כה בתור "אולי" ו"מי יודע", באמת קרה .
328. מ.ק ציינה שלאחר הדברים הנ"ל, ב.ב אמרה לה שבכוונתה לעזוב את הבית ביום ראשון, שבכוונתה להשאיר מכתב פרידה, ושהיא כבר העבירה חלק מחפציה. עוד ציינה מ.ק שהיא עצמה שוחחה שוב עם הרב ק', סיפרה לו ש-ב.ב כבר לא דיברה בשפה של "חלומות" אלא סיפרה על מקרה קונקרטי שהתרחש לילה קודם. הוא אמר למ.ק שיש להוציא את ב.ב מהבית, אך צריך לעשות זאת בצורה מסודרת אחרת אביה יחזיר אותה הביתה. לשאלה כיצד יכול הנאשם להחזירה הביתה, בהיותה כבר בגירה, השיבה מ.ק: "להתקשר אליה להודיע לה שהיא חוזרת הביתה והיא הייתה חוזרת הביתה... מההתרשמות שלנו היה לו מספיק כוח בשביל להכריח אותה לחזור הביתה, לדעת איפה היא להצליח לדעת איפה היא להחזיר אותה הביתה" . ואז, ב-15.3.20, ב.ב התקשרה למ.ק בבוקר והודיעה לה שהיא עזבה את הבית וכבר נמצאת אצל האלמנה.
על־פי עדותה של מ.ק, באותו יום קרו עוד מספר דברים: הרב מלמד, שהיה רב במשטרה וסייע בעניינים המשפטיים , נכנס לתמונה, הוא דיבר עם מ.ק ביחד עם עו"ד ליאור פרץ, הם שאלו אותה בדיוק מה ידוע לה ולנוכח דבריה הם החליטו להוציא צו הגנה וצו איסור פרסום. מ.ק שאלה את הרב ק' לדעתו והוא אישר, ועוד באותו יום נסעו מ.ק, ש.ט ו-ב.ב לבית המשפט לענייני משפחה והוציאו צו הגנה . לאחר מכן החזירו את ב.ב לבית האלמנה. מ.ק ציינה ש-ב.ב לא רצתה להגיש תלונה במשטרה, כי היא לא רצתה שיעצרו את אבא שלה ויהרסו את המשפחה. כל שרצתה הוא "הגנה, היא רצתה שאף אחד מהמשפחה לא יצור איתה קשר, היא רצתה שלא ידעו איפה היא נמצאת ושיפסיקו להטריד אותה, וזהו" . כעבור ימים ספורים זומנה מ.ק למשטרה למסור הודעה. היא התייעצה עם הרב ק' שאמר לה ללכת. עוד העידה שהרב ק' אמר בנוגע ל-ב.ב שתבחר אם היא רוצה להעיד. אם כן - הוא נותן לה גב. הרב ק' הוא רב העיר במרכז הארץ, מ.ק העידה שהוא הפוסק שלה ואיתו היא מתייעצת בכל התלבטות.
329. התביעה בסיכומיה טענה שכלל התנהגותה הזהירה של ב.ב מול מ.ק, לרבות הבירור אם יש חובת דיווח וההקפדה לא לספר דבר קונקרטי, אלא לדבר רק על "חלומות" עד שמלאו לה 18, מלמדת על החשש העז שלה מפני הנאשם וחוסר הרצון לפגוע במשפחה. כך גם עדותה של מ.ק על דברי ב.ב שאינה רוצה להגיש תלונה, כדי שלא יעצרו את הנאשם. עוד טענה שהתסמינים שמ.ק ראתה אצל ב.ב, קרי: דימוי עצמי נמוך, התנתקויות, פלשבקים ("תמונות") והרצון לעזוב את הבית, עולים בקנה אחד באופן מובהק עם הפגיעות המיניות שביצע בה הנאשם. העדות מלמדת על מצבי הנפשי הקשה של ב.ב באותה תקופה. עוד ציינה שעדותה של מ.ק מחזקת את עדותה של ב.ב לגבי אישומים 17, 20, 21 ו-22 ולכך נתייחס בהמשך.
330. ההגנה בסיכומיה טענה שכל מה ש-ב.ב סיפרה למ.ק הוגדר כחלום או הזיה, מאחר שכך היה. הפעם הראשונה שמ.ק שמעה משהו קונקרטי היה כְּשְ-ב.ב אמרה לה שהיא רוצה לצאת מהבית. ההגנה סבורה שדברי מ.ק על כך ש-ב.ב התנתקה או חוותה פלשבק נאמרו לראשונה בעדותה הראשית, ומאחר שלא סיפרה זאת במשטרה, וגם ב.ב לא דיברה על ניתוקים שחוותה, הרי שמ.ק הוסיפה פרט זה, בהשפעת דברים ששמעה מ-א.א, כדי להפליל את הנאשם ויש בכך כדי להפריך את מהימנותה. ההגנה טענה ש-ב.ב תיארה באוזני מ.ק פנטזיות מיניות על הנאשם, אך אין בכך כדי ללמד שהדברים קרו, ואם יכלה לפנטז על מגע, יכלה גם לדמיין שזה אכן קרה. לטענת ההגנה, א.א בחשה בקלחת במשך שנים בשיחות עם מ.ק כדי שמ.ק תוציא מ-ב.ב שהיא נפגעה, וכפי שעשתה זאת עם מ.ק, יש להניח שעשתה כך גם עם ב.ב עצמה. החרדה הלא הגיונית של ב.ב שמשהו קורה לה בלילות נבעה מההסתה המתמשכת של א.א ומהשפעתה על ב.ב שגם היא נפגעה. עוד נטען שהתיאור ש-ב.ב תיארה והמזכיר את אישום 17 תואר כחלום ולא אושר כמציאות על־ידי ב.ב, ונטען לגבי אישומים נוספים שיש שוני בין התיאור של מ.ק לגבי מה ששמעה מ-ב.ב, ובין תיאוריה של ב.ב עצמה, אך לכך אתייחס בהמשך .
331. התרשמותי מעדותה של מ.ק הייתה הפוכה מזו של ההגנה. לא התרשמתי כלל ועיקר שהיא חיפשה להפליל את הנאשם, אלא שהיא סיפרה את קורותיה עם ב.ב במהלך שנות התיכון כהוויתן. היא הותירה בי רושם של עדה מהימנה, כנה, מדויקת וזהירה. היא הקפידה לומר מה ידוע לה ממקור ראשון, מה שמעה מאחר, מה היא זוכרת בוודאות ומה לא, מה השערה שלה ומה ידוע לה כעובדה. לדעתי, עדותה מחזקת מאוד את עדותה של ב.ב, וזאת הן לנוכח התסמינים שהיא עצמה ראתה בתפקידה כיועצת, ושאותם תיארה בעדותה - תסמינים המאפיינים נפגעות תקיפה מינית, כפי שפורט בפסיקה ומפי המומחים ששמענו במשפט; הן לנוכח ההתאמה בין עדותה לעדויות של אלה שעימם באה במגע והעידו דברים זהים או דומים מאוד, כגון א.א, ב.ב, ש.ט וכן עד ההגנה הרב ק'; הן מאחר שאני מאמינה לה ש-א.א לא דיברה איתה על חשש ש-ב.ב נפגעה מינית לפני כיתה י"ב, ואילו החשד שלה בעניין הזה התגבש עוד קודם לנוכח מה שראתה ושמעה בחושיה שלה. איני מסכימה כלל ועיקר לטענות ההגנה על ה"בחישות" של א.א. האמנתי הן ל-א.א, הן למ.ק, ש-א.א לא דיברה איתה על הפגיעות בה עצמה. האמנתי למ.ק שהיא לא דיברה עם ב.ב על א.א. לעומת זאת, היא סיפרה בחקירתה הנגדית שהיא כן שיתפה את א.א בחששות של ב.ב שהיא נפגעת ואינה בטוחה אם היא הוזה, אך א.א כבר ידעה את זה מ-ב.ב , וכאשר הסנגורית ביקרה אותה על כך, היא השיבה, בכנות: "את צודקת, זה באמת לא בסדר... אני זוכרת שלאורך כל השיחות שדיברתי עם א.א שמרתי מאוד מאוד לא לדבר ולא להעביר מידע ובשלב הזה באמת דיברתי איתה על זה" . היא גם העידה על דברים שאינם נוחים ל-ב.ב, כגון אמירותיה של ב.ב שהיא צריכה את המגע ואת היחסים האלה עם הנאשם. גם ב.ב עצמה העידה לפנינו על הדברים הללו, כפי שאפרט בהמשך, ולטעמי יש בכך חיזוק משמעותי למהימנותה. איני מסכימה כלל וכלל לטענת ההגנה, שנאמרה ללא שום תימוכין, שאם ב.ב יכולה לפנטז שהיא רוצה את המגע, היא יכולה לפנטז שהמגע קרה.
הרב ק'
332. התייחסתי לחלק ממעורבותו של הרב ק', רבה של יישוב במרכז, בעניינה של ב.ב, בפסקה 304 לעיל. הוא העיד שהתוודע לבעייתיות במשפחת פלוני משיחת טלפון שקיבל מהחתן שנשוי למתלוננת המבוגרת יותר (כלומר - בעלה של א.א), שאמר לו שיש בעיות עם הנאשם, ששימש רופא ביישוב במרכז, שהוא אדם מסוכן ויש להזהר ממנו, ויש עוד ילדות קטנות בבית . הרב ק' שאל אם הוא פוגע במטופלים, הבעל של א.א לא רצה להרחיב, אך לבסוף אמר שהנאשם פגע ב-א.א, אשתו. לשאלת הרב, הבעל של א.א אמר שהם לא עשו עם זה כלום, מאחר שהמטפלת של א.א סבורה ש-א.א לא תעמוד בכך נפשית. זה היה כשנה וחצי, שנתיים לפני ש-ב.ב פנתה לרב ק'. הרב פנה למטפלת של א.א, שאת שמה לא זכר, והיא אישרה את דבריו של הבעל של א.א. הרב ניסה לשאול אנשים שביקרו אצל הנאשם במרפאה ואמרו שהוא אדם נחמד, והרב לא חשב שיש לו מספיק מידע כדי להתקדם עם העניין. אחר־כך פנו אליו שתי נשים מצוות בית הספר של הבת הצעירה יותר, אחת הייתה מורה - ש.ט, והשנייה הייתה יועצת, מ.ק. ש.ט הייתה מעורבת בסיפור קודם, שהנאשם רוצה להתאסלם. זה היה עוד הרבה לפני שיחת הטלפון מהחתן הבעל של א.א. בהמשך פנתה אליו מ.ק ואמרה לו שיש בת שמתלוננת על דברים מאוד חמורים שנעשים על־ידי אביה, ומ.ק רוצה לשלוח אותה אליו להתייעצות. כשמ.ק אמרה לו את השם של הילדה, זה התחבר לו עם הסיפור הקודם.
ב.ב הגיעה אל הרב ק' סמוך לפני גיל 18 . ב.ב עצמה העידה שזה היה לאחר פגישת ה"אינטייק" במרכז "בנפשנו", שאליה אתייחס מיד בהמשך. ב.ב הגיעה עם מכתב , שאותו לא השאיר אצלו. הוא התרשם שהיא מאוד מתביישת לדבר על הדברים, ולכן יותר קל לה להעביר את זה בכתב. הוא לא זוכר בדיוק מה היה כתוב במכתב ולכן העיד על התרשמותו הכללית מהדברים. ב.ב דיברה על חשש שלה שאבא שלה פוגע בה בלילה, אבל דיברה בספקנות, שהיא לא יודעת אם זה קורה או לא. הוא שאל אם היא ראתה את הנאשם פעם בחדר והיא ענתה שלא, אבל אמרה שהיא לפעמים מתעוררת בבהלה וחרדה. הרב אמר לה לנעול את דלת חדרה, אבל היא אמרה שזה לא יועיל, כי לאבא יש מפתח של החדר. היא עצמה דיברה בספקנות, האם זה קורה או שהיא הוזה, ולכן גם הרב היה ספקן, מה גם שהוא צירף את זה לסיפור הקודם, סיפור האִסלאם. לפיכך חזר למ.ק ושאל אותה אם היא בטוחה שהדברים הם כמו ש-ב.ב מספרת, והזכיר למ.ק את סיפור האִסלאם, ולדבריו מ.ק אמרה לו, בצדק, שכאנשי מקצוע הם יודעים שלעיתים, כתוצאה מטראומה בגיל קטן הילד יכול לפתח תלונות על משהו אחר, שהוא משליך כתוצאה מהטראומה, הכול - כפי שכתבתי לעיל בפסקה 304. בניסיון לברר האם ייתכן שיש ממש בדברים, ומאחר שהוא זכר את שיחת הטלפון שקיבל מבעלה של הבת הגדולה, ניסה הרב ק' להבין אם הצעירה יודעת על הסיפור של הגדולה ונאמר לו שלא. הוא לא זכר מי אמר לו שלא, אבל לאחר ששמע שיש שתי מתלוננות, והאחת לא יודעת על הפגיעה בשנייה, אז סביר להניח שיש דברים בגו והוא לקח את הדברים יותר ברצינות . בהמשך עדותו נזכר שככל הנראה מי שאמר לו ש-ב.ב אינה יודעת על הפגיעה ב-א.א היה החתן של הבוגרת (הבעל של א.א) . הסנגורית הקריאה לרב ק' מהמכתב ש-ב.ב הביאה לו (ואחר־כך נתנה אותו למ.ק) , שם נכתב: "יש תחושות איום כל הזמן, אני יודעת באופן ודאי שבערך פעמיים 3 בשבוע אני קמה באמצע הלילה, יש כל מיני סימנים שאפשר לפרש אותם ל-2 פנים שקורה משהו או שאני מדמיינת, יום אחד למשל היה משהו או שנזכרתי שיש לי בראש תמונה של מה שקורה או לא אלא סוג של דמיון שקורה בלילה... לבדוק, לקום בבוקר, לא יודעת אם החלום הזה היה אמיתי או לא, אם קמתי או לא, תחושות פחד, לפעמים יש תקופות טובות יותר שבהן נחמד ורגוע, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה יותר עם הסיוט הזה" . הוא אישר שזה כן היה תוכן המכתב והוסיף: "אני חייב להגיד אבל שהיא עושה רושם בחורה תקינה לגמרי, זאת אומרת לא ראיתי אצלה איזשהו משהו, איזה שהיא הפרעה או משהו, כשהיא מדברת, גם כשהיא דיברה בצורה הזו היא לא הייתה נשמעת בן אדם הזוי, רק הסיפור הוא לא מושלם, אז אני לא יודע מה אני יכול לומר". ואולם לנוכח הספקנות ש-ב.ב עצמה הביעה, בשילוב עם סיפור האִסלאם, הרב ק' אמר למ.ק שהוא לא רואה כאן case שאפשר ללכת איתו, אבל מ.ק התעקשה ואמרה שהיא משוכנעת, בהכירה את ב.ב, שהיה משהו. בהמשך התייעצו איתו האם יש מקום לפתוח בהליכים ולפנות למשטרה, והרב ק' אמר שלנוכח הנתונים ומאחר שיש עוד ילדים בבית, אין ברירה אחרת . הרב ק' העיד שלמיטב זכרונו, ניסו לפנות ל-א.א שתלך למשטרה, כדי ש-ב.ב תדע שיש לה גב, ומי שעסק בעניין המשטרה היו ש.ט והרב מלמד.
333. ב.ב העידה לגבי המפגש עם הרב ק' כך: "אני הלכתי לרב ק', הוא הרב של מקום המגורים הקודם ואני אמרתי לו שאני לא יודעת מה לעשות, אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי, ... אני לא רוצה להכאיב להם, אבל אני גם רוצה לשמור על עצמי ובצורה הזאת אני לא יכולה להמשיך יותר, אני כאילו מרגישה אני הולכת ונאבדת כל יום ואני רוצה, כאילו, שאלתי אותו אם זה נכון לצאת". במענה לשאלה האם סיפרה לרב ק' מדוע היא רוצה לצאת מהבית השיבה: "אמרתי לו באותה צורה זהירה שבה השתמשתי עם מירי... אמרתי שאני לא יודעת אם קורים דברים, אבל אני חוששת מאוד ואני אמרתי לו שאני קמה בלילה ואני לא יודעת למה, יש לי לחץ... אני לא רציתי להגיד לו, גם, איך לנסח את זה? גם לא רציתי להגיד לו באמת בצורה של חובת דיווח וגם, כאילו, פחדתי לומר את זה במפורש... לא באמת רציתי להאמין שזה קורה, פחדתי שאם אני אגיד, חוץ מזה שהחובת דיווח, 'כן, זה קורה, הוא פוגע בי', כאילו, זה יהיה יותר מידי, במיוחד אם אני עדיין לא בת 18, אני לא יכולה ללכת לטיפול, אני ביררתי את זה אם אני יכולה ללכת לטיפול כמה פעמים במהלך השנים מאז כיתה ח' ביררתי ואף אחד לא, כאילו, חייבים אישור הורים בשביל ללכת לטיפול" .
פנייתה של ב.ב למרכז "בנפשנו"
334. מספר חודשים לפני מלאת לה 18, בנובמבר XX20, פנתה ב.ב למרכז "בנפשנו" במטרה לקבל טיפול. מ.ק העידה שאינה זוכרת אם היא נתנה ל-ב.ב את מספר הטלפון, או ש-א.א עשתה כן . בפגישת האינטייק הובהר לה שכדי להעניק טיפול לקטינה לפני גיל 18, יש צורך באישור ההורים. מאחר ש-ב.ב לא רצתה שההורים ידעו על פנייתה, היא המתינה עד גיל 18, ואז החלה בטיפול שם, במרס XX20. נכון למועד עדותה לפנינו (פברואר 2021), עדיין הייתה מטופלת על־ידי XXX, עו"ס קלינית ביישוב במרכז, וענבל טבעון, מנהלת יחידות "בנפשנו", עו"ס קלינית אף היא .
XXX
335. XXX הוזמנה כעדת הגנה. היא התייחסה הן בחקירתה הראשית , הן בנגדית לתכנים שעלו בפגישת ההיכרות, ואישרה כי מדובר ב-Intake "קלאסי" של נפגעת תקיפה מינית הסובלת מפוסט טראומה . היא העידה שלא ידעה ש-א.א טופלה אף היא ב"בנפשנו", והיא אינה מכירה את א.א. המנהלת שלה אמרה לה בדיעבד שהיא הבינה זאת באמצע פגישת האינטייק עם ב.ב. כשנשאלה ברוורמן האם ב.ב הייתה אמביוולנטית לגבי העובדה שנפגעה בילדותה, בגיל 7 עד 9, כפי שאמרה, שכן באינטייק כתוב שהיא אולי לפעמים בטוחה ולפעמים לא, השיבה ברוורמן: "ממה שאני זוכרת היא לא הייתה כל כך אמביוולנטית. היא לא הייתה אמביוולנטית. זה היה די ברור לנו בסוף הפגישה שהיא נפגעה, מההתרשמות לפחות, כי אנחנו היינו נורא זהירים גם בלא לשאול ולא לתחקר. אנחנו אנשי טיפול, ועוד יותר רגישים כשיש פה בחורה מתחת גיל 18 שבאה נורא, מן הסתם במצב מאוד מאוד מאוד רגיש. אז אנחנו, היו משפטים שהיא אמרה שאני, שלא שאלנו אותה מעבר" . בנוסף ציינה: "הרבה פעמים אני מכירה את המקום הדיסוציאטיבי, שפתאום מטופלת אומרת משפטים שהם לא מספיק מובנים או שהיא לא באמת איתי. המשפטים האלה של 'אני לא בטוחה' אני גם מכירה אותם. לפעמים כשיש איזשהו אולי, שוב אני לא זוכרת מה היה עם ב.ב, אז אני יכולה להגיד דברים כלליים, אבל כשיש איזשהו חלק בתוכם שלפעמים מנסה לפקפק או לערער, הרבה פעמים זה חלק שהפנים אמירות מהסביבה, שמנסה להכחיש את מה שהיה. אבל אני כן זוכרת שבפגישה היה מאוד ברור שהיא... היה מאוד מאוד ברור שהיא, זאת אומרת היה ברור בתחושה, אבל אני לא, שוב, המילים שהיא אמרה, מה שיש לי פה זה הדברים שהיא... היה ברור שהיא בחורה שנפגעה ושמרגישה לא בטוחה בבית שלה... היה ברור לי לפחות מההתרשמות, אני שוב, לא ידעתי, לא ידעתי עובדות אולי כי אנחנו גם נזהרנו" . ולעניין הפקפוק העצמי העידה ברוורמן: "אני חושבת שאין לי מטופלת שלא הייתה לפעמים במקום המפקפק הזה בעצמה... אני מעבירה מטופלות בראש ואני, אני לא יכולה להיזכר במטופלת שלא היה בה לפעמים את הקול הזה שמפקפק ואומר 'אולי המצאתי הכול', ממש ברמה הזאת" . לשאלת הסנגורית האם הפקפוק עלה לגבי כך ש-ב.ב סיפרה שהיא נפגעה מגיל 7 עד 9 השיבה ברוורמן שזה דווקא לא נאמר בהקשר הזה . ברוורמן ציינה שבפגישת אינטייק המטפלות מאוד זהירות, בפרט כשמדובר במי שטרם מלאו לה 18, והן לא רוצות לחקור או לשאול דברים שיגרמו למטופלת לצאת מהפגישה ולהתפרק מעבר לדלת. עוד העידה שמה שהדאיג את ב.ב כבר בהתחלה היה שיקרו דברים דומים לאנשים נוספים . ברוורמן נשאלה האם לא חשבה שלנוכח דברי ב.ב קמה חובת דיווח, והשיבה: "הייתה לנו באמת שאלה בזמנו וכזכור לי גם התייעצנו כי היא נזהרה גם בלשונה, אני חושבת שהיא חכמה והיא הבינה גם שהיא מתחת גיל 18, ככה אני מתרשמת, אז היא אמרה לנו דברים כמו 'נפגעתי', אבל את רואה אני אף פעם לא כתבתי פה נראה לי 'נפגעה מינית', כתבתי 'נפגעה', אז היא אמרה דברים שהם לא היו ברורים ומובנים, אנחנו לא חקרנו בכוונה תחילה והיה שם איזשהו זהירות מאוד גם הרגשנו אולי מצידה, בגלל שהיא מתחת גיל 18 ... אני מתארת לעצמי שהיא כן ידעה שיש חובת דיווח, אז יכול להיות שגם היא הייתה יותר זהירה, אנחנו בוודאי היינו רגישים" . ברוורמן עומתה עם העובדה שהמילים "פגיעה מינית" לא נאמרו, והיא השיבה: "אני באמת לא זוכרת את הפגישה בעל פה בשביל, אני חושבת שאני יושבת בתוך מרכז לנפגעות טראומה מינית, מגיעה בחורה ואומרת 'אני נפגעתי' אני והיא מבינה שכנראה היא מדברת על הנושא הזה, אבל אנחנו בכוונה לא שאלנו ועוד יותר נזהרנו עם ב.ב בגלל הגיל גם, אנחנו היינו עוד יותר זהירים" .
מיד לאחר יום הולדתה ה-18 הגיעה ב.ב לפגישה טיפולית ראשונה, וברוורמן כתבה באינטייק ש-ב.ב הייתה מאוד מוצפת, ולעיתים מנותקת . היו אז שיחות רבות סביב יציאתה של ב.ב מהבית. ברוורמן ציינה שהיא חשה באותן שיחות, שנערכו בתקופת הסגרים הראשונים בשל הקורונה ועל כן התנהלו מרחוק, ש-ב.ב עדיין בסכנה, אף ש-ב.ב לא אמרה לה דברים מפורשים.
336. ההגנה בסיכומיה טענה, לנוכח עדותה של ברוורמן על כך ש-ב.ב לא סיפרה על אף פגיעה מינית באותן שיחות ראשונות, שהיא לא סיפרה מאחר שלא היו כאלה . עוד טענה, ש-ב.ב הביעה ספקות האם היא נפגעה בגיל 9-7, כאשר אמרה כי אינה בטוחה אם היה או לא היה, וטענה שברוורמן, שהפכה למטפלת של ב.ב, ניסתה להמעיט במשמעות הספק. לטענת ההגנה, היות ש-ב.ב לא טענה בחקירתה בשנת XX20 דבר על פגיעות בגיל 9-7, ברור שהעלאת העניין בפגישת האינטייק היא תוצאה של השפעה של א.א .
התביעה בסיכומיה טענה שעדותה של עדת ההגנה ברוורמן חיזקה את עדותה של ב.ב, משזיהתה, כבר בפגישת האינטייק, שמדובר במי שחוותה פגיעות מיניות וסובלת מפוסט טראומה בעקבות פגיעות אלו. עוד טענה התביעה שפנייתה של ב.ב לטיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית בנובמבר XX20, עולה בקנה אחד עם עדותה של ב.ב על כך שבקיץ XX20 שב הנאשם לבצע בה את זממו באופן תדיר, עד ליציאתה מהבית במרץ XX20, כמו גם עם עדותה על אודות הקשיים הנפשיים שחוותה באותה התקופה והצורך העז שחשה בטיפול, לצד הידיעה כי לא תוכל לפנות לטיפול טרם גיל 18, בשל חשש מחובת הדיווח וההשלכות האפשריות על הנאשם.
337. אני סבורה שXXX חיזקה מאוד את עדותה של ב.ב, כפי שציינה התביעה, הן לנוכח התרשמותה מ-ב.ב, בהיותה אשת טיפול המתמחה בפגיעות מיניות, הן לנוכח הסבריה המפורטים מדוע מה שראתה עולה בקנה אחד עם תסמינים מוכרים של נפגעות תקיפה מינית. ברוורמן הסבירה והדגישה, שהתרשמותה הברורה הייתה ש-ב.ב נמנעה לפני גיל 18 מלומר דברים ברורים, מחשש מחובת הדיווח. דברים אלה נאמרו בפירוש גם על־ידי ב.ב בעדותה, בהתייחס לכל מי שהיא דיברה עימה (או עימו) עובר לגיל 18. בניגוד לטענת ההגנה, ברוורמן לא ייחסה את אמירותיה של ב.ב, שהיא מפקפקת האם הדברים התרחשו, למה ש-ב.ב סיפרה על פגיעות בגיל 9-7, ואף הבהירה שהדברים לא נאמרו בהקשר זה. עוד התייחסה לתופעת הפקפוק העצמי המוכרת כל כך אצל נפגעי תקיפה מינית, כפי שהוכרה גם בפסיקה. עוד אמרה דבר־מה חשוב ביותר: לעיתים קרובות, הפקפוק העצמי הוא תולדה של מסרים שהוטמעו בנפגע על־ידי הסביבה ("הרבה פעמים זה חלק שהפנים אמירות מהסביבה"), ומעדותה של א.א, שאליה התייחסתי בחלקה הראשון של הכרעת הדין, ידוע לנו שהנאשם עסק רבות בשיכנוע סביבתו ש-א.א הזויה וממציאה. אוסיף שברוורמן העידה בצורה מאוד מהימנה, הקפידה לציין שאינה זוכרת כאשר לא הייתה בטוחה והפרידה בעדותה בין עובדות למסקנות.
ההכנות של ב.ב לקראת יציאתה מהבית
338. ב.ב החלה אט-אט להוציא חפציה מהבית לקראת העזיבה. היא הוציאה בגדים שלא היו נחוצים לאותה עונה ודברים נוספים, ולבסוף את חליל הצד שלה . ערב לפני העזיבה, מוצ"ש ה-14.3.20, היא הכינה מכתבי פרידה להוריה, לאחיותיה אחות 4 ואחות 5, ולאח 4 . המכתבים כולם היו מלאי אהבה, געגועים, מילים טובות, ובמכתבים לאחיות והאח - תיאור של זיכרונות משותפים וטובים. במכתב להוריה כתבה ב.ב, בין השאר, רשימה שלמה של דברים טובים שהם עשו בשבילה, שהם תמיד דאגו לה שיהיה לה טוב, שלמדה מהם כל כך הרבה, שהיא מלאה בהכרת תודה כלפיהם ושהיא מעריצה אותם. עוד כתבה שהיא כבר מתגעגעת, ושהיא יודעת שהם רק רוצים בטובתה, וכנראה שכך גזר ה', שבצורה הזו יהיה לה טוב, ואם זה רצונו, אז למרות שזה קשה, היא תשתדל לקבל את זה באהבה ולשמור על קשר מרחוק. בחקירתה הנגדית היא הסבירה את כתיבת המכתבים: "התכוונתי לשמח אותם ולהשאיר להם טעם טוב בינינו... אני לא ראיתי מוצא אחר לגמור את הסיפור חוץ מלצאת מהבית, זה לא סותר את זה שהם השקיעו בדברים אחרים, זה לא סותר את זה שהם לקחו אותנו לטיולים, זה לא סותר את זה שהם לקחו אותנו ברכב למקומות מסוימים, זה לא סותר שום דבר, רציתי להשאיר להם טעם טוב ממני ולהגיד להם שאני אוהבת אותם וזה לא סותר וזה אם זה הדרך היחידה לגמור את הסיפור אז זהו.. אני ראיתי עדיפות בזה שאני אצא מהבית מאשר שאני פשוט אשתגע כי אני לא אוכל יותר. ... זה נכון שההורים שלי פינקו אותי, זה נכון שהיה תנאים כלכליים ממש טובים, זה לא סותר את העובדה שאבא שלי פגע בי, זה לא סותר את העובדה שלא הייתי מוגנת בעליל, זה לא סותר את העובדה שהייתי חייבת להפסיק עם זה" .
339. ההגנה בסיכומיה טענה שהמכתבים הללו מוכיחים שלא הייתה כל פגיעה ב-ב.ב, אלא שהיא עזבה את הבית משום שרצתה לעזוב את משפחתה. גם נטען שאילו ב.ב הייתה נפגעת, אין זה הגיוני שהיא לא הזהירה את אחיותיה שנשארו בבית שעליהן להשמר מפני הנאשם . בחקירה הנגדית הטיחה הסנגורית ב-ב.ב: "לא היה לך בראש שאבא שלך פגע בך, את הסיפור שאבא שלך פגע בך את המצאת אחר כך ואני גם אוכיח את זה עוד שנייה, המצאת אחר כך, במוצאי שבת 14 לחודש כשאת כתבת את המכתב, את המכתבים, תכף יש גם עוד מכתבים שנגיש, כשאת כתבת את המכתבים האלה זה היה בשביל לתת לאמא ואבא הרגשה טובה כי את בורחת מהבית בגיל 18, לא בגלל שאבא פגע בך מינית" ו-ב.ב השיבה: "זה לא נכון, לא נכון שהמצאתי את הסיפור אחר כך, היה לי מאוד מאוד מאוד קשה, אני לא רציתי לצאת סתם מהבית, אני הייתי צריכה לצאת... הייתי צריכה לצאת כי לא היה לי ברירה... אני יודעת שהיה לי מאוד מאוד קשה וזה היה התלבטות מאוד גדולה אם לצאת או לא וידעתי שאם אני אספר את זה לאמא שלי היא לא תאמין לי ולא היה לי עניין לנסות את זה ולראות מה יקרה אם אני אספר לה, והיה לי מאוד מאוד קשה והתלבטתי מאוד מאוד אם לעשות, עד שהרגשתי שדי אני לא יכולה יותר וזה מה שעשיתי, זה לא סותר את העובדה שאני יכולה לכתוב להם מכתב תודה על כל הדברים האחרים שהם עשו" .
340. לא ירדתי לסוף דעתה של ההגנה מדוע לדעתה השארת מכתבים אוהבים אינה מתיישבת עם כך ש-ב.ב נפגעה מינית מהנאשם, אך מתיישבת עם כך שהיא רצתה לעזוב את הבית ואת משפחתה. מעבר לכך שאיני מוצאת כל היגיון בטענה הזו, לטעמי הדואליות המופגנת במכתבים היא תופעה ידועה ומוכרת בקרב מי שנפגע מינית מאדם קרוב, ובפרט מהורה. כפי שכבר צוין מספר פעמים לעיל, הפסיקה רצופה בהכרה בתופעה זו, וגם המומחים שהעידו לפנינו במשפט העידו על הפיצול הקשה המתרחש בנפש הנפגע בין סלידתו מהפוגע והפגיעה, ובין אהבתו אליו והצורך בקבלת אהבה בחזרה. אוסיף גם את הדברים שעליהם העידה האימא, שלפיהם, כאשר ב.ב באה לבקר בבית לאחר מעצרו של הנאשם, היא אמרה לאימא: "וואי כל כך כיף בבית, אני מקווה שזה ייגמר מהר שאני יכולה לחזור" , ודברים אלה מלמדים שגם לעזוב את הבית באופן מוחלט לא רצתה ב.ב, אלא שמעשי הנאשם לא הותירו לה ברירה.
הוצאת צו ההגנה
341. מבחינה כרונולוגית, העניין הבא, אחרי יציאתה של ב.ב מהבית, הוא הוצאת צו ההגנה. התייחסתי זה מכבר להשתלשלות העניינים מיציאתה של ב.ב מהבית, עד להגשת הבקשה לצו הגנה ובהמשך - ההגעה לחקירת משטרה, בפסקאות 7 (בקצרה) ו-159 (בפירוט), ואין צורך לחזור על הדברים. הבקשה לצו ההגנה הוגשה, וכך גם הצו שניתן . השופט נמרוד פלקס העביר את החומרים לידיעת המשטרה שתבחן מה לעשות עימם, כמוזכר לעיל, אך ב.ב העידה שהיא לא ידעה על כך . אציין שההגנה התמקדה לא מעט בחקירתה הנגדית של ב.ב ושל ש.ט בנושא הליך הבקשה לצו הגנה, התצהיר שצורף (שנכתב על־ידי עו"ד ליאור פרץ וניתן על־ידי ש.ט, ולא על־ידי ב.ב) ועוד. גם בדיון וגם בסיכומיה טענה ההגנה שהצו ניתן ללא דיון במעמד צד אחד וש-ב.ב לא דיברה בו כלל, ואף טענה שדברים אלה מוכיחים שכל מטרתה של ב.ב הייתה להעביר מסר למשפחה שלא ישכנעו אותה לחזור הביתה, ומוכיחים שלא הייתה שום פגיעה. איני מוצאת מקום להתייחס לטענות אלה, שחלקן אין להן כל משמעות לבירור האמת וחלקן נטולות לדעתי בסיס או היגיון.
ש.ט
342. בטרם אעבור לדיון בכל אחת מהפגיעות המתוארות בכתב האישום, אני סבורה שראוי להקדיש פסקה לש.ט, לנוכח תפקידה המרכזי בחשיפת הפגיעות ב-ב.ב ובתמיכה בה. שמה כבר עלה מספר רב של פעמים עד כה, והתייחסתי למעורבותה בנקודות הרלוונטיות ולא אחזור על הדברים, אך ראוי לתת גם רקע ותמונה רחבה יותר. ציינתי בפסקה 280 לעיל, שהנאשם אימץ לעצמו נרטיב שלפיו ש.ט החליטה "לקחת את משפחתו כפרויקט", והיא מקור כל צרותיו, ואילו לדעתי, מכלל הראיות ומעדותה של ש.ט לפנינו, מדובר באישה אמיצה, הראויה לכל שבח.
343. ש.ט העידה שכאשר פנתה ללאה דיסקין בעניינה של ב.ב, כהמלצת הרב ס', דיסקין נתנה לה "עצה ידידותית" ואמרה לה להתרחק מהסיפור, שכן הנאשם הוא אדם חזק, עם הרבה כוח, והיא לא תצליח להתמודד . היא שמעה את האמירה הזו מאנשים נוספים, לרבות המנהלת של בית הספר. היא הייתה לבד. נוסף על כך, ש.ט ציינה שהיא גם מגיעה ממערכת שהייתה מעדיפה שהדברים האלה לא יהיו מלכתחילה, פגיעה בצביון, 'לא לכבודנו'. היא הסבירה את הכמיהה שלה ללכת ולעזור: "אני עצמי עברתי חיים קשים ואני יודעת מה זה להיות בצד החלש. וכשהייתי בצד החלש היו אנשים טובים לאורך הדרך שנפגשתי בהם, ואני היום עומדת כאן בזכותם" .
344. התייחסתי לעיל, בפסקה 288, לכך שש.ט כתבה יומן ומה היו הסיבות לכך. בכתיבת היומן יש הפסקה של 4 שנים, בין XX20 ועד XX20. ש.ט נשאלה מה קרה בזמן הזה ומדוע החלה שוב לכתוב. היא העידה שאחרי מה שקרה עם ב.ב בכיתה ח', היא הרגישה שהיא לא הייתה שם בשבילה, היו לה חששות שמא הזיקה והיו לה נקיפות מצפון. היא הפסיקה לכתוב כשנשארה "לבד במערכה" . "מאד חששתי מה יהיה עם ב.ב בעתיד. קשה למחנך לקחת אחריות על סיפור כזה גדול. ידעתי שיש בפירוש דברים, ולא יכולתי לעמוד בהבטחה שלי לעמוד לצדה. הדבר היחיד שכן עשיתי, הרמתי טלפון, ידעתי שהיא התקבלה לסמינר XX. הרמתי טלפון ליועצת החינוכית, מ.ק, וגם למורה ... א.ש, בזמנו היא הייתה מורה אצלנו אז היה לי יותר קל. אני חושבת שאותה שאלתי למי כדאי לי לפנות, מה כדאי לי לעשות. את שתיהן יידעתי שמגיעה תלמידה בשם ב.ב [עם שם המשפחה], יש חשש כבד שהיא סובלת, היא נכנסת למקום הומה ציבורי, פחדתי שהיא תלך לאיבוד, תשימו עין עליה, זו הייתה הבקשה שלי... אמרתי שהיא סובלת, שהיא חווה קשיים, כנראה קשיים שנסובים סביב החיים בבית, שישימו עין עליה, שייראו שהיא לא מתדרדרת נפשית. המצב שלה כבר אז היה לא טוב נפשית, ופחדתי שרק ילך ויחמיר. אני על עצמי ידעתי שלא יהיה טוב שאני אהיה בקשר עם ב.ב, כי בעצם ... הופנתה אלי אש גלויה מהבית, גררתי מתח ולחץ לא רציתי ש-ב.ב תסבול מזה. ידעתי שאני חייבת להיטמע מאחורי הצללים וזהו. ב.ב צריכה להישאר לבדה, ולכן כל ה-4 שנים הללו לא יזמתי קשר בשום צורה שהיא, וליבי יצא אליה. ידעתי שהיא מתמודדת לבד וקיוויתי שהאנשים שם בסמינר XX יהיו מספיק אכפתיים ולא יתנו לה להישאר לבד... אז בחלוף 4 שנים אני מקבלת טלפון כשבועיים לפני פורים. זו הייתה ב.ב. לא משנה מתי אני אספר את זה, לא משנה כמה שנים יעברו, אני תמיד אחיה את הרגע, כי כל השנים שעברו הלכתי לישון עם נקיפות מצפון וקמתי איתן, כי בתור מורה את באמת רוצה לעשות הכי טוב, אבל שם הרגשתי שאני פשוט הזקתי, כי הילדה חזרה הביתה, שום דבר לא נעשה והיא נשארה להתמודד לבד. הרגשתי נורא עם עצמי. היא מתקשרת ומספרת לי, קודם כל היא התנצלה, אני עד היום לא מבינה למה, היא התנצלה על הנזק ועל הסבל שנגרם לי כתוצאה מהסיפור הזה. היא ידעה לומר לי 'תשמעי בגלל הסיפור הזה אני חייבת לעודד אותך, עברה תקופה לא מבוטלת שאבא לא העז לפגוע בי כי הוא חשש שיושבים לו על הזנב אז הוא נזהר, אבל לפני חצי שנה הוא חזר למעשים שלו. עוד שבועיים ימלאו לי 18 ואני ממש מבקשת ממך שתעזרי לי לצאת מהבית'" . בשלב זה ש.ט בכתה, ואז המשיכה: "עשיתי כמה דברים פרובוקטיביים בישוב במרכז הארץ עלית בתור מורה, אחד מהם זה בנות שלא התקבלו לסמינרים על רקע עדתי, שזה דבר מאד קשה אצלנו, בנות כיתה ח', בנות נפלאות, עזרתי להן להתקבל. פניתי לדרגים גבוהים בממשלה והם דרך הדלת האחורית, אני נתפסתי בעיניי רב העיר ואנשים נוספים בתור בן אדם שלא כנועה למערכת, בלשון העם, ובלשוננו 'מוייסר' שראוי מאד להיזהר ממנו. אני אימא למשפחה, אני מוברגת עמוק בעיר, ולא היה לי ענין לחולל מהפכות, ולכן כל דבר שעשיתי אמרתי לבעלי 'אני חייבת לקבל את האישור של הרב ק' שהוא רב העיר'. במהלכים הבאים שלי ביקשתי לפחות כלפי חוץ שתהיה לי גושפנקה מרב העיר, שיהיה מודע למעשים שלי ולא שאני כביכול פועלת על דעת עצמי. היא כבר ידעה לומר לי באותה שיחת טלפון, ב.ב, שהיא כבר נמצאת בקשר עם מ.ק היועצת של הפנימייה, שהיא מצאה לה דירה לשכור באחד מרחובות ישוב במרכז הארץ. היא שאלה אותי מה אני אומרת. הייתי כמובן מאד בעד, היא רצתה ללמוד אולי בירושלים. עצם הדיבור על זה היא הייתה מאד אופטימית. גם אני מציינת ביומן ב.ב הזאת, 4 שנים האלה שעברו זו, הייתה ב.ב אחרת, הייתה יותר משוחררת, עם תקוות לעתיד, היא רצתה לפתוח חיים חדשים... יום למחרת הלכתי לרב ק' סיפרתי לו על שיחת הטלפון, הוא היה סקפטי אולי צריך לראות, אולי זו הזיה, צריך לבדוק. אמרתי לו 'הרב ק', גם אם יש אחוז אחד שהילדה סובלת, 99 אחוז שלא, אבל האחוז הבודד האחד שהיא כן סובלת, והיא כבר לפני גיל 18 והיא מבקשת לצאת מהבית לא כדאי שנקשיב לה?'. הוא אמר צודקת, נכון, אולי כדאי שהיא תצא מהבית. היה לי את האישור של הרב ק' ופניתי לפעול. דרך אגב, קצת החכמתי מאז כיתה ח'. הפעם התקשרתי לפרקליטה שהכרתי, סיפרתי לה בקצרה את הסיפור והיא הפנתה אותי למישהו שיודע איך לפעול, מה כדאי לעשות, והוא ייעץ לנו מההתחלה ועד הסוף להוציא אותה מהבית ואז צריך להוציא צו הגנה" . בהמשך העידה שה"מישהו" הזה היה הרב מלמד, שהיה בעברו במשטרה, שמתמצא בכל מה שקשור במוגנות וכיצד יש לפעול, והוא הוביל את המהלך מההתחלה ועד הסוף.
345. בחקירתה הנגדית של ש.ט, הסנגורית הטיחה בה שלל טענות. לגבי הטענות שהיא שיקרה בתצהיר בתמיכה לצו הגנה לא אתייחס, שכן כפי שציינתי לעיל - איני מוצאת שהדברים תורמים לבירור האמת. רק אציין, שאיני מסכימה עם טענת ההגנה שיש בהתנהלותה של ש.ט בעניין זה כדי לפגוע במהימנותה. עוד בעניין התצהיר הטיחה הסנגורית בש.ט: "ב.ב שיקרה לכן היא לא חתמה על תצהיר ואת בטוב ליבך נגררת אחריה כי היא מאוד רצתה לברוח מהבית לצאת מהבית והיא השתמשה בך ככלי כי את אישה טובת לב, היא השתמשה בך ככלי כדי לצאת מהבית ושאבא שלה לא יחזיר אותה הביתה ולכן את חתמת על תצהיר לא מדויק, בלשון המעטה". טענת הניצול מצד ב.ב חוזרת גם בסיכומי ההגנה , ועל שתי הטענות השיבה ש.ט: "ב.ב כל כך נזהרה בלשונה, הלוואי עלי להיזהר מלשון הרע כמו התלמידה הזאת, שישבה אצלי בבית, ... בתור בן אדם היא שמרה כל כך על טוהר המידות שלה בכל מה שקשור לשקרים, אפילו דבר כמו לשון הרע, אמרת את האמת, 'אבל לא, זה הכפשה של מישהו לא לצורך, אז אני אגנוז את האינפורמציה זאת עם עצמי'. אז היום אחרי כל כך הרבה שנים, לשמוע כזאת טענה מעוותת, שהיא בשביל לצאת מהבית היא השתמשה בי. קודם כל אני לא יודעת מה זה נקרא ש-ב.ב משתמשת בי, כי ב.ב כל הזמן שהכרנו תמיד רק התנצלה שהיא כל כך לא רוצה להטריח וכל כך לא, לא יודעת. אולי זה עוד חלק כמו שאת אומרת מהאישיות המעוותת שלה, שזו הדרך שלה להוציא דברים, אבל כמו שאני התרשמתי ההתרשמות העמוקה שלי במשך כל השנים הללו מ-ב.ב, ילדה למופת" . אזכיר שגם מ.ק ציינה ש-ב.ב נהגה כל העת להתנצל על כך שהיא מטריחה אותה או גוזלת מזמנה.
הסנגורית אמרה לש.ט שהיא זו שהמציאה ש-ב.ב נפגעה וניסתה לשכנע אותה בכך, וש.ט לא רק שללה זאת מכול וכול, אלא ציינה שאילו כך היה, מדוע הגיעה אליה ב.ב כשהייתה בכיתה י"ב לספר לה, לראשונה, שהיא נפגעה. עוד אמרה: "אין לי שום אינטרס, תאמיני לי, רק קשיים, רק קושי היה לי מכל הסיפור הזה, הייתי מצליחה לחיות את חיי בצורה הרבה יותר שלווה אם כל הסיפור הזה לא היה נכנס לי לתוך החיים, זה באמת אני חייבת לומר" . וכן: " אני בסך הכול מורה לאנגלית, אני אפילו לא, אני לא יועצת, אני לא פסיכולוגית, אני שום דבר, אני רק עושה הרבה פעמים דברים שבאמת אני מרגישה צורך להיות במקום כי ככה התייחסו איתי ובאמת אנשים טובים אם כולם היו פשוט מסיטים את המבט שלהם ואומרים 'לא ראינו, לא ידענו', אז הייתי היום במקום אחר ממה שאני היום, ואני כל כך מעריכה את אותם אנשים אמיצים, יש להם את הכוח לעמוד איתנים מול בעיות במיוחד לילדים חסרי ישע שכן ראיתי את עצמי עושה את הדבר הנכון, למרות שכל המערכת, המנהלת הזהירה אותי אין ספור פעמים, 'ש.ט, תתרחקי, הוא בן אדם מסוכן, לא כדאי לך, עזבי את זה' ובאמת הרבה אנשים מהמערכת שלי פשוט עשו את עצמם שלא, אז התמודדתי עם קושי מאוד מאוד גדול, לא היה לי שום מוטיב, שום מניע כאן לחבור ל-ב.ב ולעזור לה באיזה שהיא מזימת רשע, מה קיבלתי מזה? מה יצא לי מזה? בואי תגידי לי, מה יצא לי מזה?" .
בחקירה הנגדית ש.ט הכחישה את טענת הנאשם שהיא התקשרה למי מהאחיות הנשואות ודיברה איתן על ב.ב (כפי שגם אמרה לנאשם בזמן אמת בעת השיחה בבית הספר, כמצוין לעיל). היא סיפרה שמספר אחיות התקשרו אליה ובאחת האחיות שהתקשרה אליה והיא נזפה בה ואמרה לה שלא תתקשר אליה יותר . חשוב לציין שדבריה של ש.ט אומתו בחקירתה הנגדית של אחות 2, שהעידה שהיא זו שהתקשרה לש.ט, ולא להיפך .
ש.ט נשאלה מדוע, כאשר ב.ב דיברה במסגרת סיפור האִסלאם על האקדח של הנאשם, היא לא פנתה לאימא להזהיר אותה שהנאשם מסוכן ושמאיימים על בנותיה באקדח, וש.ט השיבה: "אם נכונים החששות שלי לגבי מה שקורה עם הילדה, האימא תהיה האחרונה שאני אפנה אליה, כי היא הייתה אמורה להיות שם ולהגן על הילדים שלה הרבה לפני. אז מבחינתי היא לא פונקציה בסיפור הזה, להיפך, יש לי המון טענות אליה והייתי רוצה לשמוע את זה באופן אישי איך היא מכילה את זה בתור אימא, כי גם אני אימא, ומרגע שהפכנו להיות הורים אז האחריות שלנו גדלה שבעתיים" .
הסנגורית הטיחה בש.ט מספר פעמים שהיא ניסתה לשכנע את ב.ב שהיא נפגעה מאביה, וש.ט חזרה והכחישה זאת וציינה שהיא תמיד הקפידה להשאר ניטראלית . חיזוק לדבריה של ש.ט בנקודה זו ניתן למצוא בעדותה של עדת ההגנה אחות 2 כילאב, אחותה של ב.ב, סיפרה שבשיחה שבה האחיות התייעצו עם ש.ט לגבי שיחה עם ב.ב, ש.ט אמרה להן לא להגיד במפורש "פגיעה מינית" כדי לא להכניס ל-ב.ב מילים לפה . מעבר להיעדר בסיס ראייתי לטענת ההגנה שש.ט שיכנעה את ב.ב שהיא נפגעה והכניסה לה את זה לראש או לפה, ולמרות ראיות להיפך, אציין שטענה זו סותרת טענה אחרת של ההגנה, שאליה התייחסתי לעיל: ש-ב.ב ניצלה את ש.ט בצורה מניפולטיבית כדי לצאת מהבית, בידעה שש.ט חושבת שהיא נפגעה מאביה .
346. לסיכום ההתייחסות לש.ט, אחזור על שכבר כתבתי: לטעמי מדובר בעדה מהימנה, ישרה וישירה, שפעלה באומץ במצב רגיש ומורכב. התרשמתי שהיא פסעה בשדה המוקשים בזהירות, הקפידה לא לטעת ב-ב.ב מחשבות כאלה או אחרות, הקפידה על לשון נקייה מול ב.ב, כמותאם לגילה ולמגזר, בדקה את עצמה ואת פעולותיה מול אנשים אחרים - אנשי חינוך, אנשי טיפול ואנשי דת - כדי לוודא שהיא פועלת נכון וגם כדי לחפש תמיכה ו"גב", ומדובר בעצם במי שעמדה בראש אלה שסייעו ל-ב.ב לצאת מהמקום הקשה שבו הייתה.
עדותה של ב.ב, באופן כללי
347. כפי שציינתי בפתח הכרעת הדין, ב.ב ילידת XX וצעירה מ-א.א ב-10 שנים. היא התשיעית בסדר הילודה. במועד מתן עדותה, החל מ-22.2.21, היא הייתה רווקה. גם ל-ב.ב היה מעמד מתן העדות קשה, אך מצבה לא היה קשה כשל א.א, לא חווינו עימה הבזקים לעבר, אך לפרקים גם היא התקשתה מאוד לדבר. הדברים כמעט מובנים מאליהם, גם לנוכח נושאי העדות, וגם מאחר שלא אחת עלבה בה ההגנה, או הקניטה אותה. הרי דוגמה אחת מיני רבות, שחלקן תעלנה בהמשך:
"עו"ד וייסבוך: איך בחורה בת 17.5 מאפשרת לאבא שלה להוריד לה את התחתונים?
העדה, ב.ב : אז בעצם שאלה עלי עכשיו?
עו"ד וייסבוך: כן.
העדה, ב.ב: אוקי. אז אני,
עו"ד וייסבוך: עלייך. את העניין פה.
העדה, ב.ב: בסדר.
עו"ד וייסבוך: את במרכז תשומת הלב, כמו שאת אוהבת" .
היו מספר פעמים ש-ב.ב ביקשה מאיתנו רשות לאיית מילה מסוימת, חלף אמירתה במפורש . לא אחת העידה ב.ב בקול חרישי מאוד. היו גם מקרים שבהם התרגזה על הסנגורית בשל שאלה מסוימת, או האופן שבו פנתה אליה, ואז גם ידעה להשיב בתקיפות. כך, למשל, כשהסנגורית אמרה לה ש-א.א, בשיחה באפריל XX20 הכניסה לה לראש שהיא נפגעה, והיא אימצה לעצמה את המחשבה הזו כי רצתה לחשוב שזה מה שקרה גם לה, ו-ב.ב הגיבה בכעס: "אם את היית יודעת מה זה לא היית רוצה לחשוב שאולי זה קרה לך פעם, נראה לך אני בחרתי בזה לחשוב על זה?... שום בן אדם נורמלי שאני מכירה לא היה רוצה לחשוב שאולי זה קרה לו" . כשדברים דומים הוטחו בה פעמים נוספות, השיבה: "בעד שום מחיר בעולם לא הייתי מוכנה להיכנס לסיפור הזה... אם אני הייתי יכולה למחוק את הזיכרונות האלו, להגיד ששום דבר לא היה ואם זה היה באפשרותי לעשות את זה, אז הייתי מוכנה לשלם כל כסף בעולם העיקר לא להיכנס למצב הזה, שום בן אדם שאני מכירה לא היה בוחר להיכנס לזוועה הזאתי, שום בן אדם שאני מכירה לא היה בוחר... הייתי מוכנה להתאבד ותכננתי להתאבד רק בשביל לא להיות במציאות הזאתי... אי אפשר לדמיין כזה דבר, אי אפשר לעשות כזה דבר, אי אפשר לבחור לרצות שדבר כזה יקרה לך ולהחליט שפתאום זה נכנס לך לשכל, ממש ממש לא, אין כזה דבר, שום ילדה שאני מכירה, אם היה באפשרותי להגיד 'לא היה כלום, הכול טוב, הכול שמח, זה הבית שלי, אני אוהבת אותו, אני נשארת בו'" .
כאשר הסנגורית הציגה ל-ב.ב את תזת ההגנה, שלפיה היא רצתה להידמות ל-א.א שסיפרה שהיא נפגעה, ולכן המציאה גם לעצמה סיפור כזה, השיבה ב.ב: "למה שאני ארצה להזדהות עם אחותי בתור מה, בתור מישהי שהייתה מנודה מהמשפחה?... ושהייתה מאד דחויה בבית והסתכלו עליה מאד רע" . כשאמרה לה שהיא סתם המציאה את הסיפורים על הנאשם השיבה ב.ב: "אף אחד לא רוצה להמציא כזה דבר על אבא שלו, למה שמישהו ירצה עכשיו להמציא כזה דבר?" . חשוב לומר גם, שההגנה טענה בסיכומיה דבר והיפוכו בעניין הקשר בין א.א ל-ב.ב: במרבית הזמן טענה ש-ב.ב הושפעה מ-א.א ורצתה להדמות לה ולכן סיפרה שנפגעה מינית, אף שהדבר לא קרה, ועל כן אין לתת אמון בסיפורה. דוגמאות לכך הובאו ויובאו למכביר. מצד שני, בחלק מהזמן טענה ההגנה, כשהתברר ש-ב.ב לא סיפרה ל-א.א על פגיעות בה, שהעובדה שהיא לא סיפרה מערערת את אמינותה ויש בכך כדי להפריך את סיפורה .
ועוד: "אני אחזור ואני אומר שאף אחד לא בוחר לחשוב כאלו דברים וזה לא משהו ששום בן אדם היה בוחר לרצות לחשוב אותו, זה דבר, זה לא משהו שאפשר להמציא אותו וזה לא משהו שאפשר... זה לא משהו שאפשר לבחור לרצות להמציא את זה, זה לא משהו שבחרתי וזה משהו שפשוט היה והייתי צריכה להתמודד איתו, זה לא משהו שבחרתי להיות מסכנה, אני לא חושבת ששום בן אדם רוצה להיות בעניין הזה" .
בשלב מסוים של החקירה הנגדית, כְּשְ-ב.ב סיפרה על מה שעשה לה הנאשם וכיצד התחכך בה, שאלה אותה הסנגורית אולי היא חלמה על כך, ו-ב.ב השיבה: "אני לא יכולה לחלום על משהו שאף פעם לא התנסיתי בו" .
348. בין יתר הראיות הוגש מסמך ש-ב.ב כתבה זמן מה טרם צאתה מהבית (5.3.20, ט' אדר) , שלגביו העידה שהיא כללה בו דברים שרצתה לא לשכוח, ואותו מסרה לחוקרת . מתוארים בו פגיעות של הנאשם בה, בצורה מפורטת וגרפית, יחסית. הוא כולל הרבה תיאורים סנסוריים ("הוא נצמד אלי, אני מרגישה אותו, את חלק של מונח איפשהו באזור, זה מבחיל, זה בולט, אני מרגישה אותו, את הנשימות שלו, את הבטן העולה והיורדת, את השיערות שלו, הגוף שלו שנצמד אלי... שרוי הוא מעלי, אני מרגישה את הידיים שלו נתחבות לו מתחתי, מגששות ונוגעות, מרגישה אותו נכנס לשם לא הרבה, מרגישה את העצם הזז שלא אמור להיות שם, זה לא נעים, זה מגעיל... מרגישה ושומעת אותו, לוחש באוזן משפטים כמו: 'אני יודע שאת מתפללת שזה יקרה', 'אולי את לא מבינה למה אני עושה את זה, אך לכשתגדלי תודי לי'...", ועוד ועוד). מרבית המסמך מתאר, לדברי ב.ב, את הפגיעות האחרונות, אך יש גם דברים מתקופות מוקדמות יותר. עוד ציינה שאת המשפט "את מתפללת שזה יקרה" זכרה כשכתבה את המסמך, אך עתה, בעת מתן עדותה, אינה זוכרת שהנאשם אמר כך .
תהליך ההיזכרות של ב.ב
349. תהליך ההיזכרות אצל ב.ב היה שונה מאשר אצל א.א, שהעידה שזכרה תמיד את מה שקרה, רק לא יכלה להמשיג זאת לעצמה במילים. ב.ב העידה שבשלב מסוים התחילו לחזור לה רסיסי זיכרונות על דברים שקרו לה בגיל 9-7. היא ציינה שבסוף כיתה ח' נזכרה בכמה תמונות והרגשות מהעבר, וסיפרה על כך ל-א.א, שלא דיברה איתה לגוף הדברים אך הציעה לה ללכת לדבר עם מ.ק . באותה תקופה היה ל-ב.ב פחד שנבע מדברים שקרו פעם, ואז היא אמרה שהיא חוששת שהנאשם הולך להתאסלם. תמונות ממשיות הגיעו בכיתה י"א . בתקופה שאחרי פסח התחילו לחזור לה פלשבקים קצרים, אבל זה היה "שטח אפור" והיא לא הייתה בטוחה מה בדיוק קורה, וגם כעסה מאוד על האנשים סביבה . אז התחילו לה "רסיסי זיכרונות" . זה היה בתקופה שאחרי סיפור האִסלאם, אחרי שהחוקרת מיארה הגיעה לבית הספר וכל מה שקרה סביב זה. ב.ב לא הייתה בטוחה בדברים, אם קרו או לא קרו, ולכן אמרה למיארה שדבר לא קרה, כי העדיפה לא לומר את האמת . ב.ב גם לא ידעה אז האם קורים דברים באותו זמן, אך זכרה שדברים קרו בעבר . היא הסבירה שהיה לה חשש עמום שהנאשם נגע בה בעבר, אבל לא הייתה לגמרי בטוחה, וגם לא ממש זכרה מה היה . היו לה תחושות לא נעימות על הנאשם, אך לא זיכרון ברור . היא ידעה שהיא פוחדת מאבא, שיש משהו לא תקין, ולא ידעה להסביר מה, לא ידעה "לשים את האצבע" . רסיסי הזיכרונות של ב.ב בסוף כיתה ח' או תחילת כיתה ט' כללו תמונות שהנאשם נגע בה בצורות מסוימות, בגיל 9-7 . הנגיעות היו בגופה, באזור איבר המין. ב.ב לא זכרה מה גרם לה להתחיל להיזכר באותו זמן במה שקרה בגיל 9-7, לא זכרה מתי בדיוק זה קרה ומה בדיוק קרה . כשהסנגורית אמרה ל-ב.ב שהסיבה שהופיעו לה רסיסי זיכרונות בתחילת כיתה ט' היא שהאחיות שלה דיברו איתה (כפי שפירטתי לעיל בפסקה 232 על "שיחת האחיות"), השיבה: "התשובה שלי היא לא מוחלט, אין שום סיבה בעולם שילדה תעליל דבר כזה על אבא שלה, שהיא תרצה לחשוב כזה דבר על אבא שלה, שהיא תחייה בפחד ממנו בבחירה, לא, אין כזה דבר" .
לשאלת ההגנה כיצד ייתכן ש-ב.ב לא זכרה את הפגיעות החלה להזכר רק בשלב מאוחר השיבה ב.ב שאינה יודעת להסביר זאת מעצמה, אך היא קראה על כך מאמר ובהמשך שוחחה על כך עם המטפלת שלה, ברוורמן: "בעצם היא הסבירה לי שיש מנגנוני הגנה במיוחד בגיל מאד צעיר, יש כל מיני מנגנוני הגנה אבל יש מנגנון אחד שקוראים לו הכחשה ויש גם עוד אחד שזה ניתוק, זה בעצם מה שהיה לי בעיקר בכיתה ח' שפשוט מתנתקים וזה אמצעי הגנה שפשוט יש... זה מה שאני הרגשתי והיא הסבירה לי את זה יותר טוב ואני גם קראתי על זה חומר .
עוד נשאלה בחקירה הנגדית למה התכוונה כשאמרה שלא זכרה מה היה. האם לא זכרה בכלל שהנאשם עשה לה משהו בכלל בכיתה ח', ו-ב.ב השיבה: "אני לא יודעת איך להגדיר את זה... בואי נגיד ככה, היה לי חשד עמום כזה שהיה דברים מעולם ולא הייתי בטוחה לגמרי בזה ולא ממש זכרתי מה היה [ש: חשד שאיזה דברים היו?]... שאבא שלי נגע בי בצורות מסוימות, לא זכרתי איזה" .
מעבר לתהליך ההיזכרות שהיה הדרגתי, גם ב.ב, כמו א.א, העידה שעד שלב מסוים היא לא ידעה האם מה שהיא חווה בבית הוא נורמלי, ואצל כולם זה ככה, אם לאו: "אם אני נכנסת לראש שלי בתור ילדה קטנה יכול להיות שהייתי מספרת שרע לי ואני לא יודעת בדיוק למה וקורים דברים ואני לא יודעת, לא יודעת בדיוק... אולי זה לא נכון להשתמש בנכון, אולי לא הייתי צריכה להגיד 'לא יודעת', יכול להיות שזה יותר לא יודעת להסביר מה זה, לא יודעת להסביר האם זה רע בכלל, זה משהו שלא ידעתי, זה משהו שלכל ילדה יש אותו בגיל הזה, לכל כאילו בכל משפחה זה קורה או שזה משהו לא נורמלי ושזה משהו רע ואמור להיות לי עם זה רע, לא, זה מה שאני מתכוונת לומר כשאמרתי שאני לא יודעת" .
350. כתב האישום ועדויותיה של ב.ב מתייחסים לשלוש תקופות של פגיעות: התקופה הראשונה הייתה בין גיל 9-7 (שנים XX20 עד XX20), תקופת הביניים הייתה סביב גיל 14-13 (שנים XX20 עד XX20) והתקופה האחרונה הייתה בין גיל 18-17, מתחילת החופש הגדול בין כיתות י"א ו-י"ב, ב-XX20, עד XXX .
351. ב.ב העידה שאחרי סיפור האִסלאם והמפגש של הנאשם והאימא בבית הספר, קרי: אחרי "תקופת הביניים", הייתה תקופה של הפסקה, היו מספר שנים שבהן לא פגע בה הנאשם. הפגיעות חזרו להתרחש רק כְּשְ-ב.ב הייתה בסביבות גיל 17, ואז התדירות הייתה גבוהה, פעם - פעמים בשבוע , אם כי גם שם היו שבועות שבהם לפעמים לא קרה כלום .
352. ב.ב העידה שלאחר תקופת הביניים וההפסקה, היא חשדה שדברים שקרו פעם קורים שוב, ואז היא החלה לבצע מעין "בדיקות" עבור עצמה. היא תיארה מקרה שקרה למיטב זיכרונה כשהייתה בכיתה י"ב: ב.ב אהבה לישון בחלונות פתוחים, וכך השאירה אותם טרם לכתה לישון, אך כשקמה בבוקר ראתה שהחלון סגור . עוד ציינה לגבי תקופות שבהן ידעה שמשהו קורה, ואף ידעה לתאר בדיוק מה קרה באותה פגיעה, שמה לעצמה "סימנים" כדי לוודא שאינה הוזה. "חלק דברים ידעתי בטוח, וחלק דברים, באופן כללי העדפתי להאמין שזה לא קורה" . הנושא יתואר גם במסגרת מה שיכונה "אירוע הקרוקס", אך כבר כאן אציין את חילופי הדברים בין ב.ב לסנגורית בעניין זה:
"ת: מה שקרה זה היה ככה. את כל הדברים שקרו הפגיעות למעשה אני לא רציתי לזכור אותם ולא להאמין אותם, אבל כשיום אחד קמתי עם הרגשה שקרה משהו וגם ואחר כך ראיתי שהנעליים זזו, אז זה כבר... כבר לא יכולתי להתווכח... לא יכולתי להתווכח עם הזיכרון שהיה בלילה... אני קמתי עם הזיכרון הזה ואז ראיתי את הנעליים, אבל עדיין אמרתי, 'טוב, אולי אחת האחיות נכנסה', אז התקשרתי לאחותי וסתם שאלתי אותה 'מה נשמע? מה קורה?' ואז אמרתי לה, 'תגידי, יש מצב שנכנסת?', כאילו שאלתי אותה את זה מאוד באגביות בשביל שכאילו היא לא תחשוש. ... אם היא זאתי, אם היא אולי נכנסה לחדר בשביל להעיר אותי? היא אמרה 'לא, לא נכנסתי לחדר' ואז אמרתי, 'אוקיי', כאילו, 'שלום', זהו. ... אז אמרתי לעצמי 'אוקיי, זהו', זה היה האופציה האחרונה, כי רק היא נכנסת לחדר בשביל להעיר אותי, אז אם היא לא נכנסה באותו יום לחדר זה רק מישהו אחד יכל היה לעשות את זה.
ש: אם אחות 4 הייתה, במונח הזה של 'הרגשתי', אם אחות 4 הייתה אומרת לך, 'כן, אני הזזתי לך את הנעליים, נכנסתי לחדר לקחת ספר, הזזתי לך את הנעליים', אז ההרגשה שלך שאבא עשה משהו לא הייתה קיימת? היית חושבת שזה הזיה, כי אחות 4 אמרה לך שהנעליים הוזזו על ידה?
ת: לא הייתי חושבת שזה הזיה, אבל היה לי הרבה יותר קל לשכנע את עצמי שזה לא קורה" .
353. ב.ב העידה שמלבד ה"סימנים" שנהגה לחפש לעצמה, הייתה תקופה שהיא גם שמה לעצמה שעון מעורר שיעיר אותה באמצע הלילה, והיא הייתה עושה סיבובים בבית והולכת לבדוק שהאחים הקטנים שלה בסדר, כי היא חששה שמה שקורה לה אולי קורה גם להם, אבל היא אף פעם לא תפסה את הנאשם . גם מ.ק העידה על כך .
354. ההגנה שאלה כיצד לפתע, במועד עדותה, ב.ב בטוחה שקרו לה דברים, כשבעבר לא הייתה בטוחה, והיא הסבירה: "אני חושבת שהמרחק של הזמן והראיה את זה בצורה יותר פחות, לא יודעת איך קוראים לזה, אובייקטיבית... אולי סובייקטיבית... התכוונתי בצורה מעורבת... כאילו שלא ראיתי את זה בתור ילדה שעכשיו נמצאת בבית והיא מפחדת מאבא שלה והיא לא רוצה להאמין במה שהיה ומפחדת ולא בטוחה, אני רואה את זה בתור כאילו אני כבר לא בבית, אני כבר לא, אני כבר לא מאוימת ממנו ואני יכולה כאילו, עצם המחשבה על זה לא עושה לי רע כמו שהיא עשתה לי כשהייתי בבית" .
עמדות הצדדים בנוגע לעדותה של ב.ב, באופן כללי
355. התביעה טוענת שיש לתת אמון מלא בעדותה של ב.ב, וכי יש לקרוא את עדותה תוך התחשבות בגילה הצעיר, העובדה שהפגיעות בעניינה התרחשו זמן קצר לפני תחילת החקירה, העובדה כי נותרה ללא כל תמיכה משפחתית בגיל צעיר מאוד וכן העובדה כי עת מסרה עדותה הייתה בשלב בוסרי וטרם עיבדה את דבר הפגיעה בה. עוד טענה כי כל טענות ההגנה בעניינה של ב.ב לא יכולות להצדיק את בריחתה מהבית, זעקתה לעזרה, ואת מסכת הייסורים שעברה במסגרת עדותה בפני בית המשפט .
356. ההגנה טוענת שעדותה של ב.ב היא שקר מוחלט, שאין לתת בה כל אמון, והיא ניצלה את סיפורה של א.א, שטענה שהיא נפגעה על־ידי הנאשם, כדי לאמץ לעצמה סיפור דומה, הכול כדי לאפשר לה לצאת מהבית בגיל 18, חרף התנגדות הוריה שתלך ללמוד במוסד חינוכי הרחק מהבית. כפי שכבר ציינתי לעיל מספר פעמים, נטען ש-ב.ב הייתה נתונה להשפעתה של א.א, שסיפרה ל-ב.ב את סיפורי פגיעתה, ו-ב.ב ניצלה גורמים תומכים בסביבתה, כגון ש.ט, כדי לממש את רצונה לצאת מהבית .
מסקנתי מעדותה של ב.ב, באופן כללי
357. בניגוד לטענת ההגנה, התרשמתי מאישה צעירה, אינטליגנטית ורגישה ביותר, והדברים יבואו לידי ביטוי גם בהמשך, מתוך שאר העדות. התרשמתי מהאופן שבו, למרות נושא המשפט והיותה קורבן של מעשי אביה, היא הקפידה שלא להשחירו בתיאוריה מעבר לתיאור עובדתי. עוד אמרה: "הוא אבא שלי ואני מצווה לכבד אותו... ואני לא יכולה לדבר עליו, אני לא יכולה לכנות אותו בתארים. זה לא נכון לכנות אותו בתארים כאלו, זה לא מכובד, גם אם הוא עשה, גם אם הוא מבחינתי לא מילא את החובה שלו בתור אבא, לא חושבת שהתפקיד שלי זה להגדיר אותו... והיה הרבה בלבול בין הצדדים הטובים שלו לבין מה שהיה" .
בחלק מהמקרים ב.ב אפילו הוסיפה דברים מגוננים או מחמיאים לגביו. למשל, כשתיארה באחד המקרים שהנאשם נתן לה כמה מכות באזור הבטן, היא מיד הוסיפה: "לא בקטע כואב, סתם, כאילו" . עוד התרשמתי מכנותה ומהעובדה שהעידה על עצמה דברים שהם, לכאורה, "לא מחמיאים", או מביכים מאוד. כך, למשל, היא אישרה שאמרה למ.ק, שלאחר שהתרגלה בתקופה האחרונה של הפגיעות שהנאשם פוגע בה כל יום רביעי, אז אחרי שיצאה מהבית והגיע יום רביעי זה פתאום היה חסר לה, וזה היה מאוד מוזר . כך, למשל, העידה על עצמה שהיא אוהבת לטעום משקאות אלכוהוליים מדי פעם (אך לא להשתכר או לאבד שליטה) . האותנטיות עלתה גם מתוך דברים נוספים שתיארה, למשל - שהשלב הכי מפחיד מבחינתה היה השלב שבו הוריד לה הנאשם את הבגדים , . לכן באחד האירועים, כשהנאשם בא אליה בלילה והיא הבינה שהוא עומד לעשות בה מעשה, היא הזדרזה והורידה את בגדיה בעצמה "החלטתי שאם ממילא זה יקרה, לפחות שזה יהיה אני ולא הוא" (ואז הנאשם כעס וצעק עליה: "זה את שמביאה אותי למצב כזה. אני לא ביקשתי ממך").
358. התרשמתי מ-ב.ב כמי שהיה לה חשוב לדייק מאוד בדבריה (בדומה למה שהעידו לגביה מ.ק וש.ט, ואפילו הנאשם, שהעיד לגביה שכבר בילדותה "היא הייתה כל מילה שלה היא חשבה על מה שהיא אומרת, זאת אומרת היא לא סתם דיברה" ). לכן כשלא הייתה בטוחה שהיא זוכרת נכון, ציינה זאת, כפי שעלה ועוד יעלה מדברים שציטטתי מעדויותיה. היא לא נמנעה מלחזור בה מדברים שכתבה או לומר לנו שאינה זוכרת אותם כיום (במועד מתן עדותה), לרבות דברים שהיו לרעת הנאשם. כך, למשל, לגבי מסמך ת/9 שאותו כתבה, ושכלל מספר אמירות שאמר לה הנאשם תוך כדי פגיעות. ב.ב העידה שאת המשפט "את מתפללת שזה יקרה" זכרה שהנאשם אמר כשכתבה את המסמך, אך עתה, בעת מתן עדותה, אינה זוכרת שהנאשם אמר כך . גם בנושאים שאינם בלב המחלוקת הקפידה לדייק. כך, לדוגמה, כשבעדות מאוחרת ביקשה לתקן משהו שאמרה בדיון קודם על אודות המועדים שבהם ביקרה בבית הוריה לאחר שיצאה משם: "אפשר גם לתקן משהו שאמרתי פעם קודמת?... שאלתם אותי אם אני ביקרתי בבית ואני שכחתי לציין שביקרתי עוד הפעם בבית בשביל לקחת את הדרכון שלי ואת המספר רישוי, מספר, זה היה באלול... זה היה, לא, האמת אני לא זוכרת מתי זה היה, זה היה איפה שהוא בתחילת שנה, אני לא זוכרת אם זה היה באלול או אחרי החגים... אחרי שיצאתי מהבית אז שכחתי שלא אמרתי שהייתי גם" .
359. כל האמור עד כה (ואף מה שיאמר בהמשך), מסביר את מסקנתי, שנאמרה כבר בפתח הכרעת הדין, שאני נותנת אמון גם בעדותה של ב.ב, וככל שאציע לחבריי להכריע בשונה מכתב האישום, הדבר יינבע לא מחוסר אמון, אלא מפערים או אי־בהירויות בעדותה.
התייחסות לאישומים 15 עד 22, הנוגעים ל-ב.ב
אישום 15 [המכונה "אירועי הקיר ואירועי כיתה ח'"]
360. אישום 15 מייחס לנאשם מעשים מגונים שעשה ב-ב.ב בשתי תקופות שונות: התקופה הראשונה, במחצית השנייה של שנת XX20, עת הייתה ב.ב כבת 8, בבית המשפחה במקום מגורים קודם, והתקופה השנייה, בין השנים XX20 ל-XX20, עת הייתה ב.ב כבת 14-13, בבית המשפחה במקום המגורים. לעיל קראנו לתקופה השנייה "תקופת הביניים".
בתקופה הראשונה, במועדים ובתדירות שאינם ידועים למאשימה, נהג הנאשם לקרוא ל-ב.ב לחדר העבודה שלו. הוא הורה לה לעמוד ליד הקיר כשידיה למעלה והיא עירומה, והוא עמד מולה והתבונן בה במשך 10-5 דקות, ואז הורה לה לחזור לישון במיטתה. בחלק מהמקרים מישש את איבר מינה, בחלק מהמקרים תפס במותניה, נגע בה בגבה, בחזה ובמקומות נוספים בגופה.
בתקופה השנייה, במועדים ובתדירות שאינם ידועים למאשימה, נהג הנאשם להיכנס לחדרה של ב.ב בשעות הלילה ולבצע בה פגיעות מיניות בשנתה. הוא לקח אותה ממיטתה, בעודה שרויה בשינה עמוקה, הפשיט אותה מהפיג'מה וביצע בה את זממו.
361. לפיכך, הנאשם מואשם כי במעשים האמורים לעיל ביצע מעשים מגונים בבתו הקטינה, שלא בהסכמתה החופשית, בהיותה מתחת לגיל 16, ריבוי עבירות לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק. למען הקיצור, לעיתים אכנה אירועים אלה "אירועי הקיר ואירועי כיתה ח'".
עדותה של ב.ב בנוגע לאירועים המתוארים באישום 15
362. על התקופה הראשונה העידה ב.ב: "כשהייתי קטנה שאני זוכרת מקרה אחד שאבא שלי אמר לי לעמוד ליד הקיר, הייתי בלי בגדים... בטווח גילאים 7, 9... משהו בערך כזה... [ש: למה את זוכרת שזה היה דווקא בגיל הזה?] אני זוכרת שהיה לי כל מיני תקופות, כמו שסיפרתי בעדות הקודמת, שרציתי ללכת לפנימייה... לצאת מהבית ואני גם זוכרת שהיה לי קושי ופחד ממנו בגילאים האלה... אז אני הייתי ליד הקיר, כמו שסיפרתי מקודם, והוא אמר לי להרים ידיים... והוא הסתכל עלי, אני לא יודעת כמה זמן זה לקח... אני לא זוכרת אם זה היה בפעם הזאתי או בפעם אחרת שהוא גם נגע בי... הוא נגע בי עם הידיים שלו... הוא נגע בי באיבר המין... לא יודעת, נגע, מישש, נגע ... אם אני זוכרת נכון, אני לא חושבת שהוא אמר משהו ... אני לא יודעת להגיד כמה זמן זה היה... אני אומרת שאני לא יודעת כמה, לומר כמה פעמים זה היה... אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שאחת הפעמים הייתה, יש לנו בבית חדר ממ"ד... בקומה השנייה... בלילה... אני לא יודעת כמה זמן זה היה בדיוק, אבל זה היה, אני יכולה, זה היה יותר מכמה דקות, אני לא יודעת בדיוק כמה... אני חושבת שקפאתי... אני לא יודעת אם בפעם הזאת שהוא הסתכל עלי הוא גם נגע בי או שזה היה בפעם אחרת, אני לא זוכרת אם זה היה רק שהוא הסתכל ואז זה נגמר או שזה או שהוא גם נגע... זה היה אותה סיטואציה, רק בחלק הפעמים הוא הסתכל ובחלק הפעמים הוא גם נגע... אני חושבת שהיו עוד פעמים שהוא הסתכל עלי וגם נגע" .
ב.ב העידה לגבי התקופה הראשונה כי היא זוכרת את הנאשם מגיע, ממש בהתחלה, שאז עוד ניסתה להתנגד ולדחוף את ידי הנאשם בעזרת ידיה, ללא הצלחה. "אני מרגישה אותו תופס אותי במותניים, לא זוכרת מה היה לפני, מה היה אחרי, אני רק זוכרת שהוא תופס אותי במותניים ומחליק את הידיים שלו לאט לאט בגב" . לשאלת ההגנה האם נכון שכמו שבעבר לא הייתה בטוחה שהמקרים של גיל 9-7 קרו, אזי גם היום היא לא בטוחה, השיבה ב.ב שכיום היא בטוחה שזה היה, והסבירה שכעת היא יכולה להסתכל על הדברים ממבט של מי שכבר אינה גרה בבית ואינה מאויימת על־ידי הנאשם, וכבר אינה ילדה שלא רוצה להאמין בדברים שהיא מפחדת מהם .
בחקירתה במשטרה ב.ב העידה שבפעם הראשונה, הנאשם אמר לה לעמוד ליד הקיר עם ידיים למעלה, בלי בגדים, והסתכל עליה. זה אולי קרה בחדר המקלט בקומה השנייה. הדבר ארך 10-5 דקות, הנאשם לא נגע בה ואמר לה שהיא יכולה לחזור לישון . ב.ב העידה שבאותה תקופה היא גם נהגה לישון לפעמים מתחת למיטה, מפחד שיקרה משהו בלילה, ממישהו שיבוא באמצע הלילה, אך היא לא ידעה להגדיר לעצמה מי זה .
בחקירה הנגדית הטיחה הסנגורית ב-ב.ב שבמשטרה ציינה שהפגיעות הראשונות היו בגיל 8, ואילו בבית המשפט ציינה את גיל 7, על כך השיבה ב.ב: "בערך גיל 7, 8, 9, אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה... אני לא מוסיפה, אני אומרת שכל הזמן אמרתי, בערך 7, 8, 9 משהו ביניהם, לא יודעת להגיד זמן מדויק" . הסנגורית הטיחה ב-ב.ב שהיא רק חלמה על אירוע שכזה, ו-ב.ב עמדה על כך שזה קרה. לשאלת הסנגורית כיצד הגיעה מחדרה בקומה השלישית, לחדר שבו קרו המקרים, בקומה השנייה, השיבה כי אינה זוכרת . עוד עימתה אותה הסנגורית עם כך שבמשטרה היא אמרה שאביה לא נגע בה בפעם הראשונה, אלא רק הסתכל, ואילו בבית המשפט סיפרה גם על נגיעות, ו-ב.ב השיבה: "אני כבר לא זוכרת במדויק כל כך מה היה, אני כן זוכרת שאמרתי שהיה כמה פעמים כאלו וחלק הוא נגע חלק לא, אני לא יודעת בדיוק לסדר מה, מתי הוא כן נגע, מתי לא" .
363. ב.ב העידה על מקרה נוסף שקרה לדבריה בתקופה הראשונה, והוא אינו מפורט בכתב האישום, ועל כן הוא מובא רק כדי להמחיש ש-ב.ב נזכרה מעת לעת באירועים נוספים ומקרים נוספים, והדבר מסביר חלק מהבלבול שלה לגבי הפרטים המדויקים של כל האירועים: "היה פעם אחת שזה היה בלילה ואני איכשהו ידעתי שהוא עומד להגיע... גילאי טווח גילאים 7 עד 9 בערך. ומה שאני עשיתי, אני התחבאתי... אני מדברת עכשיו לא על החדר הזה, על החדר של אחותי שאני ואחותי אחות 4 ובתקופה מסוימת גם אחות 5 אחותי... זה חדר אחר, אני וליד הדלת יש ארון בגדים חום גדול ואז אני התחבאתי בפנים ואז ואז הוא הגיע והוא חיפש אותי ואז אני לא זוכרת אם זזתי והארון הזה הוא מאוד רגיש לחריקות או התעטשתי או משהו כזה שכאילו... ואז הוא פתח את הדלת של הארון והסתכל עלי עם הרבה אכזבה בעיניים והוא לקח אותי למיטה שלי והוא השכיב אותי עליה והוא הפשיט אותי ואז הוא כאילו, אני שכבתי באמצע המיטה והוא התיישב, כאילו, כמו שמספרים סיפור, כאילו, לפני השינה, הוא התיישב כזה בקצה ואז הוא... הוא אמר עלי, הוא אמר לי, 'כפוית טובה'. ... ואז הוא שלח 2 אצבעות ולחץ אותן באיבר המין שלי... בצורה די מכאיבה, כאילו... הוא בהתחלה הוא לחץ ואז הוא החדיר את זה יותר עמוק, כאילו, בצורה שזה כאב, שכמעט כזה נעצרה לי הנשימה לרגע ואמרתי ונאנחתי, אני זוכרת שפלטתי איזה שהיא אנחה ואז כשהוא, כאילו, אחרי שנאנחתי אז הוא אמר 'זה מה שקורה לילדה שבורחת מאבא שלה', משהו בסגנון הזה ואז אני רציתי שזה ייגמר והוא אמר לי, הוא ביקש ממני להבטיח שאני שוב לא אברח לו ולא אתחבא לו ואז הבטחתי ואז זהו... ואז הוא הוציא את האצבעות שלו... ואז זה נגמר". ניסינו ממושכות לברר עם ב.ב להיכן בדיוק החדיר הנאשם אצבעותיו והיכן שם אותן, והיא השיבה: "באזור השפה, אני חושבת... אני לא בטוחה שקוראים לזה... לזה התכוונתי כשאמרתי 'אני חושבת'... הוא הכניס אותן לכיוון פנימה... לא מאוד פנימי... זה היה יחסית עמוק, אני לא יודעת בדיוק". בהמשך נשאלה לאן באיבר המין החדיר הנאשם אצבעו, והיא השיבה "לתוכו" .
364. ב.ב העידה על מקרה נוסף שקרה בתקופה הראשונה, וגם אירוע זה אינו מפורט בכתב האישום ועל כן גם הוא מובא רק כדי להמחיש ש-ב.ב נזכרה מעת לעת באירועים נוספים ומקרים נוספים. וכך העידה: "היה פעם אחת שאני זה היה באמצע הלילה, אני לא יודעת באיזה שעה זה היה, אני הלכתי אז לשירותים וכשיצאתי מהשירותים, זה שירותים שהוא צמוד לחדר שלי, יצאתי ממנו ואז ברגע שפתחתי, יש איזה מנעול שפותח אותו, כלומר, יש איזה בריח כזה, אני חושבת, שקוראים לו, לא יודעת, שפותחים, ברגע שפתחתי אז ראיתי אותו עומד שם ואז נכנסתי בחזרה, נכנסתי בחזרה לשירותים והוא נכנס אחריי ואז הוא השכיב אותי על, כלומר, אני הייתי צמודה לקיר, אני הייתי על צד ימין ואז הוא, אני לא יודעת בדיוק מה הוא עשה, הוא עשה משהו, אני לא יודעת מה הוא עשה בדיוק, הוא לא עשה את זה לי... כלומר, הוא השכיב אותי והפשיט אותי, אבל חוץ מזה הוא לא נגע בי אז ואז הוא עשה משהו לעצמו, אני לא יודעת בדיוק מה... הוא התעסק עם עצמו... עם האיבר שלו... [ש: מה הוא עשה?] אני לא זוכרת במדויק... וגם, כאילו, לא יודעת אולי הוא עשה משהו לתוך הפח, אני לא זוכרת כל כך. ... [ש: מה זה היה לתוך הפח?] ... משהו נוזל, אני לא יודעת מה.... הוא אמר, צעק עלי שאני טמאה ושאני לא בסדר. ... ועוד כל מיני משפטים בסגנון הזה... הוא אמר לי, 'את כל כך טמאה, איך את מעזה להסתכל עלי', הוא אמר, 'אני אפילו לא יכול לגעת בך מרוב שאת טמאה', אז במקום לגעת בי אז הוא לקח איזשהו צעצוע מהאמבטיה, אני לא זוכרת מה זה היה בדיוק, היה ספינה כזאת קטנה בצבע כתום או דלי, אני לא זוכרת בדיוק מה זה היה והוא חבט בי קצת, לא מכות כואבות, רק כאילו בשביל... לכפר לי, לתקן לי" .
365. ההגנה טוענת בסיכומיה שכל אירועי התקופה הראשונה הם המצאה של ב.ב, שמעבר לכך שבחקירתה בכיתה ח' הכחישה שנפגעה בעבר, ומעבר לכך שסתרה עצמה בעדויותיה, הם גם לא אפשריים שכן באותן שנים היא ישנה בחדר אחד עם אחיותיה אחות 4 ואחות 5. אחות 5 הייתה תינוקת באותן שנים ואילו אחות 4 בעדותה הייתה בהלם כששמעה ש-ב.ב טענה לפגיעות בה באותן שנים, שכן מעולם לא אמרו לה על כך דבר.
366. לגבי התקופה השנייה, שכונתה גם "תקופת הביניים", העידה ב.ב על האירועים שנזכרה בהם:
בסוף כיתה ח', בחופש, התעוררה ללא בגדיה. "בלי כותונת, זה היה יותר חלוק מאשר כותונת, אי-אפשר, זה לא יכל היה שזה ירד ממני בטעות, כאילו, בלי לשים לב, זה היה עם רוכסן, בשביל להוריד צריך לפתוח את הרוכסן ולהוריד". מעבר לכך, לא זכרה דבר מאותו לילה ;
בערב פסח התעוררה, בבוקר, בסלון, כשחדר השינה שלה היה בקומה השלישית ;
"כרגע אני לא, אה בין התקופה הראשונה כשהייתי בכיתה ג', ד'? היה איזה עוד משהו אחד, אני לא זוכרת איך זה התחיל, איך זה נגמר, מה היה שם בדיוק, מתי זה היה? אני רק זוכרת שזה היה באזור כיתה ח' שסוג של, לא שכבתי ולא ישבתי משהו ביניהם... והוא נגע בי... בידיים שלו באיבר מין שלי... בחדר שלי... בתקופה הזאת אני הייתי בחדר שאנחנו קוראים לו הספרייה, זה נמצא בקומה השנייה" .
367. ההגנה בסיכומיה טענה לגבי אירועי התקופה השנייה שלא ניתן להרשיע בהם בהיעדר פירוט מספיק וכן מאחר ש-ב.ב נזכרה בדברים רק בחקירתה האחרונה במשטרה. לכן, לטענתה, אין לשלול שההיזכרות המאוחרת היא פרי השפעתה של א.א. נוסף על כך, יש לתמוה על כך שלדבריה, בכיתה ח' היו לה רסיסי זיכרונות לגבי מה שקרה בגיל 9-7, אך היא לא ציינה שזכרה אז מה שנטען שקרה לה באותו זמן .
הכרעה באישום 15, אירועי הקיר ואירועי כיתה ח'
368. כפי שניתן לראות, ב.ב לא ידעה לתאר באופן קוהרנטי אירוע אחד שלם בתקופה הראשונה, מאחר שעל־פי עדותה, היו מספר אירועים דומים באותה תקופה, שבחלקם נגע בה הנאשם, בחלקם רק הסתכל, והיא התקשתה להפריד בין האירועים בזיכרונה. עם זאת, לרוב המקרים היו גם מאפיינים משותפים (העירום, העמידה ליד הקיר, ההתרחשות בלילה, ההסתכלות של הנאשם בגופה העירום). למעשה עולה מעדותה שהיו מספר מקרים בתקופה הראשונה שבהם ביצע בה הנאשם מעשים מגונים. עיקר המאפיינים המופיעים בכתב האישום חזרו בעדותה של ב.ב, הן במשטרה, הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית, ותיאוריה היו בחלק מהזמן גם קשים יותר ורבים יותר מהמיוחס לנאשם. יש מעשים שעליהם העידה ב.ב שאינם מיוחסים לנאשם בכתב האישום, והתביעה אף אינה מבקשת להרשיע בהם. אזכיר, שהעדות על פגיעות בגיל 9-7 זכתה לחיזוק בעדויות שאותן פירטתי זה מכבר, של עדות שלהן סיפרה ב.ב על האירועים הללו, למשל לXXX ולמ.ק.
לגבי התקופה השנייה, תקופת הביניים, כתב האישום מייחס לנאשם פגיעות מיניות שבוצעו ב-ב.ב בשנתה, עת לקח אותה הנאשם ממיטתה, הפשיט אותה וביצע בה מעשים מגונים. ב.ב יצקה תוכן בתיאור הכללי שבכתב האישום ונתתי אמון מלא בתיאוריה, שנאמרו בצורה אופיינית למי שנפגעה בגיל צעיר ומתוך שינה.
369. מאחר שלפי עדותה של ב.ב, בחלק מהמקרים הנאשם לא נגע בה, זה המקום להזכיר שנפסק לא אחת ש"יתכנו מקרים שבהם עבירה של מעשה מגונה לא תדרוש מגע פיזי של מבצע העבירה בקורבן העבירה, ודי בכך שהמעשה כוון לקורבן העבירה" . לפיכך אין כל ספק במקרה דנן שהמעשים שעליהם העידה ב.ב עולים כדי מעשים מגונים, גם כאשר לא כללו מגע.
370. לנוכח האמור, אציע לחבריי לקבוע שבאישום ה-15 הוכחו המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, הן בתקופה הראשונה, הן בתקופה השנייה, כדלקמן:
בתקופה הראשונה, כְּשְ-ב.ב הייתה בין גיל 7 ל-9, הגיע הנאשם לחדרה מספר פעמים בלילה. הוא אמר לה לעמוד עירומה ליד הקיר כשידיה מורמות והסתכל עליה. בחלק מהפעמים נגע בה, בחלק רק הסתכל. הייתה פעם שהוא נגע לה באיבר המין ומישש; הייתה פעם שתפס במותניה והחליק ידיו לאורך גבה.
בתקופה השנייה, כְּשְ-ב.ב הייתה בכיתה ח', פעם אחת התעוררה ללא בגדיה לאחר שהלכה לישון בכותונת עם רוכסן, שאינה יכולה לרדת "מעצמה"; בערב פסח התעוררה בסלון, אף שהלכה לישון בחדר השינה שלה שנמצא בקומה השלישית; פעם אחת הייתה בחדרה, בין שכיבה לישיבה, והנאשם הגיע ונגע בידיו באיבר מינה.
לפיכך אציע להרשיעו בביצוע ריבוי עבירות של מעשים מגונים בבתו הקטינה, שלא בהסכמתה החופשית, בהיותה מתחת לגיל 16 (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק).
אישום 16 [המכונה "אירועי המרפאה"]
371. בכ-5-4 מועדים שאינם ידועים בדיוק למאשימה, החל משנת XX20, כְּשְ-ב.ב הייתה כבת 8, כשהייתה לבד עם הנאשם במרפאה שלו, נהג הנאשם להשכיב אותה על גבה במיטת הטיפולים. בחלק מהמקרים הפשיט אותה ובחלק מהמקרים נעשו המעשים כשהיא לבושה. הוא רכן עליה, ובמשך דקות ארוכות נגע ולחץ על איבר מינה, תוך שהוא אומר שזו "כפרה" וכי "כשתהיה גדולה היא תבין למה הוא עשה את זה". במעשים הללו ביצע הנאשם מעשים מגונים בבתו הקטינה, שלא בהסכמתה החופשית, בהיותה מתחת לגיל 16 ולפיכך הוא מואשם בביצוע מעשה מגונה בבן משפחה (ריבוי עבירות) - עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק. למען הקיצור, לעיתים אכנה אירועים אלה "אירועי המרפאה".
עדותה של ב.ב בנוגע לאירועים המתוארים באישום 16
372. לגבי אישום זה העידה ב.ב: "זה היה במרפאה בנתיבות המשפט 38 שאבא שלי עבד שמה בתור רופא, זה היה ביום, אני לא זוכרת באיזה שעה בדיוק ואני הייתי שכבתי על המיטה בחדר יש שמה כמה חדרים וחדר הזה זה החדר שמול, זה חדר שהוא מקלט שהוא מול, יש שם 2 שירותים ואז יש עוד חדר בהמשך, אז זה היה החדר הראשון והיה חושך בחדר... אני שכבתי על המיטת טיפולים שמה, יש שמה מיטה בצד וכשנכנסים לחדר יש שמה בצד ימין יש שמה מיטת טיפולים, אז אני שכבתי שמה והוא הוריד לי את הבגדים והוא נגע בי עם הידיים שלו באיבר המין ואז הוא, אני זוכרת שהוא הסתכל עלי ואמר, תוך כדי שהוא נגע בי הוא אמר שזה בשביל לכפר לי... לא זוכר בדיוק מה היה שמה, אבל הוא לחץ, הכניס טיפה את הידיים עמוק... לאיבר... לאיבר מין... אני חושב(ת) שבשפה... הוא היה בראש המיטה, כאילו, הוא היה בקצה השני שלה לידי ליד הרגליים שלי... הוא עמד לידי, אני לא יודעת בדיוק איפה... בעיקרון, כמו שאמרתי קודם, האירועים האלו היו באזור 7 עד 9, אני יכולה לעגן את זה בזה שהמרפאה שלו נסגרה כשהייתי בערך בכיתה ה', ו', משהו כזה, אז זה היה חייב להיות לפני..." ובהמשך: "אני זוכרת שזה היה כמה פעמים, אני לא יודעת אם זה היה הרבה או לא, אני לא זוכרת כמה פעמים . במשטרה העידה ב.ב שהיו 5-4 אירועים במרפאה , ולאחר ריענון בבית המשפט ציינה שהיא אומנם אמרה כך במשטרה, ומה שאמרה במשטרה היה אמת, אך כרגע היא מתקשה להזכר בעוד מקרים.
בחקירה הנגדית ביקשה הסנגורית מ-ב.ב לפרט מה היו אותם 5-4 מקרים שהיא זוכרת שקרו במרפאה , והיא השיבה שהכול התערבב לה בראש ואינה זוכרת איזה מקרה היה קודם ואיזה אחר־כך. היא חזרה על כך שמדובר על טווח הגילים 9-7, היא שכבה על מיטת הטיפולים במרפאה. היא ציינה שהיו מקרים שהיא הייתה לבד עם הנאשם במרפאה, אך אינה יודעת לומר האם באותן פעמים שהנאשם פגע בה היו עוד אנשים בחוץ (בחדרים אחרים במרפאה) או לא. בחקירתה במשטרה היא אמרה שלא היו אנשים נוספים במרפאה, גם לא בחדרים האחרים, אך בבית המשפט. לא זכרה לומר זאת . עוד העידה שהיא שכבה על מיטת הטיפולים, "מיטה גבוהה", ואמרה שאינה זוכרת במדויק מה קרה. היא התקשתה לדבר וביקשה הפסקה, לצאת מעט מהאולם. כששבה העידה שהיא זוכרת ששכבה שם, היה חושך, היא אינה זוכרת אם הנאשם נגע בה או לא, אך היא חושבת שהייתה בלי בגדים, לנאשם היה פנס ביד. אחר־כך אמרה שהיא חושבת שהנאשם נגע בה, אך אינה בטוחה, ומה שהיה לא תקין בסיטואציה היה שהם היו לבד בחדר. בדרך כלל כשהנאשם בדק אותה היו עוד אנשים בחדר . ב.ב אישרה, לשאלת הסנגורית, שבמשטרה היא אמרה "אני חושבת שהייתי בלי בגדים, הוא הוריד לי את הבגדים ואז הוא נגע בי באיבר המין, ראיתי את הפנים שלו, הרגשתי שהוא לוחץ וממשש, לא נראה לי שהוא הכניס אצבעות לבפנים, בזמן שנגע הוא אמר שזה כפרה, לא יודעת על מה", אך אמרה שעכשיו (בבית המשפט) אינה זוכרת את הדברים ואינה זוכרת אם הנאשם נגע בה . ב.ב זכרה שהייתה פעם אחת שניסתה להתנגד ודחפה את ידיו של הנאשם, אך היא לא זכרה אם זה היה בפעם הזו או בפעם אחרת. כשהנאשם נגע בה קצת, זה היה באזור איבר המין, בכל האזור. במרפאה הנאשם אף פעם לא החדיר ידיים או משהו אחר לאיבר מינה או לישבן . היא השיבה לסנגורית שהיא נזכרה באירועי המרפאה לפני כיתה י"ב. אולי בכיתה י'.
כפי שציינתי כבר, ב.ב כתבה מסמך ובו משפטים שהנאשם אמר לה באירועים שונים. לגבי אחד המשפטים הכתובים שם, "אולי את לא מבינה למה אני עושה את זה, אך כשתגדלי תביני", אמרה ב.ב כי הוא אינו לקוח מהאירועים האחרונים שקרו, אלא "יש פה משהו אחד שאני חושבת שערבבתי מפעם... אני חושבת שערבבתי את זה מפעם כי זה לא משהו שהוא אמר... אני חושבת שזה היה קשור לאירועים של פעם, לא של היום" .
373. ההגנה בסיכומיה טענה שלא ייתכן שאירועי המרפאה התרחשו, שכן ב.ב אף פעם לא הייתה שם לבד עם הנאשם, אלא תמיד היו שם גם מטופלים, גם סבתהּ של ב.ב ששימשה שם מזכירה, אימהּ של ב.ב, מזכירות נוספות לרבות אחות 2, אחותה של ב.ב, ועוד . עוד נטען, מצד אחד, ש-ב.ב החמירה בעדותה בבית המשפט את תיאור מעשי הנאשם (כשהעידה שהוא "לחץ, הכניס טיפה את הידיים עמוק... לאיבר... לאיבר מין"), בעוד במשטרה העידה שבמרפאה הנאשם אף פעם לא החדיר ידיים או משהו אחר לאיבר מינה או לישבן, אך מצד שני נטען שהיא התחבטה בשאלות כלליות ובסיסיות כשהשיבה בבית המשפט שאינה זוכרת ואינה יודעת לענות, בעוד במשטרה ידעה להשיב ולפרט . מכאן, טוענת ההגנה, שאין לתת כל אמון בעדותה של ב.ב וכל ה"היזכרות" היא פרי השפעתה של א.א.
הכרעה באישום 16, אירועי המרפאה
374. בניגוד לעמדת ההגנה, אני סבורה שדווקא הקושי של ב.ב להזכר בפרטים של האירועים, בעודה מאשרת את עצם קרות האירועים ומתארת מקטעים של תמונות שאותם היא זוכרת, מלמדים על האותנטיות של דבריה וחוסר רצון להפליל. אני סבורה שמדובר בקושי שנובע מטיב הפגיעות, הגיל הצעיר שבו הן התרחשו, ויתר מאפייני הקושי בעדות של נפגעת מידי אביה בגיל צעיר. לפיכך אני נותנת אמון מלא בעדותה, ולנוכח האופן שבו העידה, טוב עשתה המאשימה שלמרות שבחלק מדבריה אמרה ב.ב שהנאשם הכניס טיפה את הידיים עמוק לאיבר המין, האשימה את הנאשם במעשים מגונים ולא בעבירה חמורה יותר.
אציע, אפוא, לחבריי לקבוע שאישום 16 הוכח כדבעי ובמסגרתו, כְּשְ-ב.ב הייתה בין גיל 7 ל-9, היו כ-5-4 פעמים שבהן היא שכבה על מיטת הטיפולים במרפאה של הנאשם. היא הייתה ללא בגדים והנאשם נגע בה עם ידיו באיבר מינה, הוא לחץ ומישש. הוא הסתכל עליה ואמר לה שזה בשביל לכפר לה. פעם אחת היא ניסתה להתנגד ודחפה את ידיו.
בהתאם, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בביצוע ריבוי עבירות של מעשים מגונים בבתו הקטינה, שלא בהסכמתה החופשית, בהיותה מתחת לגיל 16 (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק).
אישום 17 [המכונה "אירוע ההתכופפויות"]
375. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, ביולי XX20, עת הייתה ב.ב כבת 17, ישנה ב.ב במיטתה כשהיא לבושה בכותנת לילה. בשלב מסוים היא התעוררה משנתה כשהיא עירומה, והנאשם עומד בסמוך לרגליה כשמכנסיו מופשלים. הנאשם התכופף לכיוונה כאשר פניו סמוכים למרכז גופה עד שכמעט נשכב עליה, אז עצר, הזדקף והתכופף שוב. הוא המשיך בתנועה זו מספר פעמים, כאשר ידיו על המיטה לצדי גופה של ב.ב. בשלב מסוים החל הנאשם נוזף ב-ב.ב "אני לא מאמין שהבאת אותי למצב הזה, למה את מכריחה אותי לעשות את זה?", וסיים את דבריו באומרו לה שהיא "חוטאת ומחטיאה". אז הכה אותה באמצעות ידיו באזור בטנה ויצא מחדרה. במעשים האמורים לעיל ביצע הנאשם מעשים מגונים בבתו הקטינה תוך ניצול מצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית, ותקף אותה. לפיכך הוא מואשם בביצוע מעשה מגונה בבן משפחה (ריבוי עבירות) - עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות 348(א) יחד עם סעיף 345(א)(4) לחוק, ובתקיפה בידי בן משפחה - עבירה לפי 382(ב) לחוק. למען הקיצור, לעיתים אכנה אירוע זה "אירוע ההתכופפויות".
עדותה של ב.ב בנוגע לאירוע המתואר באישום 17
376. מדובר באירוע הראשון של "התקופה האחרונה", בחופש הגדול שבין כיתה י"א לכיתה י"ב. ב.ב שירטטה את חדרה ואת האופן שבו שכבה עובר לאירוע . היא העידה לגבי האירוע: "אני שכבתי כמו שתיארתי יותר קרוב לקצה של המיטה והוא עמד... הייתי בלי בגדים... וזה היה בלילה והוא עמד בקצה של המיטה... אני לא זוכרת אם הוא היה לבוש, כאילו, בכל הבגדים, אני יודעת שבשלב מסוים פלג הגוף התחתון שלו לא היה עליו בגדים ואז אני שכבתי על הגב, הוא התכופף לכיווני... לאט לאט, כמעט כמעט שהוא נוגע בי ואז ברגע האחרון הוא נעצר ואז הוא קם שוב והוא שוב נרכן לכיווני... והתקרב והתקרב עד שהוא כמעט, כאילו, כמעט נגע בי. [ש: עם איזה חלק של הגוף שלו?]... עם איבר המין שלו... כמעט זה נגע באיבר שלי ואז הוא שוב עצר, זה קרה כמה פעמים, אני לא יודעת כמה פעמים... שוב עצר ברגע האחרון ועוד פעם כאילו... כמה פעמים אני לא יודעת כמה פעמים, בערך 5... ואז בשלב מסוים, כאילו, אני לא יודעת איך להסביר את זה, אני כבר רציתי לגמור עם זה וזהו, אני כל פעם שהוא התקרב אז הרגשתי, כאילו, זה היה, אני רציתי כבר לגמור עם זה והוא כנראה הבין שאני לא יודעת אולי אני קצת יותר התקרבתי אליו כשהוא עשה את זה שוב או משהו כזה ואז הוא התחיל לצעוק עלי ולהגיד 'תראי איך הבאת אותי למצב הזה'... לא במדויק, בערך... 'למה הבאת אותי למצב הזה?'. אני חושבת שהוא השתמש במילה באנגלית monster... הוא בדרך כלל מדבר באנגלית, אני מדברת בעברית אליו. ואז הוא נתן, כאילו, כמה מכות לא בקטע הכואב, סתם, כאילו, ביחד שהוא אמר את הדברים שלו... לאזור של הבטן, לא יודעת בדיוק לאיפה... ואז הוא כיסה אותי עם השמיכה והלך... [הוא אמר] 'אני לא מאמין שהבאת אותי למצב הזה, למה את מכריחה אותי לעשות את זה?', הוא גם השתמש בביטוי 'חוטא ומחטיאה'... [ש: מה הבנת מהביטוי הזה?] ... שלא רק שאני לא בסדר, אני גם מביאה אותו להיות לא בסדר" . בהמשך העידה שאומנם כאשר התעוררה מצאה עצמה בלי בגדים, אך היא תמיד הולכת לישון עם בגדים ואינה יודעת כיצד הגיעה להיות עירומה . היא חזרה על תיאור המקרה שנית בהמשך עדותה וציינה שמלבד ה"מכות הקלות" שנתן לה הנאשם, הוא לא נגע בה באירוע ההתכופפויות. עוד ציינה שיכול להיות שאירוע דומה קרה עוד מספר פעמים, אך כרגע אינה יודעת לומר זאת .
377. בחקירה הנגדית ב.ב העידה ממושכות לגבי אירוע ההתכופפויות . היא חזרה על ליבת הפרטים, כפי שגם העידה במשטרה , ואישרה שהאירוע היה בקיץ, בין תמוז לאב ב-XX20. היא אמרה שאינה זוכרת כיצד התעוררה, וייתכן שהייתה עדיין ישנונית. לגבי המכות ב.ב ציינה: "זה היה מכות קלות שלא, הקיצור לא בשביל להרביץ, בשביל יותר לסגור" והוסיפה, במענה לשאלת ההגנה, שזה לא כאב לה .
378. ההגנה טענה בסיכומיה שלנוכח תיאוריה של ב.ב את אירוע ההתכופפויות, שקרה בחושך, ללא כל מגע וכּשְ-ב.ב ישנונית, ייתכן שמדובר בחלום ואין כל ראיה שקרה במציאות. מדובר בפנטזיה של ב.ב שהושפעה מ-א.א, וגם במכתב לרב ק' ב.ב כתבה שאינה יודעת אם האירוע קרה. עוד נטען שבמקום אחד אמרה ב.ב שהנאשם נתן לה מכה אחת, ובמקום אחר אמרה מספר מכות וגם זה מפריך את מהימנותה.
הכרעה באישום 17, אירוע ההתכופפויות
379. הכנות של ב.ב עולה מתוך תיאור האירוע, בעיקר בקטע שהיא לוקחת על עצמה מעין "אשמה", שהיא כאילו זו שהתקרבה אל הנאשם בשלב מסוים, כדי שזה כבר ייגמר. מדובר ב"הודאה" מביכה, שעולה בקנה אחד עם אמירות נוספות שבהן לא נמנעה מלומר דברים על עצמה שהיו מביכים, או שכביכול העמידו אותה באור לא טוב.
אני דוחה מכול וכול את טענת ההגנה על פנטזיה של ב.ב בהשפעת א.א, לאחר שכבר ליבנתי ממושכות לעיל את העובדה ש-א.א לא סיפרה ל-ב.ב דבר על תוכן הפגיעות בה. גם הטענה לגבי המכתב לרב ק' דינה להדחות, וגם נושא זה (של תיאור הדברים כספק או כחלום, כל עוד לא מלאו ל-ב.ב 18, כדי לחמוק מחובת הדיווח), לובן לעיל. דווקא המכתב לרב ק' מחזק בעיני מאוד את עדותה של ב.ב על אודות אירוע ההתכופפויות. בעמוד השני לאותו מסמך, שנסיבות כתיבתו כבר תוארו לעיל, תואר האירוע בצורה זהה ממש לאופן שבו תואר בחקירה הראשית. שם, המילה monster נכתבה בעברית ("מפלצת"), וניתן אפילו לראות שבתחילה כתבה ב.ב "מפלצת קטנה" ומחקה את המילה "קטנה". כשנאמר לה בחקירה הנגדית שהיא העידה בבית המשפט שהנאשם קרא לה "מפלצת", היא השיבה בשלילה והיא צודקת. בבית המשפט אמרה את המילה monster.
ב.ב ציינה בעדותה כי ייתכן שאירועים דומים התרחשו יותר מפעם אחת, והמאשימה ייחסה לנאשם ריבוי אירועים באישום זה. לנוכח עדותה ההססנית (והכנה) של ב.ב לגבי השאלה כמה עוד מקרים כאלה היא זוכרת, אני סבורה כי נכון להרשיע את הנאשם באירוע אחד של מעשה מגונה, ולא בריבוי מקרים.
380. ההגנה בסיכומיה התייחסה לכך שלפי עדותה של ב.ב, לא היה מגע של הנאשם בה באירוע ההתכופפויות. דומני שהטענה התייחסה רק לכך שעובדה זו מצביעה לדעת ההגנה על כך ש-ב.ב דמיינה את האירוע, ואין הכוונה לכך שללא מגע לא ניתן להרשיע בעבירה של ביצוע מעשה מגונה. ואולם, למען הסר ספק, אזכיר את שכתבתי כבר לעיל, בפסקה 369, העבירה של ביצוע מעשה מגונה יכולה להתבצע אף ללא מגע, ובלבד שהמעשה יהיה מכוון אל הקורבן, וכאן, בהסתמך על עדותה של ב.ב, אין ספק שהמעשה כוון אליה.
381. לעניין עבירת התקיפה, ואף שלא עלתה כל טענה משפטית בהקשר זה, אזכיר שלמרות ש-ב.ב ציינה במפורש שהחבטות/המכות הקלות/הטפיחות של הנאשם עליה לא כאבו, ולא היו "בשביל להרביץ", ההגדרה של "תקיפה" בסעיף 378 לחוק קובעת: "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה; ... ". משכך, המגע של הנאשם ב-ב.ב כפי שתואר, ואף אם הייתה זו רק מכה/טפיחה אחת, הוא בגדר תקיפה.
382. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבוע שבאירוע ההתכופפויות, המתואר באישום 17, הנאשם הגיע לחדרה של ב.ב בלילה. היא שכבה במיטתה והנאשם עמד לצד המיטה. היא הייתה בלי בגדים, הנאשם היה ללא חלק תחתון של בגדיו. הוא התכופף לעברה ורכן מעליה, כמעט נגע באיבר מינה עם איבר מינו, ואז נעמד. הוא חזר על כך מספר פעמים. בשלב מסוים הוא גער בה שהיא מביאה אותו למצב הזה, שהיא מכריחה אותו לעשות את זה, הוא נתן לה מכה או מספר מכות קלות על בטנה, אמר לה שהיא חוטאת ומחטיאה, ועזב את חדרה.
בהתאם, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בביצוע מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה אחת) (עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות 348(א) יחד עם סעיף 345(א)(4) לחוק), ובתקיפה בידי בן משפחה (עבירה לפי 382(ב) לחוק).
אישום 18
383. במועדים רבים שאינם ידועים במדויק למאשימה, במהלך שנת XX20, עת היתה ב.ב כבת 17, בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע, נהג הנאשם להגיע בשעת לילה לחדרה בביתם במקום המגורים, בעת שישנה במיטתה. הנאשם נהג לגעת באיבר מינה, כאשר בחלק מהמקרים הכניס את ידו לתוך תחתוניה ונגע באיבר מינה, ולעיתים נגע באיבר מינה של ב.ב מעל בגדיה. במקרים שבהם הייתה ב.ב עירומה, היה הנאשם מסתכל על איבר מינה של ב.ב ואומר "איכסה אני לא יכול לראות את זה", אז היה מפנה את ראשו ועוצם את עיניו. בחלק מהמקרים החדיר הנאשם את אצבעו לאיבר מינה של ב.ב. בחלק מהמקרים שכב הנאשם לצידה של ב.ב וחיכך את איבר מינו באיבר מינה. במעשים האמורים לעיל אנס הנאשם את בתו הקטינה וביצע בה מעשים מגונים, תוך ניצול מצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית. לפיכך הוא מואשם בביצוע אינוס בידי בן משפחה (ריבוי עבירות) - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק ובביצוע מעשה מגונה בבן משפחה (ריבוי עבירות) - עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(4) לחוק.
עדותה של ב.ב בנוגע לאירועים המתוארים באישום 18
384. עדותה של ב.ב לגבי אירועי אישום זה הייתה מהוססות ודבריה יצאו אט־אט. בעדותה הראשית העידה: "כרגע אני זוכרת שהוא היה נוגע בי ואני לא זוכרת, כאילו, לפעמים כן הייתי לבושה ולפעמים לא... אני זוכרת שהוא אמר את זה, זה המשפט שדי חזר על עצמו... הוא היה מסתכל עלי ואומר 'איכסה אני לא יכול לראות את זה' ומזיז את הראש... על האזור של איבר המין... [הייתי] בלי בגדים... הוא היה מניח אצבעות, כאילו, כף היד... לפעמים על איבר המין רוב הפעמים, לפעמים גם על האזור של החזה... עם הידיים שלו, הוא היה מניח את כפות הידיים, גם לפעמים בבטן... לפעמים הוא היה שם את, מניח את הידיים בבטן ולאט לאט יורד... עד איבר המין... הוא היה מחזיק את הידיים שלו כמה דקות, לפעמים הוא היה משאיר... [ש: איפה באיבר המין?]... לא יודעת בדיוק" .
385. בחקירה הנגדית אמרה שהיא זוכרת שבאותה תקופה של קיץ XX20 - תמוז, אב, אלול - קרו דברים, פעם, פעמיים בשבוע, אך אינה זוכרת מה הם: "אני לא זוכרת ולא יודעת להגיד במדויק מה היה. אני כן, אני כן כמעט בטוחה שהיה דברים אז ואני פשוט לא יכולה ולא רוצה לזכור אותם ואני לא זוכרת אותם כרגע" .
386. בחקירתה במשטרה סיפרה ב.ב בצורה כמעט זהה את האירוע שסיפרה בעדותה הראשית, כמפורט לעיל. ואולם רק בחקירתה במשטרה סיפרה ב.ב, במענה לשאלת החוקרת, שלפעמים באירועים שקרו באותה תקופה החדיר הנאשם אצבעותיו לאיבר מינה, לפעמים. היא השיבה לשאלת החוקרת שהוא לא החדיר את איבר מינו לאיבר מינה, אך לפעמים היה מניח את איבר מינו על איבר מינה, אך לא מכניס.
387. ההגנה בסיכומיה טענה שאין לתת כל אמון בגרסתה של ב.ב לגבי אישום זה, שכן היא לא הצליחה לתאר בצורה ברורה מה קרה, היא לא סיפרה לאחותה א.א על האירועים הללו, אף שכבר ידעה ש-א.א נפגעה, היא לא סיפרה באינטייק שהיה לה בנובמבר במרכז "בנפשנו" על הפגיעות ה"טריות", אלא רק על דברים ישנים, ואין להאמין לה שהסיבה שלא סיפרה היא מחשש לגבי חובת הדיווח. עוד טענה ש-ב.ב לא חזרה בעדותה בבית המשפט על הטענה שהנאשם החדיר אצבעותיו לאיבר מינה, ועל כן אין כל ראיה לאינוס.
הכרעה באישום 18
388. כפי שציינתי, עדותה של ב.ב לגבי אישום זה הייתה מהוססת מאוד בהתייחס לתוכן המדויק של הפגיעות, אך לא לגבי עצם התרחשותן. למעשה, היא העידה באופן כללי על מספר מקרים של מעשים מגונים שבהם הנאשם נגע בה באצבעותיו או בכל כף ידו בחלקי גופה השונים, לרבות באיבר מינה, לפעמים כשהייתה עירומה ולפעמים לבושה, כמפורט בעדותה הראשית. כשהייתה עירומה, היו מספר פעמים שבהם הסתכל על איבר מינה ואמר: "איכסה אני לא יכול לראות את זה". היא לא חזרה על דברים שאמרה במשטרה (גם שם - בצמצום ורק במענה לשאלה מפורשת של החוקרת) שלפיהם החדיר הנאשם אצבעותיו לאיבר מינה.
לנוכח דברים אלה, אציע לחבריי להרשיע בגדר אישום זה את הנאשם במספר אירועי מעשים מגונים בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(4) לחוק), ולזכותו מעבירת האינוס.
אישום 19 [המכונה "אירוע הקרוקס"]
389. ביום XX בשעה 6:30 או בסמוך לכך, עת הייתה ב.ב כבת 17, היא ישנה במיטתה בחדר בבית במקום המגורים. הנאשם נכנס לחדרה, העיר אותה משנתה והורה לה לעמוד מולו. ב.ב קמה ונעמדה מול הנאשם, או אז נצמד אליה הנאשם וחיכך את גופו בגופה, באזור מותניה, מספר פעמים, על אף שב.ב ביקשה ממנו להפסיק. בשלב מסוים השתטחה ב.ב על רצפת חדרה על מנת להתחמק ממעשי הנאשם אולם הוא פרץ בצחוק למראיה. ב.ב קמה מרצפה, חזרה למיטתה והלכה לישון, בעוד שהנאשם נשאר בחדרה.
כ-10 ימים לאחר המתואר לעיל, בשעות הלילה, בעוד ב.ב ישנה במיטתה, נכנס הנאשם לחדרה ונגע באיבר מינה מעל בגדיה.
במעשים האמורים לעיל ביצע הנאשם מעשים מגונים בבתו הקטינה תוך ניהול מצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית. לפיכך הוא מואשם בביצוע מעשה מגונה בבן משפחה (ריבוי עבירות) - עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(4) לחוק. למען הקיצור, לעיתים אכנה אירוע זה "אירוע הקרוקס".
עדותה של ב.ב בנוגע לאירועים המתוארים באישום 19
390. "היה אירוע אחד שזה היה ממש בבוקר, אני הנחתי את הנעלי בית שלי קרוקס כחול, נעלי בית קרוקס כחול, שמתי אותן בצורה מסוימת ליד הדלת, קמתי ב-6 וחצי בבוקר ויצאתי לשירותים, כשחזרתי אז הלכתי חזרה לישון וכשקמתי חצי שעה מאוחר יותר הקרוקס כבר לא היו אחד ליד השני, לא באותו מקום, באותו אירוע אני זוכרת שאני עמדתי בין המיטה לארון... זה היה היום שבו אני זוכרת את זה בהקשר הזה כי באותו יום בדיוק למירי אז היא כמעט נדרסה, אז אני זוכרת את זה באותו תאריך, לא זוכרת איזה תאריך בדיוק זה היה... זה היה נראה לי רביעי בלילה , אני לא בטוחה... (בחקירה במשטרה) אנחנו התקשרנו אז למירי ושאלנו אותה איזה יום היא נדרסה (והתברר שזה היה ב-XX20)... אני לא יודעת אם הייתי עם בגדים או לא, אני עמדתי לא ליד הקיר אלא מול הקיר והוא עמד צמוד לקיר וכאילו אני עמדתי עם רווח מהקיר והוא עמד, אני עמדתי כאילו עם הפנים לקיר והוא היה, הוא עבר, הוא עבר ביני לבין הקיר וחיכך את עצמו בי כמה פעמים, אני ביקשתי ממנו שהוא יפסיק והוא צחק ואז אני השתרעתי על הרצפה ואמרתי 'אני לא יכולה יותר', לא, סליחה, הוא צחק אחרי שאמרתי שאני לא יכולה יותר... אני לא זוכרת, לא זוכרת אם אני הייתי לבושה או לא... לפעמים הייתי מתעוררת שהייתי מרגישה שהוא נוגע בי, לפעמים הרגשתי שהוא עומד לידי שמישהו עומד לידי, לפעמים הוא היה מעיר אותי" . ב.ב לא זכרה כיצד הגיע למצב הזה של עמידה ליד הקיר. היא הרגישה את החיכוך של הנאשם בה בכל הגוף, אך בעיקר באזור המותניים . בהמשך העידה שהיא כתבה לעצמה את האירוע הזה מיד כשהגיעה לכיתה, אך לאחר שקראה את זה - השמידה, כדי שאף אחד לא יראה את זה בטעות .
391. בחקירה הנגדית ב.ב הבהירה שלמרות שכאשר סיפרה על אירוע הקרוקס למ.ק ולרב ק' היא אמרה שאולי זו הזיה, היא בטוחה שזה קרה. היא הסבירה (שוב) מדוע התנסחה כך באוזני מירי: "לפני שבכלל פתחתי את הנושא הזה איתה ביררתי איתה מה כן יכול לסבך אותי ומה לא, כשהיא אמרה לי שאם אני אומרת לה, 'אני לא יודעת, שאני לא בטוחה' אז זה מה שהתייחסתי ככה דיברתי איתה באופן לכל האירועים" . הסנגורית שאלה את ב.ב ממושכות על הקרוקס, איך הן היו מונחות ואיזה נעל בדיוק זזה. אחר־כך ב.ב חזרה שוב על תיאור האירוע שהתרחש בין 6:35 ל-7:00, כשהנאשם עבר בינה ובין הקיר, התחכך בה, היא השתרעה על הרצפה והוא צחק עליה. היא קמה ב-7:00 עם ההרגשה שקרה משהו, ובדרכה לסמינר זה "עלה לה" והיא נזכרה . היא הוסיפה שהיא קמה עם התחושה של הנאשם נוגע בה ומתחכך בה . ב.ב לא זכרה איך הגיעה למצב שהיא עומדת ליד הקיר והנאשם עובר לידה, ולא ידעה להסביר כיצד היא זוכרת את מצב נעלי הקרוקס, אך לא פרט חשוב כגון איך הגיע לעמוד ליד הקיר .
392. התייחסתי גם בפסקה 352 לעיל לאירוע הקרוקס, וכאן אחזור בקצרה על ההסבר של ב.ב מדוע עשתה לעצמה מעין סימנים, דוגמת הצבת הקרוקס בצורה מסוימת: ב.ב קמה באותה תקופה בבקרים עם תחושה שדברים מסוימים קרו. היא לא רצתה להאמין בכך, ולכן חיפשה "הוכחות". כדבריה: "את כל הדברים שקרו הפגיעות למעשה אני לא רציתי לזכור אותם ולא להאמין אותם, אבל כשיום אחד קמתי עם הרגשה שקרה משהו וגם ואחר כך ראיתי שהנעליים זזו, אז זה כבר... כבר לא יכולתי להתווכח... לא יכולתי להתווכח עם הזיכרון שהיה בלילה" . היא הבהירה שאילו היה הסבר לתזוזת הנעליים, למשל שאחותה נכנסה לחדר ונגעה בהן, היה לה יותר קל לשכנע את עצמה שהיא טועה.
393. בחקירתה במשטרה תיארה ב.ב את האירוע בצורה כמעט זהה לאופן שבו תיארה אותו בבית המשפט (בניגוד לטענת ההגנה בסיכומיה שהתיאור שונה בפרטים מהותיים, מבלי לומר מה הם אותם הבדלים). ואולם בחקירה במשטרה התייחסה ב.ב לאירוע הנוסף המתואר בכתב האישום, שהתרחש שבוע וחצי אחרי "אירוע הקרוקס", ולגביו זכרה שחשה שהנאשם נגע באיבר מינה מעל בגדיה, בניגוד לרצונה. לאירוע הנוסף אין כל התייחסות בעדותה של ב.ב בבית המשפט, ומשכך אין מקום להתייחס אליו.
הכרעה באישום 19, אירוע הקרוקס
394. אף שהיו פרטים באירוע הקרוקס שאותם ב.ב לא זכרה, ונשמע מתיאוריה שהוא התרחש כשהתעוררה משנתה לתוך האירוע, ליבת האירוע תוארה באופן עקיב: בין 6:35 ל-7:00 ב-22.1.20 העמיד הנאשם את ב.ב מול הקיר בחדרה. הוא עבר בינה ובין הקיר מספר פעמים בעודו מתחכך בה, בעיקר באזור מותניה. היא אמרה לו להפסיק, השתרעה על הרצפה ואמרה שאינה יכולה יותר. הנאשם צחק עליה והיא חזרה למיטתה.
395. אין זכר בעדותה של ב.ב לאירוע השני המוזכר בכתב האישום בגדר אישום זה.
396. לנוכח האמור, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בביצוע עבירה אחת של מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(4) לחוק), ולזכותו מהאירוע השני המתואר בכתב האישום בגדר אישום 19.
אישום 20 [המכונה "האינוס בפי־הטבעת]
397. באמצע חודש פברואר XX20, עת הייתה ב.ב כבת 17, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשעות הלילה, עת ישנה ב.ב על בטנה במיטתה בחדר בבית במקום המגורים, נכנס הנאשם למיטתה כשהוא עירום. הנאשם נשכב על גבה של ב.ב כשידיו בתוך בתי השחי שלה, והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של ב.ב, תוך שהוא לוחש לאוזנה "שהוא יודע שהיא מתפללת שזה יקרה" ו"אולי היא לא מבינה למה הוא עושה לה את זה אך כשתגדל תודה לו". הנאשם הגיע לפורקן מחוץ לגופה של ב.ב ונוזל הזרע נשפך על הרצפה, או אז אמר לה הנאשם "טוב בעיה שלך את אמורה לנקות את זה". ב.ב לא ענתה. הנאשם אמר לה "תיראי איזה אבא צדיק אני, את עושה בעיות ואני אמור לסדר אותם". הנאשם ניקה את נוזל הזרע ויצא מהחדר. במעשים האמורים לעיל ביצע הנאשם מעשה סדום בביתו הקטינה. לפיכך הוא הואשם בביצוע מעשה סדום בידי בן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) וסעיף 345 לחוק, ולנוכח האמור בפסקה 4, יש לייחס לנאשם עבירת אינוס, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק. למען הקיצור, לעיתים אכנה אירוע זה "האינוס בפי־הטבעת".
עדותה של ב.ב בנוגע לאירוע המתואר באישום 20
398. ב.ב העידה לגבי אישום זה: "היה עוד פעם אחת שזה גם קרה בלילה, אני שכבתי על הבטן... שכבתי על הבטן והראש שלי היה... בקצה של הכרית ואני לא יודעת, אני לא יודעת כמה הוא היה לבוש ואז הוא נשכב עלי, כלומר, הוא לא שכב לגמרי, הפלג גוף העליון שלו לא היה מונח עלי וכשהוא נשכב אז הוא החזיק, הידיים שלו היו מונחות בבית השחי שלי... ואז הוא חדר אלי והוא הזיז את הידיים שלו והוא שם אותן מתחת לגוף שלי באזור של איבר המין ואז זה היה כמה זמן עד שהוא פתאום קם מהר, אני לא ראיתי מה היה כי הראש שלי והעיניים שלי היו כלפי המיטה, אבל הבנתי שכנראה קרתה פשלה... והוא התעצבן עלי... [ש: איזו פשלה?]... קשור אליו... הוא רצה שאני אנקה את זה... את מה שנשפך... אני לא יודעת בדיוק איפה, בחדר... הוא אמר, 'זה בגללך, את צריכה לנקות את זה'... אני לא זזתי, אני הייתי עדיין בהלם... הוא הלך לנקות את זה בסוף... הוא אמר, 'את רואה מה זה?... את עושה בעיות ואני מנקה'... את רואה איזה אבא טוב... הוא גם דיבר שהוא, כשהוא היה מעלי אז הוא אמר, הוא לא דיבר הרבה, הוא רק מלמל מעצמו משהו שזה היה נשמע כמו, הוא אמר את זה באנגלית... Here that's the way... זה היה בלילה של יום רביעי, אני חושבת, אני לא יודעת מתי בדיוק... אני לא זוכרת את התאריך, אני זוכרת שבזמנו ניסינו לעבור, כלומר, אני זוכרת שרשמנו אז את התאריך בחקירה, אני לא זוכרת עכשיו איזה תאריך זה היה... אני חושבת שזה היה ביום רביעי, אני לא בטוחה כי רוב הפעמים היו ביום רביעי... [תתרגמי לעברית את מה שהוא אמר]: הנה ככה זה... הוא אמר את זה בדיוק כשהוא נכנס... איבר המין שלו... אלי... [ש: באיזה חלק של הגוף שלך זה נכנס? העדה מתקשה לענות. כובשת את הפנים. ב.ב, אנחנו מצטערים ששואלים את השאלות בצורה כל כך מפורטת, אבל אין כל כך ברירה, את יכולה, בבקשה, לענות?]... אני יכולה לכתוב? ... אני יכולה להגיד באותיות?... פא, יוד, הא, טית, בית, עין, תף... [ש: מה הרגשת בפי הטבעת?]... לחץ וקצת כאב... כשהוא נשכב עלי אז זה היה בבית השחי וכשהוא נכנס אז זה עבר לשם... לאיבר המין... עם 2 הידיים... זה רק היה שמה, אולי קצת נגע, לחץ... כשהוא התכופף אז זה היה בבית השחי ואז הוא החדיר אותן כאילו מתחת... [ש: כמה זמן זה היה ככה שהוא היה עם האיבר מין בתוך פי הטבעת? ]... לא הרבה זמן, אני לא יודעת כמה זמן" .
399. בחקירה הנגדית עימתה הסנגורית את ב.ב עם העובדה שבתצהיר שצורף לתמיכה בבקשתה לצו הגנה היא לא תיארה את האונס בפי־הטבעת, שהוא האירוע החמור ביותר שבו מואשם הנאשם בעניינה. לטענת הסנגורית, הדבר מלמד שהאירוע לא קרה וש-ב.ב המציאה אותו רק באחת מהחקירות המאוחרות יותר במשטרה. עוד אמרה לה הסנגורית שלא ייתכן שלא סיפרה את האירוע הזה, שאמור היה לגרום לה לטראומה הכי קשה. על כך השיבה ב.ב: "הוא שאל אותי על שני מקרים אחרונים, מה חרט אצלי טראומה ומה לא שום בן אדם אחר לא יכול לקבוע, זה שאולי לא היה לי נעים כל כך לספר את זה נשמע לי יותר הגיוני מאשר שהמצאתי את זה, אף אחד לא ייקבע לי מה ישאיר אצלי טראומה מה לא ומה היה לי נעים לספר בהתחלה ומה לא וזהו" . עוד נשאלה ב.ב אם לא חשבה לצעוק לעזרה במהלך האירוע הזה, והיא השיבה שלא, שכן הייתה מאובנת .
לבקשת הסנגורית, ב.ב חזרה על פרטי אירוע האונס בפי־הטבעת גם בחקירה הנגדית . היא חזרה על מה שהעידה בחקירה הראשית. היא הוסיפה שאינה זוכרת אם הנאשם הפשיט אותה, אך בסופו של דבר היא הייתה ללא בגדים. היא ציינה שבסוף האירוע, הנאשם "יצא כזה מהר, קפץ כזה ואז אני לא יודעת, אני לא בדיוק ראיתי מה היה שם אבל הבנתי שכנראה משהו, יצא על הרצפה... הוא אמר לי משהו כמו, אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אני כן זוכרת את הרעיון, 'תראי, זה הכל קרה בגללך ואת צריכה לנקות את מה שנהיה פה'. זהו" .
400. אין מנוס מלציין שהחקירה הנגדית לגבי אירוע זה הייתה קשה במיוחד, ואמחיש: הסנגורית חזרה ושאלה את ב.ב פעם אחר פעם כיצד היא יודעת שהנאשם חדר אליה לפי־הטבעת, מה בדיוק הרגישה וכו' . לאחר מכן באו חילופי הדברים הבאים:
"עו"ד וייסבוך: ובחורה בת 18 פחות שבוע שבועיים נותנת לאבא שלה לחדור אליה בלי להתנגד?
ב.ב: אוקי, אז אני,
עו"ד וייסבוך: שהוא אף פעם לא חדר אלייך,
ב.ב: בסדר.
עו"ד וייסבוך: אם היית רגילה מגיל צעיר שהוא אונס אותך וחודר אלייך, ניחא. שזה מאוד חמור, אבל ניחא. אבל זו פעם ראשונה ויחידה שאת מתארת משהו מעבר לכמעט נגיעה או נגיעה בקצה. זו הפעם היחידה. אז אני שואלת, זה משהו סופר חריג לעומת כל מה שהעדת פה וכל מה שבמשטרה. ואת כמעט בת 18, את עוד 10 ימים בת 18, ... את לא מתנגדת? את לא צועקת? זו פעם ראשונה שמישהו חודר אלייך. את לא צורחת מכאבים? כלום? כמו כבשה שותקת? לא כאב לך?
ב.ב: כן, כמו כבשה, בדיוק.
כב' הש' ברק נבו: די, גברת וייסבוך, באמת,
ב.ב: צמרירית כזאת, נחמדה. נותנת לכולם.
עו"ד וייסבוך: למה לא צעקת? לא כאב לך?
כב' הש' ברק נבו: סליחה רגע, ב.ב, ב.ב, רק שניה. באמת זה מיותר. מה כמו כבשה? למה?
עו"ד וייסבוך: האירוע הזה לא קרה.
כב' הש' ברק נבו: אז לא קרה, אז לא צריך לשאול אותה בצורה כזאת על משהו שלא קרה" .
עלבונה המוצדק של ב.ב ניכר מתשובתה, אך למרות סגנון השאלות, ב.ב התמידה בגרסתה ועמדה עליה בצורה עקיבה. אף שהסנגורית המשיכה והקשתה באותו קו (אף אם בסגנון מעט שונה), ב.ב עמדה על גרסתה ואף הסבירה מדוע לא צעקה ולא התנגדה: "קודם כל אני הייתי בהלם ולא, קפאתי, לא יכולתי להתנגד. דבר שני, כן, כמו כבשה שמשתמשים בה ורואים אותה, אז כן, ככה בדיוק אבא שלי השתמש בי וזהו, שלום. ... ולא יכולתי להתנגד ולא העליתי בדעתי שאפשר להתנגד לו וזהו... אז בעצם עכשיו העניין הוא שלא צרחתי? אז כאילו... מצטערת שלא צרחתי" .
אך בכך לא תמו ההתבטאויות הקשות של הסנגורית כלפי ב.ב, ובהמשך הטיחה בה:
"עו"ד וייסבוך: לא, לא, בית המשפט יסתדר עם זה. כי אני רוצה להגיד לך גברת צעירה, שבחורה, בחורה, נערה צעירה בת 17-18, שאבא שלה חודר לה לפי הטבעת בדרך האכזרית שתיארת, מחזיק לה את בית השחי וחודר ללא שום מעשה הכנה, בין אם זה חדר עד הסוף או לא כי את אמרת שזה את לא יודעת אם זה חדר אפילו עד הסוף. זה מעשה פיזי שכואב וחמור פי עשרות מונים מזה שאבא הסתכל לך בעיניים, נצמד בלילה, שאת אפילו לא זוכרת שיכול להיות שזה היה חלום.
ב.ב: לא אמרתי שיכול להיות שזה היה חלום.
עו"ד וייסבוך: לא, אני חושבת שזה היה חלום. ולכן העובדה שאת לא יודעת להשוות בין חומרה פיזית של מעשה שאין בו כמעט כלום חוץ מנגיעה,
ב.ב: בשבילך.
עו"ד וייסבוך: לבין חדירה לפי הטבעת, זה אומר שאין לך מושג על מה את מעידה.
כב' הש' ברק נבו : גברת וייסבוך,
עו"ד וייסבוך: את בובה שלימדו אותה, החברות שלך מירי, א.א אחותך" .
401. גם במשטרה ב.ב סיפרה על אירוע האונס בפי־הטבעת, בחקירתה השלישית, ביום 24.3.20. שם ציינה שאינה בטוחה אם כשהנאשם חדר לפי־הטבעת שלה הוא נכנס עד הסוף. הסנגורית שאלה כיצד ייתכן ש-ב.ב לא סיפרה על אירוע זה, שהיה החמור מכל, כבר בחקירה הראשונה, ואילו זה היה קורה באמת ולא בפנטזיה שלה, הייתה מיד מספרת על כך גם לעורך הדין שהכין את הבקשה לצו והגנה וגם לחוקרת, ו-ב.ב השיבה: "אז ממש לא. באמת לא היה לי נעים לדבר. מבחינתי הכל היה חמור ולא היה לי נעים לדבר יותר מדי ומה שלא הייתי צריכה, חייבת לומר, אז לא אמרתי וזהו" . ב.ב נזכרה בפרטים נוספים לגבי האירוע הזה וחזרה להשלים את חקירתה כעבור זמן מה, ב-20.4.20 .
402. אירוע האונס בפי־הטבעת מתואר גם במסמך ת/9, ת/9א, שאליו התייחסתי זה מכבר . באותו מסמך מתוארים הדברים ברמיזה אך בפירוט ובמדויק, תוך התייחסות לכך ש-ב.ב שכבה על הבטן, פניה בכרית, והנאשם "שרוי" מעליה. נכתב שם שידיו של הנאשם נתחבות מתחתיה, מגששות ונוגעות. "מרגישה אותו נכנס לשם לא הרבה, מרגישה את העצם הזה שלא אמור להיות שם, זה לא נעים, זה מגעיל. במקביל הידיים שלו זזות איך שהוא מאפשר לו". לאחר מכן יש התייחסות לדברים שאמר לה הנאשם במהלך האירוע, לרבות האמירה "here, that's the way". ב.ב ציינה בעדותה שבנוסח שהדפיסה החוקרת נפלה טעות ונכתב "never" במקום "here" , ואכן בכתב היד מופיעה המילה "here", כפי ש-ב.ב העידה.
403. ההגנה בסיכומיה טענה לפערים בין האימרה של ב.ב במשטרה לעדותה בבית המשפט בכך שבמשטרה אמרה שהאירוע התרחש באחד מימי חמישי ואילו בבית המשפט אמרה שזה קרה ביום רביעי; בכך שלא ציינה במשטרה את הדברים שאמר לה הנאשם במהלך האירוע, כפי שהעידה בבית המשפט; ובכך שבבית המשפט לא ציינה שהנאשם לא חדר עד הסוף, כפי שהעידה במשטרה . עוד טענה שהיעדר תיאור של כאב חריף שחשה בשעת המעשה והעובדה שלא ציינה את האירוע הזה לא באוזני עורך הדין שהכין את הבקשה לצו הגנה ולא באוזני ש.ט מלמדים שהאירוע לא קרה, ומאחר שאין תיעוד חזותי של החקירות של ב.ב במשטרה, אין לשלול ש-ב.ב הודרכה לומר את הדברים על־ידי החוקרת מורן שאזו . עוד טענה שבמסמך ת/9 תיאור מעשה הסדום שונה בתכלית ממה ש-ב.ב תיארה במשטרה ובבית המשפט ולפיכך לא ייתכן שהמסמך נכתב, כטענת ב.ב, לפני שמסרה אימרתה במשטרה .
הכרעה באישום 20, אירוע האונס בפי־הטבעת
404. ראשית, אני דוחה בתוקף את רמיזותיה של ההגנה כי החוקרת שאזו הדריכה את ב.ב לספר על האונס בפי־הטבעת. כפי שכבר ציינתי, התרשמתי ממקצועיותה ויושרה של שאזו, ואין ולו בדל ראיה לכך שהיא הדריכה את ב.ב לומר דברים שאינם אמת, כפי שגם דחיתי את הטענה לגבי א.א. מעבר לכך, ההגנה לא הצליחה להעלות כל רעיון מדוע יהיה לשאזו, שלא הכירה את הנאשם לפני החקירה בתיק דנן, אינטרס להפלילו.
בניגוד לטענת ההגנה, אני מוצאת שתיאוריה של ב.ב לגבי אירוע קשה זה היו עקיבים בכל הנוגע לליבת המעשים. אני מוצאת שגם במסמך ת/9, התיאור דומה מאוד למה שתיארה באימרתה במשטרה ובבית המשפט, גם אם הניסוח של החדירה עצמה מרומז יותר. האיפוק בתגובתה של ב.ב בשעת מעשה עולה בקנה אחד עם עדותה על כך שהייתה בהלם והייתה מאובנת, וגם עם התנהגות מוכרת של נפגעות תקיפה מינית מידי בן משפחה מבוגר, שאינן מרימות קול צעקה אף שהאירוע קורה בביתן, במחיצת בני משפחה אחרים. גם ההסבר של ב.ב כי לא סיפרה על האירוע לש.ט, ואף לא לעו"ד פרץ שערך את בקשת צו ההגנה, מאחר שהתביישה, מתקבלת על דעתי ועולה בקנה אחד עם התרשמותי ממנה, מביישנותה ומצניעותה. בסיכומו של דבר, אני נותנת אמון מלא בגרסתה.
405. אציע, אפוא, לחבריי לקבוע שבאישום 20 הוכח שהנאשם נכנס לילה אחד בפברואר XX20 לחדרה של ב.ב, ששכבה על בטנה. הוא הפשיל את כותנתה, הוריד את החלק התחתון של בגדיו ונשכב מעליה. הוא הכניס ידיו מתחת לבתי השחי שלה וחדר עם איבר מינו לפי־הטבעת שלה. בעודו עושה כן לחש באוזנה "here, that's the way" או מילים דומות. לאחר שהיה בתוכה העביר ידיו אל קדמת גופה, לאזור איבר מינה. כעבור זמן מה הוא "קפץ החוצה" עם איבר מינו והגיע לפורקן על הרצפה. אז אמר לה שעליה לנקות את זרעו שהותז החוצה, אך מאחר שהיא לא הגיבה, הוא בעצמו ניקה את הנוזל ואמר לה שהיא עושה בעיות והוא מנקה, ושהוא אבא טוב, או דברים ברוח דומה.
לנוכח דברים אלה אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בביצוע עבירת אינוס (לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק).
אישום 21 [המכונה "אירוע ההיצמדות"]
406. ביום 4.3.20 בשעות הלילה, כשבוע לפני יום הולדתה ה-18 של ב.ב, עת ישנה ב.ב במיטתה בחדרה בבית במקום המגורים, נכנס הנאשם למיטתה כשהוא עירום. הנאשם הוריד את השמיכה מעל ב.ב, הפשיט אותה מבגדיה ושכב לצידה, כשהם שוכבים פנים מול פנים. בהמשך, הנאשם החזיק את ראשה של ב.ב בשתי ידיו כדי שתביט בפניו ולאחר שנוצר קשר עין, עזב את פניה. בשלב זה, החל הנאשם להתקרב עם גופו לגופה, כשהוא אוחז בידיו מעל מותניה ומצמיד אותה לגופו עד שבטנה הייתה צמודה לבטנו ואיבר מינו צמוד לרגליה באזור הירכיים. הנאשם אמר ל-ב.ב "אל תסתכלי אל תסתכלי זה לא צנוע". לאחר מספר דקות שבהן הצמיד הנאשם את איבר מינו לירכיה של ב.ב, הוא יצא מהחדר. במעשים האמורים לעיל ביצע הנאשם מעשים מגונים בבתו הקטינה תוך ניצול מצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית. לפיכך הוא מואשם בביצוע עבירה של מעשה מגונה בבן משפחה - עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק. למען הקיצור, לעיתים אכנה אירוע זה "אירוע ההיצמדות".
עדותה של ב.ב בנוגע לאירוע המתואר באישום 21
407. כך העידה ב.ב לגבי אירוע ההיצמדות: "פעם אחת זה קרה בערך שבועיים לפני שיצאתי מהבית, לא, אני לא יודעת בדיוק, לפני אולי יותר מכמה שבועות לפני, ... זה היה בלילה ואני הייתי במיטה שלי, שכבתי על הצד, צד, כאילו, ימין, זאת אומרת שהגב שלי היה אל הקיר, ... ואז אני זוכרת שהוא בא והוריד מעלי את השמיכה והשתחל לתוך המיטה, הוא הוריד לי את הבגדים, אני זוכרת את זה מאוד במדויק... אני בדיוק באותו לילה אני בעיקרון אני לובשת כותונת והחלטתי ללבוש גם מכנסיים ואני זוכרת אותו מוריד את הכול, כל הבגדים ואז אני לא יודעת אם הוא התפשט לפני או אחרי, אני לא זוכרת מתי, אבל גם הוא היה בלי בגדים והוא לפני שהוא הפשיט אותי הוא תוך כדי שהוא הפשיט אותי, למען האמת, אז הוא הסתכל לי חזק בעיניים ואז הוא סובב את הראש שלי אליו ככה ששנינו היינו בקשר עין והוא לאט לאט הצמיד אותי אליו וככה היינו צמודים כמה דקות, אני לא יודעת כמה זמן, אני הרגשתי את הנשימות שלו ואז כל הזמן הזה הוא הסתכל לי בעיניים ואז בשלב כלשהו הוא קם והלך" . אחר־כך הוסיפה שגם הרגישה את הבטן שלו עולה ויורדת (עם נשימותיו) והרגישה את הבל פיו . בהמשך ציינה שמבחינתה, הקטע הכי מפחיד באירוע ההיצמדות היה השלב שבו הנאשם הוריד את בגדיה .
408. בחקירה הנגדית חזרה ב.ב על תיאור האירוע . היא ציינה שהוא התרחש שבועיים שלושה לפני יום הולדתה ה-18 והיה אירוע אחד לפני האחרון. היא חזרה שוב ושוב על כך שהנאשם הצמיד אותה אליו חזק. הסנגורית שאלה איך היא נתנה לנאשם להוריד לה את הבגדים, והיא השיבה: "טוב. זה בעצם טענה אלי פה?... לא היה כל כך שליטה על מה שהיה" . היא לא זכרה לומר אם ניסתה להתנגד. הסנגורית שאלה שוב ושוב כמה זמן ארך אירוע ההיצמדות ו-ב.ב ענתה שאינה יודעת לומר. בסופו של דבר השיבה: "אני לא יודעת להגיד כי בשבילי זה היה נצח אבל אני לא חושבת שזה היה הרבה זמן" .
409. בחקירתה במשטרה מיום 24.3.20 סיפרה ב.ב על אירוע ההיצמדות, בצורה דומה מאוד לאופן שסיפרה בבית המשפט. בחקירה נוספת שנערכה ביום 1.4.20 אמרה ב.ב שבאירוע דנן היא הייתה במחזור והנאשם ידע זאת. עובדה זו לא הוזכרה בחקירתה הראשונה ולא בעדותה בבית המשפט.
410. ההגנה בסיכומיה טענה שהעובדה ש-ב.ב לא הזכירה בבית המשפט שהיא הייתה במחזור הוא פער מהותי מאימרתה במשטרה ויש בו כדי לפגוע במהימנותה . עוד טענה שאמירתה של ב.ב כי היא הזכירה את אירוע ההיצמדות בתצהיר התמיכה לבקשה לצו הגנה היא אמירה שיקרית, כי מי שחתמה על התצהיר הייתה ש.ט ולא ב.ב . כפי שכבר ציינתי בפסקה 341 לעיל, ההגנה הרבתה לעסוק בנושא התצהיר, מי חתם עליו ואי הדיוק בכתיבת שמה של ב.ב, אלא שאיני מוצאת שיש בדברים הללו כדי לפגוע באמינות מי מהעדים או באמינותה של ב.ב, ובוודאי שאין בכך כדי לתרום לגילוי האמת. לפיכך גם כאן לא אתייחס לטענות הללו. אציין רק, שהאירוע מושא אישום זה אכן מתואר בבקשה לצו הגנה .
411. מ.ק העידה בבית המשפט ש-ב.ב סיפרה לה על אירוע ההיצמדות ממש סמוך להתרחשותו (אם כי טענה ש-ב.ב אמרה לה שהוא התרחש ב-11.3.20, ולא ב-4.3.20): "הוא בא אליה למיטה... אבא שלה ואז היא תיארה לי את זה כאילו זה תמונה כאילו זה קורה עכשיו, הוא שוכב על הצד, היא שוכבת על הצד בלי בגדים, הוא מחזיק לה את הידיים, את הראש עם הידיים ויוצר איתה קשר עין, הוא מסתכל לתוך העיניים שלה, היא אמרה 'הייתי מחוסרת הכרה'... 'הרגשתי מחוסרת הכרה, אבל בכלל זאת אני הצלחתי להסתכל בעיניים שלו'... שניהם בלי בגדים, היא אמרה שהיא מרגישה את איבר המין שלו עליה, שאלתי אותה אם הוא חדר? אז היא אמרה שלא בגלל שהיא הייתה במחזור, היא מרגישה אותו והיא מרגישה את הנשימות שלו ואת השערות שלו... היא לא הצליחה להגיד את המילה 'שערות' והיא אייתה לי, אמרה לי את האותיות... היא אייתה. שאלתי אותה אם הוא חדר? אז היא אמרה שלא, שאלתי אותה אם פעם בעבר זה כן קרה שהוא חדר? אז היא אמרה שלא" .
הכרעה באישום 21, אירוע ההיצמדות
412. אני דוחה את טענות ההגנה לגבי חוסר העקיבות בתיאוריה של ב.ב בנוגע לאירוע זה. מלבד נושא המחזור, שאכן לא עלה בבית המשפט, כל שאר התיאורים היו דומים עד כדי זהות. יותר מכך: ב.ב תיארה את האירוע הזה כאירוע שהיה לה הכי קשה, יותר מאֵרוּעַ האונס בפי־הטבעת, וזאת למרות שלא היו בו מעשים כואבים או החדרת איברים לגופה. הסנגורית הטיחה בה שלא ייתכן שאירוע זה היה לה יותר קשה מהאונס בפי־הטבעת, והיא הסבירה את הדברים בכנות שהדהדה באוזניי (כפי שציינתי לעיל בפסקה 281 בהתייחס לדברים אלה), זמן רב לאחר תום עדותה: "שהוא נצמד אלי עם כל הגוף שלו,... והרגשתי אותו נושם והרגשתי אותו ביחד איתי וחוץ מזה כן, הוא גם הסתכל לי בעיניים. כן, זה היה אירוע שאני זוכרת אותו הכי קשה. נראה לך לא הגיוני? תסתדרי עם זה" .
413. אציע לחבריי לקבוע שבאירוע מושא אישום 21, הנאשם הגיע לחדרה של ב.ב בלילה. הוא נכנס למיטתה, הפשיט אותה כליל והיה עירום גם הוא. תוך כדי שהוא הפשיט אותה, הסתכל הנאשם ל-ב.ב בעיניים. הוא סובב את ראשה אליו כך שהם היו כל העת בקשר עין, והוא נצמד אליה עם כל גופו, כך שהיא חשה בנשימותיו.
אציע אפוא לחבריי להרשיע באירוע ההיצמדות את הנאשם בביצוע עבירה של מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק).
אישום 22 [המכונה "האירוע האחרון"]
414. ביום 11.3.20 בשעות הלילה, יום לאחר יום הולדתה ה-18, התעוררה ב.ב משנתה בחדרה בבית במקום המגורים כשהנאשם עומד ליד מיטתה. בשל חששה מהנאשם, התפשטה ב.ב בשלב זה בעצמה, ובתגובה אמר לה הנאשם "מה את עושה, לא ביקשתי ממך לעשות זאת". ב.ב לא ענתה לנאשם. או אז הוא אמר לה הנאשם "טוב אני רואה שאת לא משאירה לי ברירה אחרת ואת רואה שאני לא רוצה לעשות את זה, את בחרת". ב.ב שכבה עירומה במיטתה והנאשם נשכב מעליה כשהוא עירום בפלג גופו התחתון והצמיד את איבר מינו לאיבר מינה, למשך מספר דקות עד שיצא מחדרה, ואמר לה "תזכרי שזו בחירה שלך". במעשים האמורים לעיל ביצע הנאשם מעשים מגונים בבתו תוך ניצול מצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית. לפיכך הוא הואשם בביצוע מעשה מגונה בבן משפחה - עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(4) לחוק. למען הקיצור, אכנה לעיתים אירוע זה "האירוע האחרון".
עדותה של ב.ב בנוגע לאירוע המתואר באישום 22
415. ב.ב העידה שב-11.3.20, שבוע אחרי אירוע ההיצמדות, בלילה, היא התעוררה כי הרגישה שהנאשם עומד ליד הכרית שלה. לדבריה, הקטע הכי מפחיד באירוע ההיצמדות היה כשהנאשם הוריד לה את הבגדים. לכן כשהנאשם בא אליה באותו לילה היא החליטה שאם כבר זה הולך לקרות, שלפחות היא תהיה זו שתסיר את בגדיה ולא הוא. היא הורידה את הכותונת ואת בגדיה, והנאשם כעס וצעק עליה, משהו כמו: "זה את שמביאה אותי למצב כזה. אני לא ביקשתי ממך". ב.ב לא ענתה לו ואז הוא אמר לה: "טוב, אני רואה שאת לא משאירה לי ברירה אחרת". ואז הנאשם היה מעליה ונגע בה קצת. הוא לא ממש נשכב עליה אלא נתמך במיטה ונגע בה עם איבר המין שלו באזור איבר המין שלה. היא הייתה בלי כותונת אבל היא חושבת שעם תחתונים (את המילה "תחתונים" ב.ב לא אמרה אלא ביקשה רשות לאיית אותה), והיא חושבת שהנאשם היה לבוש חלקית - רק עם חלק עליון . הנאשם נגע ב-ב.ב עם האיבר שלו באיבר שלה, ואחר־כך אמר לה: "זה היה בחירה שלך" והיא לא ענתה לו.
416. בחקירה הנגדית חזרה ב.ב על תיאור דומה, פעמיים . היא לא ידעה להסביר מדוע התעוררה כשהנאשם עמד ליד הכרית שלה ולא זכרה האם קמה ויצאה מהמיטה בשביל להתפשט. כשנשאלה מה לבשה מלבד כותונת שוב ביקשה רשות לאיית, ואייתה את המילה "תחתונים", והשיבה לסנגורית שאותם לא הסירה. היא אמרה שהנאשם נגע עם איבר המין שלו בשלה לרגע, ועזב, נגע ועזב. היא לא ראתה את איבר המין של הנאשם, אך הרגישה אותו. ב.ב העידה שהיא חושבת שהנאשם היה רכון מעליה, כלומר הוא היה מעליה אך לא שכב. הוא נגע בה רק עם האיבר שלו, איפה שהתחתונים שלה היו. הסנגורית טענה באוזניה שמה שהיא מתארת אינו אפשרי, מבחינת היכולת של הנאשם לגעת בה כך, ו-ב.ב השיבה: "עובדה שכן" . גם כשהסנגורית טענה באוזניה שהיא בכלל לא סיפרה באירוע ההיצמדות שהנאשם הפשיט אותה, ולכן לא יכול להיות שזה היה לה הקטע הכי קשה, ב.ב עמדה על דעתה (וצדקה. היא בפירוש סיפרה באירוע ההיצמדות שהנאשם הפשיט אותה). גם כשהסנגורית שאלה אותה האם היא הורידה את כותנתה בגל שחיכתה לנאשם, ב.ב שבה וסבירה שזה היה בגלל שזה הקטע שהיה לה הכי מפחיד באירוע ההיצמדות .
417. בחקירת המשטרה העידה ב.ב על האירוע האחרון ביום 24.3.20 , אחרי שבחקירה ביום 22.3.20 לא הסכימה לדבר על אירוע זה . התיאור היה זהה, מלבד שבמשטרה אמרה שהייתה ללא בגדים, בעוד שבבית המשפט ציינה שנשארה עם תחתונים.
418. ההגנה בסיכומיה טענה שיש פערים משמעותיים בין גרסאותיה השונות של ב.ב לאירוע, לרבות מול מה שנכתב בבקשה לצו הגנה, ואין לתת אמון בדבריה. לטענת ההגנה, גם האירוע האחרון, שעליו סיפרה ב.ב למ.ק, הוא בגדר פנטזיה שלה.
הכרעה באישום 22, האירוע האחרון
419. אני סבורה שמרבית התיאור של ב.ב לגבי האירוע האחרון דומה בכל מרכיבי הליבה של האירוע. ב.ב גם סיפרה על אירוע זה למ.ק שהעידה לגביו ש-ב.ב סיפרה לה שכשהיא התפשטה בעצמה, הנאשם אמר לה "את רואה, את רוצה את זה" .
משכך, אציע לחבריי לקבוע שבאישום האחרון, שהתרחש יום לאחר שמלאו ל-ב.ב 18, הגיע הנאשם לחדרה של ב.ב בלילה. היא התעוררה וראתה אותו עומד ליד מיטתה. היא הורידה את כותנתה אך נשארה עם תחתוניה, והנאשם כעס וצעק עליה, משהו כמו: "זה את שמביאה אותי למצב כזה. אני לא ביקשתי ממך". ב.ב לא ענתה לו ואז הוא אמר לה: "טוב, אני רואה שאת לא משאירה לי ברירה אחרת". הנאשם רכן מעליה ונגע בה קצת. הוא נתמך במיטה ונגע בה עם איבר המין שלו באזור איבר המין שלה. הנאשם היה לבוש חלקית - רק עם חלק עליון. אחרי שנגע עם האיבר שלו באיבר שלה, אמר לה: "זה היה בחירה שלך".
לנוכח האמור אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של מעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(4) לחוק).
מתווה החלק הבא של הכרעת הדין
420. את גרסאות המתלוננות - שטחתי, כמו גם את החיזוקים לעדויותיהן. בחלק מנושאי הלוואי התייחסתי לעדות הנאשם או בני המשפחה. בנוגע לאישומים עצמם לא היה טעם להביא את גרסת הנאשם, שכן הנאשם, החל מהמענה לכתב האישום ועד סיכומי ההגנה , וכאמור בפתח הכרעת הדין, מכחיש מכול וכול ובאופן גורף את כל האישומים מראשיתם ועד סופם. חלק ניכר מעדותו לגבי האישומים הוקדש לטענות בדבר אי־היתכנות של ביצוע המעשים (למשל, אירוע הכורסה לא אפשרי, כי "זה סיפור הזוי כי עם כל הנוזלים שיוצאים מהגוף הכול מי ניקה את זה בבוקר" , וכן היה "ונטה" מול הכורסה, שהתחבר לחדר ההורים, אז אפשר היה לשמוע . אירוע המזווה לא אפשרי כי המזווה היה קטן וצפוף ובקושי בן אדם אחד נכנס שם , וכדומה). לפיכך אפנה עתה לניתוח עדות הנאשם, באופן כללי, ולאחר מכן אתייחס לעדותה של אם המתלוננות - האימא, ושל יתר בני המשפחה (ככל שלא הובאו כבר בהתייחס לנושא מסוים שכבר לובן).
הנאשם
421. כפי שכתבתי כבר בפתח הכרעת הדין, בפסקה 8, אציע לחבריי לדחות לחלוטין את גרסת הנאשם שלפיה א.א ו-ב.ב מעלילות עליו עלילת שווא, ולהצטרף למסקנתי, לאחר שקילת כל הראיות בתיק, שלפיה הנאשם פגע מינית קשות בשתי בנותיו מאז היותן ילדות (א.א - מגיל 5, ב.ב מגיל 7 או 8) ועד הגיען לבגרות. התרשמתי מאדם מניפולטיבי, כוחני ומאיים, חסר רגישות, שהאמת אינה נר לרגליו, וזאת - בלשון המעטה. גם כשעמד על דוכן העדים כנאשם, דרש שהתובעת תפנה אליו בתואר ד"ר , והרשה לעצמו לדבר אליה בחוצפה ואף בלגלוג , עד שבית המשפט העיר לו על כך. בשלב מסוים העיר לתובעת, שהזיזה את גלימתה, שהיא "מורידה פה בגדים" ושבאוכלוסיה שלו זה לא מקובל. הדבר היה רחוק מן המציאות ונחזה כניסיון של הנאשם לעשות מניפולציה כלשהי, ובית המשפט העיר לו על דבריו .
חלק מהראיות שהובילו אותי למסקנתי הנ"ל בנוגע לנאשם נשזרו בהכרעת הדין עד כה, וחלקן יפורט להלן. אומר כבר עתה שאין בכוונתי להתייחס כאן לכל הסתירות, התשובות המתחמקות או המתפתלות של הנאשם, שכן עדותו התפרשֹה על פני 10 ישיבות ולמעלה מ-1700 עמודי פרוטוקול, וקצרה היריעה מלהכיל את הכול.
הרקע של הנאשם
422. הנאשם, רופא, XX, נולד בארה"ב ועלה לישראל ב- XXעם אשתו, האימא, שעימה התחתן סמוך לפני כן. בהמשך, ב- XX, חזרו השניים, עם בתם הבכורה לארה"ב, שם המשיך לעבוד כרופא, ובשנת XX חזר ארצה עם אשתו וארבעת ילדיו שנולדו עד אותה שנה (ובהם - א.א). הוא למד רפואה בארה"ב וקיבל תעודת רופא ב-XX. לדבריו, החל בתהליך חזרה בתשובה ב-XX. לנאשם ולאימא 12 ילדים, שנולדו בין השנים XX עד XX, 8 בנות ו-4 בנים. ב-XX הקים מרפאה במקום מגורים קודם, בה עבד עד XX20. בהמשך ובמקביל הייתה לו מרפאה ביישוב במרכז, במקום המגורים הקודם. ב-XX נסגרו המרפאות והנאשם עבר לעבוד בקופת חולים מאוחדת, כרופא. בשנת XX20 עבר לעבוד בקופת חולים כללית בשלוש מרפאות, לרבות אחת שבה היה מוסמך לאבחן הפרעות קשב וריכוז. ציינתי במסגרת הפסקה על "טענות שלא דנתי בהן" , שלא אדון בטענתה של א.א כי הנאשם עבר לקופ"ח כללית בעקבותיה. זאת, מאחר שמלבד סמיכות הזמנים במעבר, אין לי אלא חשדה של א.א שכך הדבר, ומנגד - את הכחשתו של הנאשם, שעליה חזר בסיכומיו , שלפיה עבר לקופ"ח כללית בשל תנאי שכר משופרים.
הנאשם פירט באריכות בעדותו (ובסיכומי ההגנה) את הכשרותיו בתחומים שונים ואת עיסוקיו, ואין מחלוקת שהיה אדם מלומד, עסוק ופעיל מאוד.
עדות הנאשם
שינוי הנרטיב בנוגע לתיאור המתלוננות
423. הנאשם תיאר את בית משפחת פלוני כבית מלא שמחה וציין שהוא הרבה לשחק עם הילדים, השקיע בחינוכם, לרבות חינוך מוזיקלי, ועוד (עובדות שעליהן לא חולקות גם המתלוננות). הוא תיאר יחסים חמים מאוד עם אשתו האימא ובכלל במשפחה, ולדבריו לא ידע שהבנות פחדו ממנו. הייתה הירארכיה במשפחה, כלומר שההורים מחליטים, אבל היה שיח פתוח. במילותיו: "זאת אומרת היה גן עדן... מבחינת כל הילדים חוץ מה-2 האלה" . ואולם, בניגוד לדברים אלה, "ה-2 האלה" לא תוארו כבעייתיות בצורה יוצאת דופן בשום שלב עד שהעלו טענותיהן כלפי הנאשם. ההיפך הוא הנכון, כפי שכבר ציינתי לעיל: א.א ו-ב.ב נחשבו לילדות מוצלחות וחכמות במיוחד, וגם הן, בעדויותיהן, דיברו רבות בשבחי ההווי המשפחתי הכללי. לשאלת הסנגורית איך א.א הייתה בגיל 16.5 השיב הנאשם: "היא הייתה יותר מסורה מכל הבנות, אפילו קיבל איזה כבוד גדול גם המשפחה היא הייתה בחרו אותה להיות מדריכה של הכיתה של הבת שלה... שמחה, יצירתית, מלא רעיונות... כל מיני תוכניות לילדים, מציירת... היא למדה גיטרה ב-XX20 עשתה עם גב' שיעורי ציור" . ולגבי גיל 17: "אני אנחנו אני ואשתי ראינו אותה מתפקדת ברמה גבוהה בבית ספר וגם בבית חזרה שמחה, מטפלת בילדים... אז אני ואשתי לא רצה לשלוח אותה לטיפול כי אנחנו רואים תפקוד גבוהה והיא... בכל המסגרות, אחד, שנית, היא מאוד אמנותית, יצירתית, רגישה ראיתי כמה רגישה עם הסיפור של הז'קט אז בדרך כלל" . לגבי ב.ב העיד שכשהתפוצץ סיפור האִסלאם, הוא לא חשב שהיא בכלל קשורה לזה, כי בבית היא נראתה נורמלית, אהובה ואוהבת, משתוללת . עוד העיד לגבי אותה תקופה (XX20 עד XX20) "ב.ב פרחה השתפרה, היא ביקשה לצבוע, היא נכנסה בחדר של אפילו לפני זה ב-XX20 ביקשה לצבוע את החדר, היא נכנסה לחדר עם אחות 6, ביקשה לצבוע את החדר בוורוד, צבענו את החדר בוורוד, היא עשתה שיעורים בחליל צד, היא עשתה פסנתר, צילום, היא קיבלה שם טוב והיא הייתה שמח גם בבית ספר קיבלנו דיווחים שיש שיפור דרמטי, גם בבית היא הייתה יד ימינה של אשתי, דיברו כל השעות, כל מיני למעלה למעלה" . אלא שכאמור, בשלב מסוים, אחרי ש-א.א העלתה מקצת טענותיה שלפיהן הנאשם פגע בה מינית בילדותה, ונודע לנאשם שטענות אלה יצאו החוצה, הוא החל בתהליך דמוניזציה של א.א, ובהמשך השתנה גם הנרטיב שלו כלפי ב.ב, כפי שראינו וכפי שיפורט גם כאן.
הכוחניות והמניפולטיביות של הנאשם
424. הכוחניות והמניפולטיביות של הנאשם ביצבצה רבות במהלך עדותו בבית המשפט. העובדה שהוא שימש הרופא של ילדיו, לרבות המתלוננות, ושהן ידעו שיש לו גישה לכל המידע הרפואי שלהן, והקפיד להיות זה שבחר עבור א.א את המטפלות (והמטפל) שאליהן הלכה, הבטיחה את שליטתו בכל המידע שעשוי (או עלול) להתגלות על אודות הפגיעות שפגע בה. כך ציין, שכאשר היה ברור בגיל 17 ש-א.א מוצפת מבחינה רגשית וזקוקה לטיפול, "ראינו שאם אנחנו לא, היא תפנה את עצמה עוד הפעם אז חשבתי 'בסדר, אז אני אחפש לה מישהו לטפל בה'... היא מרגיש את הצורך, למרות שקשה לנו כלכלית, אז פחדתי שהיא תגיע לאיזה מטפלת שמי יודע מה?" . הניסיון שלו למנוע מ-א.א ללכת לטיפול אפקטיבי עולה בבירור מהשיחה המוקלטת במכונית, כשהנאשם והאימא היו בדרך לבית החולים, שבה ניסה הנאשם להניא את א.א מהמשך הטיפול אצל מרסי בטענה שזה יפגע לה בחיי הנישואין (עמדה מוזרה, יש לומר, כשהיא באה ממי שעסק בעצמו, על־פי עדותו, וביחד עם האימא אשתו, במתן טיפול נפשי לאנשים). דוגמה בולטת נוספת להפעלת השליטה הייתה קטיעת הטיפול אצל פרן אקרמן, עניין שהתייחסתי אליו כבר בהרחבה, ואחזור רק על ההסבר האחרון (וכנראה האמיתי) שנתן הנאשם להפסקת הטיפול: "אשתי תהיה לבד עם בעלה, עם פרן אקרמן, יהיה א.א לשכנע אשתי שבאמת זה קרה... וזה אין תועלת כי כבר עברנו את זה ב-XX20" . הדברים פורטו באריכות בדברים שכתבתי עד כה, ואין צורך לחזור עליהם.
גם בפגישה שיזם הנאשם בבית הספר של ב.ב בשנת XX20 ניתן לראות את כוחניותו, וש.ט העידה, כפי שכבר פירטתי, שרבות הזהירו אותה לבל "תתעסק" עם הנאשם, שהוא אדם חזק ומסוכן. התנהלותו לאורך הפגישה, שאותה פירטתי לעיל, ממחישה היטב את התנהגותו הכוחנית.