ת: לא, החצאית שלי הייתה מורמת ואז הוא.
ש: אמרת שהיית עם פיג'מה.
ת: כן, הפיג'מה שלי הייתה מורמת.
ש: זה כותונת לילה?
ת: כן.
ש: או שזה חצאית וחולצה?
ת: לא, לא, זה כותונת לילה.
ש: אז זה לא החצאית.
ת: לא חצאית.
ש: שמלת לילה.
ת: הכותונת".
כך גם השאלות מדוע לא סיפרה שהנאשם התלכלך מהדם שלה ברגל וביד; האם האירוע התרחש באור או בחושך; האם היא שכבה על המיטה או על הרצפה; מה בדיוק לבש הנאשם; כיצד גילה הנאשם ש-א.א במחזור וכו'.
לפיכך אתמקד בפער המשמעותי היחיד בין גרסאותיה של א.א שעליו הצביעה ההגנה, שהוא, לטעמי, בשאלה האם הנאשם חדר לאיבר מינה של א.א, ואם כן – עם איזה איבר. כאמור לעיל, בכתב האישום ייחסה המאשימה לנאשם חדירה באמצעות איבר מינו לאיבר מינה של א.א. בחקירתה השנייה במשטרה א.א השיבה, כאמור, בהנהון לחיוב לשאלת החוקרת אם הנאשם חדר אליה[373]. בחקירה הראשונה לא השיבה לשאלה האם הנאשם חדר אליה, או ליתר דיוק – בחלק מהזמן שתקה ובחלק מהזמן אמרה מילים לא ברורות, אך לאחר ש-א.א סיפרה שהנאשם בעט בה, שאלה החוקרת, כפי שציינתי לעיל, האם הוא בעט בה לפני או אחרי שחדר אליה, ו-א.א הנהנה בחיוב לגבי כך שזה קרה לפני[374]. אף שהדבר לא נאמר בחקירתה של א.א במשטרה, המאשימה הסיקה שמדובר על החדרת איבר מינו של הנאשם לאיבר מינה. בבית המשפט סיפרה א.א, בשלב מאוחר של עדותה הראשית, כמפורט לעיל, על החדרת אצבעו, והיא שבה והבהירה שלכך התכוונה אף במשטרה, גם במענה לסנגורית, אף שזו טענה באוזניה שבחקירה הראשית לא דיברה כלל על חדירה (טענה שאינה נכונה, כאמור)[375]. בהמשך הוסיפה במפורש שהנאשם החדיר את אצבעו "למטה", "לחור", "לאיבר המין"[376]. בסיכומיה טענה ההגנה שגרסת החדירה באצבע לא הופיעה במשטרה, ואכן – א.א לא סיפרה מעצמה על חדירה, אך היא השיבה בהנהון לחיוב על שאלות החוקרת האם הנאשם חדר אליה. אין חולק שהפירוט הממשי הגיע רק בתום החקירה הראשית, לאחר לא מעט "עידוד" ל-א.א כדי שתספר.
- גם לגבי אישום זה טענה ההגנה שכל גרסתה של א.א בנויה מדברים שהוכנסו לפיה במשטרה, על־ידי החוקרת והמטפלת. לטענת ההגנה, א.א לא מסרה כל גרסה קוהרנטית לגבי אירועי אישום זה והיא רק אישרה את שהציעה לה החוקרת, בחקירה מדריכה. לטענתה, כלל התנהלותה של א.א סביב אישום זה ממחישה שהיא מסוגלת להמציא דברים ללא קשר למציאות. ההגנה סבורה שטענתה של א.א בבית המשפט שלא שוחחה עם מאלי, המטפלת שלה, על פרטי האירועים של כתב האישום אינה אמת, וכי דבריה שאינה זוכרת על איזה אירועים סיפרה למאלי ועל אילו – לא, היא היתממות. הנחת ההגנה היא ש-א.א שוחחה עם מאלי על האירועים, ולפיכך ה"עידוד" שהעניקה מאלי ל-א.א במהלך החקירות הוא בגדר שיבוש החקירה, והגורם לכך ש-א.א המציאה פרטים רבים ומפלילים לגבי הנאשם.
- התייחסתי לעיל לטענת ההגנה על אודות המגמתיות בחקירת המשטרה וטענת ה"שיבוש", והכנסת המילים לפיה של א.א, ואני דוחה טענה זו מכל וכול. אני סבורה שעדותה של א.א גם לגבי אישום זה היא מהימנה, ליבת האירוע תוארה באופן עקיב ומפורט, ומרבית הפערים שעליהם הצביעה ההגנה הם, כפי שציינתי לעיל, חסרי משמעות לדעתי. לנוכח ההסבר ש-א.א עצמה סיפקה לגבי הפרט החשוב שעליו לא דיברה עד לסוף עדותה הראשית, קרי: העובדה שהנאשם החדיר אצבעו לאיבר מינה, ושפורט לעיל, איני מוצאת שהדבר פוגם באמינותה. העובדה שהמאשימה בכתב האישום ייחסה לנאשם החדרת איבר מינו לזה של א.א נובעת מפרשנות שגויה של התביעה, בשל כך שבחקירה במשטרה נאמר כל העת שהנאשם חדר אל א.א, ולא נאמר לאיזה איבר, ובשל שתיקתה של א.א שלא פירטה בנושא זה בחקירה במשטרה. התגובות הפיזיות של א.א בעת מסירת עדותה מחזקות את מסקנתי בדבר אמינות גרסתה.
- נקודה חשובה שמחזקת, אף היא, את הגרסה, מתייחסת למיקום האירוע בממ"ד, וההסבר של מורן מאלי, המטפלת של א.א, שאליה נתייחס בהמשך, לגבי התגובה של א.א כשנכנסה למקום שבו מסרה הודעתה במשטרה, שהיה אף הוא – ממ"ד: "החקירה שלה במשטרה, שהתקיימה בממ"ד, כבר הכניסה לממ"ד והסגירה של הדלת הייתה בשבילה מעוררת חרדה. אם תראו את החומרים של העדות אז תיווכחו לדעת שחלק מהפגיעות שהיא זוכרת, שהיא מספרת עליהן קרו בממ"ד. זה בשבילה כבר טריגר מאוד גדול לחרדה...אי שקט, משהו, לא הכול רואים, נכות נפשית בשונה ממוגבלות פיזית לא תמיד רואים אותה, אבל אפשר לראות את זה באי שקט שבה היא יושבת, אני ראיתי את זה כבר במבט שלה אלי, כבר כשנכנסנו לחדר, עוד לפני שהתחילו להקליט, היא הסתכלה עלי ואני התחלתי להגיד לה, 'א.א, הממ"ד שבו אנחנו נמצאות היום זה לא הממ"ד שבו היית פעם, זה לא הממ"ד בבית שלך'... במשטרה, במשטרה בישוב בצפון, החקירה התנהלה בממ"ד"[377].
- בעדותה על אישום זה ניכרת הפגיעה העמוקה ש-א.א חשה לא רק בגלל המעשה המיני, אלא בגלל הכעס שחשה מהנאשם כלפיה, שבא לידי ביטוי במילותיו ובאלימות של ממש. ניכר בעדותה הכאב ש-א.א חשה בשל הסלידה של הנאשם מפניה, כאב שאותו הביעה במילים "הוא כעס כאילו על כל מה שהייתי". עומק העלבון העולה מדבריה של א.א, והכנות של דבריה, בשל הפירוש שנתנה להתנהגותו של הנאשם באירוע הזה, שבא לידי ביטוי גם בדבריה: "כנראה הוא רצה להשתמש בי... ובגלל שהייתי במחזור הוא לא יכל", מלמדים לדעתי על האותנטיות של עדותה. העובדה שמיאנה לספר על העובדה בעלת ההשלכות המשפטיות החמורות ביותר באישום זה, קרי: שהנאשם החדיר אצבעו לאיבר מינה, ונאותה לספר על כך רק לאחר מאמצי שידול של התובעת וההרכב, מלמדת על חוסר הרצון להפליל את הנאשם והיעדר מגמתיות בדבריה. נראה היה שעדותה על המילים הקשות שאמר לה הנאשם הייתה לה הקשה מכל, וגם עובדה זו מצביעה על אמינות דבריה.
ההגנה בסיכומיה טענה שהעובדה ש-א.א סיפרה על כך שהנאשם החדיר אצבעו רק בסוף עדותה הראשית, כשהיא במצב נפשי קשה, מלמדת על כך שהיא מסוגלת להמציא דברים ללא קשר למציאות[378]. לדעתי המסקנה הפוכה לחלוטין. סבורתני שגם מצבה הנפשי הקשה של א.א כאשר התייחסה לאירוע זה, גם הקושי שלה לספר על החדרת האצבע וגם האופן שבו סיפרה על כך כאשר הסכימה לבסוף לדבר על אותו פרט, מלמדים דווקא על כך שמדובר באמת לאמיתה. אזכיר, ש-א.א אמרה כבר קודם, בעדותה הראשית, שיש עוד פרט שאינה יכולה לספר על אודותיו ללא רשות של הנאשם.