גם הנאשם בעדותו אישר את קיום השיחה, אף כי שם בפיה של א.א, ולא בפיו או בפיה של האימא, את האמירה ש-א.א לא שולטת ברגשות שלה: "היה סיפור שהיא נחבא אחרי השיחים שבמקום לבקש טרמפ ממני והלכנו במקום המגורים והיא אמרה שיש לה בעיה לשלוט על ההרגשות שלה, שנקרא ויסות רגשי והיה ויסות רגשי". לבקשת התובעת הוא דייק ואמר ש-א.א לא השתמשה במילים ויסות רגשי, אלא אמרה "'אני לא שולט על ההרגשות שלי'... היא אמרה ש'יש לי בעיה'... אני מאוד סוער, אני לא שולט'... לא שולטת ברגשות שלה, בגדול"[502].
כפי שציינתי בנוגע לאישום 11, האונס במרפאה, אילנה קוזיק העידה ש-א.א סיפרה לה שאבא שלה נהג להגיד שהיא שמנה ונהג גם להגיד שאיבר המין שלה מכוער וכשצמחו לה שערות הערווה, הוא אמר לה על זה שאיבר המין שלה נהיה מכוער[503]. א.א סיפרה לאילנה שהוא גם אמר לה שאיבר המין שלה שמן[504]. מאחר ש-א.א סיפרה שהנאשם אמר לה דברים אלה גם באירוע מושא אישום זה, איני יודעת לאיזה מהאירועים התייחסה א.א, אם כי השילוב של העלבות גם כלפי שיערות הערווה וגם הטחה שהיא שמנה הוא ייחודי לאירוע זה.
- הארכתי מאוד בתיאור החקירה הנגדית מאחר שחשוב להמחיש עד כמה זו הייתה קשה, ולא פעם אף מעליבה ואגרסיבית. עם זאת, ההתעקשות של ההגנה לשאול עוד ועוד על האירוע איפשרה בסופו של יום, להשלים תמונה. שהרי החלק הראשון של החקירה הנגדית לגבי אירוע זה הותירה אותנו, כמומחש לעיל, עם שני סיפורים שונים, שקשה היה ליישב ביניהם אלמלא ההמשך. ההגנה שבה ושאלה על אישום זה גם לאחר מספר דיונים ובכך איפשרה ל-א.א גם להסביר מדוע סיפרה תחילה סיפור חלקי ושונה, וגם להשלים את התמונה. סדר ההתרחשויות באירוע זה נותר לא עקיב בגרסאותיה של א.א, אך המעשים שהם ליבת האירוע סופרו, בסופו של דבר, במלואם. התגובות הגופניות של א.א במהלך העדות, כמו גם במהלך חקירתה במשטרה שבה צפינו בסרטון, לא הותירו בעיני ספק שההסבר שלה על הקושי העצום לספר את פרטי האירוע הוא אמת. שלא כמו ההגנה, אין בי כל ספק שההתנהגות של א.א במהלך עדותה על אישום זה, קרי: השתיקות, תחושת הצורך להקיא, ההתכנסות בתוך עצמה, כבישת הפנים בדוכן העדים, השירבוט על נייר תוך כדי העדות, הצורך לקחת כדור הרגעה בתחילת הדיבור על האישום הזה, הבכי (בחקירה במשטרה) ויתר התגובות – אמיתיות לחלוטין. איני סבורה שמדובר בהצגה, כטענת ההגנה, וגם אם צודקת הסנגורית שמדובר בתגובה היסטריונית של א.א (אין בידי הכלים המקצועיים לקבוע זאת ואיני קובעת שכך הדבר), אזי אין הדבר נובע – כטענת ההגנה – מכך ש-א.א נתפסה בשקר, אלא ממה שההיזכרות במעשיו של הנאשם גורמת לה. תחושות האשם, האמירות שאילו רק נהגה אחרת אולי יכולה הייתה למנוע את זה ותחושות ה"ההשפלה... והלכלוך והאיכסות", כהגדרתה, והתיאור החי של אי־ההבנה שלה מדוע אימה אינה שם להגן עליה, מחזקים את מסקנתי שמדובר בתיאור של זיכרונות אמיתיים.
- ההגנה טענה גם לגבי אישום זה שהחקירה במשטרה הייתה כולה שימת דברים בפיה של א.א על־ידי החוקרת והמטפלת. גם כאן איני מקבלת את הטענה. אומנם החקירה דרשה הרבה מאוד עידוד ושאלות ישירות מצד החוקרת, אך הבאתי את הדברים בהרחבה הן כדי להמחיש שהדברים נאמרו ברובם על־ידי א.א תחילה, ומעבר לכך – א.א לא אישרה כל דבר שהחוקרת אמרה, אלא השיבה בבירור לשלילה לגבי חלק גדול משאלות החוקרת. ניתן לראות עד כמה קשה הייתה החקירה ל-א.א, וניתן להיווכח שהמקומות היחידים שבהם א.א דיברה ברצף ושטף, ללא שתיקות והתכנסות בעצמה, היו אלה שבהם דיברו על נושאים שסביב הפגיעות, ולא על מעשי הפגיעה עצמם. התרשמותי הברורה היא שאין מדובר בהעמדת פנים.
- ועדיין, אף שאני נותנת אמון מלא בכך ש-א.א העידה על מה שהיא זוכרת שעברה באירוע זה, עליי לבחון האם ניתן להרכיב מעדותה תמונה מלאה, קוהרנטית ואמינה. אני מאמינה ל-א.א שהיו עוד אירועים שבהם פגע בה הנאשם, שעליהם לא העידה ולא רצתה לפרט, ולכן יש פרטים שאולי "השתרבבו" לזיכרונה לגבי אירוע האונס בפי־הטבעת מתוך אירועים אחרים. בשל כך יש לבחון היטב מה היא הגרסה העקיבה, שחזרה על עצמה, לגבי אירוע זה. ההגנה הצביעה על סתירות רבות בין הגרסאות של א.א, ואכן – חלק מהטענות נכונות, ואל המהותיות שביניהן אתייחס.
- ההגנה טענה בסיכומיה שעניין החדירה מאחורה הוכנס לפיה של א.א בצורה מדריכה, על־ידי החוקרת, אך אין הדבר כך. אחרי ש-א.א סיפרה שבאותו אירוע הכאיב לה הנאשם, החוקרת שאלה איפה, ו-א.א השיבה "גם וגם". דומה כי בנסיבות העניין ובהיכרות עם שפתה של א.א, הכוונה ברורה, ואיני מקבלת את טענת ההגנה שהמילים של א.א יכלו להתכוון למקומות אחרים ורק בשל הַמְצָאָה של החוקרת ולחצהּ על א.א, נולד אירוע זה. אז שאלה החוקרת אם גם מקדימה וגם מאחורה, ו-א.א שתקה. אך בכך לא די. לאחר ששאלות נוספות נענו בשתיקה ממושכת, א.א ענתה "גם ב...", החוקרת שאלה "למטה?", א.א הנהנה אך המשיכה: "גם", ואז השתתקה. רק אז שאלה החוקרת בשנית אם הנאשם נכנס מאחורה, ו-א.א השיבה כן, ובכתה. ההגנה טוענת שהעובדה ש-א.א הרבתה בתיאורים על המילים המעליבות שאמר לה הנאשם במקום לספר על מעשים מלמדת על חוסר אמינות הגרסה, ולטעמי ההיפך הוא הנכון. ראשית, ל-א.א היה קשה מאוד לספר את פרטי האירוע. אף שגם מילותיו הרעות והמעליבות של הנאשם פגעו בה ונחרטו בה, היה לה קל יותר לספר עליהן מאשר על הפגיעות הפיזיות הקשות. ההגנה טוענת שהעובדה ש-א.א החלה לספר על אירוע נוסף שקרה, כשהייתה בכיתה ד', אך לא המשיכה לספר, מלמדת שלא היו אירועים נוספים. ואילו אני למדה על כמה קשה היה ל-א.א לספר גם על מה שסיפרה, והיא דווקא לא רצתה להוסיף דברים. שהרי אילו נכונה הייתה טענת ההגנה ש-א.א המציאה את כל האירועים, מתוך רצון להעליל על הנאשם, לא היה כל קושי להמציא סיפורים נוספים. טענת ההגנה כאילו המטפלת מורן מאלי "הגדילה לעשות" כששיכנעה את א.א שתפיסתה הייתה שכל האבות עושים כך לבנותיהם מתעלמת מכך שזמן קצר לפני כן בחקירה, א.א היא שסיפרה מיוזמתה בדיוק את זה[505]. ההגנה טענה שהצורך לרענן את זיכרונה של א.א בחקירה הראשית לגבי מה שסיפרה במשטרה על אירוע זה הוא תמוה, מאחר שמדובר באירוע מגיל 17, שהיה אירוע משמעותי. לכן אין לתת כל משקל למה ש-א.א סיפרה לאחר הריענון. טענה זו דינה להידחות. ראשית אזכיר, שעדותה של א.א נשמעה יותר מעשר שנים לאחר גיל 17. שנית, הקושי של א.א לספר את פרטי האירוע היה ברור לעין כל, ועל כן נדרש הריענון. א.א אמרה לא אחת שהיא זוכרת, אך אינה יכולה לדבר על הדברים, ולפרקים אמרה שאינה רוצה לזכור את הפרטים.
נוסף על טענות אלה, וטענות נוספות מסוגן, שלא מצאתי בהן ממש, טענה ההגנה לסתירות בפרטים כגון: האם ראתה א.א דם אחרי האירוע ואם כן - היכן; כמה פעמים הגיע הנאשם לפורקן; היכן ראתה את הזרע – על עצמה או בשלולית על הרצפה; האם הייתה עירומה או שרק חצאיתה הייתה מורמת; האם האירוע התרחש על הרצפה או על המיטה; כאשר א.א הייתה "מקופלת", האם הנאשם שחרר אותה בכוח או האם "נפתחה" מעצמה; באיזה שלב באירוע הרטיבה א.א; מתי דרך עליה הנאשם, ועוד. לטעמי אין מדובר בפרטים שבליבת האירוע, ואיני מוצאת שבסתירות בנושאים אלה יש כדי לפגום במהימנות של א.א.
- א.א אכן תיארה את אירועי אישום 13 במספר דרכים. בחקירת במשטרה סיפרה שהאירוע היה מאוד קשה ומשפיל. הנאשם הכאיב לה גם מקדימה וגם מאחורה. הוא חדר עם איבר מינו לפי־הטבעת שלה. היא ראתה דם. הנאשם אמר לה שהיא שמנה ושאף פעם לא ראה איבר מין מכוער כשלה. הנאשם חייך ושאל אותה אם היא רוצה עוד פעם. הוא ניסה לפתוח אותה בכוח. כשראתה את איבר המין של הנאשם היא הרטיבה. הנאשם "חטף קריז" והרביץ לה באיבר המין ודרך עליה. זה מאוד כאב. הוא בעט בה מאחור, בישבן. בסופו של דבר הייתה מרוחה בדם וזרע. היא "נפתחה" והנאשם ניסה לחדור אליה מקדימה אך לא הצליח, כי האיבר שלו לא היה מספיק קשה. הנאשם שוב אמר לה מילים פוגעות (כפי שפורט לעיל).
בתחילת החקירה הראשית ציינה א.א שהאירוע קרה כשהייתה בכיתה י"א, בחדר העבודה של הנאשם, שהוא הממ"ד, בקומה השנייה בבית במקום המגורים. אחר־כך "פלטה" את "אבני היסוד" של האירוע, ללא סדר "הגיוני". בגרסה ראשונית זו היא העידה שהנאשם דרך עליה ובעט בה; היא הרטיבה; הנאשם רצה לחדור עם איבר מינו לשלה והיא התנגדה; הנאשם פלט את זרעו "לפני הזמן"; הנאשם השכיב אותה על הרצפה; היא התקפלה; הנאשם כעס מאוד; הנאשם התרגז על שיערות הערווה של א.א; הנאשם אמרה לה שמשהו בה מקולקל והוא מנסה לתקן.