ההתמקדות הממושכת של ההגנה בשאלות וטענות בדבר אי-היתכנות של קרות האירוע במזווה, בשל ממדי גופו של הנאשם וממדי גופה של א.א לעומת גודלו של המזווה, ובשל היותו של המקום פתוח באופן יחסי לבית, אינם מובילים אותי למסקנה שהאירוע לא קרה. עבירות מין מתבצעות, למרבה הצער, כדבר שבשגרה, במצבים שנראים "בלתי אפשריים" ובלתי הגיוניים, כפי שכבר ציינתי. דבריה הציניים של א.א בעניין זה, שצוטטו לעיל, מדברים בעד עצמם: "אם אתה רוצה לשכב עם הבת שלך זה לא תקין, אבל לפחות תסדר לה מיטה", וטענת ההגנה ש-א.א לא סיפקה הסבר כיצד הדבר אפשרי אינם מעלים ואינם מורידים. וכי יש ציפייה שהנפגעת תספק הסבר כיצד הצליח התוקף לבצע את זממו חרף תנאים לא נוחים?
לטעמי, התגובה הריגשית והפיזית של א.א לכך שנאלצה לשחזר את פרטי אירוע ארון התרופות מחזקת את אמינותה, ולא פוגעת בה. גם האמירה המביכה, שגם כיום, אילו דרש ממנה הנאשם לעשות דברים מיניים בניגוד לרצונה הייתה עושה כן – מלמדת על כנותה, ולא, כטענת ההגנה, שהיא מגזימה ומשקרת.
הכרעה באישום 12, אירוע ארון התרופות
- לנוכח כל המפורט לעיל, אני מאמינה ל-א.א שאירוע ארון התרופות קרה, ואציע לחבריי לקבוע את הממצאים הבאים:
האירוע התרחש בין השנים XX עד XX, כש-א.א הייתה בין כיתה ז' לכיתה י"א, ככל הנראה בכיתה י"א, בבית המשפחה במקום המגורים, בחורף, בשעת לילה. במסגרתו עשה הנאשם את המעשים הבאים: לקח את ידה של א.א וגרם לה להחזיק את איבר מינו. כעבור זמן קצר הוא הוציא את ידה. הנאשם אמר לה שהיא מחטיאה אותו, או דברים ברוח זו. הנאשם השכיב את א.א על רצפת המזווה, ניסה באמצעות ידו להכניס את איבר מינו לשלה ואף הצליח. א.א הרטיבה. הנאשם ניסה בכוח להכניס את איבר מינו לפיה, היא התנגדה, אך הוא הצליח להכניס את חלקו. הנאשם כעס עליה ואמר לה מילים קשות.
לנוכח האמור אציע לחבריי לקבוע שבאישום ה-12 הוכח שהנאשם ביצע את העבירות הבאות: שתי עבירות של אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק).
אישום 13 [המכונה "אירוע האונס בפי־הטבעת"]
- על־פי כתב האישום, על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשנת XX20, עת הייתה א.א כבת 17, בביתם מקום המגורים, סיפרה א.א לאימה שאינה יכולה לשמוע את הנאשם וכי כאשר היא הולכת ברחוב ורואה את רכב הנאשם היא מתחבאת. אימה של א.א סיפרה את הדברים לנאשם ובתגובה החליט הנאשם להעניש את א.א. במועד שאינו ידוע במדויק, וכעונש על מה שסיפרה לאימה, לקח הנאשם את א.א לחדר העבודה שלו וכשהיא עירומה, חדר עם איבר מינו לפי־הטבעת שלה וגרם לה לכאב. הנאשם אמר לא.א כי מעולם לא ראה איברים מכוערים כמו שלה, שהיא שמנה, וכי חדר לפי־הטבעת שלה, בגלל שהיא תמיד מסבכת את העניינים, כי לא רצתה והתקפלה. כתוצאה ממעשי הנאשם דיממה א.א. היא נבהלה, ובתגובה הנאשם חייך ושאל אותה אם היא רוצה שוב. א.א שהייתה מקופלת באותה העת, לא ענתה והנאשם בתגובה ניסה לשחררה בכוח מהתנוחה שבה הייתה, אך לא הצליח. לאחר מאבק, הצליח הנאשם לשחרר את א.א מהתנוחה שבה שכבה מכווצת. בשלב זה, כשהיא שכובה על הרצפה מרוחה בדם ובנוזל זרע, הקיאה א.א על איבר מינו של הנאשם. א.א עצמה את עיניה ובשל ניסיונה להרפות את גופה, איבדה שליטה על סוגריה והטילה שתן. הנאשם זעם עליה, דרך בכוח על איבר מינה, וכשא.א התקפלה מכאב, בעט הנאשם בישבנה. בשלב זה ניסה הנאשם לחדור עם איבר מינו לאיבר מינה ואולם איבר מינו לא היה זקור. הנאשם כעס על א.א הסתכל עליה ואמר לה שמגעיל אותו כמה שהיא מלוכלכת ושהוא חושב שהיא לעולם לא תצליח להתנקות. כן אמר לה הנאשם שמעולם לא ראה בחורה כל כך יפה שמתנהגת בצורה כל כך מכוערת. בשלב זה הורה לה ללכת למקלחת בקומה השלישית. היא לא רצתה וביקשה לקרוא לאימה אך הנאשם סירב. בגין מעשיו אלה מואשם הנאשם בעבירת מעשה סדום בידי בן משפחה (ולנוכח התיקון המוזכר בפסקה 4 לעיל: עבירה של אינוס בידי בן משפחה – עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק) וניסיון אינוס בידי בן משפחה – עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק. למען הקיצור, לעיתים אכנה אירוע זה "אירוע האונס בפי־הטבעת".
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 13
- במהלך החקירה הראשית, באמצע עדותה של א.א על האונס בחדר העבודה (אישום 10), היא התקשתה לדבר וביקשה לדבר על אירוע אחר[449]. בתחילה לא היה ברור על איזה אישום היא מדברת, אך התברר שהיה זה האירוע מושא אישום 13[450]. א.א נטלה 1 מ"ג לוריוון[451], ובעודה מציירת על דף שהיה לפניה, המשיכה להעיד: זה היה כשהיא הייתה בכיתה י"א, בממ"ד שהוא גם חדר העבודה של הנאשם, בקומה שנייה בבית במקום המגורים. א.א סיפרה את הדברים באופן מקוטע ולא בסדר "הגיוני": "אני הרטבתי (לא ברור) והוא דרך עלי והוא בעט בי... כי בגלל שאני הרטבתי אז הוא לא, אז הוא כאילו הזרע יצא לו לפני הזמן... הוא רצה להכניס את איבר המין שלו אליי, אני לא רציתי. הוא רצה להכניס את איבר המין שלו לאיבר המין שלי ואני לא רציתי... הייתי עם תלבושת בית ספר... הושכבתי... על הרצפה... יצא לי שתן ואז הוא לא יכל להתקרב ואז הוא התרגז והוא התקרב ואני לא, אני פחדתי שהוא, שהוא יעשה את זה בכל אופן וניסיתי להתקפל ואז הוא יצא לו לפני הזמן ואז הוא מאד התרגז... הזרע שלו. די, כבר הייתי ילדה גדולה... הייתי בת 17 כבר... זה הרגיש לי לא נכון. עד אז כאילו, עד אז חשבתי שכל האבות עושים ככה לבנות שלהם. אבל היו לי שיחות עם חברות. כאילו, לא סיפרתי או משהו אבל היו לי שיחות עם חברות ופתאום הבנתי שכאילו, לא כל האבות עושים את זה לבנות. כאילו, רוב האבות לא עושים את זה. כאילו, זה לא תקין. והתחלתי להרגיש את הגוף שלי מתפתח והכל. כאילו, זה כבר לא ילדה קטנה שלא מבינה כלום... עוד מאד התעצבן על השערות שלי, הוא מאד התעצבן, כאילו, הוא אמר שזה מגעיל. הוא אמר שמשהו מקולקל בי והוא ניסה לתקן אותי וזה לא מצליח... ככה הוא אמר. הוא לא הסביר. שכל מה שהוא עשה, הוא ניסה לתקן ואני מפריעה לו לתקן. אני זוכרת, יום אחר כך הגעתי לתיכון ובאתי למרים ק' שהייתי מדברת איתה, פשוט ישבתי לידה והורדתי את הראש ולא הצלחתי לדבר ולא עשיתי כלום. לא יכולתי כבר..."[452]. כשניסתה התובעת לחזור אישום זה בהמשך אותה ישיבת הוכחות[453], א.א לא הצליחה לדבר, התכנסה ממושכות על דוכן העדים ושתקה. השעה כבר הייתה מאוחרת והדיון הופסק. בדיון העוקב נמשכה העדות הראשית לגבי אישום זה[454], ו-א.א אישרה, במענה לתובעת, שזה קרה ב-XX20 כשהייתה כבת 17. לאחר מכן התברר ש-א.א אינה זוכרת בדיוק על איזה אירוע מדובר והתובעת ריעננה את זיכרונה מחקירתה במשטרה[455]. לאחר הריענון א.א סיפרה שמדובר בתקופה שהיא הייתה ללא טיפול והיה לה קשה מאוד. ואז, "יצאתי לסיבוב עם אמא שלי ברחוב, ... ואמרתי לה שקשה לי עם קשה לי מאוד, קשה לי עם, קשה לי עם אבא שלי וקשה לי עם לשמוע אותו, קשה לי לראות אותו ואז בכיתי נורא ואז היא כזה חצי חיבקה אותי וזהו"[456]. לאחר מכן שוב שתקה א.א, אמרה שקשה לה וביקשה שהתובעת תרענן זיכרונה. התובעת ריעננה זיכרונה פעם נוספת ולבסוף א.א סיפרה על שיחה שהייתה לה עם אימה בגיל 17[457]: "בגיל 17 דיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה שאני מפחדת מאבא שלי ושאני לא יכולה לשמוע את הקול שלו וכשאני הולכת ברחוב, במקום המגורים אין הרי, לא היה אז תחבורה ציבורית בתוך מקום המגורים, אז כשאני רואה את אבא שלי נוסע אני מתחבאה בשביל שהוא לא יראה אותי וייקח אותי ושכשאני נוסעת איתו בא לי לפתוח את הדלת ולצאת... חוץ מזה היה גם עוד משהו, אמרתי לה שאני הולכת לגב' דיסקין... ואז היא הלכה לדבר על זה עם אבא שלי ואז היה לי שיחה עם אבא שלי ואמא שלי בְּגינה שם במקום המגורים... ושם דיברנו, כאילו בעיקר אבא שלי דיבר והוא אמר שזה מאוד עצוב לו שאני לא פונה אליו לעזרה ושאני מחפשת עזרה במקומות אחרים ואני לא יכולה באמת לדעת אם היא מקצועית ואולי היא תעשה נזק, אולי היא בכלל רוצה את רעתי... ושמאוד קשה לו לשמוע שאני ככה מרגישה כלפיו, שהוא מוסר את נפשו על פרנסת הבית ושהוא אומנם מאוד טרוד ועצבני, אבל הוא לא חושב שכאילו זו התגובה שאמורה להיות ואז הוא קם ואז אמרתי כאילו כן על כל דבר כי זה היה לפני מחנה ורציתי ללכת למחנה... ומה שסוכם זה שאמא שלי תדבר עם גב' דיסקין בטלפון והיא תתהה על קנקנה... ושתראה כאילו אם היא לא מסיונרית או משהו... אני אומרת את זה במרכאות... אז עכשיו אני יכולה לרענן את זיכרוני ולספר על האירוע שקרה בעקבות זה?". בעקבות בקשה זו של א.א, היא שוב התרעננה מהודעתה במשטרה. לאחר מכן אמרה שקשה לה, אך התחילה לספר: "ואז היה האירוע הבא שכאילו זה היה בממ"ד, זה חדר שהוא נמצא בקומה השנייה בבית של ההורים שלי במקום המגורים והייתה לי תחושה שזה מה שיקרה... כאילו מן אשמה כזו שדיברתי וזה היה באמת בגיל כאילו זה היה בכיתה י"א והיה לנו איזשהו סוג של פאנל כזה מבנות הכיתה שדיברו על הנושא היה הורות וסמכות משהו כזה ואז מישהי אמרה משהו על זה שכאילו, אני לא זוכרת בדיוק מה היה השיח שם, אבל אני כן זוכרת שפתאום כזה נפל לי האסימון שמשהו שמשהו לא נכון כאילו שזה לא אמור להיות ככה כי עד אז חשבתי שיש לי גם רגעים שגם אני חושבת ככה היום, אבל אני מבינה שזה לא נכון, שכאילו כל הבנות מקבלות יחס ומגע כזה מהאבות שלהם, כאילו הבנתי שזה כאילו חלק מהחיים, אבל אז בשיח הזה שדיברו על הורים אני זוכרת שאמרתי איזשהו משפט וחברה אמרה לי 'מה פתאום' כאילו 'מאיפה הגעת לזה?'... אני לא זוכרת בדיוק מה זה היה, אני רק זוכרת את ההלם שלי כזה ואז כשהוא כאילו כשהוא קרא לי אז כאילו הרגשתי את הגוף שלי כולו כזה במן התכווצות כזו שאני לא רוצה... וכנראה לכן גם כאילו התקפלתי כאילו לתוך עצמי התקפלתי... פיזית לתוך עצמי ואז הוא ואז הוא כאילו נכנס עם האיבר שלו מאחורה כאילו, אני לא ראיתי, רק הרגשתי כי כאילו... [שאלת הבהרה של ההרכב: למה הכוונה "מאחורה"] פי הטבעת... ואני כאילו לא ראיתי, אבל הרגשתי כאילו את את הנוזל החם כאילו יוצא ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה עוד פעם, כאילו הוא צחק כאילו, הוא צחק כאילו לא בשאלה אלא כאילו חייך כזה כאילו. ואני לא רציתי כאילו, לא רציתי, כאילו סתם אני מסבירה בשביל שגם אתם תבינו כאילו מה אני, זה היה כאילו שפתאום הבנתי יותר קצת כאילו את הגבולות כי עד אז כאילו זה כאב לי והתנגדתי במובנים אחרים, אבל זה כאילו לא היה זה היה יותר הישרדותי כזה, פה זה היה יותר כזה ממקום של הבנה, מעט הבנה כאילו לא, משהו התחלתי ואז התקפלתי בחזרה ואז הוא בעט בי מאחורה והוא צעק עלי ולמרות שלא רציתי והתקפלתי אז הוא כאילו היה חזק עלי, לא, לא באמת הצלחתי להחזיק את עצמי מולו ואז אמר, כאילו ואז חשבתי לעצמי שאם אני שאולי אם אני אפסיק להתנגד אז יהיה יותר פשוט, כאילו מה זה יותר פשוט, זה יהיה פחות כואב ואז הוא, אז כאילו כזה ניסיתי לשחרר קצת כאילו כי אני כאילו גם בטבע שלי אני מאוד מאוד מכווצת, מה זה בטבע? מכווצת ואז כאילו ברח לי הזה כאילו... השתן. ואז הוא נורא התרגז והוא בעט בי והוא אמר לי, הוא נורא נורא כעס". בשלב זה בדיון טען הנאשם שאינו שומע כראוי, בהיותו ב-VC, ולאחר ש-א.א הועמדה מול מיקרופון, היא המשיכה: "הוא ניסה כאילו לחדור בכל אופן, אבל האיבר שלו לא היה קשה מספיק ואז בסופו של דבר מצאתי את עצמי כאילו שוכבת מרוחה עם דם וזרע, מאיפה הדם הגיע? אני לא יודעת, זה היה כואב, אז יכול להיות שזאת הייתה הסיבה, זהו, אני מרגישה שמתתי שם... הוא אמר לי שיש לי כאילו שאני נורא שמנה ושאיבר המין שלי נורא שמן ושהוא בחיים כאילו זה מכוער והוא בחיים לא ראה, חיים הוא לא ראה בחורה כאילו כל כך יפה מתנהגת כל כך מגעיל ושאני כאילו כל כך מלוכלכת שהוא לא חושב שאני אוכל להתנקות מהלכלוך הזה לעולם, בקיצור לא נגמר טוב.... לא נגמר טוב. ואז הוא רצה שאני אלך להתנקות באמבטיה ורציתי שהוא יקרא לאמא שלי והוא לא הסכים וזהו"[458]. לשאלות התובעת א.א הבהירה שהיא הרגישה את "החומר החם" באזור של פי־הטבעת והלאה. היא ציינה שהייתה מלוכלכת כולה ואשר לדם, "חלק מהדם היה, כאילו היה כמה מקומות, קצת היה על האיבר מין שלו, כאילו וכשראיתי את זה אז התקפלתי בחזרה כאילו כי נבהלתי נורא וחלק היה כאילו אצלי כאילו לא יודעת מאיפה זה יצא בדיוק, באזור התחתון של הגוף". היא המשיכה והעידה שהיא חשה שהמעשים היו עונש על כך שהפרה את כללי הבית, את הכללים של אביה. היא ביקשה את אימה בקטע הישרדותי. היא הרגישה כל כך רע, והיה לה מוזר שאימה לא נמצאת, "היינו בשיחה [שהייתה ימים ספורים קודם לכן עם שני הוריה – מ.ב.נ] ביחד כאילו איפה היא נעלמה? אני לא יודעת כאילו זה לא היה אחד אחרי השני אבל כאילו". הנאשם לא הסכים לקרוא לאימה, ו-א.א המשיכה ואמרה בהקשר לכך: "הבנתי שזה כנראה לא זה לא תקין כי כאילו הייתי במצוקה וכאילו הדבר הכי הגיוני שיהיה לי את אמא שלי לידי, אני לא יודעת, למרות שהיא אף פעם לא הייתה, אבל כאילו ברמת העיקרון... גם ראיתי שהיה כאילו בשיחה הזו כמה שהיא כעסה וכאילו לא הבינה והכול היה נראה לי שהיא כאילו כן היה איזשהו רגע שהיא הבינה שקשה לי וכאילו את הנוכחות הזו כן רציתי כאילו שמישהו יבין שקשה לי, לא יודעת, הרבה פעמים כשיש לי פלאשבקים זה עולה לי כזה כאילו איפה מאמי? כאילו למה מאמי לא הייתה פה? למה מאמי לא הגיעה? למה? למה הייתי שם לבד?". לשאלת התובעת האם לא צעקה באירוע הזה, השיבה: "אני לא, לא זוכרת את עצמי צועקת כאילו אני בדרך כלל מפנימה כאילו אני לא, זאת הייתה אחת הטענות של אבא שלי שאני לא מספיק מביעה את עצמי ושהוא היה מצפה לזה שאם מישהו ידרוך עלי שאני אגיד 'אי', אבל כאילו אני באמת לא אמרתי כי כאילו לא יודעת, כאילו זה היה סוג של לא יודעת, הפנמה, השתתפות כזאת כאילו, כאילו צרחתי בראש, לא יודעת איך להסביר לך את זה, לא יודעת"[459]. בהמשך, לשאלות התובעת כיצד הבינה שהאיבר של הנאשם לא היה מספיק קשה בשביל לחדור אליה, הבהירה א.א שהיא ראתה שהנאשם מנסה להחדיר את איבר מינו לשלה, היא הרטיבה וראתה כיצד משתנה האורך של האיבר שלו. והמשיכה: "כאילו שברח לי השתן זה כאילו יצא לו הזרע אז כאילו, לא משנה... תוך כדי שברח לי השתן יצא לו הזרע, יצא... פעם שנייה". לשאלת התובעת אם היא יכולה לספר על כך שהנאשם ניסה לחדור לאיבר מינה השיבה א.א שזה קשה לה מדי, ואז היא הסבירה שאחרי שהנאשם שאל אותה אם היא רוצה עוד פעם (לאחר שחדר לפי־הטבעת שלה), היא התקפלה, הנאשם בעט בה והצליח "לפתוח" אותה[460].
- החקירה הנגדית על אישום זה החלה שוב בבירור פרטי פרטים על אודות מיקום החדר בבית שבו התרחש האירוע, כמה מחשבים היו בחדר העבודה, איזה מחשבים היו בו (ניידים? נייחים?), מי ישן היכן בבית, וכו'[461]. א.א סיפרה את אירועי אישום 13, העידה שהוא התרחש בגיל 17.5, כש-א.א הייתה בכיתה י"א, בממ"ד, שהוא חדר העבודה בבית. א.א רעדה שעה שדיברה, ולשאלתנו אמרה שאינה רוצה הפסקה, אך ציינה שקשה לה הסיפור הזה[462]. א.א אמרה שאינה זוכרת באיזו שעה של היום זה קרה, וגם הוסיפה שאינה רוצה להיזכר. לשאלת הסנגורית השיבה א.א שהיא מעדיפה לענות לשאלות ספציפיות ולא לספר בעצמה. היא השיבה שהיא חושבת ששכבה מקופלת, כמו עובר, על המיטה. כשנשאלה האם היא שכבה כך על המיטה או על הרצפה, השיבה שאינה זוכרת ולשאלותינו הבהירה שאינה יכולה לדבר על זה. היא ביקשה לא להמשיך לספר על כך, אבל בסופו של דבר אמרה שחלק מהזמן הייתה על המיטה ובחלקו על הרצפה. כשהייתה על המיטה, הנאשם רצה להכניס את איבר מינו והיא התקפלה. בשלב זה בעדות א.א הורידה ראשה על הדוכן. כשנתבקשה להבהיר לאן ניסה הנאשם להכניס את איברו, השיבה "למטה" וכשהסנגורית שאלה האם לאיבר המין, השיבה בחיוב. היא הייתה עם תלבושת בית ספר והנאשם אמר לה להוריד את החצאית, וכך עשתה. אך את התחתונים לא הסכימה להוריד. הסנגורית המשיכה וחקרה לגבי פרטי הלבוש של הנאשם ו-א.א השיבה. אחר־כך הנאשם הוריד את מכנסיו וניסה להסיר את תחתוניה, ו-א.א התקפלה. לאחר מכן א.א אישרה לסנגורית שהיא נשארה עם תחתונים, ובשל כך הנאשם לא הצליח בכלל לחדור, והוא לא הצליח לגעת עם איבר מינו בשלה, כי התחתונים חסמו, והוא כעס ו"ברח לו זרע"[463]. בהמשך אמרה שהקטע עם בריחת הזרע קרה מאוחר יותר באירוע. בשלב ראשון א.א שכבה על המיטה והנאשם ישב, ניסה לפתוח לה את הברכיים ולא הצליח. לא היה לו מקום לשכב על המיטה, אז הוא הוריד את א.א לרצפה. הסנגורית שאלה את א.א מדוע בכלל נכנסה עם הנאשם לממ"ד, ו-א.א אמרה שהוא אמר לה שהם צריכים לדבר על כמה דברים, ולא אומרים לא לאבא. היא חשבה שזה כיבוד הורים. אחרי שהסנגורית שאלה מדוע א.א לא קראה לאימה, א.א אמרה שאימה לא הייתה בבית, "זה היה בבוקר, קמתי מאוחר כי לא רציתי לקום כי אבא שלי העיר אותי ולא רציתי לקום, אז אמא שלי לקחה את כל הילדים", וכבשה פניה בדוכן. א.א עומתה עם העובדה שלא סיפרה פרטים אלה קודם לכן, ויותר מכך: אמרה שאינה זוכרת באיזו שעה זה קרה, והיא השיבה שלא סיפרה, כי אביה אסר עליה לספר. הסנגורית אמרה לה שהיא סיפרה כל כך הרבה פרטים וזה דווקא פרט שאפילו לא קשור למעשים עצמם, ו-א.א השיבה: "כי טיפשה מה לא קמתי מיד והלכתי? כאילו... אם הייתי קמה מיד והייתי נוסעת עם אמא שלי אז לא הייתי לא היה מצב שהייתי נשארת עם אבא שלי לבד... אני כועסת על עצמי"[464]. או אז הטיחה בה הסנגורית שהיא המציאה את הגרסה הזו, כדי להסביר מדוע לא קראה לאימה ומדוע אף אחד לא היה בבית, הכול בשל מחלת הנפש שלה. א.א השיבה שעליה לשוחח עם המטפלת שלה, מורן מאלי, כי אם היא כל כך חולה, עליה להחליף את הטיפול. לאחר מכן אמרה א.א שלא המציאה את הדברים, ושאלה: "את תפסיקי לענות אותי אם אני אגיד לך 'כן, הכול שקר' ואז אני אוכל ללכת?... נגמר לי, אין לי כוח". הסנגורית אמרה לה שאם תגיד שהכול שקר, והיא המציאה את הכול, ישחררו את הנאשם ולה לא יקרה כלום, ויהיה לה פטור מאחריות פלילית. א.א שבה ואמרה שעליה להתקשר למורן. אמרנו ל-א.א שאינה יכולה להתקשר למורן מאלי, ואז היא אמרה: "אם אני אגיד שאני משקרת ישחרר אותי מהעינוי הזה?... מה אני אעשה שיש לי אמת אחרת?... הסיפורים המגעילים הזה זה האמת... יאללה תגמרי כבר, אין לי כוח לזה"[465]. לאחר דברים אלה, המשיכה החקירה לגבי השאלה כיצד ייתכן ש-א.א והנאשם היו לבד בבית באותו בוקר, והסנגורית טענה שהוא צריך היה כבר להיות במרפאה ב-8:00 בבוקר. א.א השיבה שבימי רביעי היה לנאשם יום חופש, אך ציינה שאינה יודעת לומר אם האירוע התרחש ביום רביעי. היא העידה גם שהנאשם נהג לאחר לא מעט, ואמר על עצמו שהוא "גמיש". הסנגורית שבה והטיחה ב-א.א שהיא ממציאה את כל הדברים הללו כדי ליישב את גרסתה, ו-א.א שבה ואמרה שהדברים קרו, כפי שהעידה. הסנגורית המשיכה והתעמתה עם א.א לגבי העניינים הכספיים של ניהול הבית ואף עקצה אותה (לא בפעם היחידה) לגבי כך ש"סחבה" ממתקים מחנות כשהייתה כבת 10, כפי ש-א.א סיפרה במסגרת עדותה לגבי אישום 8, קראה לה "קלפטומנית גונבת מחנויות" והמשיכה בכך למרות הערות ההרכב ולמרות ש-א.א אמרה לה: "וואי את ממש נחמדה אלי... איזה עוד הגדרות את רוצה לתת לי?"[466]. לאחר כל אלה חזרה הסנגורית לעניין אישום 13[467], ושאלה את א.א כיצד הגיעה לרצפה. א.א לא רצתה להשיב, אך לאחר הסבר של ההרכב מדוע חשוב שתשיב, אמרה שהנאשם דחף אותה. לאחר מכן שוב הגיעו שלל שאלות על פרטי פרטים: הנאשם משך אותה או דחף אותה? מאיזה צד של המיטה? מאיזה צד בגוף? באיזה חלק של הגוף? מהקדימה של האגן או מהאחורה של האגן? ואז שוב שאלות מדוע א.א לא ברחה. א.א ענתה שלא חשבה על זה. א.א השיבה לשאלת הסנגורית, שכאשר הייתה על הרצפה, הנאשם נאבק בה וניסה לפתוח את הקיפול שבו הייתה נתונה. לשאלת הסנגורית האם אז הנאשם "גמר", א.א השיבה בחיוב. היא אמרה שהיא שמעה את זה, אך לא ראתה, והיא חשבה שהנאשם השתין. כיום היא יודעת שהוא גמר, כי היא מבינה מה היה הריח הזה. היא ראתה את זה על הרצפה, מין שלולית מוזרה קטנה, בצבע לבן כזה, כשיצאה מהממ"ד. בזמן שהייתה מקופלת, הנאשם דרך עליה ובעט בה בטוסיק, ואמר כל מיני דברים. אחרי ששמעה את הצליל שחשבה שהוא שתן, א.א יצאה מהקיפול ורצתה לקום וללכת, אבל הנאשם השכיב אותה חזרה על הרצפה ואז הנאשם עשה משהו שירד לה דם. א.א לא יודעת מה עשה הנאשם. הדם היה באזור איבר המין. הנאשם נגע באצבע שלו במקום שהיום היא יודעת שקוראים לו דגדגן[468]. היא ראתה את הדם כשהלכה לשירותים. מאוד כאב ושרף לה, והיא הסתכלה וראתה דם על גופה. כאשר הנאשם בעט בה היא לא צעקה. הסנגורית שאלה מדוע לא נאבקה בנאשם כשהוא בעט בה, כפי שעשתה כשהוא ניסה לפתוח לה את הברכיים, ו-א.א השיבה שהיא לא רצתה שהוא "יעשה לה". ואז הסנגורית אמרה: "נו אז עכשיו הוא מרביץ לך זה עוד יותר גרוע, נותן לך בעיטות", ו-א.א השיבה: "לא, זה יותר גרוע שהוא עושה לי משהו"[469]. אחרי דברים אלה התווכחה הסנגורית ממושכות עם א.א שלא ייתכן שהנאשם היכה אותה באכזריות, כפי שהיא מתארת, והיא לא צעקה. א.א השיבה שהיא אינה נוהגת לצעוק והיא גם פחדה מהנאשם. לשאלת הסנגורית אם היה לה עדיף לקבל מכות השיבה בחיוב: "אבל הוא רצה רק משהו אחד ואני לא נתתי לו את זה... היה עדיף לי לקבל את המכות מאשר את הדבר האחר"[470]. הסנגורית טענה באוזני א.א שהיא אמרה קודם לכן שהנאשם שם אותה על המיטה ואז נגע לה בדגדגן[471] (עובדה שאינה נכונה. א.א אמרה שהייתה על הרצפה[472]), ו-א.א השיבה שהייתה על הרצפה ואם אמרה אחרת – התבלבלה. הנאשם אמר לה שהיא bad girl כי היא לא עושה מה שהוא אמר, ואז אמר לה שעליה ללכת מיד לבית הספר, והלך, היא חיכתה לו באוטו והוא הסיע אותה לבית הספר.
- לאחר כל אלה, הסנגורית עימתה את א.א עם הפערים בין מה שסיפרה בחקירה הנגדית ובין מה שסיפרה במשטרה ובחקירה הראשית: בחקירה הנגדית א.א לא הזכירה כלל את האונס בפי־הטבעת, ולגבי האונס באיבר המין אמרה רק שהנאשם ניסה, אך לא הצליח, והוא נגע לה בדגדגן, בעט בה והיכה אותה. א.א השיבה שאינה רוצה לזכור את זה. הבהרנו לה שעליה להסביר את הפער בין מה שהעידה במשטרה, שהיה הבסיס לכתב האישום, ובין הגרסה בחקירה הנגדית. הסנגורית אמרה לה שזה לא קרה והיא ממציאה, ו-א.א השיבה שזה קרה, אבל היא לא יכולה...[473] ובהמשך השלימה, שאינה יכולה לסבול את הסיפור הזה עם פי־הטבעת. כשביקשנו מ-א.א להשיב, היא אמרה שזה עושה לה פלאשבקים, ואז הסנגורית אמרה: "זה תגובה היסטריונית שחלק מזה זה הצגה שלה, נכון שהיא במצוקה, אני לא חולקת על זה, זה מצוקה קשה מאוד, גם לי קשה, באמת, אבל זה תגובה היסטריונית כשמעמידים אותה בפני...". שוב ניסינו להסביר ל-א.א את הקושי שמתעורר מכך שלא רק שלא סיפרה בבית המשפט מה שסיפרה במשטרה, אלא סיפרה דברים אחרים, ו-א.א הסבירה: "יש דברים שאני פשוט לא רוצה לזכור". היא חזרה על כך מספר פעמים, וכששאלה הסנגורית אם עתה, שהיא הזכירה לה מה אמרה במשטרה, א.א נזכרת, א.א השיבה: "תפסיקי להזכיר את זה"[474]. לבסוף א.א אמרה שזה קרה, אך אינה רוצה לזכור את זה, והיו כל כך הרבה מקרים, שאינה יכולה לזכור את כל פרטיהם. הסנגורית ביקשה ממנה לספר על אותם מקרים ו-א.א השיבה: "אין לי כוח בנפש שלי להמשיך לספר את הדברים האלה, די, באמת"[475]. היא אמרה שהיו עוד מקרים סביב גיל 17, גם בממ"ד, אך אין לה כוח לספר עליהם. הסברנו ל-א.א את הקושי לקבוע ממצאים כאשר יש לנו מפיה גרסאות שונות בתכלית על אותו אירוע, היא שבה וציינה שהיו הרבה אירועים והיא מתקשה לדייק בכל הפרטים, ולאחר בקשות חוזרות ונישנות, סיפרה א.א על אירוע נוסף בממ"ד, שבו הכניס הנאשם את ידו לתחתוניה ו"שיחק לה שם"[476]. המקרה אינו מופיע בכתב האישום. לאחר ש-א.א סיפרה על אירוע זה, אמרה הסנגורית: "את יודעת מה זה יש היגיון בשיגעון? את בחורה נורא אינטליגנטית וכשאת רוצה להמציא משהו המוח שלך רוצה להמציא משהו את מסובבת את הפרטים בצורה כזאת שלא נפיל אותך, ממציאה דברים תוך כדי, כמו שהמצאת את הסיפור הזה עם האוזניות עכשיו כדי כי נפלת באירוע המרכזי באישום 13 שסיפרת אותו בצורה אחרת וככה את מנסה לעורר את רחמי בית המשפט כאילו את איזה מסכנה שקרו לה המון מקרים, שבפועל לא סיפרת לאף אחד שקרו עוד מקרים בגיל 17 חוץ מהמקרים האלה שהם בכתב אישום"[477]. אחרי דברים אלה, א.א אמרה שבזאת היא סיימה להיום, והסבירה: "היא גמרה אותי עד הסוף".
- אחרי שלושה או ארבעה דיוני הוכחות נוספים, שבהם העידה א.א על אישומים אחרים, בדיון שנערך כעבור כחודש ומחצה, חזרה ההגנה להמשך חקירה נגדית לגבי אישום 13[478]. א.א נשאלה שוב מדוע סיפרה בחקירה הנגדית אירוע שונה לחלוטין ממה שסיפרה קודם לכן, והשיבה: "אני חושבת שסיפרתי כמה פעמים שהאירועים האחרונים היו האירועים הכי קשים עבורי כבחורה מתבגרת וזהו"[479]. היא נשאלה שוב ושוב מדוע לא סיפרה את כל פרטי האירוע לפני הריענון בחקירה הראשית, והשיבה שזה מאוד קשה לה. היא נשאלה מדוע לא סיפרה מעצמה על החדירה לפי־הטבעת, וכיצד ייתכן שהיא לא זכרה אירוע כזה, שהיה יחיד מסוגו בכתב האישום, ו-א.א השיבה שלא סיפרה בגלל שזה היה כל כך טראומטי, בגלל שזה היה כל כך קשה[480]. יש לציין שבשלב זה ניטשו ויכוחים ארוכים בין הסנגורית לתביעה (ולבית המשפט) והערנו שיש לאפשר ל-א.א, שגם כך קשה לה מאוד, להעיד ברצף. או אז שבה הסנגורית לשאול שוב ושוב על מה שלטענתה היו אי דיוקים בעדותה של א.א, ו-א.א השיבה שוב ושוב שהיה לה מאוד קשה, ולבסוף אמרה: "זה היה קשה לי נורא, די, מספיק, באמת. כמה פעמים אני יכולה לענות את אותה תשובה?"[481]. הסברנו ל-א.א מדוע ההגנה מעמתת אותה עם כל הסתירות, ומדוע עליה לתת הסברים לסתירות, ו-א.א הבינה והסכימה, רק ביקשה שהסנגורית לא תחזור פעם אחר פעם על אותה שאלה. לאחר מכן נשאלה לגבי עדותה שהנאשם "גמר" פעמיים, ו-א.א אמרה שלהבנתה, פעם אחת הוא "גמר" ופעם אחת יצא לו שתן, אבל היא לא ראתה מה הוא הוציא[482]. הסנגורית המשיכה להתעקש וכש-א.א אמרה שנית שאינה יודעת איזה נוזל יצא לנאשם, הטיחה בה הסנגורית: "אני רוצה להבין רק משהו, את מתקנת את מה שענית לבית משפט לפני זה בגלל ששמעת ממני שטעית, אז את פשוט מתקנת, מה שנקרא חומר בידי היוצר, ברגע ששמעת שטעית את מתקנת", וזאת – לא בפעם הראשונה ואף ש-א.א כבר אמרה לה שהביטוי הזה פוגע בה. הערנו לסנגורית, אך היא השיבה שהיא רק עושה את עבודתה, ושכל דבר מעליב את א.א. גם על אמירות אלה הערנו, אך ללא הועיל[483]. א.א הבהירה שהיא תיקנה, כי נמאס לה כבר וכי אינה מסוגלת עוד להתעסק בסיפור הזה. הסנגורית שאלה מדוע לא סיפרה שהקיאה על איבר מינו של הנאשם, כפי שסיפרה במשטרה, ו-א.א השיבה שזה עושה לה רע. לעניין המאבק עם הנאשם שניסה לשחרר אותה מה"קיפול" שבו הייתה נתונה אישרה א.א שכך היה. א.א שבה ואישרה שבאירוע מושא אישום 13 היא הייתה בתלבושת בית ספר, אך אמרה שאינה זוכרת אם האירוע התרחש לפני שיצאה לבית הספר בבוקר, או שמא כששבה. החצאית שלה הייתה מורמת ותחתוניה לא היו עליה. המכנסיים של הנאשם היו מופשלים, "אבל זה השתנה תוך כדי"[484]. לשאלה (החוזרת) מדוע באה לממ"ד כשאביה קרא לה ומדוע לא ברחה, השיבה: "בזמנים כאלה פשוט הייתי על אוטומט... אם אבא שלי קרא לי אני פשוט באתי... אני הרגשתי שהוא קורא לי היה לו מבט כזה בעיניים מסוים כזה, אני לא יודעת איך להגדיר אותו ואני הרגשתי שזה הולך לקרות, אבל לא היה לי מה לעשות... לאיפה אני אברח?... לאן לברוח. כאילו נניח הייתי בורחת תמיד הייתי חוזרת הביתה, זה או לסיים עם זה עכשיו או שזה יקרה אחר כך כשהוא יותר כועס עלי וזה לא שווה, כמה שהוא יותר כועס זה יותר כואב"[485]. הסנגורית המשיכה לשאול על פרטי הפרטים, ומדוע א.א, שידעה – לדברי הסנגורית – לעמוד על דעותיה מול הנאשם בנושאים רבים שעליהם התווכחו, לא קמה וברחה, ו-א.א השיבה: "אני מרגישה שאת מכניסה אותי שוב למקום הזה שאני צריכה להגיד, כמו שאמרתי פה בעבר, שהיו עוד מקרים בין ובין. וחוץ מזה, להתווכח עם אבא שלי על השקפות, על דעות זה משהו אחד, לבוא מולו, ובכלל לחשוב להתנגד, לנסות להתנגד, זה אף פעם לא נגמר טוב, זה היה יותר גרוע בסוף... ולכן רציתי שזה ייגמר כבר וזהו, גם לאן הייתי יכולה לברוח? לא היה לי לאן לברוח, לאן אני אברח לבית ספר? כאילו... וגם יש לו רכב, כאילו אני מה אני, אין לי לא הייתה אז תחבורה ציבורית בתוך מקום המגורים וגם אם כן זה פעם בחצי שעה, רחוק מאיזה מרחק של 6 דקות מהבית, זה לא שכאילו הוא חזק עלי, זה לא...". כשנשאלה א.א מדוע גם במשטרה לא סיפרה על אף מקרה אחר בין הגילים הצעירים לגיל 17, השיבה: "כל העדות הזו הייתה בלתי אפשרית, יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת לדבר עליהם". לאחר דברים אלה חזרה הסנגורית ושאלה על החדירה לפי־הטבעת ומה היה המנח של א.א, ו-א.א השיבה שהייתה מקופלת, ולשאלות הסנגורית השיבה שהייתה על הרצפה, ראשה בין הברכיים. הסנגורית שאלה איך ניסה הנאשם לחדור לה לפי־הטבעת, א.א שתקה ואז הסבירה: "מאחוריי... אני לא יודעת איך להסביר לך איך זה בדיוק, כאילו אני יודעת להסביר אבל אני לא יודעת איך להגיד את זה... קשה לי לתאר. כאילו הייתי מקופלת, הראש שלי היה בין הברכיים לכיוון הרצפה והמאחורה שלי היה כלפי מעלה ואז הוא בא מעלי"[486]. אז אמרה הסנגורית שהנאשם אדם גבוה והתיאור של א.א אינו אפשרי, ואולי היא מתבלבלת, ו-א.א השיבה שאינה מתבלבלת. לאחר מכן שוב נשאלה על סדר האירועים – מתי היא הרטיבה, והיא תיקנה את הסנגורית, שזה קרה לפני החדירה לפי־הטבעת. היא נשאלה על נושא ההקאה, והשיבה שאינה מסוגלת לדבר על הנושא הזה.
- לאחר כל מה שתואר לעיל, ביקשה הסנגורית לעמת את א.א עם דבריה בחקירת המשטרה[487]. היא פתחה בכך שבתחילה א.א רק אמרה שבאירוע זה הנאשם השפיל אותה בהתייחס לגוף שלה, ו-א.א השיבה שאכן כך היה. הוא גם אמר לה דברים משפילים לגבי גופה וגם דרך עליה באיבר המין. היא לא רצתה שהוא יגע בברכיים שלה עם גופו. אלא שאז, חלף שאלות על אודות החקירה במשטרה, שוב שאלה הסנגורית פרטי פרטים כמו – עם איזו רגל דרך הנאשם על א.א, ושאלות הכיצד זה ש-א.א לא צעקה, ו-א.א חזרה בפעם המי-יודע-כמה על כך שבכל העניינים עם הנאשם, היא מעולם לא צעקה. ואז, לשאלות חוזרות נוספות, אמרה א.א שסדר הזמנים היה כזה: היא התקפלה, הנאשם ניסה "לפתוח את הקיפול", כלומר להפריד בין הידיים לרגליים. אז ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לשלה מקדימה, היא הרטיבה, הנאשם התרגז ובעט בה ואז הוא ניסה להיכנס מאחורה. ואז יצא לנאשם "הנוזל", א.א לא ראתה כיצד. כשנשאלה מה קרה אחר־כך, אמרה שאינה זוכרת והוסיפה: "הרבה מהאירועים כאילו הסוף איננו... כאילו זה נמצא, אבל לא יכולה, זה כאילו הייתי הרגשתי דברים שאי אפשר להרגיש אותם... בנפש, בגוף, הכאבים, ההשפלה" ולשאלת ההרכב: "כלומר לא שאי אפשר טכנית אלא שאת חוסמת את עצמך מלהרגיש אותם, זה מה שאת מתכוונת?" השיבה א.א בחיוב[488]. לאחר כל אלה, עזבה א.א את האולם ואמרה שהיא צריכה להקיא, ובשובה אמרה שאינה יכולה עוד לדבר על האירוע הזה, "באמת כאילו, אני לא חושבת שאני באמת צריכה להקיא, זה פשוט החרדה הזאתי וההשפלה הזו שכאילו והלכלוך והאיכסות... זה נשמע מוזר ואני גם מרגישה אשמה כאילו כועסת על עצמי כי אם הייתי נותנת לו להיכנס זה לא היה מגיע לשם, בקיצור, די, לא יכולה עם זה". ביקשנו מהסנגורית לעבור לאישום אחר, אך היא סירבה, הורינו לה לעבור לאישום אחר והיא התווכחה עם ההרכב ממושכות. נתנו החלטה שעליה לעבור לאישום אחר, ואז היא ביקשה רק לשאול שאלות כלליות על מה שנאמר בחקירת המשטרה. א.א אז אמרה: "אני אומרת שאני מבינה שהפרטים אפילו הכלליים מאוד חשובים, אבל גם אם הניתוח יצליח החולה ימות, אני לא, אני לא, די", והסנגורית, אף שהיה ברור למה הכוונה ושמדובר בביטוי מקובל, הודיעה: "היא מאיימת עכשיו במעשה אובדני, זה צריך ללכת לפסיכיאטר"[489]. חרף החלטתנו הברורה, המשיכה הסנגורית להתווכח אך לבסוף נאלצה לעבור לנושא אחר[490].
- בחקירה במשטרה א.א אמרה לחוקרת שהאירוע הבא היה בכיתה י"א, אך לאחר מכן שתקה. החוקרת שאזו אמרה לה שעליה לדבר, "כי אני לא יכולה לשים לך את המילים בפה... אנחנו נפיל את העדות... וחבל על העבודה". א.א אמרה בסדר, אל הוסיפה מיד שקשה לה מדי לדבר על כך וביקשה לעבור לאירוע הבא, שהוא האחרון[491]. כך היה, ולאירוע האונס בפי־הטבעת הן חזרו רק אחרי ש-א.א סיפרה על האירוע מושא אישום 14[492]. א.א פתחה בכך שזה היה מאוד קשה ומאוד משפיל. המשפטים יצאו מפיה בקצרה, עם שתיקות רבות ביניהם, ובעידודה של החוקרת. היא אמרה שזה היה משפיל על הגוף שלה, שאין לה מילים, מה שהיה משפיל זה איך שהנאשם אמר והתנהג. הוא הכאיב ל-א.א "הרבה... הרבה הרבה". לשאלת החוקרת איפה, א.א השיבה "גם וגם". החוקרת שאלה אם גם מקדימה וגם מאחורה, ו-א.א שתקה. אחרי שאלות נוספות ושתיקה ממושכת א.א ענתה: "גם... גם אהה... ב..." ושתקה. החוקרת שאלה: "למטה" ו-א.א הנהנה ואמרה כן. א.א המשיכה "וגם" והשתתקה. החוקרת שאלה אם הנאשם נכנס מאחורה. א.א שתקה ולבסוף השיבה "כן", ובכתה. אחר־כך פנתה למטפלת, מאלי ואמרה: "אני רוצה יד". המטפלת סירבה, אמרה ל-א.א שהיא יקרה לליבה, אך הזכירה לה שהיא הבטיחה לה שלעולם לא תיכע בה. א.א שאלה אותה למה היא חושבת ש-א.א תעמוד בזה. החוקרת שאלה את א.א אם זו הפעם הראשונה שהנאשם חדר אליה מאחורה, ו-א.א השיבה שאינה זוכרת. לשאלות החוקרת א.א השיבה שהיא זוכרת שלא רצתה, אינה זוכרת איפה זה היה, היא זוכרת שהייתה עירומה, שהיא התביישה, שרצתה להתחבא. לשאלת החוקרת אם הנאשם אמר משהו א.א הנהנה לחיוב ולאחר שאלות חוזרות ושתיקה, א.א השיבה תשובות קטועות (עם שאלות של החוקרת באמצע): "שאף פעם הוא לא ראה... כזה מכוער כמו שלי... שאני שמנה". החוקרת שאלה את א.א האם בעלה או רופאי הנשים שבדקו אותה אמרו לה אי פעם משהו כזה, ו-א.א השיבה בשלילה, אך כשהחוקרת שאלה אותה מה זה אומר, א.א השיבה: "שאני כל כך מכוערת, שאפילו לא רוצים להגיד לי את זה...". לאחר שאלות נוספות לגבי מה שהנאשם אמר לה א.א הוסיפה: "שאני תמיד מסבכת את העניינים,... כי אני לא מציאותית". לאחר שיח נוסף ולשאלות החוקרת א.א המשיכה שלאחר מכן היא התקפלה, ולשאלת החוקרת מה קרה אז לא ענתה. החוקרת שאלה אם הנאשם חדר מאחור ו-א.א הנהנה לחיוב. החוקרת שאלה מה היא הרגישה ו-א.א השיבה: "מה אפשר להרגיש?... כלום. לא הרגשתי כלום... זה היה נורא נורא לא... נעים. אמרתי לו". לשאלת החוקרת אם הנאשם הגיע לפורקן א.א לא השיבה. לאחר שיח נוסף על עניין שקשור לעשיית צרכים, אך לא לאירוע מושא האישום, ושיח על נושאים נוספים, א.א אמרה שהיה עוד אירוע, בכיתה ד', כשהייתה בת 10, וזה היה עונש, אך אינה רוצה לספר עליו, אלא לחזור לאירוע של כיתה י"א. החוקרת שאלה אותה אם לא הסתיים האירוע של י"א ו-א.א השיבה בשלילה. אז המשיכה וסיפרה שאחרי שהנאשם חדר מאחורה היה דם. א.א אמרה שאינה יודעת מה היה, ולבקשת החוקרת ציירה את מקום הדם. החוקרת הגיבה לציור: "הבנתי. זאת אומרת שהדם הוא מאחורה?" ו-א.א השיבה בחיוב, אבל הוסיפה שאינה יודעת בדיוק איך זה היה. כשנשאלה איפה כאב לה, השיבה בניד ראש לשלילה על השאלה האם מאחורה, ובהנהון לחיוב על השאלה אם מקדימה. היא אמרה שכאשר ראתה את הדם היא נבהלה, ואז – אינה יודעת מדוע, אבל הנאשם חייך ושאל אותה (באנגלית) אם היא רוצה עוד פעם. היא לא ענתה, היא הייתה מקופלת, הוא ניסה לפתוח אותה בכוח ולא הצליח. א.א אמרה שלפעמים אינה יודעת כיצד היא פועלת, החוקרת אמרה לה שזה מנגנון של הגוף ש"ננעל" במצבי חירום, לא מרגישים כאב והשרירים ננעלים, ו-א.א שאלה האם זה מסביר גם את ההרטבה. אחר־כך אמרה: "השכל שלי אמר תרפי תרפי אבל לא הצלחתי. כאילו לא... לא יודעת גם... הרגשתי, מזה לא בנוח כי כאילו... היה לי משהו שכבר... כאילו נוצרה בי איזושהי תובנה שמשהו לא... לא נכון. לא יודעת... מה זה משהו לא נכון? אני חשבתי שכל האבות עושים את זה לבנות שלהם, אבל זה לא הסתדר לי כאילו... לא הסתדר לי... ביו"ד אל"ף באמת, אז... פתאום התחלתי להבין שזה... שמשהו לא נכון פה... קורה איתו, משהו לא... היה לנו איזה פאנל על אהה... לא זוכרת מה זה היה בדיוק. אבל דיברו על זה ש... איכשהו הגיעו לזה ש... משהו שבנות אוהבות את האבא שלהן, בנות... שבנות מפ... לא יודעת, אז אמרתי ברור שהבנות יפחדו מהאבות שלהם וכולם הסתכלו עלי כאילו מה... על מה את מדברת ואז פתאום קלטתי שאמרתי משהו לא נכון (הדובר מצקצק בלשונו) כאילו משהו לא...". לאחר שיח על עניינים שאינם קשורים ישירות לאירועי כתב האישום, שאלה החוקרת מה קרה כש-א.א הבינה שמשהו לא נכון קורה עם הנאשם ו-א.א השיבה שהיא התנגדה, הגוף שלה התנגד. היא הוסיפה: "כאילו עד אז הרגשתי רק רע אם הייתי מתנגדת ואז לא הרגשתי רק רע, הרגשתי גם רע וגם כאילו נלחמת על החיים שלי, לא יודעת"[493]. לאחר כל זאת, שאלה שאזו את א.א האם יכול להיות שהיו עוד אירועים ו-א.א השיבה: "הכול יכול להיות... אני לא יודעת, יש לי הרבה שחור". אחרי דברים אלה א.א סיפרה על דברים נוספים, "מינוריים", כפי שכינתה אותם, ודיברה לפתע על רגשות נקם קשים שעלו לה כלפי הנאשם (בניגוד לדברים רבים שאמרה קודם לכן באותה חקירה), ואז אמרה שעוד לא סיימה לספר על האירוע של כיתה י"א. היא המשיכה ואמרה שזו הייתה כמו זירת היאבקות, הגוף שלה התנגד, "וכמובן אהה... הוא זה שבסופו של דבר הצליח אהה... הייתי שכובה על הרצפה... דמייני את זה, מרוחה בדם ובזרע... היום אני יודעת שזה זרע, אז לא ידעתי מה זה... או- קיי. ואז רק ראיתי את האיבר שלו... עצמתי עיניים והכרחתי את הגוף שלי לשחרר... ואז הרטבתי... הוא חטף עוד קריז (מילים לא ברורות). לא יודעת למה אבל זה היה אחד מהקשים"[494]. החוקרת שאלה את א.א אם בשלב הזה הנאשם חדר לאיבר מינה והיא השיבה שהוא לא הספיק, רק מאחורה. הקריזה התבטאה באלימות, הנאשם עשה "הכול", "דברים לא נעימים". היא השיבה בחיוב לשאלת החוקרת אם הנאשם הרביץ לה "למטה", ושתקה או הנידה ראשה לשלילה לשאלות רבות כיצד היו המכות. לבסוף הנהנה לחיוב לגבי השאלה אם הנאשם דרך, והוסיפה שזה מאוד כאב. ואז היא שוב התקפלה. כשהחוקרת שאלה מה היה אחר־כך, א.א ענתה: "די, לא מגעיל אתכם כבר?", ואחרי שנענתה בשלילה, אמרה שהנאשם בעט בה מאחורה, בישבן, היא הייתה מלוכלכת ומסריחה, מרוחה בכל הגוף. אז היא נפתחה והנאשם ניסה עוד פעם לחדור מקדימה. כשנשאלה אם הצליח, התקשתה להשיב, ענתה שזה עצוב לה ולבסוף אמרה שהנאשם לא הצליח, כי זה לא היה מספיק קשה. הוא כעס על א.א כל הזמן ואז "הוא אמר אהה... כאילו... שמגיע לי כמה שאני מלוכלכת ושהוא חושב שאני לעולם לא אצליח להתנקות מהלכלוכים. ואז הוא אמר משהו מוזר שהוא בחיים לא אמר. בחורה כל כך יפה שמתנהגת בצורה כל כך מכוערת"[495]. בהמשך לכך סיפרה א.א שהנאשם רצה שהיא תלך להתנקות באמבטיה "למעלה", בקומה השלישית, והתברר שהאירוע התרחש בחדר העבודה של הנאשם, בקומה השנייה. היא לא רצתה לבוא, הוא הלך, ו-א.א רצתה שאימא שלה תבוא, אבל הנאשם לא הסכים. א.א תיארה את "ההרגשה המתה" שהייתה לה ואמרה שאינה יודעת למה זה היה "אחד הקשים שהיה לי". לאחר מכן א.א סיפרה על השיחה שהייתה לה עם אימה לפני האירוע הנ"ל, לגבי כך שקשה לה מאוד לשמוע את הנאשם, וכאשר היא רואה את מכוניתו ברחוב היא מתחבאה, ולשאלת החוקרת אם זה היה הטריגר לאירוע מושא אישום 13 הנהנה א.א לחיוב ואישרה את דברי החוקרת שאחרי שאימה סיפרה לנאשם על השיחה, א.א קיבלה עונש.
חיזוקים לעניין אירוע האונס בפי־הטבעת
- א.א העידה שלא סיפרה לאיש על אירוע האונס בפי־הטבעת, אך נמצאו חיזוקים לגבי עניינים קשורים שלגביהם העידה א.א.
האימא, אימה של א.א, העידה על השיחה ש-א.א קיימה איתה בסביבות כיתה י"א-י"ב (כדברי האימא) מחוץ לביתם, ובה אמרה לה שהיא "היא הייתה עומדת בצד אם זה מאחורי רכב או משהו שהוא לא יראה אותה ותגיד לה 'בואי... לעלות לרכב, אני אקח אותך הביתה' "[496]. התיאור חזר גם בחקירה הנגדית, והאימא טענה שניסתה לברר מה הרקע לחשש של א.א, אך אינה זוכרת בדיוק מה נאמר. היא הוסיפה ש-א.א אמרה שהיא שיתפה מורה בכך שלא נוח לה, והמורה המליצה על איזה מטפלת לדבר איתה[497]. האימא טענה, הן בעדות הראשית, הן בחקירה הנגדית, שהיא פירשה את הדברים על רקע מתיחות שהייתה בין א.א לנאשם בשל ויכוחים שהיו ביניהם בנושאים אידיאולוגיים, וגם בשל כך ש-א.א איחרה לפעמים כשהנאשם היה אוסף אותה מחוג ציור, וגם מתח בשל פעם אחת שציור, שהיה עדיין רטוב אחרי השיעור, לכלך לנאשם את הז'קט והוא כעס מאוד[498]. האימא טענה שהדברים העציבו אותה מאוד והיא לא הבינה מדוע הדברים יצאו מפרופורציה. היא הוסיפה ש-א.א הייתה ילדה מאוד רגישה ונהגה להוציא דברים מפרופורציה[499]. אציין שבמהלך כל דבריה בחלק זה של החקירה הנגדית העידה האימא כשעיניה עצומות[500]. היא אישרה שלא בשיחה זו ולא אחריה שאלה את א.א מדוע היא אומרת את הדברים האלה. לאחר מכן האימא אישרה שבאותו ערב היא סיפרה לנאשם על השיחה[501]. מעבר לנאשם היא לא סיפרה לאיש ולא התייעצה עם אף אחד, אך היא והנאשם התייעצו מה כדאי לעשות. הנאשם, לדבריה, היה מופתע לשמוע את זה והם חשבו יחדיו מה מאחורי זה ומה אפשר לעשות כדי לתקן את זה. הם הגיעו למסקנה ש-א.א ילדה מאוד רגישה "שלוקחת דברים הרבה יותר ללב מאחרים, שמוציאה דברים מפרופורציה, שצריך התייחסות קצת אחרת מבנות אחרות" והאימא חשבה שנכון לקיים שיחה שלושתם ביחד. זמן קצר לאחר מכן הם יצאו שלושתם לשיחה משותפת תוך כדי הליכה בישוב, ונאמר בה ש-א.א מאוד רגישה. האימא לא זכרה בדיוק מי אמר מה, אבל היא עצמה בקושי דיברה. בין היתר עלה הנושא ש-א.א הופנתה על־ידי מורתה מרים ק' לטיפול אצל מישהי, והאימא רצתה לבדוק מי היא אותה מישהי ופנתה למרים ק'. כאמור, כל מה ש-א.א סיפרה לגבי אותן שיחות שקדמו לאירוע מושא אישום 13 קיבלו אישור מלא בעדותה של האימא.