[...]
00אכן, ראוי שהחומה שהקים סעיף 2 (א) לחוק תישאר איתנה ובצורה אך "אבנים שחקו מים" (איוב, י"ד, י"ט) ובמקרים חריגים, כבמקרה דנן, כשאחד הצדדים מממש את החלק הארי של ההסכם, תוך התנהגות חדה, מובהקת וברורה שלא בתום לב, כאשר לא ניתן להחזיר את הכסף ואת הגלגל אחורנית, ראוי ליתן תוקף מחייב להסכם גם כשלא אושר כאמור בסעיף 2 (א) לחוק".
- 0יצויין כי על פסק הדין בתמ"ש 31410/01 הוגש ערעור שהתקבל בבית המשפט המחוזי (ע"מ (תל אביב יפו) 1104/04, 2.8.2005), אולם הערעור נסב רק על סוגיית דמי שימוש ראויים ולא על תוקף ההסכם שלא אושר. גם הבר"ע לבית המשפט העליון נדחתה, ובבע"מ 9126/05 פלוני נ' פלונית, 26.1.2006 נקבע אגב אורחא:
"לעיצומם של דברים, כשלעצמי מקובלת עלי במישור העקרוני העמדה שהציג בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור להישמע בטענה של העדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות ההסכם. ברם, טענה זו יסודה בעקרון תום הלב...".
- הדין הנוהג הוא כי הסכם ממון טעון אישור בית המשפט, ואולם אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות שהסכם מעין זה ייאכף, אף שלא אושר במקרים מסויימים שמונה הפסיקה. כך, מקום בו מבוצע חלק מהסכם הממון ומי מהצדדים משנה לרעה מצבו בהסתמך על כך, עשוי להיות הצד האחר מנוע ומושתק מלהתכחש להתחייבויותיו, נוכח חובת תום הלב ראו בהקשר זה: ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186, 193 (1985) אשר חלקו צוטט לעיל וב"כ האישה הפנתה אליו; רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, 100 (1993); בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26.1.2006) וע"מ 7734/08 דלעיל.
- האישה בסיכומיה לא פרטה את הסיבה בגינה לטענתה האיש נהג בחוסר תום לב, למעט העובדה שחרף חתימתו על ההסכם הוא מסרב להכיר בהסכם. בנוסף, האישה לא טענה ל"פירות" נוספים של ההסכם מהם נהנה האיש מעבר לעובדה שהם ניהלו יחד, לתקופה, חיי משפחה תקינים, ועל כן, התרשמתי כי לפי גישתה של האישה כל הסכם ממון לא מאושר, עליו חתומים צדדים, יש לתת לו תוקף. גישה זו לא מתאימה עם הפסיקה. יחד עם זאת, על מנת לבחון את טענות האישה, אבחן את התנהלות הצדדים עת נחתם ההסכם.
- בטרם אבחן את התנהגות הצדדים אציין כי התרשמתי כי לפי הפסיקה יש להחיל את החריג במשורה, מאחר והוא נוגד את העיקרון שמציב חוק יחסי ממון לפיו לא ניתן להתנות על החוק אלא במסגרת הסכם ממון שאושר. התרשמתי כי פנייה לחריג שנדון לעיל "תתאפשר במקרים נדירים, כאשר הדבר מתחייב על פי עיקרון תום הלב וכללי הצדק, אחרת העדר הכרה תגרום פגיעה אנושה בכל אלה ולא תהא תואמת את כוונת הצדדים והתנהלותם משך שנים רבות עד למועד הפירוד" (ראו עמ"ש (חיפה) 40275-10-17 ק' י' נ' א' י' (5.5.2019)).
יישום ההלכות דלעיל על המקרה דנן