ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73 - חלק 2

(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

(ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים.

סעיף 80 מצוי בסימן ו' בפרק ו' לחוק העונשין; כותרת הסימן היא "פיצויים והוצאות" ובו הסעיפים 77 עד 81.  הליך פלילי כרוך מטבע הדברים בהוצאות ובעוגמת-נפש לא-מעטה לנוגעים בדבר - בראשם לנאשמים ולמתלוננים - והוראות-חוק אלו נועדו - על-פי אמות-מידה הקבועות בהן - לפצות ולשפות מי שנמצאו ראויים לפיצוי ולשיפוי בעקבות הליך פלילי.  כך, למשל, הוראת סעיף 77 מסמיכה בית-משפט לחייב נאשם שהורשע בדינו לפצות אדם שניזוק על-ידי מעשה העבירה; סעיף 79 לחוק מסמיך בית-משפט לחייב נאשם שהורשע בדינו בתשלום הוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים; סעיף 81 לחוק מסמיך בית-משפט לחייב מתלונן לשלם לנאשם שזוכה ולמדינה הוצאות שעמדו בהן, זה בהגנתו זו באישומה.  בחברה זו מצוי סעיף 80, ולפיו מוסמך בית-משפט לחייב את המדינה לשלם לנאשם שזוכה הוצאות הגנתו ולהוסיף ולפצותו על מעצר או מאסר בשל האשמה שממנה זוכה.  אנו, ענייננו הוא בהוראת סעיף 80 לחוק העונשין ואֶל מימיה העמוקים נצלול.  לא נדון בהוראות השילומים האחרות, אך נזכור ונשמור כי הוראת סעיף 80 לא לבדד שוכנת היא; בת היא למשפחה הדָרָה לה בשולי דין העונשין, ועניינה פיצויים ושילומים למעורבים בהליך הפלילי.  בהמשך דברינו נידרש שוב לנושא זה של פיצויים ושילומים על דרך הכלל.

7. ניסוחה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין אינו ניסוח מוצלח ביותר, ואולם עיון בה יגלה לנו בבירור מה מֶסֶר שולחת היא לעברנו. שני תנאים חייבים להתקיים, ואם נתקיימו השניים רשאי בית-משפט לחייב את המדינה לשלם פיצויים לפלוני שהיה נאשם במשפט פלילי ולשפותו בגין הוצאות שעמד בהן במשפטו.  ואלה הם התנאים: אחד, כי פלוני עמד לדין פלילי ויצא זכאי בדינו.  ראו והשווע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל (פרשת יוסף וסרסור [1]), בעמ' 519.  אותו דין יחול במקרה שבו בוטל אישום כהוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (חסד"פ), קרא:במקום שבו ביטל בית-משפט כתב-אישום בהסכמת התובע והנאשם אף לאחר תשובת הנאשם לכתב-האישום.  שניים, בִּרְאוֹת בית-המשפט אחד משני אלה:אחד, "שלא היה יסוד להאשמה", ושניים, במקרה שבו "ראה" בית-המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".  בעוד אשר התנאי האחד - זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב-אישום על-פי סעיף 94(ב) לחסד"פ - תנאי פורמאלי ונוקשה הוא, התנאי השני תנאי גמיש הוא בתחומי התפרש.ותו.  בעיקר אמורים הדברים בראש השני שלתנאי השני, באותן "נסיבות...  המצדיקות" חיוב המדינה בפיצוי ובשיפוי.  אלו הן "נסיבות...  המצדיקות" פיצוי ושיפוי, ואימתי ישתכנע בית-משפט כי אמנם נתקיימו נסיבות ה"מצדיקות" פיצוי ושיפוי? החוק עשה את בית-המשפט - במפורש - מחוקק-משנה, והשאלה אינה אלא כיצד ידריך עצמו בית-המשפט ולא יחטא.  מושג ה"צדק", וכמותו מושג "הנסיבות המצדיקות" פיצוי ושיפוי, כזה כן זה מושגים חמקמקים להפליא הם השניים.  שומה עלינו אפוא להעמיד ציוני-דרך, ולו ציוני-דרך כלליים, שעל-פיהם ישקול בית-המשפט אם ייעתר ואם לא ייעתר לבקשה לפיצוי ולשיפוי.  במים עמוקים אלה ננסה לשחות ולא לטבוע.

מעט על ההיסטוריה של החוק

8. מסע לחיפוש שורשים ילמדנו כי הוראת סעיף 80 לחוק העונשין זכתה לשושלת הורים ענפה. ועוד נלמד, כי במהלך השנים הרחיב החוק עוד ועוד זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לזכות בפיצוי ובשיפוי בגין הליך פלילי שהיה נגדו.
9. תחילת הדברים הייתה בפקודת החוק הפלילי, 1936, בסעיף 44(2) בה. בהתאם להוראת-חוק זו, במקום שבו יצא נאשם זכאי בדין ובית-המשפט סבר כי כתב-האישום הוגש בקלות-דעת או לשם הקנטה (frivolous and vexatious), הוסמך בית-המשפט לחייב את האדם שהביא להגשת ההאשמה או את מי שהגיש את ההאשמה לבית-המשפט לשלם לנאשם שזוכה את הוצאות ההגנה.  ואולם נקבע מפורשות כי אין

לחייב בתשלום עובד הציבור אשר פעל בתוקף תפקידו.  ניתן דעתנו על שלושה אלה:אחד, כי לא היה ניתן לחייב את התביעה הכללית בתשלום הוצאות הנאשם.  שניים, כי נאשם לא היה יכול לזכות בפיצוי בגין מעצר או מאסר.  שלושה, כי נאשם לא היה יכול לזכות בפיצוי אלא אם האישום מלכתחילה היה נעדר יסוד ראוי.

10. השלב הבא היה בהוראת סעיף 36 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954. הוראת סעיף 44(2) לפקודת החוק הפלילי בוטלה, ותחתיה נקבע כי במקום שבו "ראה" בית-המשפט "שלא היה יסוד להאשמה", רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם את הוצאות הגנתו בסכום שקבע בית-המשפט.  הנה-כי-כן, היה ניתן מעתה לחייב גם את המדינה בתשלום הוצאות הנאשם, אך לבד מכך נותרה הוראת-החוק, בעיקרה, כשהייתה.  חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965 הוסיף הוראה לסעיף 36, ולפיה במשפט המנוהל בידי קובל רשאי בית-המשפט לצוות על תשלום גם בידי אותו קובל.  הוראת סעיף 36 כפי שתוקנה שינתה את שמה - אך לא את תוכנה - להוראת סעיף 43 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (חוק דרכי ענישה תש"ל).
11. הרחבה משמעותית לזכות נאשם שזוכה באה לאחר כשנה בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון), תשל"א-1971. מעתה הוענקה זכות לנאשם לא אך לתשלום הוצאות הגנתו אלא גם "[]פיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה", והכול - גם הוצאות ההגנה גם הפיצוי - "בסכום שייראה לבית המשפט".  חוק זה נתקבל על-פי הצעת חוק של חבר-הכנסת יורם ארידור (הצעת חוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון), תשל"א-1971).
12. הרחבה ושינוי משמעותיים נוספים באו בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), תשל"ה-1974. ההרחבה - אשר גם היא הייתה פרי יוזמתו של חבר-הכנסת יורם ארידור - באה על דרך הוספת עילה לטובתו של נאשם שזוכה.  וכך, בצד מקרים שבהם לא היה יסוד להאשמה, נוספה עילה, והיא במקום "...שראה [בית-המשפט - מ' ח'] נסיבות אחרות המצדיקות זאת...".  הרחבת זכות זו באה, כדברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), תשל"ד-1974 וכפי שהוסבר בכנסת (ישיבת הכנסת מיום 12.11.1974, ד"כ 72 (תשל"ה) 328,
    בעמ' 350), בשל מרחב פרישתה המצומצם של העילה הקודמת, דבר שהביא למיעוט מקרים שבהם נפסקו פיצויים לנאשם שזוכה בדין.  אשר לשינוי:בצד הסמכות לפצות ולשפות נאשם שזוכה "בסכום שייראה לבית המשפט" הוענקה סמכות לשר המשפטים לקבוע בתקנות, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום

להוצאות ולפיצויים כאמור.  שיקול-דעתו של בית-המשפט הותר לו אפוא לנוע במרחב כפי שייקבע בתקנות.

13. הוראת-חוק זו שבסעיף 43 לחוק דרכי ענישה תש"ל כפי שתוקנה, כָּנְסָה עצמה אל הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, וסעיף 80 זכה עד לימינו לשני תיקונים משל עצמו: אחד, בשנת תש"ם-1980 (חוק העונשין (תיקון מס' 9), תש"ם-1980), ולפיו הוספה לו פיסקה (ג) וניתנה זכות ערעור לנפגע מהחלטת בית-המשפט, והשני בשנת תשנ"ה-1995 (סעיף 25 לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 19), תשנ"ה-1994), ולפיו הוספה העילה של אישום שבוטל. הוראת-חוק זו שבסעיף 80, בדמותה וכצלמה כיום (ראו פיסקה 6 לעיל), היא העומדת לפנינו לבירור ולפירוש.

נוסיף עוד, והוא לענייננו במישרין כפי שנראה להלן, כי שר המשפטים, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, עשה שימוש בסמכות שהוענקה לו בסעיף 80(ב) לחוק והתקין תקנות הקרויות תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (תקנות הפיצויים).  תקנות הפיצויים קובעות את דרכי ההליכים בתביעה לתשלום הוצאות ופיצויים; את סכומי הפיצויים המרביים בעד כל יום של מעצר או של מאסר ואת סכומי ההוצאות המרביים לתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם.

14. לא נעשה מלאכתנו שלמה אם לא נוסיף ונעיין בהוראת סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (חוק המעצרים), ועניינה שיפוי ופיצוי מי שנעצר ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב-אישום. הוראת-חוק זו היא בת-דמותה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, וכך דוברת היא אלינו: