ע"פ 4466/98
ראמי דבש
נגד
- מדינת ישראל
- פלונית
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
[22.1.2002]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים ת' אור, א' מצא, מ' חשין, ד' דורנר,
ד' ביניש, א' ריבלין
ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' צמח והשופטות מ' נאור, מ' ארד) מיום 9.6.1998 בת"פ 533/97. הערעור לעניין חיוב המדינה לפיצוי ושיפוי נתקבל ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט א' ריבלין.
ראובן בר חיים – בשם המערער;
תמר בורנשטיין, סגנית בכירה א לפרקליטת המדינה – בשם המשיבים.
פסק-דין
השופט מ' חשין
משיצא זכאי בדין מאשמת אונס, ביקש המערער מבית-המשפט כי יחייב את המדינה ואת המתלוננת נגדו לשלם לו את הוצאות הגנתו ולפצותו על ימי שהותו במעצר ועל ימי ריתוקו לביתו. בית-משפט קמא סירב לבקשה, ועל כך הערעור שלפנינו. בעבר נשמעו דעות שונות בסוגיה זו של תשלום הוצאות הגנה ופיצוי בגין מעצר ומאסר לאחר זיכויו של נאשם בדין, ועל-כן החלטנו על הרחבת ההרכב וביקשנו כי באי-כוח בעלי-הדין יעלו את טיעוניהם על הכתב. ביקשנו ונענינו.
ראשי פרקים בהשתלשלות האירועים בבית-המשפט
- המערער הועמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים באשמת אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה כהגדרתה בסעיף 345(א)(1) ובסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (חוק העונשין או החוק). בכתב-האישום נאמר כי המערער בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה ותוך שימוש בכוח, והנסיבות המחמירות היו אלו, שהמתלוננת הרתה עקב אותו מעשה אינוס. כתב-אישום זה הוגש בעוד המערער במעצר.
עם הגשת כתב-האישום, ולבקשת המדינה, הורה בית-המשפט על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. אך לאחר כחמישה שבועות, ובעקבות ראיות נוספות שנאספו אל תיק המשטרה, הוסיף בית-המשפט והחליט על שחרורו של המערער ממעצר בתנאי "מעצר בית". כעולה מן המסמכים שלפנינו, שהה המערער במעצר סך הכול שבעים ימים.
- משפטו של המערער נשמע כסדר, ולאחר סיום פרשת התביעה ופרשת ההגנה הודיעה המדינה לבית-המשפט כי החליטה לחזור בה מכתב-האישום. וכלשון ההודעה מיום 21.5.1998:
לאחר בחינה מחודשת והערכה שנעשתה לאחרונה למכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, וכן בעקבות בירורים ובדיקות נוספות [כך] שערכה המאשימה עד ימים אלה, הגיעה המאשימה למסקנה כי לא ניתן יהיה בתיק זה לסמוך על החומר המרשיע שבחומר הראיות במידה מספקת כדי לבסס הרשעה במשפט פלילי נגד הנאשם.
לפיכך חוזרת בה המאשימה מכתב האישום ומבקשת לזכות את הנאשם.
לאחר קבלת הסכמתו של בא-כוח המערער החליט בית-המשפט לזכות את המערער בדינו.
- לאחר זיכויו כך בדין ביקש המערער לחייב את המדינה ואת המתלוננת בפיצויים בגין מעצרו ובתשלום הוצאות הגנתו ביסדו את בקשתו על נימוקים מנימוקים שונים. המדינה התנגדה לבקשה, ולסופו של דיון החליט בית-המשפט לדחות את הבקשה. על כך, כאמור, הערעור שלפנינו.
- האם זכאי הוא המערער לשיפוי בגין הוצאות שעמד בהן ולפיצוי על מעצרו - זו השאלה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין, ובה ובשלוחותיה נדון בהמשך דברינו. סדר הדיון יהא זה שבתחילה נעיין בדין, נעשה כמיטבנו לפירושו - פירוש במובנו הצר של המושג ופירוש במובנו הרחב - ולאחר מכן נעשה להחלתו של הדין על עובדות המקרה.
המתווה הנורמטיבי
- ענייננו סב-הולך את הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, הקובעת וזו לשונה:
| הוצאות ההגנה מאוצר המדינה | 80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. |