"היסוד הנפשי בעבירה כלשהי עניינו ההתייחסות הסובייקטיבית של מבצע העבירה, במישור ההכרתי ובמישור הרצוני, אל היסודות העובדתיים של העבירה" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 356 (1993)). ניתן ואף נדרש לעשות שימוש בחזקות ראייתיות ובכלים נוספים שהדין מכיר לצורך קביעת ממצא בדבר היסוד הנפשי של נאשם, אולם לא במשקפיים של סבירות או על פי מדד אובייקטיבי יש לקבוע האם מתקיים היסוד הנפשי. בסופו של יום הנטל הוא על המדינה להוכיח, ברף הנדרש במשפט הפלילי, כי מתקיימים כלל חלקי היסוד הנפשי אצל הנאשם הקונקרטי באירוע הקונקרטי".
לאור המפורט לעיל, הרי שככל שמדובר ביסוד חפצי של כוונה, המדינה לא עמדה בנטל זה ובכל אופן נותר ספק לגבי סוגיית הכוונה, אשר הנאשם זכאי ליהנות ממנו. לאור זאת, ובנסיבות האופפות את האירוע, הרי שהמסקנה המתבקשת היא, כי הנאשם גרם למות המנוח מתוך יסוד נפשי של אדישות. היינו, הנאשם לא חפץ במות המנוח, אך היה אדיש כלפי התרחשות תוצאה זו ופעל תוך שיוויון נפש לאפשרות זו.
- בטרם אסיים דיוננו בעבירת הרצח, אתייחס לאפשרות להרשיע את הנאשם בעבירה של המתה בקלות דעת על פי סעיף 301ג לחוק העונשין.
קלות דעת מוגדרת בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין כעשיית מעשה "בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".
אף שעל דרך הכלל, הן אדישות והן קלות דעת מהוות שתיהן יסוד נפשי של פזיזות, הרי שבכל הנוגע לעבירות המתה, כל אחת מאלה נכנסות לגדרה של עבירת המתה אחרת, על פי החומרה שייחס לה המחוקק. כך, אדישות נכרכת עם כוונה בעבירת הרצח הבסיסית, בעוד שהמתה בקלות דעת מהווה עבירה נפרדת ובעלת דרגת חומרה פחותה.
- מעשי הנאשם, כפי העולה מעובדות כתב האישום וכפי שפורט בהרחבה לעיל והקביעות העובדתיות שראינו לקבוע, משקפים שוויון נפש למותו של המנוח וסבורני, כי ייחוס יסוד נפשי מסוג "קלות דעת" לנאשם מתוך הנחה, כי הייתה בו תקווה להצליח למנוע את התוצאה הקטלנית של מות המנוח, אינה עולה בקנה אחד עם נסיבות האירוע, כמו גם עם חומר הראיות. כאמור, הנאשם ירה במנוח שתי יריות בפלג גופו העליון, מטווח קרוב, ואין זה סביר לקבוע, כי קיווה בנסיבות אלה, שמותו של המנוח יימנע.
יתרה מזו. החלק השלישי והאחרון של האירוע מלמד, כי אין המדובר במקרה של המתה בקלות דעת. כזכור, לאחר שהנאשם ירה במנוח שני כדורים במהלך המאבק על הרצפה והיה מודע לכך שהמנוח נפגע מירי זה, הנאשם הוסיף וירה במנוח שלוש יריות מאחור ממרחק, מתוך אפשרות סבירה כי אלה יפגעו בו ויביאו למותו. לא זו אף זו. לאחר שהמנוח התמוטט על הרצפה כתוצאה מהירי שירה בו הנאשם, הנאשם לא הזעיק עזרה ועזב את המנוח כשהוא מותיר אותו מתבוסס בדמו. לאור כל אלה, הרי שאין בסיס לקביעה, כי הנאשם קיווה שמותו של המנוח יימנע.
- כפי שפורט בהרחבה בפסיקה שהובאה לעיל, לאחר הירי לעברו של המנוח, הרי שהמנוח נפל בסמוך לדלת רכבו כשהוא מתבוסס בדמו. הנאשם עזב את המקום מבלי שהזעיק עזרה. מקום בו הנאשם עזב את המקום ללא שגילה ולו ראשית עניין במצבו של המנוח, הרי שמתבקשת המסקנה כי אחת היה עבור הנאשם אם ימות המנוח, אם לאו. תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית כנדרש עבור יחס חפצי של קלות דעת - לא קיבלה ביטוי כלשהו במעשיו של הנאשם.
- בנסיבות הללו, אין ספק שהמערער לא פעל מתוך תקווה להצליח למנוע את התרחשות התוצאה הקטלנית וממילא ברור לחלוטין כי אין הוא קל דעת. הדברים עולים בקנה אחד עם פסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון כפי שבוארה לעיל וביתר שאת בעניין ביטון שפירטתי, כאשר נסיבות הירי של הנאשם במנוח במקרה דנן מחד מהווה מקרה חמור של רצח באדישות ובמעשי הנאשם לאחר ההמתה יש גם יש כדי ללמד על אדישותו והתעלמותו ממצבו הקשה של המנוח. מנגד, מעשי הנאשם אינם עולים כדי רצח בכוונה מחד, ואף לא כדי המתה בקלות דעת מאידך.
נהיגה בפסילה
- סעיף 67 לפקודת התעבורה מורה כדלקמן:
"67. מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברשיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו, או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד".
- למעשה, על ביצוע עבירה זו לא הייתה מחלוקת, מקום בו הנאשם הודה כי נהג בפסילה ואף מסר, כי מיהר לעזוב את זירת האירוע בשל חששו כי ייתפס כשהוא נוהג בפסילה.
כפי המפורט בעובדות כתב האישום ובהתאם לקביעותי לעיל, רישיון הנהיגה של הנאשם נפסל ביום 22.2.22 במסגרת עפ"ת 14687-02-22, למשך 24 חודשים (בניכוי 30 יום פסילה מנהלית). פסק הדין הוגש וסומן ת/104. מאסמכתא מאת משרד הרישוי (ת/73) עולה, כי רישיונו של הנאשם הופקד ונפסל עד ליום 12.11.23. בנסיבות אלה, הרי שבמועד האירוע נהג הנאשם בעת שהיה פסול לנהיגה ברכב. מכאן, שיש להרשיעו בעבירת נהיגה בפסילה כפי המיוחס לו בכתב האישום.