בפסק דינו הביע המישנה לנשיא חשין עמדה לפיה אין הוא חולק על עיקריה של הלכת אפרופים, ועל כך שעל מכונה היא עומדת. אלא שמביע הוא חשש שמא פתחה ההלכה פתח רחב, רחב מדי, להתערבות בתי המשפט באוטונומיה של צדדים לחוזה עד כדי התערבות בלתי מידתית ובלתי ראויה בתכנם של חוזים שעיצבו הצדדים, ומכך לכאורה, נמצא העקרון הבסיסי של דיני החוזים נפגע.
דעתי היא, כי הנסיון שנצבר משך שנות תחולתה של הלכת אפרופים מלמד שחשש זה שמצא גם ביטוי נרחב בביקורות שהובאו בספרי מלומדים (אליהם היפנה המישנה לנשיא בחוות דעתו) חשש מוגזם הוא.
בצדק ציינה חברתי השופטת פרוקצ'יה כי הלכת אפרופים "הפכה מאז הינתנה, עוגן פרשני להבנת אומד דעתם של צדדים לחוזה". אכן, מתן כלי פרשני בידי בית המשפט מעניק לו כלי עבודה משפטי אשר יש לעשות בו שימוש זהיר, כדי שלא יצא מכלל גדריה של הפרשנות המתחייבת של החוזה. כללי הפרשנות מעניקים כר נרחב במתחם הפרשני הלגיטימי שלהם, ובגידרם ניתן לתחום את המקום הראוי של התכלית הסובייקטיבית והיחס בינה לתכלית האובייקטיבית, מבלי שיהיה בכך כדי להכתיב חוזה לצדדים.
בפסק דינו בפרשת אפרופים, בפסקי דין נוספים ובכתיבתו האקדמית הנרחבת בענין זה בספרו "פרשנות החוזה", עמד הנשיא ברק על אופן קביעת אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, ועל מהותה של התכלית האובייקטיבית של החוזה ועל היחס ביניהם. בקביעת השינוי בהליך הפרשני מההליך הדו-שלבי להליך המורכב, הכולל את מסננת הבחינה של התכלית האובייקטיבית הגלומה בחוזה מתוכו כמו גם בנסיבות החיצוניות לחוזה, נאמר בין היתר, מפי הנשיא ברק בפסק דין אפרופים, כך:
"תכליתו (הסופית) של החוזה מתגבשת על בסיס התכליות הסובייקטיביות ("אומד דעת הצדדים") והתכליות האובייקטיביות של החוזה. עם זאת, בהתנגשות ביניהם, יד התכלית הסובייקטיבית ("אומד דעת הצדדים") על העליונה... זאת ועוד: בגדרי התכלית הסובייקטיבית, נתונה עדיפות נורמטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות... הנה כי כן, לא מבחן דו-שלבי אשר לשונו הברורה או הלא-ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות" (שם, בעמ' 313- 314).