אם לא כן, והמסמך - כטענת המערערים - נערך שעה שעורכיו ידעו שלא ייגרם נזק, כי אז בוודאי שאין כל הצדקה למלא אחריו. מסמך כזה, המבטא החלטה שהיא, למצער מוטעית או מעוותת, אין כל סיבה להמשיך ולבצעו.
גם בדבריה אלה הרחיקה המדינה לכת בהטלת דופי מרומז במי שכיהנו במשרות בכירות ופעלו מטעמה, כי פעלו משיקולים זרים. למותר להזכיר, כי לטענתה שההחלטה להתקשר עם המגדלים בחוזה הייתה 'למצער מוטעית או מעוותת' לא הביאה המדינה שמץ של ראיה. כן יש להטעים, כי טענה זו לא עלתה בקנה אחד עם קו ההגנה ה'רשמי' שבו בחרה המדינה, ולפיו המדובר בחוזה כשר וראוי כשלעצמו, שלפי תוכנו תומך בעמדתה, ולחלופין - בחוזה אשר ניתן להשתחרר ממנו בשל התבדות הנחת היסוד שעליה הוא מבוסס (ולא בשל היותו חוזה פסול מעיקרו)" (פסקה 34)
אם לא נקבל את הגישה לפיה למצהיר מטעם המדינה ישנה עדיפות על פני המצהירים מטעם מגדלי הירקות, מהי איפוא המשמעות הראייתית של אי חקירה על התצהירים? לשאלה זו לא ניתן לתת תשובה כללית שתתאים לנסיבותיו של כל מקרה. ואולם בענייננו, כיוון שהמצהירים והשר לשעבר שוחט היו מעורבים בענין החוזה מטעם המדינה, הרי שלדעתי, כאמור, אי חקירתם פועלת במקרה זה נגד עמדתה של המדינה.
- אם, לעומת זאת, נניח לכל הראיות החיצוניות לחוזה ונתמקד רק בחוזה שבכתב, הרי שכפי שציין חברי השופט ריבלין בפסק הדין שבערעור, קריאתו מושכת "במידת-מה" לכיוון פרשנותם של מגדלי הירקות, ובכך די, בעיני, כדי להטות את הכף לזכותם.
- אשר על כן, לו נשמעה דעתי, מבלי לסטות מהלכת אפרופים, ומשהגענו עד הלום, ושמענו טענות גם בענין פרשנות החוזה - הייתי מקבלת את עתירתם של מגדלי הירקות.
שופטת
השופטת ד' ביניש:
מסכימה אני לפסק דינו של חברי השופט א' ריבלין ומצטרפת אני לתוצאה אליה הגיע מטעמיו. בטרם גיבשתי דעתי, היו לפניי חוות הדעת של השופט ריבלין, של המישנה לנשיא מ' חשין ושל השופטים א' פרוקצ'יה, א' א' לוי ומ' נאור; לפיכך, איני רואה אלא להוסיף מלים ספורות בלבד.
בחלוף עשור מאז באה לעולמנו המשפטי הלכת אפרופים, ביקש חברי המישנה לנשיא מ' חשין להעמיד לבחינה מחודשת הלכה חשובה ומרכזית זו, ולהעריכה מחדש על רקע עובדות הפרשה שלפנינו. כעולה מחוות דעתו המקיפה, ראה הוא לעשות כן בשל אופן יישומה של ההלכה במהלך שנות תחולתה, ובשים לב לכך שלא עמדה למבחן בפני הרכב מורחב של בית משפט זה.