עם המשנה לנשיא אור הסכימו השופטים מצא, דורנר ופרוקצ'יה. עניינו שלנו אמנם במשפט אזרחי, אך מדובר גם כן במחלוקת שצד אחד לה הוא המדינה והיעד "להביא לתוצאה המשפטית הנכונה" נותר בעינו. לכן לדעתי, משהגענו עד הלום והצדדים העלו מכלול טענותיהם, אין זה ראוי ואין זה צודק שלא נאמר דברנו גם לגוף הענין. ולגוף הענין דעתי כדעת המישנה לנשיא (בדימ') מ' חשין.
- בפסק הדין שבערעור ציין חברי השופט ריבלין כי "קריאה-תמה של החומר מושכת 'במידת-מה' לכיוון פרשנותם של המערערים [מגדלי הירקות]" ואולם יש צורך לאתר את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. לדעתי המעט שניתן לומר הוא, שפרשנות החוזה מתוכו ובו נוטה "במידת-מה" לטובת מגדלי הירקות. לענין איתור אומד דעתם של הצדדים שותפה אני, כאמור, לניתוחו של חברי המישנה לנשיא (בדימ') מ' חשין.
- בהקשר זה אבקש להוסיף את עמדתי בסוגיית התצהירים. חברי השופט ריבלין ציין בפסק הדין שבערעור כי התשתית שפרש בית המשפט המחוזי בפסק דינו - זו העובדתית וזו המשפטית - היתה חסרה. לכך אני מסכימה. דרך המלך להכריע בין שתי עמדות נוגדות בתצהירים היא דרך של חקירה על התצהירים. מכך נמנעו הצדדים. עמדתי היא כי בנסיבות הענין העדר החקירה שכנגד פועל נגד עמדתה של המדינה.
- לדעתי, לא ניתן לקבל בענייננו שלמצהיר מטעם המדינה יש עדיפות על פני המצהירים מטעם מגדלי הירקות. בפסק דינו שבערעור העיר המשנה לנשיא (בדימ') מצא לגבי עמדת המדינה דברים להם מסכימה אני בכל לב:
"לא אוכל לסיים את הדיון בראיות שהביאו הצדדים, מבלי להתייחס לדברים בלתי ראויים שנכתבו על-ידי המדינה בהקשר זה בסיכומיה לפנינו. כבר ציינתי כי המדינה לא טרחה להתייחס לגוף הצהרותיהם של עדי המערערים ולהתמודד עימן. את התייחסותה היחידה אליהן ביטאה במילים הבאות, בגדר סיכום דיונה בתוכן החוזה:
בשולי דברים אלה נעיר שהעובדה שגורמים שונים (ובכללם שרים, מנכ"לים וגורמים פוליטיים אחרים) עומדים על רגליהם, ותומכים במערערים כדי להצדיק משגים שעשו, אינה הופכת משגים אלה למוצדקים ולראויים. זאת בייחוד כאשר הדבר נעשה במקום לתמוך במדינה המבקשת לתקון את המעוות, שהם עצמם ביצעו.
דברים אלה, שהטיחה המדינה במי שבמועד כריתת החוזה עם המגדלים כיהנו בתפקידים בכירים ביותר - מבלי שמצאה לנכון לחוקרם על הצהרותיהם - הינם חמורים ומקוממים. משתמע מהם פקפוק בתום-לבם, ביושרם ובטוהר שיקוליהם של המצהירים, ללא שמץ של ראיה שתתמוך בכך. דברים אלה מצטרפים להערה אחרת של המדינה בסיכומיה. בהתייחסה לטענת המערערים - שגובתה בראיות ממשיות - כי עורכי החוזה ידעו שלמגדלים לא צפוי להיגרם נזק מהיבוא הפלסטיני, כותבת המדינה: