יחד עם זאת, מקום בו חולף זמן רב ממועד גיבושו של יסוד ה'בעד' ועד מועד ה'מתת', ניתן לראות בכך כאינדיקציה ראייתית לאותנטיות הגרסה בדבר היעדר קשר בין שתי הפעולות. בהקשר זה ניתן להפנות לפרשת גנות, שם קיבל בית המשפט העליון את טענת הסנגור, לפיה: "ככל שחלף זמן רב יותר בין הפעולה לבין המתת כך תיחלש סבירותה של הפרופוזיציה לפיה התקיים קשר ה'בעד' בין שני אלו" (עמ' 376, סעיף 12 לפסק הדין).
ובענייננו, פרק הזמן המשמעותי שחלף בין סיועו הנקודתי של בן-אליעזר לחברת בי אנד אי לבין ההלוואה שהעמיד לרשותו הנאשם, ובוודאי על רקע חברות הנפש בין השניים, ושאר הנתונים שפורטו לעיל, מהווה אינדיקציה ברורה ומובהקת לאותנטיות הגרסה לפיה ההלוואה הועמדה על רקע חברי, וחברי בלבד, ומבלי שהנאשם נתן משקל כלשהו לאותו סיוע נקודתי שהעניק בן-אליעזר לחברת בי אנד אי, שנים קודם לכן.
(ט) סיועו של בן-אליעזר לחברת בי אנד אי היה נקודתי, ובעל תרומה מזערית עבור הנאשם, ונתפס בתודעתו ככזה שאין בו מימד של שחיתות, והוא אינו נדרש "לשלם תמורה" עבורו או "להכיר תודה" בדרך של העברת כספים לבן-אליעזר - בדומה לעובדה כי "הסיוע" ניתן למעלה מ-3 שנים לפני מועד ההלוואה, ניתן לומר כי גם העובדה שדובר בסיוע נקודתי, ובעל תרומה מזערית עבור הנאשם, מחזקת את אותנטיות דבריו של הנאשם. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן בסיוע שניתן גם על-ידי גורמים נוספים לאורך השנים, ושאין בו מימד של שחיתות.
- כלל הנתונים שפורטו לעיל, מובילים למסקנה כי הנאשם - מר רוי מוצפי, מסר גרסת אמת בחקירתו במשטרה ובבית המשפט, דהיינו - כי העברת הכספים לבן-אליעזר ניתנה כהלוואה (במובחן ממענק), לבקשת בן-אליעזר, וזאת נוכח הקשר החברי העמוק שקיימו למעלה משלושה עשורים, ועל רקע מצבו הרפואי המורכב של בן-אליעזר. מר מוצפי פעל כחבר אמת, ונענה לבקשת חברו מתוך רצון לסייע בידו לרכוש דירה שתהלום את קשייו ומגבלותיו, מבלי שבדק בציציותיו באשר לנחיצות ההלוואה.
ההלוואה ניתנה ללא קשר ישיר או עקיף לאותו סיוע נקודתי שהעניק בן-אליעזר לחברת בי אנד אי, מספר שנים קודם לכן, בדיוק באופן עליו עמד מר מוצפי החל מחקירתו הראשונה ולאורך כל הדרך. אותו סיוע נקודתי שהעניק בן-אליעזר לחברת בי אנד אי, היה בעל תרומה מזערית עבור מר מוצפי, ונתפס בתודעתו, ובצדק, ככזה שאין בו מימד של שחיתות, וממילא הוא אינו צריך "לשלם תמורה" עבורו או "להכיר תודה" בדרך של העברת כספים לבן-אליעזר.
- לכאורה, ניתן היה לסיים את הכרעת הדין בנקודה זו, אלא שבפי התביעה נותרה טענה לקיומו של מניע נוסף שעמד ביסוד פעולתו של הנאשם, והפעם מניע עתידי - "על-מנת שזה יטה לו משוא פנים בדרך כלל".
התביעה התייחסה בשלב הבאת הראיות, כמו גם בסיכומיה, למספר חברות שהיו בבעלות (מלאה או חלקית) של הנאשם בישראל, וטענה לפיכך כי העברת הכספים לבן-אליעזר נעשתה, בין היתר, גם על בסיס קיומם של אינטרסים כלכליים בישראל. לשיטת התביעה, הדברים יפים אף מקל וחומר, נוכח הצגת מועמדותו של בן-אליעזר לנשיאות המדינה, מהלך שלוּ היה מסתייע, היה מאפשר לנאשם להיעזר בשירותיו העתידיים של בן-אליעזר לצורך קידום החברות בבעלותו.