"כאן מן הראוי להדגיש, שהידיעות בדבר הקשרים והיחסים בין פרידמן ובין אנגלו-אפריקן וכן בין פרידמן ובין החברה הבהאמית היו בידיעתו המיוחדת של פרידמן והאפשרויות שהיו בידו להביא ראיות על יחסים אלה היו לאין שיעור גדולות מהאפשרות שבידי התביעה. כלל ידוע הוא בדיני ראיות, שבמצב עניינים כזה מידה קטנה של ראיות המובאת על-ידי התביעה מספיקה כדי להעביר אל הנאשם את חובת ההוכחה, במובן החובה להביא ראיות...".
וראה גם דברי המלומד ד"ר יניב ואקי, בספרו "דיני ראיות" (כרך רביעי, עתיד להתפרסם בשנת 2020) המסכם בבהירות את ההתייחסות המשפטית המקובלת לסוגיה:
"ויובהר - במשפט פלילי התביעה נושאת בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות עבירה לפי הדין המהותי, בין אם מדובר בעובדה בעלת אופי חיובי ובין אם מדובר בעובדה בעלת אופי שלילי. כמו כן, אין נפקא מינה לעניין נטל השכנוע אם מדובר בעובדה המצויה בידיעתו האישית של הנאשם אם לאו. עם זאת, לעובדות אלה - כי מדובר בעובדה בעלת אופי שלילי או עובדה המצויה בידיעתו של הנאשם - עשויות להיות השפעה על נטל הבאת הראיות, במובן זה שככל שמדובר בעובדה שלילית או עובדה המצויה בידיעתו של הנאשם ידרשו ראיות פחותות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הנאשם. כמות זו יכול שתהיה אף זעירה למדיי".
- זה המקום להידרש לטענות המרכזיות שהעלתה ההגנה, אשר לטעמי - לא היה בהן כדי להרים את הנטל הטקטי ולהפריך את המסקנה בדבר כוונה להפיק רווח מעסקה פוטנציאלית בין מדינת ישראל לחברת גזפרום, באמצעות העסקה הנלווית.
(א) נטען כי בשנת 2008 התמקדו עסקיו של הנאשם בתחום הנפט ולא בתחום הגז, אולם גם אם אקבל טענה זו, אין בה כדי לשלול את כוונת הנאשם לפתח ערוצים עסקיים בתחומים נוספים במשק האנרגיה;
(ב) נטען כי החקירה כשלה בכך שלא בדקה, וממילא לא סיפקה הוכחה, לקשר בין הנאשם לחברת וניסט (הצד השני לטיוטת חוזה העסקה הנלווית), אלא שגם טענה זו אינה בעלת עוצמה משמעותית, שכן גם לא הוכח קשר מובהק בין הנאשם לחברת וניסט, ניתן להניח כי לאחר שנים ארוכות של פעילות עסקית בתחום האנרגיה (ואף אם הנאשם התמקד בתחום הגז) הכיר הנאשם מספר רב של "שחקנים מרכזיים" בתחום זה. לציין כי בעדותו בבית המשפט אישר הנאשם כי ידע שחברת וניסט עוסקת בתחום הצינורות - תחום הרלוונטי לעסקה הנלווית;
(ג) נטען כי מעדותה של אורית עולה כי היא העבירה מסמכים שונים לתיקיות בשרת מנופים (לרבות לתיקיית הנאשם), גם מקום שהיא סברה, באופן עצמאי, כי אותם מסמכים הם רלוונטיים, ועל כן אין לראות בהימצאות אותם ארבעה מסמכים בתיקיית הנאשם כראיה לידיעתו. יתכן וטענה זו הייתה בעלת משקל משמעותי, ככל שהיה מדובר בסיטואציה בה אותם מסמכים היו מאותרים אך ורק באותה תיקייה, אלא שבפועל, הוכח שהנאשם קיבל את טיוטת הסכם מנופים, לכתובת הדוא"ל שלו, גם ממאשה פטרוס וגם מדני וקנין, כך שאין בטענה כדי לערער את המסקנה בדבר ידיעתו;