סמיכות הזמנים בין מועדי העברת המסמכים (20.6.08 - 24.6.08) לבין מועד הפגישה בין בן-אליעזר לחברת גזפרום (23.6.08) תומכת אף היא במסקנה, לפיה באותם ימים בודדים "סביב הפגישה" בין בן-אליעזר לחברת גזפרום, הוחלט לנסות ולבחון את היתכנותה של העסקה הנלווית.
לטעמי, ואף אם שאלת "הוגה רעיון העסקה הנלווית" נותרה ללא תשובה ברורה, די בנתונים שפורטו לעיל על-מנת לבסס מסקנה בדבר ידיעתו של הנאשם על אותם מסמכים, ללמד על קיומו של אינטרס כלכלי שהיה לו בעסקה הפוטנציאלית בין מדינת ישראל לחברת גזפרום, ולכל הפחות - להעביר אל כתפיו נטל הבאת הראיות, כסוג של נטל טקטי, להוכיח אחרת.
על סיטואציה של העברת הנטל טקטי עמד בית המשפט העליון בע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן ברוך [פורסם בנבו] (27.1.1980), שם נקבעו הדברים הבאים:
"אך כידוע, על-ידיעתו של אדם - כמו גם על התנהגותו - ניתן ללמוד לא רק מתוך ראיות ישירות, אלא גם מתוך הנסיבות הכוללות של העניין, העשויות ליצור הנחה בדבר אותה ידיעה או התנהגות. עצמתה של הנחה זו תלויה ב"משקלה הסגולי של מערכת הנסיבות" (כלשונו של חברי הנכבד, השופט שמגר בע"פ 15/78 [1], בעמ' 80) במקום שמשקלה של הנחה זו הוא נכבד, והריהי משכנעת מעל לכל ספק סביר, עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. כמובן, הנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת לסתירה. אין מרשיעים אדם על יסוד מחשבה שלילית שעשויה להיות לו, אלא אך על יסוד מחשבה פלילית שיש לו. על-כן, רשאי נאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה, ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות".
ראה גם התייחסות בית המשפט העליון להעברת נטל טקטי, כפי שניתנה אך אתמול בע"פ 2854/18 אליעד משה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.8.19) (סעיף 87 בפסק דינו של כב' השופט שטיין).
מעבר להעברת הנטל הטקטי, המתבקשת בנסיבות העניין, יש אף ליתן את הדעת לעובדה כי בסיטואציה שנוצרה, האפשרויות שהיו בידי הנאשם להציג ראיות מפריכות, גדולות באופן משמעותי מאלה שהיו בידי התביעה.
התביעה עמדה, ובצדק, על האמור לעיל בסיכומיה, תוך הפניה לע"פ 231/76 מדינת ישראל נ' פרידמן, פ"ד לא(1) 309, שם נקבעו הדברים הבאים: