על יסוד הנתונים שהובאו לעיל, אין מנוס מהמסקנה כי מכלול סרטוני העירייה משעות הבוקר, עליהן נשען דו"ח הצפייה ת/45, אבדו ללא יכולת שחזור בשל מחדל רשלני של צוות החקירה. אין חשיבות לשאלה כיצד בדיוק אבדו הסרטונים, האם היה זה החוקר אברהים ששכח את הכונן הקשיח בחדרו באילת, האם חדל חוקר זי"ט כזה או אחר בכך שלא העתיק את הקבצים לשרת הייעודי בטרם הוכנס הכונן הקשיח לארון ביחידה, או שהיה זה איש המשטרה שפירמט את הכונן הקשיח מבלי לוודא כי הקבצים הועתקו וגובו. העיקר הוא כי האובדן נעוץ כל כולו בהתנהלות לקויה של היחידה החוקרת, אשר התרשלה בתפקידה ולא מילאה חובתה, גם אם מתוך כשל זמני ולא מתוך זדון או כוונת מכוון, להציג לפני ההגנה ולפני בית המשפט את הסרטונים הגולמיים.
על בסיס האמור לעיל עתרה בתחילה ההגנה שלא לקבל את דו"ח הצפייה ת/45 כראיה, שכן מדובר בראיית עזר, שאין בכוחה להוות תחליף לראיית המקור - הסרטונים עצמם, וראו בהקשר זה חילופי הדברים בעמ' 250-256 לפרוטוקול האמור. לאחר ששמענו את תמצית טיעוני הצדדים, הורינו כי דו"ח הצפייה יתקבל כראיה וכי ההגנה תהיה רשאית, ככל שתמצא לנכון, לשוב ולהעלות טיעוניה, הן לגבי עצם הקבילות והן לגבי משקל הראיה, במסגרת הסיכומים. והנה, עיון בסיכומי ההגנה מלמד כי בפועל זנחה היא את כל טענותיה בנושא זה, ואין היא מעלה עוד סייגים ביחס לקבילות הדו"ח או לגבי משקלו. אציין כי עמדה זו אינה בבחינת מחדל מקרי או התעלמות בלתי מכוונת, שהרי למעשה ההגנה אינה חולקת עוד על פעילותן המשותפת של המיצובישי והטויוטה כלפי המנוח, ועל כן לא מצאה גם טעם לחלוק על מועדי ונתיבי הנסיעה של הרכבים בשעות הבוקר באזור ביתו של המנוח.
אף על פי כן, ועל מנת שלא להותיר סוגיה זו ללא התייחסות משפטית מתבקשת, אבהיר בקצרה מדוע יש מקום לראות בדו"ח הצפייה כראיה קבילה ובעלת משקל של ממש, על אף שמדובר בראיה משנית, כאשר הראיה המקורית אבדה ולא הוגשה לעיוננו. באשר לסוגיית הקבילות, די יהיה להזכיר את התהליך שחל במרוצת השנים ביחס לכלל "הראיה הטובה ביותר", אשר נקלט במקור במשפט הישראלי ככלל של קבילות, אך עם הזמן והתפתחות הדין, הפך זה מכבר לסוגיה המשליכה על משקלה של ראיה ולא על עצם קבילותה. ראו תיאור תהליך זה בספרו של המלומד יניב ואקי דיני ראיות, עמ' 347-357, וכן ראו, לאחרונה, את דברי בית המשפט העליון בע"פ 901/23 בנימין נ' מ"י (6.7.25), לפיהם: