יחד עם זאת, לדעתי, אף שמדובר בשתי עילות נפרדות, הנשענות על תכליות שונות, אין להסיק מכך שאין ללמוד דבר מקיומו של סעיף 10(א)(8) לחוק הרישוי לעניין שיקול דעתו של המנהל בבואו לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 45 לחוק זה: סעיף 10(א)(8) לחוק הרישוי מתנה את אי-חידוש הרישיון בהפרות מוגדרות וחמורות של חוק התחרות - הסדר כובל, מונופולין שניצל לרעה את מעמדו בשוק, או הטלת עיצום כספי. הפרות אלו מייחסות לבעל הרישיון התנהלות פסולה, מוגדרת ומוכחת, אשר נקבעה ככזו על-ידי הממונה על התחרות מכוח הסמכויות המוקנות לו בחוק. יצוין בהקשר זה כי קביעת הממונה, בין אם לעניין הסדר כובל לפי סעיף 43(א)(1) לחוק התחרות ובין אם לעניין ניצול לרעה של מעמד מונופוליסטי לפי סעיף 43(א)(5) לחוק, נחשבת לקביעה חמורה ובעלת משקל ראייתי משמעותי ביותר. כך, קביעות של הממונה על התחרות, כאמור לעיל, חושפות את בעל הרישיון לסנקציות פליליות, מנהליות ונזיקיות, ומשמשת ראיה לכאורה בכל הליך משפטי (ראו, לעניין זה: ע"א 7125/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת נ' UBS AG, פסקאות 99-96 לפסק דינו של השופט ח' כבוב (2.1.2025); ע"א 8387/20 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' הממונה על התחרות, פסקאות 68- 70 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (8.1.2024)).
לעומת זאת, סעיף 45 לחוק הרישוי מסמיך את המנהל שלא לחדש רישיון משיקולי קידום תחרות ענפית, מבלי שנדרש לייחס לבעל הרישיון כל התנהלות פסולה. משמעות הדבר היא כי בעל רישיון עלול למצוא עצמו במצב שרישיונו אינו מחודש לא בשל מעשה או מחדל פסול מצדו, המהווים הפרה מוגדרת וברורה של דיני התחרות, אלא בשל שיקולים של מבנה השוק ורמת התחרות בענף. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך שאי-חידוש רישיון יכול ויהיה כרוך בפגיעה ממשית ואף קשה בבעל הרישיון, כאמור לעיל, סבורני כי הסמכות הקבועה בסעיף 45 לחוק הרישוי אינה סמכות שיש לעשות בה שימוש בנקל.
על רקע האמור לעיל, דעתי היא כי אי-חידוש רישיון מכוחו של סעיף 45 לחוק הרישוי, צריך להישמר למקרים של פגיעה ממשית ומשמעותית בתחרות, ואין להסתפק לצורך כך בפגיעה קלת ערך בלבד, שהסתברות התרחשותה אינה גבוהה. ברם, לדעתי אין כל בסיס לקבוע שההחלטה שתוקפת המערערת אינה עומדת גם בדרישה זו.
יחיאל כשרשופט |
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ.
ניתן היום, כ"ג אדר תשפ"ו (12 מרץ 2026).
נעם סולברגמשנה לנשיא
|
דוד מינץשופט
|
יחיאל כשרשופט
|