(שם, בפסקה י"ח. כן ראו: דיון נוסף פלילי 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל, פסקה 30 לפסק דינה של הנשיאה אסתר חיות (11.1.2022))
מטעמים דומים, ומבלי לקבוע מסמרות, דומני כי ראוי להימנע מקביעת מגבלות קשיחות על טיב ההתנהגות המקימה את עבירת השיבוש או ההפרעה לחומר מחשב. כפי ששינויים טכנולוגיים עשויים לשנות את הצורות בהן עבריינים מבקשים לחדור שלא כדין למחשבים, הם עשויים גם לשנות את האמצעים בהם משתמשים עבריינים על מנת לשבש או להפריע לפעולת מחשבים (ראו והשוו: ניבה אלקין-קורן, "כיצד המשפט מעצב את סביבת המידע ברשת" טכנולוגיות של צדק: משפט, מדע וחברה 223, 259 (שי לביא עורך 2003)).
- עמדת המערער מוטעית גם במישור הטכנולוגי-מעשי. המערער מבקש למתוח קו גבול ברור בין מעשים המנצלים את ההרשאות הקיימות במערכת מחשב בכדי להשיג תוצאות אותן לא צפו מתכנתי המערכת, ובין מעשים המשיגים תוצאות מסוג זה תוך חדירה או שיבוש, ללא הרשאה, של אותה מערכת. אלא, שלמעשה, אין בנמצא קו גבול כזה. פרצות האבטחה נגדן נועד חוק המחשבים להגן הן, ככלל, מצבים שבהם נפלה טעות באופן בו הוגדרה מערכת מחשוב בידי מתכנתיה, כך שפורץ חיצוני יכול לנצל את ההגדרות השגויות על מנת להשיג תוצאה בלתי-רצויה. מצב בו פרצת אבטחה בתוכנה נגרמה בשל שגיאה של בעלי התוכנה אינו חריג. למעשה - זהו מצב הדברים הרגיל (Derek E. Bambauer, Ghost in the Network, 162 Penn. L. Rev. 1011, 1019-1025 (2014); Ian Williams, The Secrets We Keep…: Encryption and the Struggle for Software Vulnerability Disclosure Reform, 25 Mich. Tech. L. Rev. 105, 105-106 (2018); 6 U.S.C. § 650(25)). לשם המחשה, קשה להניח כי לא נעברה עבירה לפי חוק המחשבים במצב שבו אדם מגלה כי עקב פגם באופן ייצורם של מכשירי כספומט ניתן להוציא מהם שטרות ללא הכנסת כרטיס אשראי (נניח, באמצעות הכנסת דף נייר למכשיר, במקום כרטיס אשראי). אכן, במצב כזה העבירה התאפשרה עקב שגיאה גסה של יצרן הכספומט, אך הדבר אינו גור ע מהאופי הפלילי של ניצול הפרצה.
בעניין עזרא נדחתה במפורש האפשרות להגביל את עבירת החדירה למחשב רק למי שעקף מכשול טכנולוגי: "איני רואה סיבה מדוע יגן החוק על ראובן, שסיסמה נדרשת לשם שימוש במחשבו, אך לא על שמעון אשר לא השכיל להתקין במחשבו הגנה מסוג זה. בית ללא מנעול אינו הפקר - וכך הדין גם במחשב" (שם, בפסקה י"ח. כן ראו: שם, בפסקאות 4-2 לחוות דעתו של השופט מני מזוז ובפסקה 1 לחוות דעתו של השופט חנן מלצר). ברי כי אין להיענות להצעת המערער להגביל עוד יותר את העבירות לפי חוק המחשבים רק לסוג מסוים של עקיפת מכשולים טכנולוגיים - עקיפת מכשולים שמקורם אינו באופן בו הוגדר המחשב או חומר המחשב בידי בעליו. אף אין לקבל את הטענה העקרונית של המערער, ולפיה בשל אופיים האוטונומי של חוזים חכמים, אין כל פסול בניצול מודע של שגיאות באופן בו מומשו (ראו, לדוגמה, סעיפים 15-14 להשלמת הטיעון מטעמו). הגדרת תוכנה כ-"חוזה חכם" אינה שוללת ממנה את ההגנות המשפטיות שהעניק המחוקק לתוכנות, וניצול פרצות אבטחה בה אינו שונה מניצול פרצות אבטחה בתוכנות אחרות (להרחבה באשר למדיניות המשפטית ביחס לפגמים בחוזים חכמים, ראו: דלית קן-דרור פלדמן ואור דונקלמן "טכולוגיית הבלוקצ'יין - לא מה שחשבתם: שיקולים טכנולוגיים ומשפטיים" דין ודברים טז 511, 535-534 (2023); פינקלשטיין, בעמ' 362-360).
- ומהתם להכא. לפי בקשת ההסגרה, המערער ניצל פרצת אבטחה במערכת נומאד, שאיפשרה לו לעקוף את מנגנון "הנעילה" החיוני לפעולת החוזים החכמים. באמצעות העברת הפקודה "process()" לחוזים החכמים, במקום הפקודה המתוכננת, "proveAndProcess()", קיבל המערער את התמורה שהציעו החוזים החכמים למשתמשים (טוקנים בשווי של למעלה מ-2.8 מיליון דולרים), מבלי שביצע כלל את חלקו בעסקה ("נעילת" מטבעות דיגיטליים שווי ערך). מעשיו של המערער חשפו את פרצת האבטחה בפני משתמשים אחרים במערכת נומאד, שניצלו אותה גם הם, ורוקנו את הארנק הדיגיטלי של נומאד ממטבעות דיגיטליים בשווי של כ-186 מיליון דולרים. לפי המיוחס לו, אם כן, המערער ניצל במודע פרצת אבטחה על מנת לקבל גישה בלתי-מוגבלת לחומר מחשב (ארנקה הדיגיטלי של נומאד), ולגנוב באמצעות גישה זו טוקנים בשווי גבוה, באופן שפגע בתפקוד התקין של מערכת נומאד (עד כדי ריקון ארנק דיגיטלי שבו נצברו סכומי כסף גדולים). הדבר נעשה ללא הסכמת מפעילי מערכת נומאד, ומכתב האישום האמריקני עולה כי המערער הבין זאת היטב. ולראיה, לאחר שביצע את ההעברות העיקריות פנה המערער לבכיר בנומאד וביקש תשלום בתמורה לכך שגילה "באג" בעיצוב החוזים החכמים - קרי, שגיאה בהגדרתם, בניגוד לכוונת מתכנתי מערכת נומאד (סעיף 51 לתצהיר הסוכן הפדרלי. כן ראו: פסקה 45 לפסק הדין קמא).
הערה: לצד עבירת שיבוש או הפרעה לחומר מחשב, מסתמכת המדינה על עבירת חדירה לחומר מחשב לצורך ביצוע עבירה אחרת (לפי סעיף 5 לחוק המחשבים), כאשר העבירה האחרת היא קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות או גניבה בנסיבות מיוחדות (ראו: סעיף 17 להשלמת הטיעון מטעם המדינה). לעניין יסודות ה"קבלת דבר" או "הגניבה" שבעבירה האחרת, אציין כי די באמור בכתב האישום האמריקני, על מנת לייחס למערער ניסיון לשלול את הטוקנים שלילת קבע. זאת שכן לפי כתב האישום האמריקני ותצהיר הסוכן הפדרלי, המערער אומנם ניהל משא ומתן על החזרת הטוקנים בתמורה לתשלום, אך נמלך בדעתו וניתק את הקשר בינו ובין נציגי נומאד - אינדיקציה לכך שהחליט, לבסוף, לשמור את הטוקנים בידיו (סעיפים 54-51 לתצהיר הסוכן הפדרלי. ראו והשוו: רשות ערעור פלילי 11066/03 מדינת ישראל נ' רום, פסקה ד' (28.5.2007); יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני - על הפגיעות ברכוש 805-804 (2013)).
- אכן, קיימים הבדלים כאלה ואחרים בין העבירה האמריקנית של מרמה במחשבים, ובין העבירות לפי חוק המחשבים הישראלי, אך היסודות המהותיים של העבירות מקבילים זו לזו; הן נועדו להגן על אינטרסים זהים; והמעשים המיוחסים למערער מקיימים - באופן מובהק - את העבירות לפי החוק הישראלי. מטעמים דומים גם אין יסוד לטענת המערער לפיה בית המשפט קמא התעלם מכך שלא מיוחס לו מעשה אקטיבי של חדירה לחוזה החכם או שינוי הקוד שלו. אשר לטענת המערער כי לפי הפסיקה בארצות הברית מעשיו אינם באים בגדר עבירת מרמה במחשבים - טיעוניו במישור זה ייבחנו במסגרת ההליך הפלילי בארצות הברית, וההליך דנן אינו המקום להידרש אליהם (ערעור פלילי 9026/11 שוחט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 29 (6.12.2012); ערעור פלילי 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 18 (3.9.2020)).
- עבירות הלבנת ההון והעברת הטובין הגנובים: באשר לעבירות אלו טוען המערער, ראשית, כי עבירת הלבנת ההון המיוחסת לו נעדרת אחיזה בחומר הראיות; ושנית, כי המדינה לא הציגה מקבילה ישראלית לעבירת העברת הטובין הגנובים, ומשכך לא מתקיימת בעניינה דרישת הפליליות הכפולה. אף בטענות אלה לא מצאתי ממש.
- סעיף 9(א) לחוק ההסגרה קובע כי בית משפט יכריז על מבוקש כבר-הסגרה רק אם מצא כי "יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". סעיף זה פורש בצמצום, ונקבע כי די בכך שקיימות ראיות, שאינן חסרות ערך על פניהן, המספיקות על מנת להמשיך לנהל, במדינה המבקשת, את ההליך הפלילי נגד המבוקש (ראו: ערעור פלילי 2490/18 ג'ורנו נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (8.1.2019); ערעור פלילי 4416/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (8.12.2020)). במסגרת בירור זה אין לערוך בחינה מעמיקה של משקל הראיות שהוצגו ומהימנותן ואין צורך לקבוע כי הראיות שהוצגו מספיקות על מנת להביא להרשעת המבוקש (ערעור פלילי 8304/17 למפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 22 (8.5.2018); ערעור פלילי 2542/19 טוויל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (3.12.2019)).
- התשתית הראייתית שהוצגה בתצהירי התובע והסוכן הפדרלי עומדת בתנאי זה. לפי הנטען בתצהירים, המערער המיר את הטוקנים אותם נטל מהארנק הדיגיטלי של נומאד למטבעות דיגיטליים מסוגים אחרים, ולאחר מכן שב והמיר חלק מהמטבעות הדיגיטליים מחדש אל סוג הטוקנים שאותם נטל מנומאד מלכתחילה. בהמשך הוא אף פיצל את הטוקנים למספר חשבונות שונים. לפי התצהירים, פעולות אלה - שלחלקן אין תכלית כלכלית - הן טכניקות להלבנת הון, שמטרתן להסוות את מקורם של המטבעות הדיגיטליים (סעיפים 50-41 לתצהיר הסוכן הפדרלי וסעיף 28 תצהיר התובע). המערער טוען, בהסתמך על חוות הדעת שהגיש, כי המעשים המיוחסים לו אינם מקימים חשש להלבנת הון, מכיוון שכל ההעברות ברשתות בלוקצ'יין הן גלויות לכל, ומכיוון שלא נעשה במסגרת ההעברות המדוברות שימוש בטכניקות שונות לטשטוש מקורם של המטבעות הדיגיטליים. הטענה העקרונית של המערער לפיה לא ניתן להשתמש ברשתות בלוקצ'יין על מנת להלבין הון היא מפתיעה - שהרי היא מנוגדת לעמדתם של רגולטורים פיננסיים בישראל ובעולם, שמצאו כי פלטפורמות אלה דווקא מגדילות את הסיכון להלבנת הון (הודעה לציבור בדבר סיכונים אפשריים הטמונים במטבעות וירטואליים מבוזרים (הודעה משותפת לבנק ישראל, אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון, רשות המיסים, רשות ניירות ערך והרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, 2014); הדר ז'בוטינסקי ומיכל לביא "חשיפת זהות משתמשי מטבעות אלקטרוניים" מחקרי רגולציה ח 147, 188-184 (2025)). הטעם לכך הוא שאמנם פרטי הארנקים הדיגיטליים ברשתות בלוקצ'יין גלויים, אך זהויות המחזיקים בארנקים אלה מוסתרות, ורשתות בלוקצ'יין מקשות על חשיפתן. טענתו הפרטנית של המערער, לפיה לא נטען כי הוא השתמש בטכניקות המיועדות לטשטש את מקור ההעברות, סותרת את טענתו הקודמת, לפיה ככלל לא ניתן להשתמש ברשתות בלוקצ'יין על מנת להלבין הון, וממילא, היא אינה מועילה לו. אין כל נפקות לעובדה שלפי בקשת ההסגרה, המערער השתמש רק בחלק מהשיטות להלבנת הון, ולא השתמש בשיטות אחרות. בכדי לקבוע שקיימת אחיזה לאישום, די בכך שבתצהירי התובע והסוכן הפדרלי הוצגו פעולות שעשה המערער ברכוש, ותכליתן "להסתיר או להסוות את מקורו" (סעיף 3(א) לחוק הלבנת הון. ראו והשוו: חוות דעתי בעה"ס 3463/24 מלכה נ' היועצת המשפטית לממשלה (6.3.2025) ועה"ס 1204-12-24 פאן נ' מדינת ישראל, פסקאות 53-50 לפסק דינו של השופט יוסף אלרון (29.6.2025) (בקשה לדיון נוסף נדחתה בדיון נוסף פלילי 31931-07-25) (להלן: עניין פאן)).
- טענתו האחרונה של המערער היא כי דרישת הפליליות הכפולה אינה מתקיימת ביחס לעבירה השלישית בכתב האישום האמריקני - העברת טובין גנובים. זאת שכן לא קיימת בדין הישראלי עבירה הכוללת רכיבים דומים, ובפרט רכיב של העברה בין מדינות בארצות הברית. כפי שמדגישה המדינה, המעשים המגבשים עבירה זו, לפי כתב האישום האמריקני, הם אותם המעשים בגינם מיוחסת לו עבירת הלבנת הון (לפי הדין האמריקני). משכך, סבורני כי דרישת הפליליות הכפולה מתקיימת גם ביחס לעבירה זו. המעשים בגינם מיוחס למערער אישום של העברת טובין גנובים נופלים במובהק לגדרי עבירת הלבנת ההון (לפי הדין הישראלי), כפי שתואר לעיל. יתרה מזאת, קיים דמיון בין הערכים המוגנים על ידי העבירות. בשני המקרים נועדו העבירות למנוע ניצול של המערכת הכלכלית הלגיטימית לצרכים עברייניים, ולהפחית את התמריץ לפשיעה כלכלית באמצעות שלילת היכולת של עבריינים ליהנות או לסחור בפירות מעשיהם (ראו, בהתאמה: ערעור פלילי 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פסקה 233 (12.7.2010); עניין פאן, בפסקה 48 לפסק דינו של השופט אלרון. והשוו: United States v. Sheridan, 329 U.S. 379, 385 (1946); Moskal v. United States, 498 U.S. 103, 111 (1990) (ביחס לחלופה אחרת של 18 U.S.C. 2314 )).
אכן, בעבירה של העברת טובין גנובים קיים רכיב נוסף, שעניינו בהעברה בין מדינות בארצות הברית, אך לא מדובר באחד מהרכיבים המהותיים של העבירה (המצוי במוקד הבחינה במסגרת דרישת הפליליות הכפולה (ראו פסקה 15 לעיל)), אלא ברכיב שנועד להקנות לממשל הפדרלי סמכות שיפוט (ראו: Luna Torres v. Lynch, 578 U.S. 452, 456-457 (2016)). מכל מקום, אמנת ההסגרה בין ארצות הברית לישראל קובעת במפורש כי קיומם של רכיבים הנוגעים לסמכות שיפוט פדרלית בהגדרת העבירה האמריקנית (ובהם "הובלה בין מדינות") לא יהוו שיקול לעניין דרישת הפליליות הכפולה (סעיף 2(3) לאמנה, כנוסחו לפי הפרוטוקול המתקן לאמנת ההסגרה בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית, כ"א 56(1511) 1, 3 (נחתמה ב-2005). כן ראו: עניין אוזיפה, בפסקה 58).
- סוף דבר: מהטעמים האמורים לעיל, דין טענותיו של המערער נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי להידחות. משכך, וכאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, נתמלאו התנאים להכרזה על המערער כבר-הסגרה לארצות הברית ביחס לעבירות שיוחסו לו בבקשת ההסגרה.
| עופר גרוסקופף |