הנאשם אישר כי הוגשה תביעה לסילוק יד. כן אישר כי המנוח ועו"ד ממשרדו הגיעו למתחם בתיאום עם עורך דינו אלן עשרת ועמו, לפי החלטת בית המשפט, בשני מועדים שונים. הנאשם טען שבחודש ינואר 2019 לא התפתח ויכוח שבו הרים את קולו על המנוח, אלא שהוא הניח ידו על כתפו, אגב שיחה וכאות ידידות. בחודש פברואר 2019 לא התפתח עימות בינו לבין המנוח, אלא שהמנוח ביקש ממנו לפתוח דלת ברזל הסמוכה למבנה שנשרף, וזו הייתה נעולה עם מנעול חיצוני. הנאשם אמר למנוח ולשוטרים כי אין ברשותו מפתח, והמחסן מושכר לאחר, אשר מחזיק בו ציוד השייך לו. כיוון שאין ברשותו מפתח ונדרשת הסכמת השוכר, יש להתקשר לשוכר ולתאם עמו את פתיחת המחסן. בנוכחות שוטרים שהוזעקו למקום, התקשר הנאשם לשוכר, ששהה אותה עת בתל אביב, וקבע עמו למחרת היום בשעה 09:00. כך היה, השוכר הגיע, פתח את דלת המחסן, ולאחר שהמחסן תועד, השוכר נעל את המחסן והמשיך לדרכו.
אשר לאירוע במשרדו של משה, נטען כי הנאשם אכן הגיע למשרדו, אך לא איים או היכה אותו. הוא אף לא הפיל ארון במתכוון, אך כתפו פגעה בכוננית ללא קיבוע, בהיסח הדעת, בעת שהושיט יד לידית הדלת כדי לצאת את המשרד. הנאשם הרים את שנפל. ברקע למפגש היתה פגישה מקדימה, לפני דיון אשר היה אמור להתקיים בבית-דין צדק. זה נקבע ליומיים מאוחר יותר, נוכח רצון היורשים לקיים שם את הדיון.
בכל הקשור להמרצת הפתיחה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, כפר הנאשם מחוסר ידיעה, וטען כי כלל לא היה מודע להליך. בפועל נודע לו לראשונה על תביעה זו כחמישה חודשים לאחר שנעצר בגין התיק דנן, ובעת שהיה עצור בבית מעצר "קישון".
הנאשם הכחיש מכל וכל כי גמלה בלבו החלטה להמית את המנוח.
כן הכחיש כי ביום 21.3.21 בוצעה רכישה של הרכב. לטענתו, עוד לפני יום 21.3.21 הביע עניין ברכישת הרכב עבור בנו אריאל. לשם כך ערך נסיעה קצרה ברכב, לבדיקת תקינות. הוא הבחין בבעיות מכאניות וחשמליות והתנה את רכישת הרכב בתיקון כלל הליקויים. לפיכך, סוכם כי הרכב יימסר לנאשם לאחר שיטופל ויתוקן לשביעות רצונו.
ביום 21.3.21 קיבל הנאשם את הרכב לחזקתו במגרש הרכבים, לאחר שנאמר לו שהליקויים תוקנו, אלא שדובר במצג שווא. החל מיום 23.3.21 בשעת צהריים חנה הרכב בסמוך לכתובת מגורי הנאשם. ביום זה, לבקשתו של אדם בשם אביאל דדון, הותיר הנאשם את מפתחות הרכב על גלגל הרכב, לאחר שאביאל דדון ביקש לשאול ממנו את הרכב עבור עצמו.