בכל הקשור ביסוד הנפשי של עבירת הרצח, נציין, בתמצית, כי עבירת הרצח דהיום אינה מבחינה בין יסוד נפשי של כוונה לבין יסוד נפשי של אדישות (ערעור פלילי 7905/23 כלאסני נ' מדינת ישראל (16.2.25). עבירת רצח בנסיבות מחמירות מחייבת, ללא קשר אם המעשה נעשה בכוונה או באדישות, הטלת עונש מאסר עולם (ערעור פלילי 8577/22 יפימוב נ' מדינת ישראל (21.4.24)). בענייננו, איש לא טען לעניין זה, וממילא נוכח כל שהוכח לפנינו ברי כי מעשי הנאשם והאחר תוכננו מראש, וברי כי בוצעו לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. משכך הוכחה הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 301א(א)(1).
אשר לנסיבה המחמירה שקבועה בסעיף 301א(א)(7), היינו, "המעשה נעשה באכזריות מיוחדת, או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן".
נזכיר כי הדקירות הרבות והקשות בידי שני אנשים נעשו כולן לעיני רעייתו של המנוח. בראותה אותו נדקר למוות עמדה רעייתו, צעקה וזעקה, על רוצחי אישה. לדבריה צעקה "תהרגו אותי ולא אותו". נוכח הקרבה הפיזית הממשית שבין המנוח לרעייתו בעת ביצוע הדקירות, ניתן לשער שהוא היה ער לכך שרעייתו חוזה בנעשה. עם זאת, יתכן ולאחר מספר דקירות הכרתו נעשתה מעורפלת, ואפשר איבד את הכרתו. בהקשר זה נפסק בערעור פלילי 1213/23 אלאזה נ' מדינת ישראל (7.4.25):
"[...] אין להתבסס על בחינה טכנית בדבר נוכחות בני משפחת הקורבן בזירה. יש לבחון באופן מהותי כיצד נוכחות זו השפיעה על התרחשות הרצח ואם נגרם לקורבן העבירה סבל עודף כתוצאה מכך.
במקרה שלפנינו, ילדי הקורבן, ובמיוחד הקטין, היוו חלק מההתרחשות עצמה. הקטין - צעיר צנום, נאבק באביו בכוחותיו הדלים וניסה לבלום את תקיפתה האלימה של אימו. עד כדי כך, שהוא עצמו נפצע מהסכין שאביו הניף לעבר אמו. הוא ניסה לגרום לאביו לחדול ממעשיו, בקריאות ובמעשים נואשים - אך לשווא. הדברים עולים במפורש מהודעות הקטין שנמסרו במשטרה (למשל: ת/20) ומהודעת השכנה, שמסרה אף היא כי ראתה את הקטין אוחז במערער ומפציר בו כי יחדול ממעשיו (ת/23). המערער, בנחישותו השטנית, לא חדל ממעשיו ודקר למוות את רעייתו למול עיני ילדיהם.
בנסיבות ייחודיות אלו, לא מדובר ב"נוכחות" פסיבית של הקטינים בזירת הרצח. מעורבותם היא משמעותית, וכל זאת לנגד עיני רעייתו (המנוחה) הנאבקת על חייה ומודעת למתרחש סביבה. שילוב נסיבות אלו הוא שמוביל למסקנה כי המקרה שלפנינו אכן מגלם אכזריות מיוחדת".