עוולת התקיפה
- סעיף 23 לפקודת הנזיקין קובע כי:
"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו."
- הנתבע ריסס גז פלפל על התובע, בעט בו והיכהו גם בעודו אזוק. פעולות אלו אינן מטילות ספק שהנתבע עוול כלפי התובע והוא חב כלפיו בשל ביצוע עוולת התקיפה.
עוולת מעצר השווא ועיכוב ודרישת הזדהות בניגוד לדין ובהעדר עילה חוקית
- לטענת התובע, דרישת הנתבע שיזדהה בתעודת זהות, היתה בניגוד לדין ובהעדר עילה חוקית ולכן עיכובו היה מעצר שווא, בהתבסס על פסיקה שניתנה שנים לאחר האירוע (בית דין גבוה לצדק 4455/19 עמותת טבקה - צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה נ' משטרת ישראל מיום 25.1.2021). כן לא הוכיח התובע, שלא עוכב לחקירה, אלא נעצר ואת משך המעצר. בהתאם, לא ניתן להחיל את ההלכה הפסוקה וממילא אין ליישמה בנסיבות התביעה, כי דנה בסמכות המשטרה לבקש מאזרח להזדהות בפניה על ידי תעודת זהות במקרים בהם לא קיים חשד סביר שהאזרח ביצע עבירה. בענייננו, עובר לדרישת הנתבע מהתובע, הפריע התובע לנתבע בביצוע תפקידו, היה לנתבע סמכות לבקש מהתובע להזדהות, ויש לדחות את טענת התובע.
לשון הרע
- טענת התובע, שקללות הנתבע במהלך הויכוח בחניון היוו לשון הרע, נטענה בעלמא ללא פירוט האמירות. לאור זאת ולנוכח עדויות עדי התובע, שחלקם שמעו קולות רמים בלבד והשאר לא ציינו את תוכן האמירות שנאמרו בזמן הויכוח, נדחית הטענה.
- משכך, מכלל העוולות הנזיקיות שהתובע ייחס לנתבע, אחראי רק לעוולת התקיפה.
אחריות המדינה למעשי הנתבע
- לטענת התובע, נושאת המדינה, באחריות ישירה ושילוחית למעשי הנתבע. המדינה מנגד, טענה, שלנתבע אחריות בלעדית, כי מעשיו נעשו תוך חריגה מוחלטת מתפקידו.
- סעיף 13 לפקודת הנזיקין קובע, שמעביד חב על מעשה עובדו, כשנעשה תוך כדי עבודתו, גם אם בוצע באופן לא נאות, במהלך ביצוע תפקידיו הרגילים של העובד לטובת מטרת וענייני המעביד. הקביעה האם מעשיו של העובד נעשו במסגרת תפקידו, תעשה תוך שימוש במבחני "המטרה השלטת" של העובד בעת ביצוע העוולה, הרשעה בפלילים ואופייה ושיקולי מדיניות משפטית (ערעור אזרחי 8027/14 שורוש נ' שליאן, מיום 29.11.2015 להלן "הלכת שורוש").
- בבסיס מבחן "המטרה השלטת" עומדת ההנחה, שבעת ביצוע העוולה פעל הנתבע הן למילוי תפקידו והן לסיפוק האינטרס הפרטי שלו. המדינה כמעבידת הנתבע, תישא באחריות שילוחית למעשי הנתבע, רק כשבולט לעין, שהמטרה השלטת שעמדה לנגד עיני הנתבע בעת המעשה היתה קשורה למילוי תפקידו (ערעור אזרחי 338/60 מדינת ישראל נ' מדר, פ"ד טו 1569). לטענת המדינה, פעל הנתבע להגנת כבוד אחותו באופן בלעדי כשתקף את התובע.
- מטרתו העיקרית של הנתבע בכוח השיטור בתפקידו כשוטר מג"ב, היתה שמירת החוק והסדר. הסיור ביום האירוע שהביאו לחניון, היה במסגרת מטרה זו ובמהלך עבודתו. התובע התעמת עם הנתבע פעמיים במהלך הסיור בחניון ולאחר הפנייה השניה ביקש מהתובע להזדהות, שסירב וקילל את אחות הנתבע. הנתבע בתגובה תקף את התובע. לטענת המדינה, בתקיפת התובע חרג הנתבע באופן מוחלט מביצוע תפקידו ופעל עבור האינטרסים שלו בלבד, כבוד אחותו. גילויי האלימות כלפי התובע מתפרשים בשלוש זירות, החניון, הניידת ותחנת המשטרה, מהטעם שלאורך האירוע פעל הנתבע לעכב את התובע ולהביאו לחקירה בתחנת המשטרה. פעולות אלה הן חלק מהמטרה העיקרית של עבודת הנתבע לשמירת הסדר ויש לראות בהן ביצוע לא נאות של עבודתו, כפי שהוסק בהליך הפלילי.
- ההרשעה בפלילים מהווה סימן נוסף לקביעת אחריותה השילוחית של המדינה, אך אינה הכרחית (הלכת שורוש, פסקה 16). עצם ההרשעה בפלילים, אינה מהווה אינדיקציה בפני עצמה ויש לבחון את טיב ההרשעה ואופיה ואף חומרת העבירה שבה הורשע העובד, לא מהווה אינדיקציה. הנתבע הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית שבוצעה במסגרת תפקידו (ההליך הפלילי, פסקה 16). קביעת פסק הדין הפלילי, שהעבירה בוצעה במסגרת תפקידו, מהווה אינדיקציה גם בהליך דנא לאי חריגתו מתפקידו.
- גם מבחינת שיקולי המדיניות השיפוטית יש לדחות את טענת המדינה, שהעמדתו לדין והרשעת הנתבע פוטרת אותה מאחריות למעשיו. לטענתה, העמדה לדין מהווה התנערות המדינה ממעשיו והרשעתו מעידה שפעל מחוץ למסגרת תפקידו. כאמור, הרשעה בפלילים אינה מהווה סימן לחריגה מתפקיד. בעוד שהגשת כתב אישום מבטאת את הוקעת התנהגות הנתבע בעיני המדינה בדיעבד, אינה פוטרת אותה מאחריות למנוע את קרות העוולה מראש.
- המדינה לא טרחה להציג ראיות או להביא עדים מטעמה לאופי הנתבע, שלטענתו קיבל תעודות מצטיין מספר פעמים. המדינה גם לא הציגה ראיות לתכנים והכשרות התובע, תדירות ההשתלמויות ואופי התדריך שהועבר לנתבע לפני הסיור. כן, לא התקינה מצלמה בתחנת המשטרה שתתעד את המתרחש בה ולא נהלים שיפרידו בין שוטר לעצור במקרה תקיפה. כתוצאה מכך, היה התובע חשוף לנתבע מהחניון ועד תחנת המשטרה כשלא מבוצעת כל פעולה להפרדה בין הניצים ולהרגעת הרוחות. עם זאת, נדחית טענת התובע שגניבת טלפון סלולארי על ידי הנתבע, בה הודה בנוסף בהסדר הטיעון, היתה אמורה לשמש התראה למדינה על אופי הנתבע, כי לפי פסק הדין בוצעה הגניבה כתשעה ימים לאחר האירוע נשוא התביעה ולכן אינה נוגעת לענייננו.
- לאור האמור, דין טענות התובע להתקבל, שהמדינה אחראית למעשי הנתבע באופן ישיר ועקיף מתוקף אחריות שילוחית וישירה.
אשם תורם וחלוקת האחריות
- "התגרות של הקורבן יכול שלא תספיק כדי לעגן טענה לפיה אדם סביר היה מאבד שליטה בנסיבות דומות, אך תעלה כדי חוסר זהירות המצדיק קביעתו של אשם תורם (ערעור פלילי 6167/99 יעקב בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 577). הקינטור הוא פועל יוצא של מידתיות התגובה בעיני האדם הסביר. האשם התורם הוא פועל יוצא של "מידת האשמה" (ערעור אזרחי 267/58 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג 1250) הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. .... רמת האשם התורם צריכה לתאום את מידת האשמה המוסרית העולה מתוך בחינת ההתנהגות של הנוגעים בדבר (ערעור אזרחי 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299)" (תא (מחוזי-י-ם) 2555/00 רביב מרגלית נ' מדינת ישראל, מיום 20.9.04).
- בנסיבות שתוארו ובשים לב לפסיקה (תא (מחוזי-ים) 2031/08 אטלן יוני רוברט סמואל נ' שרגא רוזנברג, מיום 15.10.09) יש להפחית במידה מצומצמת מאשם הנתבע ולקבוע את שיעור אשמו התורם של התובע בהתחשב בכך שאף שהתעמת עם הנתבע, לאחר ששתה אלכוהול, סירב להזדהות וקילל את אחותו, כפי שנקבע בפסק הדין הפלילי, תגובת הנתבע לאחריה שהתמשכה עד לסיום האירוע, באלימות פיזית שאינה מידתית, ומשכך אין לצמצם את אחריותו באופן מכריע ולכן יש לקבוע לתובע אשם תורם בשיעורל 20%.
- חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף יש לערוך לפי מבחן האשמה המוסרית (ס' 84 לפקודת הנזיקין; ערעור אזרחי 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו, פ"ד נז(2) 785). המדינה לא הציגה ראיות לפיהן פעלה למנוע את התקיפה, כנהלים, הדרכות ותדריכים שהיו נותנים לנתבע ההנחיות וכלים הנדרשים לביצוע תפקידו ומשכך תישא ברוב האחריות, לאור אחריותה הישירה והשילוחית ומכיון שגרמה לנתבע נזק ראייתי להוכחת גרסתו כפי שפורט.
סוגיית הנזק
- לטענת התובע יש לפצותו בסך 150,000 ש"ח בגין עגמת נפש, זמן בטלה, אובדן ימי עבודה וכאב וסבל. נזקים אלו נטענו באופן כללי בסיכומי התובע, ללא פירוט.
- התובע סתר עצמו בעדותו בנוגע לנזקיו. התובע העיד, שנאלץ לצאת לחופשה מספר פעמים עקב האירוע. טענה זו לא נסמכה בדיווחי נוכחות למרות שהתובע העיד שמחוייב למלא, שלא הוגשו כראיה (ש' 14-19 בעמ' 10 לפרוטוקול מיום 25.5.2022). כן, לא נפגע שכרו לאחר האירוע, למרות שלטענתו נעדר מעבודתו. העדרויותיו לכאורה מעבודתו סתרו את הסברו לסיבה שלא הוכיח נכות נפשית, ממנה סובל לטענתו עקב האירוע. בתחילה נשאל התובע בעדותו, מדוע הפסיק את טיפוליו הנפשיים לאחר שני טיפולים והעיד, שאילוצי זמן לא איפשרו לו לפנות זמן לטיפול (ש' 1-2 בעמ' 9 לפרוטוקול מיום 25.5.2022) בסתירה לטענתו להעדרויות מרובות מעבודתו לאחר האירוע (ש' 10-14 בעמ' 9 לפרוטוקול מיום 25.5.2022).
- התובע לא הגיש תעודת רופא או חוות דעת רפואית להוכחת נכות נפשית צמיתה או זמנית נטענת עקב התקיפה, ובהעדרם מנוע מלטעון להם. למרות זאת, טען התובע שהאירוע הותיר בו פחד מלובשי מדים ונמנע מלהיות בסביבתם בניגוד לעדותו, שעובר במחסום בתדירות יומית ((ש' 25-27 30-31 בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 25.5.2022). מהתיעוד הרפואי שהוגש עולות לכאורה חבלות ואולם לא לא הוכח אופיין ומשמעותן הרפואית, משלא הוגשו באמצעות ראיות קבילות.
- גם ביטול הזמן עקב מספר פעמים שנחקר במחלקה לחקירות שוטרים לא הוכח. התובע לא הוכיח הפסד שכר בתלושי שכרו ובתחשב בכך, שלפי עדותו, כלל שני מפגשים שארכו לא יותר מ-40 דקות כל אחד (ש' 10-13 בעמ' 10 לפרוטוקול מיום 25.5.2022). התובע מתמקד בסיכומיו בראש הנזק של כאב וסבל, שיקבע לפי אומדנא וממנו ינוכה אשמו התורם. תחילת האירוע בהתרסות קללות מטעם התובע. התובע התעמת פעמיים עם הנתבע עובר לבקשת הנתבע את תעודת זהותו והתנהגותו היא זו שהביאה לצורך בזיהויו. התובע לא שיתף פעולה בתחילת האירוע וכן קללותיו הינם בסיס לאשם תורם בשיעור 20%.
- לאור האמור, יש לפסוק לתובע סכום של 30,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני עקב שאירע. הפיצוי משקף בעיקרו של דבר את הכאבים שתכפו על התובע בסמוך לאחר האירוע ועוגמת הנפש. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.
פיצויים עונשיים
- פיצויים עונשיים אינם נפסקים כדבר שבשגרה, אלא במקרים שבהם התנהגות המזיק הייתה מקוממת ומסלידה במיוחד ובפרט במקרים שיש עמם מעין כוונה (ערעור אזרחי 9656/03 עזבון המנוחה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר מיום 11.4.05; ערעור אזרחי 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' נ' מזרחי מיום 2.2.06). התנהגות כזו לא הוכחה בענייננו, כי התובע לא הוכיח כי הנתבע תקפו מתוך כוונה לפגוע בגופו, אלא לאחר שהתגרה בו.
- נסיבותיו של מקרה זה חמורות ואין להקל ראש בהן, עם זאת אין מקום לפסיקת פיצויים עונשיים (תא (מחוזי-ים) 2031/08 אטלן יוני רוברט סמואלנ' שרגא רוזנברג, מיום 15.10.09). זאת, לאור ההלכה הפסוקה שקובעת כי פיצויים עונשיים יפסקו במקרים חריגים בלבד ובמקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריג שבחריגים, בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת. עוד נקבע, כי ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי מושגות התכליות ההרתעתית והעונשית בהליך הפלילי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי (רשות ערעור אזרחי 2690/07 פלונית נ' פלוני, מיום 22.6.09).
סוף דבר
- אשר על כן, המדינה תשלם לתובע 21,500 ש"ח (לאחר שהופחת 20% אשם תורם מהפיצוי ובניכוי הסכום ששילם הנתבע בהליך הפלילי, שהינו חלקו של הנתבע בפיצוי) בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% והוצאות המשפט. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק-הדין לב"כ הצדדים.