ובעניין הכלי הנוסף המסייע לבית המשפט בבואו לבחון את יסוד "הכוונה", נקבע, כי:
"הכלי הנוסף שמסייע לבחון אם התקיימה כוונה, מוכר בשמות "הלכת הצפיות" או "כלל הצפיות". כלל הצפיות הוא תחליף מהותי לכוונה. הנשיא ברק תיאר אותו בתור הרחבה של המונח "כוונה": כלל הצפיות נובע ממסקנה פרשנית, לפיה למונח "כוונה" ישנם שני מובנים. האחד, כוונה קיימת כאשר יש רצון להשגת התוצאה. השני, כוונה יכול שתתקיים גם בהעדר רצון, אך כאשר קיימת צפייה של תוצאה בדרגת הסתברות גבוהה. כלל הצפיות עוגן בסעיף 20(ב) לחוק: "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן".
11. הגם שמדובר בשני כלים מרכזיים מסייעים כאמור, קיים הבדל בין שני הכלים. גם על הבדלים אלה עמדו אלרון ורזין בספרם הנ"ל, ולפיהם:
"הן חזקת הכוונה, הן כלל הצפיות מייחסים לאדם כוונה לגרום לתוצאה שנגזרת ממעשיו. בכל זאת, יש ביניהם כמה הבדלים חשובים. ראשית, מבחינת מידת הצפייה מראש את התוצאות. חזקת הכוונה דנה בתוצאה "טבעית" של המעשה. לעומת זאת, כלל צפיות דורש צפייה ברמה קרובה לוודאות. ... שנית, מבחינת היחס למי שלא התכוון לגרום לתוצאה. חזקת הכוונה ניתנת לסתירה. הנאשם רשאי לנסות להוכיח שרכיב הכוונה לא התקיים בו - ובמקרה כזה חזקת הכוונה לא תסייע לתביעה. מנגד, את כלל הצפיות ניתן להפעיל גם כאשר הנאשם באמת ובתמים לא רצה להביא למות הקורבן. אין בידו לסתור את הכלל שהמחוקק קבע. שלישית, מבחינת מהות הדברים. חזקת הכוונה היא כלי ראייתי. אילו כלל הצפיות הוא תחליף מהותי לכוונה, והוא קובע שקילות מוסרית בין מי שצפה אפשרות קרובה לוודאי שתוצאה תתחרש, למי שהתכוון שהתוצאה תתרחש".
12. בספרם של פרופ' מרדכי קרמניצר וד"ר חאלד גנאים "הרפורמה בעבירות ההמתה (2019) לאור עקרונות היסוד של המשפט ומחקר היסטורי והשוואתי (2020)", בפרק העוסק בעבירת הרצח הבסיסית, ציינו המחברים את הדברים הבאים בהקשר לעבירת הרצח הבסיסי המבוצע בכוונה:
"הכוונה שבה מדובר כאן היא הכוונה הספונטנית, שכן הכוונה תחילה, לפי ההצעה, ממוקמת ברצח בנסיבות מחמירות" (עמ' 269).
ובהמשך:
"המקרה הטיפוסי של הכוונה במקרה של הרצח הבסיסי הוא של כוונה ספונטנית (שכן מי שהמ ית בכוונה תחילה - שקילה - נופל, ככלל, בגדר הרצח בנסיבות מחמירות)" (עמ' 269- 270).
13. לעומת יסוד הכוונה, סעיף 20 מגדיר, כאמור, אדישות - "בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות". בהתאם להגדרה זו, כאשר מדובר בעבירת המתה, יש להוכיח כי העושה היה שווה נפש (לא אכפתי) לאפשרות גרימת המוות. במאמרו של ד"ר אוהד גורדון "רצח באדישות" (ספר אדמונד לוי, עמ' 411-421) הציע המחבר מספר מבחני עזר להסקת אדישות, מעין "חזקת אדישות". הוצע, בין היתר, לבחון את עוצמת הסיכון שנטל הממית, וכן שורטטו קווים מבחינים בין חזקת הכוונה הקיימת זה מכבר לבין חזקת האדישות המוצעת. כך, מי שיורה צרור לעבר אוטובוס והמית את נוסעיו מוחזק כמי שהתכוון לתוצאות מעשיו; אך מי שירה ירי בודד לעבר הרכב או בסמוך לו, בלא לכוון ישירות לעבר נוסעיו, ייתכן ויהיה מקום ליישם לגביו את חזקת האדישות מקום בו "רק" ניסה להפחיד את הנוסעים. הוצע שחזקת האדישות תוכרע גם על פי המידה שבה הנאשם העריך שמעשיו יובילו למוות ולמרות זאת המשיך במעשיו. במידה והעריך את האפשרות כ"קרובה לוודאי" זו תהיה שקולה לכוונה לפי הלכת הצפיות; באם העריך את הסיכון ברמה גבוהה בלבד הדבר יחזק את המסקנה שהיה אדיש לתוצאה; אך אם העריך במידה פחותה את הסיכון, ותקווה זו גם מעוגנת במציאות, הוא ייקבע כקל דעת.