32. לטענת המאשימה, הנאשם ניסה לתרץ את מעשיו ואת התנהלותו במהלך האירוע בשלל תירוצים, אותם יש לדחות. סופו של יום, במשפט, הנאשם מיזג בין שתי טענות. האחת, הגנה עצמית - בנוגע להתנהלות שליוותה את מקבץ הירי הראשון לאוויר, מקבץ הירי השני לאוויר ומקבץ הירי הרביעי והאחרון. השנייה, פליטת כדורים לא מודעת - באשר להתנהלותו בנוגע למקבץ הירי השלישי, היינו, הכדורים שירה במנוח ושהביאו למותו. טענת הנאשם ביחס לירי זה היא, כי הכדורים נפלטו בטעות וכי הוא כלל לא היה מודע לכך ובוודאי שלא היה בכוונתו להרוג את המנוח באותו השלב. לעמדת המאשימה, יש לדחות את טענות הנאשם מכל וכל בהיותן בלתי אמינות ובלתי מתיישבות עם עובדות המקרה, עם השכל הישר, עם החוק ועם הפסיקה.
33. באשר לטענת הנאשם להגנה עצמית, המאשימה הפנתה לתנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה אשר בהתקיימם תעמוד לנאשם הגנה עצמית. לטענת המאשימה, במקרה דנן אף אחד מהתנאים האמורים אינו מתקיים ובוודאי שלא כולם יחד, כנדרש.
34. באשר לתנאי הראשון - הרי שלא התקיימה במקרה דנן תקיפה שלא כדין. בהקשר זה טענה המאשימה, כי אין בסיס לטענת הנאשם לפיה, המנוח הוא זה שאיים או תקף את הנאשם. הגם שהנאשם ניסה לשוות להתנהלותו של המנוח בתחילת האירוע נופך מאיים, נראה שהתנהלותו של הנאשם הייתה מאיימת בהרבה, כפי העולה מעדויות עדי הראייה ואף מגרסת הנאשם עצמו. אף אם המנוח קילל ויצא מרכבו ובהמשך אף התקוטט עם הנאשם, הרי שהתנהלותו בשלב זה אינה עולה כדי תקיפה שלא כדין, שכן התנהלותו הייתה בתגובה למעשי הנאשם, שהחל את העימות והסלים אותו כל העת. לא זו אף זו, המנוח יצא מהרכב לאחר שהנאשם עמד בסמוך אליו עם נשק שלוף תוך כדי שהוא יורה ליד ראשו מספר כדורים באוויר. מכאן, שאף אם המנוח הדף את הנאשם בשלב זה, הרי שמדובר בניסיון להדוף אדם חמוש העושה שימוש בנשק חם והמסכן את ביטחונו.
35. באשר לתנאי השני - לא נשקפה לנאשם במקרה דנן כל סכנה מוחשית. בהקשר זה טענה המאשימה, כי תיאור הנאשם את הסכנה המוחשית השתנה מן הקצה אל הקצה במהלך חקירותיו. בגרסתו הראשונית טען הנאשם, כי חש תחושת איום וסכנה כבר בתחילת האירוע. בחקירתו השנייה טען, כי רק בשלב בו המנוח נסוג לרכב, כשהוא מפנה את גבו לנאשם, הנאשם חש בסכנה ובאיום. יתרה מזו, הנאשם הבהיר בחקירותיו, כי לא זיהה כל כלי נשק אצל המנוח שיכול היה לסכן את חייו ועל כן, לא חש סכנה לחייו. כאמור, רק בחקירתו השנייה טען הנאשם, כי המנוח איים על חייו. הסברו של הנאשם כי היה מבולבל לאחר האירוע, על מנת להסביר את הפערים בגרסאותיו, הינו תירוץ קלוש שאינו מתקבל על הדעת. לטענת המאשימה, אלמלא הסרטון המתעד את האירוע, ככל הנראה הנאשם לא היה משנה את גרסתו. מעבר לסתירות בגרסת הנאשם ולהיותה של טענת האיום מצד המנוח טענה כבושה שעלתה רק בגרסתו המאוחרת של הנאשם, הרי שאין כל היגיון בטענת הנאשם לפיה, הוא חשב שהמנוח רץ לרכב במטרה להוציא נשק ולירות בו בשלב מאוחר זה של האירוע ולאחר שהנאשם ירה באוויר כבר מתחילתו. זאת ועוד, התנהגותו של הנאשם באירוע מלמדת כי לא סבר שהמנוח מחבל, כפי טענתו, כאשר הוא זה שהלך לכיוונו של המנוח ונעמד בצמוד אליו. הסבריו של הנאשם בהקשר זה בחקירתו הנגדית היו קלושים ביותר ובלתי אמינים ותשובותיו בחקירתו בהקשר זה מלמדות, כי פעל כפי שפעל מפני שכבודו נפגע.