(ג) לא הוכחו נגיעה וקשר של ביאר לפרסום בספר היקבים או לכתבה במעריב, אף לא לפרסום אחר כלשהו. ביאר, כמוהו כשצברג, הדגיש שאמפורה לא התקשרה עם מפרסמים ואנשי יחסי ציבור לגבי היקב וכי פניות עיתונאים אליה נעשו בשל עניין מקצועי ביין שיוצר ביקב. כאמור, תוכן הפרסומים שנדונו לעיל מצדדים בכך. עוד הדגיש ביאר שהפרסום נעשה בהיקף מינימליסטי, בעיקר באתר חברת אמפורה באינטרנט בו שווקו מוצרי היקב, ומבלי שאמפורה עסקה בפרסום המבנה בו פועל היקב. לאמפורה אף לא הייתה שליטה על תוכן הפרסומים שעליהם נסמכה התובעת בטענותיה [סע' 51 ל-נ/12; עמ' 140 ש' 20-26 ועמ' 141 ש' 19-16]. התובעת, שנמנעה מהבאת המפרסמים הרלוונטיים לעדות, לא הרימה את הנטל באשר למעורבות של ביאר בפרסומים, בעצם קיומם ובתוכנם.
(ד) כאמור, לא נפל דופי או חסר בפרסומים שנדונו. אף אין לומר שהם לקו בהטעיה בשל כך שהתובעת לא נזכרה בהם, בין דרך כלל (בכתבה במעריב) ובין כמתכננת ומעצבת יחידה ובלעדית של מבנה היקב (בפרסום בספר היקבים). לפי תוכנם נסבו הפרסומים במובהק על הפעילות ביקב אמפורה ועל היין שיוצר בו, ולא על המבנה הארכיטקטוני בו שוכן היקב. הוכח כדבעי שאדריכל היקב הוא אכן דיאגו גרסו ולא התובעת – אשר חסרה כל הכשרה, ידע וניסיון בתכנון יקבים ואשר נסמכה בהקשר זה על התכנון האיטלקי ועל היוועצות עם האדריכל האיטלקי – היוועצות לה נזקקה לאחר שנחתם הסכם התכנון בינה לבין חברת מקורה. על כן בדין נזקף תכנון היקב בפרסומים הללו לאדריכל האיטלקי, ולא לתובעת.
אפילו מצאתי כי הפרסומים נסבים על מבנה היקב בכללותו, באופן שהצריך התייחסות גם למתכנן של מבנה היקב ולא רק למתכנן היקב (וכאמור, לא זו קביעתי), לא הוכחה חבות של הנתבעים בשל כך. נתתי אמון בעדותו של שצברג לפיה דבריו שנאמרו לצדדים שלישיים אשר הכינו והפיקו את הפרסומים הללו נסבו אך ורק על היקב – ולא על מבנה היקב; כי הוא התייחס אל האדריכל האיטלקי במעמדו כמתכנן היקב בעוד שחלקה של התובעת בתכנון המבנה בו שוכן היקב לא היה ידוע ונהיר לו; וכי השיב על שאלות ביחס ליקב ולא בהקשרים שחרגו מפעילותו, לרבות הקשרים הקשורים באדריכלות המבנה. עצם העובדה כי שצברג התבקש להשיב על שאלות בתפקידו כיינן היקב מצדדים בכך. ככל שמאן דהוא היה צריך לחשוף את חלקה של התובעת בתכנון המבנה היה זה רילוב, שכלפיו לא העלתה התובעת כל טענה.