--- סוף עמוד 40 ---
והאתר שלהן. שאר הסעיף מדבר על האיסור להשתמש בשם האמן בכל צורה שהיא, לרבות כסימן מסחר, לבד מאשר לצורך כותרת הייחוס באופן שנקבע בהסכם הפשרה, והוא משליך גם על צדדים שלישיים. הנתבעת 1 לא העבירה אפוא לבוורלי תמונה מלאה של תוכן פסק הדין ולא מילאה חובתה ליידע את בוורלי במלוא המגבלות החלות עליה מכח פסק הדין.
יתרה מכך, בהסכם שבין הנתבעת 1 ובין בוורלי הציגה עצמה הנתבעת 1 כ"בעלת הזכויות" בשם היצירה, והצהירה כי היא "בעלת הזכויות הבלעדיות בשם ובאיורים המצורפים כנספח להסכם זה". עוד נכתב, כי בוורלי מעוניינת מקבל את זכויות השימוש בשם היצירה "לצורך ייצור, שימוש ושיווק של המוצרים הנושאים את השם בצרוף ו/או ללא צרוף הסימנים המעוצבים" (ה"הואיל" הראשון בהסכם, סעיף 4.2, וה"הואיל" הרביעי בהסכם, בהתאמה). תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם הסכם הפשרה, שכן כפי שנאמר, הסכם הפשרה לא קבע מיהם בעלי הזכויות ביצירה ובשם היצירה, והשימוש שהותר בשם היצירה בפסק הדין הינו זה שנקבע בסעיף 6 שבו, דהיינו במסגרת כותרת הייחוס ובצמוד לאיורים כפי שנקבע בו. תיאור זכויות הנתבעת 1 בהסכם עם בוורלי גם אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 12 בהסכם הפשרה, המחייב את החברות לא להעביר זכויות או ליתן רשיונות בקשר עם היצירה או שם האמן לצד שלישי החורגים מהאמור בהסכם הפשרה.
יוער, כי אמנם סעיף 2.2 בהסכם של הנתבעת 1 עם בוורלי קבע כי בוורלי תייצר/תמכור/תפיץ/תפרסם מוצרים, אריזות או תוויות שאושרו על ידי הנתבעת 1 מראש ובכתב, אולם משעה שהנתבעת 1 לא יידעה את בוורלי בדבר מלוא ההתחייבויות שהוטלו עליה בפסק הדין, היא הפרה את התחייבותה על פי סעיף 14 בפסק הדין, גם אם בוורלי לא העבירה לאישורה, כטענתה, את המוצרים שנמצאו כמפרים את הוראות פסק הדין.
37. באשר לשאר הזכיינים והסוכנים – איש מהצדדים לא המציא את ההסכמים שערכו החברות או מי מהן עם הזכיינים והסוכנים לגביהן טענו התובעות כי הפרו את פסק הדין.
יואב חסון כתב בתצהירו כי: "כל זכיין או מקבל רשיון כלשהו חותם על הסכם אשר על פיו הוא מתחייב לפעול על פי הוראות פסק הדין על ההגבלות החלות בו. כמו כן כל סוכן מקבל הנחיות מפורשות ואת הוראות פסק הדין על מנת שיבהיר אותן לכל זכיין או מקבל רשיון שהוא מבקש להביא להחתמת הסכם עם הנתבעת 1" (סעיף 162 בתצהיר נ/12). למרות זאת, לא צרפו החברות כל הסכם או מסמך המעיד כי אכן כך נעשה, פרט להסכם עם בוורלי אותו צרף חסון לתצהירו. החברות הן אלה שביכולתן להוכיח כי אכן צרפו את הסכם הפשרה לכל הסכם שעשו עם זכיין או בעל רשיון מטעמן, כטענתן, וכי העבירו אותו גם לכל הסוכנים שלהן והנחו אותם בהתאם. נטל הראיה בעניין זה מוטל עליהן, כדין מי שיש בידן "הידיעה המיוחדת" בקשר לכך, דהיינו המסמכים והראיות הדרושים להוכחת טענתן זו, מה גם שהן אלו שהעלו טענה זו שחשובה לגרסתן ומקדמת את עניינן (ראו: ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 780 (1997); ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343, 348 (1989); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006), בס' 42). החברות לא עמדו בנטל זה, ואין די בהצהרה הכללית של חסון בעניין זה.