יוער, כי על פי הפסיקה ההגנה על שם טוב ועל הפרטיות היא חלק מזכות האדם לכבוד, המתפרשת לא רק בחייו של האדם אלא גם לאחר מותו ורואה בכבודו של הנפטר חלק מזכות האדם לכבוד במובן הרחב והכולל (בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817 (1999); בג"צ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp (פורסם בנבו) (28.10.08)), וזכות הפרטיות שהייתה לאדם בחייו על פי חוק הגנת הפרטיות אינה עוברת מן העולם יחד עם בעל הזכות וממשיכה להיות מוגנת גם אחרי מותו, כשבמקום בעל הזכות 'המקורי' באים יורשיו תחתיו כבעלי אותה זכות שהייתה למורישם (רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764, 772 (1993)). מקל וחומר, אין כל הצדקה לקבוע כי ההגנה על השימוש המסחרי בשמו של אדם תעמוד בתוקפה רק במהלך ימי חייו.
160. במקרה שבפנינו מדובר בשימוש בשמו של אמן, כשהשימוש שנעשה בשמו הינו שימוש מסחרי גרידא, להבדיל משימוש שעשוי להיות בגדר הבעת דעה על פועלו או שימוש אומנותי בדמותו, הֶקשרים לגביהם יתכן שניתן להתיר שימוש חופשי בשמו, שכן כפי שנקבע בהלכת מקדונלד זכות הפרסום אינה מוחלטת. כאשר מדובר בשימוש מסחרי מובהק בשמו של אדם, גם ההצדקות החברתיות שתוארו בעניין מקדונלד כנגד ההכרה בזכות לפרסום (ואשר כפי שיובהר להלן יהא להן מקום במסגרת ההחלטה האם הזכות מוגבלת בזמן לאחר פטירתו), אינן מהוות משקל נגד משמעותי כנגד הכרה בזכותו העקרונית של האמן להגן על השימוש המסחרי בשמו לצורך הפקת רווחים גם לאחר מותו.
161. האם הזכות לפרסום מוגבלת בזמן לאחר מותו של אדם? על פי שפרבר, בהנחה שמכירים בשרידותה של זכות הפרסום לאחר המוות, משך זכות הפרסום נתון אף הוא במחלוקת:
--- סוף עמוד 97 ---
"יש הטוענים להגבלת משך הזכות לתקופת זמן קצובה אחר המוות, בדומה לזכות יוצרים, ומנגד יש הדוגלים בנצחיות הזכות. בתווך טוענים להגבלת משך הזכות למשך הזמן שנעשה בה שימוש על ידי היורשים" (עמ' 708, והאסמכתאות שם).
בהשוואה למדינות אחרות בארה"ב, מביאה שפרבר כי על פי החקיקה באילינוי, זכות הפרסום שורדת 50 שנה לאחר המוות; לפי החקיקה באוהיו, הזכות חלה 60 שנה לאחר המוות; ובחקיקה בקליפורניה נקבע שהזכות מסתיימת 70 שנה לאחר המוות (שפרבר, עמ' 708, ה"ש 61).
162. כאמור, הגישה שהתקבלה בפסיקה בישראל רואה בזכות לפרסום זכות קניינית, ולטעמי זכות זו אינה פוקעת עם מותו של אדם וזוכה להגנה גם לאחר מותו. יחד עם זאת, וכפי שאף עולה מפסק הדין בעניין מקדונלד, יש מקום להביא בחשבון את השיקולים הציבוריים אשר פורטו שם, ובכללם תרומתו המשמעותית של הציבור לעצם קיומו של הפרסום ולערכו והעשרת המרחב הציבורי, כך שזכות הפרסום תהא ניתנת להורשה לאחר מותו של אדם, אך תוקפה יהיה מוגבל בזמן. יש לזכור, כי עם השנים הופך הידוען, וקל וחומר אמן נודע, לדמות ציבורית ולסמל, יצירתו הופכת למעין נכס צאן ברזל שראוי שבשלב מסוים תהא נחלתו של כלל הציבור, הציבור הופך להיות גורם משמעותי יותר בשימור זכרו והמוניטין שלו, ומתעמעמות ההצדקות העומדות בבסיס ההגנה על הזכות לפרסום (ראו הטיעונים בעד ונגד הכרה בזכות: עניין מקדונלד, בעמ' 358-351; שפרבר, בעמ' 704-700).