[ההדגשה אינה במקור - א.ל.ע.]
ראו גם רע"פ 3613/96, בש"פ 3614/96 ספרין נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] ניתן ביום 6.6.96); ע"פ 2103,2129,2179,2230,2247/07 הורוביץ ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, ניתן ביום 31.12.08, להלן: "פס"ד הורוביץ"), בסעיף 243 לפסק-הדין; ע"פ (מחוזי-ת"א) 70224/99 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] ניתן ביום 4.10.99); ת"פ (שלום-חיפה) 4197/02 מדינת ישראל נ' מ.י.ל.ה.ב בע"מ ואח' (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] ניתן ביום 8.3.07) ת"פ (שלום-פ"ת) 3205/05 מע"מ פ"ת נ' פאסט שמירה ונקיון ואחזקה בע"מ ואח' (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] ניתן ביום 2.6.08).
כן ראו פסק-דין שניתן לאחרונה בת"פ (שלום-חיפה) 2629/04 מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה נ' גליה חב' לעבודות ימיות (2000) בע"מ ואח' (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] ניתן ביום 12.5.10, להלן: "פס"ד גליה"). באותה פרשה הועמדה לדין חברה בשל ביצוע עבירות לפי החוק למניעת זיהום הים (הטלת פסולת), התשמ"ג-1983, וחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984. כמו כן הועמד לדין מנהלה ובעל מניותיה של החברה, וזאת מכוח סעיפי עבירות נושאי משרה המצויים בשני החוקים הנ"ל. בפסק-דין זה הורשע לבסוף המנהל בעבירות אלה, וזאת למרות שבסמוך לסיומו של ההליך, שנמשך מעל לשש שנים, הודיעה לפתע המאשימה כי היא מסכימה לזיכויה של החברה מן הטעם שתוך כדי המשפט התברר לה כי העבירות המתוארות בכתב-האישום נעשו על-ידי תאגידים אחרים המצויים בשליטת אותו מנהל (שכלל לא היוו צד לכתב-האישום) ולא על-ידי החברה שהועמדה לדין מלכתחילה.
- כאמור, לשם גיבוש אחריותו הפלילית של נושא המשרה אין צורך להרשיע את התאגיד בהליך פלילי, וממילא אין צורך להעמידו לדין, אלא די בכך שבמישור הנורמטיבי מוטלת אחריות פלילית על התאגיד. כמתואר לעיל בהרחבה, במקרה שלפנינו אין ספק כי נעברו העבירות המתוארות בכתב-האישום וכי במישור הנורמטיבי מוטלת אחריות פלילית על גם-ים, אשר הייתה מורשעת בדין אילו היוותה צד לכתב-האישום.
ברם, מעבר לדרוש ייאמר כי אף אם נקשה ונטען כי אי-צירופו של התאגיד לכתב-האישום מונע מבחינה מעשית את הקביעה כי במישור הנורמטיבי מוטלת עליו אחריות פלילית, ואף אם נוסיף ונטען כי היעדר ההפניה לסעיף 253 לחוק בכתב-האישום יוצר קושי פורמאלי של ממש, הרי שניתן להתגבר על טענות אלה (שממילא אינן מקובלות) באמצעות שימוש בסעיף 184 לחסד"פ, שכן בענייננו אין ספק כי ניתנה לנאשמים 5-4 ההזדמנות להתגונן וכי אי-צירופה של גם-ים לכתב-האישום, כמו גם העדר ההפניה לסעיף 253 לחוק, לא פגעו בזכותם זו. השוו לפס"ד גליה הנ"ל. (במאמר מוסגר יצוין כי כוחה של מסקנה זו, בנוגע להעדר ההפניה בכתב-האישום לסעיף 253 לחוק, יפה גם לעניינם של הנאשמים 3-2, אשר התאגיד שבבעלותם ובניהולם (צוות 3) צורף אמנם לכתב-האישום, אך גם לגביהם לא הייתה הפניה לסעיף 253 לחוק).
- עוד ייאמר כי, על כל פנים, אני סבורה כי על אף שפעולותיהם נעשו כאמור במסגרת החברה ועבור החברה, הרי שאחריותם של הנאשמים 5-4 (כמו גם של הנאשמים 3-2) אינה רק "אחריות נושאי משרה" הנגזרת מאחריותו של התאגיד, אלא גם אחריות אישית, למשל מכוח סעיף 208(א)(8) לחוק ("האחראי לעבודה או לשימוש"). ראו ע"פ 586,1489,2100/94 מרכז הספורט אזור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 112, 136 (2001). כמו כן ראו רע"פ 26,608/97 לקס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673, 700-699 (1998) (להלן: "פס"ד לקס"), שם חזר בית-המשפט העליון על הלכת ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 645 (1982), ופסק כי העבירות לפי סעיפים 204 ו-208 לחוק הינן עבירות של אחריות קפידה, כך שמצד המנהלים לא נדרשת מחשבה פלילית לשם גיבוש יסודות העבירה.
על ההיבט העקרוני של האחריות האישית של מנהלים בצד אחריותם כנושאי משרה עמד השופט א' ברק (כתוארו אז) בפס"ד מודיעים, בעמ' 385: