(9) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או נכון בתביעה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר;
(10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין בתובענה שלגבי אחת מעילותיה באותה תובענה נגדו יש זיקה מהזיקות המפורטות בתקנה זו.
- ברשות ערעור אזרחי 8854/22 The Dow Chemicals Company נ' סוכנויות יעקבזון בערעור מיסים [פורסם בנבו] (23.7.23) פסקה 28 לפסק הדין, עמד כב' השופט כבוב על שלוש משוכות אותן נדרש תובע לצלוח לצורך המצאה מחוץ לתחום והקניית סמכות שיפוט בינלאומית:
"[..] נדרש מי שמבקש להמציא כתב טענות אל מחוץ לתחום לצלוח שלוש משוכות עיקריות, ואלו הן:
הראשונה, כי יש בידיו 'תביעה הראויה לטיעון' (good arguable case) בכל הנוגע לעילת ההמצאה המנויה בסעיף המשנה הרלבנטי בתקנה 166 לתקנות החדשות. מדובר ברמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל [..]. אשר לתקנה 166(4) לתקנות החדשות, על בעל הדין המבקש להמציא את תביעתו מחוץ לתחום להראות כי קיים חוזה; ודבר מה נוסף אשר מעיד על הזיקה של החוזה לפורום הישראלי, בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 166(4) לתקנות החדשות. רמת ההוכחה הנדרשת להוכחת קיומו של חוזה ודבר מה נוסף הנה ברמת "תביעה הראויה לטיעון"[...].
השנייה, שעילת תביעתו, לגופה, מעוררת 'שאלה רצינית שיש לדון בה'. משוכה זו נועדה להבטיח, ככל הניתן, כי לא מדובר בתביעת סרק או תביעה טורדנית; ורף ההוכחה הנדרש, אם כן, הוא 'קל למדי' [..]. להבדיל מהמשוכה הראשונה, בשלב זה נבחנת עילת התביעה לגופה, כאשר בנסיבות העניין לא די בעצם הוכחת קיומו של חוזה ותנאי חליפי, אלא נדרש להוכיח לכאורה כי קבלת טענותיו של מבקש ההמצאה תזכה אותו בסעד הנתבע. ודוק, עשויים להיות מקרים בהם קיימת חפיפה מסוימת בין עילת ההמצאה לבין עילת התביעה. כך הדבר, למשל, במקרים של תביעה בגין הפרת חוזה, אשר מהווה גם עילת המצאה לפי תקנה 166(4)(א) לתקנות החדשות; וגם עילת תביעה [...].
והשלישית, שמדינת ישראל היא הפורום הנאות לנהל בו את ההליך. בעוד ששתי המשוכות הראשונות קובעות תנאים מקדימים לצורך הקניית סמכות שיפוט בינלאומית; הכלל בדבר 'פורום נאות' נוגע לשיקול דעתו של בית המשפט לרכוש סמכות על העניין הנדון."
- בקשות עירייה אחרות 2547/23 אופיס טקסטיל בערעור מיסים נ' 5469940 Broklinen Inc Delaware [פורסם בנבו] (28.12.23) פסקה 13 לפסק הדין, (להלן: "פס"ד אופיס טקסטיל") פירט כב' השופט כבוב את מבחני המשנה בבחינת הפורום הנאות: "אמנם, בשנים האחרונות חל פיחות במעמדה של דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות, בעקבות התפתחות אמצעי התקשורת ואמצעי התחבורה הבינלאומיים. יחד עם זאת, אין עסקינן בדוקטרינה 'שאבד עליה הכלח', כנלמד מתקנה 168 לתקסד"א, המבהירה כי מקום בו "הומצא לבעל דין כתב טענות מחוץ לתחום המדינה, רשאי הוא לכפור בסמכות בית המשפט לדון בתובענה או לטעון כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענה" [...]. במקרים אלו, על בית המשפט לשים לנגד עיניו את התמונה בכללותה ואת כלל הזיקות המשתקפות ממנה, ולבחון, תוך הפעלת שיקול דעת, לאיזה פורום ראוי בנסיבות העניין להקנות את סמכות השיפוט. בגדר בחינת נאותות הפורום, נלקחים בחשבון שיקולי משנה שונים, ובכללם מהו הפורום המשפטי בעל מרב הזיקות בנוגע לסכסוך; ציפיותיהם הסבירות של הצדדים; ושיקולים ציבוריים - קרי, מהי הערכאה בעלת העניין ה'אמיתי' לדון בתובענה [..]".
- ראשית, וביחס לטענת הנתבעת לפיה בית המשפט לא קנה סמכות היות ולא צוין מספר ההליך על כתב התביעה שהומצא לנתבעת - טענה זו דינה להידחות. אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה אין המדובר בהמצאה כדין מן הטעם שלא צוין מספר ההליך. אכן, כטענת הנתבעת, מלבד תכלית הידוע בדבר תביעה הוגשה, לדיני המצאת כתב טענות ראשון תכלית נוספת, והיא רכישת סמכות השיפוט על הנתבע. סמכות זאת אכן נרכשת על ידי המצאה התביעה כדין (ראו: רשות ערעור אזרחי 3774-22 תרו תעשיה רוקחית בערעור מיסים נ' משה הייט (נבו, 25.10.22). יחד עם זאת, לא ברורה המסקנה אליה הגיעה הנתבעת, לפיה העדר רישום של מספר ההליך אינו מקנה סמכות בהליך הספציפי. מדובר בטעות/תקלה טכנית ומינורית, ובצדק טוענת התובעת, כי בפועל הנתבעת איתרה את ההליך ואף הגיבה לו. לא ברורה גם הטענה לפיה נדרשה עבודת בילוש לצורך איתור מספר ההליך, כאשר על כתב התביעה מופיעים פרטי באי כוח התובעת, וניתן היה לפנות אליהם ולקבל את הפרטים בנקל. אין מחלוקת כי הנתבעת קיבלה את התביעה על ידי הרשות המוסמכת, כשהיא מתורגמת לשפה הגרמנית, ומשכך ידעה אודות הגשת התביעה ועניינה, ביררה את מספר ההליך, שכרה ייצוג לצורך הגשת בקשת כפירה, וברי כי העדר מספר ההליך, אינו יכול לשמש עילה לשלילת סמכות בית המשפט.
- נפנה אם כן לשאלת עילת התביעה ועילת ההמצאה, אשר בענייננו אלו שלובות זו בזו. התובעת טענה כאמור כי קיימת לה עילת המצאה בהתאם לעילות הקבועות בתקנה 166(4), 166(4א) ו-166(5). תקנה 166(4) עוסקת בחוזה אשר נעשה או הופר בישראל, או שנשללה הזכות לקיימו בתחום המדינה, או שדיני מדינת ישראל חלים עליו. תקנה 166(4א) עניינה מעשה או על מחדל שאירע בתחום המדינה. ותקנה 166(5) עניינה נזק שנגרם בישראל ממוצר, משירות או מהתנהגות של הנתבע, ובלבד שהנתבע יכול היה לצפות שהנזק ייגרם בישראל.
בקשת הכפירה מבוססת על טענת הנתבעת כי התובעת אינה מפיצה בלעדית של מוצרי הנתבעת בישראל, כך שאין חוזה הפצה בלעדית ולא מתקיימות עילות ההמצאה שנטענו.
- הנתבעת נמנעה מלצרף תצהיר התומך בטענותיה, כאשר לטענתה אין צורך בצירוף תצהיר שכן, העובדות הנטענות על ידה עולות מכתב התביעה ונספחיו וכן מעדותו של מר לביא, מבעלי המניות בחברת לבידי לביא מסחר ושיווק בע"מ, בעלת המניות בתובעת (להלן: "מר לביא"). לטענתה, משהעובדות המגולמות במסמכים שצורפו לבקשה, ו/או אלו שצורפו על ידי התובעת לכתב התביעה, אינן במחלוקת, והמחלוקת היא סביב המסקנות שיש להסיק מהמסמכים, אין צורך בתצהיר.
אינני מקבל טענה זו. טענת הנתבעת לפיה בית המשפט בישראל נעדר סמכות לדון בתובענה, מבוססת על הטענה כי בין הצדדים לא היה חוזה הפצה בלעדי. מדובר בטענה עובדתית גרידא, אשר לא נתמכה בתצהיר. טענת הנתבעת לפיה מדובר במסקנה שעולה מהמסכמים שאין מחלוקת לגביהם, היא טענה תמוהה שכן, השאלה האם בין הצדדים הסכם הפצה בלעדי, אם לאו, היא המחלוקת העיקרית בתיק בשלב זה, והיא ענין שבעובדה. היה או לא היה הסכם הפצה בלעדי? התובעת טוענת שכן, הנתבעת טוענת שלא. אלא שהנתבעת בוחרת שלא לצרף תצהיר התומך בטענותיה.
- זאת ועוד, בצדק טוענת התובעת כי שאלת קיומו של הסכם הפצה בלעדי היא שאלה ממחוזות הדיון בתביעה גופה, כאשר חוזה ההפצה הבלעדי אינו התנאי לרכישת סמכות השיפוט. תקנה 166(4), אינה מוגבלת לחוזה הפצה בלעדי, אלא לעצם כריתת חוזה בישראל, ו/או הפרתו בישראל, ו/או אי אפשרות לקיימו בישראל, ו/או שדיני מדינת ישראל חלים עליו. כל חוזה ולא חוזה בלעדיות בהכרח.
התובעת טענה כי ההסכם שבין הצדדים נכרת בישראל, כאשר על פי הטענה סוכן מטעם הנתבעת הגיע לישראל להיפגש עם מר לביא ולהקים את החברה. הנתבעת לא טענה כי נציג מטעמה לא הגיע לישראל, ולמעשה שתקה בעניין, כאשר לטענתה אין הסכם בכתב בין הצדדים, כך שלא ניתן להגיד שנחתם בניהם הסכם בישראל. בכל הכבוד, וכידוע, לא נדרש שיהיה דווקא הסכם בכתב, וודאי לא נדרש הסכם בלעדיות.
- הנתבעת טוענת כי כל שעולה מכתב התביעה הוא כי התובעת מכרה מוצרים של הנתבעת בישראל, ומעבר לכך לא ניתן להסיק דבר בקשר ליחסים בין הצדדים מכתב התביעה, וכל הטענות נטענו בעלמא. טענות אלו של הנתבעת מתעלמות מטענות התובעת לפיהן, התובעת נושאת את שמה של הנתבעת, מחסניה נושאים את שם המותג של הנתבעת, וכך גם משאיות ההובלה שלה, היא מוכרת את מוצרי הנתבעת בישראל מזה כ-12 שנים, לתובעת Show Room מיוחד למוצרי הנתבעת, ונציגיה נפגשו תדיר עם נציגי הנתבעת וגיבשו תכניות עבודה ואף מנהליה היו מגיעים לישראל בכל שנה לבחון את פעילות ההפצה. המדובר בטענות שלא נסתרו על ידי הנתבעת, ואשר יש בהם ללמד בשלב מוקדם זה של ההליך, לכל הפחות על יחסים חוזיים בין הצדדים, גם אם אלו לא מלמדים על חוזה הפצה בלעדי כנטען על ידי התובעת. כאמור לעיל, עילות ההמצאה אינן מוגבלות לחוזה הפצה בלעדי, אלא לעצם קיומו של חוזה, אשר מושכלות יסוד כי אין הכרח שהיה בכתב.
- הנתבעת התמקדה בטענות אשר לשיטתה סותרות את הטענות לחוזה הפצה בלעדי, כאשר לטענתה בהתאם לפסיקה (לדוג' עא 127/86 יהושע רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3) 114, 121 - 122), בהעדר תנאים המאפיינים את ההסכם, ובמיוחד התחייבות למכירת כמות מוגדרת מהיצרן והתחייבות לאי תחרות, לא מתקיים הסכם בלעדיות. לטענת הנתבעת, התובעת אישרה שאין בין הצדדים הסכם בכתב, וכי לא הייתה התחייבות לרכישת כמות מינימלית של מוצרים. הנתבעת טענה כי התובעת מודה ששיווקה מוצרים של חברה מתחרה, חברת Lalengo, וכן כי אין מחלוקת כי מוצרי הנתבעת נמכרים בישראל גם על ידי חברת שטיחי כרמל. לטענת הנתבעת, משאין מחלוקת בנוגע לטענות אלו, הרי שנשמטת הקרקע תחת הטענה לחוזה הפצה בלעדי. המדובר בטענות אשר מקומן להתברר במסגרת התיק לגופו, וזאת נוכח טענת התובעת לפיה מדובר בטענות אשר נועדו להטעות, שכן לא מדובר באותם המוצרים, וכאשר היא טוענת להפצה בלעדית אך ורק של לוחות העץ של הנתבעת. כן טוענת התובעת בקשר לטענה כי לא הייתה התחייבות לרכישת כמות מוצרים מינימלית כי הצדדים סיכמו צפי לרכישת כמויות מוצרים, וכי הילתה תכנית עבודה שסוכמה מול הנתבעת. אין בכוונתי במסגרת החלטה זו לדון בטענות אלו, ואין באמור כדי להביע דעה בקשר לסיכויי טענות מי מהצדדים לגופן, אך משהצדדים טוענים טענות שונות וסותרות, ברי כי המדובר בטענות שראוי לבררן.
- מטעם זה גם אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה, קיומו של חוזה הפצה בלעדי הוא התנאי להחלת סמכות השיפוט, שכן, אילו בין הצדדים היה רק חוזה הפצה ולא חוזה בלעדי, הנתבעת לא מחויבת בהודעה מוקדמת וממילא לא קמה לתובעת עילת תביעה. כאמור לעיל, בשלב קניית הסמכות, הנטל המוטל על התובעת להראות שהתביעה מעוררת שאלה רצינית שיש לדון בה הוא נטל "קל למדי", כאשר התובעת נדרשת להוכיח כי אילו התקבלו טענותיה, היא תזכה בסעד הנתבע. התובעת טוענת כי בין הצדדים היה חוזה בלעדיות והנתבעת מכחישה זאת. מדובר בטענה שראויה להתברר, בהתאם לראיות שיובאו על ידי הצדדים בעת הדיון בתובענה, אך עצם קיום החוזה, ככל שנערך בישראל, הופר בישראל או שקיומו אינו מתאפשר בישראל, הוא כשלעצמו מקים סמכות לבית המשפט בישראל.
- משיש יסוד להניח כי בין הצדדים קיים חוזה כלשהו בעל פה, כאשר אין מחלוקת כי היו ביניהם יחסים עסקיים במשך 12 שנים, ומבלי להכריע בשאלת טיב היחסים העסקיים ותנאי החוזה, הרי שבענייננו בהכרח מתקיימת עילת המצאה בהתאם לתקנה 166(4). גם אם נניח שהחוזה לא נכרת בישראל (שכן המדובר בחוזה בעל-פה), הרי שאין כל ספק כי ככל שהופר הוא הופר בישראל וככל שלא ניתן לקיימו הרי שלא ניתן לקיימו בישראל, שכן הפצת מוצרי הנתבעת אמורה להתבצע בישראל.
- כך ובאופן דומה, מתקיימת בענייננו עילת ההמצאה בהתאם לתקנה 166(4א) ותקנה 166(5), שכן, מעשה ההפרה הנטענת או מחדל סיפוק המוצרים לתובעת, נעשו לכאורה בישראל, כמו גם הנזק שנגרם כתוצאה מההפרה הנטענת, ככל שנגרם, נגרם בישראל, מקום פעילות התובעת, אשר מוכרת את המוצרים בישראל ומחזיקה את המוצרים בישראל.
- כאמור לעיל, לא די בכך שמתקיימת עילת תביעה בהתאם לתקנה 166 לתקנות, ובית המשפט רשאי שלא לדון בתובענה, אם הוא סבור שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בה. כאמור בפס"ד אופיס טקסטיל שאוזכר לעיל "בגדר בחינת נאותות הפורום, נלקחים בחשבון שיקולי משנה שונים, ובכללם מהו הפורום המשפטי בעל מרב הזיקות בנוגע לסכסוך; ציפיותיהם הסבירות של הצדדים; ושיקולים ציבוריים - קרי, מהי הערכאה בעלת העניין ה'אמיתי' לדון בתובענה".
- בענייננו, טענה הנתבעת כי היא חברה זרה המייצרת את מוצריה מחוץ לישראל, המוכרת את מוצריה בכל העולם ולאו דווקא בישראל, נציגיה הם תושבי המדינה הזרה ונציגי התובעת נהגו לבקרה באוסטריה. מטעמים אלו לטענת הנתבעת מירב הזיקות אינן לבית המשפט בישראל, כאשר הזיקה היחידה לישראל, מתבטאת בכך שהתובעת היא חברה ישראלית שמכרה את מוצרי הנתבעת בישראל.
- יש ממש בטענת התובעת לפיה גוף בינלאומי הפועל מול גורמים שונים בעולם לוקח במסגרת שיקוליו את הסיכון שיתבע במדינה בה הוא פועל וכאמור ברשות ערעור אזרחי 2737/08 ארבל נ' TUI AG (נבו, 29.1.09) שם פסק כב' השופט דנציגר (בפסקה 19) ש"ככל שהיקף הסחר בין גופים בינלאומיים לבין עצמם ובינם לבין פרטים במדינות שונות גדל, הציפייה הסבירה של אותם גופים היא כי הם עלולים להיתבע באחת מן המדינות בהן הם פועלים. גוף מסחרי אשר פועל מול גורמים שונים בעולם לוקח במסגרת שיקולי הכדאיות הכלכליים לפעילותו במדינה פלונית את הסיכון כי ייתבע בה לדין. הדברים נכונים הן באשר לחברות בינלאומיות הפועלות בישראל והן באשר לחברות ישראליות הפועלות בחו"ל".
וכך בקשות עירייה אחרות 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בערעור מיסים נ' CAE Electroics Ltd (נבו, 04.09.07): "... ציפייתם הסבירה של הצדדים תומכת בקיום הדיון בישראל. עוד בשנת 1967 אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "...יצרן של ציוד המבקש לשווק את תוצרתו ברחבי תבל חייב להשלים עם האפשרות שבאחד הימים הוא ייתבע לדין באחת הארצות שעימן הוא מבקש לסחור" (עניין ליבהר, עמ' 251; ראו גם עניין הגבס, עמ' 115). משכך, הסיכון שביום מן הימים תיקרא המשיבה למשפט בישראל, הינו סיכון טבעי וצפוי."