לעניין משקלם של זכ"ד חקירות הנאשם בשב"כ, קבעה הפסיקה:
"משקלם הראייתי של זכ"דים כתמיכה לעדות על פה של החוקר שרשמם ייקבע בכל מקרה לגופו בהתאם למהימנות העד בעיני הערכאה הדיונית ותוך התחשבות בנסיבות רישום הזכ"ד, במידת הפירוט שבה נכתב ובקרבת הזמן שבין מסירת האמירה המתוארת בזכ"ד לבין מועד כתיבתו" ( ערעור פלילי 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל (נבו, 4.3.02)).
למעט הזכ"דים אותם ערכה החוקרת הממונה "איה" באמצעותה הוגשו ת/13 ו ת/14, בעניינו, כל יתר חקירותיו של הנאשם בשב"כ הוגשו בהסכמת ההגנה אשר ויתרה על חקירת עורכיהם. לא רק זאת, אלא שבסיכומיה נטשה ההגנה כלל טענותיה ביחס לעובדות והתשתית הראייתית המוסכמת, ובכלל זה טענות שהעלתה לראשונה כלפי החוקרת איה במהלך חקירתה הנגדית.. מעבר לאמור, ההגנה גם אישרה הודאת הנאשם כי צרך תכני דע"אש והורידם למכשיריו האישיים, לרבות כי הודה בפני חוקריו השונים כי ביצע ביעה.
הודאות הנאשם מקיימות גם את המבחן החיצוני הדורש תוספת ראייתית מאמתת להודאה של "דבר מה נוסף". בין שני המבחנים הללו מתקיים כידוע יחס של "מקבילית כוחות", דהיינו - ככל שמהימנות ההודאה על פי המבחן הפנימי גבוהה יותר, כך ניתן להסתפק בתוספת ראייתית בעלת משקל פחות ולהיפך (ערעור פלילי 4995/23 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 29.7.24) וערעור פלילי 8589/13 רמילאת נ' מדינת ישראל (נבו, 27.1.15)). בעניין הנאשם, מהימנות הודאותיו על פי המבחן הפנימי הינה גבוהה, ולצדה ראיות רבות המאמתות באופן מובהק את תוכנן, תומכות ומחזקות בדברים שמסר לחוקריו, כמפורט בהרחבה לעיל.
הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף דרך הילוכו המניפולטיבי של הנאשם בין גרסאות וטענות סותרות במהלך עדותו בבית המשפט עד להודאתו בביצוע ביעה בפני בית המשפט.
עדות הנאשם
- 33. עדות הנאשם בביהמ"ש הותירה רושם רע ובלתי מהימן, בלשון המעטה. הנאשם זגזג בין גרסאות וטענות סותרות במהלך שתי ישיבות בהן נשמעה עדותו.
גרסתו לא הייתה עקבית והשתנתה הן ביחס לתשובתו לכתב האישום, והן ביחס לדברים שמסר בין עדותו בישיבה הראשונה ( 29.5.25) לעדותו בישיבה השנייה ( 7.9.25) ובכל עדות בפני עצמה.
כטענת המאשימה, לאורך עדותו בבית המשפט הרבה הנאשם להשיב בשאלות, ולא בכדי נדרש בית המשפט להעיר לו בעניין זה ולא אחת ( עמ' 130, ש' 18; עמ' 136, ש' 28; עמ' 137, ש' 12; עמ' 146, ש' 31; עמ' 191, ש' 26 ).