כפיפות זו של פקודת הנזיקין להוראות חוק הגנת הפרטיות מורה לנו ליישם את האיזונים שנקבעו בו, בבואנו לדון בעוולת הרשלנות שהנזק הנטען בה הוא פגיעה בפרטיות. איזונים אלו מכירים בחשיבות הזכות לפרטיות וקובעים שהפגיעה בה היא נזק בר פיצוי, אולם שוללים את זכות הפיצוי במקרים של דיווח נכון והוגן על הליכים משפטיים, נוכח עקרון פומביות הדיון.
- לפיכך, בבואנו לקבוע את היקף חובת הזהירות המוטלת על מי שפרסם דיווח נכון והוגן אודות הליך משפטי ותוצאותיו, עלינו להביא בחשבון את קביעת החוק לפיה פרסום כאמור אינו אסור, אף אם הוא כרוך בפגיעה בפרטיות, ולצמצם את חובת הזהירות בהתאם. על כן אני שסבורה שבעוד שככלל, קיומה של צפיות לנזק עשויה להקים חובת זהירות (כמפורט בפסק הדין בקשות עירייה אחרות 4486/11), כאשר מדובר בפרסום מידע מתוך הליך משפטי אין די בקיומה של צפיות. כאשר מדובר בפרסום מידע מתוך הליך משפטי חובת הזהירות תקום רק כאשר האדם הסביר צריך ויכול היה לצפות שהפרסום נעשה שלא כדין.
- אם לא תאמר כן, כל פרסום שמו של בעל דין יהיה פרסום רשלני, שכן ניתן לצפות שהוא יסב לבעל הדין נזק של פגיעה בפרטיות, כך אפילו כשאין בפרסום פגיעה בשמו הטוב של בעל הדין. למשל, אדם סביר יכול וצריך לצפות שפרסום המידע שפלוני רכש דירה ויש בה ליקויי רטיבות יסב לו נזק. וקל וחומר כאשר הפרסום כרוך בפגיע חמורה יותר בבעל הדין, למשל פרסום העובדה שהוגש נגדו כתב אישום, אפילו לפני הרשעה, כשלנאשם עומדת חזקת החפות. אם עצם הצפיות לנזק מקימה חובת זהירות, כל פרסום הוא רשלני. קביעה כאמור עומדת בניגוד להלכה בנוגע לצווי איסור פרסום, ותפגע בעקרון פומביות הדיון, שאף הוא עקרון יסוד בשיטת המשפט שלנו.
- יתרה מזו, אימוץ המודל שהוצע בפסהעברת מקום דיון בקשות עירייה אחרות 4486/11 יביא לכך שעוד בטרם תבחן שאלת חובת הזהירות, תבחן שאלת ההתרשלות, דהיינו האם בפרסום פרטי מידע מתוך הליך שלא הוגדר כחסוי, עשה המפרסם מעשה שאדם סביר לא היה עושה בנסיבות העניין. ואני סבורה שהתשובה לכך היא שלילית.
- אם לא די בכך, כאמור, בניגוד לתביעה מכח חוק הגנת הפרטיות, התובע מכוחה של עוולת הרשלנות צריך להכבד ולהוכיח נזק, ואין הוא יכול להיפרע בלא הוכחה זו.
- שילוב שלושת הדרישות הללו מציב רף גבוה בפני מי שמבקש לתבוע פיצוי בגין רשלנות בפרסום החלטות ופסקי דין.
- לטענת התובע, ניהול אתר נט-המשפט באופן שמאפשר הצלבה בין תיק חסוי לתיק שאינו כזה הוא בגדר רשלנות. הנתבעים 1 ו- 2 משיבים ששמו של התובע הגיע לידיהם בלא כל הצלבה בין מספר התיק לבין החלטה שפורסמה בטרם הוגדר התיק כ"חסוי", משום שכל הפרסומים נעשו בטרם התיקים הוגדרו כחסויים, בלא כל הצלבה.
- אמנם, במקרה אחד (הערעור על וע"ר) שמו של התובע נמחק מפסק הדין, ולמרות המחיקה, נעשה קישור בין פסק הדין שבו הוסתר שמו של התובע לבין עמוד האינטרנט הנושא את שמו. אלא שגם תיק זה, לא נוהל כחסוי, ולא ניתנה החלטה האוסרת את פרסום שמו של התובע עד לאחר פרסום פסק הדין. ודוק, הסתרת השם בפסק הדין אינה שקולה לקביעה שיפוטית שהתיק ינוהל בדלתיים סגורות, או מתן צו איסור פרסום על שמו. בהעדרה של קביעה שיפוטית כאמור, נותר סיווג התיק כשהיה.
- בהעדר קביעה שיפוטית מפורשת של בית הדין בדבר חסיון ההליך ומידת החסיון, הנהלת בתי המשפט יישמה את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שקבעה שככלל, יש לפרסם את שמות המערערים על החלטות הוועדות הרפואיות, ולסווג את ההליך כהליך שמותר לפרסום. על פי פסיקה זו, על מערער הסבור שיש טעם מיוחד לחסות את שמו לפנות לבית הדין בבקשה מנומקת. אלא שהתובע לא עשה כן אלא עד לאחר הפרסום.
- אמנם, ייתכן שראוי היה שבית הדין לא יסתפק בהסרת שמו של התובע מפסק הדין, ויורה מפורשות מיוזמתו על איסור פרסום פרטיו. אלא שעל תקלה כגון דא (ככל שמדובר בתקלה) יש חסינות מכח ס' 8 לפקודת הנזיקין (ור' גם תיק אזרחי (שלום ת"א) 7945-09-19 פלונית נ' מדינת ישראל -הנהלת בתי המשפט (14.3.22), שצוטט לעיל).
- לסיכום, כל ההליכים שניהל התובע לא נוהלו בדלתיים סגורות, ולא הוצאו בגינם צווי איסור פרסום, וזאת עד לאחר שפורסמו המסמכים נשוא ההליך באתרים "נט המשפט" ו"תולעת המשפט". התובע אישר בעדותו שמייד כאשר הומצאו צווי איסור הפרסום, הנתבעים הסירו את הפרסומים (עמ' 30-31 לתמליל). על כן, אף לו סברתי שפקודת הנזיקין מקימה עילה בגין פגיעה רשלנית בפרטיות, אני סבורה שנוכח חשיבותה של פומביות הדיון, הנתבעים פעלו כפי שאדם סביר היה פועל בפרסום פסקי הדין וההחלטות, ולא הפרו את חובת זהירות כשפרסמו פרסומים שלא נאסר פרסומם, גם אם ניתן היה לצפות שהפרסום יסב נזק לתובע.
- למעלה מצורך אוסיף, שלא ברור מדוע מערכת המחשוב שמנהלת הנהלת בתי המשפט מוסיפה כברירת מחדל את מספרי תעודות הזהות של בעלי הדין על גבי הפרוטוקולים שנוצרים במסגרתה, באופן שעלול לגרום לתקלות כגון דא, ולפרסום מספרי תעודות הזהות של בעלי הדין, מקום בו הדבר אינו נדרש. ייתכן שרצוי לשקול להפוך את ברירת המחדל, כך שפרוטוקולים ייפתחו ללא ציון של מספר תעודת הזהות, וככל שהדבר נדרש, יורה בית המשפט על הוספתם.
עוללות
- אף שלכאורה ניתן היה לסיים את פסק הדין כאן, הצדדים הוסיפו וטענו טענות נוספות שאבקש לייחד להן מילים מספר.
- הסכמה
הנתבעים 1 ו- 2 טענו שאין בפרסום משום פגיעה בפרטיות אם הסכים לו הנפגע. לטענתם, ניתן להסיק הסכמה משתמעת לפרסום מעצם ניהול הליכים בבתי משפט בדלתיים פתוחות. דין הטענה להידחות. לפחות בכל הנוגע לשני פרסומים ניתן היה לראות שגם בית הדין עצמו לא היה מודע לכך שפסקי הדין הניתנים על ידו עלולים לחשוף פרטים מזהים של התובע (ר' ההנמקה לצו איסור הפרסום בסכסוך עבודה 7238-05-17, כפי שצוטט לעיל, וכן הסרת שמו של התובע מפסק הדין בערעור על וע"ר, בלי החלטה מפורשת האוסרת על פרסום שמו), וגם הנהלת בתי המשפט הניחה שהסדרי הפישור לא יפורסמו (ר' מכתבה של עו"ד גדלמן שצוטט לעיל). במצב דברים זה, קשה להניח שהתובע היה מודע לעובדה שניהול ההליך יביא לידי כך שבסופו יפורסמו פסקי הדין ובהם שמו המלא, מספר תעודת הזהות שלו, דוגמת החתימה שלו, ופרטים מתוך תיקו הרפואי. בהעדר מודעות לאפשרות זו, לא ניתן להסיק הסכמה לפרסום.
- חסינות
הנהלת בתי המשפט טענה לחסינות שיפוטית בפרסום פסקי הדין. כאמור לעיל, בניהול כל התיקים נשוא ההליך כתיקים שאינם חסויים יישמה הנהלת בתי המשפט את ההלכה שנקבעה בבית הדין הארצי לעבודה. לפיכך, אילו הדבר היה מקים עילת תביעה, הרי שבד בבד היה מקום לקבוע חסינות שיפוטית בגינה, כטענת הנהלת בתי המשפט.
- בדומה, אף אם ניתן לומר שאירעה תקלה בהוספת מספר תעודת הזהות להסדרי הפישור שקיבלו תוקף של פסק דין בד"מ 9713-10-16 ובסכסוך עבודה 6613-10-18, או לפסקי הדין בסכסוך עבודה 7238-05-17 ובסכסוך עבודה 56316-07-17, הרי שניסוח פסקי דין חוסה תחת אותה החסינות. גם פרסום מידע רפואי אודות התובע מבלי ליתן צו איסור פרסום, תוך השמטת שמו מפסק הדין הוא פעולה שיפוטית, ועל כן קמה החסינות.
- אחריות אישית לנתבע
לטענת התובע, יש להטיל על הנתבע 2 אחריות אישית בגין התנהלות הנתבעת שהוא היה מנהלה. כיוון שקבעתי שאין לתובע עילת תביעה נגד הנתבעים, ממילא מתייתרת שאלת האחריות האישית של הנתבע. עם זאת, ולמעלה מהצורך, אציין שאחריות אישית על אורגן בחברה תוטל רק בגין מעשיו שלו במסגרת אותה חברה (ערעור אזרחי 8553/19 אלכסנדר אורן בערעור מיסים נ' יהודית כהן (17.11.2020)). במקרה דנן, מהראיות עולה שכל הפרסומים בוצעו בעקבות כרייה אוטומטית של נתונים מאתר נט-המשפט, באמצעות תוכנה שהפעילה הנתבעת. לא הוכח מה חלקו האישי של הנתבע בכך, ואילו מעשים הוא ביצע באופן אישי.
- על כן, אף אילו סברתי שיש להטיל אחריות על הנתבעת, אין מקום להטלת אחריות אישית על הנתבע.
- תום לב
כאמור לעיל, אני סבורה שהפרסומים מותרים אף אם הנתבעים פעלו בחוסר תום לב. עם זאת, כיוון שהתובע טען בהרחבה לגבי חוסר תום ליבם של הנתבעים, אבקש לייחד מספר מילים לנושא זה.
- התובע לומד את חוסר תום ליבם של הנתבעים ממודעותם לאפשרות הפגיעה בפרטיותו, ולסירובם להסיר את הפרסומים עד שיומצא להם צו איסור פרסום. הנתבעים מודים שהם מודעים לעובדה שהתובע, כמו גורמים רבים נוספים, סבור שפרסום ההליכים בהם הוא מעורב פוגע בו. אלא שלטענתם, עצם קיומה של פגיעה בפרטיות אינה יכולה להוות טעם לפגיעה בפומביות הדיון.
- כאמור, אני סבורה שהצדק עם הנתבעים. עם זאת, אף אילו טעו הנתבעים בפרשנות המצב החוקי, אני סבורה שהטעות היא טעות בתום לב, וכי לא הייתה כאן פעולה מכוונת לפגיעה בתובע באופן אישי.
איסור פרסום התביעה שבפניי
- בראשיתו של ההליך ביקש התובע להטיל צו איסור פרסום על כל מידע מזהה, בטענה שבמסגרת ההליך נחשפים פרטים אודות מצבו הבריאותי. בהחלטה מיום 8.1.23 (שניתנה במעמד צד אחד) קבעתי ש"בשלב זה, ועד החלטה אחרת, ואלא אם תבוא התנגדות מנומקת, ניתן בזאת צו איסור פרסום על שמו של התובע וכל פרט מזהה אחר שלו."
- ביום 9.2.24 ביקשו הנתבעים 1 ו- 2 לבטל את ההחלטה, וביום 18.9.24, בסיומה של ישיבת קדם המשפט, ניתנה החלטה מנומקת לפיה "בשלב זה, ובטרם הוחלט שהפרסומים מותרים, אין מקום לאפשר הדהוד שלהם במסגרת פרסום ההליך שבפניי. יחד עם זאת, ככל שהתביעה תדחה, וייקבע שאכן הפרסומים מותרים, תבחן בשנית בקשת התובע לאסור פרסום פרטיו".
- היום, נוכח קביעתי לעיל לפיה פרסום פסקי הדין כפי שנעשה על ידי הנתבעים הוא פרסום מותר לפי חוק איסור לשון הרע, הגיעה העת לבחון בשנית את בקשת התובע לאסור פרסום שמו.
- כאמור לעיל, שיקולי בית המשפט בבקשה לצו איסור פרסום שונים משיקוליו במסגרת תביעה כספית בגין פגיעה בפרטיות. במסגרת שיקולים אלו, עלי לבחון אם פרסום שמו של התובע במסגרת ההליך שבפניי יביא לפגיעה חמורה בפרטיותו שעשויה להצדיק את הפגיעה בפומביות הדיון.
- כפי שקבעתי בהרחבה לעיל, פרטיותו של התובע נפגעת בפרסום שלושה נתונים: מספר תעודת הזהות שלו, דוגמת החתימה שלו ונתונים מתוך תיקו הרפואי. עם זאת, חומרת הפגיעה משתנה בהתאם לסוגה. כך, אין דומה הפגיעה בפרסום דוגמת החתימה, מקום בו היא משתנה מעת לעת, לפרסום מידע רפואי. כאמור לעיל, אני סבורה שרק פרסום המידע הרפואי מהווה פגיעה חמורה בפרטיות, העשויה להצדיק צו איסור פרסום.
- עם זאת, בכוונת מכוון אין בפסק הדין נתון כלשהו בדבר מצבו הבריאותי, ואין בו פירוט של מספר ההליך בערעור על החלטת הוועדה הרפואית, אשר יאפשר באמצעות חיפוש מספר ההליך לגלות פרטים שפורסמו בפסק הדין שם אודות מצבו הבריאותי. במצב דברים זה, איני סבורה שיש טעם באיסור פרסום פסק הדין.
- שונה הדבר בכל הנוגע לפרסום מסמכים מתוך התיק, מהם ניתן לגלות מידע רפואי או את מספרו של אותו הליך, אשר באמצעותו ניתן לדלות מידע רפואי. נוכח הפגיעה החמורה שבפרסום מידע רפואי, אני אוסרת על פרסום מסמכים מתוך התיק מהם ניתן ללמוד מידע זה.
סוף דבר
- הנתבעים פרסמו מספר פסקי דין והחלטות מתוך תביעות וערעורים שניהל התובע בבית הדין לעבודה. כל ההליכים נוהלו בדלתיים פתוחות, ובאף אחד מהם לא ניתן צו איסור פרסום לפני שפורסם המידע אודותיו. רק לאחר הפרסום פנה התובע וביקש צווי איסור פרסום. כל בקשותיו התקבלו, ובתי הדין הורו שלא לפרסם פרטים מזהים אודותיו. מייד לאחר שניתנו צווי איסור פרסום, הוסר הפרסום מאתרי האינטרנט של הנתבעות.
- בחלק מפסקי הדין נרשם מספר תעודת הזהות של התובע, ובפרסומם פגעו הנתבעים בפרטיותו. פסק דין אחד שניתן בערעור התובע על החלטת וועדת רפואית של המוסד לביטוח לאומי כלל מידע אודות מצבו הבריאותי. בכותרתו של פסק דין זה הופיע שמו של התובע רק בראשי תיבות. פרסומו של פסק דין זה, כשהוא מקושר לעמוד המפרט את שמו של התובע ואת כל ההליכים המשפטיים להם היה צד, פגע בפרטיותו באופן משמעותי.
- עם זאת, כל הפרסומים שפרסמו הנתבעים הם דיווח נכון והוגן על מה שאירע בהליכים שהתנהלו בפני בית הדין, ועל כן הם פרסומים המוגנים על פי חוק, ואינם מקימים לתובע עילת תביעה. לפיכך, אני דוחה את התביעה.
- בראשיתו של ההליך ביקש התובע לנהל התביעה בדלתיים סגורות, מחשש שבמהלך ניהולו ייחשפו פרטים שיפגעו בפרטיותו. ואכן, במסגרת ההליך נחשפו מסמכים שיש בהם פגיעה בפרטיותו, שהעיקריים שבהם הם מסמכים מתוך ההליך שכונה לעיל "ערעור על ווע"ר", אשר בפסק הדין בו ישנם פרטים מתוך תיקו הרפואי של התובע. עם זאת, בפסק דין זה לא הובאו ציטוטים מתוך ההליך או מתוך פסק הדין, ולא נזכר מספר ההליך, באופן שיאפשר לאתר אותו במאגרי פסיקה. על כן אין בפרסום פסק הדין משום פגיעה בפרטיות, ולפיכך אני מצמצמת את צו איסור הפרסום, כך שיחול רק על מספר ההליך הנ"ל.
- למרות התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות. כשם שהנתבעים האמינו ומאמינים בתום לב בחשיבות עקרון פומביות הדיון, ובזכותם (ואולי גם חובתם) לפרסם מידע מתוך הליכים משפטיים, כך גם התובע האמין ומאמין בתום לב בחשיבות הזכות לפרטיות, ובחשיבות המאבק להגן עליה.
- בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהנתבעים 1 ו- 2 מיוצגים על ידי הקליניקה למניעת תביעות השתקה, וגם למדינה לא נגרמו הוצאות משפט בפועל, סברתי שאין מקום לחייב את התובע בהוצאות משפט.
ניתן היום, כ"א אייר תשפ"ו, 08 מאי 2026, בהעדר הצדדים.