במילים אחרות, ככלל, אין חובת סודיות על הסדרי גישור או פישור, ואין חסיון להסדרים אלה.
- על אף האמור, וכפי שפורט לעיל, סברה הנהלת בתי המשפט שהסדרי הפישור נשוא ההליך שבפניי לא אמורים היו להתפרסם באתר של הרשות השופטת, ועו"ד גנדלמן מטעמה השיבה לפניית התובע בהתאם לסברה זו. התובע מבקש לראות בכך הודאת בעל דין להתרשלותה של הנהלת בתי המשפט ביישום נהליה שלה, כפי שיפורט להלן.
- מספר תעודת הזהות של התובע פורסם גם בפסק הדין שניתן בתיק סכסוך עבודה 56316-07-17 ובפסק הדין החלקי שניתן בסכסוך עבודה 7238-05-17. שני פסקי הדין הללו ניתנו בהסכמה, ואין בהם פירוט של עילת התביעה או כל פרט אחר. הפגיעה היחידה מהפרסום נוגעת לעובדה שמספר תעודת הזהות של התובע מצוין במסמך.
- בניגוד לפסקי הדין שנסקרו לעיל, בפרסום פסק הדין בתיק הערעור על וע"ר, פורסם גם מידע אודות מצבו הרפואי של התובע. פסק הדין ניתן ביום 3.11.22, וממנו עולה שהוא עוסק בערעור שהגיש התובע על החלטת וועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי. בפסק הדין אין פרטים מזהים של התובע ושמו צוין בראשי תיבות, אולם יש בפסק הדין פרטים אודות מצבו הרפואי.
- התובע היה מיוצג בהליך זה, שנפתח לאחר שהתובע כבר הגיש בעבר בקשות לצווי איסור פרסום, ועל אף האמור, הוא לא ביקש שהתיק ינוהל בדלתיים סגורות, עד לאחר שפסק הדין פורסם באתר "תולעת המשפט". בשל כך, בתיקיית "גורמים" באתר נט המשפט פורסם שמו המלא של התובע.
- כיוון שבתיקיית גורמים צויין שמו המלא של התובע, קושר התיק באתר "תולעת המשפט" ליתר תיקיו של התובע, ומספר ההליך פורסם בדף שבכותרתו מתנוסס שמו של התובע כבעל הדין. בדף זה מופיעה קישורית אל פסק הדין, ובלחיצה עליה מובא פסק הדין ככתבו וכלשונו, דהיינו כששמו של התובע מצויין בראשי תיבות בלבד. לטענת התובע, קישור פסק הדין לעמוד הנושא את שמו מאיין את החלטת בית הדין לפרסם את פסק הדין תוך השמטת הפרטים המזהים. התובע אינו טוען שניתנה החלטה של בית הדין בדבר חסיון שמו.
- בנוסף, פרסמה הנתבעת את התצהיר שנתן התובע בהליך שיזם אדם אחר, כשעל התצהיר מתנוססת חתימתו וכתוב בו מספר תעודת הזהות שלו. תצהיר זה לא הגיע לידי הנתבעת דרך אתר נט-המשפט, אלא בעקבות היותה בעל דין בהליך בו הוגש. בנסיבות אלה, אין לתובע עילת תביעה נגד הנהלת בתי המשפט בגין פרסום זה.
- לסיכום נקודה זו, הנתבעים פרסמו מספרי הליכים בהם נטל התובע חלק, ובחלק מהמקרים הפרסום כלל את מספר תעודת הזהות שלו. בשני מסמכים שפורסמו התנוססה דוגמת החתימה של התובע, ופרסום אחד כלל מידע רפואי אודותיו. בפרסומים אלו, ובפרט פרסום פסק הדין בערעור על הוע"ר, פגעו הנתבעים בפרטיותו של התובע.
הפרסומים הם פרסומים מותרים
- כפי שפורט בהרחבה לעיל, למרות חשיבותה של הזכות לפרטיות, לא כל פגיעה בפרטיות מקימה לנפגע זכות תביעה.
- פרטיותו של התובע נפגעה בשל העובדה שהנתבעים פרסמו את התצהיר ואת פסקי הדין ככתבם וכלשונם. פרסומי אלה אינם אלא "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע במסגרת דיון או החלטה שיפוטית", וגם התובע אינו טוען אחרת. כיון שהנתבעים פרסמו את התצהיר ופסקי הדין ככתבם וכלשונם, כדיווח על מה שנכתב בהם, הפרסומים הללו אינם אסורים, גם אם יש בהם משום לשון הרע או פגיעה בפרטיות. לפיכך, פרסומי הנתבעים אינם מקימים זכות תביעה מכח חוק איסור לשון הרע או חוק הגנה על הפרטיות, הגם שיש בהם פגיעה בפרטיות התובע.
- ויודגש, כיוון שפרסום דיווח נכון והוגן של הנעשה במסגרת הליך משפטי ושל תוצאות ההליך אינו אסור לפי חוק הגנת הפרטיות, אין נפקא מינה לשאלה אם הנתבעים פעלו בתום לב, מתוך כוונה לפגוע, או באדישות לפגיעה שעלולה להיגרם. באיזון שנקבע בחוק הגנת הפרטיות בין הזכות לפרטיות לבין פומביות הדיון, הבכורה ניתנה לפומביות הדיון בכל הנוגע לכל ההליכים שניהל התובע בבתי הדין לעבודה, גם מקום שהליכים אלו היו ערעורים על החלטות וועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי.
- אודה ולא אבוש, שלא ברור מדוע עשה המחוקק אבחנה בין פרסום שמו של תובע בתביעת נזק גוף לבין פרסום שמו של מערער בערעור על קביעת וועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי. עם זאת, מעת שאיסור פרסום שמו של תובע בגין נזק גוף נקבע בחוק בתי המשפט, ולא נקבעה הוראה דומה בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, ומעת שנקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה שזכות הפרטיות של המערערים נסוגה מפני פומביות הדיון בהליכים מול המוסד לביטוח לאומי, הנתבעים היו רשאים לפרסם את פסקי הדין שניתנו בהליכים שניהל התובע, ואין לחייבם בגין הפגיעה בפרטיותו הנובעת מפרסומים אלו.
אין התרשלות בפרסום
- התובע טוען שהנתבעים התרשלו בפרסום פסקי הדין שניתנו בענייניו. טענות התובע בהקשר זה נשענות על מספר רבדים. ראשית, טוען התובע שהנהלת בתי המשפט מושתקת מלטעון שלא התרשלה, הן משום שהיא הודתה שפרסום הסדרי הפישור נעשה בשל תקלה, והן נוכח הטענות והממצאים מהליך אחר שנוהל בין הנתבע לבינה (עתירה מנהלית (מינהליים י-ם) 16697-09-19 גיא זומר נ' שרון סבן ספראי (10.8.2020) (להלן ולשם קיצור: "העתירה המינהלית")).
- שנית, ולגופו של עניין, טוען התובע שניהול אתר נט-המשפט באופן שמאפשר הצלבה בין תיק חסוי לתיק שאינו כזה הוא בגדר רשלנות. טענה זו נשענת הן על דוגמאות שהביא הנתבע בעיקרי טיעון שהגיש במסגרת העתירה המינהלית, והן על שאירע בעניינו שלו, בפרסום פסק הדין בתביעת הנכות בעמוד הנושא את שמו.
- בנוסף, לגופו של עניין, טוען התובע שהנתבעים 1 ו- 2 התרשלו בניהול אתר "תולעת המשפט", משום שהם צפו ויכולים היו לצפות שפרסום והנגשת כל המידע מתוך אתר נט-המשפט, יפגע בפרטיותו.
- הנתבעים חולקים על הטענה על שני רבדיה, וטוענים הן להעדר השתק שיפוטי, והן להעדר התרשלות לגופה.
- בטענות אלו נדון להלן, נפתח בטענת ההודאה והשתק, ונסיים בטענות לגופה של עוולת הרשלנות.
הודאה בהתרשלות
- כאמור לעיל, התובע פנה אל הנהלת בתי המשפט (בתאריכים 1.12.2020, 6.12.2020 ו- 4.3.21) בתלונה שהסדר פישור עליו הוא חתום פורסם באתר "תולעת המשפט". במענה השיבה עו"ד יסמין גנדלמן מהלשכה המשפטית בהנהלת בתי המשפט כי אכן לא היה מקום לפרסם את הסדר הפישור (מכתבה צוטט לעיל). מתשובתה הכתובה של עו"ד גנדלמן בזמן אמת עולה שבעקבות פניית התובע, המסמך הפך ללא זמין לצפייה באתר הרשות השופטת.
- מתשובתה של עו"ד גנדלמן לא ברור מדוע היא סברה שהסדר הפישור "לא אמור היה להתפרסם באתר הרשות השופטת", כלשונה, וזאת בשים לב לעמדת הנהלת בתי המשפט בדבר חשיבות עקרון פומביות הדיון, אשר ממנו נגזרת חובתה לפרסם את פסקי הדין וההחלטות שניתנו, ונוכח עמדת המחוקק בדבר העדר חסיון על הסדרי גישור, כפי שפורט לעיל. ייתכן שכוונת עו"ד גנדלמן במכתבה היה לומר שרק בעקבות פניית התובע, התברר שהסדר הפישור כולל את מספר תעודת הזהות שלו. עו"ד גנדלמן לא פירשה נקודה זו בתצהירה ולא נשאלה על כך במסגרת החקירה הנגדית.
- לטענת התובע, אמירתה של עו"ד גנדלמן לפיה "המסמך נשוא פנייתך לא אמור היה להתפרסם באתר הרשות השופטת", היא הודאה בהתרשלות הנהלת בתי המשפט. ולא היא.
- התרשלות היא פעולה החורגת מסטנדרט הזהירות, דהיינו מאופן התנהגותו של אדם סביר באותן נסיבות (ר' למשל ערעור אזרחי 919/21 תומר אפריאט נ' זרעים גדרה בערעור מיסים (14.4.24)). הודאה בהתרשלות היא הודאה לא רק בכך שאירע מאורע שלא אמור היה להתרחש, אלא גם שהמאורע התרחש בשל פעולה שבוצעה בניגוד לסטנדרט הזהירות.
- נוכח עמימות מכתבה של עו"ד גנדלמן, קשה לראות בו הודאה בהתרשלות, משום שלא ברור ממנו שפרסום הסדרי הפישור היה בניגוד לכללים שהיו נהוגים במועדים אלו, דהיינו שאדם סביר ונבון היה נמנע מלפרסמם.
ההתדיינות בין הנתבע לבין הנהלת בתי המשפט כיוצרת השתק
- התובע הרבה להסתמך על ההתדיינות קודמת בין הנתבע 2 לבין הנהלת בתי המשפט, בעתירה המנהלית שהגיש הנתבע נגד הנהלת בתי המשפט, והקדיש מאמצים רבים לקבל מהנתבעים את מלוא המסמכים שהיו חלק מהתדיינות זו. לטענת התובע, טענות הצדדים והכרעת בית המשפט במסגרת התדיינות זו מוכיחה את רשלנות הנתבעים, ומכל מקום משתיקה אותם מלטעון אחרת. לצורך בחינת הטענה, נסקור תחילה בקצרה את מהות ההליך והקביעות בו על פי פסק הדין.
- המחלוקת בין הנתבעים תוארה בהרחבה והוכרעה בפסק הדין שניתן בעתירה שהגיש הנתבע כנגד הנהלת בתי המשפט לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. במסגרת העתירה הנתבע "ביקש לקבל מידע ביחס לתיקים חסויים במערכת נט המשפט. אלה הוגדרו על ידו כתיקים שלמשתמש מן המניין אין הרשאה לעיין בהם באמצעות המערכת (התיקים החסויים). העותר ביקש לקבל ביחס לכל התיקים החסויים שבנט המשפט את פרטי המידע הבאים: מספר התיק; סוג התיק (למשל: ת"א, תיק משפחה וכו'), סוג עניין (בהתאם לתת הקטגוריה שבנט המשפט, למשל: תביעה כספית, תביעה למזונות ומדור, הטרדה מינית וכו'); תאריך פתיחה; תאריך סגירה; מצב; סכום התביעה (כאשר רלבנטי); תוצאה; סיבת תוצאה; בית משפט; ושופט" (ציטוט זה ויתר הציטוטים בחלק זה הם מתוך פסק הדין שניתן בעתירה המינהלית).
- מפסק הדין בעתירה עולה שהנהלת בתי המשפט הסכימה להעביר לידי הנתבע פרטים רבים שהתבקשו על ידו, אולם "עמדה על סירובה למסירת הפרט של מספר התיק ביחס לכל אחד מהתיקים החסויים". הנהלת בתי המשפט נימקה את סירובה בכך שחשיפת מספרי התיקים עלולה להביא לחשיפת מידע שאסור לגלותו על פי דין בשל אחד משני תרחישים, "האחד, בו ניתן צו איסור פרסום על עצם קיום ההליך ומסירת כלל מספרי התיקים החסויים תביא לחשיפת מידע שאין לגלותו; השני, בו פורסמו בעבר החלטה או פרטים מתיק חסוי, בין קודם לסיווגו של התיק כחסוי ובין בשוגג, וחשיפת מספר התיק תאפשר להתחקות בנקל אחר תוכן חסוי כאמור ותביא לגילוי נוסף והפרה של איסור הפרסום."
- בפסק הדין קיבל בית המשפט את עמדת הנהלת בתי המשפט וקבע שאין למסור לנתבע את המידע בדבר מספרי התיקים החסויים, שכן באמצעות מידע זה הוא עלול לאתר על נקלה מידע שאסור בפרסום מתוך אותם תיקים באמצעות הצלבת מספר ההליך עם חומרים שלא נאסרו בפרסום, דוגמת החלטות שניתנו בטרם ניתן צו איסור פרסום, או החלטות שבשל תקלה פורסמו למרות צו איסור הפרסום.
- בית המשפט שם הביא מטענות הנתבע "כי המשיבה עצמה מפרסמת לא אחת החלטות הכוללות פרטים שלא הותרו בפרסום. העותר הפנה לדוגמאות שונות בהקשר זה. לטענתו המשיבה פועלת ברשלנות ובזלזול באופן המביא לחשיפת זהותם של צדדים בהליכים חסויים בעוד שדווקא הוא פעל להתריע בפניה על כך. העותר לא חלק על כך שיש בסיס לתרחיש שלפיו מסירת מספרי ההליכים החסויים תאפשר איתור וחשיפה של מידע אסור בפרסום שפורסם בעבר קודם לשינוי סיווג של התיק או מחמת טעות (למשל, ס' 9 לעיקרי הטיעון מטעמו)".
- בסופו של יום עתירת הנתבע נדחתה.
- כאמור, התובע ביקשה להיבנות מפסק הדין בעתירה המנהלית, הן על מנת להוכיח את עצם הפרקטיקה של הצלבת מידע בה נוקטים הנתבעים, שלה הייתה הנהלת בתי המשפט מודעת, והן על מנת להוכיח את כוונתם לפגוע. לטענתו, המידע שפורסם אודותיו באתר "תולעת המשפט", במיוחד בכל הנוגע לפסק הדין האחרון, הושג באמצעות הצלבה בין נתונים גלויים לנתונים חסויים, שהרי בפסק הדין לא הוזכר שמו, ואילו באתר, פסק הדין נמצא בעמוד הנושא את שמו. מכל מקום, טוען התובע שבמסגרת טיעוניהם מודים הנתבעים כולם שקיימת אפשרות לחשיפת זהותם של צדדים להליכים חסויים, ועל כן הם מושתקים מלטעון אחרת.
- הנתבעים אינם חוזרים בהם מהטענה שייתכנו מצבים בהם נחשפים פרטים מתוך תיקים חסויים, עקב פרסום מידע שהתקבל בטרם הפכו לחסויים. הנתבעים גם אינם חוזרים בהם מהטענה שייתכנו טעויות בסיווג תיקים כלא חסויים מקום שהיה צריך לסווגם כחסויים.
- כיוון שהנתבעים אינם מתכחשים למצגים שהציגו במסגרת העתירה בעניין ספראי, ממילא אין צורך להידרש לטענת ההשתק בהקשר זה.
- לטענת הנתבעים והנהלת בתי המשפט, אין רלוונטיות לפסיקה בעתירה המנהלית, או עובדות שמבקש התובע ללמוד ממנה, משום שעובדות אלו אינן מצביעות על רשלנות מצידם, כפי שיתברר להלן.
התרשלות הנתבעים
- כידוע, אחריות בגין רשלנות תקום מקום בו קיימת חובת זהירות, החובה הופרה, וההפרה גרמה נזק (ערעור אזרחי 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, סו(2) 682(2013), להלן ולשם קיצור: "ע"א 4486/11").
- כאמור בהרחבה לעיל, קיימות גישות שונות בפסיקת בתי המשפט בנוגע ליחס בין העוולה הפרטיקולרית הקבועה בחוק הגנת הפרטיות לבין עוולת הרשלנות, ונשמעו בעניין זה דעות לכאן ולכאן. לעניות דעתי, ס' 4 לחוק הגנת הפרטיות מורה לנו להחיל את הכללים שנקבעו בנוגע לעוולת הרשלנות בכפוף לעקרונות שנקבעו בחוק הגנת הפרטיות:
"פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה."