"אכן, הימנעותה של ההגנה מהבאת ראיות הנדסיות ואנטומיות לנושאים שבנדון, עלולה לחזק את ההנחה כי בתיזה המפלילה שהציגה המאשימה יש ממש. כלל זה, המקובל הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים הפליליים בשינויים המתחייבים, קובע עוד כי מקום שאכן נמנע צד מהבאת הראיה, רשאי בית המשפט, באין הסבר סביר למניעה זו, להסיק מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר כפונקציה של חשיבות הראיה והיותה משמעותית לעניין" (עיינו: ע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, בפיסקה 55 (25.11.2010))".
- שיהוי
- ההגנה טענה בסיכומיה כנגד התמשכות החקירה[372], שיהוי והגנה מן הצדק[373], תוך הפניה להוראות סעיף 57א לחדס"פ. עיון באמור מלמד כי מדובר בטענה שנטענה בשפה רפה, ולא בכדי.
- טענה כאמור היא טענה מקדמית לפגם או פסול בכתב האישום לפי סעיף 149(3) לחסד"פ, שיש להעלות בתחילת המשפט, ובהתאם להוראת סעיף 151 לחסד"פ לא ניתן להעלותה אלא ברשות בית המשפט. ההגנה הפנתה לכך שבדיון שהתקיים ביום 17.2.25 טרם עדות אחת העדות "הציף" הסנגור את הבעיה "בחריפותה" וטען כי דינו של כתב האישום להתבטל[374] אלא שעיון בפרוטוקול דיון זה, שהתקיים זמן רב לאחר שניתנה תשובה לאישום ביום 14.3.24 ולאחר ששמיעת ההוכחות החלה, מלמד כי הסנגור אכן העלה באותו דיון טענה כנגד התמשכות החקירה אך ביקש להעביר אותה כשהיא כתובה[375], במסגרת טענה מקדמית, ושתינתן בה הכרעה בטרם יימשך המשפט ובהתאם לכך התבקש להעביר בקשה עם כלל טענותיו, לתמוך בפסיקה וזו תועבר לתגובה ויישקל כיצד לפעול[376]. אך ההגנה לא הגישה כל בקשה והעלתה את הטיעון רק במסגרת סיכומיה, ולפיכך לא מצאתי לתת משקל לטענות אלו כאשר לא ניתן אישור בית המשפט להעלאתן ולא ניתנה למאשימה הזדמנות להתייחס אליהן.
- סיכום
- ברע"פ 31432-02-26 מחארב נ' מדינת ישראל (15.2.26) נקבע:
"בית משפט זה כבר פסק כי "הלכה פסוקה בדיני המס היא כי אדם המסתמך על חשבונית שאינה משקפת עסקת אמת לניכוי תשומות, מתכוון להקטין בדרך זו, שלא כדין, את סכום המע"מ שעליו לשלם, ובכך יש משום כוונה להתחמק מתשלום מס" (רע"פ 1054/07 צמרת אויאשן 1988 בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.2.2007)); זאת, מכיוון שהמטרה להתחמקות ממס, בהיותה מצפונות נפשו של עושה העבירה, נלמדת מראיות נסיבתיות כגון התנהגותו של הנאשם ונסיבות אובייקטיביות חיצוניות (ראו: ע"פ 5783/12 גלם נ' מדינת ישראל, פסקה 97 לפסק דינו של השופט א' שהם (11.9.2014))".
- וכן נקבע ברע"פ 584-04-26 עדוי נ' מדינת ישראל (23.4.26):
"אשר להוכחת היסוד הנפשי בגדרו של סעיף 117(ב) לחוק המע"מ - "במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס" - כפי שמציין פרופ' א' נמדר, "די בקיומו של יסוד נפשי של מודעות למעשה ולקיום הנסיבות הבלתי חוקיות, ואילו את המטרה להתחמק ממס ניתן ללמוד מהראיות הנסיבתיות וממעשים חיצוניים של הנישום" (ראו: אהרון נמדר מס ערך מוסף כרך ב 919 (מהדורה חמישית 2013); וראו גם: ע"פ 5783/12 גלם נ' מדינת ישראל, פסקה 97 לפסק דינו של השופט א' שהם (11.9.2014)). באשר ליסוד הנפשי הנדרש לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק המע"מ, בית משפט זה קבע כי "אדם המסתמך על חשבונית שאינה משקפת עסקת אמת לניכוי תשומות, מתכוון להקטין בדרך זו, שלא כדין, את סכום המע"מ שעליו לשלם, ובכך יש משום כוונה להתחמק מתשלום מס" (ראו: רע"פ 1054/07 צמרת אויאשן 1988 בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.2.2007); וראו גם: רע"פ 31432-02-26 מחארב נ' רשות המיסים, פסקה 6 לפסק דיני (15.2.2026))".
- מן הראיות שהוצגו עולה תמונה ברורה במסגרתה נוצרה היכרות בין הנאשם 1 לבין העד פלוצר על מנת שפלוצר יספק לנאשם 1 חשבוניות כוזבות של החברה "פלג חי" שלא בגין עבודה או התחייבות לבצעה, אלא כדי שניתן יהא לנכות את המס בגין החשבוניות בדיווח התקופתי של הנאשמת 2 ולהימנע מתשלום המס בגינן, תמורת עמלה לפלוצר בגובה 3% מערך כל חשבונית. במסגרת זו ועל מנת לשוות לעסקה חזות לגיטימית פעל הנאשם 1 בתחכום ובעורמה, הוציא שיקים מאת הנאשמת 2 לכאורה עבור חברת פלג חי, אך בפועל החתים את פלוצר בחותמת ערבות אישית בגב השיקים, וזה ניכה את חלקם בנש"פ בכפר סבא, קיבל את התמורה במזומן והעביר את הסכום, בניכוי עמלתו, לידי הנאשם 1. שיקים נוספים לטובת פלג חי מאת הנאשמת 2 נחתמו על ידי פלוצר בערבות אישית בפני הנאשם 1 בחותמת שהנאשם 1 החזיק במשרדו ונמסרו בידי הנאשם 3 שניכה אותם בנש"פים שונים בעיר טירה. גם סאמר מסארווה ניכה מספר שיקים שכאלה וכך גם בהג'ת מטר שקיבל שיק אחד תמורת עבודתו, אותו ניכה בנש"פ והותיר את התמורה אצלו.
- להבדיל ממקרה בו כל שעמד לנגד עיני בית המשפט הוא חשבונית שאינה משקפת עסקת אמת - שבהתאם לפסיקה די בה ללמד על כוונה להתחמק מתשלום מס בהיעדר הסבר סביר - בענייננו הוכח הרבה למעלה מכך כי הנאשם 1 רקם תוכנית מרמה מפורטת ונקט בצעדים הנדרשים לשם כך על מנת להביא להתחמקות מתשלום מס של הנאשמת 2 וכי הוא נעזר בנאשם 3 לשם כך.
- בשונה מטענת ההגנה בסיכומיה כי קיים קושי לייחס לנאשמת עבירת כוונה מיוחדת בהיעדר זיהוי של האורגן לו ניתן לייחס את המעשה ואת המחשבה הפלילית[377], אין כל קושי כזה לאחר שהמעשה והמחשבה הפלילית הוכחות ביחס לנאשם 1, שהוא עצמו, כמו גם הנאשם 3 ייחסו לו את הבעלות בחברה הנאשמת 2 ואת ניהולה, ואף ביחס לנאשם 3, הוברר כי היה חלק בלתי נפרד מן התכנית העבריינית של הנאשם 1 שמטרתה להביא להתחמקות הנאשמת 2 מתשלום מס.
- הכרעה:
לאור כל האמור לעיל