במילים אחרות, אותו היגיון כלכלי-מסחרי שעמד לדברי מר ג'ינלי מאחורי אותה הסכמה מאוחרת, שנועד להביא להפחתה בשיעור התמלוגים "הבלתי סביר" ששולם בשנה הראשונה להסכם הרישיון - לא קיבל כל ביטוי מעשי בשיעור התמלוגים ששולמו בשנה השנייה עד החמישית להסכם הרישיון - שיעור שהיה גבוה משמעותית מהשיעור ששולם בשנה הראשונה.
- שלישית, גובה ה-FOB שדווח לתובעות בזמן אמת היה נמוך מגובהו בפועל, באופן שהוביל להפחתת גובה התמלוגים לו זכאיות התובעות. אם אכן כטענת הנתבעים הוסכם, בהסכמה מאוחרת, על שינוי מנגנון התשלום לסכום קבוע שנתי, אזי לא הייתה כל סיבה הגיונית לנתבעים שלא לדווח לתובעות בדיווחים הרבעוניים את שיעור ה-FOB האמיתי, שכן ממילא לא היה בו להשפיע על שיעור התמלוגים לו יהיו זכאיות התובעות.
- בחקירתו הנגדית של מר ג'ינלי כאשר נשאל מדוע היה צורך לדווח דיווח נמוך בדבר שיעור הייבוא בפועל בדוחות שהועברו לתובעות אם אכן הייתה הסכמה מאוחרת לתשלום קבוע - תשובתו הייתה כי "לאף אחד לא היה בעיה עם זה שאני שלמתי 20 אלף דולר במשך שנים, לא ליואב, לא למר חדד. ב-2015 כשהתחילה התביעה הבנתי שאין לי את ה-20 אלף דולר באף מקום כתוב" (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 371-372). אלא שהסבר זה אינו מניח את הדעת משום שכאמור, בפועל לא שולמו 20,000 בשיעור שנתי קבוע החל מהשנה השנייה להסכם הרישיון.
- ולבסוף, הטענה בדבר שינוי מנגנון התשלום הקבוע בהסכם הרישיון לא מצאה את ביטויה בכתבי הטענות או בפרוטוקולי התביעה הקודמת, וגרסה זו נולדה לראשונה, על פני הדברים, במסגרת הליך זה. בדיון שנערך ביום 11.2016 במסגרת התביעה הקודמת, השיב ב"כ הנתבעים בהליך שם (ע' 33 ש' 25-26): "לשאלת בית המשפט האם יש מחלוקת על כך שלתובעות מגיע 10% אני משיב שאין מחלוקת וכי אנו סוברים כי כל מה שהיה צריך להיות משולם, שולם."
- למר ג'ינלי לא היה כל הסבר מניח את הדעת מדוע גרסה זו בדבר הסכמה מאוחרת למעבר לתשלום לא נטענה בגדרי כתב ההגנה בתביעה הקודמת, והעיד לפניי: "יכול להיות סיבה אחת לזה, יכול להיות שזה לא היה כתוב בחוזה, ושקיבלתי ייעוץ מעורכי דינים, כרגע שמרתי את זה לעצמי, כרגע שמרתי את זה לעצמי". במענה לשאלה האם הגרסה שהוצגה על ידי בא כוחו בתביעה הקודמת לא הייתה אמת, השיב "לא יודע" (פרוטוקול הדיון מיום 11.2025, ע' 327 ש' 15-16; ע' 329 ש' 9).
- הנה כי כן, נמצאנו למדים כי טענת ההגנה בדבר שינוי מנגנון התשלום שבהסכם הרישיון נעדרת תימוכין ראייתי, ועל כן הוראות הסכם הרישיון בקשר לכך עומדות בעינן. גם אם בשלב כזה או אחר במסגרת מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים התקיים "שיח" בעניין שינוי מנגנון התשלום, אני סבורה כי על דון ג'ילי היה לדעת, כצד שלישי סביר להסכם אל מול התובעות אשר מחויבת לדווח דיווחי אמת בכל הנוגע לשיעור ה-FOB ולשלם תמלוגים כנגזרת מכך, כי התנהגות השולח לא הקימה כל מצג של הרשאה בנסיבות העניין לשינוי יסודי ומהותי של תנאי הסכם הרישיון. לא בכדי בקשר לכך לא הוצגה כל ראיה ממשית, ולא בוסס דבר קיומו של מצג כאמור מאת התובעות - השולחות.
- על יסוד כל האמור סבורני כי עלה בידי התובעות להוכיח תביעתן לפיה דון ג'ילי הפרה את החובה בהסכם הרישיון לדווח דיווחי אמת בגין שיעור ה-FOB ולשלם בהתאמה את דמי הרישיון. המשמעות היא שבגין התקופה שבה עמד החוזה בתוקף ולא דווחו דיווחי אמת באשר לשיעור ה-FOB ולא שולמו דמי רישיון על פיו, אזי יש לחייב את חברת דון ג'ילי בסך בו הייתה נושאת אילו היה מקוים הסכם הרישיון על פי הוראותיו.
- התובעות טוענות כי לאחר שנשלחה הודעה על ביטול ההסכם ביום 4.2015 (מוצג 51 למוצגי התובעות, עמ' 568) אשר נכנסה לתוקף והפקיעה את תוקף החוזה ביום 15.6.2015, המשיכו הנתבעים לסחור במוצרים ממותגים במותג התובעות, המזויפים לטענתן.
- יצוין כי מהראיות שהוצגו לבית המשפט עולה כי הנתבעים דחו את טענות התובעות במכתב מיום 6.2015 ואף דחו את ההודעה על ביטול ההסכם (מוצג 51 למוצגי התובעות, עמ' 586, פס' 17), ואולם ביום 4.4.2016 הודיעו באמצעות בא כוחן כי הפסיקו לייבא לישראל מוצרים הנושאים את המותג (מוצג 51 למוצגי התובעות, עמ' 589).
- יחד עם זאת, הנתבעים בסיכומיהם לא טענו, אף לא במשתמע, כי ההסכם בוטל שלא כדין, ומיקדו את טענותיהם בכך שלא הייתה כל הפרת חוזה מצדם; כי כל פעולותיהן נעשו באישור מר חסון; וכי התובעות "ישנו" על זכויותיהן במשך שנים ולא שלחו מכתבי התראה ולא טענו להפרות בזמן אמת; וכי רק לאחר התגלעות הסכסוך בינן ובין מר חסון החלו לטעון בדיעבד להפרות. בנסיבות אלו, אין לי אלא לקבל את טענת התובעות כי ההסכם בוטל כדין על ידן, וכי הביטול נכנס לתוקפו ביום 6.2015.
- התובעות טוענות בסיכומיהן כי אמנם סעיף 12.5 להסכם הרישיון מתיר מכירת מלאי קיים למשך שישה חודשים לאחר סיום ההסכם, אך זאת רק כפוף לקיום ההתחייבויות בהסכם, וכי זכות זו מוענקת לבעל רישיון תם לב אשר סיים התקשרות כסדרה, ולא למפר שהשתמש במותג כדי לייצר זיופים ולמכרם תוך הפרת הסכם הרישיון. הנתבעים מצדם אינם מתייחסים בסיכומיהם ישירות לזכות המוקנית להם מכוח סעיף 12.5 להסכם הרישיון, אלא טוענים באופן כללי כי פעולתם למימוש מלאי קיים ("Sell-Off" או "Run-off") נעשתה כדין, שכן לא ניתן נגדם צו מניעה זמני בתביעה הקודמת. כן מציינים הנתבעים כי בית המשפט בתביעה נמנע ממתן צו כזה, בין היתר לאור השיהוי הרב בהתנהלות התובעות, ולכן לא ניתן לטעון דבר כנגדם בעניין זה.
- הואיל וכמפורט לעיל לא מצאתי כי פעילות דון ג'ילי נעשתה שלא במסגרת הסכם הרישיון או שלא על פיו באופן שיש בו להפר את סימן המסחר (וכפי שיפורט להלן אף לא נמצא כי נמכרו מוצרים מזויפים), אך כן מצאתי שהפעילות בוצעה תוך הפרה של החובה הקבועה בהסכם הרישיון לדווח דיווחי אמת רבעוניים ולשלם דמי רישיון על פיהם - אזי כי יש לחייב את חברת דון ג'ילי בשיעור התמלוגים על פי הסכם הרישיון וזאת החל מהשנה השנייה להסכם ועד חצי שנה ממועד ביטול הסכם הרישיון, קרי החל משנת 2011 ועד וכולל שנת 2015. דיון בקשר לכך ייערך בהמשך פסק הדין.
- לשם שלמות התמונה אציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לא מצאתי שהוכח בנסיבות העניין התקיימותה של עוולת התרמית, שהיא עוולה פרטיקולרית הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). עוולת התרמית כוללת חמישה יסודות מרכזיים ומצטברים: הצג כוזב של עובדה; אי אמונה באמיתות העובדה; כוונה להטעות; הטעייה בפועל; וגרימת נזק ממוני למוטעה [ראו למשל: ע"א 3824/13 SF Wing Overseas Real Estate Investments Ltd נ' יניב, פס' 25 לפסק דינו של כב' השופט עמית (כתוארו אז) (נבו 1.3.2016); ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, פס' 27 לפסק דינו של כב' השופט מינץ (נבו 9.10.2018)].
- כידוע, הרף להוכחת עוולת התרמית הוא גבוה, והנטל כבד ומוגבר יותר מהנטל הרגיל הנדרש במשפט האזרחי, והוא דורש ראיות ברורות, חזקות, משכנעות בעלות משקל נכבד, וזאת בשל כך שמדובר בעוולה עם גוון חמור במיוחד של אשמה [ראו: ע"א 7721/22 ולטר נ' שטבהולץ, פס' 48 (נבו 24.12.2024); בע"ם 4181/22 פלוני נ' פלונית, פס' 13 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף (נבו 19.5.2024)]. איני סבורה כי בנסיבות העניין עלה בידי התובעות לבסס את יסוד הכוונה להטעות, שהנטל לבססו כבד ביותר. התובעות ממקדות טענותיהן בקשר לכך במניע שעמד מאחורי מעשי הנתבעים, והוא רצונם להתחמק מתשלום דמי רישיון מלאים (פס' 17 לסיכומי התובעות). ואולם, כבר נקבע כי "עוולת התרמית דורשת גם את התקיימותו של מצב נפשי של כוונה, במובן זה שהמציג התכוון לגרום לניצג להאמין באמיתות ההיצג ולפעול על פיו [...] אולם אין נפקא מינה אם המניע של המציג היה זדוני, אם לאו, אלא כל שנדרשת היא כוונה כאמור, במובן צר ביותר" [ראו: ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל, פס' 135 (נבו 5.5.2025)].
- כל אימת שהחוזה בין התובעות ודון ג'ילי (שבאה בנעליה של חברת ג'ינלי) עמד בתקפו, אזי שיש לראות באי קיום הוראות הסכם הרישיון כהפרה חוזית על כל הכרוך ומשתמע ממנה. הגם שמעשי הנתבעים מעוררים אי נוחות מסוימת, עסקינן בסכסוך עסקי שעניינו בסופו של יום אי קיום הוראותיו של הסכם מסחרי. ברי, כי לא כל הפרה של הסכם מסחרי משמעותה מניה וביה תרמית על פי מובנה בפקודת הנזיקין. יש להיזהר שלא ללכת שבי אחר טענות לתרמית המייחסות דופי ומטילות אשמה חמורה כלפי שחקנים הפועלים בתחום העסקי, וראוי כי השימוש בעוולת התרמית ייעשה בזהירות הראויה, ובמקרים החריגים והייחודיים המתאימים לכך. משכך, על אף המניע שלכאורה עמד ביסוד מעשיהם של הנתבעים, איני סבורה כי עלה בידי התובעות לבסס את יסוד הכוונה להטעות שבעוולת התרמית, כפי שפורש ויושם בהלכה הפסוקה, ודין הטענה להידחות.
טענה רביעית להפרה של הסכם הרישיון - המשך מכירה וסחר במוצרים הנושאים את המותג לאחר ביטול ההסכם
- שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לסיום תקופת הרישיון על פי הסכם הרישיון החל מיום 1.2016, ואשר בתקופה זו ואילך המשיכו הנתבעים כולם לסחור במוצרים הנושאים את מותג התובעות, תוך הפקת רווחים וללא שהיה לנתבעים רישיון לשימוש בסימן המסחר של התובעות. בפסק הדין בתביעת רמי לוי, שניתן כנגד רשת רמי לוי ויפיז, אשר מכרו את מוצרי התובעות, צוינו הדברים הבאים (בפס' 17-18):
"...שונים הם פני הדברים לאחר שהתובעות העמידו את הנתבעים על הבעייתיות שיש בפעילותן. הדברים הפכו מובהקים במיוחד לאחר מכתבי ההתראה מאוגוסט 2015, בהם ציינו התובעות כי ביטלו את ההסכם שלהן עם בעל הרישיון, ואף נקטו נגדו בהליך משפטי.